רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בינואר (20.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "קרענו את התחת שלנו עבור 5,000-3,500 דולר ללילה. אני לא זוכר מה המחיר שלנו היה באותו זמן, אבל זה לא היה מופקע. היינו עובדים להקה, ופתאום כמה אנשים נכנסים ותופסים את האורגן של פיגפן. זה היה הרמז הראשון שלנו שמשהו לא בסדר, כשהופענו ארבעה, חמישה לילות בשבוע, והם באים לכבוש את הציוד שלנו. אז פיל לש (בסיסט הלהקה) ואני שאלנו את לני, שהוא אבא שלי ומנהל הלהקה, אם נוכל לראות את הספרים. נפגשנו איתו בהמבורגריה, והוא לא נתן לנו את הספרים. ואז ידעתי שמשהו היה שגוי. כלומר, זה היה מדהים. לא רק שהוא גנב מהגרייטפול דד, אבל הוא גם גנב מהבן שלו! לא היה לי מושג שזה כך. לא היה לי מושג שלני הארט הוא שקרן וגנב. הוא עזב את המשפחה כשהייתי תינוק, אז מעולם לא הכרתי אותו כשגדלתי. במבט לאחור, לני התבייש על כך שכמעט הרס אותי באופן אישי. דרך אגב, לני איחד את כולנו. לעולם לא הייתי בלהקה הזו לולא לני. זה לא היה הגרייטפול דד, שאנו מכירים, בלעדיו. לא משנה ששקלתי להתאבד בגלל הגניבה שלו מהלהקה. איזו בושה. אבל הגרייטפול דד מעולם לא האשימו אותי. הם עמדו לידי כמו אחים. אבל באותו זמן הייתי בבלגאן ענק. הייתי כל כך נבוך ומושפל שאבי יגנוב מהלהקה, ושזה יקרה ממש מתחת לאף שלי...

לני חשב שאנחנו רק חבורה של היפיז שלוקחים LSD. אני מניח שהוא ניסה לנצל את זה בצורה הגרועה ביותר. לא יכולתי להתמודד עם אף אחד. אבל לא שהם האשימו אותי. הנחתי את זה בעצמי. לני לקח בין 75,000 ל-200,000 דולר. מעולם לא גילינו בדיוק כמה. אבל 200,000 דולר אז זה כמו 2 מיליון דולר עכשיו. אף פעם לא קיבלנו ממנו בחזרה. אנחנו לא שוטרים, אנחנו לא סוכנויות גבייה. לני בסופו של דבר בילה שישה חודשים בערך בכלא. לא ראיתי שוב את לני עד יום מותו. הוא היה בארון שלו וקברתי אותו. אבל הוא היה כלב, בן אדם רקוב. אני מתבייש שהוא היה אבא שלי, אבל הוא היה מתופף מעולה" (מיקי הארט, המתופף של להקת גרייטפול דד)

דם על הוויניל של דילן. ב-20 בינואר בשנת 1975 יצא תקליט חשוב מאד בקטלוג של בוב דילן - BLOOD ON THE TRACKS. אפשר לתרגם זאת כ"דם על הפסים" או כ"דם על הערוצים" (שזה ערוצי ההקלטה של השירים פה).

התקליט הזה של דילן הוקלט בחודשים האחרונים של 1974, תקופה שבה האייקון הגדול של שנות השישים מצא את עצמו בצומת דרכים אישי וכואב. הוא הכיל בתוכו שירים על בדידות, כעס ושברוני לב, והפך בעיני רבים לאחת מנקודות השיא של היוצר הזה, למרות שבתחילה היו מי שעיקמו את האף. למעשה, הסיפור שמאחורי הקלעים היה מרתק לא פחות מהשירים עצמם. דילן, שהיה אז פרוד טרי מאשתו שרה, ניסה לנווט את ספינת חייו בים סוער.

רבים ראו בתקליט זה כ'תקליט הפרידה' של בוב דילן מאשתו, שרה. הקרע ביניהם היה עמוק, והשמועות דיברו על כך שהיא מאסה באורח החיים התובעני ובהיעדרויות הממושכות שלו. עם סיום סיבוב הופעותיו המצליח בשנת 1974 עם להקת THE BAND, פנה דילן לניו יורק כדי להקליט את התקליט, אך לא הסתפק רק במוזיקה. הוא נרשם גם לחוג ציור אצל נורמן ריבן, אמן ומורה בעל שם. חוג זה השפיע עליו מאוד, כי המורה המבוגר שלו, שהיה אז בן 73 והבן של הסופר שלום עליכם, הצליח לקרוא את נפשו של דילן מהציורים שצייר שם. ריבן לימד את דילן תפיסה אמנותית שגרסה כי ניתן לראות אובייקט מכל הצדדים בו זמנית, רעיון שדילן אימץ לתוך הכתיבה שלו. דילן הבין כי ברשותו נשק כתיבה חדש, כפי שסיפר באחד הראיונות הנדירים שלו: "רציתי לנצח את הזמן, לכן כתבתי שירים כמו TANGLED UP IN BLUE כשאני מתעתע בעבר ובהווה בו זמנית. זה הזמן בו נישואיי התפרקו. היא לא הבינה מעולם על מה דיברתי ואני לא יכולתי להסביר לה את הצד שלי". השיר נכתב לאחר שדילן האזין ללא הרף לתקליט של ג'וני מיטשל, BLUE, והחליט לכתוב תשובה משלו. השיר SIMPLE TWIST OF FATE נכתב בכוון גיטרה פתוח במי מז'ור, מהלך שנתן לו צליל מלנכולי ומהדהד. השיר IDIOT WIND הוא אחד השירים הארסיים ביותר שכתב אי פעם, כתב אישום חריף נגד אישה כלשהי, ולמעשה נגד העולם כולו, שבו הוא יורק את המילים בכעס ותסכול.

התהליך העסקי שקדם ליצירה היה מהיר. באוגוסט 1974 חתם דילן על חידוש החוזה שלו מול חברת התקליטים קולומביה, ובספטמבר החל להקליט חומרים עם המפיק פיל ראמון בניו יורק. האווירה באולפן הייתה מתוחה. הנגנים שהושכרו לפרויקט, להקה בשם DELIVERANCE, לא קיבלו זמן רב לערוך חזרות לקראת ההקלטה והתוודו לאחר מכן כי זו הייתה חוויה מתסכלת עבורם. דילן, בדרכו האופיינית והקפריזית, לא עזר לנגניו שם להחליק בקלות לשיריו; הוא לא מסר להם את הסולמות בהם שר, שינה את המקצב ללא התראה וגם לא הסביר להם את טכניקת הפריטות שלו בגיטרה, שלעיתים כללה את הכפתורים של הז'קט שלו שהקישו על גוף הגיטרה ויצרו רעשי רקע שנכנסו להקלטה. המטרה של דילן הייתה לדחוק בהם להביא תוצאה של תיסכול מוזיקלי, ליצור סאונד מיידי, לא מעובד וכואב.

חברת קולומביה, שהייתה להוטה לקבל לידיה שוב את דילן לאחר הפסקה קלה, רצתה להוציא את התקליט במהירות האפשרית, וכחצי מיליון עטיפות כבר הודפסו כשהתרחשה דרמה של הרגע האחרון. דילן השמיע את ההקלטות לאחיו, דיוויד צימרמן, שהיה מפיק מוזיקלי מקומי במינסוטה. האח לא התלהב מהאווירה המדכאת ואמר לדילן שהתקליט נשמע שטוח מדי. בעקבות כך, דילן הקשיב להדפסת המבחן של התקליט והחליט לגנוז כדי להקליט מחדש חלק ניכר מהחומר. התקליט לא הצליח לצאת לשוק המכירות של חג המולד ונאלץ לחכות לצאתו בינואר, כשחמישה שירים ממנו הוקלטו מחדש עם הרכב אחר באולפני SOUND 80 במינסוטה. שם, עם נגנים מקומיים שלא ידעו שהם באים לנגן עם בוב דילן עד הרגע האחרון, השירים קיבלו גוון חדש ואנרגטי יותר. התקליט הפך, מיד לאחר צאתו, לרב מכר הגדול ביותר של דילן עד אז ולהוכחה כי האייקון של הסיקסטיז רלוונטי מאוד גם באמצע הסבנטיז.

באלבום הזה יש גם צליל שהתחבר לאלבומים האקוסטיים המוקדמים שלו, בכך שיש בו מעט גיטרה חשמלית ברוב השירים. מצד שני, קלידים, תופים וגיטרת בס מופיעים באופן בולט, ויעברו עוד שנים עד שדילן יפיק אלבום אקוסטי למהדרין.

באופן משעשע למדי, דווקא כאן בישראל, בעיתון להיטון שלנו כתבו עליו ביקורת מוזרה למדי. הנה תרגום השירים והביקורת כפי שפורסמו במקור, עדות לכך שלפעמים גם מבקרים יכולים לפספס בגדול: "אלבומו החדש של זמר העם האמריקני הגדול בוב דילן עורר ציפיות והתרגשות מרובות. שני האלבומים שקדמו לו לא הלהיבו ולא חידשו הרבה. ועתה ציפו הכל לראות האם יש לדילן עוד מה לומר מבחינה מוזיקלית, חברתית או פוליטית. האלבום מכיל עשרה קטעים ששניים מהם ארוכים במיוחד. הציפוי המוזיקלי של מרבית הקטעים דליל ביותר והמלודיות כמעט ואינן קיימות פה. במידה ויש מלודיה כלשהי בשיר, היא מזכירה שיר ישן שלו. השיר הראשון, 'אפוף עצבות', בנוי מאותם אקורדים של להיטו, 'נוחי גברת נוחי'. השיר 'תהפוכת גורל פשוטה' בנוי ממש כמו להיטו הישן 'אני רוצה בך'. והשיר 'רוח אידיוטית' מזכיר משום מה את להיטו 'כאבן המתגלגלת'. האזנה לאלבום יוצרת את הרושם שאוזנו של דילן נאטמה לחלוטין למלודיות ולצלילים חדשים...". למזלו של דילן, העולם חשב אחרת. עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו כי "דילן מחפש קרקע עדינה יותר. המלודיות רכות יותר והנגינה מרגיעה יותר מבעבר והשירים מדברים בעיקר על אהבה", בעוד עיתון NME קבע נחרצות: "הקול שלו נסדק בתקליט כזעם סדוק. אי אפשר להשוות דבר לדילן. זה יחיד ומיוחד".

ביקורת זו ממשיכה במסלולה אך אני אלך למקום חיובי יותר בתקליט נהדר זה, ואספר לכם את שמאחורי עטיפתו, שמחביאה מאחוריה סיפור מעניין גם כן, כפי שסיפר הצלם פול טיל, האיש שתפס את הרגע המטושטש והאייקוני ההוא: "הייתי בן עשרים כשעשיתי את זה. עסקתי בצילום כשלוש שנים עד אז. אהבתי מאד את חדר החושך וללמוד בו טכניקות שונות של צילום. כמו כן הייתי מעריץ גדול של דילן. כששוחררה הודעה לתקשורת על סיבוב ההופעות הגדול שלו עם THE BAND, בשנת 1974, נאמר בה שכל הקודם זוכה להשיג כרטיסים להופעתו ב- MAPLE LEAF GARDENS. לא היססתי ורצתי עם מכתב לסניף הדואר. הצלחתי להשיג לי כרטיסים במקומות טובים - כמה שורות מהבמה, בצד ימין - מול הרמקולים החזקים. הייתי קרוב לבמה אך לא ממש קרוב. לקחתי עמי מצלמה וצילמתי את ההופעה. המצלמה הייתה משנות השלושים. היא הייתה שייכת לאבי, שקנה אותה בלונדון בשנת 1945. צילמתי עמה סרט שלם של פילם. אחר כך לקחתי את כל זה לחדר החושך והתחלתי להשתעשע עם טכניקות שונות, כולל צביעת התמונות ביד. הכרתי היטב את המוזיקה של דילן וחשתי שהקומבינציה של טכניקת חדר החושך והצביעה הידנית תצא נהדר. דרך קשרים הצלחתי להשיג את כתובת המשרד של דילן ושלחתי לשם כמה מהתמונות שעשיתי. אחת מהן הייתה זו שהפכה לעטיפת התקליט הזה. לא עשיתי מעולם עבודת צילום או עיצוב קודמות לחברת התקליטים שלו ולפי מה שהבנתי, דילן ראה את התמונה שנשלחה ואהב את זה מאד. לא קיבלתי פידבק ממשי ממנו. בעצם, לא קיבלתי כלל פידבק על התמונה - מאף אחד שהיה שם. זה היה נחמד לו היו שולחים לי משם מכתב בחזרה. מאז הפך דילן לסרבן צילומים בהופעות. בהרבה מהופעותיו אסור היה להכניס מצלמות. הצלחתי פה ושם לצלם אותו. כשהקשבתי לראשונה לתקליט BLOOD ON THE TRACKS, הרגשתי כי זה תקליט מצוין ושהתמונה שלי משתלבת באופן טבעי עם המוסיקה".

כפתורים, סמים ווזלין על העדשה בתקליט של הסטונס. ב-20 בינואר בשנת 1967 יצא התקליט BETWEEN THE BUTTONS של הרולינג סטונס. אמנם בעיני מיק ג'אגר זהו אחד האלבומים הפחות טובים של הלהקה אך בעיני מעריצים רבים זהו אחד האלבומים הטובים שיצאו ללהקה בשנות השישים.

עבור חברי להקת הרולינג סטונס, אותה חבורה פרועה שעד אותו רגע הייתה מזוהה בעיקר עם בלוז מחוספס וצרחות של נערות, היה זה רגע של תפנית חדה. למרות שבעיני הסולן הכריזמטי מיק ג'אגר זהו אחד התקליטים הפחות טובים של הלהקה, ההיסטוריה הוכיחה אחרת; בעיני מעריצים רבים ומבקרים חריפי אוזן, זהו אחד התקליטים הטובים, המגובשים וההרפתקניים ביותר שיצאו ללהקה בשנות השישים העליזות.

האווירה באותם ימים בלונדון הייתה מחשמלת. המהפכה הפסיכדלית החלה לבעבע מתחת לפני השטח, וחברי הלהקה הרגישו שהגיע הזמן לשינוי. הם רצו להתרחק מהרעש והמהומה שאפיינו את חייהם בשנים הקודמות. "אני חושב שזה יותר טוב מהאלבום הקודם, AFTERMATH. אנחנו רק רוצים להמשיך לעשות תקליטים שאנחנו אוהבים במקום לדאוג לאן אנחנו הולכים". כך התוודה מיק ג'אגר בראיון עם מלודי מייקר, בינואר 1967. באותו רגע הוא נשמע בטוח בעצמו, אך בהמשך הדרך הוא ישנה את דעתו - ולרעה. ייתכן שהשינוי בדעתו נבע מכך שהתקליט נתפס כמעין "ילד סנדוויץ'" בין תקופת הבלוז לבין הניסוי הפסיכדלי הכבד יותר שבא אחריו.

אבל בזמן אמת, התחושה הייתה של חופש מוחלט. הגיטריסט קית' ריצ'רדס אמר: "התקליט הזה היה הראשון שעשינו כשלא היינו בדרכים ולא הרגשנו חרא מלנגן הופעות כל ערב. בנוסף, כולם היו מסטולים, אז במובן מסוים, לנו זה הרגיש כמו התחלה חדשה". ואכן, הסמים שיחקו תפקיד משמעותי ביצירה הזו. עם התקליט הזה, הרולינג סטונס הרחיבו את האופקים המוזיקליים שלהם בדיוק כפי שחומרי הזיה אמורים להגביר את התודעה. הבלוז-רוק הישן והטוב פינה את מקומו לרוק פסיכדלי רך יותר, בארוק-פופ, וגם, פה ושם, לסגנון מוזיקה בהשראת וודוויל, אותו סגנון תיאטרלי בריטי ישן שהקינקס הפכו לאלופים בו באותה תקופה.

העבודה על השירים חשפה צדדים חדשים בכתיבה של הצמד ג'אגר-ריצ'רדס. השיר YESTERDAY'S PAPERS, שפותח את התקליט, הוא למעשה השיר הראשון שמיק ג'אגר כתב לגמרי לבדו, ללא עזרה מריצ'רדס, למרות שהקרדיט עדיין ניתן לשניהם. יש פה גם, כמו תמיד, כמה בלדות מאוד מושכות, אך הרומנטיקה אצל הסטונס תמיד הייתה מהולה בציניות. מיק ג'אגר מתענג שוב ללא הפוגה בהפללתו נגד נשים. בשיר הפותח הזה, על עיתוני האתמול, הוא רומז ליחסיו המתפוגגים עם חברתו, כריסי שרימפטון, כשהוא משווה בחורות לעיתונים של אתמול – משהו שמשתמשים בו וזורקים לפח. אכזריות פואטית שכזו. בשיר COMPLICATED הוא רומז על יצירת הקשר שלו עם מריאן פיית'פול, שהייתה אז דמות מרכזית בסצנה. מצד שני - SHE SMILED SWEETLY בורח מהמרירות הזו.

עוד פנינה שחבויה בתקליט היא השיר MISS AMANDA JONES. חדי העין יודעים לספר שהשיר נכתב על אמנדה ליר, דוגמנית וזמרת שהיתה המוזה של הצייר סלבדור דאלי והסתובבה בחוגים החברתיים של הלהקה באותה תקופה. זה אלבום שהעביר את הסטונס שלב אחד קדימה מבחינה מוזיקלית. בתקופה הזו היו לחברי הלהקה חיים של כוכבי רוק עשירים; הם עברו להתגורר בבתים מפוארים באנגליה, רכשו מכוניות יוקרה והתרועעו עם אנשים מהמעמד העליון, נסיכים ורוזנים. מסעי ההופעות שלהם היו רווחיים ומלווים בהיסטריית הערצה שטרם נראתה כמותה. גם אלבומם הקודם, AFTERMATH, והסינגל PAINT IT, BLACK היו הצלחה אדירה, מה שנתן להם את הביטחון לנסות דברים חדשים.

תהליך ההקלטה היה חוצה יבשות. באמצע סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב, עצרו חבריה בהוליווד לתשעה ימי הקלטות באולפני RCA. שם הם הקליטו כמה שירים לאלבום הזה, נהנים מהשמש הקליפורנית ומהאווירה המשוחררת. אך רוב החומר הוקלט באולפני OLYMPIC שבלונדון, הבית השני של הלהקה. כשההקלטות לאלבום הסתיימו, היה ברור לכולם שהאלבום הזה מתרחק משורשי הבלוז בהם הסטונס היו נטועים עד כה. הלהקה נטתה באלבום הזה לכיוון מוזיקת פופ מובהקת, עם דגש על עיבודים עשירים וכלי נגינה לא שגרתיים כמו צ'מבלו, קאזו וכלי נשיפה.

לצד היצירתיות, העייפות החלה לתת את אותותיה. בתקופה הזו היו חברי הלהקה תשושים לגמרי אחרי, שלוש שנים של עבודה יום יומית וקשה ללא הפסקה. קית' ריצ'רדס הודה מאוחר יותר שהאלבום הזה נוצר מבחינתו ללא חשק בגלל שהוא היה תשוש בעת הכנתו. ביל ווימן, בסיסט הלהקה, כתב בספרו האוטוביוגרפי (שנקרא STONE ALONE) שבאלבום הזה נאספו חברי הסטונס לראשונה באולפן במטרה ליצור אריך נגן אמיתי, ולא רק אוסף של סינגלים ושירי כיסוי. הוא תיאר תהליך עבודה שבו הלהקה ניסתה לגבש זהות חדשה בתוך הכאוס.

העייפות הזו תורגמה באופן אירוני לאחת העטיפות האיקוניות יותר בתולדות הרוק. לצילום עטיפת האלבום התקבצו חברי הלהקה עם שחר בהייד פארק (אם כי מקורות אחרים טוענים שהיה זה בפרימרוז היל, אך הקור המקפיא היה זהה בשני המקומות). הצלם, ג'רד מנקוביץ, נאלץ להתמודד עם חבורה של מוזיקאים שלא ממש רצו להיות שם. כדי ליצור אפקט אמנותי ולטשטש את סימני העייפות, הוא מרח וזלין על עדשת מצלמתו ותפס בתמונה את חברי הלהקה במצב של עירפול מהקימה המוקדמת, אחרי לילה של הקלטות באולפן. המראה המטושטש הפך לסימן ההיכר של התקליט. "בריאן ג'ונס לא היה במצב רוח לצילומים וכל הזמן ניסה לדפוק לי את הסשן", סיפר הצלם. הצד האחורי של העטיפה הכיל ציור של מתופף הלהקה, צ'ארלי ווטס. מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, ביקש ממנו להירתם למשימה הזו, שכן ווטס היה בעל רקע בגרפיקה לפני שהפך למתופף. ווטס מסביר פה איך הסטונס השיגו את הפופולריות שלהם לאחר שהתגברו על מכשולים רבים, דרך קריקטורה משעשעת בת 6 משבצות.

ההוצאה האנגלית של האלבום הייתה מיוחדת בכך שלא היו בה כלל שירים לסינגלים, מהלך נועז באותם ימים. הלהיטים הגדולים מאותם סשנים, כמו RUBY TUESDAY ו-LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER, יצאו בנפרד כתקליטון (בארה"ב הם כן נכללו בתקליט, כמנהג חברות התקליטים האמריקאיות). בינתיים, בתוך האולפן, המתח בין הלהקה למנהל שלה גבר. ההשפעה של אולדהאם (שגם הפיק את התקליטים בנוסף לניהול הלהקה) החלה להידלדל. חברי הלהקה לא סבלו את ההפקה שלו, שהייתה שטופה באפקט REVERB (שזה סוג של הד על הצליל). הסטונס ראו בנסיונותיו אלה לנסות להידמות למפיק-על בשם פיל ספקטור אך ללא הצלחה. הם רצו סאונד נקי וישיר יותר, בעוד אולדהאם רצה "קיר של סאונד" בומבסטי. הבסיסט ביל ווימאן: "השפעתו של אנדרו הלכה ודעכה וזו הייתה שירת הברבור ההפקתית שלו איתנו. עדיין הוא חלם להיות פיל ספקטור האנגלי, ולו רק על ידי הפעלת אפקט הדהוד עד המקסימום. עדינות בהפקה לא הייתה הקטע של אנדרו". זה היה הסוף של עידן שיתוף הפעולה ההדוק ביניהם.

באופן מוזר, האלבום הזה בקושי מוזכר על ידי אוהבי הלהקה בנשימה הראשונה, כאילו מעולם לא היה קיים. הוא נבלע לעיתים בין ההצלחות הענקיות האחרות. אבל לא, גבירותיי ורבותיי, אין טעם להעמיד פנים שהאלבום הזה הוא מיותר. זה אלבום מצוין! יש בו שיר סיום מפתיע במיוחד, SOMETHING HAPPENED TO ME YESTERDAY, שבו הלהקה מתארת חוויה של שימוש בסמים בצורה הומוריסטית, כשבסוף השיר מיק ג'אגר מחקה שוטר בריטי וקית' ריצ'רדס מצטרף אליו בקריאות משעשעות – רמז עבה למה שצפוי להם עם רשויות החוק מאוחר יותר באותה שנה.

זה אולי האלבום "הבריטי" ביותר מבין אלבומיהם, עם שתי השפעות עיקריות על השירים בדמות הקינקס ובוב דילן. וכמו שהקדים ואמר דילן לפני כן: "הזמנים אכן השתנו"... הלהקה אימצה את המלנכוליה הבריטית וההומור היבש ושילבה אותם ברוק. עם זאת, היוצר המרכזי לא הביט לאחור בסיפוק. "אני לא אוהב את האלבום הזה", אמר מיק ג'אגר לרולינג סטון בשנת 1968. "זה פשוט אלבום לא טוב ואולי BACK STREET GIRL זה השיר היחיד האהוב עליי בו". השיר הזה, אגב, כולל נגינת אקורדיון ייחודית של בריאן ג'ונס, מה שמוכיח את הגאונות המוזיקלית שלו גם ברגעים הקשים.

למרות הסתייגותו של ג'אגר, המבקרים בזמן אמת ידעו לזהות איכות. אחת הביקורות בזמן אמת, מאת רוי קאר לעיתון CRAWDADDY, הלכה כך: "לא כל להקה שיש לה להיטים ראויה להאזנה והרבה להקות שאין להן להיטים ראויות להישמע ועוד איך. קחו חמש שנים מהיום ומה יישאר לנו? אני חושב שתמיד נוכל להקשיב לסטונס ובמיוחד לאלבום הזה"... והוא צדק. גם עשורים לאחר מכן, הכפתורים עדיין מהודקים היטב והמוזיקה נשמעת רעננה מתמיד.

התקליט שניצח את הדיסקו עם סקסופון אחד! ב-20 בינואר בשנת 1978 יצא התקליט CITY TO CITY של ג'רי ראפרטי ובתוכו הלהיט הענק BAKER STREET.

העולם היה עסוק בלרקוד לצלילי הבי ג'יז, הפאנק החל לבעוט בבריטניה, ולתוך הכאוס המוזיקלי הזה נכנס סקוטי מזוקן אחד בשם ג'רי ראפרטי. הוא שחרר לעולם את התקליט CITY TO CITY, ובתוכו פנינה נוצצת ששינתה את חוקי המשחק ברדיו העולמי – הלהיט הענק BAKER STREET, רגע מזוקק של גאונות פופ שהגיח דווקא מתוך תקופה אפלה של מאבקים משפטיים וייאוש.

הביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון מעניקה הצצה מרתקת להלך הרוח שבו התקבל התקליט. המבקרים לא עשו לראפרטי חיים קלים בהתחלה. כפי שנכתב בביקורת המקורית: "ג'רי ראפרטי בוודאי ציפה לגרוע מכל. הסקוטי הזה קרא לאלבום הסולו המלנכולי שלו משנת 1971 -CAN I HAVE MY MONEY BACK (התשובה הייתה "לא!"). וכאשר STEALERS WHEEL, הלהקה שהוא הקים לאחר מכן עם ג'ו איגן, הפכה להצלחה בן לילה עם הלהיט STUCK IN THE MIDDLE WITH YOU, רק כדי לחלוף באפלולית של הבוקר שאחרי, הוא כנראה אמר, 'אמרתי לכם שאני לא סתם שר את זה'. בתקליט הנוכחי והראשון שלו מזה שלוש שנים, ראפרטי נצמד לנשקיו בעגמומיות. לא רק שהוא משתמש באותו מפיק (יו מרפי) ובכמה מאותם מוזיקאים, אלא גם פטליזם דומה של רחמים עצמיים חודר את התקליט".

אבל אז קרה הקסם. גם המבקר הציני נאלץ להודות שיש כאן משהו אחר. הטקסט המשיך ותיאר כיצד "עם זאת, יש שינוי קל אך משמעותי לטובה שהופך את התקליט לנחמה רהוטה כמו הקטעים הרוחניים ב- WHATEVER WRITTEN IN YOUR HEART הקודר, שכלי הנגינה היחידים בו הם פסנתר וסינטיסייזר. אכן, יש תכונה של תפילה לתקליט כולו, איכות שמזכירה את השחר העמום לאחר לילה חשוך של הנשמה. THE ARK מתחיל כצעדת מוות עם חלילית מטורפת, אבל מתנפח למזמור מרגש לאהבה".

התקווה הייתה שם, שזורה בין הצלילים. הביקורת המשיכה: "התקווה, כמעט בכל השירים האלו, אורבת באופק. וכשהיא קופצת במלואה לעין - כמו בשיר הנושא, עם קצב הרכבת המתגלגל שלו, וב- MATTIE'S RAG הצנום - המוזיקה כמעט מתפוצצת מציפייה". היה ברור שראפרטי הצליח למזג בין סגנונות בצורה וירטואוזית: "ג'רי ראפרטי עדיין כותב בלחן המתוק של פול מקרטני ושר בצרידות העייפה של ג'ון לנון, והסינתזה שלו של מוזיקת ​​קאנטרי אמריקאית, פולק בריטי ורוק טרנס-אטלנטי חלקה כתמיד. אבל התזמורים שלו זכו לריפוד ממלכתי. למרות כל המגוון הקצבי שלהם, אלו הם שירים מלכותיים באופן אחיד".

ואז הגיע הרגע שבו המבקר התייחס ליהלום שבכתר: "הפזמון האינסטרומנטלי באחד הטובים שבהם, BAKER STREET, עוצר נשימה: בין בתים המתארים הונאה עצמית של חולם, בלוני הסקסופון של רפאל רייבנסקרופט נעים כלפי מעלה רק כדי שראפרטי יחזיר אותנו ארצה במשיכה כמעט דרסטית". המבקר סיכם: "אחרי הכל, מתי בפעם האחרונה קניתם אלבום שמתהדר ביותר מחמישים דקות של מוזיקה? ומוזיקה מעולה".

אבל מה באמת עמד מאחורי BAKER STREET? זה לא היה רק שיר יפה, אלא דרמה אנושית שהתחוללה על קו הרכבת לונדון-גלזגו. זה היה השיר הסנטימנטלי ביותר מבין כל השירים של ראפרטי. המילים מספרות סיפור עגום למדי: הוא עוסק באדם שחולם להחזיק בית ולגור הרחק מהשכונה שלו, אבל הוא שיכור, ולא יכול להשיג את המטרה הזו. הוא שותה כדי לשכוח את מה שאין לו, ולעולם לא מבין שהוא אבן מתגלגלת ללא כיוון.

הרקע לכתיבת השיר היה סיוט בירוקרטי. השיר היה הסנונית הראשונה של ראפרטי לאחר פתרון הבעיות המשפטיות סביב התפרקותה החריפה של להקתו STEALERS WHEEL בשנת 1975. בשלוש השנים שחלפו, הוא לא הצליח לשחרר שום חומר עקב מחלוקות לגבי התחייבויות ההקלטה החוזיות הנותרות של הלהקה. הוא היה כבול בחוזים דרקוניים שמנעו ממנו להוציא מוזיקה, מצב אירוני במיוחד לאור השורה המפורסמת מלהיטו הקודם "ליצנים משמאלי, בדחנים מימיני". הדירה של חברו ברחוב בייקר בלונדון הייתה מקום נוח לשהות בו כשהוא ניסה להיחלץ מהפלונטר הזה. ראפרטי סיפר על התקופה ההיא: "כולם תבעו אחד את השני, אז ביליתי הרבה זמן ברכבת הלילה מגלזגו ללונדון לפגישות עם עורכי דין. הכרתי בחור שגר בדירה קטנה ברחוב בייקר. היינו יושבים ומפטפטים או משחקים. מנגנים גיטרה שם במשך הלילה".

השחרור מהעול המשפטי הוליד את האופטימיות שבסוף השיר. בבית האחרון, ראפרטי מביע את התרגשותו כאשר תסכוליו המשפטיים והפיננסיים נפתרו לבסוף: "כשאתה מתעורר זה בוקר חדש השמש זורחת, זה בוקר חדש אתה הולך, אתה הולך הביתה".

אחד הסיפורים המעניינים ביותר סביב השיר, נוגע לסולו הסקסופון המפורסם. רפאל רייבנסקרופט ניגן את סולו הסקסופון שהפך לאייקון. ראפרטי כתב את השיר עם הפסקה אינסטרומנטלית, אבל לא חשב על כלי ספציפי (במקור זה תוכנן להיות תפקיד גיטרה או קולות רקע). יו מרפי, שהפיק את השיר, הציע סקסופון, אז הם הביאו את רייבנסקרופט, שניגן גם בתקליטים של מרווין גאי, אבבא, אלווין לי ועוד רבים אחרים.

מיתוס עיקש בתעשיית המוזיקה גרס שרייבנסקרופט קיבל המחאה על סך 27 פאונד בלבד עבור הנגינה שלו, ושגם ההמחאה הזו חזרה. הסקסופוניסט עצמו אישר בראיונות מאוחרים יותר שאכן התשלום היה זעום והסתכם בצ'ק עם תעריף האיגוד הסטנדרטי של אז להקלטה, אך בניגוד לאגדה האורבנית, הצ'ק לא חזר – אם כי הוא בוודאי הצטער שלא דרש קרדיט על ביצוע שתרם כה רבות להצלחת השיר. ההצלחה של BAKER STREET הובילה לזינוק במכירות הסקסופונים בבריטניה באותה תקופה, תופעה שזכתה לכינוי "אפקט בייקר סטריט".

אך CITY TO CITY לא היה מופע של שיר אחד. השיר RIGHT DOWN THE LINE מאותו תקליט נכתב כשיר אהבה והוקרה לאשתו של ראפרטי, קרלה. בשיר הזה הוא הודה לה על כך שנשארה לצידו וסבלה את מצבי הרוח והתקופות הקשות, כולל התקופה שבה הם "ירדו מהפסים" (תרתי משמע). קרלה הייתה העוגן שלו בסערת התביעות והאלכוהול.

התקליט זכה להצלחה מסחררת. בארצות הברית הוא הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד, כשהוא מדיח לזמן קצר את פסקול הסרט SATURDAY NIGHT FEVER (או מתחרה בו ראש בראש, תלוי בשבוע). העטיפה המיוחדת של התקליט צוירה על ידי ג'ון פטריק ביירן, מחזאי ואמן סקוטי מפורסם וחבר קרוב של ראפרטי. אז בסופו של דבר, למרות החששות, המלנכוליה והנסיעות הארוכות ברכבת, ג'רי ראפרטי הצליח להפוך את הכאב שלו לזהב טהור.

גם זה קרה ב-20 בינואר. בין אם מדובר בציוד שלא עובד, מבקרי מוזיקה אכזריים או להקות ענק שמנגנות מול אולם ריק, נדמה שדווקא הכישלונות והרגעים הקטנים הם אלו שיצרו את הסיפורים הגדולים ביותר.

נתחיל את המסע שלנו ביום הולדתו של אחד האנשים המוכשרים יותר שידעה הממלכה המאוחדת. בשנת 1945 נולד במנצ'סטר אריק סטיוארט, מוזיקאי מחונן שהחל את דרכו עוד בסיקסטיז הפרועים כחבר בלהקת MINDBENDERS המצוינת, שם כבר טעם את טעם ההצלחה עם הלהיט A GROOVY KIND OF LOVE. אך הפריצה הגדולה באמת הגיעה בסבנטיז, כשהיה ממקימי להקת 10CC, הרכב שנחשב בעיני רבים לאחד המתוחכמים והאינטליגנטיים בפופ הבריטי. רבים יזכרוהו כמי ששר את להיטיה הגדולים של אותה להקה שהקים, ולמעשה, קולו הקטיפתי הוא זה שמוביל את הבלדה האלמותית I'M NOT IN LOVE. השיר המפורסם הזה כמעט ונזרק לפח כי הלהקה חשבה שהוא בוסה נובה משעממת, עד שאחד מחברי הלהקה הציע להקליט אותו רק עם קולות רקע. התוצאה הייתה הפקה מטורפת שכללה הקלטה של 256 ערוצי שירה כדי ליצור את המקהלה השמימית ברקע, הישג טכנולוגי חסר תקדים לאותה תקופה. בהמשך הוא גם עזר פה ושם לפול מקרטני ביצירתו, בעיקר בתקליט TUG OF WAR.

אך החיים בלהקה מצליחה אינם תמיד סוגים בשושנים. בשנת 1973 עבדה להקת 10CC קשה מאד כדי לספק לקהל תמורה מלאה בעד הכסף, אך מה לעשות והמצוי לא תמיד הלך יד ביד עם הרצוי. דוגמה לכך היא מכתב ששלח אריק סטיוארט, בנובמבר 1973, לעיתון מלודי מייקר, עיתון המוזיקה המשפיע ביותר בבריטניה דאז, אחרי שקרא שם מכתב של שניים שהתלוננו נגדה. קודם כל גרסת המתלוננים, שהם סטיב פרוקטור וג'ף איירלנד: "האם אין פיצוי הולם למעריצים של להקה כלשהי שמגיעים מרחוק להופעתה ושם מקבלים הודעה כי ההופעה בוטלה בגלל שחברי הלהקה לא מרוצים מגודל הבמה? אנחנו מתכוונים כמובן ללהקת 10CC שהבריזה מהופעה ב-GLOBAL VILLAGE שברחוב צ'רינג קרוס שבלונדון, ב-21 בספטמבר".

סטיוארט, שלא היה מוכן ששמו הטוב יוכתם, ענה בפירוט מרשים שחושף את הצד הפחות נוצץ של חיי הדרכים. ועכשיו תגובת סטיוארט: "אחרי שקראתי את המכתב של שני אלה החלטתי שכדאי כי אכתוב תגובה ואנסה ליישר את ההדורים. לנו לקח ארבע שעות לנסוע כדי להגיע למקום ההופעה. הצוות הטכני שלנו כבר עבד בינתיים בנסיונות להקים את הציוד שלנו על הבמה שם. בחוזה שאנו דורשים מול המזמינים אותנו כתוב במפורש גודל הבמה המינימלי ההכרחי לנו. אבל רק כשהיינו בדרך למופע יצרנו קשר עם הצוות הטכני שבישר לנו כי הבמה לא לפי דרישתנו. כפי שוודאי קראתם בראיונות איתנו - אנו רוצים לשחזר על הבמה את צליל ההפקה האולפנית שלנו. בשביל זה קנינו ציוד בשווי 15,000 ליש"ט. אבל הבמה שהוצעה לנו בצ'רינג קרוס לא התאימה אפילו להצבת שתי מערכות תופים. אי אפשר לצפות מאיתנו לעשות מופע בתנאים שכאלו. הזמנו מטעמנו כ-150 אנשי תקשורת למופע הזה אבל לאחר ויכוחים עם המפיק המקומי החלטנו לבטל. נסענו ארבע שעות למופע הזה, הפסדנו 200 ליש"ט בהוצאות מלון, שכירת רכב וכו' ובסוף חזרנו משם מאוכזבים לגמרי. הדבר האחרון שאנו רוצים זה לבטל הופעות. לקח לנו שנתיים להרכיב הופעה שכזו. אל תאשימו את הלהקה. תאשימו את המפיקים שחותמים על חוזים מבלי להבינם עד הסוף. אלו האנשים שבגללם אתם חווים הופעות מבוטלות. אז סטיב וג'ף, אנחנו מצטערים על מה שחוויתם ומקווים שתבואו לראות אותנו כשנגיע ללונדון באוקטובר בשנה הבאה".

נעבור ליבשת אסיה ולדרמה משפחתית ומשפטית. בשנת 1971, בחייו של ג'ון לנון, העניינים היו מורכבים. ג'ון ויוקו נמצאו ביפן ושם הוא פגש את הוריה של יוקו בפעם הראשונה. הביקור ביפן לא היה רק חופשה רומנטית אלא כלל ניסיונות לאתר את קיוקו, בתה של יוקו מנישואיה הקודמים, דרמה שהעיבה על הזוג לא מעט. למרות התדמית הפרועה, אמה של יוקו, איסקו אונו, העירה על ג'ון: "בעלי ואני מצאנו את לנון מאוד נחמד ועדין". ג'ון ויוקו חזרו לאנגליה, לנמל התעופה הית'רו, למחרת.

בינתיים, ביום זה, ובעקבות ההאשמות שהועלו נגדו בבית המשפט העליון בלונדון על ידי פול מקרטני שרצה לפרק את השותפות העסקית של הביטלס, המנהל העסקי השנוי במחלוקת אלן קליין פרסם הצהרה ממשרדו בניו יורק: "אני רוצה להבהיר שהשותפות שלי עם הביטלס היא יציבה ויש בה די והותר נכסים שוטפים נטו כדי לעמוד בכל התחייבויות מס ההכנסה ומסים נוספים". קליין ניסה לשדר עסקים כרגיל, אך ההיסטוריה הוכיחה שהספינה הזו כבר טבעה מזמן.

ובחזרה לבמות החשוכות של אנגליה. בשנת 1972 ניסתה להקת פינק פלויד לבצע פרמיירה בימתית ליצירתה החדשה והשאפתנית, שעדיין הייתה בשלבי פיתוח, 'הצד האפל של הירח', באולם THE DOME שבברייטון. הלהקה עבדה על היצירה הזו תחת השם הזמני ECLIPSE, מתוך כוונה לעסוק בלחצי החיים, שיגעון ומוות. אך הרצוי התנגש עם המצוי, והטכנולוגיה פשוט לא עמדה בקצב של הרעיונות של רוג'ר ווטרס ודייוויד גילמור. עיתון NME דיווח על הערב הזה: "הפלויד פתחו את החלק הראשון של המופע עם יצירה חדשה שנקראה 'הצד האפל של הירח' והוכיחה שהכתיבה שלה מטפסת למעלה. הלמות לב, בהקלטה מוכנה מראש, פתחו את המופע והדהדו בין קירות האולם. הכל נבנה לאט לאט ולפתע זה המריא למעלה כמטוס ג'מבו. האורות המרהיבים והצלילים הממו את הנוכחים. אבל היצירה נקטעה בדרמטיות בתחילת השיר MONEY, בגלל תקלה טכנית. הייתה הפסקה קלה ואחריה החליטה הלהקה לנגן קטעים ישנים יותר. בהמשך קבעה הלהקה הופעה באולם זה, לחודש יוני, כדי לפצות את הקהל".

בעיתון מלודי מייקר לא התרשמו מהמופע ובדיווח עליו נכתב ש"זה לא היה מיוחד. המוזיקה הייתה חסרת בסיס וקונספציה". הביקורת הזו נראית משעשעת היום, בהתחשב בכך שהתקליט הפך לאחד הנמכרים ביותר בהיסטוריה. הקטעים הישנים שנוגנו בהופעה היו ATOM HEART MOTHER ואחרי זה CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, הקטע ONE OF THESE DAYS, היצירה ECHOES וכהדרן העניקו הארבעה את A SAUCERFUL OF SECRETS. בראיון שנערך עם רוג'ר ווטרס, זמן קצר מאד לאחר המופע לעיתון SOUNDS, הוא אמר: "במופע הראשון שלנו בסיבוב קרתה תקלה איומה. לא יכולנו לסיים את היצירה החדשה שלנו. מכשיר הטייפ שהפעלנו עם האפקטים הפסיק לעבוד, אבל נראה לי שהצלחנו לסדר אותו להופעות הבאות".

באותה שנה, בצד השני של האוקיינוס, גם לא הכל היה ורוד. בשנת 1972 יצא תקליט הסולו הראשון של גיטריסט להקת גרייטפול דד, ג'רי גרסיה, שנקרא כשם משפחתו, GARCIA. הציפיות היו בשמיים, אך הביקורות היו, איך לומר, על הרצפה. הנה מה שהיה אז לרולינג סטון לכתוב בביקורת קטלנית על זה: "אם אלבום זה הוא אינדיקציה כלשהי למה שיש לצפות מ-ROUND RECORDS, לייבל הספין-אוף החדש של הגרייטפול דד, אז יותר נכון לקרוא ללייבל הזה בשם FLAT RECORDS. ההפקה נראית נחושה למנוע מהמוזיקה כל עוקץ, ניגודיות וריגוש (אם היה כזה מלכתחילה). התקליט מתהדר בכישרון רב אבל הכל יוצא קליל מדי. ג'רי גרסיה חייב לשאת בעצמו את רוב האשמה. כרגיל השירה שלו - והוא שר הרבה - חסרת הבעה ורפויה. הוא שר שירים של סמוקי רובינסון, ואן מוריסון והרולינג סטונס וכל זה היה עשוי להיסלח אם האלבום היה מציע מנה נדיבה של גרסיה בגיטרה, אבל גרסיה מגביל את עצמו לשורות גיטרה נדירות ולא פולשניות שהופכות קונבנציונליות וחסרות אופי, כאילו המדובר פה בגיטריסט סשנים אנונימי. ובכל זאת, זה תמוה שהאלבום משעמם כמו שהוא. שכן בחירת השירים מעניינת והחומר נע בין בלוז לסול לרוק ולפופ. גרסיה מתנסה במספר מבטיח של הגדרות מוזיקליות שונות: כלי נשיפה, שלל קלרינטים ובשתי רצועות חטיבת כלי קשת. אבל למרות המגוון הנראה לעין, התקליט מונוטוני, בין השאר בגלל כל מה שפקד את הגרייטפול דד בזמן האחרון. לא ברור למה (גיל? הצלחה? סמים?) אבל נכון ללא עוררין שהדד התחילו לפעול לפי שמם. זו להקה שכיום נטולת השפע והחיוניות הישנים, לא פעם המוזיקה שלהם נשמעת דוממת, והטוב ביותר שאפשר לומר עליה הוא שהיא הייתה פעם טובה. אם הדד היו מחוספסים, אפשר היה לצפות שהמיזמים של גרסיה מחוץ ללהקה יהיו רעננים יותר. עם זאת, זה רחוק מלהיות המקרה, כפי שמעידים תקליטיו התפלים עם נגן האורגן מרל סונדרס (שמנגן גם בתקליט הזה). אם להשתמש בשם של להקת-הצד של גרסיה, בסגנון הבלו גראס, הרי שג'רי גרסיה נשמע זקן ורק בדרך למשהו".

ובמעבר חד ללונדון הסווינגית. בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת ספנסר דייויס גרופ, עם השיר הקצבי והאנרגטי I'M A MAN. זה היה רגע היסטורי ועצוב כאחד, שכן זה היה השיר האחרון של הלהקה עם "ילד הפלא", הזמר-קלידן-גיטריסט, סטיב ווינווד, שעזב כדי להקים את להקת טראפיק המהפכנית. השיר נכתב במקור לסרט דוקומנטרי בשם "סווינגינג לונדון", אבל הלהקה כל כך אהבה אותו שהחליטה לשמור אותו לעצמה. ווינווד הסביר שנים לאחר מכן: "עשינו ניסויים של כלי הקשה במה שנקרא כיום מוזיקת ​​עולם - זה לא היה קיים אז - אלא מוזיקה אפרו-קריבית שהקשבנו לה". השיר הפך למעין המנון של תנועת המודס, כשהוא עוסק בניסיון של גבר צעיר להוכיח את גבריותו ולמשוך נשים למרות חוסר הניסיון שלו, תוך שימוש בקצב מהיר ודוחף שמדמה את הדחיפות המינית של הגיבור. השיר זכה לגרסאות כיסוי רבות, כולל אחת מפורסמת של להקת שיקגו.

האם ידעתם שאחת הלהקות הגדולות בעולם ניגנה פעם בחדר כושר של מתנ"ס? בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם WHEATON YOUTH CENTRE שבוויטון, מרילנד - או שמא הופעה זו היא רק שמועה? האגדות סביב הערב הזה רבות מספור. לפי אלו שגורסים כי ההופעה כן נערכה ביום זה - זה היה במהלך סיבוב ההופעות הצפון-אמריקני של הלהקה וקרה באולם בית ספר וכמה דיווחים הראו על הגעה של 55 אנשים בלבד להופעה הזו. כן, קראתם נכון, רוברט פלאנט וג'ימי פייג' מול חמישים וחמישה אנשים ברי מזל (או מבולבלים). אם הדבר נכון, הרי שמדובר בהופעה של זפלין מול הקהל הקטן ביותר בהיסטוריה שלה. כנראה כי היה זה ערב ההשבעה של הנשיא החדש של ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, שנערך לא הרחק משם ובמהלכו הופיע הסנדק של הבלוז, ג'יימס בראון, שגנב את כל תשומת הלב באותו ערב.

נקפוץ לשנות השמונים הזוהרות. בשנת 1983 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק הבריטית דף לפארד ושמו PYROMANIA. זה הוא תקליטה השלישי של הלהקה והוא מסמל הוא מעבר מתוחכם ומכריע עבור הלהקה, מצליל ההבי מטאל הראשוני והמחוספס שלה למוזיקה ידידותית יותר לרדיו ומהוקצעת להפליא, הרבה בזכות המפיק הגאון מאט לאנג. בסופו של האלבום נמכר יותר מ-10 מיליון עותקים בארה"ב לבדה והיה הזרז שהזניק את תנועת הפופ-מטאל של שנות ה-80 אל אור הזרקורים. אחד השירים הבולטים בתקליט הוא PHOTOGRAPH. הסולן ג'ו אליוט כתב את המילים על ההתאהבות שלו במרילין מונרו, והקליפ לשיר, שהוקרן ללא הפסקה ב-MTV, הפך את הלהקה לכוכבי ענק באמריקה. הלהקה תוציא את תקליטה הבא, אחרי ארבע שנים של עבודה מפרכת ותאונות, עם HYSTERIA שאפילו יצליח יותר מקודמו ויניב להיטים נוספים.

כמו בכל תאריך בלוח השנה, גם היום הזה ציין את בואם ואת לכתם של מוזיקאים שהשאירו חותם:

בשנת 1943 נולד בנברסקה ריק אוונס (מהצמד זאגר ואוונס). למי שלא זוכר, היה לצמד הזה להיט סוחף, עתידני וקצת מוזר ושמו IN THE YEAR 2525. השיר החזיק במקום הראשון במצעד האמריקאי במשך שישה שבועות והפך אותם ל"להיט של פעם אחת" קלאסי.

בשנת 1948 נולד מל פריצ'ארד, המתופף המקורי של להקת הרוק המתקדם בארקליי ג'יימס הארווסט. הוא היה ידוע בסגנון התיפוף המדויק שלו שתרם רבות לצליל הסימפוני של הלהקה. הוא מת בשנת 2004 מהתקף לב.

בשנת 1952 נולד פול סטאנלי, הילד היהודי מקווינס שהפך ל"סטארצ'יילד" ומחודי החנית של להקת KISS. מעבר להיותו סולן וגיטריסט, הוא גם זה שהמציא את לוגו הלהקה המפורסם עם אותיות ה-SS שנראות כמו ברקים, לוגו שהפך לאחד המותגים החזקים בעולם המרצ'נדייז.

בשנת 1999 מת המתופף ביל אלבו, מלהקת 'למון פייפרס' הסיקסטיזית. בן 53 במותו. אתם ודאי זוכרים את להיטה הגדול של הלהקה, 'גרין טאמבורין', שיר פסיכדלי שהגיע למקום הראשון במצעדים ב-1968.

בשנת 2015 מת במפתיע אדגר פרוזה, האמן הגרמני ומייסד להקת טנג'רין דרים, בגלל תסחיף ריאתי. בן 70 במותו. פרוזה נחשב לחלוץ בתחום המוזיקה האלקטרונית ומוזיקת האמביינט, והשפיע על דורות של יוצרים.

בשנת 2022 מת הזמר הענק (תרתי משמע) מיט לוף, בגיל 74. האיש שהביא את התיאטרליות לרוק עם התקליט BAT OUT OF HELL, שהפך לאחד הנמכרים בכל הזמנים, הלך לעולמו כשהוא מוקף במשפחתו, ומשאיר אחריו מורשת של בלדות רוק עוצמתיות.

בשנת 2018 מת הבסיסט ג'ים רודפורד, שהיה בסבנטיז חבר בלהקת ארג'נט ולאחר מכן הצטרף לקינקס ולזומביס. הוא מת לאחר נפילה במדרגות ביתו.

ב-20 בינואר בשנת 1988 נערך טקס מפואר של היכל התהילה של הרוק'נ'רול. הכל היה טוב עד שזמר הלהקה, מייק לאב, הרס שם בנאומו את הכל עבור הביץ' בויז...

הביץ' בויז עמדו במרכז הבמה בטקס ההכנסה השנתי השלישי של היכל התהילה של הרוק'נ'רול, וזכו לכבוד רב. בעוד שרוב נאומי התודה במוסד זה מלאים בהיסטוריה צבעונית, סיפורים אישיים ותובנות, גם זה של סולן הלהקה, מייק לאב, היה בלתי נשכח – אבל מסיבות אחרות לגמרי.

בן דודו של לאב, חבר הלהקה והגאון האמיתי שעמד מאחוריה, בריאן וילסון, נאם לראשונה בטקס. הוא החל רק לאחרונה לשקם את חייו לאחר שנים של שימוש בסמים ומחלות נפש לא מטופלות. הוא נשמע מעט לא יציב והקריא מתוך נאום מוכן מראש, בו דיבר על הכבוד שהוא רוחש לכל הנוכחים באולם.

בינתיים, לאב חג סביבו בחוסר נוחות, מצד לצד, הציץ מעבר לכתפו והפריע לו – דבר שהותיר את וילסון מבולבל יותר ויותר. כשהגיע תורו של לאב לדבר, הוא התחיל בשקט, כמעט במבוכה, ונזכר ברגע שבו הוא ווילסון התחילו לכתוב שירים לראשונה. הוא דיבר על האהבה של הביץ' בויז להרמוניה, במוזיקה ובחיים.

אולם תוך דקה מאותה הקדמה שלווה, נאומו קיבל תפנית חדה כשהוא החל להטיל פצצות לעבר מוזיקאים אחרים. הוא פתח בקינה על היעדרותו של פול מקרטני מטקס כניסתם של הביטלס להיכל באותו ערב, עקב תביעה מתמשכת שהתנהלה בינו לבין רינגו סטאר, ג'ורג' האריסון ויוקו אונו. ומשם, העניינים פשוט הידרדרו.

"הביץ' בויז הופיעו כ-180 פעמים בשנה שעברה", הוא אמר. "הייתי רוצה לראות את הביטלס עושים את זה! הייתי רוצה לראות את מיק ג'אגר עולה לבמה הזו ומבצע את I GET AROUND במקום את JUMPING JACK FLASH". הוא לא סיים שם: "אני רוצה לראות את בילי ג'ואל, לראות אם הוא עדיין יכול לנגן באמת טוב בפסנתר. אני יודע שמיק ג'אגר לא יהיה כאן הלילה; הוא היה צריך להישאר באנגליה. הוא תמיד פחד מכדי לעלות לבמה עם הביץ' בויז". (ג'אגר דווקא נכח בטקס באותו לילה). "לא אכפת לי מה מישהו בחדר הזה חושב. הרבה אנשים הולכים לצאת מהחדר הזה במחשבה שמייק לאב משוגע".

פול שאפר, שהוביל את להקת הבית באותו ערב, ניסה בשלב מסוים לנגן כדי להוריד את לאב מהבמה, אבל זה לא עבד. בינתיים, שאר הביץ' בויז רתחו מזעם. "קארל וילסון ניגש אליי אחר כך. הוא הושיט לי את הפרס שלו ואמר, 'הקריירה שלנו נגמרה פה'...", נזכר שאפר.

מייק לאב כתב בספרו: "ניסיתי לאתגר את הקהל. 'מה שאני רוצה לראות זה שכל האולם יכיר בכך שיש כאן כדור ארץ אחד, ואני רוצה שנעשה משהו פנטסטי עם כל הכישרון הזה, וכל הרוח והנשמה הנפלאים האלה'. אבל אז איבדתי את הכיוון והתחלתי לקשקש, ונשמעתי כועס, מה שכנראה באמת הייתי. לא היה לי זמן לעשות מדיטציה באותו יום, אז הייתי עוד יותר 'על הקצה'. אני בתעשייה הזו עשרים ושבע שנים, וידעתי שבאולם הזה יש מספר רב של סוכנים, עורכי דין ומנהלי חברות תקליטים שהיו מוכנים יותר לעשוק אמנים מאשר לתמוך בהם.

תעשיית מוזיקה מאוחדת מסוגלת להישגים אדירים, אבל לא הצלחנו להיות מאוחדים אפילו בערב היכל התהילה שלנו. הביטלס נכנסו לשם, אבל פול מקרטני לא השתתף בגלל הסכסוכים עם חבריו לשעבר ללהקה ועם יוקו. יצאתי נגדם בנאומי. הזכרתי גם את דיאנה רוס ככוכבת שלא הופיעה. רציתי גם לאתגר את הרולינג סטונס ל'קרב להקות' באמצעות שידור לווייני של שתי הופעות משתי יבשות שונות – שלנו ושל הסטונס – בו זמנית. אבל אני מודה, זיהיתי את הסטונס יותר מדי עם נושא הסמים, ולפעמים אני מתקשה לשמור את הרגשות שלי בפנים. פישלתי בנאום כשאמרתי שמיק ג'אגר תמיד פחד לעלות לבמה עם הביץ' בויז.

להקת הבית התחילה לנגן, והובילו אותי אל מחוץ לבמה כשעיתונאים ממהרים לקבל את תגובתי על מה שקרה. אתה לא יורה באצולת הרוק'נ'רול ויוצא ללא עונש. ההערות שלי היו פזיזות, אבל החרטה הכי גדולה שלי היא שהניסיון שלי לקרוא לאיחוד בוצע בצורה גרועה, ונקבר תחת מפולת של ביקורת שהטחתי. למרות זאת, שמרתי את הערב בפרופורציה. למעשה ראיתי את מיק ג'אגר מאחורי הקלעים בטקס, ואמרתי לו שהסיבה שאמרתי את הדברים היא שאני חושב על גיוס כספים בתחרות בין שתי הלהקות באמצעות לוויין. הוא חשב על זה לרגע ואמר: 'זה טוב'".

בריאן וילסון כתב בספרו: "נשאתי נאום קצר ואמרתי שאני מקווה שנחזור בעוד עשרים ושבע שנים כדי להיכנס שוב להיכל. זה מצחיק, כי ככה עבר הזמן. כל כך הרבה זמן עבר. אחרי שדיברתי, קארל דיבר על הגעגעוים לאחינו, דניס. בשלב זה עברו רק חמש שנים מאז שדניס טבע. לבסוף נשא מייק את נאומו. הוא דיבר על איך שהרמוניה היא גם רעיון מוזיקלי וגם רעיון של אהבה. הוא אמר משהו על כך שפול תובע את רינגו ויוקו ולא יכול להיות שם, ושזה חבל כי זו לא הרמוניה. אבל אז הוא התחיל לדבר על להקות אחרות. הוא אמר שאנחנו עדיין טובים יותר מהן. הוא אמר שהוא רוצה לראות אותן עושות את מה שאנחנו עושים. הוא פנה בכך לביטלס, לסטונס ולבילי ג'ואל. קארל הביט בי במהלך הנאום ואמר, 'אנחנו גמורים'. לא באמת הרגשתי ככה, אבל גם לא הרגשתי כמו שמייק הרגיש. אני רק הרגשתי נבוך בשבילנו. כמה אנשים חשבו שמייק צוחק, אבל אני יודע שהוא לא נוהג להתבדח בצורה כזו. בוב דילן עלה לבמה מאוחר יותר ואמר, 'אני רוצה להודות למייק לאב שלא הזכיר אותי'..."

דילן חזר!!! ה-20 בינואר בשנת 1968 היה תאריך חשוב ביותר למעריציו של בוב דילן. ביום זה חזר דילן לבמה לאחר היעדרות בת 18 חודשים בעקבות תאונת אופנוע.

בחודש שבו נעלם דילן "מודל 1966", יצא תקליטו הכפול והמהפכני BLONDE ON BLONDE, ומאז שרר שקט מכיוונו. הדבר היחיד שהקהל קיבל בזמן היעדרותו היה תקליט אוסף בשם GREATEST HITS.

האירוע שהחזיר אותו לבמה היה מופע מחווה שנערך באולם "קרניגי הול" היוקרתי שבניו יורק, לזכרו של זמר הפולק וודי גאת'רי, שנפטר ב-3 באוקטובר 1967. בין האמנים הנוספים שהופיעו היו ג'ודי קולינס, ארלו גאת'רי (בנו של וודי), ריצ'י הייבנס, טום פאקסטון, פיט סיגר והזמרת אודטה. אך היה אדם אחד שכולם הגיעו במיוחד כדי לראות.

בקהל הורגשה ציפייה מתוחה לקראת ההופעה. האמנים עלו והתיישבו על שורת כיסאות. דילן עלה כשהוא לבוש בחליפה אפורה, חולצה כחולה, מגפי זמש אפורים וטבעת יהלום ענקית על ידו הימנית. הקהל התקשה לזהותו בהתחלה, כיוון ששינה את חזותו מאז היעלמותו ב-1966, כולל תספורת חדשה. הוא נראה בריא אך עצבני. על הבמה הוא התיישב ליד טום פאקסטון, והערב נפתח בנאומים של חברים קרובים של וודי גאת'רי. במקביל, הוקרנו על קיר הבמה תמונות של האמן המנוח, ולאחר מכן החלו האמנים לשיר זה אחר זה – לעיתים ביחד ולעיתים לבד, כשכולם יושבים על הבמה לכל אורך האירוע.

לקראת סוף החלק הראשון של הערב הועלו לבמה תופים, בס חשמלי, פסנתר, אורגן וכמה גיטרות אקוסטיות מוגברות. או אז פסע דילן קדימה לקול תשואות הקהל. הוא אחז בגיטרה והחל לבצע שיר בשם GRAND COULEE DAM. באופן לא שגרתי, הפעם דילן היה נטול מפוחית. על כלי הנגינה האחרים ניגנו חברי להקת הליווי של דילן, שנקראה אז THE CRACKERS (כפי שהוצגה על הבמה). לאחר מכן הוא המשיך עם DEAR MRS. ROOSEVELT ואז AIN'T GOT NO HOME IN THIS WORLD ANYMORE. הקהל הגיב באהבה ובמחיאות כפיים סוערות. דילן ירד עם שאר האמנים מהבמה כשהוא נראה הרבה יותר נינוח ורגוע. אנשים בקהל חיפשו סימנים לפציעתו מהאופנוע, אך לא מצאו להם זכר.

לאחר הפסקה קלה הוא עלה שוב לבמה יחד עם שאר האמנים. נראה היה שדילן כבר ממש נהנה מהערב. חברת התקליטים "קולומביה" הקליטה את המופע במטרה להוציא את ההקלטה כאלבום. האמנים ביצעו דואטים מיוחדים ואף חד-פעמיים. אווירה מחשמלת שררה באולם, ובסוף הערב הקהל הריע ממושכות; הם שמחו שהגיבור שלהם שב. משפחתו של גאת'רי עלתה לבמה וחיבקה בחום את כל האמנים, ודילן הסמיק כשאלמנתו של גאת'רי באה לחבקו. רבים חשו באותו ערב בשינוי מהותי שחל בו. ראשית, חזותו החיצונית החזירה אותו לכיוון הפולק, עם זקן ושיער קצר. שנית, גם צורת שירתו הפכה לברורה ומלודית יותר. לא נרשמה היסטריה בקהל כלפי דילן, אלא תחושת הקלה. האמנים ירדו מהבמה ולא חזרו להשתחוות, למרות שהקהל לא הפסיק להריע. מחיאות הכפיים הסוערות הפכו לקריאות WE WANT DYLAN. לבסוף, היה זה פיט סיגר שעלה לבמה והודיע שהקהל מוזמן לצאת ולהפיץ לעולם את המוזיקה של וודי גאת'רי.

שני דברים היו ברורים באותו ערב: בוב דילן חזר, והמסתורין שאפף את היעלמותו ב-1966 כתוצאה מתאונת האופנוע עדיין ריחף באוויר.

הלילה בו אוזי כמעט התעלף בגלל עטלף! ב-20 בינואר 1982 נערכה הופעה של אוזי אוסבורן בדה מוין, אייווה, ארה"ב. זה לא נגמר טוב...

בתוך אולם ה-VETERANS MEMORIAL AUDITORIUM, האווירה הייתה לוהטת ודחוסה באנרגיות של פורקן נעורים. אוזי אוסבורן, הסולן הכריזמטי של בלאק סאבאת' לשעבר ומי שכבר אז ביסס את מעמדו כאייקון הבי מטאל, היה בעיצומו של סיבוב הופעות לקידום התקליט השני שלו כסולן, DIARY OF A MADMAN. הקהל המקומי לא ידע זאת עדיין, אך הוא עמד להיות עד לאחד הרגעים הביזאריים והזכורים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית.

בתוך ההמון המשולהב עמד נער בן שבע-עשרה בשם מארק ניל, שהגיע חמוש באביזר יוצא דופן שאותו הסתיר בתוך המעיל שלו: עטלף מת. על פי דיווחים ומקורות שונים, העטלף לא ניצוד במיוחד לאירוע, אלא נמצא מוטל ללא רוח חיים על ידי אחיו הקטן של ניל כשבועיים קודם לכן. האח הצעיר הביא את הפגר הביתה, ומארק - תחליטו אתם על קנקנו - החליט שזו תהיה ה"מתנה" המושלמת לאליל הרוק שלו. הוא הבריח את הגווייה הקטנה לאולם, ממתין לרגע הנכון.

במהלך ההופעה, כאשר האנרגיות היו בשיאן, השליך ניל את העטלף לעבר הבמה. היעד המקורי לא היה אוזי עצמו, אלא דווקא רודי סארזו, נגן הבס של הלהקה. העטלף נחת בסמוך לרגליו של סארזו. הנגן השפיל את מבטו, זיהה את הגוש הכהה והמוזר, ובמקום להרים אותו, סימן לאוזי בתנועת יד לקחת את החפץ. עבור אוזי, זה נראה כמו עוד יום במשרד. הקהל בהופעותיו נהג להשליך לבמה שלל חפצים ביזאריים, החל מבובות גומי ועד חלקי בשר, ואוזי נהג להשתעשע איתם כחלק מההצגה התיאטרלית שלו.

אוסבורן, שהיה בטוח שמדובר בצעצוע גומי תמים, הרים את העטלף בידו. הוא לא היסס לרגע. במחווה של טירוף בימתי אופייני, הוא הכניס את ראשו של היצור לתוך פיו וסגר את לסתותיו. מה שקרה בשניות הבאות הפך להיסטוריה מקאברית. בעוד שניל, הנער מהקהל, טען לאחר מכן שהעטלף היה מת ומתפורר מזה זמן מה, אוזי חווה חוויה שונה לחלוטין ומבעיתה למדי.

אוזי תיאר את הרגעים הללו בדיוק מצמרר בספרו האוטוביוגרפי: "ההופעה התנהלה מצוין. הכל פעל ללא תקלות. כבר תלינו את הגמד-פעלולן שהופיע איתנו. ואז, מתוך הקהל הגיע העטלף הזה. ברור שזה צעצוע, חשבתי. אז החזקתי אותו מול האורות וחשפתי שיניים בזמן שרנדי ניגן את אחד הסולואים שלו. הקהל השתגע. אחר כך עשיתי מה שתמיד עשיתי כשזרקו לי צעצוע גומי על הבמה. נתתי נגיסה. אבל מיד משהו הרגיש לא בסדר. משהו שגוי מאד. בתור התחלה, הפה שלי התמלא מיד בנוזל החם והעגום הזה, עם טעם לוואי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. יכולתי להרגיש את זה מכתים את השיניים שלי ונוזל במורד הסנטר שלי. ואז הראש בפה שלי התעוות. הו, לעזאזל - חשבתי. אכלתי עטלף מזוין, נכון? אז ירקתי את הראש, הסתכלתי אל הכנפיים וראיתי את שרון עם עיניים בולטות, מנופפות בידיה, צורחת, 'לאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!! זה אמיתי, אוזי, זה אמיתי!'"

ההלם על הבמה היה מוחלט, אך ההצגה נמשכה עד לסיומה. אולם הדרמה האמיתית התחילה מיד לאחר שירד המסך. החשש הגדול ביותר לא היה טעם הלוואי הנורא, אלא ההשלכות הרפואיות של מגע אינטימי עם מכרסם מעופף שעלול לשאת מחלות קטלניות. אוזי הובהל לבית החולים המקומי, BROADLAWNS MEDICAL CENTER, שם נאלץ להתמודד עם המציאות הרפואית העגומה של מעשיו.

כך המשיך אוזי ותיאר את הדיאלוג הסוריאליסטי שהתפתח בחדר המיון: "הדבר הבא שידעתי זה שאני בכיסא גלגלים, מובהל לחדר מיון. בינתיים, רופא אמר לשרון, 'כן, מיס ארדן, העטלף היה בחיים. הוא כנראה היה המום מלהיות בהופעת רוק, אבל זה בהחלט היה בחיים. יש סיכוי טוב שלמר אוסבורן יש עכשיו כלבת. תסמינים? הו, את יודעת, חולשה, כאבי ראש, חום, עוויתות אלימות, התרגשות בלתי נשלטת, דיכאון, פחד פתולוגי מנוזלים...' 'אין הרבה סיכוי לזה', מלמלה שרון. 'מאניה היא בדרך כלל אחד התסמינים הסופיים. ואז החולה נחלש, נופל לתרדמת ומפסיק לנשום'. 'אלוהים אדירים.' 'לכן אכילת עטלף היא בדרך כלל רעיון רע, מנקודת מבט רפואית'. 'אין חיסון?' 'בדרך כלל עדיף לתת את זה מראש, אבל כן, אנחנו יכולים לתת לו זריקה. כמה זריקות, למעשה'. אחר כך הלך הרופא להביא מזרק בגודל של משגר טילים. 'בסדר, מר אוסבורן', הוא אמר. 'תצטרך להוריד את המכנסיים ולהתכופף אליי'. עשיתי מה שהוא אמר. 'זה עלול לעקוץ קצת'. זה היה הדבר האחרון ששמעתי".

האירוע הזה הפך לנקודת מפנה בסיבוב ההופעות כולו. אוזי נאלץ לעבור סדרת חיסונים כואבת במיוחד נגד כלבת, שהפכה לשגרה יומיומית מעיקה בכל עיר שאליה הגיעו. במקום לנוח אחרי הופעות, הוא מצא את עצמו בחדרי טיפולים, חושף את פלחי ישבנו למחטים אימתניות.

אוזי סיפר על החוויה המתמשכת: "כל לילה במשך שאר סיבוב ההופעות נאלצתי למצוא רופא ולקבל עוד זריקות נגד כלבת: אחת בכל פלח בישבן, אחת בכל ירך, אחת בכל זרוע. כל אחד כאבה מאד. היו בי יותר חורים מגוש גבינה שוויצרית מזורגגת. אבל זה היה יותר טוב מלקבל כלבת, אני מניח. לא שמישהו היה שם לב להבדל אם הייתי משתגע. בינתיים, העיתונות השתגעה. הייתי האייטם החם כמעט בכל תוכנית חדשות על פני כדור הארץ. כולם חשבו שנשכתי ראש של עטלף בכוונה, במקום להבין שזו הייתה אי הבנה פשוטה. במשך זמן מה, חששתי שאולי נוחרם, וכמה מקומות אכן הלכו והחרימו אותנו. האוהדים לא עזרו ואחרי שהם שמעו על העטלף, הם התחילו להביא דברים מטורפים עוד יותר להופעות. הם זרקו אותם על הבמה כאילו זה כנס קצבים. וכמובן, אנשי זכויות בעלי החיים השתגעו נגדי. החברה האמריקאית למניעת צער בעלי חיים שלחה אנשים 'לפקח' על ההופעות. הצוות היה עובד עליהם כל הזמן. הם היו אומרים, 'אה, אוזי הולך לזרוק שמונה עשר גורים לקהל הערב, והוא לא ישיר אף תו עד שכולם יישחטו'. הם האמינו לכל מילה".

ההיסטריה הציבורית לא ידעה שובע. ארגוני זכויות בעלי חיים סימנו את אוזי כאויב מספר אחת, והשמועות על אכזריותו כלפי בעלי חיים יצאו מכל פרופורציה. המצב הגיע לאבסורד כאשר הרשויות החלו להתייחס אליו כאל סכנה מהלכת לכל יצור חי, מה שהוביל לתקריות משעשעות ומביכות כאחד.

אוזי נזכר בתקרית ספציפית בבוסטון: "הם אפילו עצרו את אוטובוס סיבוב ההופעות שלנו בבוסטון. אני זוכר את כל האנשים האלו קופצים לתוך הרכב, רואים את היורקשייר טרייר של שרון - מיסטר פוק - והתחרפנו. אחד מהחבר'ה צעק, 'בסדר, האוטובוס הזה לא נוסע יותר. אני רוצה לקחת את הכלב הזה למעצר מגן. עכשיו!' מה הם חשבו שהולך לקרות?שהתכוונו לירות בכלב הזה באמצע המופע? כמה לילות לאחר מכן, הופענו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. כל המקום הסריח מחרא. התברר שהיה להם שם קרקס שבוע לפני כן, והחיות עדיין היו כלואות בכלובים שלהן מתחת ליציע מאחור. אחד ממנהלי המקום ניגש והזמין את הצוות לראות אותם. אבל ברגע שהוא ראה אותי, הוא אמר, 'לא התכוונתי אליך'. 'למה לא?' שאלתי. 'אי אפשר לסמוך עליך ליד חיות'. לא האמנתי למה ששמעתי. 'מה לעזאזל אתה חושב שאני הולך לעשות?' שאלתי אותו. 'לנשוך את הראש של הפיל?'"

גם חבריו ללהקה של אוזי חוו את האירוע מזווית הראייה הייחודית שלהם. רודי סארזו, הבסיסט שראה הכל מקרוב ואף היה זה שהפנה את תשומת ליבו של אוזי לעטלף, סיפק הצצה אל מאחורי הקלעים של אותו ערב גורלי. התיאור שלו מעניק פרספקטיבה נוספת על הכאוס שהתחולל באותו לילה באייווה.

כך רודי סארזו כתב בספרו: "באותו לילה היה מצב הרוח מרומם באופן חריג. אוזי היה בכושר טוב כשהוא לבש כמעט כל דבר שנזרק על הבמה במהלך ההופעה, מכובעי בייסבול ועד חולצות פלנל. באמצע ההופעה, הבחנתי בחפץ שחור מקומט ומוזר למראה מולי. הרמתי את מבטי והצבעתי על זה לאוזי והמשכתי לנגן. מה שאני רואה זה את אוזי מרים את הדבר הזה, מכניס אותו לפיו, ונושך את זה כמו איזה כלב משתולל. אז הוא נאבק בזה בשיניים לירוק משהו אל הקהל. 'מה קורה?' שאלתי כשאוזי מיהר מהבמה החוצה. 'מישהו זרק עטלף מת על הבמה ואוזי נשך את זה. שרון לוקחת אותו לחדר המיון', הסבירו לי. אחרי ההופעה האוטובוס שלנו המתין מחוץ לבית חולים בזמן שאוזי נבדק. כעבור שעה חזרו שרון ואוזי לאוטובוס. 'פאק, בנאדם', נאנח אוזי. 'הם לא יכולים למצוא את העטלף הארור מההופעה כדי לבדוק אם יש לו כלבת. הרופא התעקש שאקבל זריקת כלבת כאמצעי זהירות'. 'הייתם צריכים לראות את אוזי והאחות הזקנה הגדולה הזו עם המזרק הענקי', צחקה שרון. 'זה היה היסטרי! אני שמחה צילמנו את זה. לא יכולה לחכות לשלוח את התמונות ליחצ"ן'".

הרי לכם תעריפי אמנים ולהקות שפורסם ב-20 בינואר בשנת 1969 מטעם סוכנות האמנים COMMERCIAL ENTERTAINMENT. מסמך זה מראה בבירור שפינק פלויד לא הייתה אז במצב ממש טוב, מסחרית. פליטווד מאק היא המובילה בתימחור (500 ליש"ט) ואחריה זו להקת SMALL FACES, שלמעשה התפרקה ממש באותם ימים.

האבא של הרוק'נ'רול - מת! ב-20 בינואר בשנת 1965 מת השדרן האמריקאי המשפיע, אלן פריד.

באותו יום חורפי, העולם איבד את אחד הקולות הרועמים והשנויים במחלוקת שידע הרדיו מעודו. האיש שהביא מוזיקה שחורה לקהל לבן כדי ג'יי ומקדם קונצרטים בקליבלנד ובניו יורק, מת בגיל 41 משחמת. זה היה סוף עגום וכואב למי שרק עשור קודם לכן נחשב למלך העולם, או לפחות למלך של גלי האתר. אחיו של פריד, שנקלע לשערוריית קבלת שוחד תמורת השמעות ברדיו, אמר שהוא "מת מלב שבור כי לקחו לו את המיקרופון".

בסגנון חייו ובמותו שיקף פריד את מחיר הגאווה והתאווה. הוא היה החלילן מהמלין של הרוק'נ'רול המשודר, דמות צבעונית שלא הפסיקה לזוז. הכל התחיל עוד בקליבלנד, שם החל לשדר תחת הכינוי מונדוג. הוא נהג לדפוק על ספר טלפונים עבה בשידור חי כדי ליצור קצב וליילל אל תוך המיקרופון, מה שגרם למאזינים להשתגע מאקסטזה. הוא האמין כי הוא זה שהטביע את הביטוי רוק'נ'רול, בשנת 1952, עת נתבקש להקדיש את תכנית הטלוויזיה שלו בקליבלנד לסגנון הרית'ם אנד בלוז. הרעיון נולד לאחר שבעל חנות תקליטים מקומית בשם ליאו מינץ הבחין בתופעה מוזרה: נערים לבנים קונים תקליטים של מוזיקה שחורה, מה שנקרא אז RACE RECORDS. פריד קפץ על המציאה. הייתה זו תכנית שפרצה את מחסום הגזע המוסיקלי, עם השמעת מוסיקה שחורה לצד מוסיקה לבנה.

כדי להבין עד כמה השפעתו הייתה מכרעת, צריך להביט על העובדות שמאחורי הקלעים. פריד ארגן את מה שנחשב למופע הרוק הראשון בהיסטוריה, נשף ההכתרה של מונדוג בקליבלנד. האירוע הפך לכאוס מוחלט כש-20,000 מעריצים הסתערו על אולם שהכיל מקום לחצי מכמות האנשים, והמשטרה נאלצה לסגור את המופע אחרי שיר אחד בלבד. זו הייתה ההוכחה שפריד החזיק בידיו דינמיט תרבותי.

בשנת 1970 גילה ביל היילי (כנראה אמן הרוק'נ'רול הראשון): ”ביקשתי מאלן פריד להשמיע שיר שלי שיש בו בנפרד את המילה ROCK והמילה ROLL. בעוד התקליטון התנגן, הוא דפק על השולחן וצעק על השיר – 'כולם, תעשו רוק', 'כולם, תעשו רול'. עד שפתאום הוא צעק רוק אנד רול. הוא צריך לקבל קרדיט על המצאת השם, אבל זה בא משיר שאני כתבתי. ככה זה היה".

מאז, צמד המילים החדש והנועז שוגר רבות מפיו של פריד, בעת שידוריו, לאוזני הקהל שינק את הבשורה בצמא רב וחש כי רעידת אדמה מתחוללת בנפשו. למרות שהביטוי עצמו היה סלנג שחור ותיק לפעילות מינית, פריד ניכס אותו לטובת המהפכה המוזיקלית. לאחר מכן עבר פריד לניו יורק לתחנת WINS ושם חשף אמני רוק'נ'רול כצ'אק ברי ובו דידלי. המעבר לניו יורק לא היה חלק; הוא נתבע על ידי מוזיקאי רחוב עיוור שכונה מונדוג המקורי, ונאלץ לשנות את שם התכנית שלו לשם הפחות ציורי, התכנית של אלן פריד. הוא סירב בתוקף להשמיע גרסאות כיסוי של אמנים לבנים למוסיקה השחורה וטען בתוקף שאין כמו המקור. בתקופה שבה פאט בון הלבן שר את "טוטי פרוטי" כדי להפוך אותו למוצר צריכה בטוח, פריד התעקש לנגן את הצרחות המקוריות של ליטל ריצ'רד.

אחד הסיפורים המעניינים ביותר נוגע ללהיט הענק MAYBELLENE של צ'אק ברי משנת 1955. השיר, שנחשב לאבן דרך ברוק'נ'רול, הותאם במקור משיר קאנטרי ישן בשם IDA RED. פריד כל כך אהב את השיר שהוא השמיע אותו ללא הרף במשך שעתיים תמימות בתכנית שלו. אבל לאהבה הזו היה מחיר: שמו של פריד הופיע בקרדיטים ככותב שותף של השיר, לצד צ'אק ברי, מה שזיכה אותו בתמלוגים שמנים, למרות שלא כתב תו אחד. זה היה נוהג מקובל באותם ימים, דרך עבור שדרנים לקבל תשלום עקיף על קידום להיטים. דוגמה נוספת היא השיר SINCERELY של להקת המונגלוז, שגם בו קיבל פריד קרדיט ככותב שותף וגרף רווחים נאים מהצלחתו המטאורית של התקליטון, שהגיע למקום הראשון במצעד ה-R&B ומקום ה-20 במצעד הפופ.

ההתעקשות הזו הביאה לו, מצד אחד, מעריצים רבים, אך גם מתנגדים שמרניים וגזענים שסימנוהו כמטרה לחיציהם. אמנים שחורים אף טענו כי הוא מנצל את המוסיקה שהיא שלהם, ובצדק מסוים, בהתחשב בכך שגרף לכיסו אחוזים מיצירותיהם. הפופולריות שלו בקרב אנשי הדור הצעיר הייתה רבה, עד שהופיע בסרט "רוק מסביב לשעון" והם התאכזבו לגלות שהוא נראה מבוגר מדי והפנו לו עורף. על המסך הגדול, הכריזמה הרדיופונית לא תמיד עברה, והפער בין הקול הצעיר למראה המבוגר יצר דיסוננס אצל בני הנוער.

כשניסה לפרוץ בתכנית טלוויזיה משלו, הופסקה ההפקה כי הזמר השחור, פרנקי לימון, נתפס בעדשת המצלמה כשהוא רוקד עם בחורה לבנה. אנשי הדרום האמריקאיים השמרנים השתוללו מזעם למראה לימון והבחורה הלבנה כששמו של פריד נצמד לשערוריה. האירוע הזה סימן את תחילת הסוף; רשתות השידור החלו להבין שפריד הוא חבית אבק שריפה הממתינה לניצוץ.

בשנת 1959 פרצה שערורייה נוספת, עם כספי שוחד שקיבל פריד, "מתחת לשולחן", בתמורה להשמעת שירים מסויימים. חקירות הדבר טלטלו את תעשיית המוזיקה בארצות הברית. הוא נעצר עם ארבעה שדרנים נוספים והוגש נגדו כתב אישום בעוון קבלת 10,000 דולר מחברת תקליטים כמו גם מעורבות בשישה מקרי שוחד נוספים שהסתכמו ב-20,650 דולר. נטען שהשדרן הפופולרי השמיע בכל תכנית, שארכה ארבע שעות, את אותו השיר תשע פעמים. בעוד שדיק קלארק, המנחה המנומס של התוכנית בטלוויזיה, אמריקן בנדסטנד, יצא מהחקירות נקי יחסית לאחר שמכר את זכויותיו בחברות התקליטים, פריד בחר בדרך המלחמה. פריד סירב לחתום על מסמך הצהרה מטעם תחנת הרדיו WABC בה עבד, ובו הבטחה שלא קיבל שוחד בתכניותיו. "זה עלבון לתדמית והיושרה שלי!", הוא מיהר להגיב, פוטר ב-21 בנובמבר והמשיך לטעון לחפותו.

במאי 1960 נעצר פריד והאשם בשוחד מסחרי. הוא נמצא אשם ושילם קנס בסך 300 דולר. אולי היה זה קנס נמוך יחסית, סכום שנראה מגוחך ביחס לסכומים שגלגל בשיאו, אך הנזק התדמיתי היה גבוה מאוד ופריד הפך השעיר לעזאזל בתופעת לקיחות שוחד בה שדרנים אחרים נהגו כמותו אך חמקו מעונש. הוא לא הצליח למצוא עבודה קבועה לאחר מכן, ועבר מתחנה קטנה אחת לאחרת, מאבד את הרלוונטיות שלו בקצב מסחרר.

בשנת 1965 הוא כבר נראה כצל של עצמו; הוא פשט רגל והתמכר לטיפה המרה. הבדידות והכישלון החליפו את ההמונים המריעים ואת אורות האולפן. חמישה ימים לאחר שאשפז את עצמו בבית חולים בקליפורניה, הוא מת משחמת הכבד. הוא נקבר בתחילה בניו יורק, ואפרו הוזז מספר פעמים מאז, כאילו גם במותו לא מצא מנוחה. רק בשנת 1986, שנים רבות לאחר מותו, זכה להכרה רשמית כשנכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, אותו מוסד שהוא עצמו הניח את היסודות להקמתו. מאז ניצב שמו כאחד השדרנים החשובים ביותר ליצירת עולם הרוק'נ'רול שאנו מכירים כיום.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459