כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-20 בינואר (20.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "קרענו את התחת שלנו עבור 5,000-3,500 דולר ללילה. אני לא זוכר מה המחיר שלנו היה באותו זמן, אבל זה לא היה מופקע. היינו עובדים להקה, ופתאום כמה אנשים נכנסים ותופסים את האורגן של פיגפן. זה היה הרמז הראשון שלנו שמשהו לא בסדר, כשהופענו ארבעה, חמישה לילות בשבוע, והם באים לכבוש את הציוד שלנו. אז פיל לש (בסיסט הלהקה) ואני שאלנו את לני, שהוא אבא שלי ומנהל הלהקה, אם נוכל לראות את הספרים. נפגשנו איתו בהמבורגריה, והוא לא נתן לנו את הספרים. ואז ידעתי שמשהו היה שגוי. כלומר, זה היה מדהים. לא רק שהוא גנב מהגרייטפול דד, אבל הוא גם גנב מהבן שלו! לא היה לי מושג שזה כך. לא היה לי מושג שלני הארט הוא שקרן וגנב. הוא עזב את המשפחה כשהייתי תינוק, אז מעולם לא הכרתי אותו כשגדלתי. במבט לאחור, לני התבייש על כך שכמעט הרס אותי באופן אישי. דרך אגב, לני איחד את כולנו. לעולם לא הייתי בלהקה הזו לולא לני. זה לא היה הגרייטפול דד, שאנו מכירים, בלעדיו. לא משנה ששקלתי להתאבד בגלל הגניבה שלו מהלהקה. איזו בושה. אבל הגרייטפול דד מעולם לא האשימו אותי. הם עמדו לידי כמו אחים. אבל באותו זמן הייתי בבלגאן ענק. הייתי כל כך נבוך ומושפל שאבי יגנוב מהלהקה, ושזה יקרה ממש מתחת לאף שלי...
לני חשב שאנחנו רק חבורה של היפיז שלוקחים LSD. אני מניח שהוא ניסה לנצל את זה בצורה הגרועה ביותר. לא יכולתי להתמודד עם אף אחד. אבל לא שהם האשימו אותי. הנחתי את זה בעצמי. לני לקח בין 75,000 ל-200,000 דולר. מעולם לא גילינו בדיוק כמה. אבל 200,000 דולר אז זה כמו 2 מיליון דולר עכשיו. אף פעם לא קיבלנו ממנו בחזרה. אנחנו לא שוטרים, אנחנו לא סוכנויות גבייה. לני בסופו של דבר בילה שישה חודשים בערך בכלא. לא ראיתי שוב את לני עד יום מותו. הוא היה בארון שלו וקברתי אותו. אבל הוא היה כלב, בן אדם רקוב. אני מתבייש שהוא היה אבא שלי, אבל הוא היה מתופף מעולה" (מיקי הארט, המתופף של הגרייטפול דד)
ב-20 בינואר בשנת 1975 יצא תקליט חשוב מאד בקטלוג של בוב דילן - BLOOD ON THE TRACKS. אפשר לתרגם זאת כ"דם על הפסים" או כ"דם על הערוצים" (שזה ערוצי ההקלטה של השירים פה).
האלבום הזה של דילן הוקלט בחודשים האחרונים של 1974. הוא מכיל בתוכו שירים על בדידות, כעס ושברוני לב והפך בעיני רבים לאחת מנקודות השיא של היוצר הזה. בעיתון להיטון שלנו כתבו עליו ביקורת מוזרה למדי (תרגום השירים כפי שפורסם במקור): "אלבומו החדש של זמר העם האמריקני הגדול בוב דילן עורר ציפיות והתרגשות מרובות. שני האלבומים שקדמו לו לא הלהיבו ולא חידשו הרבה. ועתה ציפו הכל לראות האם יש לדילן עוד מה לומר מבחינה מוזיקלית, חברתית או פוליטית. האלבום מכיל עשרה קטעים ששניים מהם ארוכים במיוחד. הציפוי המוזיקלי של מרבית הקטעים דליל ביותר והמלודיות כמעט ואינן קיימות פה. במידה ויש מלודיה כלשהי בשיר, היא מזכירה שיר ישן שלו. השיר הראשון, 'אפוף עצבות', בנוי מאותם אקורדים של להיטו, 'נוחי גברת נוחי'. השיר 'תהפוכת גורל פשוטה' בנוי ממש כמו להיטו הישן 'אני רוצה בך'. והשיר 'רוח אידיוטית' מזכיר משום מה את להיטו 'כאבן המתגלגלת'. האזנה לאלבום יוצרת את הרושם שאוזנו של דילן נאטמה לחלוטין למלודיות ולצלילים חדשים...".
ביקורת זו ממשיכה במסלולה אך אני אלך למקום חיובי יותר בתקליט נהדר זה, ואספר לכם את שמאחורי עטיפתו, שמחביאה מאחוריה סיפור מעניין גם כן, כפי שסיפר הצלם פול טיל: "הייתי בן עשרים כשעשיתי את זה. עסקתי בצילום כשלוש שנים עד אז. אהבתי מאד את חדר החושך וללמוד בו טכניקות שונות של צילום. כמו כן הייתי מעריץ גדול של דילן. כששוחררה הודעה לתקשורת על סיבוב ההופעות הגדול שלו עם THE BAND, בשנת 1974, נאמר בה שכל הקודם זוכה להשיג כרטיסים להופעתו ב- MAPLE LEAF GARDENS.
לא היססתי ורצתי עם מכתב לסניף הדואר. הצלחתי להשיג לי כרטיסים במקומות טובים - כמה שורות מהבמה, בצד ימין - מול הרמקולים החזקים. הייתי קרוב לבמה אך לא ממש קרוב. לקחתי עמי מצלמה וצילמתי את ההופעה. המצלמה הייתה משנות השלושים. היא הייתה שייכת לאבי, שקנה אותה בלונדון בשנת 1945. צילמתי עמה סרט שלם של פילם. אחר כך לקחתי את כל זה לחדר החושך והתחלתי להשתעשע עם טכניקות שונות, כולל צביעת התמונות ביד. הכרתי היטב את המוזיקה של דילן וחשתי שהקומבינציה של טכניקת חדר החושך והצביעה הידנית תצא נהדר. דרך קשרים הצלחתי להשיג את כתובת המשרד של דילן ושלחתי לשם כמה מהתמונות שעשיתי. אחת מהן הייתה זו שהפכה לעטיפת התקליט הזה. לא עשיתי מעולם עבודת צילום או עיצוב קודמות לחברת התקליטים שלו ולפי מה שהבנתי, דילן ראה את התמונה שנשלחה ואהב את זה מאד. לא קיבלתי פידבק ממשי ממנו. בעצם, לא קיבלתי כלל פידבק על התמונה - מאף אחד שהיה שם. זה היה נחמד לו היו שולחים לי משם מכתב בחזרה. מאז הפך דילן לסרבן צילומים בהופעות.
בהרבה מהופעותיו אסור היה להכניס מצלמות. הצלחתי פה ושם לצלם אותו. כשהקשבתי לראשונה לתקליט BLOOD ON THE TRACKS, הרגשתי כי זה תקליט מצוין ושהתמונה שלי משתלבת באופן טבעי עם המוסיקה".
רבים רואים בתקליט זה כ'תקליט הפרידה' של בוב דילן מאשתו, שרה. עם סיום סיבוב הופעותיו המצליח, בשנת 1974 עם להקת THE BAND, פנה דילן לניו יורק כדי להקליט את התקליט ושם נרשם גם לחוג ציור אצל נורמן ריבן. חוג זה השפיע עליו מאד, כי המורה המבוגר שלו (שהיה אז בן 73) הצליח לקרוא את נפשו של דילן מהציורים שצייר שם. דילן הבין כי ברשותו נשק כתיבה חדש, כפי שסיפר: "רציתי לנצח את הזמן, לכן כתבתי שירים כמו TANGLED UP IN BLUE כשאני מתעתע בעבר ובהווה בו זמנית. זה הזמן בו נישואיי התפרקו. היא לא הבינה מעולם על מה דיברתי ואני לא יכולתי להסביר לה את הצד שלי". את הנחמה מצא בזרועותיה של אשת חברת התקליטים קולומביה, אלן ברנשטיין.
באוגוסט 1974 חתם דילן על חידוש החוזה שלו מול אותה חברה ובספטמבר החל להקליט חומרים, עם המפיק פיל ראמון. הנגנים שהושכרו לפרויקט לא קיבלו זמן רב לערוך חזרות לקראת ההקלטה והתוודו לאחר מכן כי זו הייתה חוויה מתסכלת עבורם. דילן לא עזר לנגניו שם להחליק בקלות לשיריו; הוא לא מסר להם את הסולמות בהם שר וגם לא הסביר להם את טכניקת הפריטות שלו בגיטרה. המטרה של דילן הייתה לדחוק בהם להביא תוצאה של תיסכול מוזיקלי.
חברת קולומביה רצתה להוציא את התקליט במהירות האפשרית וכחצי מיליון עטיפות כבר הודפסו כשדילן הקשיב להדפסת המבחן של התקליט והחליט לגנוז כדי להקליט מחדש. התקליט לא הצליח לצאת לשוק המכירות של חג המולד ונאלץ לחכות לצאתו בינואר, כשחמישה שירים ממנו הוקלטו מחדש עם הרכב אחר. התקליט הפך, מיד לאחר צאתו, לרב מכר הגדול ביותר של דילן עד אז ולהוכחה כי האייקון של הסיקסטיז רלוונטי מאד גם באמצע הסבנטיז.
באלבום הזה יש גם צליל שהתחבר לאלבומים האקוסטיים המוקדמים שלו, בכך שיש בו מעט גיטרה חשמלית ברוב השירים. מצד שני, קלידים, תופים וגיטרת בס מופיעים באופן בולט, ויעברו עוד שנים עד שדילן יפיק אלבום אקוסטי למהדרין.
עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו כי "דילן מחפש קרקע עדינה יותר. המלודיות רכות יותר והנגינה מרגיעה יותר מבעבר והשירים מדברים בעיקר על אהבה'. עיתון NME: "הקול שלו נסדק בתקליט כזעם סדוק. אי אפשר להשוות דבר לדילן. זה יחיד ומיוחד".
ב-20 בינואר בשנת 1967 יצא התקליט BETWEEN THE BUTTONS של הרולינג סטונס. אמנם בעיני מיק ג'אגר זהו אחד האלבומים הפחות טובים של הלהקה אך בעיני מעריצים רבים זהו אחד האלבומים הטובים שיצאו ללהקה בשנות השישים.
"אני חושב שזה יותר טוב מהאלבום הקודם, AFTERMATH. אנחנו רק רוצים להמשיך לעשות תקליטים שאנחנו אוהבים במקום לדאוג לאן אנחנו הולכים". כך התוודה מיק ג'אגר בראיון עם מלודי מייקר, בינואר 1967. בהמשך הדרך הוא ישנה את דעתו - ולרעה.
קית' ריצ'ארדס אמר: "התקליט הזה היה הראשון שעשינו כשלא היינו בדרכים ולא הרגשנו חרא מלנגן הופעות כל ערב. בנוסף, כולם היו מסטולים, אז במובן מסוים, לנו זה הרגיש כמו התחלה חדשה".
עם האלבום הזה, הרולינג סטונס הרחיבו את האופקים המוזיקליים שלהם בדיוק כפי שחומרי הזיה אמורים להגביר את התודעה. הבלוז-רוק פינה את מקומו לרוק פסיכדלי, וגם, פה ושם, לסגנון מוזיקה בהשראת וודוויל (שהקינקס הפכו לאלופים בו). יש פה גם, כמו תמיד, כמה בלדות מאוד מושכות. מיק ג'אגר מתענג שוב ללא הפוגה בהפללתו נגד נשים. בשיר הפותח, YESTERDAY'S PAPERS, הוא רומז ליחסיו המתפוגגים עם כריסי חברתו שרימפטון, ובשיר COMPLICATED הוא רומז על יצירת הקשר שלו עם מריאן פיית'פול. רק SHE SMILED SWEETLY בורח מהמרירות הזו.
זה אלבום שהעביר את הסטונס שלב אחד קדימה מבחינה מוזיקלית. בתקופה הזו היו לחברי הלהקה חיים של כוכבי רוק עשירים; הם עברו להתגורר בבתים מפוארים באנגליה והתרועעו עם אנשים מהמעמד העליון. מסעי ההופעות שלהם היו רווחיים ומלווים בהיסטריית הערצה. גם אלבומם הקודם, AFTERMATH, והסינגל PAINT IT, BLACK היו הצלחה אדירה.
באמצע סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב, עצרו חבריה בהוליווד לתשעה ימי הקלטות באולפני RCA. שם הם הקליטו כמה שירים לאלבום BETWEEN THE BUTTONS. אך רוב החומר הוקלט באולפני OLYMPIC שבלונדון. כשההקלטות לאלבום הסתיימו, היה ברור לכולם שהאלבום הזה מתרחק משורשי הבלוז בהם הסטונס היו נטועים עד כה. הלהקה נטתה באלבום הזה לכיוון מוזיקת פופ.
בתקופה הזו היו חברי הלהקה תשושים לגמרי אחרי, שלוש שנים של עבודה יום יומית וקשה. קית' ריצ'ארדס הודה מאוחר יותר שהאלבום הזה נוצר מבחינתו ללא חשק בגלל שהוא היה תשוש בעת הכנתו. ביל ווימן, בסיסט הלהקה, כתב בספרו האוטוביוגרפי (שנקרא STONE ALONE) שבאלבום הזה נאספו חברי הסטונס לראשונה באולפן במטרה ליצור אריך נגן אמיתי.
לצילום עטיפת האלבום התקבצו חברי הלהקה עם שחר בהייד פארק. הצלם, ג'רד מנקוביץ, מרח וזלין על עדשת מצלמתו ותפס בתמונה את חברי הלהקה במצב של עירפול מהקימה המוקדמת, אחרי לילה של הקלטות באולפן. "בריאן ג'ונס לא היה במצב רוח לצילומים וכל הזמן ניסה לדפוק לי את הסשן", סיפר הצלם. הצד האחורי של העטיפה הכיל ציור של מתופף הלהקה, צ'ארלי ווטס. מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, ביקש ממנו להירתם למשימה הזו. ווטס מסביר פה איך הסטונס השיגו את הפופולריות שלהם לאחר שהתגברו על מכשולים רבים.
ההוצאה האנגלית של האלבום הייתה מיוחדת בכך שלא היה בה כלל סינגלים. ההשפעה של אולדהאם (שגם הפיק את התקליטים בנוסף לניהול הלהקה) החלה להידלדל. חברי הלהקה לא סבלו את ההפקה שלו, שהייתה שטופה באפקט REVERB (שזה סוג של הד על הצליל). הסטונס ראו בנסיונותיו אלה לנסות להידמות למפיק-על בשם פיל ספקטור אך ללא הצלחה.
הבסיסט ביל ווימאן: "השפעתו של אנדרו הלכה ודעכה וזו הייתה שירת הברבור ההפקתית שלו איתנו. עדיין הוא חלם להיות פיל ספקטור האנגלי, ולו רק על ידי הפעלת אפקט הדהוד עד המקסימום. עדינות בהפקה לא הייתה הקטע של אנדרו".
באופן מוזר, האלבום הזה בקושי מוזכר על ידי אוהבי הלהקה בנשימה הראשונה, כאילו מעולם לא היה קיים. אבל לא, גבירותיי ורבותיי, אין טעם להעמיד פנים שהאלבום הזה הוא מיותר. זה אלבום מצוין!
זה אולי האלבום "הבריטי" ביותר מבין אלבומיהם, עם שתי השפעות עיקריות על השירים בדמות הקינקס ובוב דילן. וכמו שהקדים ואמר דילן לפני כן: "הזמנים אכן השתנו"...
"אני לא אוהב את האלבום הזה", אמר מיק ג'אגר לרולינג סטון בשנת 1968. "זה פשוט אלבום לא טוב ואולי BACK STREET GIRL זה השיר היחיד האהוב עליי בו". נו טוב, באותו הזמן היו הסטונס כבר בקטע מוזיקלי אחר שנראה כחזרה לצליל הבלוז הישן, לאחר יציאה מבריכת הפסיכדליה. אחת הביקורות בזמן אמת, מאת רוי קאר לעיתון CRAWDADDY, הלכה כך: "לא כל להקה שיש לה להיטים ראויה להאזנה והרבה להקות שאין להן להיטים ראויות להישמע ועוד איך. קחו חמש שנים מהיום ומה יישאר לנו? אני חושב שתמיד נוכל להקשיב לסטונס ובמיוחד לאלבום הזה".
ב-20 בינואר בשנת 1978 יצא התקליט CITY TO CITY של ג'רי ראפרטי ובתוכו הלהיט הענק BAKER STREET.
הנה הביקורת שפורסמה אז על התקליט ברולינג סטון: "ג'רי ראפרטי בוודאי ציפה לגרוע מכל. הסקוטי הזה קרא לאלבום הסולו המלנכולי שלו מ-1971CAN I HAVE MY MONEY BACK (התשובה הייתה "לא!"). וכאשר STEALERS WHEEL, הלהקה שהוא הקים לאחר מכן עם ג'ו איגן, הפכה להצלחה בן לילה עם הלהיט STUCK IN THE MIDDLE WITH YOU, רק כדי לחלוף באפלולית של הבוקר שאחרי, הוא כנראה אמר, 'אמרתי לכם שאני לא סתם שר את זה'. בתקליט הנוכחי והראשון שלו מזה שלוש שנים, ראפרטי נצמד לנשקיו בעגמומיות. לא רק שהוא משתמש באותו מפיק (יו מרפי) ובכמה מאותם מוזיקאים, אלא גם פטליזם דומה של רחמים עצמיים חודר את התקליט.
עם זאת, יש שינוי קל אך משמעותי לטובה שהופך את התקליט לנחמה רהוטה כמו הקטעים הרוחניים ב- WHATEVER WRITTEN IN YOUR HEART הקודר, שכלי הנגינה היחידים בו הם פסנתר וסינטיסייזר. אכן, יש תכונה של תפילה לתקליט כולו, איכות שמזכירה את השחר העמום לאחר לילה חשוך של הנשמה. THE ARK מתחיל כצעדת מוות עם חלילית מטורפת, אבל מתנפח למזמור מרגש לאהבה.
התקווה, כמעט בכל השירים האלו, אורבת באופק. וכשהיא קופצת במלואה לעין - כמו בשיר הנושא, עם קצב הרכבת המתגלגל שלו, וב- MATTIE'S RAG הצנום - המוזיקה כמעט מתפוצצת מציפייה.
ג'רי ראפרטי עדיין כותב בלחן המתוק של פול מקרטני ושר בצרידות העייפה של ג'ון לנון, והסינתזה שלו של מוזיקת קאנטרי אמריקאית, פולק בריטי ורוק טרנס-אטלנטי חלקה כתמיד. אבל התזמורים שלו זכו לריפוד ממלכתי. למרות כל המגוון הקצבי שלהם, אלו הם שירים מלכותיים באופן אחיד. הפזמון האינסטרומנטלי באחד הטובים שבהם, BAKER STREET, עוצר נשימה: בין בתים המתארים הונאה עצמית של חולם, בלוני הסקסופון של רפאל רייבנסקרופט נעים כלפי מעלה רק כדי שראפרטי יחזיר אותנו ארצה במשיכה כמעט דרסטית. אם התקליט עולה לראש המצעדים, הכישלון המסחרי שלו יהיה מזעזע באותה מידה. וההפסד שלנו יהיה גדול אפילו מזה של ראפרטי. אחרי הכל, מתי בפעם האחרונה קניתם אלבום שמתהדר ביותר מחמישים דקות של מוזיקה? ומוזיקה מעולה".
עד כאן הביקורת ואם כבר הזכרנו את "בייקר סטריט", הנה עוד קצת עליו; זה השיר הסנטימנטלי ביותר מבין כל השירים של ג'רי ראפרטי. הוא עוסק באדם שחולם להחזיק בית ולגור הרחק מהשכונה שלו, אבל הוא שיכור, ולא יכול להשיג את המטרה הזו. הוא שותה כדי לשכוח את מה שאין לו, ולעולם לא מבין שהוא אבן מתגלגלת ללא כיוון.
השיר היה הסנונית הראשונה של ראפרטי הסקוטי לאחר פתרון הבעיות המשפטיות סביב התפרקותה החריפה של להקתו STEALERS WHEEL בשנת 1975. בשלוש השנים שחלפו, ראפרטי לא הצליח לשחרר שום חומר עקב מחלוקות לגבי התחייבויות ההקלטה החוזיות הנותרות של הלהקה. הדירה של חברו ברחוב בייקר הייתה מקום נוח לשהות בו כשהוא ניסה להיחלץ מהחוזים. ראפרטי: "כולם תבעו אחד את השני, אז ביליתי הרבה זמן ברכבת הלילה מגלזגו ללונדון לפגישות עם עורכי דין. הכרתי בחור שגר בדירה קטנה ליד רחוב בייקר. היינו יושבים ומפטפטים או משחקים. מנגנים גיטרה שם במשך הלילה".
בבית האחרון, ראפרטי מביע את התרגשותו כאשר תסכוליו המשפטיים והפיננסיים נפתרו לבסוף:
"כשאתה מתעורר זה בוקר חדש
השמש זורחת, זה בוקר חדש
אתה הולך, אתה הולך הביתה".
רפאל רייבנסקרופט ניגן בסולו הסקסופון. ראפרטי כתב את השיר עם הפסקה אינסטרומנטלית, אבל לא חשב על כלי ספציפי. יו מרפי, שהפיק את השיר, הציע סקסופון, אז הם הביאו את רייבנסקרופט לנגן בו. רייבנסקרופט ניגן גם בתקליטים של מרווין גאי, אבבא, אלווין לי ועוד רבים אחרים.
ה-20 בינואר בשנת 1945 הוא יום הולדתו של אריק סטיוארט (שהיה בסיקסטיז בלהקת MINDBENDERS ובסבנטיז היה ממקימי להקת 10CC). רבים יזכרוהו כמי ששר את להיטיה הגדולים של אותה להקה שהקים. בהמשך הוא גם עזר פה ושם לפול מקרטני ביצירתו.
בשנת 1973 עבדה להקת 10CC קשה מאד כדי לספק לקהל תמורה מלאה בעד הכסף. אך מה לעשות והמצוי לא תמיד הלך יד ביד עם הרצוי. דוגמה לכך היא מכתב ששלח אריק סטיוארט, בנובמבר 1973, לעיתון מלודי מייקר, אחרי שקרא שם מכתב של שניים שהתלוננו נגדה.
קודם כל גרסת המתלוננים, שהם סטיב פרוקטור וג'ף איירלנד:
"האם אין פיצוי הולם למעריצים של להקה כלשהי שמגיעים מרחוק להופעתה ושם מקבלים הודעה כי ההופעה בוטלה בגלל שחברי הלהקה לא מרוצים מגודל הבמה? אנחנו מתכוונים כמובן ללהקת 10CC שהבריזה מהופעה ב-GLOBAL VILLAGE שברחוב צ'רינג קרוס שבלונדון, ב-21 בספטמבר".
ועכשיו תגובת סטיוארט: "אחרי שקראתי את המכתב של שני אלה החלטתי שכדאי כי אכתוב תגובה ואנסה ליישר את ההדורים. לנו לקח ארבע שעות לנסוע כדי להגיע למקום ההופעה. הצוות הטכני שלנו כבר עבד בינתיים בנסיונות להקים את הציוד שלנו על הבמה שם. בחוזה שאנו דורשים מול המזמינים אותנו כתוב במפורש גודל הבמה המינימלי ההכרחי לנו. אבל רק כשהיינו בדרך למופע יצרנו קשר עם הצוות הטכני שבישר לנו כי הבמה לא לפי דרישתנו. כפי שוודאי קראתם בראיונות איתנו - אנו רוצים לשחזר על הבמה את צליל ההפקה האולפנית שלנו. בשביל זה קנינו ציוד בשווי 15,000 ליש"ט. אבל הבמה שהוצעה לנו בצ'רינג קרוס לא התאימה אפילו להצבת שתי מערכות תופים. אי אפשר לצפות מאיתנו לעשות מופע בתנאים שכאלו. הזמנו מטעמנו כ-150 אנשי תקשורת למופע הזה אבל לאחר ויכוחים עם המפיק המקומי החלטנו לבטל. נסענו ארבע שעות למופע הזה, הפסדנו 200 ליש"ט בהוצאות מלון, שכירת רכב וכו' ובסוף חזרנו משם מאוכזבים לגמרי. הדבר האחרון שאנו רוצים זה לבטל הופעות. לקח לנו שנתיים להרכיב הופעה שכזו. אל תאשימו את הלהקה. תאשימו את המפיקים שחותמים על חוזים מבלי להבינם עד הסוף. אלו האנשים שבגללם אתם חווים הופעות מבוטלות. אז סטיב וג'ף, אנחנו מצטערים על מה שחוויתם ומקווים שתבואו לראות אותנו כשנגיע ללונדון באוקטובר בשנה הבאה".
ה-20 בינואר בשנת 1971, בחייו של ג'ון לנון...
ג'ון ויוקו נמצאו ביפן ושם הוא פגש את הוריה של יוקו בפעם הראשונה. אמה של יוקו, איסקו אונו, העירה על ג'ון: "בעלי ואני מצאנו את לנון מאוד נחמד ועדין". ג'ון ויוקו חזרו לאנגליה, לנמל התעופה הית'רו, למחרת.
בינתיים, ביום זה, ובעקבות ההאשמות שהועלו נגדו בבית המשפט העליון, אלן קליין פרסם הצהרה ממשרדו בניו יורק: "אני רוצה להבהיר שהשותפות שלי עם הביטלס היא יציבה ויש בה די והותר נכסים שוטפים נטו כדי לעמוד בכל התחייבויות מס ההכנסה ומסים נוספים".
פינת "על החיים ועל המוות" - 20 בינואר
בשנת 1943 נולד ריק אוונס (מהצמד זאגר ואוונס). למי שלא זוכר, היה לצמד הזה להיט סוחף ושמו 'בשנת 2525'.
בשנת 1948 נולד מל פריצ'ארד, המתופף המקורי של להקת בארקליי ג'יימס הארווסט. הוא מת בשנת 2004.
בשנת 1952 נולד פול סטאנלי, מחודי החנית של להקת KISS. הוא גם זה שהמציא את לוגו הלהקה המפורסם.
בשנת 1999 מת המתופף ביל אלבו, מלהקת 'למון פייפרס' הסיקסטיזית. בן 53 במותו. אתם ודאי זוכרים את להיטה הגדול של הלהקה, 'גרין טאמבורין'.
בשנת 2015 מת במפתיע אדגר פרוזה, מייסד להקת טנג'רין דרים, בגלל תסחיף ריאתי. בן 70 במותו.
בשנת 2022 מת הזמר מיט לוף, בגיל 74.
בשנת 2018 מת הבסיסט ג'ים רודפורד, שהיה בסבנטיז חבר בלהקת ארג'נט.
ב-20 בינואר בשנת 1972 ניסתה להקת פינק פלויד לבצע פרמיירה בימתית ליצירתה החדשה, 'הצד האפל של הירח', באולם THE DOME שבברייטון. אך הרצוי התנגש עם המצוי...
עיתון NME דיווח: "הפלויד פתחו את החלק הראשון של המופע עם יצירה חדשה שנקראה 'הצד האפל של הירח' והוכיחה שהכתיבה שלה מטפסת למעלה. הלמות לב, בהקלטה מוכנה מראש, פתחו את המופע והדהדו בין קירות האולם. הכל נבנה לאט לאט ולפתע זה המריא למעלה כמטוס ג'מבו. האורות המרהיבים והצלילים הממו את הנוכחים. אבל היצירה נקטעה בדרמטיות בתחילת השיר MONEY, בגלל תקלה טכנית. הייתה הפסקה קלה ואחריה החליטה הלהקה לנגן קטעים ישנים יותר. בהמשך קבעה הלהקה הופעה באולם זה, לחודש יוני, כדי לפצות את הקהל". בעיתון מלודי מייקר לא התרשמו מהמופע ובדיווח עליו נכתב ש"זה לא היה מיוחד. המוזיקה הייתה חסרת בסיס וקונספציה".
הקטעים הישנים שנוגנו בהופעה היו ATOM HEART MOTHER ואחרי זה CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, הקטע ONE OF THESE DAYS, היצירה ECHOES וכהדרן העניקו הארבעה את A SAUCERFUL OF SECRETS.
בראיון שנערך עם רוג'ר ווטרס, זמן קצר מאד לאחר המופע לעיתון SOUNDS, הוא אמר: "במופע הראשון שלנו בסיבוב קרתה תקלה איומה. לא יכולנו לסיים את היצירה החדשה שלנו. מכשיר הטייפ שהפעלנו עם האפקטים הפסיק לעבוד, אבל נראה לי שהצלחנו לסדר אותו להופעות הבאות".
ב-20 בינואר בשנת 1988 נערך טקס מפואר של היכל התהילה של הרוק'נ'רול. הכל היה טוב עד שזמר הלהקה, מייק לאב, הרס שם את הכל...
הביץ' בויז עמדו במרכז הבמה של טקס החניכה השנתי השלישי של היכל התהילה של הרוק'נ'רול, וקיבלו כבוד רב. רוב נאומי הקבלה למוסד מלאים בהיסטוריה צבעונית, סיפורים אישיים ותובנות. גם זה של זמר הלהקה, מייק לאב, היה בלתי נשכח - אבל מסיבות אחרות לגמרי.
בן דודו של לאב, חבר הלהקה והגאון האמיתי בה, בריאן ווילסון, נאם לראשונה בטקס. הוא החל רק לאחרונה להחזיר את חייו לסדר בעקבות שנים של שימוש בסמים ומחלות נפש לא מטופלות. הוא נשמע קצת לא יציב וקרא מנאום מוכן בו דיבר על הכבוד שהיה לו לכל מי שנמצא באולם.
בינתיים, לאב פסע סביבו במבוכה, מצד לצד, קרא מעבר לכתפו והפריע לו. זה הותיר את וילסון מבולבל יותר ויותר. כשהגיע תורו של לאב לדבר, הוא התחיל בשקט, כמעט מבוייש, נזכר מתי הוא ווילסון התחילו לכתוב שירים לראשונה. הוא דיבר על האהבה של הביץ' בויז להרמוניה, במוזיקה ובחיים.
אבל תוך דקה מאותה הקדמה שלווה, נאומו קיבל תפנית כשהוא החל לזרוק סדרת פצצות לעבר מוזיקאים אחרים, החל בקינה על היעדרותו של פול מקרטני בהכנסת הביטלס למוסד זה באותו ערב, עקב תביעה מתמשכת שהייתה לו נגד רינגו סטאר, ג'ורג' האריסון ויוקו אונו. ומשם זה פשוט התגלגל.
"הביץ' בויז עשו כ-180 הופעות בשנה שעברה", הוא אמר. "הייתי רוצה לראות את הביטלס עושים את זה! הייתי רוצה לראות את מיק ג'אגר יוצא על הבמה הזו ועושה I GET AROUND לעומת JUMPING JACK FLASH בכל יום עכשיו". הוא לא סיים; "אני רוצה לראות את בילי ג'ואל, לראות אם הוא עדיין יכול לנגן באמת היטב בפסנתר. אני יודע שמיק ג'אגר לא יהיה כאן הלילה; הוא היה צריך להישאר באנגליה. הוא תמיד היה פחדן כדי לעלות לבמה עם הביץ' בויז". (ג'אגר היה למעשה בטקס החניכה באותו לילה). "לא אכפת לי מה מישהו בחדר הזה חושב. הרבה אנשים הולכים לצאת מהחדר הזה במחשבה שמייק לאב הוא משוגע".
פול שאפר, שהוביל את להקת הבית באותו ערב, ניסה בשלב מסוים להוריד את לאב מחוץ לבמה, אבל זה לא עבד. בינתיים, שאר הביץ' בויז רתחו מזעם. "קארל וילסון ניגש אליי אחר כך. הוא הושיט לי את הפרס שלו ואמר, 'הקריירה שלנו הסתיימה פה'...", נזכר שאפר.
מייק לאב בספרו: "ניסיתי לאתגר את הקהל. 'מה שאני רוצה לראות זה את כל האולם מזהה שיש כאן כדור ארץ אחד, ואני רוצה שנעשה משהו פנטסטי עם כל הכישרון הזה, וכל הרוח והנשמה הנפלאים האלה'. אבל אז ירדתי מהמסלול והתחלתי לקשקש, ונשמעתי כועס, מה שכנראה הייתי. לא היה לי זמן לעשות מדיטציה באותו יום, אז הייתי אפילו יותר על הקצה. הייתי בעסק במשך עשרים ושבע שנים, ובאולם הזה ידעתי שהיה מספר רב של סוכנים, עורכי דין ומנהלי חברות תקליטים שהיו מוכנים יותר לעשוק אמנים מאשר לתמוך בהם.
תעשיית מוזיקה מאוחדת יכולה להשיג הרבה מאוד, אבל לא הצלחנו אפילו להיות מאוחדים בערב היכל התהילה שלנו. הביטלס נכנסו לשם, אבל פול מקרטני לא השתתף בגלל הסכסוכים שלו עם חבריו לשעבר ללהקה וגם עם יוקו. קראתי להם בשמם. גם הזכרתי את דיאנה רוס ככוכבת שלא הופיעה. גם רציתי
לאתגר את הרולינג סטונס לתחרות 'קרב הלהקות' על ידי שידור לווייני של שתי הופעות בשתי יבשות שונות, שלנו ושל הסטונס בו זמנית. אבל אני מודה, קישרתי יותר מדי את הסטונס עם הסמים ולפעמים אני מתקשה לשמור את הרגשות שלי בפנים. שיבשתי את הנאום שלי ואמרתי שמיק ג'אגר תמיד היה פחדן לעלות לבמה עם הביץ' בויז.
להקת הנשפים שעל הבמה התחילה לנגן, והובילו אותי אל מחוץ לבמה עם עיתונאים שמיהרו כדי לקבל את תגובתי על מה שקרה. אתה לא יורה על אצולת הרוק'נ'רול ללא עונש. ההערות שלי היו פזיזות, אבל החרטה הכי גדולה שלי הייתה שהפנייה שלי לנסיון להתאחד הייתה גרועה ונקברה תחת מפולת של ביקורת מצדי. למרות זאת, שמרתי את הערב בפרספקטיבה. למעשה ראיתי את מיק ג'אגר מאחורי הקלעים בטקס היכל התהילה, ואמרתי לו שהסיבה שאמרתי את מה שאמרתי היא שאני חושב על גיוס כספים על ידי תחרות בין שתי הלהקות באמצעות לוויין. הוא חשב על זה לרגע. 'זה טוב', הוא אמר".
בריאן וילסון בספרו: "נשאתי נאום קצר ואמרתי שאני מקווה שנחזור בעוד עשרים ושבע שנים כדי לקבל
עוד כניסה להיכל. זה מצחיק, כי ככה עבר הזמן. כל כך הרבה זמן עבר. אחרי שדיברתי, קארל דיבר על ההתגעגעות לאח שלנו, דניס. בשלב זה עברו רק חמש שנים מאז שדניס טבע. לבסוף נשא מייק את נאומו. הוא דיבר על איך הרמוניה הייתה גם רעיון מוזיקלי וגם רעיון על אהבה. הוא אמר משהו על איך שפול תובע את רינגו ויוקו ולא יכול להיות שם, וזה היה חבל כי זה לא הרמוניה. אבל אז הוא התחיל לדבר על להקות אחרות. הוא אמר שאנחנו עדיין טובים מהן. הוא אמר שהוא רוצה לראות אותן עושות את מה שאנחנו עושים. הוא פנה בכך לביטלס והסטונס ובילי ג'ואל. קארל הביט בי במהלך הנאום ואמר, 'אנחנו גמורים'. לא באמת הרגשתי ככה, אבל גם לא הרגשתי כמו שמייק הרגיש. אני רק הרגשתי נבוך עבורנו. כמה אנשים חשבו שמייק צוחק, אבל אני לא מכיר אותו שיתבדח בצורה כזו. בוב דילן עלה לבמה מאוחר יותר ואמר, 'אני רוצה להודות למייק לאב שלא הזכיר אותי'..."
ב-20 בינואר בשנת 1972 יצא אלבום הסולו הראשון של גיטריסט להקת גרייטפול דד, ג'רי גרסיה, שנקרא כשם משפחתו.
הנה מה שהיה אז לרולינג סטון לכתוב בביקורת על זה: "אם אלבום זה הוא אינדיקציה כלשהי למה שיש לצפות מ-ROUND RECORDS, לייבל הספין-אוף החדש של הגרייטפול דד, אז יותר נכון לקרוא ללייבל הזה בשם FLAT RECORDS. ההפקה נראית נחושה למנוע מהמוזיקה כל עוקץ, ניגודיות וריגוש (אם היה כזה מלכתחילה). התקליט מתהדר בכישרון רב אבל הכל יוצא קליל מדי.
ג'רי גרסיה חייב לשאת בעצמו את רוב האשמה. כרגיל השירה שלו - והוא שר הרבה - חסרת הבעה ורפויה. הוא שר שירים של סמוקי רובינסון, ואן מוריסון והרולינג סטונס וכל זה היה עשוי להיסלח אם האלבום היה מציע מנה נדיבה של גרסיה בגיטרה, אבל גרסיה מגביל את עצמו לשורות גיטרה נדירות ולא פולשניות שהופכות קונבנציונליות וחסרות אופי, כאילו המדובר פה בגיטריסט סשנים אנונימי.
ובכל זאת, זה תמוה שהאלבום משעמם כמו שהוא. שכן בחירת השירים מעניינת והחומר נע בין בלוז לסול לרוק ולפופ. גרסיה מתנסה במספר מבטיח של הגדרות מוזיקליות שונות: כלי נשיפה, שלל קלרינטים ובשתי רצועות חטיבת כלי קשת. אבל למרות המגוון הנראה לעין, התקליט מונוטוני, בין השאר בגלל כל מה שפקד את הגרייטפול דד בזמן האחרון.
לא ברור למה (גיל? הצלחה? סמים?) אבל נכון ללא עוררין שהדד התחילו לפעול לפי שמם. זו להקה שכיום נטולת השפע והחיוניות הישנים, לא פעם המוזיקה שלהם נשמעת דוממת, והטוב ביותר שאפשר לומר עליה הוא שהיא הייתה פעם טובה. אם הדד היו מחוספסים, אפשר היה לצפות שהמיזמים של גרסיה מחוץ ללהקה יהיו רעננים יותר. עם זאת, זה רחוק מלהיות המקרה, כפי שמעידים תקליטיו התפלים עם נגן האורגן מרל סונדרס (שמנגן גם בתקליט הזה). אם להשתמש בשם של להקת-הצד של גרסיה, בסגנון הבלו גראס, הרי שג'רי גרסיה נשמע זקן ורק בדרך למשהו".
ה-20 בינואר בשנת 1968 היה תאריך חשוב ביותר למעריציו של בוב דילן. ביום זה חזר דילן לבמה לאחר היעדרות בת 18 חודשים בעקבות תאונת אופנוע.
בחודש בו נעלם דילן מודל 1966, יצא תקליטו הכפול והמהפכני BLONDE ON BLONDE ומאז נרשם בעיקר שקט מכיוונו. המוצר היחיד שהקהל קיבל בזמן היעדרותו היה תקליט אוסף בשם GREATEST HITS.
האירוע שהחזיר אותו לבמה היה מופע מחווה שנערך באולם קרניגי הול היוקרתי, שבניו יורק, לזכרו של זמר הפולק וודי גאת'רי, שמת ב-3 באוקטובר 1967. אמנים נוספים הופיעו שם כמו ג'ודי קולינס, ארלו גאת'רי (הבן של וודי), ריצ'י הייבנס, טום פאקסטון, פיט סיגר והזמרת אודטה. אך היה שם מישהו אחד שכולם הגיעו במיוחד על מנת לראות אותו.
בקרב הקהל הייתה ציפייה מתוחה לקראת ההופעה ואז עלו האמנים והתיישבו על שורה של כסאות. דילן עלה כשהוא לבוש בחליפה אפורה, חולצה כחולה, מגפי זמש אפורים וטבעת יהלום ענקית על אצבע כף ידו הימנית. הקהל בקושי זיהה אותו בהתחלה כי הוא שינה את חזותו מאז היעלמותו ב-1966, כולל תספורת שונה. הוא נראה בריא אך עצבני. על הבמה הוא התיישב ליד טום פאקסטון והערב החל עם דברי נאום מאת חברים קרובים של וודי גאת'רי. תמונות של האמן המנוח הוקרנו בינתיים על קיר הבמה ולאחר מכן החלו האמנים לשיר זה אחרי זה, לפעמים ביחד ולפעמים לבד. כולם ישבו על הבמה לכל אורך האירוע.
לקראת סוף החלק הראשון של הערב הועלו לבמה תופים, בס חשמלי, פסנתר, אורגן וכמה גיטרות אקוסטיות עם הגברה. לאחר מכן פסע דילן קדימה לקול תשואות הקהל. הוא אחז בגיטרה והחל לבצע שיר בשם GRAND COULEE DAM. באופן לא שגרתי, דילן הפעם היה נטול מפוחית. את כלי הנגינה האחרים איישו חברי להקת הליווי של דילן, שנקראה אז THE CRACKERS (כפי שהוצגה על הבמה). לאחר מכן הוא המשיך עם DEAR MR ROOSEVALT ואז AIN'T GOT NO HOME IN YHIS WORLD ANYMORE. הקהל הגיב באהבה עם מחיאות כפיים חזקות. לאחר מכן דילן ירד עם שאר האמנים מהבמה כשהוא נראה הרבה יותר נינוח ורגוע. אנשים בקהל חיפשו סימנים לפציעתו מהאופנוע אך פשוט לא היו.
לאחר ההפסקה הקלה הוא עלה שוב לבמה ואיתו עלו גם שאר האמנים. דילן נראה כבר שהוא ממש נהנה מכל הערב הזה. חברת התקליטים 'קולומביה' הקליטה את כל הערב הזה במטרה להוציא את הצלילים בתקליט. האמנים ביצעו דואטים מיוחדים ואף חד-פעמיים. אווירה מחשמלת נרשמה באוויר ובסוף הערב הקהל הריע ממושכות. הם שמחו שהגיבור שלהם שב. משפחתו של גאת'רי עלתה לבמה וחיבקה בחום את כל האמנים ודילן הסמיק כשאלמנתו של גאת'רי באה לחבקו. הרבה חשו באותו ערב בשינוי מהותי אצלו. קודם כל, חזותו החיצונית החזירה אותו לכיוון הפולק, עם זקן ושיער קצר. גם צורת שירתו הפכה לברורה ומלודית יותר. לא נרשמה היסטריה מהקהל כלפי דילן אלא תחושת הקלה. האמנים ירדו מהבמה ולא חזרו להשתחוות, למרות שהקהל לא הפסיק להריע. מחיאות הכפיים הסוערות הפכו לקריאות של WE WANT DYLAN. לבסוף היה זה פיט סיגר שעלה לבמה והודיע שהקהל מוזמן לצאת מהאולם ולפזר לעולם את המוזיקה של וודי גאת'רי.
שני דברים היו בטוחים באותו ערב; בוב דילן חזר והמיסתורין שאפף את היעלמותו ב-1966 כתוצאה מתאונת האופנוע עדיין ריחף שם.
ב-20 בינואר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם WHEATON YOUTH CENTRE שבוויטון, מרילנד - או שמא הופעה זו היא רק שמועה?
לפי אלו שגורסים כי ההופעה כן נערכה ביום זה - זה היה במהלך סיבוב ההופעות הצפון-אמריקני של הלהקה וקרה באולם בית ספר וכמה דיווחים הראו על הגעה של 55 אנשים בלבד להופעה הזו. אם הדבר נכון, הרי שמדובר בהופעה של זפלין מול הקהל הקטן ביותר. כנראה כי היה זה ערב ההשבעה של הנשיא החדש של ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, שנערך לא הרחק משם ובמהלכו הופיע ג'יימס בראון.
ב-20 בינואר 1982 נערכה הופעה של אוזי אוסבורן בדה מוין, אייווה, ארה"ב. בקהל היה גם מארק ניל בן השבע עשרה שהביא מתנה לאוסבורן בצורת עטלף, אותו זרק לעבר רודי סארזו, נגן הבס. הוא השפיל את מבטו, ראה במה מדובר וסימן לאוזי לקחת את זה.
זה לא היה נדיר שאנשים זרקו לבמה של אוסבורן חתיכות בשר או בובות מגומי דמויי חיות, שהוא שם בפיו. אוסבורן הרים את המתנה של ניל והכניס את ראשה לפיו. ניל טען לאחר מכן שהעטלף כבר היה מת ומתפורר, אך אוזי התעקש שהוא היה חי.
אוזי בספרו האוטוביוגרפי: "ההופעה התנהלה מצוין. הכל פעל ללא תקלות. כבר תלינו את הגמד-פעלולן שהופיע איתנו. ואז, מתוך הקהל הגיע העטלף הזה. ברור שזה צעצוע, חשבתי. אז החזקתי אותו מול האורות וחשפתי שיניים בזמן שרנדי ניגן את אחד הסולואים שלו. הקהל השתגע. אחר כך עשיתי מה שתמיד עשיתי כשזרקו לי צעצוע גומי על הבמה. נתתי נגיסה. אבל מיד משהו הרגיש לא בסדר. משהו שגוי מאד. בתור התחלה, הפה שלי התמלא מיד בנוזל החם והעגום הזה, עם טעם לוואי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. יכולתי להרגיש את זה מכתים את השיניים שלי ונוזל במורד הסנטר שלי. ואז הראש בפה שלי התעוות.
הו, לעזאזל - חשבתי. אכלתי עטלף מזוין, נכון? אז ירקתי את הראש, הסתכלתי אל הכנפיים וראיתי את שרון עם עיניים בולטות, מנופפות בידיה, צורחת, 'לאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!! זה אמיתי, אוזי, זה אמיתי!'
הדבר הבא שידעתי זה שאני בכיסא גלגלים, מובהל לחדר מיון. בינתיים, רופא אמר לשרון, 'כן, מיס ארדן, העטלף היה בחיים. הוא כנראה היה המום מלהיות בהופעת רוק, אבל זה בהחלט היה בחיים. יש סיכוי טוב שלמר אוסבורן יש עכשיו כלבת. תסמינים? הו, את יודעת, חולשה, כאבי ראש, חום, עוויתות אלימות, התרגשות בלתי נשלטת, דיכאון, פחד פתולוגי מנוזלים...'
'אין הרבה סיכוי לזה', מלמלה שרון.
"מאניה היא בדרך כלל אחד התסמינים הסופיים. ואז החולה נחלש, נופל לתרדמת ומפסיק לנשום'.
'אלוהים אדירים.'
'לכן אכילת עטלף היא בדרך כלל רעיון רע, מנקודת מבט רפואית'.
'אין חיסון?'
"בדרך כלל עדיף לתת את זה מראש, אבל כן, אנחנו יכולים לתת לו זריקה. כמה זריקות, למעשה'.
אחר כך הלך הרופא להביא מזרק בגודל של משגר טילים. 'בסדר, מר אוסבורן', הוא אמר. 'תצטרך להוריד את המכנסיים ולהתכופף אליי'. עשיתי מה שהוא אמר. 'זה עלול לעקוץ קצת'.
זה היה הדבר האחרון ששמעתי.
כל לילה במשך שאר סיבוב ההופעות נאלצתי למצוא רופא ולקבל עוד זריקות נגד כלבת: אחת בכל פלח בישבן, אחת בכל ירך, אחת בכל זרוע. כל אחד כאבה מאד. היו בי יותר חורים מגוש גבינה שוויצרית מזורגגת. אבל זה היה יותר טוב מלקבל כלבת, אני מניח. לא שמישהו היה שם לב להבדל אם הייתי משתגע. בינתיים, העיתונות השתגעה. הייתי האייטם החם כמעט בכל תוכנית חדשות על פני כדור הארץ. כולם חשבו שנשכתי ראש של עטלף בכוונה, במקום להבין שזו הייתה אי הבנה פשוטה. במשך זמן מה, חששתי שאולי נוחרם, וכמה מקומות אכן הלכו והחרימו אותנו. האוהדים לא עזרו ואחרי שהם שמעו על העטלף, הם התחילו להביא דברים מטורפים עוד יותר להופעות. הם זרקו אותם על הבמה כאילו זה כנס קצבים. וכמובן, אנשי זכויות בעלי החיים השתגעו נגדי. החברה האמריקאית למניעת צער בעלי חיים שלחה אנשים 'לפקח' על ההופעות. הצוות היה עובד עליהם כל הזמן. הם היו אומרים, 'אה, אוזי הולך לזרוק שמונה עשר גורים לקהל הערב, והוא לא ישיר אף תו עד שכולם יישחטו'. הם האמינו לכל מילה.
הם אפילו עצרו את אוטובוס סיבוב ההופעות שלנו בבוסטון. אני זוכר את כל האנשים האלו קופצים לתוך הרכב, רואים את היורקשייר טרייר של שרון - מיסטר פוק - והתחרפנו. אחד מהחבר'ה צעק, 'בסדר, האוטובוס הזה לא נוסע יותר. אני רוצה לקחת את הכלב הזה למעצר מגן. עכשיו!' מה הם חשבו שהולך לקרות?שהתכוונו לירות בכלב הזה באמצע המופע?
כמה לילות לאחר מכן, הופענו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. כל המקום הסריח מחרא. התברר שהיה להם שם קרקס שבוע לפני כן, והחיות עדיין היו כלואות בכלובים שלהן מתחת ליציע מאחור. אחד ממנהלי המקום ניגש והזמין את הצוות לראות אותם. אבל ברגע שהוא ראה אותי, הוא אמר, 'לא התכוונתי אליך'. 'למה לא?' שאלתי. 'אי אפשר לסמוך עליך ליד חיות'. לא האמנתי למה ששמעתי. 'מה לעזאזל אתה חושב שאני הולך לעשות?' שאלתי אותו. 'לנשוך את הראש של הפיל?'..."
רודי סארזו בספרו: "באותו לילה היה מצב הרוח מרומם באופן חריג. אוזי היה בכושר טוב כשהוא לבש כמעט
כל דבר שנזרק על הבמה במהלך ההופעה, מכובעי בייסבול ועד חולצות פלנל. באמצע ההופעה, הבחנתי בחפץ שחור מקומט ומוזר למראה מולי. הרמתי את מבטי והצבעתי על זה לאוזי והמשכתי לנגן. מה שאני רואה זה את אוזי מרים את הדבר הזה, מכניס אותו לפיו, ונושך את זה כמו איזה כלב משתולל. אז הוא נאבק בזה בשיניים לירוק משהו אל הקהל.
'מה קורה?' שאלתי כשאוזי מיהר מהבמה החוצה.
'מישהו זרק עטלף מת על הבמה ואוזי נשך את זה. שרון לוקחת אותו לחדר המיון', הסבירו לי.
אחרי ההופעה האוטובוס שלנו המתין מחוץ לבית חולים בזמן שאוזי נבדק.
כעבור שעה חזרו שרון ואוזי לאוטובוס.
'פאק, בנאדם', נאנח אוזי. 'הם לא יכולים למצוא את העטלף הארור מההופעה כדי לבדוק אם יש לו כלבת. הרופא התעקש שאקבל זריקת כלבת כאמצעי זהירות'.
'הייתם צריכים לראות את אוזי והאחות הזקנה הגדולה הזו עם המזרק הענקי', צחקה שרון. 'זה היה
היסטרי! אני שמחה צילמנו את זה. לא יכולה לחכות לשלוח את התמונות ליחצ"ן'..."
הרי לכם תעריפי אמנים ולהקות שפורסם ב-20 בינואר בשנת 1969 מטעם סוכנות האמנים COMMERCIAL ENTERTAINMENT. מסמך זה מראה בבירור שפינק פלויד לא הייתה אז במצב ממש טוב, מסחרית. פליטווד מאק היא המובילה בתימחור (500 ליש"ט) ואחריה זו להקת SMALL FACES, שלמעשה התפרקה ממש באותם ימים.
ב-20 בינואר בשנת 1983 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק דף לפארד ושמו PYROMANIA.
זה הוא אלבומה השלישי של הלהקה והוא מסמל הוא מעבר מתוחכם ומכריע עבורהלהקה, מצליל ההבי מטאל הראשוני שלה למוזיקה ידידותית יותר לרדיו. בסופו של האלבום נמכר יותר מ-10 מיליון עותקים והיה הזרז שהזניק את תנועת הפופ-מטאל של שנות ה-80 אל אור הזרקורים. הלהקה תוציא את אלבומה הבא, אחרי ארבע שנים, עם HYSTERIA שאפילו יצליח יותר מקודמו.
ב-20 בינואר בשנת 1965 מת השדרן האמריקאי המשפיע, אלן פריד.
אלן פריד, שהביא מוזיקה שחורה לקהל לבן כדי ג'יי ומקדם קונצרטים בקליבלנד ובניו יורק, מת בגיל 41 משחמת. אחיו של פריד, שנקלע לשערוריית קבלת שוחד תמורת השמעות ברדיו, אמר שהוא "מת מלב שבור כי לקחו לו את המיקרופון".
בסגנון חייו ובמותו שיקף פריד את מחיר הגאווה והתאווה. הוא היה החלילן מהמלין של הרוק'נ'רול המשודר. הוא האמין כי הוא זה שהטביע את הביטוי 'רוק'נ'רול', בשנת 1952, עת נתבקש להקדיש את תכנית הטלוויזיה שלו בקליבלנד לסגנון הרית'ם אנד בלוז. הייתה זו תכנית שפרצה את מחסום הגזע המוסיקלי, עם השמעת מוסיקה שחורה לצד מוסיקה לבנה.
בשנת 1970 גילה ביל היילי (כנראה אמן הרוק'נ'רול הראשון): ”ביקשתי מאלן פריד להשמיע שיר שלי שיש בו בנפרד את המילה ROCK והמילה ROLL. בעוד התקליטון התנגן, הוא דפק על השולחן וצעק על השיר – 'כולם, תעשו רוק', 'כולם, תעשו רול'. עד שפתאום הוא צעק רוק אנד רול.הוא צריך לקבל קרדיט על המצאת השם, אבל זה בא משיר שאני כתבתי. ככה זה היה".
מאז, צמד המילים החדש והנועז שוגר רבות מפיו של פריד, בעת שידוריו, לאוזני הקהל שינק את הבשורה בצמא רב וחש כי רעידת אדמה מתחוללת בנפשו. לאחר מכן עבר פריד לניו יורק ושם חשף אמני רוק'נ'רול כצ'אק ברי ובו דידלי. הוא סירב בתוקף להשמיע גרסאות כיסוי של אמנים לבנים למוסיקה השחורה וטען בתוקף שאין כמו המקור.
ההתעקשות הזו הביאה לו, מצד אחד, מעריצים רבים, אך גם מתנגדים שמרניים וגזענים שסימנוהו כמטרה לחיציהם. אמנים שחורים אף טענו כי הוא מנצל את המוסיקה שהיא שלהם. הפופולריות שלו בקרב אנשי הדור הצעיר הייתה רבה, עד שהופיע בסרט "רוק מסביב לשעון" והם התאכזבו לגלות שהוא נראה מבוגר מדי והפנו לו עורף.
כשניסה לפרוץ בתכנית טלוויזיה משלו, הופסקה ההפקה כי הזמר השחור, פרנקי לימון, נתפס בעדשת המצלמה כשהוא רוקד עם בחורה לבנה. אנשי הדרום האמריקאיים השמרנים השתוללו מזעם למראה לימון והבחורה הלבנה כששמו של פריד נצמד לשערוריה.
בשנת 1959 פרצה שערורייה נוספת, עם כספי שוחד שקיבל פריד, "מתחת לשולחן", בתמורה להשמעת שירים מסויימים. הוא נעצר עם ארבעה שדרנים נוספים והוגש נגדו כתב אישום בעוון קבלת 10,000 דולר מחברת תקליטים כמו גם מעורבות בשישה מקרי שוחד נוספים שהסתכמו ב-20,650 דולר. נטען שהשדרן הפופולרי השמיע בכל תכנית, שארכה ארבע שעות, את אותו השיר תשע פעמים. פריד סירב לחתום על מסמך הצהרה מטעם תחנת הרדיו WABC בה עבד, ובו הבטחה שלא קיבל שוחד בתכניותיו. "זה עלבון לתדמית והיושרה שלי!", הוא מיהר להגיב, פוטר ב-21 בנובמבר והמשיך לטעון לחפותו.
במאי 1960 נעצר פריד והאשם בשוחד מסחרי. הוא נמצא אשם ושילם קנס בסך 300 דולר. אולי היה זה קנס נמוך יחסית אך הנזק התדמיתי היה גבוה מאוד ופריד הפך השעיר לעזאזל בתופעת לקיחות שוחד בה שדרנים אחרים נהגו כמותו אך חמקו מעונש. בשנת 1965 הוא כבר נראה כצל של עצמו; הוא פשט רגל והתמכר לטיפה המרה. חמישה ימים לאחר שאשפז את עצמו בבית חולים, הוא מת משחמת הכבד ואורמיה (שיינן בדם). מאז ניצב שמו כאחד השדרנים החשובים ביותר ליצירת עולם הרוק'נ'רול שאנו מכירים כיום.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
