Search
  • Noam Rapaport

שיר המהגרים: להקת לד זפלין מודל 1970

Updated: Feb 12


חברי הלהקה:

ג'ימי פייג' - גיטרות

רובט פלאנט - שירה, מפוחית

ג'ון פול ג'ונס - בס, קלידים, גיטרות

ג'ון בונהאם - תופים וכלי הקשה



ב-7 בינואר בשנת 1970 נפתח סיבוב ההופעות החמישי של לד זפלין באנגליה, עם הופעה בטאון הול בבירמינגהם. למחרת הופיעה הלהקה בקולסטון הול בבריסטול.


ב-9 בינואר בשנת 1970 הופיעה לד זפלין ברויאל אלברט הול שבלונדון, אנגליה. היה זה ביום הולדתו ה-26 של ג'ימי פייג'.


בעיתון 'דיסק' דיווחו על ההופעה: "לד זפלין הוכיחה בערב שישי זה כי בתוך כל אדם גזעי בקהל מסתתר מישהו שרוצה לצעוק. לאחר שעתיים וחצי של הופעה לא היה אחד בקהל שישב. כולם היו על הרגליים. ג'ימי פייג' העניק סולואים נהדרים על הגיטרה אך התשבוחות חייבות להגיע גם למתופף ג'ון בונהאם, שנתן סולו תופים במשך כרבע שעה מבלי לשעמם לרגע. היה נהדר לראות כמה הלהקה נהנית לנגן על הבמה".


מאחורי הקלעים הגיעו לברך סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי, ביחד עם אשתו הת'ר.


בארוע זה פגש ג'ימי פייג' את הדוגמנית הצרפתיה, שרלוט מרטין. היא הייתה לפני כן חברתו של אריק קלפטון והיה לה גם רומן עם ג'ורג' האריסון. פייג' ושרלוט יחבקו יחדיו בת בשם שרלוט, שתיוולד ב-24 במרץ 1971.


המופע ברויאל אלברט הול צולם במלואו במטרה לשדר את הדבר בהמשך בטלוויזיה בדצמבר של אותה שנה, לאחר עריכה עם סצנות נוספות שיצולמו בארה"ב. אבל התיכנון לא יצא לפועל והסרט יצא באופן רשמי רק 33 שנים לאחר מכן, כשפייג' רכש את המאסטרים בשנת 1999 ועמל לנקות את הסליל מפגמים כדי להוציאו בקופסת DVD של הלהקה.


רוברט פלאנט, סולנה של להקת לד זפלין, סיפר בשנת 1970, למלודי מייקר, על השפעותיו ואהבותיו המוסיקליות:


"היה בחור שקראו לו טרי פוסטר. הוא ידע לנגן בלוז בגיטרה ומאד הרשים אותי כנער ואף הופעתי איתו כשהייתי בן 15. אבא שלי נהג להסיע אותי למועדון הבלוז 'שבעת הכוכבים' ושם שרתי איתו. הייתה שם אווירה של בלוז אמיתי ואנחנו הפכנו במהרה ללהקת הבית. הסאונד שם היה טוב ומי שראה אותי מופיע שם, זוכר זאת עד היום. ללהקה שלנו קראו THE DELTA BLUES BAND וכשלא הופעתי שם, נהגתי ללכת עם חבר שלי למועדון פולק אחר ולבצע שם קטעים אקוסטיים. הייתי אז תלמיד בבית הספר וזה היה מאד קשה לשלב בין מוסד החינוך לחיי הלילה, שמאד נהניתי מהם כי גם יכולתי לשתות אלכוהול גם בהיותי מתחת לגיל המורשה...



...ההורים שלי מאד כעסו על הבחירה שלי. לא ידעתי מה ברצוני לעשות בעולם המוסיקלי. חשבתי להקים להקת קאנטרי-בלוז, עם עוד שני אנשים, עד שראיתי את להקת פליטווד מאק בהופעה ורציתי לעשות בלוז בסגנון שיקגו כמותם. אבל בתוכי חשתי שאני הולך במעגלים, עד שהקמתי את להקת BAND OF JOY. אהבתי את המתופף בלהקה ההיא, שמנגן עכשיו בלהקה ושמה BRONCO. יש לו את החוש הנכון למוסיקה הזו. בסוף פוטרתי מהלהקה כי הערתי למתופף הזה על מהירות הקצב שלו. אבל זה היה שלב למידה עבורי ולקחתי ממנו רק את הטוב. פוטרתי מהלהקה על ידי אביו של האורגניסט, שהיה המנהל של ההרכב והוא אמר לי שהוא מעיף אותי כי אני לא יודע לשיר. ביקשתי ממנו שייתן לי הזדמנות, אבל הוא לא הסכים. אז החלטתי להקים להקה אחרת בשם הזה...



...בהרכב הזה החלטנו לעלות לבמה עם כשפנינו צבועות. עוד לפני שארת'ור בראון חשב על זה. היה לנו נגן בס גדול ושמן שנהג לקפוץ מהבמה לקהל. זה היה אבסורדי. אני נהגתי ברכב ההסעות של הלהקה עד שהחלטתי לפתע כי עליי לפרוש מהם ולהקים להקה נוספת בשם הזה. בהרכב השלישי היה גיטריסט בשם קווין שאהבתי מאד. היה לנו גם נגן בס וג'ון בונהאם הצטרף בתופים. לא התלהבנו בהתחלה לקבל אותו כי הוא גר רחוק ועשינו חישוב שיהיה לנו קשה לממן את הדלק עד אליו ובחזרה. אני צוחק על זה איתו עד היום".



על ההשפעות המוזיקליות סיפר: "במשך הרבה זמן חשבתי שהביטלס גרועים. עד שלפתע שמעתי את השיר 'שדות תות לנצח' והם חזרו להיות מעניינים בעיניי. אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר FLYING ON THE GROUND IS WRONG, של בופאלו ספרינגפילד. השיר הזה המם אותי. התחלתי להקשיב לו ללא הפסקה. ואז קניתי בהתלהבות את האלבום שלהם. הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה להקשיב לו. ואז קיבלתי את התקליט הראשון של מובי גרייפ. זה היה אדיר. כל כך רציתי להגיע לחוף המערבי ולספוג את האווירה. כשסוף סוף הגעתי לשם, ראיתי הופעה של להקת YOUNGBLOODS, שגרמה לי לבכות ולקרון מאושר בו זמנית. המוסיקה מהחוף המערבי גרמה לי לא לרצות ולשמוע את הבלוז. אני ממש הזלתי דמעות עם התקליט FOREVER CHANGES, של להקת LOVE. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי".


ב-7 בפברואר בשנת 1970 הייתה אמורה להיות הופעה של לד זפלין בסקוטלנד, אך היא בוטלה בגלל שרוברט פלאנט נפצע בתאונת דרכים חזיתית, בעת שנהג ביגואר שלו בחזרה מהופעה של להקת ספיריט. הוא נפצע בראשו ובזרועו.



ב-23 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בהלסינקי וזה נגמר בתקרית לא נעימה.


זמן ההופעה נדחה בגלל שאורגן ההאמונד לא הגיע בזמן משדה התעופה ובזמן סולו התופים של ג'ון בונהאם, MOBY DICK, נשמעו לפתע צפצופים לא נעימים ממערכת ההגברה שמקורם היה מהפרעה בגלל שידור רדיו מקומי, שדיווח על תחרות סקי בשבדית.


ואם זה לא מספיק, גונג שהיה שייך לתזמורת הסימפונית המקומית, נאסף משום מה על ידי אנשי לד זפלין לאחר המופע ורק כשהגיע עם שאר הציוד לגרמניה, נאלצו אנשי הצוות הטכני להחזירו ליעדו המקורי בשל פניה נזעמת מצד מנהל התזמורת.


ב-27 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בקופנהגן, כשנאלצה לקראת הופעה זו לשנות את שמה, באופן חד פעמי, ל-THE NOBS.


לפי עיתון NME, שפורסם ביום ההופעה, הייתה זו אווה וון זפלין, בתו של מעצב ספינת האוויר ההיא, שאיימה לתבוע את הלהקה אם תופיע בדנמרק בשמה הרגיל. היא הוסיפה כי 'קבוצה של קופים צווחניים לא תוכל להשתמש בשם המשפחה המיוחס ללא אישור. הלהקה, שהחליטה להימנע מתביעה שכזו, שינתה את שמה, למרות שהכרטיסים למופע זה הודפסו עם אותו שם ידוע. זאת כנראה כי ההחלטה לשנות את שם הלהקה נעשתה זמן קצר ביותר לפני עליית החברים לבמה ואחרי שהכרטיסים כבר הודפסו.


בסוף המופע אמר רוברט פלאנט לקהל: "אנחנו רוצים להודות לכם שקיבלתם אותנו שוב בחמימות אחרי הפעם הקודם שהגענו אליכם עם להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש".


ג'ימי פייג' למלודי מייקר: "כל העניין הזה אבסורדי. הזמנו את הגברת למופע שלנו ולפגוש אותנו מאחורי הקלעים, כדי להראות לה שאנחנו בעצם אנשים נחמדים מאד. הצלחנו להרגיע אותה, אבל כשבאה לעזוב את המקום נתקלו עיניה בעטיפת אלבום הבכורה שלנו והיא התפוצצה. הייתי חייב לברוח משם ולהתחבא".


ובאותו יום של ה-27 בפברואר בשנת 1970, פורסם מכתבו של אף שוסטר שנשלח למערכת לעיתון המוסיקה הבריטי הנחשב 'מלודי מייקר'. כך הוא כתב:


"קראתי את הכתבה שפרסמתם על ג'ימי פייג' ואני לא מבין מדוע אתם מבזבזים כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם על גיטריסט כה נדוש. פשוט תקשיבו לאלבום השני של לד זפלין. אין שם דבר חוץ מאשר השתחצנויות של פייג' בגיטרה. אפילו קטע בלוז אחד, בשם BRINGING IT ON HOME, לא יכול להימשך מבלי שפייג' ילחץ על אפקט הפאז בו הוא נוהג להשתמש בכל קטע. אם יש לכם כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם - מדוע לא להקדיש אותו לנגני בלוז אמיתיים? אפשר לקבל הרבה יותר רגש ממאדי ווטרס או בי.בי. קינג מאשר ממאה פייג'ים גם יחדיו".


עיתון 'רקורד מירור' הבריטי דיווח ב-1970:


"להקת לד זפלין יוצאת בקרוב לסיבוב הופעות בארה"ב ועמה יהיה צוות צילום שיתעד את החודש הזה. אותו צוות עוקב עם מצלמותיו אחרי הלהקה החל מהופעתה ברויאל אלברט הול בינואר של שנה זו. כמו כן יש צילומי סרטים עם ג'ימי פייג' באולפן ההקלטות ועם רוברט פלאנט בחוותו. הסרט אמור לצאת בצמוד ליציאת תקליטה השלישי של הלהקה, שיש כבר שמכנים אותו בשם 'הבהלה לזהב'..."


ב-21 במרץ בשנת 1970 נפתח סיבוב ההופעות החמישי של לד זפלין בארה"ב וקנדה - ההופעה הראשונה נערכת ב"פסיפיק קוליסאום" שבונקובר, כשקולו של פלאנט צרוד מדי עקב הצטננות.


באותו יום נגנבה, בשדה התעופה, אחת הגיטרות האהובות של ג'ימי פייג'. זו הייתה גיטרת גיבסון לס פול משנת 1960. הכינוי שלה היה BLACK BEAUTY ופייג' קנה אותה בשנת 1962 תמורת 185 ליש"ט. הוא השתמש בגיטרה הזו רבות, כשעבד בהקלטות עבור אמנים אחרים, עד שנת 1966. הוא לא לקח את הגיטרה לדרכים עם זפלין ולרוע המזל הוא שינה את דעתו בסיבוב הזה. הצער היכה בו חזק והוא פרסם מודעה ברולינג סטון, כשהוא מציע פרס למי שיביא לו אותה. הגיטרה לא הוחזרה.


למחרת הגיעה הלהקה להופעה בסיאטל.


ב-6 באפריל הגיעה לד זפלין לממפיס. שם קיבלו הלהקה ומנהלה, פיטר גרנט, את מפתחות העיר מראש העיר.


במהלך ההופעה של הלהקה שם ,באותו יום ומול 10,000 איש, דרש לפתע המפיק של המופע מגרנט להוריד את הלהקה שלו מהבמה עקב התלהבות יתר של הקהל שהחל לעמוד על כסאות האולם תוך כדי השחתתם. גרנט סירב ולפתע הרגיש שאקדח ננעץ בבטנו. " אתה לא יכול לירות בי", הוא אמר למפיק הזועף והשולף, "כי כרגע קיבלנו את מפתחות הכבוד של העיר".


ב-16 באפריל בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באיצטדיון רוברטס שבאינדיאנה, ארה"ב. בעיתון המקומי, EVANSVILLE PRESS, נכתב למחרת על ההופעה כך...


"סולן לד זפלין הוא צעיר ורזה, עם שיער סמיך באורך הכתפיים ושמו רוברט פלאנט. הטיפול המגניב שלו בקהל התזזיתי, אמש באיצטדיון רוברטס, מנע מהמופע של להקת האסיד-רוק להפוך למהומה.


3,400 האוהדים, בעיקרם תלמידי תיכון, התעוררו לחיים כבר מההתחלה אך ב-30 הדקות האחרונות של הקונצרט בן השעתיים עזבו רבים מהם את מקומם ודחפו לעבר הבמה. כמה מהם רצו לעלות לבמה עם לד זפלין ולרקוד. עשרים המאבטחים שהוקצו לאירוע ניסו לשווא לבלום את הצעירים הנלהבים שפעמו את פעימות הרוק הכבד.


מקדימה כולם עמדו על הרגליים ואלו שצפו מאחור עמדו על כיסאות כדי להשקיף טוב יותר על המבצעים החרוצים והמודלקים. הקהל הגיב היטב למוזיקה; מחא כפיים, נענע בראשו ובגופו וסימן באצבעותיו ולפי הקצב את סמל השלום כשהוא מפנה זאת ללד זפלין.


כשהקהל זינק קדימה, קפצו המאבטחים על הבמה כדי למנוע ריסוק. כשאחד מהם שלף את האלה שלו והניף אותה באיום לעבר הקהל, זה הפך את הקהל ליותר נרגש.


באותה נקודה אמר הסולן פלאנט, שהבין כי הסיטואציה עלולה להיות מסוכנת, לקהל שלו: "תירגעו... תישארו במקומותיכם וכולנו נהנה. בואו נראה למשטרה שהכל יכול להישאר מגניב".


לאחר מכן נתבקשו המאבטחים לעזוב את הבמה תוך קריאות עידוד מהקהל ולד זפלין חידשה את פעימות האסיד-רוק שלה. בשלב זה היה הקהל משולהב והיה קל לדמיין את התחושה בפסטיבלי רוק מכיוון שהמופיעים והקהל מתקשרים כל כך יפה.


כאשר לד זפלין סיימה את הקונצרט והארבעה התשושים עזבו את הבמה, הם הוחזרו בקריאות "עוד ועוד" להדרן עם השיר שרוב הקהל המתין כל הערב לשמוע. הקהל שזיהה את הברים הראשונים של "המון אהבה", פשוט השתחרר.


אנשים יצאו בתחושה שהם באמת קיבלו את התמורה המלאה לכסף שלהם. נקודת אור בערב הייתה סולו התופים של המתופף ג'ון בונהאם שנמשך 20 דקות, ואיפשר לשאר חברי לד זפלין לקחת הפסקה. המקצב הנהדר שלו הביא לו תשואות פרועות. ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה החשמלית שלו עם קשת כינור, ויצר כמה צלילים מוזרים וג'ון פול ג'ונס הוצג בסולו אורגן שהתקבל היטב".


ב-18 באפריל בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באריזונה. המופע נפסק באמצע...


...כי זמר הלהקה, רוברט פלאנט, היה סבל מדלקת בגרון ולא חש בטוב במהלך ההופעה. הוא התמוטט על הבמה וההופעה הופסקה. רופא שבדק אותו מיד לאחר מכן הורה לבטל את ההופעה הבאה כדי למנוע נזק תמידי לקולו של הזמר.


שמונה שירים נוגנו בהופעה הזו וסולו תופים של ג'ון בונהאם, שארך 25 דקות! פלאנט, שכאמור לא שר היטב, מיעט לצרוח ולשיר במנעד גבוה וניסה לשמור על הקיים עם שירה במנעד הנמוך יותר. בהופעה זו, דרך אגב, בוצע בפעם האחרונה בהחלט השיר WE'RE GONNA GROOVE.


ב-23 באפריל בשנת 1970 צולם בטלוויזיה הבריטית פרק מתוכנית האירוח של זמרת הפולק, ג'ולי פליקס, בו התארח ג'ימי פייג' (הגיטריסט של לד זפלין) וביצע קטע גיטרה סולו אקוסטי. בפרק זה, ששודר שלושה ימים לאחר מכן, התארחה גם להקת ההוליס.


פייג' הגיע לשם הודות לקשרים ההדוקים שהיו למנהל לד זפלין, פיטר גראנט, עם מפיק המוסיקה מיקי מוסט, שניהל אז את פליקס האמריקנית, שבעצמה הייתה חברה קרובה של בסיסט זפלין, ג'ון פול ג'ונס.


כך הציגה את פייג' בתוכניתה: "האורח הבא שלי לערב זה בא מהלהקה המצליחה ביותר שצמחה מאנגליה בשנים האחרונות. האלבומים של לד זפלין מככבים בצמרת המצעדים באנגליה ובארה"ב והגיטריסט המוביל של הלהקה הזו מוזיקאי מוכשר ומיוחד ביותר. גבירותיי ורבותיי.. ג'ימי פייג'".


ג'ימי ביצע לאחר מכן קטע אקוסטי ושמו WHITE SUMMER, שחובר עם BLACK MOUNTAIN SIDE, דבר שהיה חלק מרפרטואר ההופעה הקבוע של זפלין. עם זאת, בתוכניתה של פליקס הייתה זו הפעם האחרונה בה ביצע קטע זה בהופעה, עד שהחזירו לחיים בשנת 1977.


פייג' נראה בטוח בביצועו באולפן הטלוויזיה, עת פרט על מיתרי האקוסטית. הפרק הזה של התוכנית נחשב במשך שנים רבות כדוקומנט שאבד לחלוטין, עד שצץ (באיכות לא מושלמת - עם פסים שחוצים את התמונה) על ידי הבי.בי.סי והוצג לראשונה במפגש מעריצים של הלהקה בשנת 1992.


פליקס: "ביקשתי בזמנו ממפיק התוכנית לארח את ג'ימי בתוכנית שלי, שנשענה על אופי אקוסטי. התארחו בה אמנים כמו לאונרד כהן, טים באקלי ועוד. ניגשנו לג'ימי וביקשנו ממנו לבוא ולבצע קטע אקוסטי. יכול להיות שהקשרים שלי עם ג'ון פול ג'ונס עזרו להביאו".


ב-25 באפריל בשנת 1970, פורסמה כתבה על לד זפלין בעיתון NME. בכתבה הזו מתראיין גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', ומביע את דעתו על כמה נושאים:


1. על להקת הדלתות: "הופתעתי לגלות כמה אנשים תופסים את ג'ים מוריסון כבחור סקסי. כשראיתי אותו בהופעה גיליתי מולי סולן שעומד קפוא על הבמה. אני מעריך מאד את יכולת הכתיבה שלו וביצועי האולפן שלו אך על הבמה הוא ממש לא עושה לי את זה. רוברט פלאנט וג'ים מוריסון הם ממש שונים זה מזה. פלאנט נראה נהדר וגם יודע לזוז היטב על הבמה. ההופעה של מוריסון על הבמה היא בושה גדולה כלפי הקהל שבא לראות אותו. הוא אוהב להעליב את הקהל עם קללות".


2. על המצב הכלכלי של להקתו: "אנחנו התחלנו להופיע בארה"ב תמורת 1,500 דולר להופעה. פעם אחת הופענו בשביל 200 דולר אך זה היה שווה כי נהנינו לנגן שם את המוזיקה שלנו. באנגליה אכלנו הרבה רוע בהתחלה כי כל המארגנים רצו לשים אותנו על הבמה כלהקת היארדבירדס החדשה ולא כלהקת לד זפלין. באנגליה לא רצו שנביא להם משהו חדש כי הם שמרנים. בבוסטון קיבלנו להופעה אחת 45,000 דולר שזה פנטסטי".


3. על אריק קלפטון: "הוא גיטריסט מלא בדברים טובים. לא ראיתי אותו בהופעה מאז שהיה בלהקתו של ג'ון מאייאל. לא ראיתי הופעות של CREAM או BLIND FAITH. כיום אני מאזין בעיקר לגיטריסט האהוב עלי ביותר, ברט יאנש. כמו כן אני אוהב את עבודת הסלייד של ג'וני ווינטר. יש לי חבר טוב בשם ג'ו וולש שיש לו להקה שמצליח לה בקליבלנד בשם JAMES GANG. שמעתי אותה והיא ממש טובה".


4. על הביטלס: "הם התפרקו עכשיו, לא? מה שכן, עבודת הגיטרות שלהם תמיד נשמעת רעננה".


5. על העתיד של לד זפלין: "אני לא ממש רוצה לגלות אבל אספר שבאלבום הבא תהיה יצירה אחת ארוכה שתתחיל באופן שקט ותתעצם לאט לאט עם אורגנים וחלילים". (זה כמובן היה רמז למה שבסוף יצא תחת השם STAIRWAY TO HEAVEN - נ.ר.)


במאי 1970 פנו ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס לנוח בבתיהם מסיבובי ההופעות. רוברט פלאנט הציע לג'ימי פייג' לעשות את זמן החופשה שלהם בבקתה מבודדת בדרום וויילס. הם לקחו איתם גיטרות אקוסטיות ויצאו למסע ממנו ישובו עם שירים חדשים אקוסטיים.


שם הבקתה, נטולת אספקת החשמל, הוא BRON-Y-AUR (מבטאים זאת "ברון ראר"). פלאנט רכש אותה בהמשך.



ב-24 במאי בשנת 1970 הגיעו רוברט פלאנט וג'ון בונהאם למועדון MOTHERS שבבירמינגהם. הלהקה שהופיעה הייתה COCHISE וברור ששני הזפלינים עלו לבמה לג'מג'ם איתה.


ב-22 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באיסלנד.


הופעה זו נקבעה כחלק מהרצון של ממשלת אנגליה להביא את התרבות הבריטית למקומות רחוקים. במהלך הנסיעה של הלהקה להופעה הזו הספג זמר הלהקה, רוברט פלאנט, את האווירה וכתב את מילות השיר IMMIGRANT SONG (שיצא באלבומה השלישי של הלהקה). פלאנט: "גם כשהלכתי לישון, השמש עדיין נתנה אור. כך זה היה 24 שעות ביממה וזה גרם לי לחשוב על ויקינגים, ספינות גדולות והבטן של ג'ון בונהאם".


ג'ון בונהאם, ביוני 1970 בעיתון NME, על השמועות בדבר פירוק הלהקה:


"אני רוצה להגיד כאן ועכשיו, שזה הכל שטויות. כולנו מאושרים יותר מכפי שאי פעם היינו. ואני רוצה שכולם יידעו את זה. כרגע, ארבעתנו נהנים להכין את האלבום השלישי שלנו, ולהירגע בבית בין הפגישות. רק בגלל שאנחנו עושים את זה בשקט מאוד, איזה אידיוט חושב שאנחנו סיימנו את העסק, וכך כל השמועות השקריות האלה מתחילות להסתובב. זה באמת יכול להיות מאוד מגעיל. כי הצעירים קוראים את זה בעיתוני המוזיקה, ומטבע הדברים הם מאמינים לזה. זה רע".


על האלבום הקרוב של לד זפלין. "באלבום הזה אנשים הולכים להאזין לכל אחד מאיתנו. כולנו כותבים הרבה יותר טוב מבעבר, ותהיה הרבה יותר המצאה מהלהקה כולה. הפעם אנחנו גם עושים כמה שירים אקוסטיים בנוסף לדברים הכבדים והמוכרים יותר. כולנו קרובים הרבה יותר מבעבר. כרגע יש לנו עשרה שירים טובים, ועדיין לא הקלטנו עוד כמה. אם הם ייצאו בסדר, אז נדביק אותם באלבום. איך שהדברים מתנהלים, נראה כאילו זה הולך להיות תהליך ארוך. אבל שוב זה יהיה רק ​​אלבום אחד. אנחנו לא הולכים לעשות את הצעד של האלבום הכפול הצפוי, עם שאריות מהאולפן. באלבומים של זפלין אנו כוללים רק את מה שכולנו מחשיבים כחומר הטוב ביותר שלנו”.


בונהאם גם הביט בשקיקה לקראת ההופעה של לד זפלין בפסטיבל באת'. "צריך לשים סוף מוחלט לכל השמועות על התפרקות. כל מי שהולך לבאת', יראה וישמע את לד זפלין מנגנים כפי שמעולם לא שמעו אותנו. אנחנו ממש מצפים להופעה הזאת. למעשה אנחנו די מתרגשים. זה הולך להיות יום פנטסטי, אני יכול להבטיח לך".


ב-28 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין הופעה חשובה ביותר בפסטיבל באת'.


קודם כל, היה זה פסטיבל עתיר כוכבים, ביניהם שמות כמו דונובן, אמהות ההמצאה (של פרנק זאפה), סנטנה, THE FLOCK, הוט טונה, קאנטרי ג'ו, ג'פרסון איירפליין (שבסוף לא עלו לבמה מחשש להתחשמלות), הבירדס (שביצעו סט אקוסטי), המודי בלוז (שבסוף לא הצליחו לעלות לבמה בגלל מזג האוויר הבעייתי) ודוקטור ג'ון (שגם נתן סט אקוסטי).


עבור זפלין היה זה ערב שהוא נקודת תפנית. פחות משלושה חודשים לפני כן נודע לציבור שהביטלס התפרקו. עם הפסטיבל הזה היה ברור לכל שלד זפלין, שנקבעה להופיע ביומו השני של הפסטיבל, היא הלהקה הפופולרית ביותר.



זמן קצר לפני תחילת הופעתה של זפלין, קלט מנהל הלהקה, פיטר גראנט, שיש כמה ברנשים שמבקשים להקליט את ההופעה כדי ליצור מזה תקליטים לבנים (בוטלגים). גראנט: "תפסתי אותם מתחת לבמה. לא מצאתי את מפיק הפסטיבל שיטפל בהם והחלטתי לעשות זאת בעצמי. השתלחתי בהם ובעטתי בהם בכל העוצמה. לקחתי בכוח את הציוד שלהם ושברתי אותו עם גרזן". גראנט ביקש לצלם את ההופעה הזו בסרט לשימוש עתידי ולכן שכר לא פחות מארבעה צוותי צילום! אבל התוצאה תהיה לא טובה והסרט, עד לכתיבת שורות אלו, לא צץ מאז.



ג'ימי פייג': "היה ניסיון לצלם את זה, אך מכיוון שהעדפנו לנגן עם רדת החשכה, הצילומים לא צלחו מכיוון שצוות הסרט הביא סרטים לאור יום - בניגוד לסרט המיוחד שנדרש כדי לצלם צילומי לילה".



לד זפלין נקראה לבמה בשעה 20:30 והפגיזה מיד עם IMMIGRANT SONG. הקהל, שעדיין לא הכיר את השיר, כי אלבומה השלישי של הלהקה ייצא רק באוקטובר של אותה שנה, נדהם מהתוצרת החדשה. גם השיר SINCE I'VE BEEN LOVING YOU התקבל בחום רב. רוברט פלאנט לקהל: "יש לנו משהו קצת אחר להציע לכם והלוואי שאזכור את המילים. זה נקרא THE BOY NEXT DOOR, עד שנמצא לשיר הזה שם טוב יותר". אז החלה הלהקה לנגן, באופן אקוסטי, את מה שייקרא THAT'S THE WAY.



בפסטיבל זה, אליו נהרו כ-150,000 איש שנאלצו לטעום מזג אוויר חורפי וגשום לצד קרני שמש מלטפות לסירוגין, טעמו הם גם את הפעם הראשונה בה ביצעה לד זפלין סט אקוסטי במהלך הופעתה - דבר שיהפוך למנהג קבוע. מחיאות הכפיים של הקהל היו מנומסות. כנראה הם רצו משהו חשמלי יותר.


ההופעה נחתמה עם HOW MANY MORE TIMES ולפני ההדרנים ניגש פלאנט למיקרופון ואמר: "לאחרונה הופענו הרבה באמריקה ובאמת חששנו שכשנחזור לפה ניתקל בקבלת פנים צוננת. כרגע יש דברים רבים שגויים שקורים באמריקה ולכן זה ממש נחמד להגיע לפה, לאוויר הפתוח ולפסטיבל הזה בו אין דברים רעים וכולם יפהפיים".


משם פנה המופע למחרוזת שירי רוק'נ'רול ישנים והלהקה ירדה מהבמה, עליה ביצעה לפני זמן קצר את אחת מהופעותיה החשובות יותר בקריירה.



המלודי מייקר דיווח מיד לאחר מכן לקוראיו: סקירה: "עד השעה 20:00 בערך, כרבע מיליון איש, שזה בערך אוכלוסיית העיר לידס, המתינו ללד זפלין. בסוף עלו חברי הלהקה 'הכבדה' על הבמה. רוברט פלאנט נראה יותר כמו לוחם נורדי, ג'ימי פייג' נראה כמו דן אקלס המטורף במעיל ארוך ובכובע. ג'ון בונהאם באפוד סגול כרע מאחורי התופים הירוקים שלו וג'ון פול ג'ונס בלבוש אופנתי אחז בגיטרת הבס שלו.


הם יצאו לדרך עם ריף חדש מאלבומם הבא, עם IMMIGRANT SONG. למעשה, לקח להם זמן לחמם את הקהל, אך יתכן וזה היה מכוון כי המופע נמשך למעלה משלוש שעות. ג'ימי הפיק צלילים מיוחדים עם קשת הכינור שלו על מיתרי הגיטרה, וג'ון פול ניגן בהאמונד בשיר SINCE I'VE BEEN LOVING YOU. אחרי סולו התופים הפנומנלי של ג'ון בונהאם, שהיה אלים, אגרסיבי ומהיר בטירוף, הקהל קם על רגליו והכיף האמיתי התחיל!


בניגוד לסגנון הרוק שלהם, ניגנו החברים גם באופן אקוסטי. ג'ון פול פרט במנדולינה וג'ימי בגיטרה אקוסטית עם שישה מיתרים. רוברט שר בסגנון המאופק ביותר. עכשיו הגיע הזמן לקיצוניות השנייה עם הרוק הכי כבד. הקהל לא הרשה להם ללכת. זפלין ניצחו. הם תנו לקהל לילה לזכור. בדקות האחרונות שלהם הם ניגנו מחווה לאדוני הרוק'נ'רול עם שיריהם של ריצ'רד הקטן, אלביס פרסלי וצ'אק ברי.


מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, סיפר ביוני 1970, לכתב מלודי מייקר, עליו ועל להקתו, בעת תחילת הקלטת תקליטה השלישי, באולפני אולימפיק שבלונדון.


בונהאם: "אני סובל עכשיו מכאבים לא ברורים בידיי וברגליי, אבל זה בסדר כשאני מתופף. זה מאד כואב רק כשאני מפסיק לתופף. קשה לי לאחוז בדברים ועוד יש לנו הרבה הקלטות לפנינו. לכן עלי ללכת לרופא. זה יכול להיות כל דבר ואני מרגיש את הכאב גם בחזה שלי. הפעם נקליט גם דברים אקוסטיים ויהיו שירים טובים יותר מבשני התקליטים הקודמים שלנו. אני לא בטוח אם אתופף סולו גם הפעם. לאחרונה אני מתאמן בנגינה בויבראפון ובקונגס ואולי אקליט קטע סולו של כלי הקשה. סולו תופים רגיל הפך כבר דבר שנשחק".


באולפן יש שלושה חברי להקה, כשרוברט פלאנט לא הגיע כי לא היה צורך בהקלטת שירה. הם היו עסוקים בהקלטת תפקידי הנגינה ונראו שמחים באולפן. ג'ימי פייג' נראה שונה מבעבר, עם שער קצר יותר וזקן עבות.


בונהאם: "ג'ימי מלמד אותי קצת לנגן בגיטרה ולמדתי כבר כמה אקורדים. ארבעתנו מתראים לא מעט גם כשאנחנו לא עובדים. זה קורה יותר מבעבר. עבדנו המון בדרכים עד כה ועשינו חמישה סיבובי הופעות באמריקה במשך 15 חודשים בלבד. כרגע המטרה היא להוריד קצת מהלחץ שלנו. הופענו שש פעמים בשבוע ובגלל שביצעתי סולו תופים ארוך בכל הופעה הפכו כפות ידיי מלאות ביבלות. אני נזכר בסיבוב ההופעות הראשון שלנו באמריקה, שהיה מגוחך. הופענו בכל חור שהזדמן לנו ולמזלנו יצא אז שם תקליט הבכורה שלנו. אין דבר מגוחך יותר מלעשות סיבוב הופעות ללא תקליט לקדם. מאז רק התחזקנו אבל אני לא מפסיק לחשוב על הרגע בו אתעורר וכל זה פתאום ייעלם. ברור שאנחנו סופגים כל הזמן ביקורות רעות. בהתחלה גינו אותנו כלהקת CREAM מדרג ב'. עכשיו הם מכנים להקות חדשות אחרות כזפלין מסוג ב'. אנחנו עושים הכל כדי שהעסק לא יתפרק כרגע, אבל אין לי מושג כמה זמן זה יחזיק. זה מצחיק, אבל כשנכנסתי ללהקה הייתי ביישן מאד כלפי ג'ימי. הוא היה הכוכב. אבל עכשיו הלהקה קרובה מתמיד ויש מקום לכל אחד מאיתנו בה".


ב-16 ביולי בשנת 1970 נפתח סיבוב הופעות של לד זפלין בגרמניה. ההופעה הראשונה נערכה בקולון.


ב-5 באוגוסט בשנת 1970 נפתח סיבוב הופעות השישי של לד זפלין בארה"ב. ההופעה הראשונה נערכהת בסינסינטי, אוהיו.


ב-26 באוגוסט הייתה אמורה הלהקה להופיע בקליבלנד, אך עקב פטירת אביו של ג'ון פול ג'ונס, ההבסיסט חמק לפני ההדרן היישר לשדה התעופה, כדי לטוס לאנגליה. הלהקה עלתה להדרן כשבמקומו בסיסטית מקומית לא ידועה.


ב-4 בספטמבר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין ב- INGLEWOOD FORUM שבלוס אנג'לס. זה היה לילה ארוך.


רוברט פלאנט לקהל, עם עלייתו לבמה: "ערב טוב. נחמד לחזור לכאן. זו ודאי הפעם השישית". זו הופעה שנרשמה בפולקלור ההופעות של זפלין כאחת היותר מלהיבות וחשובות. הקהל קיבל בברכה את השירים האקוסטיים החדשים שהלהקה ביצעה. פלאנט: "זה מעניק לי הנאה גדולה לשמוע את תגובתכם לזה. אנחנו ננגן לכם קטע בשם BRUN YR AUR שהוא שמו של קוטג' קטן בהרים של סנואודוניה, ליד וויילס. פירוש השם הוא 'חזה מוזהב'. זה כך בגלל שבכל בוקר השמש זורחת מעל האזור והקוטג' ממוקם בדיוק במרכז".


בהמשך בוצע, כמובן, הלהיט WHOLE LOTTA LOVE כשבסופו נשמע לפתע קול פיצוץ עז מזיקוק. "מי ירה את הזיקוק הזה? צריך לעצור אותו!", אמר פלאנט המופתע. אז עברו זפלין לביצוע COMMUNICATION BREAKDOWN, שהכיל בתוכו גם ציטוטים משירים כמו GOOD TIMES BAD TIMES וגם I SAW HER STANDING THERE ל הביטלס ו- FOR WHAT IT'S WORTH של בופאלו ספרינגפילד.


המופע נחתם עם ביצוע לשיר BLUEBERRY HILL של פאטס דומינו. אבל לא כולם אהבו את ההופעה. ג'ון מנדלסון, שהפליא לקטול את אלבום הבכורה של זפלין ברולינג סטון, המשיך בכתיבתו הסולדת בעיתון לוס אנג'לס טיימס:


"זו מוזיקה מתנשאת, גנובה מאחרים ורועשת. תארים אלו כבר אינם מספיקים לסיכום לד זפלין, כפי שהיה די ברור בהופעה של הלהקה בערב שישי בפורום.

לאחר שמניתי את החסרונות המוזיקליים של הלהקה, האני הראשון לנבול מול האחריות להסביר את הצלחתה המסחרית המדהימה (דבר שמעיד על כך שהסיבוב הנוכחי הוא הסיבוב השני ברציפות בארצות הברית בחמשת החודשים האחרונים.


הצלחה זו עשויה להיות מיוחסת לפחות באופן חלקי לפופולריות המואצת בקרב קהל הרוק'נ'רול בגיל העשרה שחי על סמים המגיבים היטב למוזיקה הזו. הקהל מעריץ את ג'ימי פייג' כגיטריסט-על והיכולת של רוברט פלאנט ליצור קריקטורה מבריקה של הסולן הסקסי הטיפוסי עם יכולת לנפץ ארבעים בקבוקים עם הצווחות שלו.



השיר WHOLE LOTTA LOVE, למשל, מכה באוזניים ששרדו את הגיטרה של מארק פארנר והמוזיקה של בלאק סאבאת' כיצירת מופת של עדינות. מה שלא אומר שרבים מהקטעים הכבדים המופרזים עד כדי גיחוך של זפלין אינם כיף אבסורדי עצום.


זפלין החליקה גם לקטעים שקטים ובהחלט מוזיקליים בין צורחיו הנוראיות של פלאנט, כפיסות ביניים נעימות (אם רכי רחוקות מסינוור), כולל סולו באורגן עם ג'ון פול ג'ונס".


הקהל הלך הביתה ולד זפלין יצאה משם לחגוג את המשך הלילה במועדון טרובאדור, שם הופיעה להקת פיירפורט קונבנשן במטרה להקליט אלבום בהופעה. חברי זפלין עלו בשמחה לג'מג'ם, כשהאולפן הנייד שהושכר להקלטת האלבום הנציח גם את זה. חברי פיירפורט קונבנשן פחדו שפיטר גראנט, המנהל של זפלין, יגלה שמכשירי ההקלטה פועלים גם בזמן שלהקתו שם בפעולה. אבל גראנט לא פעל נגד הדבר. הוא פשוט דרש שסליל ההקלטה יגיע מיד לאחר מכן במלואו לידיו.


משם יצאה החבורה להמשך בילוי והפעם בבר המשקאות בארני'ס. שם נערכה תחרות שתיה בין ג'ון בונהאם, דייב פג (הבסיסט של פיירפורט קונבנשן) וג'ניס ג'ופלין. לא דווח מי ניצח בתחרות.


ב-16 בספטמבר בשנת 1970, קרה מהפך בקרב משאל הקוראים של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בנוגע ללהקה הטובה ביותר.


עד אז זכתה להקת הביטלס בכך במשך שמונה שנים. הפעם הלהקה הוזזה מהמשבצת הזו על ידי להקת לד זפלין.


שדרן הטלוויזיה הבריטי, שבישר על כך, אמר: "זה נועד לקרות אך עדיין מהווה הפתעה גמורה. במשאל שנערך על ידי עיתון מוזיקה מוביל באנגליה הגיעו הביטלס למקום השני. להקת הרוק הפופולרית ביותר בימים אלו נקראת לד זפלין". קריין אחר הסביר את התופעה החדשה: "זה גזעי, זה מדליק וזה מס' אחד – לד זפלין".


עמיתו באולפן שואל "הלד מה?" ועל כך נענה: "לד זפלין, אך חוששני שאתה וכמותך לא שמעו עליהם, אבל הלהקה הבריטית הזו עשתה היסטוריה מוזיקלית היום. קוראי מלודי מייקר הצביעו עליה כלהקה המובילה בעולם. משתמע מכך כי הביטלס החזיקו בתואר זה במשך שמונה שנים, אבל עכשיו הביטלס בחוץ".


ריי קולמן, שראיין לא פעם את הביטלס, נקרא להסביר בשידור: "בשנה האחרונה התרחשה סוג של מהפכה במוזיקת הפופ והמוות של פולחן האישיות. אנשים מתעניינים כיום במוזיקאים צעירים יותר מאשר בלדעת מה אכל פול מקרטני לארוחת הבוקר. לד זפלין הם מוזיקאים טובים ואנשים מצביעים להם מאשר לתדמית שהיו רגילים אליה שנים לפני כן".


באותה תכנית התארחו שניים מחברי הלהקה היורשת, הזמר רוברט פלאנט והמתופף ג'ון בונהאם, שנשאלו האם גם הם יצליחו להחזיק מעמד בפסגה למשך שמונה שנים. בונהאם: "אני זוכר שהייתי צעיר יותר והלכתי לראות את הביטלס, רק כדי לראות אותם ולא בשביל להקשיב למוזיקה שלהם. היום זה לא מי שאתה אלא מה שאתה מנגן". לד זפלין גברה על הביטלס לא רק מבחינת פופולריות אלא גם בתחום התמלוגים. החוזה שהשיג מנהל לד זפלין, פיטר גראנט, הבטיח לבחוריו תנאים שהביטלס יכלו רק לחלום עליהם. התעשיה השתנתה ויחי ארבעת המלכים החדשים שפיזרו 'המון אהבה', חשמל וזיעה לקהל.


ב-18 בספטמבר בשנת 1970 מת ג'ימי הנדריקס, בגיל 27. למחרת הופיעה לד זפלין במדיסון סקוור גארדן, בניו יורק.

במהלך ההופעה ניגש רוברט פלאנט למיקרופון ואמר לקהל: "לפני שנמשיך, דבר מאד לא נעים קרה אתמול שהוא אבדה אדירה לעולם המוזיקה. אנו רוצים לחשוב שאתם, כמונו, מצטערים שג'ימי הנדריקס הלך מאיתנו. דיברתי עם חבר קרוב שלו לפני כחצי שעה והוא אמר לי שג'ימי ודאי היה רוצה שכולם ימשיכו הלאה וייהנו מאשר לדבר על זה. אז אנו רוצים להמשיך ולגרום לכולם פה לשמוח".



ב-5 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי של להקת לד זפלין, ששמו "לד זפלין 3".



כשהאלבום יצא במקור, הורמו גבות רבות. אנשים תפסו אותו כאכזבה מוזיקלית כי ציפו לרוק וקיבלו חבילה שהיא בחלקה הגדול אקוסטית. חלק מהמבקרים טענו כי זפלין החליטה לחקות כאן את קרוסבי, סטילס נאש ויאנג. גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', נפגע עמוקות מהביקורות השליליות והחליט לא להעניק ראיונות לקידום האלבום.


העטיפה המיוחדת לאלבום הזה יצאה במקור בצורת גלגל קרטון שמוצמד לעטיפה המרובעת הרגילה, שהייתה חתוכה במקומות שונים. כך, כשהיו מסובבים את הגלגל הפנימי - התמונות שהודפסו עליו היו מופיעות במקומות שונים בחתכים שבעטיפה המרובעת. העיצוב נעשה על ידי ריצ'ארד דרו, שכינה את עצמו בשם ZACRON. תמונות הלהקה לעיצוב העטיפה נלקחו לפני כן על ידי מרטין סלסברי, שקיבל עבור עבודתו 20 ליש"ט. ההשראה לרעיון הגלגל המסתובב הגיעה לפייג' מקטלוג גננות שעבד על טכניקה דומה של סיבוב גלגל בכדי להראות איזו אדמה או מינרלים מתאימים לצמח מסוים. העטיפה הייתה יקרה להפקה ופייג' אף מאד התאכזב מהעיצוב הסופי כשראה אותו לראשונה. הציורים על העטיפה נראו לו כמו חוברת קומיקס זולה. מה שכן, ההוצאה המקורית של עטיפת הגלגל היא כיום פריט לאספנים.


עותקים נדירים ביותר הם אלה שחרוט עליהם בוויניל עצמו הכיתוב DO WHAT THOU WILT בצד אחד והכיתוב SO MOTE BE IT בצד השני. זהו משפט שלקוח ממשנתו של מנהיג הקסם השחור, אליסטר קראולי. פייג' היה תלמיד נלהב ביותר של קראולי. הוא היה קונה באדיקות את ספריו ומחפש באדיקות את העותקים הנדירים ביותר.


בעיתון רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אני ממשיך לדאוג בנוגע ליחס האהבה-שנאה הזה כלפי לד זפלין. אולי זה רק כי הם נראים כמו עגל הזהב האולטימטיבי. זפלין, מכל הלהקות ששרדו ופועלות היום - חולפת עם המוזיקה שלה כמו קומיקס מארוול, וחיה כמו קריקטורה ישנה של טכניקולור. היא אינה מערער על האינטליגנציה או על רגישותו של אף אחדו האלבומים שלה מחדדים את הכלים הציבוריים הגסים של כל להקות הבלוז הלבנות והמשעממות למשהו מדהים בגסותו הרגישה מאוד.


האלבום השלישי שלהם חורג מעט מהמסלול שהניחו השניים הראשונים. כאשר שמעתי לראשונה את האלבום, הרושם העיקרי שלי היה האנונימיות העקבית של רוב השירים - אף אחד לא יטעה בלהקה, אבל אין גימיקים להתבלט לעומת מה שחולל WHOLE LOTTA LOVE.. השיר הפותח, IMMIGRANT SONG, מגיע הכי קרוב לזה, עם מקצבי הדחפור שלו והשאגות הקוליות חסרות המלים של רוברט פלאנט שמהדהדות מאחורי השירה הראשית כמו איזו מקהלה קניבלית המייללת בטקס פוריות פראי. מה שטוב בזה, וזו הגאונות המיוחדת של זפלין, הוא שהאפקט כולו הוא דו מימדי לחלוטין ולא מציאותי.


אני חייב להזכיר שיר שנקרא THAT'S THE WAY, כי זה השיר הראשון שהם עשו שאי פעם שבאמת ריגש אותי. כמה שזה יפה. מעל ריף אקוסטי פשוט ויומיומי מאוד, פלאנט שר תמונה נוגעת ללב".



ג'ימי פייג' אמר אז למלודי מייקר:"השיר האהוב עליי בתקליט הוא GALLOWS POLE. היינו צריכים לבחור שירים מתוך 17 שהיו לנו. אחד מהם היה קטע פסנתר שג'ון פול ג'ונס הלחין, שלא נכנס לתקליט. בתקליט הבא שלנו אנחנו נלך אף רחוק יותר, עם יצירה אחת שתתפרש על פני צד שלם. זה כרגע בשלב התכנון. אנחנו לא נפסיק לנגן מוזיקה כבדה, כי זה חלק מאיתנו, אך חשוב שאנשים יבינו כי יש לנו צד נוסף. התקליט הזה שונה משני קודמיו. יש לי הרגשה שהאלבום הרביעי שלנו יהיה הטוב ביותר שלנו. אם הוא לא יהיה, ניאלץ לפרוש עם פרצוף מבויש. כרגע יש שינויים בלהקה, כי כל אחד מאיתנו עובר שינויים אישיים. בנוגע לעטיפת התקליט, קיבלתי את הרעיון של הגלגל המסתובב בו מקטלוג של גננות".



באוקטובר 1970 הציג ג'ימי פייג' לעיתון 'מלודי מייקר' את רשמיו על כל שיר ושיר מהתקליט החדש והשלישי של להקתו, לד זפלין. הנה חלק מהדברים שאמר שם.


על IMMIGRANT SONG: "את השיר הזה בנינו במהלך הופעותינו ובתחילה הוא היה ארוך יותר ממה שיצא בסוף. את רעש ה-HISS ששומעים בתחילת השיר השגנו בעזרת שימוש ב-ECHO FEEDBACK".


על FRIENDS: "רוברט כתב את המילים לשיר הזה, כמו השיר הקודם. למעשה, הוא כתב את כל המילים בתקליט הזה, חוץ מהשיר TANGERINE. רצינו להביא פה אווירה של מוזיקה הודית, עם כלי המיתר. הנגנים בהקלטה לא היו הודים ולכן נאלצנו להסביר להם, בקושי לא קטן, את מה שרצינו להשיג איתם. ג'ון פול ג'ונס כתב פה עיבוד נהדר. חבר אחד שלנו נכנס לאולפן באמצע ההקלטה אך נאלץ לעזוב מיד כי הרעש היה חזק מדי עבורו. בעת עזיבתו הוא אמר לנו שאנחנו עושים במוזיקה זו משהו שטני למדיי".


על CELEBRATION DAY: "הסיבה לכך שהקול של רוברט נמצא לבדו עם צליל סינטיסייזר מוג, הוא כי סליל ההקלטה הסתבך לנו במכשיר וכך הרס את רוב ערוצי ההקלטה שעשינו בפתיחת השיר. למה השיר מדבר על מסיבה ? כי הרגשנו שמחים מאד אז".


על GALLOWS POLE: "זה שיר עם שהגיע מ-LEADBELLY. גיליתי את זה בחנ