Search
  • Noam Rapaport

און דה רקורד: להקת לד זפלין מייצרת חשמל וצליל אקוסטי בשנת 1970

Updated: Dec 27, 2021


חברי הלהקה:

ג'ימי פייג' - גיטרות

רובט פלאנט - שירה, מפוחית

ג'ון פול ג'ונס - בס, קלידים, גיטרות

ג'ון בונהאם - תופים וכלי הקשה

ב-7 בינואר בשנת 1970 נפתח סיבוב ההופעות החמישי של לד זפלין באנגליה, עם הופעה בטאון הול בבירמינגהם. למחרת הופיעה הלהקה בקולסטון הול בבריסטול.


ב-9 בינואר בשנת 1970 הופיעה לד זפלין ברויאל אלברט הול שבלונדון, אנגליה. היה זה ביום הולדתו ה-26 של ג'ימי פייג'.


בעיתון 'דיסק' דיווחו על ההופעה: "לד זפלין הוכיחה בערב שישי זה כי בתוך כל אדם גזעי בקהל מסתתר מישהו שרוצה לצעוק. לאחר שעתיים וחצי של הופעה לא היה אחד בקהל שישב. כולם היו על הרגליים. ג'ימי פייג' העניק סולואים נהדרים על הגיטרה אך התשבוחות חייבות להגיע גם למתופף ג'ון בונהאם, שנתן סולו תופים במשך כרבע שעה מבלי לשעמם לרגע. היה נהדר לראות כמה הלהקה נהנית לנגן על הבמה".


מאחורי הקלעים הגיעו לברך סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי, ביחד עם אשתו הת'ר.


בארוע זה פגש ג'ימי פייג' את הדוגמנית הצרפתיה, שרלוט מרטין. היא הייתה לפני כן חברתו של אריק קלפטון והיה לה גם רומן עם ג'ורג' האריסון. פייג' ושרלוט יחבקו יחדיו בת בשם שרלוט, שתיוולד ב-24 במרץ 1971.


המופע ברויאל אלברט הול צולם במלואו במטרה לשדר את הדבר בהמשך בטלוויזיה בדצמבר של אותה שנה, לאחר עריכה עם סצנות נוספות שיצולמו בארה"ב. אבל התיכנון לא יצא לפועל והסרט יצא באופן רשמי רק 33 שנים לאחר מכן, כשפייג' רכש את המאסטרים בשנת 1999 ועמל לנקות את הסליל מפגמים כדי להוציאו בקופסת DVD של הלהקה.


רוברט פלאנט, סולנה של להקת לד זפלין, סיפר בשנת 1970, למלודי מייקר, על השפעותיו ואהבותיו המוסיקליות:


"היה בחור שקראו לו טרי פוסטר. הוא ידע לנגן בלוז בגיטרה ומאד הרשים אותי כנער ואף הופעתי איתו כשהייתי בן 15. אבא שלי נהג להסיע אותי למועדון הבלוז 'שבעת הכוכבים' ושם שרתי איתו. הייתה שם אווירה של בלוז אמיתי ואנחנו הפכנו במהרה ללהקת הבית. הסאונד שם היה טוב ומי שראה אותי מופיע שם, זוכר זאת עד היום. ללהקה שלנו קראו THE DELTA BLUES BAND וכשלא הופעתי שם, נהגתי ללכת עם חבר שלי למועדון פולק אחר ולבצע שם קטעים אקוסטיים. הייתי אז תלמיד בבית הספר וזה היה מאד קשה לשלב בין מוסד החינוך לחיי הלילה, שמאד נהניתי מהם כי גם יכולתי לשתות אלכוהול גם בהיותי מתחת לגיל המורשה.


ההורים שלי מאד כעסו על הבחירה שלי. לא ידעתי מה ברצוני לעשות בעולם המוסיקלי. חשבתי להקים להקת קאנטרי-בלוז, עם עוד שני אנשים, עד שראיתי את להקת פליטווד מאק בהופעה ורציתי לעשות בלוז בסגנון שיקגו כמותם. אבל בתוכי חשתי שאני הולך במעגלים, עד שהקמתי את להקת BAND OF JOY. אהבתי את המתופף בלהקה ההיא, שמנגן עכשיו בלהקה ושמה BRONCO. יש לו את החוש הנכון למוסיקה הזו. בסוף פוטרתי מהלהקה כי הערתי למתופף הזה על מהירות הקצב שלו. אבל זה היה שלב למידה עבורי ולקחתי ממנו רק את הטוב. פוטרתי מהלהקה על ידי אביו של האורגניסט, שהיה המנהל של ההרכב והוא אמר לי שהוא מעיף אותי כי אני לא יודע לשיר. ביקשתי ממנו שייתן לי הזדמנות, אבל הוא לא הסכים. אז החלטתי להקים להקה אחרת בשם הזה.


בהרכב הזה החלטנו לעלות לבמה עם כשפנינו צבועות. עוד לפני שארת'ור בראון חשב על זה. היה לנו נגן בס גדול ושמן שנהג לקפוץ מהבמה לקהל. זה היה אבסורדי. אני נהגתי ברכב ההסעות של הלהקה עד שהחלטתי לפתע כי עליי לפרוש מהם ולהקים להקה נוספת בשם הזה. בהרכב השלישי היה גיטריסט בשם קווין שאהבתי מאד. היה לנו גם נגן בס וג'ון בונהאם הצטרף בתופים. לא התלהבנו בהתחלה לקבל אותו כי הוא גר רחוק ועשינו חישוב שיהיה לנו קשה לממן את הדלק עד אליו ובחזרה. אני צוחק על זה איתו עד היום".


על ההשפעות המוסיקליות סיפר: "במשך הרבה זמן חשבתי שהביטלס גרועים. עד שלפתע שמעתי את השיר 'שדות תות לנצח' והם חזרו להיות מעניינים בעיניי. אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר FLYING ON THE GROUND IS WRONG, של בופאלו ספרינגפילד. השיר הזה המם אותי. התחלתי להקשיב לו ללא הפסקה. ואז קניתי בהתלהבות את האלבום שלהם. הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה להקשיב לו. ואז קיבלתי את התקליט הראשון של מובי גרייפ. זה היה אדיר. כל כך רציתי להגיע לחוף המערבי ולספוג את האווירה. כשסוף סוף הגעתי לשם, ראיתי הופעה של להקת YOUNGBLOODS, שגרמה לי לבכות ולקרון מאושר בו זמנית. המוסיקה מהחוף המערבי גרמה לי לא לרצות ולשמוע את הבלוז. אני ממש הזלתי דמעות עם התקליט FOREVER CHANGES, של להקת LOVE. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי".


ב-7 בפברואר בשנת 1970 הייתה אמורה להיות הופעה של לד זפלין בסקוטלנד, אך היא בוטלה בגלל שרוברט פלאנט נפצע בתאונת דרכים חזיתית, בעת שנהג ביגואר שלו בחזרה מהופעה של להקת ספיריט. הוא נפצע בראשו ובזרועו.



ב-23 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בהלסינקי וזה נגמר בתקרית לא נעימה.


זמן ההופעה נדחה בגלל שאורגן ההאמונד לא הגיע בזמן משדה התעופה ובזמן סולו התופים של ג'ון בונהאם, MOBY DICK, נשמעו לפתע צפצופים לא נעימים ממערכת ההגברה שמקורם היה מהפרעה בגלל שידור רדיו מקומי, שדיווח על תחרות סקי בשבדית.


ואם זה לא מספיק, גונג שהיה שייך לתזמורת הסימפונית המקומית, נאסף משום מה על ידי אנשי לד זפלין לאחר המופע ורק כשהגיע עם שאר הציוד לגרמניה, נאלצו אנשי הצוות הטכני להחזירו ליעדו המקורי בשל פניה נזעמת מצד מנהל התזמורת.

ב-27 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בקופנהגן, כשנאלצה לקראת הופעה זו לשנות את שמה, באופן חד פעמי, ל-THE NOBS.


לפי עיתון NME, שפורסם ביום ההופעה, הייתה זו אווה וון זפלין, בתו של מעצב ספינת האוויר ההיא, שאיימה לתבוע את הלהקה אם תופיע בדנמרק בשמה הרגיל. היא הוסיפה כי 'קבוצה של קופים צווחניים לא תוכל להשתמש בשם המשפחה המיוחס ללא אישור. הלהקה, שהחליטה להימנע מתביעה שכזו, שינתה את שמה, למרות שהכרטיסים למופע זה הודפסו עם אותו שם ידוע. זאת כנראה כי ההחלטה לשנות את שם הלהקה נעשתה זמן קצר ביותר לפני עליית החברים לבמה ואחרי שהכרטיסים כבר הודפסו.


בסוף המופע אמר רוברט פלאנט לקהל: "אנחנו רוצים להודות לכם שקיבלתם אותנו שוב בחמימות אחרי הפעם הקודם שהגענו אליכם עם להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש".


ג'ימי פייג' למלודי מייקר: "כל העניין הזה אבסורדי. הזמנו את הגברת למופע שלנו ולפגוש אותנו מאחורי הקלעים, כדי להראות לה שאנחנו בעצם אנשים נחמדים מאד. הצלחנו להרגיע אותה, אבל כשבאה לעזוב את המקום נתקלו עיניה בעטיפת אלבום הבכורה שלנו והיא התפוצצה. הייתי חייב לברוח משם ולהתחבא".


ובאותו יום של ה-27 בפברואר בשנת 1970, פורסם מכתבו של אף שוסטר שנשלח למערכת לעיתון המוסיקה הבריטי הנחשב 'מלודי מייקר'. כך הוא כתב:


"קראתי את הכתבה שפרסמתם על ג'ימי פייג' ואני לא מבין מדוע אתם מבזבזים כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם על גיטריסט כה נדוש. פשוט תקשיבו לאלבום השני של לד זפלין. אין שם דבר חוץ מאשר השתחצנויות של פייג' בגיטרה. אפילו קטע בלוז אחד, בשם BRINGING IT ON HOME, לא יכול להימשך מבלי שפייג' ילחץ על אפקט הפאז בו הוא נוהג להשתמש בכל קטע. אם יש לכם כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם - מדוע לא להקדיש אותו לנגני בלוז אמיתיים? אפשר לקבל הרבה יותר רגש ממאדי ווטרס או בי.בי. קינג מאשר ממאה פייג'ים גם יחדיו".


עיתון 'רקורד מירור' הבריטי דיווח ב-1970:


"להקת לד זפלין יוצאת בקרוב לסיבוב הופעות בארה"ב ועמה יהיה צוות צילום שיתעד את החודש הזה. אותו צוות עוקב עם מצלמותיו אחרי הלהקה החל מהופעתה ברויאל אלברט הול בינואר של שנה זו. כמו כן יש צילומי סרטים עם ג'ימי פייג' באולפן ההקלטות ועם רוברט פלאנט בחוותו. הסרט אמור לצאת בצמוד ליציאת תקליטה השלישי של הלהקה, שיש כבר שמכנים אותו בשם 'הבהלה לזהב'..."

ב-21 במרץ בשנת 1970 נפתח סיבוב ההופעות החמישי של לד זפלין בארה"ב וקנדה - ההופעה הראשונה נערכת ב"פסיפיק קוליסאום" שבונקובר, כשקולו של פלאנט צרוד מדי עקב הצטננות.


באותו יום נגנבה, בשדה התעופה, אחת הגיטרות האהובות של ג'ימי פייג'. זו הייתה גיטרת גיבסון לס פול משנת 1960. הכינוי שלה היה BLACK BEAUTY ופייג' קנה אותה בשנת 1962 תמורת 185 ליש"ט. הוא השתמש בגיטרה הזו רבות, כשעבד בהקלטות עבור אמנים אחרים, עד שנת 1966. הוא לא לקח את הגיטרה לדרכים עם זפלין ולרוע המזל הוא שינה את דעתו בסיבוב הזה. הצער היכה בו חזק והוא פרסם מודעה ברולינג סטון, כשהוא מציע פרס למי שיביא לו אותה. הגיטרה לא הוחזרה.


למחרת הגיעה הלהקה להופעה בסיאטל.


ב-6 באפריל הגיעה לד זפלין לממפיס. שם קיבלו הלהקה ומנהלה, פיטר גרנט, את מפתחות העיר מראש העיר.


במהלך ההופעה של הלהקה שם ,באותו יום ומול 10,000 איש, דרש לפתע המפיק של המופע מגרנט להוריד את הלהקה שלו מהבמה עקב התלהבות יתר של הקהל שהחל לעמוד על כסאות האולם תוך כדי השחתתם. גרנט סירב ולפתע הרגיש שאקדח ננעץ בבטנו. " אתה לא יכול לירות בי", הוא אמר למפיק הזועף והשולף, "כי כרגע קיבלנו את מפתחות הכבוד של העיר".

ב-16 באפריל בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באיצטדיון רוברטס שבאינדיאנה, ארה"ב. בעיתון המקומי, EVANSVILLE PRESS, נכתב למחרת על ההופעה כך...


"סולן לד זפלין הוא צעיר ורזה, עם שיער סמיך באורך הכתפיים ושמו רוברט פלאנט. הטיפול המגניב שלו בקהל התזזיתי, אמש באיצטדיון רוברטס, מנע מהמופע של להקת האסיד-רוק להפוך למהומה.


3,400 האוהדים, בעיקרם תלמידי תיכון, התעוררו לחיים כבר מההתחלה אך ב-30 הדקות האחרונות של הקונצרט בן השעתיים עזבו רבים מהם את מקומם ודחפו לעבר הבמה. כמה מהם רצו לעלות לבמה עם לד זפלין ולרקוד. עשרים המאבטחים שהוקצו לאירוע ניסו לשווא לבלום את הצעירים הנלהבים שפעמו את פעימות הרוק הכבד.


מקדימה כולם עמדו על הרגליים ואלו שצפו מאחור עמדו על כיסאות כדי להשקיף טוב יותר על המבצעים החרוצים והמודלקים. הקהל הגיב היטב למוזיקה; מחא כפיים, נענע בראשו ובגופו וסימן באצבעותיו ולפי הקצב את סמל השלום כשהוא מפנה זאת ללד זפלין.


כשהקהל זינק קדימה, קפצו המאבטחים על הבמה כדי למנוע ריסוק. כשאחד מהם שלף את האלה שלו והניף אותה באיום לעבר הקהל, זה הפך את הקהל ליותר נרגש.


באותה נקודה אמר הסולן פלאנט, שהבין כי הסיטואציה עלולה להיות מסוכנת, לקהל שלו: "תירגעו... תישארו במקומותיכם וכולנו נהנה. בואו נראה למשטרה שהכל יכול להישאר מגניב".


לאחר מכן נתבקשו המאבטחים לעזוב את הבמה תוך קריאות עידוד מהקהל ולד זפלין חידשה את פעימות האסיד-רוק שלה. בשלב זה היה הקהל משולהב והיה קל לדמיין את התחושה בפסטיבלי רוק מכיוון שהמופיעים והקהל מתקשרים כל כך יפה.


כאשר לד זפלין סיימה את הקונצרט והארבעה התשושים עזבו את הבמה, הם הוחזרו בקריאות "עוד ועוד" להדרן עם השיר שרוב הקהל המתין כל הערב לשמוע. הקהל שזיהה את הברים הראשונים של "המון אהבה", פשוט השתחרר.


אנשים יצאו בתחושה שהם באמת קיבלו את התמורה המלאה לכסף שלהם. נקודת אור בערב הייתה סולו התופים של המתופף ג'ון בונהאם שנמשך 20 דקות, ואיפשר לשאר חברי לד זפלין לקחת הפסקה. המקצב הנהדר שלו הביא לו תשואות פרועות. ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה החשמלית שלו עם קשת כינור, ויצר כמה צלילים מוזרים וג'ון פול ג'ונס הוצג בסולו אורגן שהתקבל היטב".

ב-18 באפריל בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באריזונה. המופע נפסק באמצע.


זמר הלהקה, רוברט פלאנט, היה סבל מדלקת בגרון ולא חש בטוב במהלך ההופעה. הוא התמוטט על הבמה וההופעה הופסקה. רופא שבדק אותו מיד לאחר מכן הורה לבטל את ההופעה הבאה כדי למנוע נזק תמידי לקולו של הזמר.


שמונה שירים נוגנו בהופעה הזו וסולו תופים של ג'ון בונהאם, שארך 25 דקות! פלאנט, שכאמור לא שר היטב, מיעט לצרוח ולשיר במנעד גבוה וניסה לשמור על הקיים עם שירה במנעד הנמוך יותר. בהופעה זו, דרך אגב, בוצע בפעם האחרונה בהחלט השיר WE'RE GONNA GROOVE.

ב-23 באפריל בשנת 1970 צולם בטלוויזיה הבריטית פרק מתוכנית האירוח של זמרת הפולק, ג'ולי פליקס, בו התארח ג'ימי פייג' (הגיטריסט של לד זפלין) וביצע קטע גיטרה סולו אקוסטי. בפרק זה, ששודר שלושה ימים לאחר מכן, התארחה גם להקת ההוליס.


פייג' הגיע לשם הודות לקשרים ההדוקים שהיו למנהל לד זפלין, פיטר גראנט, עם מפיק המוסיקה מיקי מוסט, שניהל אז את פליקס האמריקנית, שבעצמה הייתה חברה קרובה של בסיסט זפלין, ג'ון פול ג'ונס.


כך הציגה את פייג' בתוכניתה: "האורח הבא שלי לערב זה בא מהלהקה המצליחה ביותר שצמחה מאנגליה בשנים האחרונות. האלבומים של לד זפלין מככבים בצמרת המצעדים באנגליה ובארה"ב והגיטריסט המוביל של הלהקה הזו מוזיקאי מוכשר ומיוחד ביותר. גבירותיי ורבותיי.. ג'ימי פייג'".


ג'ימי ביצע לאחר מכן קטע אקוסטי ושמו WHITE SUMMER, שחובר עם BLACK MOUNTAIN SIDE, דבר שהיה חלק מרפרטואר ההופעה הקבוע של זפלין. עם זאת, בתוכניתה של פליקס הייתה זו הפעם האחרונה בה ביצע קטע זה בהופעה, עד שהחזירו לחיים בשנת 1977.


פייג' נראה בטוח בביצועו באולפן הטלוויזיה, עת פרט על מיתרי האקוסטית. הפרק הזה של התוכנית נחשב במשך שנים רבות כדוקומנט שאבד לחלוטין, עד שצץ (באיכות לא מושלמת - עם פסים שחוצים את התמונה) על ידי הבי.בי.סי והוצג לראשונה במפגש מעריצים של הלהקה בשנת 1992.


פליקס: "ביקשתי בזמנו ממפיק התוכנית לארח את ג'ימי בתוכנית שלי, שנשענה על אופי אקוסטי. התארחו בה אמנים כמו לאונרד כהן, טים באקלי ועוד. ניגשנו לג'ימי וביקשנו ממנו לבוא ולבצע קטע אקוסטי. יכול להיות שהקשרים שלי עם ג'ון פול ג'ונס עזרו להביאו".

ב-25 באפריל בשנת 1970, פורסמה כתבה על לד זפלין בעיתון NME. בכתבה הזו מתראיין גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', ומביע את דעתו על כמה נושאים:


1. על להקת הדלתות: "הופתעתי לגלות כמה אנשים תופסים את ג'ים מוריסון כבחור סקסי. כשראיתי אותו בהופעה גיליתי מולי סולן שעומד קפוא על הבמה. אני מעריך מאד את יכולת הכתיבה שלו וביצועי האולפן שלו אך על הבמה הוא ממש לא עושה לי את זה. רוברט פלאנט וג'ים מוריסון הם ממש שונים זה מזה. פלאנט נראה נהדר וגם יודע לזוז היטב על הבמה. ההופעה של מוריסון על הבמה היא בושה גדולה כלפי הקהל שבא לראות אותו. הוא אוהב להעליב את הקהל עם קללות".


2. על המצב הכלכלי של להקתו: "אנחנו התחלנו להופיע בארה"ב תמורת 1,500 דולר להופעה. פעם אחת הופענו בשביל 200 דולר אך זה היה שווה כי נהנינו לנגן שם את המוזיקה שלנו. באנגליה אכלנו הרבה רוע בהתחלה כי כל המארגנים רצו לשים אותנו על הבמה כלהקת היארדבירדס החדשה ולא כלהקת לד זפלין. באנגליה לא רצו שנביא להם משהו חדש כי הם שמרנים. בבוסטון קיבלנו להופעה אחת 45,000 דולר שזה פנטסטי".


3. על אריק קלפטון: "הוא גיטריסט מלא בדברים טובים. לא ראיתי אותו בהופעה מאז שהיה בלהקתו של ג'ון מאייאל. לא ראיתי הופעות של CREAM או BLIND FAITH. כיום אני מאזין בעיקר לגיטריסט האהוב עלי ביותר, ברט יאנש. כמו כן אני אוהב את עבודת הסלייד של ג'וני ווינטר. יש לי חבר טוב בשם ג'ו וולש שיש לו להקה שמצליח לה בקליבלנד בשם JAMES GANG. שמעתי אותה והיא ממש טובה".


4. על הביטלס: "הם התפרקו עכשיו, לא? מה שכן, עבודת הגיטרות שלהם תמיד נשמעת רעננה".


5. על העתיד של לד זפלין: "אני לא ממש רוצה לגלות אבל אספר שבאלבום הבא תהיה יצירה אחת ארוכה שתתחיל באופן שקט ותתעצם לאט לאט עם אורגנים וחלילים". (זה כמובן היה רמז למה שבסוף יצא תחת השם STAIRWAY TO HEAVEN - נ.ר.)

במאי 1970 פנו ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס לנוח בבתיהם מסיבובי ההופעות. רוברט פלאנט הציע לג'ימי פייג' לעשות את זמן החופשה שלהם בבקתה מבודדת בדרום וויילס. הם לקחו איתם גיטרות אקוסטיות ויצאו למסע ממנו ישובו עם שירים חדשים אקוסטיים.


שם הבקתה, נטולת אספקת החשמל, הוא BRON-Y-AUR (מבטאים זאת "ברון ראר"). פלאנט רכש אותה בהמשך.



ב-24 במאי בשנת 1970 הגיעו רוברט פלאנט וג'ון בונהאם למועדון MOTHERS שבבירמינגהם. הלהקה שהופיעה הייתה COCHISE וברור ששני הזפלינים עלו לבמה לג'מג'ם איתה.






ב-22 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באיסלנד.


הופעה זו נקבעה כחלק מהרצון של ממשלת אנגליה להביא את התרבות הבריטית למקומות רחוקים. במהלך הנסיעה של הלהקה להופעה הזו הספג זמר הלהקה, רוברט פלאנט, את האווירה וכתב את מילות השיר IMMIGRANT SONG (שיצא באלבומה השלישי של הלהקה). פלאנט: "גם כשהלכתי לישון, השמש עדיין נתנה אור. כך זה היה 24 שעות ביממה וזה גרם לי לחשוב על ויקינגים, ספינות גדולות והבטן של ג'ון בונהאם".

ג'ון בונהאם, ביוני 1970 בעיתון NME, על השמועות בדבר פירוק הלהקה:


"אני רוצה להגיד כאן ועכשיו, שזה הכל שטויות. כולנו מאושרים יותר מכפי שאי פעם היינו. ואני רוצה שכולם יידעו את זה. כרגע, ארבעתנו נהנים להכין את האלבום השלישי שלנו, ולהירגע בבית בין הפגישות. רק בגלל שאנחנו עושים את זה בשקט מאוד, איזה אידיוט חושב שאנחנו סיימנו את העסק, וכך כל השמועות השקריות האלה מתחילות להסתובב. זה באמת יכול להיות מאוד מגעיל. כי הצעירים קוראים את זה בעיתוני המוזיקה, ומטבע הדברים הם מאמינים לזה. זה רע".


על האלבום הקרוב של לד זפלין. "באלבום הזה אנשים הולכים להאזין לכל אחד מאיתנו. כולנו כותבים הרבה יותר טוב מבעבר, ותהיה הרבה יותר המצאה מהלהקה כולה. הפעם אנחנו גם עושים כמה שירים אקוסטיים בנוסף לדברים הכבדים והמוכרים יותר. כולנו קרובים הרבה יותר מבעבר. כרגע יש לנו עשרה שירים טובים, ועדיין לא הקלטנו עוד כמה. אם הם ייצאו בסדר, אז נדביק אותם באלבום. איך שהדברים מתנהלים, נראה כאילו זה הולך להיות תהליך ארוך. אבל שוב זה יהיה רק ​​אלבום אחד. אנחנו לא הולכים לעשות את הצעד של האלבום הכפול הצפוי, עם שאריות מהאולפן. באלבומים של זפלין אנו כוללים רק את מה שכולנו מחשיבים כחומר הטוב ביותר שלנו”.


בונהאם גם הביט בשקיקה לקראת ההופעה של לד זפלין בפסטיבל באת'. "צריך לשים סוף מוחלט לכל השמועות על התפרקות. כל מי שהולך לבאת', יראה וישמע את לד זפלין מנגנים כפי שמעולם לא שמעו אותנו. אנחנו ממש מצפים להופעה הזאת. למעשה אנחנו די מתרגשים. זה הולך להיות יום פנטסטי, אני יכול להבטיח לך".

ב-28 ביוני בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין הופעה חשובה ביותר בפסטיבל באת'.


קודם כל, היה זה פסטיבל עתיר כוכבים, ביניהם שמות כמו דונובן, אמהות ההמצאה (של פרנק זאפה), סנטנה, THE FLOCK, הוט טונה, קאנטרי ג'ו, ג'פרסון איירפליין (שבסוף לא עלו לבמה מחשש להתחשמלות), הבירדס (שביצעו סט אקוסטי), המודי בלוז (שבסוף לא הצליחו לעלות לבמה בגלל מזג האוויר הבעייתי) ודוקטור ג'ון (שגם נתן סט אקוסטי).


עבור זפלין היה זה ערב שהוא נקודת תפנית. פחות משלושה חודשים לפני כן נודע לציבור שהביטלס התפרקו. עם הפסטיבל הזה היה ברור לכל שלד זפלין, שנקבעה להופיע ביומו השני של הפסטיבל, היא הלהקה הפופולרית ביותר.


זמן קצר לפני תחילת הופעתה של זפלין, קלט מנהל הלהקה, פיטר גראנט, שיש כמה ברנשים שמבקשים להקליט את ההופעה כדי ליצור מזה תקליטים לבנים (בוטלגים). גראנט: "תפסתי אותם מתחת לבמה. לא מצאתי את מפיק הפסטיבל שיטפל בהם והחלטתי לעשות זאת בעצמי. השתלחתי בהם ובעטתי בהם בכל העוצמה. לקחתי בכוח את הציוד שלהם ושברתי אותו עם גרזן". גראנט ביקש לצלם את ההופעה הזו בסרט לשימוש עתידי ולכן שכר לא פחות מארבעה צוותי צילום! אבל התוצאה תהיה לא טובה והסרט, עד לכתיבת שורות אלו, לא צץ מאז.


ג'ימי פייג': "היה ניסיון לצלם את זה, אך מכיוון שהעדפנו לנגן עם רדת החשכה, הצילומים לא צלחו מכיוון שצוות הסרט הביא סרטים לאור יום - בניגוד לסרט המיוחד שנדרש כדי לצלם צילומי לילה".


לד זפלין נקראה לבמה בשעה 20:30 והפגיזה מיד עם IMMIGRANT SONG. הקהל, שעדיין לא הכיר את השיר, כי אלבומה השלישי של הלהקה ייצא רק באוקטובר של אותה שנה, נדהם מהתוצרת החדשה. גם השיר SINCE I'VE BEEN LOVING YOU התקבל בחום רב. רוברט פלאנט לקהל: "יש לנו משהו קצת אחר להציע לכם והלוואי שאזכור את המילים. זה נקרא THE BOY NEXT DOOR, עד שנמצא לשיר הזה שם טוב יותר". אז החלה הלהקה לנגן, באופן אקוסטי, את מה שייקרא THAT'S THE WAY.


בפסטיבל זה, אליו נהרו כ-150,000 איש שנאלצו לטעום מזג אוויר חורפי וגשום לצד קרני שמש מלטפות לסירוגין, טעמו הם גם את הפעם הראשונה בה ביצעה לד זפלין סט אקוסטי במהלך הופעתה - דבר שיהפוך למנהג קבוע. מחיאות הכפיים של הקהל היו מנומסות. כנראה הם רצו משהו חשמלי יותר.