זרקור מוזיקלי - אוטיס רדינג

כשאוטיס רדינג מת, היה אפשר לראות ילדים הולכים ברחובות העיר מייקון, בג'ורג'יה, עם סרטי אבל שחורים בזרועם. היה צריך לשכור אליו אודיטוריום להכיל את כל האנשים שהגיעו להלוויה שלו. השיר האחרון שלו - "יושב על מזח המפרץ" - היה רב המכר הגדול ביותר שלו אי פעם. כן, אוטיס רדינג היה ענק, איש הנשמה הגדול שהרחיב את המוזיקה שלו לקהל הלבן. בפסטיבל מונטריי בשנת 1967, הוא היה אמן הנשמה היחיד שהופיע, והוא גרם לכולם שם להתאהב בו.

אוטיס רדינג נולד בשנת 1941, בדוסון, ג'ורג'יה, אחת ממדינות ה'עבדים' באמריקה, שבהן לבנים הם לבנים ושחור זה NIGGERS, ולעולם שני הקצוות לא ייפגשו. בגיל צעיר עברה משפחת רדינג למייקון הסמוכה, וזה היה שם, עוד בשנות העשרה המאוחרות שלו, כשאוטיס הצטרף לראשונה ללהקה. בתור סולן עם ג'וני ג'נקינס והפינטופרס הוא צבר ניסיון רב ערך בעבודה במעגל המכללות הדרומי, ובגיל 19 הוא עשה את התקליט הראשון שלו, SHOUT BAMALAMA, בשביל לייבל דרומי קטן. השיר הושפע מאוד מסגנון צעקות הבלוז המחוספסות של ריצ'רד הקטן, גם הוא ממייקון, שהצלחתו בשנים הקודמות הרשימה את רדינג הצעיר. האליל השני שלו בזמן הזה היה סם קוק, עוד אמן שחור שהייתה לו נוכחות יפה במצעדי הפופ מאז השיר הראשון שלו בשנת 1957.

בשנת 1962, ג'וני ג'נקינס נקבע להקליט עבור חברת התקליטים אטלנטיק (אם כי בלי אוטיס), והוא ביקש מאוטיס להסיע אותו לאולפנים בממפיס. כאשר סשן ההקלטה הסתיים, נותרו 40 דקות מזמן האולפן, אז אוטיס קיבל רשות להקליט שיר שהיה לו בשם THESE ARMS OF MINE. זו הייתה מנגינה פשוטה, אבל אוטיס הסתובב סביבה והגיש אותה באופן עם המון תחושה. זה היה ברור לנוכחים שכאן היה כישרון משובח ולא מוכר - אם עדיין קצת גולמי.

סטיב קרופר, שהיה מפיק וגיטריסט ב-STAX RECORDS, הסביר למגזין רולינג סטון: "הפעם הראשונה שראינו את אוטיס הייתה בשנת 1962, והוא נהג במכונית עבור ג'וני ג'נקינס והפיינטופרס ממייקון, ג'ורג'יה. היה להם להיט בינוני, קטע אינסטרומנטלי בשם 'לאב טוויסט', והם רצו להקליט אלבום המשך בממפיס עם הלהקה שלי, בוקר טי והאם ג'יז. ראיתי את הבחור הגדול הזה יוצא מאחורי ההגה, הולך לחלק האחורי של המשאית ומתחיל לפרוק ציוד. זה היה אוטיס. לא היה לנו מושג שהוא גם זמר.

נשארו לנו כמה דקות בסוף הסשן, ואל ג'קסון, המתופף שלנו, אמר, 'הבחור הזה עם ג'וני, הוא רוצה שנשמע אותו שר'. בוקר טי כבר יצא מהאולפן, אז התיישבתי ליד הפסנתר, שאני מנגן בו רק קצת בשביל הכתיבה. אוטיס אמר, 'פשוט תן לי את הדברים האלה של הכנסייה'. שאלתי, 'איזה סולם?' הוא אמר, 'זה לא משנה'.

הוא התחיל לשיר את השיר. ואוו, השיער שלי סמר. ג'ים סטיוארט, הבעלים המשותף של סטאקס, יצא בריצה ואמר, 'זהו! זהו! איפה כולם? אנחנו חייבים להקליט את זה!' אז לקחתי את כל המוזיקאים שעדיין לא יצאו להופעות הלילה שלהם, והקלטנו את זה שם. כשאתה שומע משהו שהוא יותר טוב מכל דבר ששמעת אי פעם, אתה יודע את זה, והכל היה פה".

אוטיס התבקש מיד לחתום עם VOLT RECORDS, חברה הבת החדשה שהוקמה של חברת STAX RECORDS, בעצמה חברה חדשה יחסית. בכל מקרה, במהלך השנים הבאות אוטיס הקליט סדרה של בלדות אהבה ברוח דומה, רובן נכתבו על ידו, וכולן להיטים גדולים בתחום מצעדי הרית'ם אנד בלוז, אם כי אצל קהל הפופ זה נפל בעיקר על אוזניים ערלות.

לקולו הייתה לעתים קרובות צרידות מעושנת ומשכנעת. זה היה רק ​​צד אחד של אוטיס רדינג, כשבשנת 1964 הוא הוציא את הסינגל הבא שלו - MR. PITIFUL. זה היה סגנון שונה לגמרי. הנשפנים בלהקת הליווי נשפו חזק יותר, חבטות התוף היו רמות יותר בעוד הבסיסט דונלד 'דאק' דאן העניק צלילי בס מיוחדים. אוטיס בא עם השירה המיוסרת שלו, מריץ כל שורה כמו גבר שמנסה להתגבר על תלאות הרומנטיקה שהוא כבר לא יכול היה לשלוט באופן מלא ביכולותיו המילוליות. בשנה שלאחר מכן, 1965, הסגנון של אוטיס מגיע למימוש. אני מדבר על השיר RESPECT.

בצליל ובקצב זה היה אפילו יותר נוקב מ-MR. PITIFUL. פה הוא כבר היה עצבני ומתריס. זה היה למעשה שיר מיני בצורה אגרסיבית, בעוד שדרישותיו של הזמר לקבל כבוד יכולות גם כן להתרחב למצב חברתי רחב יותר. במובנים מסוימים זה היה המקבילה של אוטיס לשיר SATISFACTION של הרולינג סטונס - אותו הוא גם יבצע בהמשך. אבל למרות הזוהר שלהם, אף לא אחד מהשירים של אוטיס אז עשו רושם במצעדי הפופ. קהל הפופ הלבן פשוט לא היה מוכן לתוקפנות הגולמית והרגשנות של מוזיקת ​​נשמה שחורה. אבל עכשיו הם החלו לגלות עניין, בין השאר בגלל גרסאות הכיסוי על ידי להקות כמו הסטונס.

אוטיס ידע ששירי ריקודים כמו MIDNIGHT HOUR של ווילסון פיקט ו-PAPA'S GOT A BRAND NEW BAG של ג'יימס בראון תפסו את המרחב האווירי כהלכה. אז עם RESPECT הוא רצה לתפוס לו קצת מאותו הדבר. אבל למרות שלתקליטון היה האפקט הרצוי של הפצת המוניטין של אוטיס, זה היה בכל זאת עם הקלטה נחותה. אוטיס טען שלא אהב את זה. לבו לא היה בהקלטה. הוא רצה להשתפר וגם שאנשים יקבלו את העובדה שהוא לא רק זמר טוב אלא גם כותב שירים טוב.

אוטיס אהב לעבוד, וזו חלקית הסיבה לכך שיש כל כך הרבה חומר שלו שזמין להקשבה. הוא תמיד כתב, הופיע והקליט - ועדיין מצא זמן לבלות עם אשתו ושלושתם ילדיהם בביתו - חווה בשטח של 300 דונם בג'ורג'יה. אוטיס אהב הצלחה ותהילה - אבל הוא רצה להגיע לכמה שיותר אנשים. תקשורת הייתה עניין חיוני עבורו: "בעיקרון אני אוהב מוזיקה פשוטה," הוא אמר, "ואני מרגיש שזו נוסחה שעשתה את מוזיקת ה​​נשמה דבר מצליח". עם זאת, פשטות לא פירושה חוסר מיומנות. הגיטריסט-מפיק של אוטיס, סטיב קרופר, אמר זמן קצר לפני מותו של אוטיס: "הוא מעביר לאנשים את מה שהוא מדבר עליו, והוא עושה זאת בכל כך מעט מילים, שאם ראית אותן כתובות על פיסת נייר, זה אולי לא יעשה לך כלום. אבל כששומעים איך הוא שר אותן, יודעים בדיוק מה הוא מדברים עליו".

הוא לא תמיד הצליח בזה. ברור שהיו לו גם כישלונות אבל כשהוא הצליח - זה היה בום! הלהיט הכי גדול שלו בזמן שהוא היה בחיים היה TRAMP שהוקלט עם קרלה תומאס, ומאז יש שטוענים שזה זהב לעומת אחרים שטוענים כי מדובר פה בחתיכת גחל בלתי דליק. במשך זמן מה, זה נראה כאילו אוטיס היה איבד חלק מהקסם שלו. הסגנון שלו הפך לקלישאתי. למרות הצלחתו המסחרית (כולל הגרסה של ארית'ה פרנקלין לשיר על ענייני כבוד, אוטיס היה צריך לעבור ניתוח בגרונו שהוציא אותו מכלל פעולה במשך זמן מה, לא מסוגל לבצע הקלטות והופעות בתקופה שבה היה נחוץ ביותר. אבל הוא חזר בענק.

בשנת 1967, הופעתו בפסטיבל מונטריי הייתה הצלחה עצומה. זה היה עוד מעט לאחר הופעתו במונטריי שהוא כתב את מה שהוא חש שיהיה שיר המיליונים שלו. כן, זה על מזח המפרץ. ב-7 בדצמבר 1967 ניגש רדינג לאולפן שהכיר כבר כה טוב כשבאמתחתו שיר המיליונים. בחדר הבקרה הוא שר את המלודיה למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על ניסיונו האישי. אז צצו משפטים כמו "עזבתי את ביתי בג׳ורג׳יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סן פרנסיסקו / אין לי בשביל מה לחיות / כנראה שום דבר לא יקרה בדרכי" ... מספיק מילים נכתבו להקלטה וביחד עם רדינג ניגנו קרופר ושאר חברי להקת הבית, בוקר טי והאם ג׳יז. רדינג שר את הבתים והמעברים, כשהוא גם שורק במקום בו טרם הספיק לכתוב מילים, בידיעה שהמשימה תושלם בהמשך. כלי הנשיפה נוספו להקלטה ביום שלמחרת ורדינג, שהתכונן לקראת סיבוב הופעות, קפץ לבקר וצפה בתהליך ההקלטה. טכנאי ההקלטה, רון קאפון: "בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור".

למחרת יצאו חברי בוקר טי והאם ג׳יז בטיסה מממפיס להופעה. בינתיים הורע מזג האוויר, הפך סוער וטיסתם חזרה בוטלה. אותה סערה כיסתה בערפל גם את קליבלנד, שם הופיע רדינג עם להקת הבאר-קיז בצילומי תכנית הטלוויזיה UPBEAT. הוא ידע שאסור לו לפספס את הופעת הלילה שנקבעה באותו יום בוויסקונסין והתעקש לטוס לשם במטוס הפרטי אותו שכר חודשיים לפני כן. הוא התיישב לצידו של הטייס וחברי להקתו התיישבו מאחור. המטוס המריא ליעד הבא. התאריך היה ה-10 בדצמבר 1967 והשעון הצביע על 15:28 כשהטרגדיה הכתה במלוא הכוח. המטוס נכנס לסחרור וצלל להתרסק במימי אגם מונומה הקפוא. גוף המטוס נשבר עם פגיעתו באגם.

ברנרד ריז, שהתגורר שם, היה באותה עת בחוץ ואמר אחר כך לשוטרים: "שמעתי מטוס דו מנועי מעל הערפל והבחנתי שחסר כוח במנועים. המטוס יצא אז מענן והתקרב למים. הוא פגע במים ושמעתי רעש חזק כמו פיצוץ. לא הייתה אש והמטוס נח על פני האגם במשך שלוש עד חמש דקות ואז שקע".

בניו יורק טיימס פורסם: "אוטיס רדינג ושישה נוספים נעדרים באגם ויסקונסין. חשש כבד מאוד לחייהם. שתי גופות נתגלו ליד שברי המטוס. הן זוהו כטייס ריצ׳רד פרייזר בן ה-26 והגיטריסט ג׳ימי קינג בן ה-18. הניצול היחיד בינתיים הוא בן קולי שהובהל לבית החולים במצב יציב, כשהוא סובל מחשיפה לקור ומהלם. שאר הנוסעים שרשומים בטיסה הזו כנראה טבעו." קולי קפא מקור במים עד שהגיעה סירה משטרתית ומשתה אותו. כששאל האם יש ניצולים נוספים - התשובה שקיבל הממה אותו. קולי: "המחשבה שלי התערפלה באותן שניות בהן צנחנו לקראת התרסקות. הרגע הבא שזכור לי הוא שאני צף במי האגם הקפואים. ראשי מדמם ומסביב גושי קרח. לא ידעתי לשחות ואחזתי בכסא של המטוס שנעקר. הקלידן שלנו, רוני קאלדוול, זעק במים לעזרה. צעקתי לו שיחזיק מעמד ושאני מתקרב אליו. בינתיים שמעתי מרחוק גם את קולו של קארל קנינגהאם שזעק לעזרה. לפתע לא שמעתי אף אחד. הם טבעו וחששתי שאני הבא בתור".

קיפאון מי האגם הקשה על החיפושים ולאחר שלוש שעות הוחלט להפסיק בגלל רדת החשיכה. למחרת חודשו המאמצים ושתי גופות נוספות נתגלו; של אוטיס רדינג ושל דייל המטוס, מאת׳יו קלי בן ה-17. למחרת מצאו צוללנים גם את גופתו של המתופף קארל קניגהאם בן ה-18. בטרגדיה נספו גם הסקסופוניסט פיילון ג׳ונס והאורגניסט רוני קאלדוול בני ה-19.

העיר ממפיס נשטפה בדמעות ולאחר טקסי ההלוויות חזר קרופר השבור לאולפן וסיים לערוך את השיר שעבד עליו עם רדינג. זו הייתה משימה קשה מנשוא עבורו, לשמוע את קול חברו המנוח שבקע מסליל ההקלטה. רדינג צדק; השיר DOCK OF THE BAY, אכן יהיה להיט המיליונים יתמקם במקום הראשון במצעד האמריקאי ומשם יעבור לשכון במחלקת הקלאסיקה של עולם המוסיקה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459