Search
  • Noam Rapaport

הפינה הישראלית של רפפורט - הצד השני של הפסקול הישראלי - חלק 2

Updated: Feb 12





יוני 1975 ותקליט חדש יצא לזמר ג'קי אלקיים. הנה כמה דברים שסיפר אודותיו באותם ימים לעולם הקולנוע : "הסיבה שבתקליט לא יהיו שירים בעברית היא שכבר בילדותי אהבתי מאד את מצעד הפזמונים הלועזי. מאז מלווה אותי אותה אהבה לשירים הזרים. הרבה שדרני רדיו אמרו לי שאני נשמע טוב יותר באנגלית. אני מרגיש שאני מבטא את עצמי טוב יותר באנגלית. אבל יש אנשים שלא מקבלים את זה. התקליט כולל להיטים שצעדו במצעדים.


בחירת השירים הייתה די קשה, מפני שיש לי אוסף שירים גדול, שאת חלקם כתבתי בחו"ל. כשאני שמח, אני אוהב לשמוע את 'אנג'ליק', כי זה שיר מבדר. כשאני קצת עצוב, אני אוהב לשמוע את 'יקירתי'. זה שיר קצת אישי. הוא מזכיר לי את אמא שלי ז"ל. חוץ מזה, השיר הזה, כמו השיר 'לאונל', נכתב על בחורה מסויימת. אני כותב בעיקר שירי אהבה ומקדיש אותם לבחורות שאני יוצא איתן. גם השיר 'דולורס', שהתרגום שלו בספרדית זה 'כאבים', נכתב על בחורה, אבל יש שם גם מאמא שלי, שנפטרה שנה וחצי לפני שהתחלתי להצליח. היא האמינה בי מאד. אבי רצה שאהיה רב, כי בני משפחתי מצד אבי הם רבנים.


אמי הייתה מתקדמת יותר בדעותיה מאבי. כיום אבי מאד גאה בהצלחתי, אם כי היה רוצה שאשיר בשפה אחרת. המוסיקה היא החיים שלי. אני זקוק לה כמו אוויר לנשימה. אני מקווה שאוכל להמשיך ולשיר כל עוד הקהל אוהב אותי"



 

בפברואר 1973 הייתה ההצגה 'אל תקרא לי שחור' בגדר שלאגר היסטרי. אך השחקנים שבה החלו לאבד את קולם בגלל המאמץ. בחודש זה הייתה זו רותי נבון שהושבתה מפעילות בימתית ולא נמצאה לה מחליפה. ריקי גל, שהייתה אמורה להחליף אותה, התחרטה ברגע האחרון. זמרת נוספת שנשקלה כמחליפה הייתה בחורה בשם דולורס אבל בסוף מצא את עצמו עוזי פוקס נאלץ לשיר גם את תפקידיה של רותי, שלא התאימו למנעד קולו והביאו בסוף גם להשבתת קולו. זאת כי במהלך ההופעה הושמעו פלייבקים של נגינה, ללא להקה חיה.



 

התקליט, של גלי עטרי וחלב ודבש, היה שלאגר היסטרי כשיצא בתחילת 1980. נו טוב, ככה זה כשיש בו להיט מוביל שגרם לכל בית בישראל לשיר 'הללויה'.


אז הנה מה שנכתב בביקורת על תקליט זה בעיתון להיטון : "תקליט בכורה מקצועני מאד ללהקה, שהביאה לנו בצורה מרשימה את המקום הראשון באירוויזיון. גלי עטרי, שמואל בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר, שהתלכדו חד פעמית לצורך האירוע דלעיל, לאחר שראו כי טוב, ממשיכים לא רק בהסתערות על השוק האירופאי, אלא פונים לקהל המקורי שלהם, בישראל, בתקליט שחציו עברי-צברי וחציו אנגלי-בינלאומי. מהאזנה לצד העברי ניתן ללמוד שהלהקה, עם כל האיכות הקולית והבימתית שלה, טרם גיבשה לעצמה רפרטואר מבוסס.


לצד שלושה להיטים מוכרים של גלי עטרי (וכמובן גם 'הללויה') מביאה הלהקה כלהקה שיר אחד בלבד, 'גלגל ענק', שמעורר את התיאבון לקראת העתיד לבוא. את השירים הלועזיים בתקליט חיבר האבא של הלהקה, המלחין קובי אשרת, שאף היה שותף בהפקת התקליט. התוצאה בלהיט דוגמת 'גוד ביי ניו יורק', מרמזת על סגנון פופולרי חביב, הקורץ אל הקופות ועם זאת, אינו מסמל פשרה בעניין האיכות. בד בבד מעורר הלהיט המיוחד כל כך, 'ציינטאון', את השאלה לאן רצה הלהקה".



 

השנה היא 1977. שלמה ארצי ודודו טופז מפורסמים ומפרסמים ביחד.



 

מאי 1975 ויש תוכנית מגוונת נפלאה לנוער בשם 'תיבת נוער', בבית ארלוזרוב שבתל אביב (מול קולנוע תל אביב). הפעילות בכל יום שני, שלישי ורביעי בשעה ארבע וחצי אחה"צ. אז מה היה בחודש ההוא?


הופעה לבני הנוער של אריק איינשטיין בליווי הצ'רצ'ילים והופעת חימום ושמה להקת תמוז. כמו כן היה שם המופע 'שבעה בתיבה אחת' שהשתתפו בו אלו שהציגו בטלוויזיה את התוכנית הנפלאה, 'ראש כרוב'. תצוגת אילוף כלבים, שעשועונים נושאי פרסים, סרטוני מופת לילדים ולנוער, 'מוצרט בג'ינס' בביצוע משפחת עובד. כל הבאים ל'תיבת נוער' קיבלו ככיבוד ממתקי צ'יפס.


 

בסוף שנות השישים קם נסיון ישראלי להפיק תוכנית טלוויזיה שתשקף את המצב במצעדי הפזמונים, ממש כמו 'טופ אוף דה פופס' הבריטי. לא בדיוק - אבל בערך. משימת הבימוי נפלה על כתפיו של ראלף עינבר והאמנים שהגיעו להצטלם לתוכנית הראשונה (וכנראה גם האחרונה בפורמט זה) הם:


רבקה זוהר ששרה את 'אוריאנה', להקת פיקוד מרכז עם 'שירו של צנחן', להקת פיקוד דרום עם 'מרסל', השלושרים עם 'בלדה לזבוב', להקת פיקוד דיזנגוף עם 'העולם כולו נגדנו', הגשש החיוור עם השירים 'תלחץ על הבננה' ו'יפות יפות', להקת הנח"ל בשיר 'החיים יפים', רן אלירן בשיר 'לא לא לא'.


אבי טולדנו לא היה זמין להגיע לצילומים ולכן בחר עינבר להשמיע את השיר מתקליט כשעל רקע זה ערך צילומי נוף.


אז מה ראו הצופים בתוכנית החד פעמית הזו, שעקבותיה נעלמו מאז? את ניצה שאול תלויה ברתמות של מצנח במרומי האולפן, כשהיא מורדת לאיטה בעוד חבריה מזמרים את 'שירו של צנחן'. להקת פיקוד דיזנגוף קיבלה אפקט משלה כשלתמונה עמה הושחל גם צילום של כדור הארץ. בסוף הפזמון הם נראים דורכים על הכדור הדמיוני שנעלם לפתע. גם השלושרים קיבלו תפאורה מיוחדת שהורכבה מספרות גדולות שפוזרו באולפן.


 

גם הופעה זו בוטלה בגלל פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973.



 

השיר 'בלדה לחובש', בביצועו של יהורם גאון בפסטיבל הזמר בשנת 1969, הפך למוקד סערה. לא בגלל שזכה במקום הראשון והותיר את אריק ו'פראג' להתייצב במקום השביעי. באותה שנה נשאלו אנשים, על ידי עיתון העולם הזה, לדעתם על השיר. הנה מספר תגובות:


אליהו נתיב מבני ברק: "רוב השירים מספרים על אהבה שבינו לבינה. והנה בא פזמון המספר על אהבה שבינו לבינו, על מסירות, על אומץ לב ועל רוח ההקרבה שיש בצבאנו. יש בשיר הזה ייחוד שאין בשירים אחרים. לכן יש להשמיעו לעיתים קרובותץ מעל גלי האתר".


עדי נובמבר מרמת גן: "לי אישית יש סלידה מכל השירים שעוסקים בנושא המלחמה, משום שהדבר גובל במזוכיזם. מדי יום אנו שומעים ברדיו, או קוראים בעיתון, על קרבות ושפיכות דמים. במקום להשתחרר ממועקה זו בעזרת שירים על נושאים אחרים, גוברת המועקה בגלל שיר זה".


אתי ורותה מבית יצחק: "נכחנו בפסטיבל הזמר שנערך בירושלים ולדעתנו לא היה שיר כמו 'בלדה לחובש' צריך להיות מוצג שם. האם לא חשבו מארגני הפסטיבל כי בקהל יכלו להימצא גם אמהות שכולות ואלמנות?".


כרמלה בן סימון מבית שמש: "אני חושבת שכל הביקורות נגד השיר מכערות את יופיו הנפלא. אני מתפלאת על אורי זוהר. הרי הוא לא אוהב שיבקרו אותו - אז באיזו רשות הוא מבקר אחרים?".


אורה קרמיש מירושלים: "אני מצטרפת לאלה הטוענים נגד השיר. כפי שאמר אורי זוהר - אסור להכניס דם למסגרת של מירוץ תחרותי. אני מתפלאת מאד שחבר השופטים הסכים בכלל להכניס את השיר הזה לתחרות".


אסנת פלא מגבעת השלושה: "לא היה הוגן זה לעשות מחיי פצוע מין 'טוטו'. על מה ולמי מחא הקהל כפיים? לחייל שנפצע? לחובש שמת? גם אני בדעתו של אורי זוהר, שאחרי השיר הזה הייתה צריכה לבוא דממה ולא מחיאות כפיים".



 

להקת הקוקטיילס, עם טוני ריי ורוי יאנג - מביאים גרוב פ'אנקי עצבני ונשכני. הפעם באולם תפארת, פברואר 1970.





רבים שגדלו בסבנטיז על הרוק הישראלי זוכרים היטב להקה ושמה 'פיאמנטה', שהיכתה גלים כשליוותה את סקסופוניסט הג'אז הנודע, סטן גץ, בהופעות וגם בכלל בשהותו אז בישראל.


בפברואר 1976 יצאה הלהקה בסדרת הופעות תחת השם 'שליחי מצווה', שכללה בתוכה שירים בסכנון רוק מתקדם עם תבלינים מהמזרח (שכללו גם את הלהיט של החבורה, 'מצווה גוררת מצווה'). כמו כן הציגה הלהקה במופע אופרת פופ בשם 'שיר השירים'. מטרת הלהקה הייתה להציג מופע זה באיזורים רחוקים מתל אביב, בעוד שבתל אביב תמשיך להציג את תוכניתה הרגילה. באותם ימים פרשה הגיטריסטית-זמרת אביבה הד מהלהקה ובמקומה נכנס מתי הררי. בתיכנון היה גם להקליט אלבום שלם, באולפני קולינור, שלא יצא מאז לאור.


הנכם מוזמנים לגלות בספר הרוק הישראלי, כמה השפיע יוסי פיאמנטה ישירות על יוני רכטר, מבחינה מוסיקלית - לפני שהאחרון הצטרף לכוורת.



 

השנה היא 1976 ושלמה ארצי מופיע עם להקת גברת תפוח במופע חינמי בפסגת יפו. הישיבה היא על הדשא. סוף החופש הגדול.



 

מתוך ביקורת לא ברורה (המבקר תוקף אך ממליץ בסופה) בלהיטון על האלבום היחיד של אפרים ואסתר שמיר:


"אפרים ואסתר שמיר הם מהזוגות המעטים שמשלבים את חיי המשפחה שלהם עם קריירה משותפת. הם גם הוציאו תקליט משותף אבל כל אחד מהם שומר על עצמאותו ומשמיע בעצמו את שיריו. כצמד הם מופיעים בשיר אחד בלבד, 'השכנה הקטנה'. אי אפשר לומר שהשניים הרקיעו שחקים כבר באריך הנגן הראשון שלהם, אבל זוהי עדות משכנעת למגוון כישרונותיהם. אפרים מילא לא פחות מאחד עשר תפקידים בתקליט הזה. הוא הפיק אותו עם קרלה קמחי. הלחין ועיבד כמעט את כל שיריו. לשיר אחד חיבר את המילים. שר בעצמו ומשמיע קולות רקע לשירי רעייתו. נגינתו בגיטרה היא גורם שולט בתקליט זה. הוא מנגן על כלים נוספים כמו מנדולינה, תופים, טמבורה הודית, אורגן וגיטרה בס. האם אפשר לדרוש יוצר מזה מאמן אחד?


ברם נראה שמרוב עשיה הוחמץ העיקר. אפרים שמיר ידוע כזמר ודווקא בתקליט זה מתגלה שלא בכך מירב כוחו. אכן הוא זמר מעניין בעל איכות קולית מיוחדת עם סגנון שהספיק לעצב לעצמו, אך קשה להאזין לו ברציפות. יש בשיריו משהו כבד שכמו הולם במאזין, המתנחם בשיריה של אסתר, ששירתה קלילה, מעודנת ומלטפת את האוזן לאחר ה'מתקפה' התוססת של בעלה. בתקליט מומלץ זה תמצאו שירים שכבר הפכו ללהיטים - 'ערב של יום בהיר', 'נכון את יפה', 'בוא נשחק במחבואים' ו'עברתי רק כדי לראות'..."



 

יוני 1978 ורמי פורטיס לא מסכים לחלוטין על הגדרת המוסיקה שהוא עושה, כפי שסיפר ללהיטון:


"היה מי שהטביע את התיוג הזה וזה נשאר. לא התלוננתי. להיפך. הייתי די מבסוט שיצרתי סטוץ. אולי יש לי זכות ראשונים בארץ. אבל לא חיפשתי את התווית. העניין שלי הוא מוסיקה. אני עושה מה שאני מבין, וזכותו של המאזין לפרש כרצונו. הצעירים שמגיעים להופעות שלנו באים בפוזה של פורים. אבל בוא נוריד לרגע את הסיכות והמשקפיים. איך אמרה אחת הילדות בראיון הטלוויזיוני ? 'אתמול רקדו הורה. היום - פאנק'. זה מה שחשוב.


הסממנים החיצוניים הם לא רציניים. אין ספק שגם כאן יש חיקוי לנעשה בחו"ל. כשגידלו בארץ שיער ארוך, התגובה הייתה זעומה פחות מפני שהטלוויזיה לא הייתה חזקה עדיין אצלנו. עכשיו, תודות למדיה המפותחת, זה קורה פחות או יותר במקביל לחו"ל. לא חמש או שש שנים מאוחר יותר. לכן העימות הוא חריף יותר. אני מנסה להבין את הצעירים שלנו שנסחפו בכיוון הפאנק. אין כאן בעיות סוציאליות או בעיות פרנסה כה חריפות כמו בבריטניה.


כנראה שמשהו מציק לצעירים שלנו וכנראה זה השיעמום. אני מנסה לגוון. אני מנגן רוק.כנראה זה חסר. כשאני מתחיל לנגן אני מתעוות. זה בא לבד, מבפנים. כשאני מחזיק גיטרה אני מרגיש זרם אדיר ברגליים המטפס למעלה. אני שוכח הכל. אני חי את הבמה. אני אוהב לעמוד על הבמה. לא לקחתי דוגמאות מאף אחד.


ברשת ג' לא משמיעים אותי. רק בגלי צה"ל ובקול השלום. בשלב הזה גם אנחנו מחרימים את רשת ג'. השלמנו אריך נגן הכולל את כל הדברים המוכרים ודברים חדשים מכל מיני סוגים. תקליט בלי הרבה יומרות מוסיקליות.אין לי הרבה ציפיות ממנו. המוני ישראל בוודאי לא יקנו אותו. אבל הגשמתי שאיפה ישנה. תמיד רציתי לעשות תקליט. הוא לא שיא היצירה שלי כי כבר עכשיו אני מרגיש שהוא לא שלם. ההשקעה הכספית גדולה ומראש ברור לי שהכספים לא יחזרו. זה בדיוק כמו שמכבי נתניה תנסה למכור כדורגל בברזיל. אמנם לא נעים שאין כסף, אבל אני מנסה להתפרנס מעבודות שונות - פועל במה ועד סידור ספרים בספריה.


אני לא מתבייש בזה. אני גר בבית הוריי, שהיו רוצים לראות אותי מסודר בחיים, אבל את הדברים שאני עושה היום לא אוכל לעשות מאוחר יותר. אני מקריב כקורבן את שנות הנעורים המאוחרות שלי, למרות שזה יוצר עימותים בבית. זה קודם כל עם האבא שלי. הוא אחראי על מחלקת הנוער והתרבות בעיריית תל אביב. והבן שלו מושך לכיוון קצת חולני. אבל לך תסביר למבוגרים. הם שוכחים איך הם בעצמם התנהגו בנעוריהם. למזלי יש לי הרבה חברים טובים שעוזרים לי.העימות עם הוריי נורא מדכא אותי. אני מבין אותם. הם בנו עליי מגדלים ואני מפוצץ להם הכל. גם כשכתבו בעיתונים 'פורטיס המגעיל' - לי לא היה איכפת. אבל אני לא היחיד שנושא בשם הזה. אז למה לפגוע בהם ? מה יש, 'רמי המגעיל' לא מספיק?".



 

אפריל 1971 ושלמה ארצי דיווח ללהיטון את שראה מאחורי הקלעים בפסטיבל הילדים בו השתתף:


"שבוע לאחר הפסטיבל אף קראתי את דבריה של עירית 'ענווי, שהצהירה בלי ענווה מופרזת, כי זכיה במקום הראשון פתחה בפניה 'את הדרך לכוכבות'... הם התנהגו כ'סטארים' ממש. חילקו ראיונות לכל דורש, התייצבו בפוזה מתאימה לכל הבזק של מצלמה ולא נרתעו מלחלק הערות וציונים לזמרים המבוגרים. אני זוכר ילדה אחת שניגשה אל הזמרת שביצעה את הגירסה השניה לשיר שאף היא שרה, ואמרה לה : 'אני הצלחתי לתקן את מה שאת קילקלת'. אחרת התמרמרה בגלוי על כך ששבועון מסוים, אשר פירסם כתבה על משתתפי הפסטיבל - לא כתב עליה מספיק.


גם ההורים הנרגשים תרמו, לא במעט, לאווירה זו, כאשר 'עודדו' את ילדיהם בצעקות וגערות: 'משה (שם בדוי, כמובן), איך שרת!? מדוע לא התנועעת יותר על הבמה?! מה עם החיוכים?!'.


אם פסטיבל הילדים 1970 הוא הראשון במסורת של פסטיבלי ילדים, רצוי היה, לדעתי, שמארגני הפסטיבלים הבאים יתנו דעתם על תופעה זו. אולי אפילו כדאי להשאיר את ביצוע השירים בידי זמרים מקצועיים בלבד, ולא 'להכניס ציפורים' בראשם של תריסר ילדות וילדים תמימים".



 

דייויד ברוזה, מודל אפריל 1978, הוא שם חדש בעולם המוסיקה הישראלי. הוא ממלא את מקומו של יצחק קלפטר בהצגה 'שיחות סלון' (של יהונתן גפן) ושירו 'יהיה טוב' מרפד את מצעד הפזמונים. כך גילה אז לעיתון להיטון:


"אני לא רציתי להיות זמר. להיפך. תמיד היו לי הסתייגויות מכל מה שקשור לבמה ולהופעות. תמיד התחמקתי מהשתתפות בהצגות או במסיבות בית הספר. כששמעתי מאמי על נסיונה כזמרת - לא חשבתי בכלל על שירה כמקצוע. כשחזרתי לישראלי אימצו אותי חברים אוהבי מוסיקה. פתאום מצאתי את עצמי ב'תשואות ראשונות', משם הוזמנתי להיבחן ללהקה צבאית. נבחנתי ועברתי אבל רציתי להישאר נאמן לעצמי ולא הצטרפתי.


לא רציתי להיות במסגרת שמכתיבה לי מה לשיר. זה לא בשבילי. אז ביקשתי להיות סתם חייל אפור. אבל אין זה קל להתקיים ממשכורת צבאית, כשאין לך משפחה בארץ. בשביל לקיים את עצמי התחלתי להופיע בשירה ספרדית ונגינת פלמנקו במועדון 'המערה'. משם הוזמנתי לבית התה 'בית הובן' ולעין הוד. שם שרתי ושטפתי כלים. כשאחותי טליה, הצעירה ממני, שבה גם היא ארצה והתגייסה, הבנתי שביזבזתי זמן וביקשתי לצרף את שנינו ללהקה צבאית. כך הגעתי לענף הווי ובידור של צה"ל. טליה ואני הקמנו שם שלישיה עם דפנה ארמוני".



 

יצחק קלפטר אמר לי באחת השיחות שקיימנו: "מעולם לא התיימרתי להיות הגיטריסט הכי טוב בארץ. לא ניסיתי לתייג את עצמי ככזה ולא דחפתי לשם. זה לא היה בראשי. המטרה שלי הייתה פשוט לנגן את המוסיקה שאני אוהב ובשביל זה התאמנתי ללא הרף". על הדרך, יצא לו גם להיות מהגיטריסטים הטובים ביותר בארץ.



 

להקת הפלטינה הפכה בשנות השבעים מלהקת ליווי לאריק איינשטיין ליישות ג'אזיסטית עצמאית. בשנת 1974 יצא תקליטה השני של הלהקה ושמו 'חירות'. להלן חלק מהביקורת שנכתבה עליו בעולם הקולנוע:


"תקליטה החדש של להקת הפלטינה הוא חגיגה לכל אוהדיה הרבים של הלהקה בישראל ויכול בהחלט לשמש לה כרטיס ביקור בעולם. הלהקה שבה לא מכבר מפסטיבל הג'אז בניופורט, שם זכתה לשבחים רבים כשביצעה את הסוויטה 'חירות' שחיבר רומן קונצמן. לאחר ששמענו את היצירה, אנו מצטרפים למחמאות. הלהקה עשתה צעד גדול קדימה מאז תקליטה הראשון. קונצמן וחבריו - אלונה טוראל, אהרלה קמינסקי, נחום פרפרקוביץ' ולב זבז'ינסקי - מנגנים על כלים רבים ומעניקים לנן חוויה מוסיקלית מעניינת. נעים להיווכח שגם לנו יש להקת ג'אז אמיתית וטובה משלנו".



 

השנה היא 1963 ועיתון העולם הזה משתפך בביקורתו על התוכנית השניה של התרנגולים:


"התרנגולים הם המטעמים הדשנים והמענגים ביותר שהוכנו מזה זמן רב במטבח האומנות הישראלי. הם בקעו שנית מביצה עליה דגרו במשך שנה וחצי, והופיעו מיד לא כאפרוחים אלא כבעלי כרבולת, הזכאים בהחלט לכתר של מלכי לול הבידור בארץ. זהו קונצרט של צליל ותנועה, המשכר במקוריותו ובתנופתו, מלהיב ברעננותו ומעניק לצופה חוויה אסתטית מושלמת עד תום, ללא כל חיסרון או פגם. השירים הם חביבים. שיר השכונה מבריק. המוסיקה של סשה ארגוב היא דינמית ומסוגננת, וחברי הלהקה עצמם, אם כי אינם בעלי קולות גדולים, מקרינים מלהטם ומחביבותם. מה שהופך את כל זה ליצירת אומנות מעוררת התפעלות, הוא כישרונה וכוח יצירתה של הבמאית, הכוריאוגרפית והמעבדת המוסיקלית - נעמי פולני"



 

השנה היא 1963 ואריק איינשטיין מתחתן עם אלונה לשם-שוחט. הטקס עצמו נערך ברבנות באופן צנוע אך לא חף מצחוקים. קרובי משפחה וידידים קרובים זכו לכרטיס הכניסה לטקס זה. הרב שהשיא את השניים לקח את אריק לצד והזהיר אותו כך : 'אני יודע שאתה שחקן אבל הפעם תהיה רציני ואל תתחכם לי'. אבל הרב לא פנה לאיש הנכון, כי השושבין בטקס היה אורי זוהר, שלא הפסיק לדגדג את החתן במהלך הטקס עצמו.


זמן קצר לאחר מכן החלה השימחה באולם שהיקצה תיאטרון הבימה למסיבה. חצקל איש-כסית דאג לאספקת המשקאות והכיבוד. מאות מוזמנים הגיעו והפכו את האירוע לשמח ביותר. אריק עצמו הודה, במהלך המסיבה, כי לא היה לו אומץ להגיע ורק לגימה של קוניאק היא שעזרה לו.


שחקנית התיאטרון, זהרירה חריפאי, פצחה שם במחול סוער עם במאי תיאטרון הקאמרי, שמואל בונים. רפאל קלצ'קין פיזז ונראה צעיר מתמיד בחברתה של עליזה עזיקרי. אילנה רובינא רקדה נמרצות עם בני אמדורסקי ואימה, השחקנית חנה רובינא, העניקה נשיקה מכל הלב לאריק. חנה גם הייתה השושבינה של הכלה. אפרים קישון רקד גם הוא ונראה מרוצה מאד. נצפו שם גם נעמי שמר ויגאל תומרקין, שהתיז קצף ממטף כיבוי שנתקל בו. אריק עצמו פצח בריקוד טוויסט סוער כשמסביבו מעגל של צופים ונהנים. לאחר מכן נפנה לרקוד את ריקוד הסלואו עם בחירת ליבו.

מתנות רבות ניתנו לזוג הזוהר אך אחת מהן חיממה מאד את ליבו של החתן הצעיר. היה זה השחקן שמוליק סגל שהעניק לו כרטיס כניסה למקום בישיבה במשחק הכדורגל בין ישראל וברזיל.


ספוילר: הזוג הזה יתגרש זמן לא רב לאחר מכן, יתחתן שוב ויתגרש שוב.


קבלו את אריק, רקדן הטוויסט, במסיבת נישואיו..



 

ינואר 1968 ותקליט חדש של נעמי שמר יוצא לחנויות. כולל ירושלים של זהב 'כפי שרק נעמי שמר יכולה לשיר אותו'.



 

עיתון הארץ, שנת 1971, דיווח על מצב הפזמונאות בארץ. כתבה ארוכה וחושפת ביותר. הנה דוגמה מהכתבה לכמה קשה להיות דיווה בארצנו:


"יפה ירקוני, זמרת הרשומה כחברה בע"מ. היא מוכרחה להוציא אלפי לירות לשנה על ביגוד. כי זה מה שדורשים מכוכב. שייראה מהודר ומרשים. היא קונה את הפזמונים היקרים ביותר - כדי להישאר ברמה גבוהה. היא משלמת תמורת עיבודים, לתזמורת גדולה ולהסעתה למקומות ההופעה. יש הוצאות רבות לאדמיניסטרציה ואפילו גלויות למעריצים, שעליה להדפיס על חשבונה למשלוח במאות".



 

ספטמבר 1969. מועדון חדש נפתח במקום מועדון 'סוף המירוץ'. שמו הוא 'השעות הקטנות'. גם אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים שלו יופיעו שם. האווירה פסיכודלית.



 

כיום יודעים רבים כי רמלה הייתה אחת הערים הראשונות והחשובות לבניית עולם הקצב הישראלי והלהקה המובילה בבניית הסצנה הייתה להקת הכוכבים, בהנהגתו של הגיטריסט איציק סימון.


מאז הלך ותפח עולם הקצב ואיציק גם היה ממקימי להקת השוקולדה. לאחר שפרש מלהקה זו (שהיו חברים בה גם צביקה פיק, צביקה נוי, שוקי לוי וגבי שושן) - עבר לנגן בחתונות.


לאחר מכן עבר לניו יורק וניגן שם במועדונים. שם גם למד מוסיקה ונישא לבחורה בשם סנדי.


אבל ביולי 1977 החליט לסיים את חייו כשנכנס לאחת המעליות של כל בו שלום, שהיה אז אחד הבניינים הגבוהים ביותר בתל אביב. כשהגיעה המעלית למצפה המגדל, יצא מתוכה וצעד לכיוון המעקה. שם השליך את עצמו לשטח פארק המשחקים של 'מאירלנד'. יום לפני מותו חגג את יום הולדתה של אחותו במסיבה בה אף ניגן באקורדיון. לסובבים אותו סיפר כי ברצונו להתחיל לחיות את חייו שוב בארץ, לאחר שהייה של שלוש שנים בארה"ב, בהן חש כנרדף לאחר שהסתכסך עם בעלי מועדונים בענייני שכר. למחרת יום החגיגה החליט כי זהו זה. בן 31 במותו.



 

ביוני 1977 פרש אפרים שמיר מלהקה חדשה, שניסה להקים בסגנון פ'אנק. פרישתו קרתה אחרי חמש חזרות מוסיקליות, עם המתופף מאיר ישראל, הבסיסט אוהד אינגר ועוד.


שמיר ללהיטון: "נוכחתי לדעת שאני לא רוצה לעבוד כרגע בלהקה בסגנון זה. העדפתי לפרוש כבר עכשיו ולא בשלב מאוחר יותר, כדי לא לפגוע באנשים. אני אוהב לשמוע מוסיקה בסגנון פ'אנק וגם לנגן אותה, אבל זה לא הסגנון שלי ואני לא רוצה שיזהו אותי איתו".


אפרים, שעבד אז עם אסתר אשתו, אמר, 'זה לא אומר שנהיה צמד. הכוונה היא להופיע ביחד. רצוי שכל אחד מאיתנו יתפתח בכיוון שלו. בוודאי נעשה דברים ביחד. הייתי רוצה למצוא לאסתר ולי להקת ליווי, אבל יש בארץ כל כך מעט נגנים טובים. רובם עסוקים כרגע עם שלום חנוך...'.



 

בשנת 1971 פורסם בעיתון לאישה כי תוכניתו החדשה של שלמה ארצי לקהל הרחב תיקרא 'מה שאני אוהב - שלמה ארצי בצוותא עם ידידים'.


את ההופעה היה אמור שלמה לערוך באולם צוותא (לא האולם הידוע שבאבן גבירול, תל אביב - אלא במקומו הקודם). רוב השירים בתוכנית תוכננו להיות מפרי עיטו של שלמה והחידוש, כפי שנכתב בעיתון, הוא ששלמה ילווה את עצמו בגיטרה. ממש סנסציה.


צויין כי יחד איתו על הבמה יהיו חבריו מחיל הים : דדי שלזינגר ואצ'י שטרו. חבר נוסף מחיל הים, טובי אריה, יופיע גם הוא ויציג לצד שלמה קטעי קריאה.

אבל מאז ידיעה זו לא נראו פוסטרים של מופע זה.



 

אריאל זילבר סיפר ב-1976 למעריב לנוער על כניסתו ללהקת תמוז: "אף פעם לא הייתי בלהקה. חשבתי שנותנים תפקידים ומנגנים. הרי ניגנתי פעם חצוצרה באופרה כחלטוריסט. רציתי לנגן ג'אז במסגרת אך לא הייתי מוכשר לכך. ופה נכנסתי בפעם הראשונה למסגרת. קשה, קשה היה להסתגל ולא פעם קיללתי".



 

הנה מסוג האייטמים שאני כל כך אוהב. הפעם דיווח בטור של שושי אלוני בעיתון הבידור 'נוער 71' (שיצא בשנת... 1971, כמובן):


"סולן להקת הקצב 'המצבים', דורון נעים, הרגיש השבוע באמצע הופעה של הלהקה שהוא לא שומע את האורגן שאמור ללוות אותו. בדיקה קצרה העלתה שהאורגניסט, דני גולדברג, מנגן במרץ ובהתלהבות על אורגן חשמלי שאינו מחובר לחשמל". נפלא!



 

גידי גוב סיפר לי, באחד מהראיונות שקיימתי עימו לספר (השני) שלי, שהפרויקט "משירי תנועות הנוער" הוא אחד המקסימים ביותר שהשתתף בהם. אז הנה לכם הביקורת שפורסמה בלהיטון על אותו פרויקט שהפך לתקליט באמצע 1975:


"כפי שנמסר על ידי החברה שהוציאה לאור תקליט זה, זהו אחד מרבי המכר שהוצאו לאחרונה. עובדה זו מפתיעה שכן מי מעוניין כיום בשירים שזימרו בקן של תנועות הנוער בשנות החמישים ? ובכל זאת, מסתבר שיש קונים לחומר זה, המושר בליווי אקורדיון, עם הרבה מרץ, חלוציות ומצב רוח צברי מובהק. אריק לביא, אילנה רובינא, חנן יובל, רבקה זוהר וגידי גוב מגישים כאן, בהדרכתה המקצועית הקפדנית של נעמי פולני, ארבעה עשר מלהיטי תנועות הנוער, כפי שהוקלטו עבור תוכנית הרדיו 'דו רה ומי עוד'...".


יש לציין שבהפקה זו לא היה רק אקורדיון. היו גם גיטרות, גיטרה בס, חלילים והמון שימחה מצד כל המשתתפים.



 

מרץ 1971 ושמח בהפקת הסרט 'אני ירושלמי' של יהורם גאון. מדוע? כי צולמה לסרט סצנה ובה נראים שלושה בחורים דתיים נכנסים למקווה, כשאחד מהם מחזיק ספר תורה בידו. מולם ניצבת שם בחורה במבטא זר שאומרת להם כי ברצונה להתגייר. השלושה משמיעים באוזניה פסוקים שעליהם היא חוזרת. לאחר מכן היא נראית צפה ועולה מהמקווה כשהיא לבושה בחלוק.


אגודת 'טהרת ישראל' ראתה את הסצנה הזו בחומרה רבה ודרשה לאסור אותה להקרנה, מחשש שהדבר יסב נזק לשמה בגלל עבירה על צניעות. התובעים פנו לבית המשפט ושם ביקש השופט להקרין את הסצנה המדוברת. לאחר מכן פסק כי הוא מתיר את הכללתה בסרט מאחר והיא צולמה באישור בעלי המקום תמורת שכר ובסיוע משרד הדתות ובהדרכתו.



 

11 במרץ 1978. יום שבת. קבוצת מחבלים מהפת"ח חטפה אוטובוס ודהרה עימו בכביש החוף לכיוון דרום. המשטרה עצרה את האוטובוס ליד צומת גלילות. האירוע הקשה גבה קורבנות רבים. באותו יום היה אמור אריאל זילבר להופיע באולם 'בר שירה' שבאוניברסיטת תל אביב. אבל כוחות הביטחון אסרו על שוטטות בשטח רחובות השכונה שמעבר לירקון. הודעה זו יצרה מצור על הקמפוס. זילבר, שגם כך לא היה לו מצב רוח להופיע עקב הפרשה המסעירה, הודיע לעשרות האנשים שכן הצליחו להגיע על ביטול ההופעה.


מדינה שלמה כואבת והמומה, אך אגודת הסטודנטים בשלה כשניגשה לתבוע את זילבר ואמרגנו, מירון רכטמן, בסך 10,000 לירות, בטענה שהביטול גרם לפגיעה בשמה הטוב.



מרץ 1973 ומועדון התיאטרון התל אביבי ניסה לקיים במועדון שבו ('מיני קלאב') ערבי ג'אם של מוסיקאים. למה ניסה? כי אחרי שני ערבים שכאלה הגיעו השכנים והביאו לסגירת העניין. את רעיון הג'אם שם הגה הגיטריסט יוסי פיאמנטה, שאליו הצטרפו שם יצחק קלפטר, המתופף צביקה נוי, הגיטריסט שמוליק בר עוז, הגיטריסט שלמה ידוב, השחקן אבי אביבי ורבים אחרים. מי שהיה שם בג'אמים סיפר כי היו אלו אירועים מוסיקליים מענגים ומקוריים. אבל השכנים לא אהבו את הצלילים המחשמלים והחליטו לבוא מיד ולהפסיק את הזרם...



מתוך ביקורת על התקליט 'אני אשיר לך שיר' של אריק לביא, מלהיטון, מרץ 1978:


"בגיל 51 מפליא אריק לביא לשמור חיותו ומקומו בצמרת הזמר הישראלי. עדות לכך הוא תקליטו החדש, מהטובים שהופקו באחרונה. את האיכות משיג אריק על ידי שירה יחד עם התזמורת, ולא כפי המקובל כיום - שירה לרקע מוקלט. כך הוא יצר אווירה תוססת יותר בחלק מהשירים. הוא מלהיב לא פחות בסגנון קליל, שהדביק לו קובי אשרת. אהוב עליי מאד גם שיר הכותרת של התקליט בו מפגין אריק את נעוריו הנצחיים...".



 

לקראת סוף 1970 בוטלה תוכנית יחיד של יגאל בשן. מדוע? כי שילטונות צה"ל לא אישרו למפיק, אברהם פשנל, להרכיב תוכנית לזמר הפורץ, מחוץ למסגרת שירותו בלהקת פיקוד צפון. פשנל עמד להשקיע סכום של עשרות אלפי לירות בהעלאת התוכנית הזו אך המשא ומתן שניהל מול צה"ל הוציאו בצד הנפסד. יגאל חזר לבסיס הצבאי והמשיך לעבוד עם הלהקה.



 

ביום חמישי, 22 באפריל 1971 נערך באחד מבתי ההבראה של צה"ל הפנינג מיוחד. מיטב נגני הלהקות הצבאיות וגם זמרים וזמרות מהם הגיעו לג'אם סשן מיוחד במינו. האולם היה מלא מפה לפה באלה. אבל לפני אותו ג'אם זה הם נקראו לשמוע שם הרצאות על ענייני אזרחות, רגע אחד לפני שיחרורם מהצבא. עם בוא הערב בא הרצון לפרוק את המתחים עם נגינה ושירה טובות. כולם עברו לחדר האוכל הגדול. בתחילה עלו נגנים קלאסיים מתזמורת צה"ל והשמיעו קטעים של היידן וגם של הביטלס בעיבוד חדיש. מנחה האירוע המאולתר היה המוסיקאי רפי בן משה. אחריהם עלו בזה אחר זה זמרות וזמרים שהפתיעו את הנוכחים בשירים הומוריסטיים לרוב. אחד מהם היה דודו זר, שבמהלך הופעתו נקרע אחד ממיתרי הגיטרה בה פרט. גם יזהר כהן (ששמו נכתב בעיתון לאישה שדיווח על כך כ'זוהר כהן') שר שם את 'דרור יקרא'. הקהל לא נותן לו לרדת עד שישר את להיטו 'כל מה שהיה בינינו'. והוא שר. גם דני עמיהוד שר שם. וגם יגאל בשן שביצע את 'מתוק מתוק'.


ואז הגיע רגע הדובדבן לחובבי הרוק הישראלי - לבמה המאולתרת עולים יצחק קלפטר ודני סנדרסון (בימי טרום-טרום כוורת). עימם עולה לתופף גבי הרשקוביץ, שכבר היה חייל משוחרר אך שמה מה מתוכנן ובא להינות גם הוא. ההרכב הזה ליווה באירוע בחור עם מבטא דרום אמריקאי בולט, ששירת בלהקת שריון ושמו קרלוס. אותו קרלוס הופיע לפני כן בתוכנית הרדיו של הכשרונות החדשים, 'תשואות ראשונות'. קרלוס והלהקה מבצעים יחדיו את 'גוואנטאנאמרה' הידוע. אחרי קרלוס מנגנים קלפטר וסנדרסון עם בת שבע בבינסקי, הידועה בכינוי צ'ה צ'ה. היא באה מלהקת צוות הווי גולני ומבצעת שיר ספרדי.


רפי בן משה, שנהנה מלגימת יין טוב, ניגש אל הפסנתר וביצע בזיוף חינני את YESTERDAY של הביטלס. האירוע נסגר רק בשעות הקטנות של הלילה. היה שמח מאד.




 

השנה היא 1975 ומאיר פניגשטיין (הלא הוא פוגי) שולח מכתב לעיתון עולם הקולנוע על רשמיו מחופשתו בארה"ב:


"אחרי שעבדנו רצוף למעלה משנתיים, סוף סוף יש הזדמנות לנוח קצת. השבוע הגיעו לכאן דני סנדרסון ופשנל והם נפגשים עם הרבה אמרגנים וחברות תקליטים בכדי לקבוע ללהקה סיבוב הופעות בארה"ב. אבל קשה להתבלט פה. לכל מקום שאני נכנס, אני רואה להקה לא נורמלית. אני נורא מקווה שנצליח, אולי להיות פה קצת שלאגר. הייתי בהופעה של גלדיס נייט והפיפס. ראיתי את דייויד בואי, את מיילס דייויס, להקת פוקוס, פרנק זאפה ועוד. אני ממש מסוחרר. קניתי לי מערכת תופים שקופים של לודוויג ואני מתכוננן לחזור ארצה בקרוב לתקופת חזרות עם הלהקה. הפעם נתחיל לעבוד על תוכנית חדשה באנגלית".



 

יהורם גאון סיפר, בפברואר 1975, לעיתון להיטון על המוסיקה שהוא שומע:

"אני מאשים רק את עצמי על שהידע המוסיקלי שלי אינו רחב. אני שומע קלאסית, אבל בשטחיות ולא בקביעות. לעיתים רחוקות מתגשמת אצלי האוטופיה של האזנה לבאך, או משהו כזה. אך יש גם קארפנטרס, החיפושיות, וגם לד זפלין וג'יימס בראון. הבראון הזה נמצא בתקליטייה שלי, כי רציתי לדעת מה זה ה'סקס מאשין' שמזיז אלפי אנשים".


 

השנה היא 1974 ולהקת האריות, שחזרה לפעילות לאחר הפסקה קלה (בין השאר בגלל מלחמת יום הכיפורים), חוותה מלחמה אלימה כשהגיעה להופיע ביום שלישי, 10 בספטמבר, בעין הוד באירוע לכבוד ראש השנה.


חברי האריות מצאו את עצמם מסתתרים, אחוזי פחד, בתוך חדר כשבחוץ משתולל ההמון שנשמע כי ברצונו לבצע לינץ'. גם איש המשמר האזרחי, ששהה עם הלהקה באותו חדר ובידו נשא רובה - היה אחוז אימה. בחוץ השתולל הכאוס שגרם, בין השאר, לשבירת ציוד הנגינה היקר של הלהקה.


מפיק המופע, יצחק גיזרי, היה האיש שהקהל ביקש למצות עימו את הדין. בעת בריחתו מעין הוד ועד הכביש שחיבר בין חיפה ותל אביב, נאלץ לספוג היתקלויות רבות עם אנשים צחרחרי ריב. לא פעם מצא את עצמו שולח יד לכיסו ונותן להם כסף, רק כדי שיעזבו אותו.

אז מה קרה שהוביל לכל זה? בערב זה תוכננו להופיע יגאל בשן, אילנית, גדי יגיל, מני פאר, שלמה ארצי ואחרים. לפני כן נקבעה להקת האריות להופיע ולהרקיד את האנשים. אבל היו במקום כאלה שהסתננו בחינם והחליטו לקחת את העניינים לידיים. הם לא רצו את להקת האריות אלא את המופעים האחרים - ודרשו אותם כאן ועכשיו. משלא קיבלו את מבוקשם, החליטו לפוצץ את האירוע. גיזרי מציד האשים את המשטרה שלא הציבה מבעוד מועד מחסומים והשאירה אותו לבדו מול ההמון וללא הגנה. יש לציין כי שאר האמנים, כמובן, לא הופיעו בהמשך הערב. לחברי האריות שלום.



 

כשאומרים את השם אהרלה קמינסקי - אומרים 'צליל ישראלי'. הוא הקליט אין ספור תקליטים והקלטות נוספות. שירים רבים בהם השתתף הפכו ליתדות בעולם המוסיקה הישראלי. אז הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על אותו מתופף אדיר ואיש נדיר:


1. בבית הספר העממי בו למד הייתה תזמורת קטנה שהמתופף בה היה ילד ושמו דניאל פרודנרייך, שהפך בהמשך להיקרא דניאל פאר. אהרון קמינסקי, שהיה השני ברשימת מתופפי בית הספר, ייחל ופילל כי דניאל יחלה וכך יתפוס את מקומו.


2. בכיתה ז' עבר לקיבוץ חניתה ותופף שם בקבלות שבת על פחים של ביסקוויטים.


3. תחביבו הגדול היה ציור. תחביב זה הושם בצד עם הזמן למען התמסרות במוסיקה.


4. את שירותו הצבאי החל כחייל רגיל, בקורס של מכונאי סילון. אז קיבל הצעה ראשונה מאקורדיוניסט לחלטורה, שגרמה לו לקחת הלוואה ולרכוש מערכת תופים זולה מאד. השניים הופיעו כצמד והרוויחו יחדיו 15 לירות. את חלקו נאלץ אהרון להחזיר לכיסוי ההלוואה.


5. ללהקת הנח"ל התקבל כי לא היו לצידו מתחרים על העמדה הנחשקת.


6. את הכינוי אהרלה קיבל מאריק איינשטיין. כינוי זה גרם לו לרוץ למשרד הפנים ולשנות את זה לשמו הרשמי. זאת כי הבנק לא הסכים להפקיד לחשבונו של אהרון קמינסקי צ'קים שנרשמו על שם אהרלה.


7. בשנת 1971 חלק דירה עם דורי בן זאב. היה שם שמח מאד. אהרלה היה המתופף של שובבי ציון ודורי התארח אז בהקלטות השלישייה ואף הופיע לצידה.



 

10 באוקטובר 1967. פינת 'נעים להכיר' של מעריב לנוער מפרסמת:


"כשהפעלנו את מקלט הרדיו ונקלענו לרעמי מחיאות הכפיים והתשואות הסוערות, הסתקרנו לדעת מיהו האמן המצליח לעורר בקהל תגובות כאלו? עם שוך התשואות הודה המנחה ל... חוה אלברשטיין. ומיד לאחר מכן הכריז על המופע הבא בתור. כן, חוה אלברשטיין קנתה לה שם ופופולריות רבה בין החיילים. אולי בזכות הופעותיה בעבר בצוות הווי של פיקוד צפון ובערבי יחיד בפני חיילים. גם המאזינים לתוכניות הרדיו שמעו את שמעה. בין שיריה הידועים אפשר למצוא את 'אילו כל האוהבים', 'פרח הלילך', 'פרחי זהב', 'פנס בודד', 'כל הכבוד' ועוד. וכמו כל זמר אחר המגיע לשלב מסויים בקריירה שלו, הקליטה גם חוה ארבעה תקליטים, ביניהם שניים באידיש. בימים אלה מושלם פס הקול של חוה