פינת הנוסטלגיה שלי - הדרייב אין בתל אביב

בעידן שבו כל סרט חדש נמצא במרחק לחיצת כפתור בשלט, ו"חוויית צפייה" מתחילה ונגמרת בבחירת רזולוציית ה-4K, קשה להסביר לדור הצעיר את הקסם של מוסד תל אביבי מפואר שנעלם מהנוף: הדרייב-אין. אי שם, בשטח העצום בצפון תל אביב (דרומית למעוז אביב), עמד לו פלא אמריקאי בארומה הישראלית. זה לא היה סתם קולנוע. זו הייתה הרפתקה. על גלגלים.

הדרייב-אין של הסבנטיז והאייטיז (ימי ילדותי ונעוריי) היה התשובה הישראלית לחלום האמריקאי. הוא היה פיסת תרבות מיובאת, כמו הג'ינס והקוקה-קולה, אבל עם טוויסט ישראלי מובהק של חפיפניקיות, חוצפה וים של נוסטלגיה.

הכל התחיל הרבה לפני שהסרט עלה על המסך. המסע לדרייב-אין היה טקס בפני עצמו. נסעתי עם אבא שלי בסובארו המשפחתית, מצויד בכריכים מהבית ושקיות טרופית. זוגות צעירים, בדייט ראשון או חמישים, היו מנצלים את המתחם לקצת רומנטיקה בפיאט 127.

הכניסה למתחם הייתה כמו מעבר בשער לעולם אחר. שורה ארוכה של מכוניות התפתלה לעבר עמדת התשלום, שם בחור משועמם היה גובה סכום כדלקמן: 4 לירות וחצי למבוגר, 2 לירות וחצי לכל ילד בגיל 6-10 וילדים מתחת לגיל 6? בחינם. אבל רגע - מדוע ילד בגיל 11 נחשב שם כבר מבוגר? הממממ...

אחרי התשלום, החל השלב הקריטי: לנסוע במתחם לפי חיצי הכוונה למציאת "הספוט" הנכון, מתוך 960 מקומות. לא קרוב מדי למסך (שרוחבו 36 מטר וגובהו 16 מטר) כדי לא לקבל כאב צוואר, לא רחוק מדי כדי לא להרגיש שאתה צופה בסרט מנקודה רחוקה בחלל, ובעיקר – לעמוד עם הרכב ליד עמוד רמקול פנוי. הו, הרמקול. אותה קופסת פח עם איכות סאונד של טרנזיסטור שעבר התעללות, אותה היית תולה על שמשת החלון. הסאונד היה תמיד קצת צורמני, קצת מתכתי, אבל זה היה הסאונד של החופש. הסאונד של הדרייב-אין.

האווירה בדרייב-אין הייתה דבר שלא ניתן לשחזר. זה היה מרחב פרטי-ציבורי ייחודי. ישבנו בתוך הבועה הפרטית שלנו, המכונית, אבל היינו חלק מקהל של מאות. יכולנו להגביר את הווליום, להוריד אותו, לצחוק בקול, לנשנש במבה בלי להפריע לאף אחד (חוץ ממי שישב איתנו באוטו). המכונית הייתה הארמון שלנו בעת ההקרנה. יכולנו לפטפט במהלך הסרט מבלי שמישהו יצעק עלינו או יעשה "ששששש!".

הדרייב-אין היה המקום המושלם לדייטים. הוא סיפק את החושך והפרטיות של קולנוע, אבל בלי השכנים הנודניקים ובלי הצורך לצאת מהרכב. כמה סיפורי אהבה התחילו, וכמה נגמרו, על רקע סרט של ג'יימס בונד או קומדיה של ג'רי לואיס – את זה רק ריפודי הסקאי של אותן מכוניות ישנות יודעים לספר.

בין הסרטים, או אפילו במהלכם, היינו רואים רואה צלליות של אנשים יוצאים מהמכוניות ופוסעים לעבר המזנון – מקדש קטן של פופקורן שרוף, נקניקיות בלחמנייה וגזוז בטעמים שכבר לא מייצרים. הכל הרגיש גדול מהחיים: המסך העצום שניצב מול שמי הלילה של תל אביב, שורות המכוניות האינסופיות שנראו כמו צבא של גחליליות עם פנסים כבויים, והתחושה שאתה חלק ממשהו מיוחד, משהו שיספרו עליו פעם.

אבל גולת הכותרת, והסוד השמור-בקושי של הדרייב-אין, הייתה ההקרנה המאוחרת. אחרי שהמשפחות התקפלו והלכו הביתה, בחצות הלילה המסך הענק היה מתעורר לחיים חדשים. חיים "כחולים". הסרטים עם נופים של "הרים וגבעות" שעמם האווירה הפכה למבוגרת יותר, והחלונות נטו להתכסות באדים במהירות שיא, גם באוגוסט.

אך הדרמה האמיתית לא התרחשה רק בתוך מתחם הדרייב-אין. במקביל, על כביש נתיבי איילון, התרחש מופע מסוכן ומרהיב לא פחות. המסך הענק של הדרייב-אין פנה ישירות אל הכביש הסואן. וכאשר השחקנית המיומנת החלה בהרפתקאותיה האקזוטיות, נהגים תמימים שנסעו צפונה קיבלו בחינם הצצה לסצנות מסכנות חיים. מכוניות היו מאטות לפתע למהירות זחילה ללא סיבה נראית לעין ופה ושם נרשמו גם תאונות קלות של נהגים שעיניהם היו נשואות למסך הגדול במקום לכביש שלפניהם.

כמו כל דבר טוב, גם סיפורו של הדרייב-אין הגיע לסופו. עולם הבידור השתנה. מכשירי הווידאו נכנסו לכל בית והציעו פרטיות וזמינות ורשתות בתי הקולנוע המודרניות החלו לצוץ בקניונים. עולם הולך ונעלם. THE END.