פינת הנוסטלגיה שלי - סינרומן

זוכרים את הרעש הזה? לא, לא רעש של התראת ווטסאפ או צלצול של שליח מוולט. אני מדבר על רעש אחר, רך יותר, כמעט נשכח. רשרוש של דפים דקיקים וזולים, ריח עדין של דפוס ועץ, והדפדוף המהיר, המיומן, של אצבעות שחיפשו את חוברת הסינרומן החדשה בקיוסק השכונתי.

עבור דור שלם של ישראלים כמוני שגדלו בשנות ה-70, "סינרומן" (רומן שלם בתמונות) לא הייתה סתם מילה. היא הייתה שער צבעוני לעולם אחר בשחור-לבן, דרמטי ומלא הרפתקאות, שהיה רחוק שנות אור מהמציאות האפרורית של ישראל דאז – ישראל של ערוץ טלוויזיה אחד (וגם הוא בשחור-לבן), של מלחמות ושל פשטות יחסית. הסינרומן היה הנטפליקס של עידן התמימות, הבינג' לפני שהמציאו את המילה.

למי שלא קראו זאת בזמן אמת, קשה להסביר את הז'אנר. סינרומן, או כפי שנקרא במולדתו האיטלקית "פוטו-רומן", היה הכלאה גנטית מוזרה בין קולנוע לקומיקס. במקום איורים, הסיפור סופר באמצעות תצלומים מבוימים בשחור-לבן להם הודבקו בועות דיבור וריבועי טקסט, שהכילו דיאלוגים ורגשות בעוצמה של רעידת אדמה.

החוברות עצמן היו שיא הפשטות: נייר עיתון זול, כריכה רכה שהתבלתה אחרי קריאות בודדות, והידוק פשוט של שתי סיכות מתכת נאמנות. אבל בתוך הדלות הזאת, שעלתה לירה וחצי, התחוללו עולמות ומלואם.

העלילות, אוי, העלילות. הן נעו על ספקטרום צר אך אינטנסיבי. מצד אחד, מערבוני ספגטי מצולמים בכיכובם של גברים מזוקנים ומיוזעים עם שמות כמו רינגו, גרינגו, או סבטה, שתמיד הצילו עלמה במצוקה מידי נבל עם שפם מרושע. מצד שני, דרמות רומנטיות קורעות לב, שהיו הלחם והחמאה של הז'אנר. כי לכל תקופה יש את הגיבורים שלה. לנו לא היו איירון מן או קפטן אמריקה. לנו היו גיבורים עם שיער צד ארוך מדי, מכנסי פאדלפון ומבט נוגה בעיניים.

הקסם האמיתי של הסינרומן לא היה רק בעלילה, אלא בביצוע. השחקנים-דוגמנים שגילמו את הדמויות היו אמני האובר-אקטינג. לא היה רגש שלא לווה בתנועת גוף מוגזמת: הלם? עיניים פעורות לרווחה וכף יד המכסה את הפה. ייאוש? מבט מושפל לרצפה, יד על המצח, ורצוי להישען על קיר באופן דרמטי. זעם? אגרוף קפוץ, שיניים חשוקות ומבט רצחני. אהבה? חיבוק דוב שאיים לשבור צלעות ונשיקה שנראתה כמו ניסיון לשאוב את נשמתו של הפרטנר.

והדיאלוגים... הו, הדיאלוגים. עם פנינים לשוניות כמו "די, ריקרדו! אינני יכולה לשאת זאת עוד!", "לעולם לא אסלח לך, מרצ'לו! לעולם!", ו"אהובתי, סוף סוף מצאתיך!", נאמרו ברצינות תהומית שהיום נראית קומית לחלוטין. כל משפט שני הסתיים בסימן קריאה, ולפעמים גם בשלושה, כדי להדגיש את גודל הדרמה. איך אפשר בלי משבצת צילום שמעליה כתוב "למחרת בבוקר, רומולדו חושב רק על קלודיה" ובבועת קומיקס מהורהרת נכתב, "אני אוהב אותה... היא חייבת לדעת זאת. אני חייב לומר זאת גם לאוליביה".

הייתה בזה גם מחתרתיות קלה. הורים רבים ראו בסינרומן "שטויות" במקרה הטוב, ותוכן ירוד ומזיק במקרה הרע - אבל האם קראו את זה בשקיקה? ועוד איך!

היום, במבט לאחור, קל לצחוק על סינרומן. על האופנה המיושנת (הו, הפאדלפונים והפאות הלחיים!), על המשחק המוקצן, על העלילות הצפויות. אבל הצחוק הזה מהול בהמון נוסטלגיה וחום. כי סינרומן היה יותר מסתם בידור זול. הוא היה שיעור ראשון באהבה ובאכזבה, וחלון לעולם גדול ומרגש.