ברוכים הבאים לפרק השני במנהרת הזמן שלי - מסע בקסמי העבר, כשאנחנו משאירים מאחור את ההמולה של חיי היומיום ונכנסים לתחום שבו לזמן אין גבולות. כאן, אביא לכם את ההיסטוריה העשירה של עולמנו עם המון נוסטלגיה בריאה שוודאי תעורר את זכרונותיכם.
מנהרת הזמן אינה רק אמצעי בידור, אלא כלי לחינוך ולהארה על דברים שקרו פה פעם. על ידי צעידה אל העבר, אנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר של המדינה שלנו, ישראל. אז בואו, היכנסו למנהרת הזמן שלי ונצא למסע שאין כמותו., עם גזרי עיתונים נדירים מאד ועוד שאספתי עבורכם. כמה שאני אוהב לחזור אל הימים ההם!
השנה היא 1971 ושלמה ארצי הוא ירון זהבי וזאב רווח הוא אלימלך זורקין בסרט הקאלט "חסמבה ונערי ההפקר", על פי ספריו המופלאים של יגאל מוסינזון.
לא כולם אהבו את זה בזמנו. עיתון העולם הזה העניק לסרט ציון שנע בין חלש ורע, כשהוא מסביר: "הנה חזרו הישראלים לתסריטים הכתובים ברישול, למשחק הנבוך והמביך, לתפאורות מאולתרות בדלות של תאטרון אידיש ולצורה קולנועית שהולמת תעשייה בחיתוליה. עד מתי נמשיך להרטיב במכנסיים?
איזה ילד יכול עוד היום, בתקופת הטלוויזיה, להתפעל משורת קופסאות וארגזים מהם בוקעים קולות חורקים ומנצנצים אורות עלובים? יכול להיות שהסרט נועד לצעירים שאינם בררנים כל כך גדולים. אם כך, הוא נועד כנראה רק לצעירים מאד מאד - ואלה עדיין מעדיפים את גני המשחקים והנדנדות".
בעיתון דבר נגרס שזה "סרט פרימיטיבי וגס, המתיימר להיות חמוד ותמים".
באחת מפגישותיי עם מישה סגל, דיברנו על דברים רבים שהוא כתב למוסיקה הישראלית כשלפתע הוא פלט שהוא גם כתב את המוסיקה לסרט הזה. כשהוא ראה שאני מופתע ומתענג, כמי שגדל על הסרט מילדות, הוא אמר לי שיש לו את כל המוסיקה המוקלטת באיכות מאסטר. כשהוא ראה כמה שאני מתלהב מזה, הוא שלח לי את ההקלטה ששמורה אצלי במלואה ומענגת בכל פעם שאני מקשיב לה. מישה - אין עליך!
אנחנו בתחילת 1977 ורבים ממאזיני הרדיו שמו לב כי הצפצופים הקצרצרים שמקדימים את מהדורת החדשות צומצמו לחמישה במקום שישה, כשהחמישי והאחרון ארוך יותר מהשאר.
בחו"ל הייתה זו הכוכבת רקל וולש. אבל בארצנו? אל תגידו רקל - אמרו רחל. כי רחל וולש נראה ונשמע יותר משלנו, נכון? זה ממש כמו להגיד מיכל (מישל) פייפר או יהודית (ג'ודי) פוסטר, לא?
במרץ 1979 הוקלט, באולפני הרצליה, הפרק האחרון בתכנית הילדים "טלפלא". זאת אחרי יותר מ-300 פרקים שהוקלטו ושודרו! בפרק האחרון מודיע טלא הבובה לחבריו (מוטי ברכאן, אלי גורשטיין, אושיק לוי ורחל הפלר) שברצונו להפסיק לעבוד בטלוויזיה ולצאת לטייל בעולם. במערכת הטלוויזיה כבר החלו אז לעבוד על תכנית חדשה שתיקרא "החתול שמיל". בהתחלה היה אמור שמואל בילו להיות השחקן בתחפושת החתול, כשבסוף זכה בה נתן דטנר.
הזמרת הצעירה מאד, הלן שפירו (נו, זאת עם הלהיט WALKING BACK TO HAPPINESS) הגיעה לישראל בשנת 1963 והיה זה זמן קצר לפני שהופיעה, ככוכבת הראשית, לצד הביטלס הצעירים שהיו רק בתחילת פריצתם.
בארצנו פרסמו אותה כ"נערה בעלת הקול הבשל ואלילת גיל הטיפש עשרה" והיא בילתה פה גם במועדונים ואף רקדה טוויסט עם מעריצים מקומיים.
אבל בשנת 1968 המצב נראה שונה. כשהגיעה להופעות בארצנו, ליוותה אותה להקת הצ'רצ'ילים שלנו והבסיסט בה, מיקי גבריאלוב, סיפר לי שהלן הייתה חמוצה ביותר וקיללה לא מעט. שפירו גרמה גם להתמרמרות מצד תחנת רדיו ישראלית, כשאיחרה להגיע לראיון עמה.
באותו יום ההופעה בפוסטר המצורף, הופיעה העלמה גם באצטדיון העירוני ברמת גן. בכל זאת, היה זה ערב יום העצמאות. לצדה הופיעו שם יהורם גאון, אריס סאן, להקות מחול ומקהלת ילדים בניצוחו של זיקו גרציאני. ברור שהיו גם זיקוקי דינור!
אני לא יודע מה אתכם, אבל כשמתארים בפניי משהו במילה "נחמד" - אני לא ממהר להתלהב. ובעיתון הארץ שלנו, בשנת 1970, תיארו כך את הסרט הזה. מה עם המילים "מדהים", "מצחיק", "מקסים" או "שובב"? רק "נחמד"... אז מה מבינים מהמודעה הזו? שהקולנוע מקסים ושהסרט רק נחמד... שמעתי שמוגלי מאד נפגע מזה.
השנה היא 1976 ובאותו דף המצעדים, בעיתון להיטון, יש הבדלי כסף מהותיים
מגיע? לא מגיע? לא מגיע! כמו להיטו הגדול, הזמר דל שנון ביצע RUNAWAY (בריחה) ולא הופיע פה. מאמצע שנות השישים עומעם כוכבו ובמשך שנים רבות ניסה לחזור לעניינים בעולם המוסיקלי. בשנות השבעים הוא התמכר לטיפה המרה עד שבסוף אותו עשור נרשם למוסד גמילה. דווקא כשפרח שוב וחמישה ימים לאחר שהופיע בבית הקונגרס, במופע זיכרון שנתי לבאדי הולי, נמצא שנון מת בביתו. גופו היה על כיסא נדנדה והרובה שלו היה מוטל על הרצפה...
זה סרט בורקס אמיתי! - סמי בורקס, שהפך להיט אדיר בארצנו, נקרא על שם סמי אלקולומברי הבולגרי. והבורקס שלו היה, בשנות השבעים והשמונים של ישראל, אגדה קולינרית לכל כיס.
גם את האבקה הזו מכרו לנו בתחילת האייטיז - 'משקה מן הטבע במקום מים עם צבע'... נו, לא פלא שזה לא החזיק הרבה זמן מעמד. אולי כי העם העדיף את זיפ הצבעוני והזרחני?
הגיע סוף השבוע והרצפה עדיין מלוכלכת? מזל שיש קריסטל. מנקה הרצפות היעיל ביותר. לא משאיר כתמים. אוהבי סיכונים? אפשר גם לנסות וללגום.
מה זרם באותו יום בירושלים? נהר צהוב? (על שם להיטה של להקת כריסטי) או שמא נהר שחור? לשרגא גרינשטיין מירושלים הפתרון.
תאמינו לי, עם המכשיר הזה נהניתי לשמוע מוסיקה הרבה יותר מהסראונד וההיי פיי שיש היום.
ברווזים ברווזים בואו הביתה! (לא רוצים)
בואו לאכול! (לא רוצים) בואו לשתות! (לא רוצים)
טוב, הזאב יטרוף אותכם! (לא פוחדים)
ואווו!... אנחנו בסוף 1982 והשיר הזה נטחן ללא הרף ברדיו. עד כדי כך שלא זוכרים שיר אחר של אותו עובד מהתקליט שלו. כולם השתגעו על הברווזים שלו. ילדים ומבוגרים שרו את זה יחדיו גם כשהתארח בתכנית הטלוויזיה, עוד להיט.
אז מי זה עובד? מה זה עובד? ובכן...
מדובר בעובד טובי בן ה-26 שעסק לפרנסתו בניהול מסעדה שהייתה שייכת לו ולאחיו, בלב כרם התימנים בתל אביב, שם גם נולד. בצבא הוא שירת במשטרה הצבאיתולאחר מכן עבד גם בהקלטת ג'ינגלים עם פופיק ארנון, עד שהאחרון חזר בתשובה.
את השיר על הברווזים הוא כתב, לדבריו, בהשפעת משחק שאמו נהגה לשחק עמו בילדותו כדי לפתותו לאכול מבישוליה. קובי רכט הוא שעיבד את השיר. לנוכח הצלחת השיר ההיסטרית התעקש עובד שחברת התקליטים, הד ארצי, תוציא לו תקליט שלם ולא רק תכניס את הלהיט של הברווזים לאוסף משלה. אנשי החברה הסכימו וההפקה מומנה מכיסו.
את עטיפת התקליט "גגות אדומים", ובו משיריו של עובד, צייר יורם לוקוב, חבר של עובד שגם פנה לדורי בן זאב והשמיע לו את "ברווזים". דורי נדלק. עם צאת התקליט לא מיהר עובד להופיע ובחר להמשיך לעבוד במסעדה שלו.
בימים בהם פרסומות היו קאלט וגידי היה טינו קלמנטינו.
רדיו מונטה קרלו - יחמם את גופכם גם כשקר לו
רדיו מונטה קרלו - הקשיבו איך לבכם רוקד ושר לו
ערב ערב בגלים קצרים - תהיו שמחים וגם מאושרים
מעכשיו כל יום בחודש - גם בשפת הקודש!
(המודעה משנת 1971)
יש את הצ'רצ'ילים ויש את הצ'רצ'ילים הצעירים (-:
מודעה משנת 1970...
היא הייתה ילדה רעה מאד. היא העריצה את קליף ריצ'רד. אהבה אותו אהבת נפש - עם הצלליות ובלעדיהן. כששאלו אותה "את מי את אוהבת יותר? אלביס? או קליף?", היא ענתה "לא אחליף את קליף!".
אז כיצד יענישה המלך אלביס באופן שהוא ההיפך מקליף? התשובה היא - פליק!
המון סוחרי תקליטים מזלזלים בתקליט הזה (עם המבט ההוא שלהם ששוקל תקליטים לפי קילו) אבל לי תמיד כיף להקשיב לו כשמזדמן לי. אין מילים אבל יש יופי של מנגינה.
יולי 1969 ועדיין אין תרגום בעברית לסדרה "סמי וסוסו". ילדים רבים חשים כי הנאתם נפגמת. אחרים מתרגמים כראות עיניהם את מה שנאמר בשפה הערבית.
עוד פעם מיסטר וילי גונב את ההצגה?!
הפעם שמו משתרבב באותיות גדולות יותר מהשמות של ששי קשת ודודו דותן.
תיקעו בחצוצרה, הכו חזק בתוף
מיסטר וילי הוא כוכב ואינו סתם קוף
מול קהל עליז - יעשה סטריפטיז
ועם כינוי כמו וילי, מביא אותה שואו ביז
וכן, היום לא היו נותנים להתעללות חיות שכזו לקרות...
שלאגרים מוסיקליים למכירה... שנת 1972
מעריצות קוצפות ושוצפות בשנת 1971 על שלמה ארצי!
אולי על זה הוא כתב את השיר 'גבר הולך לאי-בול'?
השנה היא 1970 ומישהו אחד מפותרי חידון זה יזכה בתקליט שערכו יעלה באופן אסטרונומי. אני מדבר על התקליט של הצ׳רצ׳ילים.
שנת 1982:
זיפ תפוזים, ברוק שילדס, ביורן בורג, סטיבנס הרועד, העבר את הדאצ׳י, נעלי קיקרס, אטארי 400, אז מה המצב? חצב, קיד קריאול ואגוזי הקוקוס, להקת איזולירבנד, גלעד בלום, ג׳יימס לאסט וביסקאיה, תהילה, רוקי בלבואה, נעלי גלי עם סטרץ׳, סטרימלי - המשקה התוסס, להקת ניצול, זוהר ארגוב והפרח בגני, גלידות קרטון של שטראוס...
וכמובן שאי.טי ייתקשר כבר הביתה...
בימי הטלוויזיה הקדומים היה בארצנו להיט ברור, מבית היוצר הבריטי, שמשפחות רבות פה לא רצו לפספס. קראו לזה "ההגדה לבית פורסייט". השקיקה לזה הייתה כה גדולה. אך בשנת 1970 קרתה תקלה בעת שידור הסדרה - פסים שחורים החליפו את דמויות הסדרה לאורך המסך, כשקולן עדיין נשמע. אולפני הטלוויזיה בירושלים הוצפו מיד בטלפונים נזעמים של משלמי האגרה.
בזוקה... מילה אחת שאומרת לי כל כך הרבה על ילדותי ונעוריי. כמה פעמים ניגשתי למכולת וקניתי בזוקה כדי ללעוס, לקרוא את הקומיקס המצורף בניר הקטן ולגלות (שוב פעם) בפינת "עתידות" שבגיל 21 אגיע לירח. נו, אולי הם צדקו - כי בגיל 21 הגעתי לבקו"ם גדי להשתחרר מהצבא, סוג של אושר עד הירח.
בכל מקרה, הקסם של בזוקה לא היה רק בטוב הלב המתוק והוורוד של בזוקה (כלומר, זה עתיד ורוד שמתחבר עם פינת עתידות?). הקסם האמיתי היה טמון בקומיקסים הקצרים בהשתתפות בזוקה ג'ו הגיבור וחבריו שאיכשהו הצליחו להיכנס לעוד שובבות. בטח, הבדיחות היו לעוסות (נו, הייתי חייב להשתמש במילה הזו - נכון?) אבל זה לא משנה. אלו היו הבדיחות שלנו, ואהבנו אותן כל כך.
והיה גם האתגר האולטימטיבי - לפוצץ את הבועה המושלמת עם המסטיק הזה. בזוקה לא היה מסטיק לבעלי לב חלש. זה דרש מסירות, סבלנות וסיבולת ריאות מינימום של לואי ארמסטרונג. כמה פעמים עמדתי מול חבריי עם לחיים נפוחות, נחוש ליצור בועה כה מסיבית שתתפוצץ בצליל שניתן יהיה לשמוע מעבר לרחוב. המון בועות מרשימות הוצאתי כך וחשתי שהחיים הם בועה ורודה אחת גדולה.
בהמשך האייטיז גילינו, אני וחבריי, את המסטיק המפונפן יותר שבמקור נקרא BANG BANG, אך משום מה קראנו לו בבלישס. למה? אין לי מושג. אבל ואוווו... כמה שהוא היה טעים! במיוחד בטעם קולה. היום? אינני לועס מסטיקים כלל. זה כך כבר הרבה שנים. אולי כי כבר עברתי את גיל 21 והבנתי שלא אגיע לירח?
עוד אחד מרבי המכר הגדולים של נצחון מלחמת ששת הימים. - כשהאופוריה מתערבבת עם אפור.
הקוראת איה רונן, מראש פינה, התרעמה בסוף 1970 בלהיטון: "כמה מכם זוכרים את הטענות שהעלו חברי להקות השוקולדה ועוזי והסגנונות במדור 'עימות'? בעוד שהשוקולדה טענו בצדק בעד שירים עבריים, הביאו חברי להקת הסגנונות ראיות כושלות לגבי עתידו הלא מוצלח, לדעתם, של הקצב הישראלי. והנה עכשיו הם מופיעים ושרים במחזמר פופ בעברית. אכן התדרדרתם, עוזי והסגנונות".
המחזמר אליו התכוונה איה נקרא 'קפוץ' והסיפור המלא מאחוריו נמצא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".
השנה היא 1969 וזאב מתל אביב מעוצבן כהוגן מנקישות החדשות.
הבעיה היא שהיום כבר יש מלודיה בפתיחת החדשות אבל החדשות... אוי החדשות...
בתחילת הסבנטיז ידעו לפרסם עם תיאורים גרפיים מאיימים על הרגל מכוער ומרגיז בשם כסיסת ציפורניים. "אצבעותיך נראות איומות וחולניות"... בררררררר
יש פקקים שעוצרים את התנועה... ויש פקקים שיוצרים את התנועה.
השנה היא 1972 ובישראל יוצא אלבום הלהיטים השני והכפול של בוב דילן. כולל הלהיט "נוחי גברת נוחי"... (LAY LADY LAY)
ב- 6 באוגוסט בשנת 1985, נפתח באיצטדיון רמת גן "פסטיבל הכוכבים". אבל מכירת הכרטיסים התנהלה בעצלתיים והופעות רבות בוטלו.
הדבר בא דווקא כברכה לאמנים רבים שקיבלו את כספם ויכלו כך ליהנות ממנוחה ישראלית. דייויד נופפלר (למה קנופלר, למה?) ולהקתו, WASTED, למשל, נהנו לעשות כך במלון קרלטון בו שוכנו. במקום להופיע, הם נהנו להופיע בישיבה על בר המשקאות. כמותם, גם אמנים רבים אחרים.
היו גם אמנים שביטלו את הגעתם ממש זמן קצר לפני פתיחת הפסטיבל - ביניהם ג'ו קוקר (שמודעה על ביטולו פורסמה רק בעיתון "על המשמר" ולא הגיעה לעיני רוכשי כרטיסים רבים), ג'ואן ג'ט, אל סטיוארט, להקת סוויט ואריק ברדן. קורין אלאל עלתה לחמם את הפסטיבל אבל לאחר עשר דקות הורדה מהבמה כשהיא בהלם מוחלט מזה.
אמנים שכן הגיעו ועלו לבמה היו להקת מריליון, אלווין לי, פיטר גרין (שנראה מנותק מהסביבה וישב בעיקר לבדו בלובי המלון), אל דמיולה, בילי קובהם וסאלי אולדפילד. רק כ-6,000 איש הגיעו למתחם הפסטיבל הגדול.
המפיקים, גבי נויבאואר (שלפני כן ניהל בהצלחה חנות תקליטים חיפאית בשם "גבי תקליטים") ויעקב סאלם, שראו כבר ביום הראשון את גודל האסון, מיהרו לברוח משם. במהרה התברר שסאלם התבצר במלון קרלטון עם שומרי ראש שלא אפשרו כניסה של דורשי הכסף בחזרה לחדרו. נויבאואר נעלם לגמרי ופיטר ג'ייקובס, איש הצוות האנגלי שהפיק את הפסטיבל, מיהר להטיח בשניים שהם "מפיקים חובבנים מהעולם השלישי". נגד סאלם הוצא מיד צו עיכוב יציאה מהארץ.
גם משרד הפרסום, "בן שאול", מיהר להצטרף לתובעים ותבע את סאלם ונויבאואר בסך 200 מיליון שקלים (ישנים) בגין חובות עבור הפרסום שלהם.
בעיתון "חדשות" נכתב ימים לפני הפסטיבל: "כמה דולרים יעשה גבי נויבאואר, מפיק פסטיבל הכוכבים? האם ג'ו קוקר, להקת מריליון, סאלי אולדפילד ואל סטיוארט, יחזירו את ההשקעה הענקית?".
איזה יופי של מכשיר להקליט איתו! מודל שנת 1972 ועם עיצוב מהודר ומושך עין.
להיטון 1983 ועם אחד הגיליונות בא תקליטון גמיש ונחשק. בתקליטון זה שרה להקת תיסלם שני שירים קצביים עם מילים עגומות - חצבים פורחים ואור של כוכבים. כמו כן, יש שם ג'ינגל על פתיחת חשבון 'חצב' בבנק. זמן קצר לאחר מכן חצבים המשיכו לפרוח, כוכבים המשיכו להפיץ אור אך תיסלם התפרקה. רק מה? כיום חבריה חוגגים זמן רב של פעילות מרשימה ביותר. אני מת על תיסלם!
אה... וקבלו סקופ - שני חברי תיסלם, יושי שדה וצוף פילוסוף, גם דיגמנו אז חטיף שמזמן כבר נשכח.
סילבסטר לפתיחת שנת 1971 במלון מיראמר. ויש קוסם שהוא גם אילוזיוניסט! איתו יש את הלן שמשחקת עם נחשים וכלבים, אקרובטיקה עם השם המפוצץ לוס ארמנדוס וביניהם דודו דותן אחד ויחיד.
אחד הדברים שאהבתי מאד כילד בחופש הגדול היה הסדרה ״מנהרת הזמן״. עם עלילותיהם של דאג וטוני במקומות שונים בזמן.
אחד הדברים שאהבתי מאד כילד בחופש הגדול היה הסדרה ״מנהרת הזמן״. עם עלילותיהם של דאג וטוני במקומות שונים בזמן. כן, אותה סדרת מדע בדיוני אהובה שבה שני מדענים - ד"ר טוני ניומן וד"ר דאג פיליפס - הולכים לאיבוד בזמן במתקן ממשלתי סודי ביותר, שאיכשהו נראה שיש בו פחות אבטחה מבקניון ממוצע. ודאג וטוני? כמה שהם הלהיבו אותי כשהם הגיעו לכל רגע היסטורי שהיה להם להציע. הפרק האהוב עליי? ברור, זה הפרק בו הם נזרקים בחזרה לטיטאניק בדיוק לקראת ההתנגשות עם הקרחון. איזה טיימינג. איזה פחד. איזה מתח.
אז הגיבורים שלנו המשיכו לפנק אותנו, ילדי הסבנטיז ותחילת האייטיז, בסיבוב ההופעות הסוער שלהם עם הלהיטים הגדולים יותר של ההיסטוריה, כשהם נוחתים למצבים עגומים ובאים לתקן אותם. נכון, זה לא כמו לנחות במסיבה הכי נוצצת שיש - כי אחרי הכל, המדענים האלו באו לעבוד. דאג וטוני הם גיבורים.
עם זאת, דאג וטוני הם, ללא ספק, הנוסעים בזמן הכי לא מוכנים אי פעם. בלי מפות, בלי הדרכה קפדנית, בלי יומנים והם אפילו לא מחליפים בגדים! אבל יש להם שני דברים בשפע: כישרון למעוד לתוך הסכנה, והיכולת המדהימה להשתלב בכל תקופה היסטורית רק עם שינוי הבעות הפנים שלהם מבלבול קל לבהלה קלה.
רגע אחד הם על הטיטאניק ומנסים לשכנע את קפטן האוניה (האח של קפטן סטובינג?) שאולי זה רעיון טוב להתרחק מהקרחון, וברגע הבא הם ביוון העתיקה, מנסים נואשות להיזכר אם הם אמורים לומר " זאוס יברך אותך" או פשוט להנהן בנימוס.
בינתיים, בבסיס מנהרת הזמן הסודי (שנראה כמו גרסה משוכללת למערה החשמלית של חסמב"ה), שאר הצוות עבד בקדחתנות כדי להחזיר את דאג וטוני הביתה. ב"עובדים בקדחתנות", אני מתכוון שהם בהו במסכים שבעיקר מצפצפים ומהבהבים, ומדי פעם צעקו דברים כמו: "השגנו קשר איתם!" ואז, כמובן, הקשר שוב ניתק. זה היה מרתק אז, בעיני ילד, וזה מגוחך וקסום היום, בעיני הילד שכבר גדל.
ובל נשכח את קירק, איש הצבא הקשוח שאחראי על כל המבצע. נראה שהתפקיד שלו היה מורכב מנביחת פקודות, בהייה קודרת באורות מהבהבים, ומדי פעם להיאנח עמוקות כאשר דאג וטוני עושים פשלה.
הקסם האמיתי של מנהרת הזמן טמון באפקטים המיוחדים שלה, שהיו מתקדמים לסיקסטיז ונוסטלגיים לחלוטין, כגון גרפיקת המנהרה המסתחררת כשדאג וטוני נופלים בה לעוד משימה. נו, אולי כדאי להחזיר את דאג וטוני במנהרת הזמן לאיראן של שנת 1979 ולקוות ששני אלו יצליחו לתקן את יחסי השלום בינה לבין ישראל.
למרות הזמן הקצר בו הסדרה רצה בזמן אמת - מנהרת הזמן הותירה השפעה מתמשכת. זה שימש השראה לתוכניות מסע בזמן עתידיות (ואולי גם סרטי בחזרה לעתיד?), ונתן לנו את הכיף לראות שני גברים בוגרים מנסים לשמור על פרצופים רציניים תוך אמירת שורות כמו, "מהר, טוני, אנחנו חייבים לעצור את האסטרואיד לפני שיפגע בכדור הארץ!"
אחחח... כמה כיף היה בטלוויזיה של פעם.
השנה היא 1975 ובישראל מתורגם הקאבר של ג'ון לנון בצורה מקורית...
עם השיר מרטיט הלבבות בביצועו של אנדי וויליאמס ועם פרצופיהם של ריאן אוניל ואלי מקגרו, אי אפשר לטעות - זה סרט שובר קופות אמיתי משנת 1970!
הטלוויזיה בחופש הגדול של שנת 1982...
אני עולה לכיתה ד'...
כמה אהבתי את 'איים אבודים' ואת 'מנהרת הזמן' - אבל פתאום! ללא הכנה מוקדמת צץ על המרקע אלטון ג'ון היישר מרוסיה. הוא לא לבד על הבמה; גם ריי קופר מלהטטלצדו בכלי ההקשה. שתיתי בצמא כל פריים ונהניתי מהשירים שרק מעטים מהם הכרתי אז. אבל הריגוש היה בעננים וכיפאק היי לטלוויזיה של אז שעזרה לחנך אותי מוסיקלית, בדיוק כמו שצריך - עם הפתעות כמו זו.
השנה היא 1983 ואורגן ההאמונד הוא אאוט! גם הפנדר רודס אללה ירחמו! והמלוטרון? מקומו בפח הזבל! מעכשיו רק אורגנית של קאסיו היא המלך.
וכולם לשיר - ״דה דה דה!״...
אנחנו ביוני 1968 וסבלנותם של אלפי רוכשי מקלטים בישראל כבר מתחילה לפקוע. הם רוצים לדעת מתי יהיו כבר שידורים קבועים ורצופים. הם רוצים את זה בהקדם. הם רוצים לדעת מתי התאריך המדויק. בינתיים מתמהמהים אנשי הטלוויזיה הכללית, שמפחדים להתחייב. בינתיים יכולים האנשים לכוון את האנטנה לכיוון קפריסין וליהנות מהתכנים שם.
אנחנו בנובמבר 1984 ולהקת בנזין במופע מדליק באולם המתנ"ס שבקריית חיים. מדובר בפורמט הטריו של הלהקה, לאחר שגיטריסט הקצב שלה, קיטש אמסלם, עזב לפני כן.
אלו הימים האחרונים יחסית של להקת רוק זו ויומיים לפני הופעתה גם נערכה תחרות ברייקדנס מקומית, עם צלילים זוויתיים ותזזיתיים. הזוכים קיבלו מתנות מחנות "הצליל".
השנה היא 1971 ובמועדון בר-ברים המשופץ מופיעה להקת זיעה קרה. המבלים יכלו ליהנות מהקיר הצבעוני והססגוני מאחורי הבמה, שבו מצויירות דמויות. אבל בשנת 1972 יישרף המועדון.
את השטח למועדון זה, ברחוב בן אביגדור בתל אביב, השכיר סבי המנוח, שהייתה לו שם נגריה בקומה העליונה.
אז מי הייתה להקת זיעה קרה? הקלידנית אלונה טוראל, הבסיסט שמוליק ארוך, המתופף אהרלה קמינסקי ונגנים נוספים.
אליהו מימון מרמלה שואל (בשביל חבר...) בלהיטון, בשנת 1970, שאלה חשובה מאד.
מעכשיו אל תגידו להקת רנסאנס. תגידו להקת ״תחייה״. להיטון, דצמבר 1969
לא זכור לי שהיה לזה טעם טבעי באמת...
כמה הייתם משלמים כדי לחזור ליולי 1970 ולראות את האירוע הזה?
איזה שגעון זה היה! אחד מהסימנים המובהקים של עידן הדיסקו. המוסיקה המשובחת היא של הבי ג'יז, שהצליחו אז להמציא את עצמם מחדש עם קולות גבוהים שיכלו לשבור זגוגיות.
אתם בשנת 1983? יש לכם ג'ינגל שברצונכם לפרסם בתקשורת? הנה התעריפון של אז:
ברשת ג' זה יעלה לכם, משש בבוקר ועד שתיים בצהריים, 12,000 שקל לשלושים שניות.
משבע עד שמונה בערב, המחיר שם יורד ל-7,000 שקל ובשעות הלילה התעריף עומד על כ-3,000 לירות.
גם ברשת ב' טווח המחירים דומה.
ברשת א' הרבה יותר זול לפרסם, עם 4,000 שקלים של השקעה במהלך היום וכאלף שקלים בלבד בלילה.
אבל רגע... זה לא הכל. גם צריך להשקיע בהפקת ג'ינגל מתאים ובשביל זה תצטרכו להיפרד מכ-70,000 שקלים (כולל זמרים ונגנים מקצועיים וזמן אולפן).
הרי אחרת איך נשמע, למשל, את הג'ינגל של ספרייט בביצוע ריקי גל? או החום בוטל - שותים קריסטל עם הגששים? או אריק איינשטיין שר על תה ויסוצקי? בני אמדורסקי שר על תדיראן? דני סנדרסון שר על בנק דיסקונט? או גלי עטרי ומני בגר שרים על מוצרי שרפ?
ובשנת 1968, בטלוויזיה הלימודית, מדגימה המורה שולמית את בעיות המתמטיקה עם ידידה, מר גולם...
גם שומעים וגם רואים?! פנטסטי!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.