מנהרת הזמן הנוסטלגית שלי - חלק 2

ברוכים הבאים לפרק השני במנהרת הזמן שלי - מסע בקסמי העבר, כשאנחנו משאירים מאחור את ההמולה של חיי היומיום ונכנסים לתחום שבו לזמן אין גבולות. כאן, אביא לכם את ההיסטוריה העשירה של עולמנו עם המון נוסטלגיה בריאה שוודאי תעורר את זכרונותיכם.

מנהרת הזמן אינה רק אמצעי בידור, אלא כלי לחינוך ולהארה על דברים שקרו פה פעם. על ידי צעידה אל העבר, אנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר של המדינה שלנו, ישראל. אז בואו, היכנסו למנהרת הזמן שלי ונצא למסע שאין כמותו., עם גזרי עיתונים נדירים מאד ועוד שאספתי עבורכם. כמה שאני אוהב לחזור אל הימים ההם!

השנה היא 1971 ושלמה ארצי הוא ירון זהבי וזאב רווח הוא אלימלך זורקין בסרט הקאלט "חסמבה ונערי ההפקר", על פי ספריו המופלאים של יגאל מוסינזון.

לא כולם אהבו את זה בזמנו. עיתון העולם הזה העניק לסרט ציון שנע בין חלש ורע, כשהוא מסביר: "הנה חזרו הישראלים לתסריטים הכתובים ברישול, למשחק הנבוך והמביך, לתפאורות מאולתרות בדלות של תאטרון אידיש ולצורה קולנועית שהולמת תעשייה בחיתוליה. עד מתי נמשיך להרטיב במכנסיים?

איזה ילד יכול עוד היום, בתקופת הטלוויזיה, להתפעל משורת קופסאות וארגזים מהם בוקעים קולות חורקים ומנצנצים אורות עלובים? יכול להיות שהסרט נועד לצעירים שאינם בררנים כל כך גדולים. אם כך, הוא נועד כנראה רק לצעירים מאד מאד - ואלה עדיין מעדיפים את גני המשחקים והנדנדות".

בעיתון דבר נגרס שזה "סרט פרימיטיבי וגס, המתיימר להיות חמוד ותמים".

באחת מפגישותיי עם מישה סגל, דיברנו על דברים רבים שהוא כתב למוסיקה הישראלית כשלפתע הוא פלט שהוא גם כתב את המוסיקה לסרט הזה. כשהוא ראה שאני מופתע ומתענג, כמי שגדל על הסרט מילדות, הוא אמר לי שיש לו את כל המוסיקה המוקלטת באיכות מאסטר. כשהוא ראה כמה שאני מתלהב מזה, הוא שלח לי את ההקלטה ששמורה אצלי במלואה ומענגת בכל פעם שאני מקשיב לה. מישה - אין עליך!

אנחנו בתחילת 1977 ורבים ממאזיני הרדיו שמו לב כי הצפצופים הקצרצרים שמקדימים את מהדורת החדשות צומצמו לחמישה במקום שישה, כשהחמישי והאחרון ארוך יותר מהשאר.

בחו"ל הייתה זו הכוכבת רקל וולש. אבל בארצנו? אל תגידו רקל - אמרו רחל. כי רחל וולש נראה ונשמע יותר משלנו, נכון? זה ממש כמו להגיד מיכל (מישל) פייפר או יהודית (ג'ודי) פוסטר, לא?

אי שם במעמקי שנות השבעים, בעידן בו השלט-רחוק היה עדיין מדע בדיוני בארצנו והטלוויזיה שידרה בשחור-לבן מהפנט, התקבצה מדינת ישראל הצעירה והתמימה סביב מדורת השבט המודרנית – הערוץ הראשון. ובתוך הדבר הזה נולדה פינת חמד קסומה שעיצבה את דמיוננו: "טלפלא", שהציגה לנו את אחת הדמויות האהובות והבלתי נשכחות בתולדות התרבות הישראלית – בובה אילמת אחת, עם כובע קסקט, שכבשה לבבות מבלי לומר מילה.

"טלפלא", ששודרה במחצית השניה של הסבנטיז, הייתה תופעה. היא הייתה חלק מפס הקול של הילדות הישראלית של אותה תקופה, יחד עם "רגע עם דודלי" ו"קישקשתא". אבל ל"טלפלא" היה קסם משלה. את התוכנית, פרי עטו של הסופר והיוצר ישראל ויסלר (הלא הוא פּוּצ'וּ), הגישו לסירוגין כמה מהשמות שהיו חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית: מוטי ברכאן, דודו אלהרר, אלי גורנשטיין, רוח'לה הפלר ואושיק לוי. הם היו המבוגרים האחראיים, אלו שקישרו בין עולמנו המציאותי לעולם הדמיון שהתחולל באולפן.

הקונספט היה פשוט לכאורה: המנחים, בתפאורה מינימליסטית (לא היה צריך יותר מזה אז) אך מלאת דמיון, היו שרים שירים, מקריאים סיפורים ומדברים על נושאים שונים ומשונים מהעולם שלנו, הילדים. הלב הפועם של התוכנית, הסיבה האמיתית שבגללה אני ושאר ילדי ישראל התיישבנו מרותקים מול המרקע, הייתה בובת גרב עם כובע קסקט אופנתי, העונה לשם טלא.

ופה בדיוק טמונה הגאונות של "טלפלא" והסוד של טלא. טלא היה אילם. הוא לא דיבר, לא צייץ, לא לחש. הוא פשוט היה שם, מגיח מידי המפעיל שלו, מביט בעיניו הגדולות, הפוזלות והסקרניות, ומביע את עצמו באמצעות תנועות קלות, הנהון ראש, או הטיה של כובע הקסקט. המנחים הרגישים והאמפתיים, היו "מתרגמים" את רחשי ליבו של טלא עבור הקהל הצעיר. "טלא שואל למה הגשם יורד מלמעלה למטה?", "טלא חושב שהסיפור הזה קצת עצוב", "טלא רוצה לשמוע עוד שיר".

הבחירה בבובה אילמת הייתה הברקה פדגוגית ויצירתית. בעולם טלוויזיוני שבו כולם צועקים ומנסים למשוך תשומת לב, השתיקה של טלא הייתה פורצת דרך. היא אילצה אותנו להפעיל את הדמיון, לנסות ולנחש מה עובר בראשו הקטן של היצור המתוק הזה. כל ילד וילדה בבית יכלו להשליך על טלא את המחשבות, הפחדים והשמחות שלהם. הוא היה לוח חלק ומקסים.

הדינמיקה הזו בין המנחים לטלא יצרה אינטימיות מיוחדת. זה לא היה מופע של איש אחד, אלא שיחה, דיאלוג של ממש שבו צד אחד היה בלתי נשמע אך מובן לחלוטין. זה לימד אותנו על הקשבה, על אמפתיה ועל היכולת להבין את האחר גם ללא מילים. במידה מסוימת, כל ילד שצפה ב"טלפלא" הפך להיות המתרגם הפרטי של טלא. אפשר לומר שטלא היה הגורו הראשון של המיינדפולנס בישראל. הוא לימד אותנו את כוחה של הנוכחות השקטה, הרבה לפני שזה הפך לטרנד. הוא היה ההוכחה שאפשר לרתק קהל שלם מבלי להגיד מילה.

לגדול בישראל של שנות השבעים היה חוויה אחרת. עולם בלי אינטרנט, בלי מאות ערוצים, בלי נטפליקס. בלי צפצופי התרעות מטרידים. מה שסבב את עולמנו התרבותי היו סרטים, תקליטים, קסטות, עיתוני נוער והטלוויזיה שהייתה חתיכת אירוע. הייתה ציפייה דרוכה לשעת השידור של תוכניות הילדים. ו"טלפלא" הייתה עוגן של שפיות ודמיון בעולם שבו המבוגרים לא מבינים אותנו.

שיר הפתיחה המתוק, "מי יודע, מי יודע, איזה מין דברים ילדים אוהבים?", היה האות הרשמי לכך שהמציאות נשארת בחוץ ולמשך כעשרים דקות, אנחנו נכנסים לעולם של פלאות. חשוב לי לציין שעל התוכן המוסיקלי הופקד מוני אמריליו הנפלא.

ההומור בתוכנית היה עדין, תמים. הוא נבע מהסיטואציות הקטנות, מהשאלות התמימות (לכאורה) של טלא, ומהאינטראקציה החמה בין המנחים לבובה. לפעמים, מוטי ברכאן היה מעמיד פנים שהוא לא מבין את טלא, רק כדי שאנחנו, הילדים בבית, נצעק למסך "הוא מתכוון ש...", ובכך נהפוך לשותפים פעילים בחוויה. אלי גורנשטיין, בקולו העמוק והמרגיע, היה מספר סיפורים שלקחו אותנו למחוזות רחוקים, בעוד טלא מקשיב בריכוז, ראשו מוטה בהבעה שובת לב. אז איך לא נקשיב גם אנחנו?

במרץ 1979 הוקלט, באולפני הרצליה, הפרק האחרון של "טלפלא". זאת אחרי יותר מ-300 פרקים שהוקלטו ושודרו! בפרק האחרון מודיע טלא לחבריו המנחים שברצונו להפסיק לעבוד בטלוויזיה ולצאת לטייל בעולם. מאחורי הקלעים, במערכת הטלוויזיה כבר החלו אז לעבוד על תכנית חדשה שתיקרא "החתול שמיל". בהתחלה היה אמור שמואל בילו להיות השחקן בתחפושת החתול, כשבסוף זכה בה נתן דטנר.

המחשבה על התולעת החמודה עם כובע הקסקט מעלה חיוך נוסטלגי על פניי. חיוך של מי שזוכר ומתגעגע לעולם פשוט יותר, שקט יותר, עולם שבו כל מה שהיה צריך כדי לכבוש את לבי היה בובת גרב אחת, מנחים אוהבים, והרבה, הרבה דמיון. וזה, בסופו של דבר, היה באמת כל הפלא.

======

הזמרת הצעירה מאד, הלן שפירו (נו, זאת עם הלהיט WALKING BACK TO HAPPINESS) הגיעה לישראל בשנת 1963 והיה זה זמן קצר לפני שהופיעה, ככוכבת הראשית, לצד הביטלס הצעירים שהיו רק בתחילת פריצתם.

בארצנו פרסמו אותה כ"נערה בעלת הקול הבשל ואלילת גיל הטיפש עשרה" והיא בילתה פה גם במועדונים ואף רקדה טוויסט עם מעריצים מקומיים.

אבל בשנת 1968 המצב נראה שונה. כשהגיעה להופעות בארצנו, ליוותה אותה להקת הצ'רצ'ילים שלנו והבסיסט בה, מיקי גבריאלוב, סיפר לי שהלן הייתה חמוצה ביותר וקיללה לא מעט. שפירו גרמה גם להתמרמרות מצד תחנת רדיו ישראלית, כשאיחרה להגיע לראיון עמה.

באותו יום ההופעה בפוסטר המצורף, הופיעה העלמה גם באצטדיון העירוני ברמת גן. בכל זאת, היה זה ערב יום העצמאות. לצדה הופיעו שם יהורם גאון, אריס סאן, להקות מחול ומקהלת ילדים בניצוחו של זיקו גרציאני. ברור שהיו גם זיקוקי דינור!

אני לא יודע מה אתכם, אבל כשמתארים בפניי משהו במילה "נחמד" - אני לא ממהר להתלהב. ובעיתון הארץ שלנו, בשנת 1970, תיארו כך את הסרט הזה. מה עם המילים "מדהים", "מצחיק", "מקסים" או "שובב"? רק "נחמד"... אז מה מבינים מהמודעה הזו? שהקולנוע מקסים ושהסרט רק נחמד... שמעתי שמוגלי מאד נפגע מזה.

השנה היא 1976 ובאותו דף המצעדים, בעיתון להיטון, יש הבדלי כסף מהותיים:

היה היה פעם עידן תמים יותר, עידן שבו מסעו של להיט לועזי אל לב המאזין הישראלי היה חייב לעבור דרך מסננת קפדנית, לעיתים יצירתית עד כאב בטן מרוב צחוק, של תרגום עברי. עד שנות השמונים, ולעיתים אף מעט אחרי, עיתוני הנוער, מצעדי הפזמונים ברדיו ואפילו שדרנים נמרצים ראו לעצמם חובה קדושה להעניק שם עברי לכל שיר ולהקה שחצו את גבולות הים התיכון. התוצאה? פסיפס ססגוני של תרגומים מבריקים, תרגומים תמוהים, וכאלה שהפכו לקאלט ועיצבו, בדרכם המשונה, פיסה מהסלנג ומהתרבות המקומית. תמיד אהבתי את זה!

הצורך, כך נדמה בדיעבד, נבע משילוב של כמה גורמים. ראשית, פטריוטיזם לשוני. האקדמיה ללשון העברית, גם אם לא עמדה ישירות מאחורי כל תרגום, השרתה רוח של עליונות השפה העברית. היה זה אך טבעי שגוף השידור הממלכתי, "קול ישראל", ירצה להנגיש את התכנים למאזיניו בשפתם. שנית, היה כאן אלמנט מתנשא קלות עם ההנחה שהציבור הרחב, במיוחד הדור הצעיר, יתקשה להתמודד עם בליל השמות הלועזיים. הביטלס? זה מסורבל. "חיפושיות הקצב"? קליט וברור! שלישית, וזהו אולי ההסבר המעשי ביותר, זה פשוט היה נוח יותר לשדרנים ולעורכים.

מי עמד מאחורי ההחלטה? התשובה, כמו במקרים רבים בישראל, אינה חד משמעית. לא הייתה זו "ועדת תרגום עליונה" שישבה במרתף אפל והחליטה על גורלם של השמות. היו אלו בעיקר עורכים מוזיקליים ושדרנים בתחנות הרדיו הפופולריות דאז, כמו רשת ג', ועורכי מדורי המוזיקה בעיתוני הנוער כמו "מעריב לנוער" או "להיטון" ו"עולם הקולנוע". לעיתים התרגום היה ישיר ופשוט, לעיתים הוא דרש יצירתיות, ולעיתים, איך לומר...

אז ברור שהיו האבנים המתגלגלות ולהקת מלכה ומועדון תרבות וג'רי והפוסעים ולהקת החופשיים ולהקת המתוקים ולהקת שיגעון ותזמורת אור החשמל, דף לפארד, דמעות לפחדים, תמרונים תזמורתיים בחשיכה, וכאלו. מצד שני, היו מקרים בהם אנשי התרגום הרימו ידיים. שמות כמו מודי בלוז, אולטרווקס, סופרטרמפ, יוריתמיקס, דייר סטרייטס ודוראן דוראן. טוב שלא תרגמו את השם האחרון פה כ"דו רץ - דו-רץ". והיו גם אנשי חברות תקליטים שהלכו על תרגומים מצחיקים. מספיק להסתכל על אוסף הלהיטים של להקת אבבא ולראות שם, מודפס בעברית, שם הלהיט החדש - "גימי גימי גימי". נו, אחרי הכל זה נשמע טוב יותר מ"תן לי, תן לי, תן לי".

האם התרגומים הללו יצרו סלנג של ממש? לא בדיוק במובן הקלאסי של המילה, אבל השמות הללו הפכו אצלנו לחלק מההווי, לבדיחה פנימית של דור שלם. הם היו הנושא לוויכוחים על מידת הדיוק של התרגום. חובבי הרוק המתקדם נחרדו כשקראו להקת האהובה בשם "מלך ארגמן". חובבי הרוק הכבד לא הבינו האם באמת לקרוא לבלאק סאבאת' בעברית בשם "קסם שחור"? או "שבת שחורה"? זה היה תלוי באיזה עיתון הם קראו. זה היה חלק מהחוויה של גילוי מוזיקה חדשה בעולם שהיה הרבה פחות גלובלי.

אז כן, קל לגחך על התרגומים המאולצים והמצחיקים. הם נראים כמו שריד דינוזאורי מעידן אחר, פרימיטיבי. אבל יש בהם גם קסם נוסטלגי עצום. אני ניזון מהם באהבה מדי יום, כשאני קורא את עיתוני העבר. הם מזכירים לי תקופה שבה ישראל הייתה, במובנים רבים, אי תרבותי קטן, שמנסה לפענח את העולם הגדול שבחוץ עם כלי מרכזי שעמד לרשותו - השפה העברית. זו הייתה תקופה של תום שלעיתים, גם אם בטעות, הצליחה לקלוע בול, ולעיתים, לשמחתנו, פיספסה בגדול ויצרה פנינים קומיות שנשארו חקוקות בזיכרון הקולקטיבי שלנו. עכשיו תסלחו לי, אני רץ לשים בפטיפון תקליט של "פולחן הצדפה הכחולה".

======

זה סרט בורקס אמיתי!

אי שם בשנות השמונים, התקיימה לה בישראל ממלכה קטנה, ריחנית ורותחת. ממלכה ששלטה בקיבותינו ובליבנו ביד רמה, והציבה בפנינו, דור שלם של ילדים, נערים וגם מבוגרים, את הדילמה הקיומית המשמעותית ביותר של אותה תקופה: גבינה, תפוח אדמה או תרד? זו הייתה ממלכת "סמי בורקס". מי זה סמי? ובכן, זה סמי אלקולומברי הבולגרי.

אם לא חייתם כאן באייטיז, קשה יהיה להסביר את העוצמה שהייתה גלומה בשתי המילים הללו. "סמי בורקס" לא היה סתם דוכן או מאפייה. זו הייתה תופעה, אימפריה של בצק עלים זהוב ומתפצפץ, שהדוכנים שלה, עם הלוגו המוכר והמזמין באותיות שמנמנות, היו פזורים בכל פינת רחוב מרכזית, בכל תחנה מרכזית שמכבדת את עצמה, ובכל חור שהיה בו ריכוז מינימלי של ישראלים רעבים. ותאמינו לי, באייטיז, היינו רעבים כל הזמן.

מהמפעל הראשי בבת ים יצאו משלוחים אדירים של בורקסים לסניפים השונים שפעלו ברחבי הארץ. הבורקס היה שם דבר עוד לפני כן, אך כשהמותג של סמי נכנס לעניין - הבורקס הזה הפך לנחשק יותר.

המסע אל דוכן ה"סמי בורקס" היה כמו הגעה לגן עדן עם מפלים של שמן. מאחורי הזכוכית, כמו חיילים מסודרים במסדר, נחו להם מגשים על גבי מגשים של בורקסים תפוחים וזהובים, כל אחד מהם יצירת אמנות קטנה של פחמימות. סרט בורקס אמיתי!

ואז זה היה מגיע. הרגע שבו אני כנער עומד מול המוכר, שעל פי רוב היה אדם עם חיוך של "ראיתי כבר הכל" או מבט של "מתי המשמרת הזו כבר תיגמר?" וסינר לבן שהכיר ימים טובים יותר, וצריך לקבל את ההחלטה. עיניי היו סורקות את הויטרינה, הלב דפק בהתרגשות, והמוח נכנס לסחרור של שיקולים.

בראש ובראשונה, ניצב לו מלך הבורקסים הבלתי מעורער: בורקס הגבינה. כמובן בצורת משולש קלאסי - כי חוק זה חוק. הבצק המתפצפץ חשף מילוי של גבינה בולגרית מלוחה, נימוחה וחמימה, שהייתה התגלמות המושג "קומפורט פוד" עוד לפני שידענו מה זה אומר. ביס אחד, והייתי מרגיש ענן של מליחות מנחמת עוטפת אותי. כי זה לא היה סתם בורקס - זה היה בורקס ממותג מהממלכה הגבוהה.

לצידו, נאבק על הבכורה, עמד בורקס תפוח האדמה. הוא היה הפועל, הבורקס של העם. מלבני בצורתו, כאילו כדי לשדר רצינות ויציבות, הוא הציע פירה רך ומתובל בעדינות, עטוף באותה שמיכת בצק מושלמת. הבורקס הזה הצהיר: "אני פה כדי לעשות את העבודה".

ומולם, כמעט כבחירה האינטלקטואלית, האקזוטית משהו, ניצב בורקס התרד. לרוב בצורת שבלול או מלבן צר, הוא היה הבחירה של המתחכמים, של אלו שרצו להרגיש קצת מעל האחרים. המילוי הירקרק שלו, עם מרירות עדינה, הרגיש פתאום בריא יותר, מתוחכם. הרי בזמנו גם פופאי אהב תרד - ומי טרח אז להסביר לנו שבתרד אין יותר ערך תזונתי? אז לבחור בתרד היה סוג של הצהרה. זה אמר שלא הולכים עם העדר.

הדילמה הייתה אמיתית וכואבת. המוח אמר גבינה, כי זה מה שתמיד בחרתי. הלב רצה תפוח אדמה, כי הרעב היה גדול. והנפש? הנפש לחשה "תרד", כדי להוכיח משהו לי ולעולם. לפעמים, הייתי עומדים שם דקות ארוכות, משותק מההיסוס, עד שהמוכר היה זורק "נו, החלטת?" והיה שובר את הכישוף.

לצידו של הבורקס הוצעה התוספת האולטימטיבית: ביצה קשה חומה. הן היו בגדר תעלומה. איך הן קיבלו את צבען העמוק? האם בושלו שעות בתה? האם ספגו את כל סודות היקום? לא ידענו, וזה לא היה משנה. השילוב של הבורקס המלוח עם הביצה החמימה היה פשוט מושלם. "טעים רצח". לאכול סמי בורקס היה אירוע מרושל ומאושר.

היום, בעידן בו כל ילד הוא מבקר מסעדות קטן וכל פינה מציעה בורקסים - קשה להסביר את הפשטות המופלאה של "סמי בורקס". זו לא הייתה חוויה גורמה. זה היה הפסקול הפריך והמלוח של שנות השמונים שלנו. זה היה סמי בורקס.

===

גם את האבקה הזו מכרו לנו בתחילת האייטיז - 'משקה מן הטבע במקום מים עם צבע'... נו, לא פלא שזה לא החזיק הרבה זמן מעמד. אולי כי העם העדיף את זיפ הצבעוני והזרחני?

מה זרם באותו יום בירושלים? נהר צהוב? (על שם להיטה של להקת כריסטי) או שמא נהר שחור? לשרגא גרינשטיין מירושלים הפתרון.

תאמינו לי, עם המכשיר הזה נהניתי לשמוע מוסיקה הרבה יותר מהסראונד וההיי פיי שיש היום.

סוף שנת 1982. אם הייתם מסתובבים ברחובות ישראל, פותחים רדיו במכונית, או סתם מקשיבים מה חודר מהחלון של השכנים, סביר להניח שהייתם שומעים קריאה אחת שחזרה על עצמה בלופ אינסופי, כמעט מהפנט: "זים, ברווזים, בואו הביתה!". והתשובה הלא פחות נחרצת: "לא רוצים!". וזה ממשיך - "בואו לאכול! (לא רוצים) בואו לשתות! (לא רוצים) טוב, הזאב יטרוף אותכם! (לא פוחדים)".

המדינה כולה נתקפה בשיגעון ברווזים. השיר הקליט והפשוט הזה, שנשמע כמו שיר ילדים תמים, הפך להמנון לאומי חוצה גילאים ומגזרים. כולם, מפעוטות בגן ועד מבוגרים במשרד, שרו אותו בהתלהבות. כשהאיש שמאחורי הקול הופיע בתכנית הטלוויזיה הפופולרית "עוד להיט", הרייטינג הרקיע שחקים וזה הפך ללהיט-דאחקה, מהסוג שהיה גם עם "מריומה יומה" וכאלו.

אבל מי זה בכלל הזמר הזה ששמו עובד? ומה הסיפור מאחורי להקת העופות הכי מפורסמת בתולדות המוזיקה המקומית?

אז מאחורי הלהיט הענק עמד בחור צעיר, עובד (במלעיל) טובי, אז בסך הכל בן 26. אם דמיינתם כוכב פופ טיפוסי, טעיתם ובגדול. בשעות היום, עובד לא בילה באולפני הקלטות נוצצים, אלא ניהל במסירות את המסעדה המשפחתית שהייתה בבעלותו ובבעלות אחיו, ממש בלב ליבה הפועם של כרם התימנים בתל אביב, השכונה שבה גם נולד וגדל. הרקע שלו היה רחוק מעולם הזוהר: את שירותו הצבאי העביר במשטרה הצבאית, ולאחר השחרור, עוד לפני עידן המסעדנות, התנסה בהקלטת ג'ינגלים ופרסומות יחד עם פופיק ארנון, עד שהאחרון החל בתהליך של חזרה בתשובה ודרכיהם נפרדו. איש לא היה יכול לנחש שהבחור השקט מהכרם, עם הרקע הצבאי והניסיון בג'ינגלים, עומד לשחרר את אחד השירים - זה שיג'עג'ע ויגעגע את ישראל.

אז מאיפה צץ הרעיון המשונה על ברווזים סרבנים? ובכן, כמו הרבה דברים טובים, הכל התחיל במטבח. לא, זה לא קרה כשעובד ניסה לבשל ברווז בסיר במסעדה וזה סירב לו. עובד סיפר שההשראה לשיר הגיעה ישירות ממשחק ילדות שאמו נהגה לשחק איתו. כשהיה ילד סרבן אוכל, אז במקום להגיד לו שאם הוא לא יאכל - יבוא שוטר, היא הייתה ממציאה דיאלוג משעשע כדי לפתות אותו לטעום מבישוליה, והמשחק הזה נשאר חקוק בזיכרונו. שנים לאחר מכן, הוא הפך את הזיכרון אליו התגעגע (נו, הייתי חייב להכניס גם פה גע-גע...) לשיר קליט, כשהמוזיקאי והמפיק המוכשר קובי רכט (איש מקסים שיצא לי לראיין לעומק) נרתם למשימה והעניק לו את העיבוד המוזיקלי שהפך אותו למה שהוא.

ההצלחה הייתה מיידית וחסרת תקדים. השיר נטחן ברדיו ללא רחמים, והפך את עובד טובי לשם מוכר בכל בית. אבל כאן הסיפור מקבל תפנית מעניינת. חברת התקליטים הגדולה, הד ארצי, זיהתה את הפוטנציאל ורצתה, כמקובל, לשבץ את "ברווזים ברווזים" בתקליט אוסף שיכלול להיטים של אמנים שונים. אבל לעובד היו תכניות אחרות. הוא לא הסתפק בלהיות "זמר של להיט אחד" באוסף של אחרים. בביטחון עצמי מרשים, הוא התעקש שיוציאו לו תקליט שלם משלו. בחברת התקליטים היססו, אבל עובד לא ויתר. הוא הציע לממן את הפקת התקליט כולו מכיסו הפרטי. חברת התקליטים אוהבת הממון מיהרה לאשר את ההצעה.

התקליט, שנקרא "גגות אדומים", יצא לדרך. את העטיפה המיוחדת שלו צייר חברו של עובד, האמן יורם לוקוב. לוקוב לא רק צייר את העטיפה, אלא גם שימש כאיש השיווק הראשון של השיר. הוא פנה לשדרן הרדיו רב ההשפעה, דורי בן זאב, והשמיע לו את הסקיצה של "ברווזים". דורי, הידוע בחושיו החדים ללהיטים, נדלק מיד והשאר היסטוריה.

באופן מפתיע, גם לאחר שהתקליט יצא וההצלחה הייתה בשיאה, עובד טובי לא מיהר למנף אותה. הוא לא יצא למסע הופעות ארצי ולא הפך לסלבריטאי במשרה מלאה. במקום זאת, הוא בחר לחזור למקום המוכר והבטוח שלו: המסעדה בכרם התימנים. בעוד מדינה שלמה צועקת לברווזים לחזור הביתה, עובד העדיף להישאר בבית שלו, ולהמשיך לנהל את עסקי המסעדנות. כך, כמעט באותה מהירות שבה פרץ, הוא חזר אל מאחורי הקלעים, והותיר אחריו להיט שמספר סיפור ייחודי על הצלחהישראלית, על שרגא ששר רק בגע גע ועל אברהם שכולם התחננו ממנו שלא יילך לשם.

==============================

רדיו מונטה קרלו - יחמם את גופכם גם כשקר לו

רדיו מונטה קרלו - הקשיבו איך לבכם רוקד ושר לו

ערב ערב בגלים קצרים - תהיו שמחים וגם מאושרים

מעכשיו כל יום בחודש - גם בשפת הקודש!

(המודעה משנת 1971)

יש את הצ'רצ'ילים ויש את הצ'רצ'ילים הצעירים (-:

מודעה משנת 1970...

היא הייתה ילדה רעה מאד. היא העריצה את קליף ריצ'רד. אהבה אותו אהבת נפש - עם הצלליות ובלעדיהן. כששאלו אותה "את מי את אוהבת יותר? אלביס? או קליף?", היא ענתה "לא אחליף את קליף!".

אז כיצד יענישה המלך אלביס באופן שהוא ההיפך מקליף? התשובה היא - פליק!

המון סוחרי תקליטים מזלזלים בתקליט הזה (עם המבט ההוא שלהם ששוקל תקליטים לפי קילו) אבל לי תמיד כיף להקשיב לו כשמזדמן לי. אין מילים אבל יש יופי של מנגינה.

יולי 1969 ועדיין אין תרגום בעברית לסדרה "סמי וסוסו". ילדים רבים חשים כי הנאתם נפגמת. אחרים מתרגמים כראות עיניהם את מה שנאמר בשפה הערבית.

בראייה נוסטלגית - בית קטן בערבה. כשצ'ארלס אינגלס בנה לנו את הילדות, קרש אחרי קרש.

יש דברים שמגדירים לי ילדות. הג'ינגל של הטלוויזיה הלימודית, הרעש של משחק חמש אבנים על המדרכה, והמנגינה המתוקה והאופטימית של "בית קטן בערבה". בכל פעם כששודר פרק, הייתי מתיישב מול המרקע הקעור – לרוב מכשיר טלוויזיה קטן ומגושם עם כפתורים פיזיים – ואז הייתי עוזב את רמת השרון ונודד בזמן ובמרחב אל הערבות הירוקות של מינסוטה, במאה ה-19.

הדיסוננס, אם רק היינו מבינים אותו אז. אנחנו, ילדים ששיא ההרפתקנות שלנו היה לרדת לבד למכולת לקנות לחם אחיד ושוקו בשקית, היינו מרותקים למשפחה שבונה את ביתה במו ידיה, חורשת שדות בעזרת שור, ומתמודדת עם סופות שלגים ומגברת אולסון. הם דאגו מיבול התירס ואנחנו דאגנו שיגמר המטבע של הטלפון הציבורי. ובכל זאת, הקסם עבד. יותר מזה, הוא חילחל עמוק פנימה.

העולם של "בית קטן בערבה" לא היה סתם סדרת טלוויזיה. הוא היה בית ספר לחיים, גרסת הבטא. הוא לימד אותנו על משפחה, על קהילה, על טוב לב, על התמודדות עם קשיים, ובעיקר – הוא הציג בפנינו גלריה של דמויות שהפכו, בלי ששמנו לב, לחלק מהמשפחה המורחבת שלנו.

אתחיל מהעוגן, מסלע קיומה של המשפחה: צ'ארלס אינגלס. הו, צ'ארלס (בגילומו של מייקל לנדון, שלפני כן שיחק אותה בוננזה). עם החולצה המשובצת הנצחית, השרירים שבנו כל דבר – מכיסא ועד אסם – והמבט החם והמבין תמידית, הוא היה התגלמות האבהות האידיאלית. צ'ארלס היה הגבר-גבר האולטימטיבי, אבל מהסוג הרך. הוא ידע לכרות עץ, לצוד ארוחת ערב, ולתקן גלגל של עגלה, אבל באותה נשימה הוא ידע להושיב את לורה על ברכיו ולהסביר במילים פשוטות ומרגשות למה אסור לשקר או לקחת משהו שאינו שלך.

הוא היה ההפך הגמור מהאבא הישראלי המצוי של אותה תקופה, זה שחזר עצבני מהעבודה, צעק "איפה האוכל?!" וקרא עיתון בסלון. צ'ארלס תמיד היה שם. תמיד היה לו זמן. הוא היה המצפן המוסרי של הסדרה, האיש שתמיד ידע מה נכון לעשות, גם כשזה היה הדבר הקשה ביותר. הוא היה מוכן למסור את נפשו למען משפחתו, והוא עשה זאת עם חיוך על השפתיים. כל ילד רצה אבא כמו צ'ארלס, וכל אבא בטח הרגיש קצת לא בנוח כשהפרק נגמר והילד שלו הרים את עיניו מהמסך והסתכל עליו.

אם צ'ארלס היה הכוח, קרוליין אינגלס הייתה הרוח. היא הייתה הדבק השקט והחם שהחזיק את הכל יחד. תמיד עם סינר, תמיד ליד תנור האפייה שממנו בקעו ריחות שחצו יבשות והגיעו עד לסלון שלי, ותמיד עם המילה הנכונה והחיבוק המנחם. קרוליין הייתה התגלמות החוסן הנשי. היא התמודדה עם עוני, עם מחלות, עם אובדן ועם הבדידות האינסופית של הערבה, ועשתה זאת בחן ובאצילות כמעט על-אנושיים.

היא הייתה המורה הראשונה של בנותיה, הרופאה שלהן, והחברה הכי טובה שלהן. היא לימדה אותנו שכוח לא נמדד רק בשרירים, אלא גם ביכולת לספוג, להכיל ולקום מחדש, עם תפילה שקטה ותבשיל מהביל. מי לא רצה אמא שכזו?

לורה אינגלס הייתה הלב הפועם של הסדרה. היא הייתה אנחנו. דרך עיניה הסקרניות והשובבות, והנמשים ההם, חווינו את העולם של וולנאט גרוב. היא לא הייתה מושלמת, וזה מה שהפך אותה לכל כך אהובה. היא קינאה, היא כעסה, היא עשתה טעויות, היא רבה עם אחותה הגדולה מרי, והיא בעיקר ניסתה למצוא את דרכה בעולם עם חוקים נוקשים. וכשבפתיחת כל פרק היא רצה עם אחיותיה בשדה הפתוח - מי מאיתנו לא רצה גם לרוץ שם איתן?

היא הייתה "חצי-פרא" והיריבות הנצחית שלה עם נלי אולסן הייתה אחד מקווי העלילה המרתקים ביותר בילדותנו. כל השפלה שלורה ספגה מנלי המרשעת צבטה לנו בלב, וכל פעם שלורה הצליחה "להחזיר" לה, היינו שמחים מול המסך.

מרי, האחות הגדולה, הייתה ההפך מלורה. הילדה הטובה, התלמידה המצטיינת, הבכורה האחראית. בהתחלה, אולי היה קשה להזדהות איתה כמו עם לורה הסוערת. אבל אז הגיעה הטרגדיה. הפרקים שבהם מרי התעוורה היו אירוע טלוויזיוני מכונן לכל ילד שצפה בסדרה. למבוגרים היה את "מי ירה בג'יי אר?" ולנו הילדים היה את, "למה? למה מרי התעוורה?" וזה היה המפגש הראשון שלנו עם חוסר ההוגנות האכזרי של החיים. איך זה יכול לקרות? למה דווקא לה, לילדה כל כך טובה?

והנה קצת על נלי. הו, נלי. נלי אולסן הייתה נבלית-העל האולטימטיבית. ילדה עשירה ומפונקת, עם תלתלי בננה מושלמים, שמלות מלמלה ורוע צרוף בעיניים. היא הייתה התגלמות כל מה ששנאנו: צביעות, התנשאות, מניפולטיביות ורכלנות. היא חיה כדי להשפיל את לורה, לגרום לה להרגיש ענייה ונחותה. כל פרק היה ציפייה דרוכה לרגע שבו נלי תקבל את מה שמגיע לה. הרגע שבו היא נופלת לתוך הבוץ עם השמלה החדשה שלה היה רגע של קתרזיס קולקטיבי בכל הסלונים בישראל. במידה רבה, נלי הייתה דמות חשובה לא פחות מהאינגלסים. היא הייתה הרשע שהגדיר את הטוב. בזכותה, הערכנו עוד יותר את הפשטות והיושרה של לורה ומשפחתה. ובל נשכח את אמא שלה, הארייט אולסן, שהייתה המקור לכל הרוע הזה – אישה רכלנית וסנובית שהפכה את החנות שלה למרכז הפיקוד של הרשעות בוולנאט גרוב.

הסדרה הקסומה הזו נטעה בנו, דור שלם של ילדים ישראלים מפעם, געגוע למשהו שאף פעם לא היה לנו: בית עץ קטן בערבה, אבא מאנץ' שכזה ואמא שאופה לחם. לכן, גם היום, כשהמנגינה המוכרת של הפתיחה מתנגנת לי בראש, אני לא יכול שלא לחייך. כי שם, בערבה הרחוקה ההיא, צ'ארלס אינגלס, קרש אחרי קרש, בנה גם חתיכה קטנה מהילדות של כולנו.

בראייה נוסטלגית - GAME WATCH

אתם זוכרים את הצליל הזה? ה"ביפ-בופ" המתכתי והמלהיב ההוא? זה לא היה צליל של טלפון, כי למי בכלל היה טלפון נייד? זה היה הצליל של העתיד, של קדמה טכנולוגית מסחררת שנכנסה לחיינו בכף יד רוטטת מהתרגשות. זה היה הצליל של ה-GAME & WATCH. משחק שבארצנו פשוט קראנו לזה GAME WATCH.

בתחילת שנות השמונים, עולמנו, הילדים הישראלים, היה פשוט, אנלוגי ומלא בבוץ בנעליים או ברכיים משופשפות. הבידור שלנו כלל גוגואים, חמש אבנים, מחבואים בין השיכונים וציפייה דרוכה לתוכנית אהובה בערוץ הראשון והיחיד. ואז, כמעט בן לילה, הופיע הפלא. הוא הגיע בדרך כלל עם ילד שהוריו חזרו מחו"ל (מילת קסם שהכילה בתוכה את כל הטוב שבעולם - שוקולד טובלרון). כשראיתי אותו בפעם הראשונה אצל חבר שכזה – העיניים שלי נפתחו לרווחה.

אחחח... כמה רציתי שיהיה לי משחק שכזה. אני זוכר היטב כיצד הוריי לקחו אותי בתחילת האייטיז לטיול באיטליה. אבל אני רציתי GAME WATCH. כל כך רציתי, שישבתי להם עם זה על העורק הראשי ולא הרפיתי. הייתי ממש ניג'ס חסר תקנה. עד שהגענו לוונציה, ושם הם נכנעו וקנו לי את המשחק – עם פופאי. יששש!!!! ומה פופאי צריך לעשות במשחק? לאסוף אננסים ופחיות תרד שאוליב זורקת מלמעלה, לפני שברוטוס הרשע יחטוף אותם. ככה פשוט – ככה זה שיגע אותי ואת חבריי.

היה גם משחק GAME WATCH שהיה לחבריי עם שלושה צוללנים אמיצים (או ממש טיפשים, תלוי איך מסתכלים על זה) שצריכים להתחמק מזרועותיו של תמנון מאיים כדי לגנוב לו את האוצר. כל "ביפ" של מטבע שנאסף היה צליל של ניצחון. כל תפיסה בזרוע של התמנון הייתה טרגדיה קטנה, מלווה בצליל אלקטרוני עצוב. כמה תסכול היה לאבד את הצוללן האחרון רגע לפני שבירת השיא. והיה גם המשחק עם כבאים גיבורים, עם טרמפולינה, שמצילים אנשים שקופצים מבניין בוער. הו, המתח!

והבעלים של מכשיר כזה הפך מיד למרכז העניינים בהפסקה, אם העז להביא את המשחק לבית הספר. מעגל של ילדים מיד היה נוצר סביבו, כולם בוהים במסך הקטן, מציעים עצות ("תיזהר מהזרוע השמאלית! היא מהירה!"), ומתחננים לתורם: "נו, תן סיבוב, בחייאת - רק פסילה אחת!". המילים "פסילה אחת" היו המטבע החברתי של אותה תקופה, הבטחה קדושה שלעיתים קרובות הופרה כשהמשחק נהיה מותח מדי – "נו, בסדר - תן עוד פסילה אחת ודי. מבטיח...".

אבל מעל הליגה הזאת, במקום שרק האלים יכלו לגעת בו, היה האולימפוס. המקום של ילדים שהוריהם לא רק נסעו לחו"ל, אלא כנראה גם היו בעלי מניות בחברת המשחקים. אלו היו הבעלים של ה-GAME WATCH מסדרת המולטי סקרין. ובראש הפירמידה, כמו הקיסר בכבודו ובעצמו, ניצב הדונקי קונג.

הו, הדונקי קונג. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא היה שייך לאיזה ילד מכיתה ד', אחד מעצבן שכזה. המכשיר שלו היה מתקפל ונפתח לשני מסכים. הו מיי גאד! הוא פתח אותו, והעיניים שלי נפתחו בהתאם. זה לא היה מכשיר שטוח; זה היה כמו קופסת איפור של אמא, אבל בצבע כתום זרחני ועם הבטחה להרפתקה. בכל פעם כשראיתי את המכשיר הזה אצל מישהו אחר - לבי החסיר פעימה.

היו לו שני מסכים. שניים! אחד על השני! הרעיון לבדו היה בלתי נתפס עבור ילד כמוני באותם ימים. המוח שלנו, שהתרגל למסך אחד שבו כל האקשן התרחש, פשוט לא היה מסוגל לעכל את הגאונות. המשחק עצמו היה יצירת מופת. האיש הקטן היה צריך לקפוץ מעל חביות מתגלגלות במסך התחתון, לטפס על סולמות, ואז, וזה היה השיא, לקפוץ למסך העליון כדי להמשיך את המרדף אחרי הגורילה ולהציל את הנסיכה.

הקנאה הייתה פיזית. זה היה כאב עמום בחזה וכאב ברור בראש, תחושה של אי-צדק קוסמי. איך ייתכן שיצור אנוש אחד מחזיק בידיו טכנולוגיה כה מתקדמת, בעוד שאני תקוע עם מסך אחד? הילד עם הדונקי קונג לא היה סתם ילד, הוא היה בדרגת מלך. הוא לא היה צריך לבקש שישחקו איתו; הוא קבע מי ישחקו איתו. התור לשחק אצלו בדונקי קונג היה ארוך מאוד, והוא בקושי הרשה לאחרים. נגיעה אחת בדונקי קונג הייתה כמו לגעת בקודש הקודשים.

כן, המשחקים האלו היו עולם ומלואו. הם היו פשוטים עד כאב. לא הייתה אפשרות לשמור את השיא, לא הייתה גרפיקה תלת-ממדית, לא עלילה מורכבת. היה לנו כפתור "ימינה", כפתור "שמאלה", ולפעמים כפתור נוסף. זה הכול. כל המשחק היה בנוי על תזמון, ריכוז ופליאה. השיא שהשגתי היה נחלתי בלבד, מוצג בגאווה על המסך עד לכיבוי המכשיר, ואז... הופס... נעלם לנצח.

ואז המשחקים נעלמו כפי שהופיעו. העולם השתנה והתפתח דיגיטלית לרמות שבהן התמונה במשחק המחשב נראית לעיתים מציאותית יותר ממה שקורה באמת בעולם. אבל עבורי, אושר אמיתי יכול להגיע בצורת צוללנים שמנסים פעם אחר פעם, בנחישות אינסופית ומזוכיסטית, להתחמק מזרוע של תמנון או איש שמטרתו בחיים לקפוץ מעל חבית מתגלגלת או מלח פופולרי אחד שמבקש לאסוף תרד ואננס. ומה זה אושר במנה כפולה? כן, זה מסך כפול, בצבע כתום. נו כבר - תנו לי לשחק בדונקי קונג!

תשכחו לרגע מבינה מלאכותית, מרילס באינסטגרם ומכוכבי ריאליטי שקופים וחלולים שצצים ונעלמים מהר יותר מפטריות אחרי הגשם. בואו נחזור בזמן, לתחילת שנות השבעים. ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים ולפני יום כיפור. ארץ תמימה יותר, פשוטה יותר, ובעיקר – ארץ שבה הכוכב הכי גדול על במות הבידור לא היה זמר עם פאות מתנפנפות או בדרן שמספר בדיחות על עדות, אלא קוף. שימפנזה, ליתר דיוק. קראו לו מיסטר וילי, והוא היה תופעה.

מיסטר וילי (כל בריטי היה מיד חושב על שם זה כסלנג הברור לפין הזכרי) לא היה קוף רגיל. הוא לא הסתפק בלהתנדנד על ענף או לקלף בננה בחן. מיסטר וילי היה אמן. הוא היה פרפורמר. הוא היה סנסציה שיובאה לישראל, לקהל הישראלי הצמא לאסקפיזם, למשהו אחר, למשהו גדול מהחיים. ומה יכול להיות גדול יותר מקוף שעושה סטריפטיז ומעשן?

דמיינו את הסיטואציה: אתם יושבים בהופעה - מחכים לראות באירוע פורים את אריק איינשטיין ולהקת אחרים הימים או את ששי קשת או את דודו דותן, האורות עולים, והמנחה מכריז בקול רועם: "ועכשיו, קבלו במחיאות כפיים סוערות את הכוכב הבינלאומי... מיסטר וילי!" ואל הבמה היה עולה שימפנזה לבוש בחליפה קטנה ומגבעת - הקהל השתגע. מיסטר וילי היה רק סטאר מכוכב הקופים.

אחד ההיבטים המדהימים ביותר בסיפורו של מיסטר וילי, וכזה שמלמד רבות על מעמדו, היה האופן שבו שווק. יש לי לא מעט מודעות ישנות מהעיתונים של אז שמגלים תופעה מדהימה.

בכרזות המופעים שמו לא פעם את השם של מיסטר וילי בפונט הגדול ביותר, בראש המודעה, באותיות של קידוש לבנה. "מיסטר וילי!" הייתה זועקת הכותרת. ומתחת, בפונט קטן יותר, כמעט שולי, הייתם יכולים למצוא את רשימת "אמני המשנה" שהתלוו אליו. הם היו מופע החימום לקוף. הוא היה ה"הדליינר".

דמיינו את זה קורה היום. דמיינו מודעה שבה כתוב: "הערב! רקסי הכלב הרוקד! ובהשתתפות: עומר אדם". זה בלתי נתפס. אבל בשנות השבעים, זה היה ההיגיון המסחרי. מה מוכר כרטיסים? התשובה הייתה שימפנזה מעשן עם חיבה לסטריפטיז. האמנים עצמם, כנראה, קיבלו זאת בהומור. הם הבינו שהם חלק מקרקס בידורי גדול ומשמח, ושבקרקס הזה, הקוף הוא מנהל הזירה. אחרי הכל יש פה לירות שנכנסות לכיס וכל זה נראה כחלטורה בחטא הידיעה.

הסיפור של מיסטר וילי הוא לא רק אנקדוטה משעשעת, הוא גם מראה את השינוי העצום שעברנו בתפיסת היחס שלנו לבעלי חיים. התפיסה הרווחת הייתה שחיות הן סוג של "רכוש" או "אביזר בידורי". כל עוד לא התעללו בחיה באופן פיזי וגלוי לעין, הכול היה אז כשר. "אילוף" היה שם קוד לתהליך שבו מכריחים חיה, באמצעות מניפולציות, פרסים ועונשים, לבצע פעולות. הרעיון שלחיה יש רצונות, רגשות, או שהיא עלולה לסבול מסטרס נפשי ומתסכול – פשוט לא היה חלק מהשיח הציבורי.

הקהל ראה קוף לבוש בחליפה וצחק. איש לא שאל את עצמו מה עבר על הקוף הזה כדי שילמד ללבוש חליפה, לשבת בשקט בחדר הלבשה רועש, לסבול את עשן הסיגריות ואת המוזיקה הרועשת, ולבצע את אותה רוטינה ערב אחר ערב. המטרה קידשה את האמצעים ואת המצלצלים, והמטרה הייתה בידור להמונים.

התפיסה השתנתה מקצה לקצה. המדע והמודעות החברתית לימדו אותנו שלבעלי חיים, במיוחד ליונקים מפותחים כמו שימפנזים, יש עולם רגשי מורכב. הם חווים פחד, חרדה, שמחה ועצב. אנו מבינים היום שהוצאת חיית בר מסביבתה הטבעית, אילופה לביצוע טריקים אנושיים והצגתה במופעי בידור היא סוג של התעללות.

בישראל, השינוי הזה עוגן בחוק. חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, והתקנות שנחקקו בעקבותיו, אוסרים באופן מפורש על קיום מופעים של חיות בר בקרקסים ובמופעים אחרים. החוק מכיר בכך שעצם החזקת חיית בר בתנאים כאלה ושימוש בה למטרות בידור גורמים לה סבל פיזי ונפשי.

מיסטר וילי נעלם מהבמות הישראליות כפי שהופיע – כמעט בפתאומיות. הוא המשיך כנראה למקומות אחרים, לקהלים אחרים שעדיין לא התפכחו. אבל בישראל הוא השאיר סוג של חותם. הוא הפך לאגדה אורבנית, לזיכרון קולקטיבי של דור שלם.

תתקעו בחצוצרה, תכו חזק בתוף

מיסטר וילי הוא כוכב ואינו סתם קוף

מול קהל עליז - הוא יעשה סטריפטיז

ועם כינוי כמו וילי, מביא אותה שואו-ביז

טוב שקצת התפכחנו מאז...

שלאגרים מוסיקליים למכירה... שנת 1972

מעריצות קוצפות ושוצפות בשנת 1971 על שלמה ארצי!

אולי על זה הוא כתב את השיר 'גבר הולך לאי-בול'?

בראייה נוסטלגית - סטרסקי והאץ'.

זה היה עידן שבו אמריקה נראתה כמו פנטזיה רחוקה, זוהרת ובלתי מושגת. ואל תוך הוואקום הזה, בעזרת רשות השידור, נסעה בחריקת צמיגים מסחררת פורד גראן טורינו אדומה עם פס לבן (או, בעצם, מכונית פורד אפורה - כי אצלנו הטלוויזיה הייתה אז בשחור לבן). סטרסקי מאחורי ההגה והאץ' נראה אומר לו משהו. הם בתוך מרדף. זו פתיחת התוכנית ומיד הם כבר נראים מרביצים לאיש הנבל שניסה לחמוק מהם (אולי הוא לא שילם את החצי השני של האגרה?). פתאום - קאט! המנגינה ממשיכה לסעור בעוד הצמד שלנו נראים כשרק מגבות לגופם והאקדחים על כתפיהם - ולפתע, עוד קאט! השניים נראים רטובים בגשם בעת עוד פעולה. לפתע - עוד קאט! הם יבשים ורצים באמוק אחרי עוד נבלים. יא וואראדי - פתיחה של דקה ורבע לתוכנית! איפה דבר שכזה היום? בעצם - טוב שאין את זה היום, עם התוכניות שמציעים לנו...

אז קבלו את הצמד המשטרתי הלוהט שאין ישראלי שלא שמע עליו אז - סטרסקי והאץ'. הלא אלו דייויד סול ופול מייקל גלזר. שניים שכל כך שונים חיצונית זה מזה אך מתפקדים כך כמו הלנון והמקרטני של תחום השיטור. הם היו סיבה מספיק טובה להתרגשות שבועית ששיתקה את המדינה.

סטרסקי, היהודי הקשוח המתולתל, האימפולסיבי עם חוכמת הרחוב הניו-יורקית שלו, היה ההפך המוחלט מהאץ' הבלונדיני, המהורהר, האינטלקטואל ותכול העיניים להפליא. הכימיה ביניהם הייתה מופלאה, החברות הגברית שלהם ריתקה למסך מדינה שלמה שהיינו, שהתמודדה עם חספוס מקומי מסוג אחר לגמרי.

פתאום, ילדים כמונו במשחקי "שוטרים וגנבים" בשכונה לא סתם רדפו אחד אחרי השני; היינו מתוכחים מי יהיה סטרסקי ומי יהיה האץ' (נחשו מי היה הפופולרי יותר מהשניים...). אפילו המודיע המשטרתי שלהם, "האגי בר", הפך לדמות קאלט, סמל לטיפוס עירוני חלקלק ומקושר שיודע הכל על כולם.

הפופולריות העצומה של הסדרה, שהועצמה בזכות קיומו של ערוץ טלוויזיה בודד, הפכה את כוכביה לסופר סטארים בישראל. והידיעה שכל אחד מהם עתיד לבקר בארץ, בנפרד, התקבלה כמעט כמאורע לאומי. זה לא היה עוד ביקור של שחקן הוליוודי; זה היה כאילו הדמויות עצמן יורדות מהמסך אל רחובות תל אביב וירושלים.

הגעתו של סטרסקי ליום העצמאות ה-30 (בשנת 1978) הייתה אירוע מכונן. שערי מגזיני הבידור של התקופה התמלאו בתמונותיו. ההתרגשות סביב גלייזר הייתה חשמלית. צלמי פפראצי, בגרסתם הישראלית הצנועה של שנות ה-70, ארבו לו בכל פינה. הוא התקבל בחום של כוכב רוק, עם מעריצות צורחות ונערים המומים שניסו לחקות את המבט הקשוח שלו. הביקור שלו לא היה רק גיחה תיירותית; הוא היה אישור לכך שישראל הקטנה נמצאת על המפה, שאלילי התרבות הגדולים ביותר יודעים על קיומה ואף טורחים להגיע אליה. כל תמונה שלו בכותל, כל ביס מפלאפל, תועד והפך לשיחת היום. מה בדיוק הוא היה אמור לעשות בארצנו? איש לא באמת ידע. היה בזה משהו כמעט סוריאליסטי, אבל בטח אנשים פה ציפו הגיבור שנלחם בפשע ברחובות קליפורניה יקרע את רחוב בן יהודה בלחיצה על הקלאץ' (ללא האץ') ועם חריקת צמיגים אחר פורע חוק ישראלי. סטרסקי לא עשה את זה פה אבל הוא נהנה לפרסם פה את סיגריות "שרתון" ולקבל בתמורה כמה מצלצלים או סיגריות. איזה סטרסקי זה!

גם דיוויד סול, האץ' הבלונדיני והשרמנטי, לא טמן ידו בצלחת. ביקורו בארצנו, בשנת 1979, יצר היסטריה מסוג אחר. אם גלייזר היה "אחד משלנו" שחזר הביתה, סול היה הנסיך הזר, האורח האקזוטי שהביא איתו את הזוהר הבלתי מושג של הוליווד. העובדה שהוא גם היה זמר מצליח באותה תקופה רק הוסיפה למעמדו האלילי. וגם הוסיפה להילתו העובדה ששמו נקשר עם קשר רומנטי לבחורה בשם גבי אסולין, דיילת אל על אז.

כן, לראות את סטרסקי והאץ' אוכלים חומוס או מבקרים בקיסריה היה אקט של גישור על הפער בין הפנטזיה למציאות. זה הפך את אמריקה לקצת פחות רחוקה ואת ישראל לקצת יותר חשובה.

עם השנים, "סטרסקי והאץ'" פינתה את מקומה לסדרות אחרות, מתוחכמות יותר, מורכבות יותר, אלימות יותר (גם האץ' התגלה במציאות כגבר מאד אלים כלפי אשתו). הטלוויזיות שלנו החלו לעטות צבע והפורד גראן טורינו האדומה חנתה בחניון של הנוסטלגיה. אבל צמד השוטרים הזה יישאר תמיד סמל של תקופה בה הגיבורים הללו אשכרה עינגו אותנו על המסך וגם התהלכו בינינו.

==========

השנה היא 1970 ומישהו אחד מפותרי חידון זה יזכה בתקליט שערכו יעלה באופן אסטרונומי. אני מדבר על התקליט של הצ׳רצ׳ילים.

תל אביב, קיץ 1982. ריח של זיפ תפוזים עמד באוויר, לחות מהבילה של אוגוסט וציפייה דרוכה אחת גדולה: לראות את החייזר הכי חמוד בהיסטוריה של הקולנוע. השנה היא שנת מפנה, שנה של מלחמה ושל תקווה, של אופוריה ושל חרדה. שנה שבה העולם הרגיש גדול ומאיים, אבל גם מלא בקסם. ובמרכזה של כל אותה שנה, לפחות עבור ילד רמת השרוני שהייתי, עמד יצור אחד קטן, חום ומצומק עם אצבע מאירה – אי.טי.

הדרך לקולנוע רב חן בתל אביב הייתה מסע בפני עצמו. זה לא היה סתם ללכת לסרט. זה היה אירוע. זה היה ללבוש את מיטב מחלצותינו וכמובן נעלי "קיקרס" או "גלי" - ממש כמו הצפרדע המצוירת שהייתה בפרסומות שלהם.

בדרך חלפנו על פני קיוסקים שהציעו את "סטרימלי - המשקה התוסס", עוד המצאה ישראלית מופלאה שניסתה להתחרות בענקיות הקולה האמריקאיות. מדי פעם, ממכונית חולפת בקע קולו הרועד של סטיבנס הרועד או צלילי הרגאיי הקליטים של להקת נוער מוסיקלי שביקשו שיעבירו להם כבר את הדאצ'י. המוזיקה של 1982 הייתה פסקול מגוון ומוזר, שנע בין הפופ המתקתק של "קיד קריאול ואגוזי הקוקוס" לבין הדיסטורשן המחוספס יחסית של להקת "ניצול".

העולם היה שייך לביורן בורג, הטניסאי השוודי עם סרט הזיעה והרעמה הבלונדינית, שגרם לכל ילד שני לבקש מחבט טניס (מעץ) ליומולדת. גלעד בלום הצעיר נתן לנו תקווה ישראלית על המגרש. בטלוויזיה, כולם דיברו על הסדרה "תהילה", על הילדים המוכשרים מבית הספר לאמנויות בניו יורק שרקדו על מכוניות ושולחנות וחלמו בגדול. במקביל, רוקי בלבואה לימד אותנו ב"רוקי 3" שאסור אף פעם לוותר, גם כשהיריב מפחיד כמו מיסטר טי. ובארץ? בארץ זו הייתה השנה של "הפרח בגני". זוהר ארגוב, המלך הבלתי מעורער, פרץ את כל הגבולות והכניס את המוזיקה המזרחית לכל סלון בישראל.

כל אלו היו חלק מהפסיפס הישראלי של 1982, תערובת של תרבות מקומית גאה וייבוא נלהב מחו"ל. אהבנו את ג'יימס לאסט ותזמורתו עם הקטע האינסטרומנטלי "ביסקאיה", אבל שרנו בהתלהבות גם את שיריו של אריאל זילבר. היינו עם העולם, אבל הכי ישראלים שיש.

קולנוע רב חן לא היה סתם עוד אולם. זה מבנה בכיכר דיזנגוף ובו כמה אולמות! ואוווו! להיכנס בשעריו היה כמו להיכנס לעולם אחר. הריח של הפופקורן הטרי ומראה התקרה הגבוהה והמסך העצום, גרם לי לחוש בהתרגשות שיא.

ואז זה התחיל. המוזיקה הבלתי נשכחת של ג'ון וויליאמס מילאה את האולם, והאותיות של הסרט הופיעו על המסך. באותו רגע, כל העולם שבחוץ נעלם. לא הייתה מלחמה בלבנון, לא היו דאגות, לא היה בית ספר מחר. היו רק אליוט, הילד הבודד מפרברי קליפורניה, וחברו החדש מהכוכבים.

החוויה הייתה מטלטלת. צחקנו כשאי.טי. השתכר מבירה, דאגנו כשהוא חלה, והזלנו דמעה, בלי להתבייש, בסצנת הפרידה האלמותית. המשפט "אי.טי פון הום" הפך למטבע לשון זמני. האצבע המאירה שלו, שריפאה פצעים והחזירה פרחים לחיים, הייתה סמל לתקווה ולקסם בעולם שלפעמים נראה אפור וקודר.

יצאתי מהסרט המום, מסוחרר ונלהב. כיכר דיזנגוף נראתה שונה, מוארת באור אחר. הרגשתי שלקחתי חלק במשהו גדול, משהו אוניברסלי. הרגשתי שגם אני, ילד קטן בתל אביב של 1982, יכול להתחבר לילד אמריקאי ולחבר החייזר שלו (עוד לפני שהגיעה לטלוויזיה שלנו תוכנית בשם "אלף"). הבנתי שהשפה של חברות, של אהבה ושל געגועים, היא שפה שכולם מבינים, לא משנה מאיזה כוכב הם באו.

הזיכרון של אי.טי. מביט בעיניים הגדולות והעצובות שלו ורוצה רק לחזור הביתה – הזיכרון הזה יישאר חקוק בלבי לעד. כי לפעמים, כל מה שאנחנו רוצים, גם היום, זה פשוט שמישהו יתקשר כבר הביתה.

בראייה נוסטלגית - המנורה הכחולה.

ישנם זיכרונות ילדות שנצרבים בתודעה הקולקטיבית של דור שלם. ריח של תפוזים שסוחטים במסחטת פלסטיק כתומה והצליל הבלתי נשכח של תריס גלילה ממתכת שיורד או עולה. ובתוך פנתיאון הזיכרונות הזה, במקום של כבוד השמור למכשירים חשמליים מפוקפקים ותרופות סבתא הזויות, ניצבת בגאון "המנורה הכחולה".

למי שלא חווה זאת, התיאור עלול להישמע כמו מדע בדיוני דל תקציב משנות ה-70. אתה ילד, אתה לא מרגיש טוב, יש לך קצת חום, האף שלך סתום, או שאולי כואבת לך האוזן אחרי יום שלם בבריכה העירונית. אמא, במבט דואג אך נחוש, מכריזה את המשפט שכל ילד ישראלי כמוני הכיר היטב: "טוב, אני מביאה את המנורה הכחולה".

ואז היא הופיעה. גוף מתכת עגול צוואר שבתוכו מוברגת נורה כחולה. העיגול המתכתי הזה התחבר למוט מעץ שמקצהו התחתון השתלשל כבל חשמלי ובקצהו תקע ישראלי קלאסי, שני פינים, בלי שום יומרה לדבר המותרות הזה שנקרא "הארקה". הרי למה להעמיס? חשמל זה חשמל.

הטקס היה קבוע. אמא הייתה תוקעת את התקע לשקע בקיר (לפעמים תוך כדי יצירת ניצוץ קטן ומבטיח), ואוחזת במוט שלו בידה. "שכב, שכב בשקט", היא הייתה אומרת, ומכוונת את האור המאיים ישירות אל הפרצוף שלי. אם זו הייתה האוזן הכואבת, אלומת האור הכחול הייתה ממוקדת עליה בדיוק כירורגי של טיל קרקע-אוזן. זה מה שאמור לרפא אותי? נשבע לכם, כבר בתור ילד לא יכולתי שלא לצחוק מהרגע הזה.

ואז זה התחיל. מתוך הזגוגית הכחולה בקע אור מהפנט, לא לגמרי כחול, יותר סגול-אינפרא-אדום, שצבע את כל החדר בגוון של מועדון לילה עצוב. ואני, הילד החולה, שכבתי שם, לא הבנתי במה זכיתי כדי להיות ברגע שטוף האור המיסטי הזה, וחיכיתי לנס.

והנה המיסתורין הגדול: האם זה באמת עבד? ובכן, זו שאלת מיליון הלירות. התשובה הקצרה היא: נראה שלא. התשובה הארוכה והישראלית יותר היא: "יעיל? מה זה משנה, העיקר הכוונה. תשכב במיטה - אני מביאה את המנורה הכחולה".

בתור ילד, לא באמת הרגשתי שינוי פיזיולוגי דרמטי. הנזלת לא נעלמה כבמטה קסם, כאב האוזניים לא התפוגג, והחום לא צנח. אבל משהו אחר כן קרה. במשך עשר, חמש עשרה דקות, ישבתי מהופנט. בהיתי באור הכחול, בחלקיקי האבק שריחפו באלומת האור כמו גלקסיות קטנות, והרגשתי את החום העדין והנעים שהמנורה הפיצה. זה היה חום מנחם, חום עוטף. חום כחול. זה לא היה חום שמרפא סינוסיטיס, אבל זה בהחלט היה חום שאמר: "אמא כאן והיא מפעילה טכנולוגיה מתקדמת שאין לה כלל מושג בה. העיקר כדי שתבריא מהר ותלך מחר לגן או לבית הספר במקום לעשות לי כאב ראש".

החוויה הייתה כמעט מדיטטיבית. העולם שבחוץ נעלם, וכל מה שהיה קיים זה אני, המיטה שלי, וההילה הכחולה-סגולה הזאת. זה היה הרבה יותר כיף מכפית של סירופ בטעם נוראי או מפתיתי אקמול מומסים בכפית עם סירופ כלשהו. זה היה טיפול ספא ביתי מאתגר.

המדע שמאחורי המנורה הזו התבסס על עיקרון של חימום. הרעיון היה שהחום האינפרא-אדום חודר לעומק הרקמות, ממריץ את זרימת הדם לאזור המטופל, ובכך מסייע בהפחתת כאבים ודלקות. נו, טוב. הצבע הכחול, אגב, היה ככל הנראה בעיקר גימיק שיווקי. הוא נתן למכשיר מראה רפואי ומדעי יותר. הרי אור לבן רגיל זה סתם מנורה. אור צהוב? סתם מנורה שמושכת ברחשים. אור אדום נראה לא מרגיע. אבל אור כחול? זה צבע של ריפוי, של טכנולוגיה, של עתיד. הוא הפך את החוויה מטקס חימום פשוט למעין טיפול קוסמי.

וזה כמובן בא עם התעלמות מוחלטת מכל כלל בטיחות בסיסי - לתקוע מכשיר שמייצר חום אדיר, ללא הארקה, ולכוון אותו במשך רבע שעה לפנים של ילד. אבל אז? זה נחשב לטיפול מסור ואוהב. איש לא חשב על קרינה, על סכנת קצר חשמלי, על כוויות בעור. העיקר שעושים משהו.

המנורה הכחולה (איזה שם סקסי למכשיר ריפוי) הייתה הגרסה ההיי-טקית של הרפואה. היא הייתה הגאדג'ט הרפואי של הסבתא. היא הייתה חלק מהילדות שלי.

בראייה נוסטלגית - האחים ואן אריק ושידורי הרסלינג בטלוויזיה.

כשהייתי נער - כל יום שבת היה טקס. היינו מתאספים סביב הטלוויזיה. לא טלוויזיית פלזמה 70 אינץ' עם 4K. אני מדברים על קופסת עץ מגושמת עם מסך קמור. כמה כיף שהתקינו מעל הגג בבניין המשותף שגרתי בו גם אנטנה שקלטה את שידורי לבנון - הערוץ הכי לוהט אז. כמה כיף היה לראות שם תוכניות ילדים מצויירות כמו "סופר בוק" או "הבית המעופף". אבל ביום שבת? רסלינג!!! קאץ'!!! וזה לא כמו הדור המפונק של היום - שיכול להריץ שידורים עד שבוע לאחור. איזה פינוק! ממש יופי! פעם - אם לא התייצבנו בזמן מול הטלוויזיה או לא הקלטנו במכשיר וידאו מגושם? - פיספסנו.

כי זה היה ה-אירוע. רסלינג! WWF! את שמות הגיבורים למדנו מהר מאוד. קרי ואן אריק (שתמיד נראה לי בזירה כאילו זה קית' אמרסון בתחתונים), כריס אדמס, ג'ינו הרננדז, קווין ואן אריק, מייק ואן אריק, וואן מן גאנג, סקוט קייסי עם האמרגנית הבלונדינית סאנשיין ועוד. והיה גם השדרן שאת הצעקות שלו יכולנו לתרגם גם אם לא הבנו עד הסוף אנגלית: "הוא עומד להשתמש בכיסא!", "זה לא חוקי!", "השופט לא רואה!".

האחים ואן אריק, עם האבא פריץ, היו התגלמות הטוב. בלונדינים, שריריים, עם ג'ינסים צמודים וכובעי בוקרים. הם היו אמריקה במיטבה – חזקים, יפי תואר, ולחמו תמיד למען הצדק והכבוד המשפחתי. הם היו האלים האלילים שלנו. קווין, "הנשר המוזהב", היה האקרובט שקפץ יחף מהחבל העליון. קרי, "הטורנדו מטקסס", היה הכוח המתפרץ, התקווה הגדולה לאליפות העולם. הערצתי אותם הערצה עיוורת. הם היו כל מה שרציתי להיות - חוץ מלהילחם עם תחתונים בזירה.

וכמו בכל סיפור טוב, מול הגיבורים הטהורים עמדו הנבלים המושלמים. אוי, כמה ששנאנו אותם. בראש רשימת השנאה עמד "הג'נטלמן" כריס אדמס. איש חלקלק, יהיר, עם תספורת מוקפדת ונטייה לבגוד בחבריו. ה"סופרקיק" שלו, בעיטת הסנוקרת הקטלנית, הייתה המהלך השנוא עלינו ביותר, בעיקר כי זה תמיד הגיע כשהשופט הסתכל לכיוון השני. וכשהוא חבר לסופר-נבל ג'ינו הרננדז, השנאה שלנו הרקיעה שחקים. אוי... כמה שהיא הרקיעה! הם היו כל מה שבזנו לו: רמאים, שחצנים אך גם פחדנים. כל ניצחון שלהם הרגיש כמו סטירת לחי אישית.

ואז היה הפחד. הו, הפחד המוחלט. והוא התגלם בדמותו של איש אחד, או ליתר דיוק, "כנופיה של איש אחד" – ONE MAN GANG. יצור ענק עם זקן ותספורת מוהיקן איומה, שנראה כמו בריון רחוב שבלע משאית ענקית. הוא לא היה צריך לרמות. לא היו לו ברקסים והוא פשוט דרס את היריבים שלו. כשהוא היה נכנס לזירה, הייתי מתכווץ מפחד על הספה. הוא היה הסיוט שהתגשם, הכוח הגס והאלים שמאיים להרוס את הגיבורים שלי.

הדרמה לא נשארה על המסך של שבת. ביום ראשון בבוקר, בית הספר היה הופך לזירת היאבקות אחת גדולה. "תגיד, ראית אתמול איך קרי הרים את כריס אדמס?", "איזה מהלך מגעיל ג'ינו עשה לקווין!". ניתחנו כל קרב, כל אחיזה, כל נפילה. הדיונים היו רציניים כאילו מדובר בוועידת פסגה בינלאומית.

ואז הגיע החלק המעשי. בהפסקות, היינו מדגימים זה על זה את המהלכים. גולת הכותרת, כמובן, הייתה "אחיזת הברזל", המהלך המזוהה עם משפחת ואן אריק. היינו בטוחים שזה גם יציל אותנו. אז פעם אחת ניסיתי את האחיזה על מישהו שביקש להרביץ לי. נשארתי מוכה פיזית, ממרר בבכי ופגוע בכבודי. מאז, למדתי אחיזה ברורה במציאות - פשוט עדיף לברוח וזהו.

ואז, יום אחד בשנת 1985, התרחש הבלתי ייאמן. שמועה החלה להתפשט כמו אש בשדה קוצים: הם מגיעים לישראל! זה נשמע כמו מדע בדיוני. האלים שלנו, מהטלוויזיה הלבנונית, יורדים מהאולימפוס ונוחתים כאן, אצלנו, בהיכל הספורט יד אליהו תל אביב! ואווו! ההתרגשות הייתה בשיאה. זה היה יותר גדול מהביטלס (טוב, אולי לא, אבל בשבילנו זה הרגיש ככה). אם את הביטלס לא הביאו מחשש ש"זה ישחית את הנוער בישראל" - עם תחרות ההיאבקות כבר היינו מושחתים ומוכנים.

השגת הכרטיסים הייתה מבצע צבאי. שיגעתי את ההורים ועשיתי כל מה שצריך כדי להבטיח את מקומי בהיכל הספורט ביד אליהו. הנסיעה לתל אביב הרגישה כמו עלייה לרגל.

אני זוכר את הרגע שנכנסתי להיכל. האורות, הקהל השואג, הזירה המוארת במרכז. זה היה בדיוק כמו בטלוויזיה, רק פי אלף יותר חזק, יותר אמיתי. ואז הם עלו. בזה אחר זה. ראיתי את קווין ואן אריק, יחף כמו תמיד, עושה סלטה לאחור. ראיתי את קרי ואן אריק, עם השרירים המפוסלים שלו, מנופף לקהל. וראיתי, במו עיניי, את כריס אדמס, שזכה לשריקות בוז צורמות שסיפקו לי אושר עילאי. גם אני צרחתי בוז.

האווירה הייתה מחשמלת. צעקנו את נשמתנו, עודדנו את הגיבורים, קיללנו את הנבלים. כשקווין ביצע את "אחיזת הברזל" על אחד היריבים שלו, הקהל פשוט התפוצץ. לרגע אחד, כולנו היינו חלק מהעולם הזה. זה לא היה עוד שידור מלבנון, זה היה כאן ועכשיו. הרגשתי שנגעתי בחלום. גם וואן מן גאנג היה! וכן, גם שברו כיסא על ראשו של השופט שהתעלף. מבויים עד כמה שאפשר - זה היה זה!!!

בדיעבד, אנחנו יודעים שהסיפור של משפחת ואן אריק היה טרגי באופן קורע לב. למדנו שההיאבקות היא הצגה מבוימת, ושהחיים האמיתיים מחוץ לזירה היו כואבים ומורכבים הרבה יותר. למדנו שהסיפור של האחים ואן אריק הוא רע ומר ושובר לבבות. רק קווין ואן אריק, מהחבורה הידועה, הצליח להאריך ימים ואף ביקר כמה פעמים בארצנו. ג'ינו הרננדז סיים את חיים בשנת 1986 בגלל עודף קוקאין. כריס אדמס המשיך בחייו אך בשנת 2001 נורה למוות במהלך קטטה של ​​שיכורים.

אבל אז, באותן שבתות צהריים של שנות השמונים, כל מה שידענו זה שיש גוד גייז ויש באד גייז, שיש חלום אמריקאי שרירי ושזוף, ושהוא משודר אלינו דרך לבנון. ואנחנו, חבורה של נערים ישראלים האמנו באמת ובתמים ב"אחיזת ברזל" כמו שהאמנו שחנוך רוזן באמת לא יודע לדבר. זה, בפשטות, עבד עלינו כמו קסם.

=========

בימי הטלוויזיה הקדומים היה בארצנו להיט ברור, מבית היוצר הבריטי, שמשפחות רבות פה לא רצו לפספס. קראו לזה "ההגדה לבית פורסייט". השקיקה לזה הייתה כה גדולה. אך בשנת 1970 קרתה תקלה בעת שידור הסדרה - פסים שחורים החליפו את דמויות הסדרה לאורך המסך, כשקולן עדיין נשמע. אולפני הטלוויזיה בירושלים הוצפו מיד בטלפונים נזעמים של משלמי האגרה.

סיגריות...

היה הייתה פעם ארץ, לא כל כך רחוקה, שבה עשן סיגריות היה חלק אינטגרלי מהאטמוספרה כמו חמצן. ובליבה של אותה ממלכה אפופת עשן ישראלית, ניצב מותג אחד, אגדי כמעט, שאת ניחוחו – או ליתר דיוק, את צחנתו – אי אפשר לשכוח: סיגריות "טיים". לילד שגדל בשנות השבעים והשמונים, "טיים" לא הייתה רק סיגריה. היא הייתה הפסקול הריחני והחונק של הילדות, תזכורת מתמדת לכך שהמבוגרים חיים בעולם משלהם, עולם שאליו אנו, הילדים, נאלצנו להישאב פסיבית, נשימה-נשימה.

החפיסה הלבנה הזאת, שהבטיחה ריאות שחורות, הייתה בכל מקום. היא בצבצה מכיס החולצה המכופתרת של אבא, הייתה מונחת על שולחן האוכל, נחה דרך קבע על שולחן הפורמייקה במטבח ליד קופסת הקפה-פח של "עלית". היא הייתה האורחת הקבועה בכל אירוע חברתי: בארוחות שישי, בפגישות "ועד בית" סוערות בסלון, בנסיעות המשפחתיות באוטו נטול המזגן. המבוגרים היו מציתים אחת מהשנייה בשרשרת אינסופית, כאילו קיומם תלוי באש הקטנה והרעילה שרחשה בקצה כל סיגריה.

והריח - קשה לתאר במילים את הארומה הייחודית של סיגריות "טיים". זה לא היה סתם ריח של טבק. זו הייתה תערובת מורכבת ורבת-רבדים של עלים שרופים, כימיקלים לא מזוהים וייאוש קיומי קל. הריח הזה היה כה דומיננטי, כה שתלטני, שהוא נספג בכל דבר. הוא דבק בווילונות הסלון והפך את צבעם הלבן לצהבהב-עכור. הוא חדר לריפוד של המושבים ברכב, ויצר סימביוזה מחניקה עם עץ הריח בלוח המחוונים שכבר התייאש כי נחנק בעצמו. הוא נטמע בבגדים שלנו, הילדים, והיינו מהלכים בעולם כשגופנו משמש קולב מהלך לתצוגת תכלית של תוצרת "דובק".

להיות ילד להורים מעשנים באותה תקופה היה מעניין. המושג "עישון פסיבי" עוד לא ממש חלחל לתודעה הציבורית. הרעיון שלא לעשן ליד ילדים נחשב, במקרה הטוב, לרגישות יתר, ובמקרה הרע, לטרחנות פולנית. וכך, חיינו התנהלו בתוך אקווריום של עשן. הסלון, המטבח, ואפילו חדר השינה של ההורים היו מכוסים תדיר בערפיח סמיך. שיעורי הבית הוכנו לצלילי השיעול הטורדני של אבא או אמא.

הנסיעות המשפחתיות היו שיא השיאים של החוויה הפסיבית. ארבעה אנשים דחוסים במכונית קטנה, ושני ההורים, בחזית, מדליקים סיגריה עם המצת באוטו שהיה אז חשוב אף יותר מהגה או מוט הילוכים. אנחנו, במושב האחורי, היינו מנסים לנשום דרך הפה, לסנן את האוויר דרך השיניים, בוהים בחלון ומדמיינים עולם שבו אפשר לקחת שאיפה עמוקה בלי להרגיש את הריאות מצטמקות במחאה.

אבל היה גם יתרון לסיגריות האלה - משחק "קרוסלת הבדלים". מה זה המשחק הזה? אסביר...

בלב ליבה של הטריטוריה המעושנת, עמד לו פריט אחד שהיה עבורי מקור אינסופי של פליאה ושעשוע: המאפרה. ולא סתם מאפרה, חלילה. המאפרה שעמדה על רגל. זה היה פסל סביבתי של ממש. עמוד מתכת מכוער שהחל בבסיס כבד, מעליו רגל ולראשו צלחת עמוקה ומבריקה. אבל היהלום שבכתר, מוקד המשיכה האמיתי, היה המנגנון. במרכז הצלחת הייתה קערית קטנה, ועליה ידית. לחיצה על הידית הזו הייתה אקט של קסם טהור. אברה קדברה!

ברגע הלחיצה, הקערית הייתה מסתובבת במהירות, כמו רקדנית פלאית, וכל בדלי הסיגריות והאפר האפור שנחו עליה היו נעלמים באורח פלא אל תוך בטן האדמה, או ליתר דיוק, אל תוך המיכל הנסתר שמתחת. שחרור הידית היה סוגר את המכסה בקליק מספק, מותיר מאחוריו משטח מתכת נקי יחסית שמוכן לקלוט את בדלי ה"טיים" הבאים.

עבורי, ילד קטן בסלון ישראלי טיפוסי, המאפרה הזו הייתה לונה פארק של איש אחד. הייתי מהופנט מהפוטנציאל הטמון בה. הייתי מבקש בתחינה מהוריי לתת לי ללחוץ על הידית. ממש צעצוע. הקול המכני של הסיבוב, המראה של הבדלים הצונחים אל התהום, הריח החריף שעלה מהמאפרה ברגע הפתיחה – כל אלה היו חוויה רב-חושית ממכרת. בעעע.... הייתי יכול להעביר דקות ארוכות במשחק הזה.

הנוסטלגיה, כידוע, היא פילטר רב עוצמה. היא לוקחת את ריח המחנק המסריח והופכת אותו לניחוח של בית. היא הופכת את השיעול הטורדני לפסקול של ילדות. וכן, היא הופכת מאפרה מסריחה, מלאה בבדלים משומשים, לצעצוע מכני מופלא ומרגש.

אני לא מתגעגע לעשן. מעולם לא עישנתי סיגריות. אבל יש משהו באותו זיכרון, באותה תמונה של סלון אפוף עשן שמזכיר לי תקופה של תמימות, אולי של חוסר מודעות, שבה העולם היה פשוט יותר, גם אם הרבה יותר מסריח. זה היה ה"טיים" שלנו, והזמן ההוא חלף, מותיר אחריו שובל של זיכרונות עם ריח שאי אפשר באמת לכבס.

בזוקה... מילה אחת שאומרת לי כל כך הרבה על ילדותי ונעוריי.

יש דברים שמגדירים לי ילדות ישראלית. במבה, קרמבו, אסימונים לטלפון הציבורי, והצליל המוכר של סוכריות קופצות בפה (כילדים, קראנו להן סוכריות חלל). אבל איתם נישא בגאון, עטוף בנייר צבעוני, סלע ורוד, קשה ומתוק שהיה הרבה יותר מסתם ממתק. הוא היה חוויה והוא היה אימון הלסתות האינטנסיבי יותר שידענו. קבלו את הוד מלכותו, מסטיק בזוקה.

המסע תמיד התחיל בכיס. כמה מטבעות שהיה להם ייעוד אחד ברור: הקיוסק או המכולת השכונתית. העיניים היו סורקות את מדף הממתקים ומתמקדות תמיד בקוביות הוורודות, המלבניות והמוכרות האלה, עטופות בצבעי דגל ארצות הברית, כאילו להזכיר לנו שהחלום האמריקאי יכול להיכנס לנו לפה.

הקנייה עצמה הייתה רק האפריטיף. הטקס האמיתי התחיל בפתיחת העטיפה. אצבעות קטנות וחסרות סבלנות היו נאבקות בנייר העטיפה הכחול-אדום-לבן, ואז בעדינות, כמו ארכיאולוגים צעירים שחושפים ממצא נדיר, היינו ממהרים אל הדף הפנימי שעליו הודפס הפלא האמיתי: "עלילות בזוקה". אבל על זה, ארחיב בהמשך. קודם, המסטיק.

בואו נודה על האמת: הנגיסה הראשונה במסטיק בזוקה הייתה אתגר דנטלי. זה לא היה מסטיק רך ומפנק. זה היה גוש קשה כמעט כמו אבן בניין מדאיג ברגע שהשיניים פגשו אותו. בשניות הראשונות, הלסת הייתה עובדת שעות נוספות, מנסה לרכך את החומר העיקש הזה. זה היה מאבק. אני נגד המסטיק. מי יישבר קודם? השיניים שלי או הוא? אבל אז, כמו נס, אחרי כמה רגעים של לעיסה מאומצת, משהו היה נכנע. המסטיק היה מתרכך, ופרץ אדיר של טעם היה מציף את הפה.

אה, הטעם. אי אפשר לתאר את הטעם של בזוקה. זה לא היה תות, זה לא היה פטל, זה היה... "ורוד". טעם סינתטי, מתוק עד כאב, כימי באופן חשוד, אבל כל כך ממכר. במשך שלושים, אולי ארבעים וחמש שניות, חייתי בגן עדן של סוכר. ואז, באותה פתאומיות שבה הגיע, הטעם היה נעלם. פוף. הוא לא דעך בהדרגה, הוא פשוט ארז את חפציו ועזב, משאיר אותי עם גוש גומי חסר טעם וריח, שהתכונה היחידה שנותרה לו היא היכולת המופלאה לייצר בלונים ולחשוב בינתיים איפה לזרוק אותו - בפח? להדביק מתחת לשולחן בבית הספר או הספסל בגן הציבורי? נו, ככה זה כשילדים...

אז בזמן שהלסת עסקה במלאכת הריכוך, העיניים היו שקועות לחלוטין בנייר הקומיקס הקטן. "עלילות בזוקה" בכיכובו של בזוקה ג'ו (או פשוט "ג'ו", למי שהיה בקטע אישי איתו), הילד עם הכיפה-קסקט והרטייה על העין, שהייתה מקור אינסופי לספקולציות. מה קרה לו בעין? האם זה היה קרב אמיץ בו הוא איבד את עינו? או שמא תאונת רוגטקה? אולי הוא שיחק במשחק הקליק-קלאק המסוכן? אולי הוא פשוט ניסה לחקות את משה דיין? לעולם לא נדע.

לצדו של ג'ו כיכבה חבורה שלמה והבדיחות בקומיקס היו... איך לומר בעדינות?... לעוסות. הנה דוגמה: בזוקה ג'ו נמצא באוטובוס ופונה לנהג: "השירות באוטובוס זה איום!". אז במשבצת הבאה שואל הנהג, "מה קרה? האם לא קיבלת מקום ישיבה?" ובמשבצת הפאנץ' השלישית עונה ג'ו: "קיבלתי, אולם על חברתי דינה היה לעמוד כל הדרך!". מה מצחיק פה? אבל כילדים אשכרה צחקנו מזה. ולצד זה הייתה פינת עתידות. אם היה כתוב "היום תיפול עליך משימה קשה", היינו נזהרים בשיעור חשבון. ואם היה כתוב "צפויה לך הפתעה נעימה", כל צלצול בדלת היה מעורר פרפרים בבטן. לפעמים המשפטים היו ממש מעצבנים, כאילו נכתבו על ידי אחד ההורים שלנו: "עליך לעבוד קשה בכדי להשיג את מטרתך בחיים" או "אתה נכסף לדברים שאינך יכול להשיגם, תלמד להסתפק במועט", "תתייחס ביתר רצינות לשיעורים שלך", "תשתדל להתגבר על עצלנותך ולעבוד יותר", "נסה להתגבר על עצלנותך ואז דבר לא יעמוד בדרכך". וגם היה את המשפט האלמותי - "בגיל 21 תגיע לירח".

כמו כל דבר טוב, גם תור הזהב של בזוקה הגיע לסיומו. מסטיקים חדשים, מתוחכמים יותר הופיעו על המדפים. מסטיקים שהטעם שלהם נשאר ליותר מדקה, שלא דרשו עבודת פרך מהלסת. בהמשך האייטיז גילינו, אני וחבריי, את המסטיק המפונפן יותר שבמקור נקרא BANG BANG, אך משום מה קראנו לו בבלישס. למה? וואללה, אין לי מושג. אבל ואוווו... כמה שהוא היה טעים! חבילה עם כמה מרובעים שכל אחד מהם הבטיח טעם אדיר. אהבתי במיוחד את הבבלישס בטעם קולה.

והיום? אינני לועס מסטיקים כלל. זה כך כבר הרבה שנים. אולי כי כבר עברתי את גיל 21 והבנתי שלא אגיע לירח? נו, אולי הם בכל זאת צדקו? - כי בגיל 21 הגעתי לבקו"ם כדי להשתחרר מהצבא, סוג של אושר עד הירח.

בראייה נוסטלגית - תוכנית הטלוויזיה "תשע בריבוע".

אנחנו בשנת 1977. יש ערוץ אחד. כן, אחד. והוא מרכז החיים. בכל יום שלישי בשמונה בערב, אחרי משדר החדשות בערבית ולפני כלבוטק ואחריו חדשות בעברית - הסלון המשפחתי הממוצע בישראל הפך למרכז תרבות, והתוכנית שכולם חיכו לה הייתה שעשועון פשוט, כמעט נאיבי בסטנדרטים של היום, שהצליח להפוך לתופעה: "תשע בריבוע".

זה היה הרבה יותר מסתם משחק איקס-עיגול. זה היה מפגש פסגה שבועי בין האזרח הקטן, זה שבא "לנסות את מזלו", לבין פנתיאון האלים של הבידור הישראלי דאז, ששובצו כמו תמונות מחזור בתוך תשע קוביות מוארות. והכל, תחת שרביטו המיוזע והמתוח של המנחה, טוביה צפיר.

התפאורה הייתה שיא המינימליזם: לא היו מסכי לד, לא אפקטים של פירוטכניקה ולא קהל שואג שמונחה על ידי שלטים. את כל הדרמה סיפקה לוחית איקס-עיגול ענקית, שהייתה עשויה ממתכת ענקית, שבכל ריבוע שלה ישב סלבריטאי אחר, מחייך, מהורהר או סתם מנסה להיראות אינטליגנטי. המתמודדים, גבר מול אישה בדרך כלל, ישבו מול המנחה, מרוכזים כאילו הם עומדים לשגר חללית לירח, ולא רק לבחור בין גדי יגיל למני פאר.

המתח הזה לא היה מבויים. הוא היה אמיתי. הפרס הגדול, אחרי הכל, עמד על סכום מסחרר של "כ-2,000 לירות" – סכום שאולי לא יקנה לנו היום חצי מיכל דלק, אבל אז היה בהחלט משהו להתאמץ בשבילו.

אי אפשר לדבר על "תשע בריבוע" בלי לדבר על טוביה צפיר. הכתבות שצורפו חושפות את הלחץ העצום שהיה עליו. הוא נכנס לנעליו של לא אחר מאשר אורי זוהר, שהנחה את התוכנית לפניו. להחליף את אורי זוהר בכל דבר זה כמו לנסות לשיר אחרי פרדי מרקיורי. צפיר, שהיה אז קומיקאי מוכשר ומוכר, נאלץ למצוא את הסגנון שלו. אז הוא הביא לתוכנית את האיכויות שלו: חום, הומור קליל ויכולת נהדרת להזדהות עם המתמודדים הפשוטים שמולו. הוא לא היה המנחה המתנשא שיודע הכל, אלא היה "אחד מהחבר'ה", זה שמזיע יחד איתם, שמתפלל שיצליחו, ושנראה מותש בסוף כל תוכנית. הוא היה צריך לנווט בין המתמודדים הלחוצים, הסלבריטאים שאהבו את הבמה ואהבת הקהל בבית.

אז אני, חלק מהקהל בבית, מ-מ-ש אהבתי את התוכנית הזו. והנורות בכל משבצת מהתשע, שסודרו לפי צורת עיגול או איקס, ונדלקו בהתאם לתשובה? זה נראה כשיא השיכלול לילד חסר הגנות שכמותי.

לב ליבו של המשחק היה, כמובן, הפאנל. בכל ריבוע ישב ידוען אחר – שחקנים, זמרים, בדרנים ואנשי רוח. כל מה שהמתמודד היה צריך לעשות זה לבחור ריבוע ("אני רוצה את הריבוע של...") ולבדוק שהסלב הנבחר לא רק יודע את התשובה לשאלה, אלא גם מחליט אם לומר את האמת או לבלף. איזה מתח!

המתמודד היה צריך להחליט: האם להאמין לתשובה של הידוען? האם הניצוץ בעיניים של גדי יגיל הוא סימן שהוא בטוח בעצמו, או שהוא סתם ממציא? כי אחרי הכל, הוא שחקן. זה היה כמו משחק פוקר והמתמודד היה צריך להחליט אם הידוען מבלף או לא. האמון, או חוסר האמון, בסלב היו יכולים להכריע משחק שלם. והיופי היה שגם הסלבריטאים עצמם נהנו מהמשחק, מההזדמנות להפגין ידע, אבל בעיקר מההזדמנות להשתעשע ולעבוד על כולם (וגם לקבל עוד כמה לירות מהפקת הצילומים).

אבל הגיבורים האמיתיים של "תשע בריבוע" היו האנשים מהשורה. מרגלית מרמת גן, המורה שולה מרחובות, הפקיד חיים מחיפה. אנשים כמונו, שהגיעו לאולפן הקטן בתל אביב והפכו לכוכבים לרבע שעה. הלחץ עליהם היה עצום. פתאום, כל המדינה מסתכלת עליהם. טעות אחת, והפסדת את האיקס. תשובה נכונה, ואתה צעד אחד קרוב יותר לשלושה עיגולים בשורה ולתהילת עולם רגעית (ול-2,000 לירות). היכולת להישאר רגוע כשטוביה צפיר שואל אותך על בירת בורונדי, בזמן שאתה יודע שדודה חיה צופה בך מקריית שמונה, הייתה כישרון בפני עצמו.

כן, "תשע בריבוע" היה שעשועון טלוויזיה שבו הידע היה חשוב, אבל האינטואיציה והיכולת "לקרוא" אנשים היו חשובות לא פחות. היא הפגישה בין העם לכוכביו בגובה העיניים, ויצרה רגעים קטנים ובלתי נשכחים של מתח, צחוק ודרמה. כל מה שהיינו צריכים כדי להיות מרותקים למסך היה לוח איקס-עיגול אחד, תשעה מפורסמים וטוביה צפיר אחד, מזיע אבל מאושר.

בראייה נוסטלגית - כיסא נוח, עאלק.

אם תשאלו היום ילד מה זה קיץ ישראלי, הוא בטח ידבר על הצורך שלו במזגן דחוף, על מה שבמסך הפלאפון שלו ועל קייטנות רובוטיקה ושאר תיכנותים. אבל אנחנו, ילדי שנות השבעים והשמונים, שחוג בניית טיסנים בקיץ היה ה-דבר, יודעים את האמת. קיץ ישראלי אמיתי נמדד ביחידות של כוויות דרגה ראשונה מהשמש, כריך של לחם אחיד עם גבינה לבנה, והמאבק ההירואי והבלתי נגמר מול האויב המושבע בים ובבריכה: כסא הנוח מבד ועץ.

טוב, נוח זה לא היה. כן, המילה "נוח" בשם "כסא נוח" הזה היא כנראה ההלצה הגדולה ביותר בתולדות הריהוט הישראלי. זה פשוט לא נוח, אבל זה מה שהיה. אתחיל מהאסתטיקה. כסאות הנוח של פעם היו יצירת מופת של פשטות. לא היו להם מחזיקי כוסות או גגונים מתכווננים. מה פתאום. הם היו מורכבים משני אלמנטים בסיסיים: שלד עץ חשוף ובד גס שנמתח עליו.

הצבעוניות הייתה קבועה כמעט תמיד - פסים. בדרך כלל, פסים של לבן עם צבע נוסף. הבד עצמו היה קשוח, ארוג בצפיפות כזו שכל גרגר חול שנכנס בין סיביו נשאר שם לנצח. והיי... אסור לקפוץ מעמידה למצב ישיבה בכסא הזה. להתיישב בזהירות, בבקשה. אחרת מסתכנים בשבירת מסגרת העץ, או קריעת הקנבס ונפילה מכאיבה עם העכוז על הקרקע בהתאם.

לפעמים היה קשה לפתוח את הכסאות האלו. אם זה לא הלך בעדינות - אז עוברים לשיטה הישראלית השניה. זו עם קצת יותר כוח תוך סינון קללות. וכשהעדינות לא עבדה, הגיע הפיתרון הישראלי האולטימטיבי - הבעיטה. אז אפשר לשבת. ופה מגיע הרגע שכמעט כל ילד ישראלי מכיר. זו הצעקה הקבועה של אמא: "תיזהר על האצבעות!" וזה לא אמר שהיא ביקשה לגונן עלינו. זה אמר שהיא באה לבריכה או לים ומעכשיו בא לה שקט מאיתנו עד שנחזור הביתה כדי להתקלח. ברור?

ואז הגיע החול. אוי, החול על הכסא הזה. אי אפשר היה לברוח ממנו. הוא נדבק לעור שעוד היה ספוג עם קרם הגנה. פה נוצר אפקט של נייר זכוכית. כל תנועה קטנה גררה אחריה קונצרט של גירודים וחיכוכים. לשבת בלי חולצה על הכסא הזה? וואיי וואיי... ולנסות לנער את החול מהכסא הייתה משימה אבודה מראש. הוא פשוט חזר והצטבר, כאילו הבד מייצר אותו בעצמו. אבל כילד? זה לא ממש הזיז לי. היום? אני מתגרד רק מלחשוב על זה.

אבל עדיין, משהו בלב שלי נפתח למראה הכסא ההוא, עם כל פגמיו, שהיה חלק מהחוויה. הכסא שהיה בשבילי כשאכלתי ארטיק שוקו-וניל או שתיתי טרופית, כשברקע נשמע מהרדיו שיר לוהט וחדש מבציר סוף הסבנטיז.

עוד אחד מרבי המכר הגדולים של נצחון מלחמת ששת הימים. - כשהאופוריה מתערבבת עם אפור.

הקוראת איה רונן, מראש פינה, התרעמה בסוף 1970 בלהיטון: "כמה מכם זוכרים את הטענות שהעלו חברי להקות השוקולדה ועוזי והסגנונות במדור 'עימות'? בעוד שהשוקולדה טענו בצדק בעד שירים עבריים, הביאו חברי להקת הסגנונות ראיות כושלות לגבי עתידו הלא מוצלח, לדעתם, של הקצב הישראלי. והנה עכשיו הם מופיעים ושרים במחזמר פופ בעברית. אכן התדרדרתם, עוזי והסגנונות".

המחזמר אליו התכוונה איה נקרא 'קפוץ' והסיפור המלא מאחוריו נמצא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".

בראייה נוסטלגית - משקה טרופית.

הטרופית לא הייתה סתם משקה. היא הייתה סטטוס, היא הייתה טקס, והיא הייתה, ברוב המקרים, כרטיס הכניסה לעולם מופלא של דביקות סוכרתית ועונג צרוף מצנן. בעולם שבו "מיץ" היה בדרך כלל תרכיז פטל שאמא הכינה, הטרופית הייתה שיא הקידמה והפינוק האישי. היא הייתה שלנו, ורק שלנו.

אתחיל מהעיצוב - יצירת מופת של פשטות גאונית וכישלון הנדסי מפואר בו זמנית. הטרופית הגיעה בשקית מלבנית, מעט שמנמנה, עם גרפיקה בסיסית שהבטיחה עולם ומלואו. על השקית הכחולה צויר עיגול ובו צבע הפרי שאמר הכל.

אבל גולת הכותרת, הסיבה שלשמה התכנסנו, הייתה הקשית. הו, הקשית. היא הייתה צמודה לגוף השקית, דקה ושקופה, וחיכתה לגאולה. הקשית הזו הייתה עולם שלם של אתגרים. פה הקהל לא היה אחיד בדעתו. חלק אהבו לתקוע את הקשית בצד העליון של הפרונט - היכן שהיה סימון ברור לתקיעתה - נקודה תיאורטית שבה הקש היה אמור לחדור בקלות ובאלגנטיות. במציאות, זה היה קרב לא קל. ניסיון חלש היה גורם לקשית להתכופף בבוז. ניסיון חזק מדי היה עלול להסתיים במפח נפש כשהשלוק הראשון היה הופך למזרקה מתקתקה אך מבוזבזת.

אני, מהצד השני, אהבתי לתקוע אותה בתחתית השקיע - כשהיא הפוכה. כי מדוע להתאמץ בשביל המיץ?

בואו נדבר על הטעם. הטרופית לא התיימרה להיות מיץ טבעי. היא לא ניסתה לשכנע אף אחד שהיא נסחטה זה עתה מפרי שנקטף במטע אורגני. לא, הטרופית הייתה גאה בזהותה הסינתטית. היו שני טעמים עיקריים ששלטו בממלכה: ענבים ותפוזים. הטעמים הפחות מלהיבים בקרב הרוב היו תפוחים ואשכוליות.

טרופית ענבים: הנוזל הסגול-כהה הזה היה משקה האלים שלי כמו של הרבה ילדי אייטיז. הטעם שלו היה... סגול. קשה לתאר אותו אחרת. זה היה טעם שמזכיר במעורפל ענבים, אבל בעיקר מזכיר את עצמו. הוא היה מתוק בצורה כמעט אגרסיבית.

טרופית תפוזים היה הגרסה הכתומה המעודנת יותר, אם אפשר להשתמש במילה כזו בהקשר של טרופית. היא הייתה פחות מתוקה מהענבים, והטעם שלה היה דומה יותר לממתק בטעם תפוז מאשר לפרי עצמו.

הטרופית לא נשמרה לאירועים מיוחדים. היא הייתה חלק מהיומיום. היא הייתה המלכה הבלתי מעורערת של מסיבות יום ההולדת, מונחת בגאווה בסלסלה לצד הבמבה, הביסלי והקרמבו. היא כיכבה בטיול השנתי והיא הייתה ה-דבר, לצד ארטיק שוקו-וניל או אחיו השוקו-בננה או אחיהם הפחות פופולרי, שוקו-שוקו, בבריכות השחיה ובחוף הים.

זה היה המרענן שלנו, הילדים השובבים, בקיץ. היינו צמאים עליו! זה היה משקה שובב אמיתי ובכל פעם כשעיניי נחות על שקית טרופית שכזו מפעם - הלב שלי ישר הולך אל ימי החופש הגדול כשהייתי כל הזמן בבריכה העירונית. כשברקע מתנגן השיר "מסיבת יום שישי" של צביקה פיק או "השיר ההגיוני" של סופרטרמפ. ימים בהם טוסט מעאפן עם גבינה צהובה בקיוסק הבריכה היה ה-דבר וכל הילדים דיברו ביניהם על תוכניות כמו זהו זה, הצריף של תמרי, קפטן נמו, ציפיטפוט, איים אבודים, מסיפורי ברבאבא, סטיב אוסטין, מסביב לעולם בשמונים יום (עם הצעקה "פיקס טריקס! פיקס טריקס!") ועוד.

ככה היה בימים ההם - המבוגרים שתו להם בירה "מכבי" או בירה "2-2" (שנמכרה אז כבירה קלה ונעלמה באותה קלות), עשו ספורט ועישנו סיגריות "טיים" תוך כדי - ולנו, השובבים, היה את טרופית!

====

השנה היא 1969 וזאב מתל אביב מעוצבן כהוגן מנקישות החדשות.

הבעיה היא שהיום כבר יש מלודיה בפתיחת החדשות אבל החדשות... אוי החדשות...

בתחילת הסבנטיז ידעו לפרסם עם תיאורים גרפיים מאיימים על הרגל מכוער ומרגיז בשם כסיסת ציפורניים. "אצבעותיך נראות איומות וחולניות"... בררררררר

יש פקקים שעוצרים את התנועה... ויש פקקים שיוצרים את התנועה.

כן, זה היה עידן אחר. עידן שבו "שיתוף" היה לחלוק ממתק עם חבר, "ציוץ" היה קול שבקע מציפור אמיתית ופסגת הריגוש הטכנולוגי הייתה טלוויזיה עם ערוץ אחד וקצת. ובדיוק שם, בתוך הפשטות הישראלית של סוף שנות השבעים, פרחה תופעה שהפכה כל בקבוק "טמפו" לצעד אחד נוסף לקראת המטרה הגדולה - תקליט! ועוד איזה תקליט!

היום, כשכל שיר בעולם נמצא במרחק הקלקה, קשה לתאר את הצימאון האדיר למוזיקה של אותם ימים. תקליטים היו יקרים וההחלטה איזה אלבום לרכוש הייתה עניין כבד משקל, כמעט כמו בחירת מגמה בתיכון. כל תקליט חדש שהצטרף לאוסף הביתי היה אירוע מכונן, שער לעולם חדש של צלילים, הרפתקה של ממש. צלחת מלאה בסודות.

ואז הגיעה "טמפו", מלכת המשקאות הקלים של התקופה, עם הברקה שיווקית גאונית ועמה הבטחה - תאספו 24 פקקי טמפו ותזכו בתקליט! הופה!!! פתאום צעירים רבים הפכו להיות מכורים למשקאות של קולה. אחרים, שפחות רצו לגמוע כמויות טמפו גדולות או לקנות בקבוקים ולשפוך את התוכן - נראו לפתע קרובים מאד לסופר מרקטים.

הזכייה הזו הייתה הרבה יותר מסתם פרס. היא הייתה כרטיס כניסה לעולם המוזיקלי של הגדולים. פתאום, ילדים ומבוגרים כאחד הפכו לאספני פקקים אובססיביים. כל פקק של בקבוק שנזרק לפח היה בגדר פשע. אנשים היו הופכים פחים בשקיקה, מציצים מתחת לספסלים בגן הציבורי ומקווים שהנה הפקק ה-24 יגיע במהרה.

ההורים, שבתחילה ראו במבצע עוד גחמה חולפת, הבינו מהר מאוד את הפוטנציאל. "לך תקנה טמפו, אולי תזכה בתקליט של אבבא," היה אומר אבא, שבעצמו חלם להאזין ל"שם המשחק" בפטיפון "פיליפס" החדש שנקנה בתשלומים. וכך, צריכת הטמפו הרקיעה שחקים, והחינוך המוזיקלי שלנו תסס כמו הבועות שבמיץ..

היה משהו דמוקרטי להפליא במבצע הזה. פתאום, גם ילד מכרכור וגם נערה מגבעתיים יכלו להניח את ידם על התקליטים הכי "מדליקים" של התקופה. הזכיות היו מגוונות: מהתקליט "צוללת צהובה" של הביטלס דרך אבני דרך של הרוק כמו אי.אל.או (הכפול!), בילי ג'ואל וסמוקי, ועד למיטב התוצרת המקומית של ארץ טרופית יפה, מתי כספי, שלום חנוך או דני ליטני.

היום, במבט לאחור, הגרלות הפקקים של "טמפו" היו הרבה יותר ממבצע קידום מכירות מוצלח. הן היו חלק בלתי נפרד מהפסקול של ילדותנו. הן לימדו אותנו על תקווה, על אכזבה, על דבקות במטרה ובעיקר – הן פתחו לנו את האוזניים והלב למוזיקה משובחת במלוא הנחת. זו הייתה דרך אנלוגית ומלאת קסם להרחיב את ההשכלה המוזיקלית שלנו, פקק אחר פקק.

======

השנה היא 1972 ובישראל יוצא אלבום הלהיטים השני והכפול של בוב דילן. כולל הלהיט "נוחי גברת נוחי"... (LAY LADY LAY)

ב- 6 באוגוסט בשנת 1985, נפתח באיצטדיון רמת גן "פסטיבל הכוכבים". אבל מכירת הכרטיסים התנהלה בעצלתיים והופעות רבות בוטלו.

הדבר בא דווקא כברכה לאמנים רבים שקיבלו את כספם ויכלו כך ליהנות ממנוחה ישראלית. דייויד נופפלר (למה קנופלר, למה?) ולהקתו, WASTED, למשל, נהנו לעשות כך במלון קרלטון בו שוכנו. במקום להופיע, הם נהנו להופיע בישיבה על בר המשקאות. כמותם, גם אמנים רבים אחרים.

היו גם אמנים שביטלו את הגעתם ממש זמן קצר לפני פתיחת הפסטיבל - ביניהם ג'ו קוקר (שמודעה על ביטולו פורסמה רק בעיתון "על המשמר" ולא הגיעה לעיני רוכשי כרטיסים רבים), ג'ואן ג'ט, אל סטיוארט, להקת סוויט ואריק ברדן. קורין אלאל עלתה לחמם את הפסטיבל אבל לאחר עשר דקות הורדה מהבמה כשהיא בהלם מוחלט מזה.

אמנים שכן הגיעו ועלו לבמה היו להקת מריליון, אלווין לי, פיטר גרין (שנראה מנותק מהסביבה וישב בעיקר לבדו בלובי המלון), אל דמיולה, בילי קובהם וסאלי אולדפילד. רק כ-6,000 איש הגיעו למתחם הפסטיבל הגדול.

המפיקים, גבי נויבאואר (שלפני כן ניהל בהצלחה חנות תקליטים חיפאית בשם "גבי תקליטים") ויעקב סאלם, שראו כבר ביום הראשון את גודל האסון, מיהרו לברוח משם. במהרה התברר שסאלם התבצר במלון קרלטון עם שומרי ראש שלא אפשרו כניסה של דורשי הכסף בחזרה לחדרו. נויבאואר נעלם לגמרי ופיטר ג'ייקובס, איש הצוות האנגלי שהפיק את הפסטיבל, מיהר להטיח בשניים שהם "מפיקים חובבנים מהעולם השלישי". נגד סאלם הוצא מיד צו עיכוב יציאה מהארץ.

גם משרד הפרסום, "בן שאול", מיהר להצטרף לתובעים ותבע את סאלם ונויבאואר בסך 200 מיליון שקלים (ישנים) בגין חובות עבור הפרסום שלהם.

בעיתון "חדשות" נכתב ימים לפני הפסטיבל: "כמה דולרים יעשה גבי נויבאואר, מפיק פסטיבל הכוכבים? האם ג'ו קוקר, להקת מריליון, סאלי אולדפילד ואל סטיוארט, יחזירו את ההשקעה הענקית?".

בראייה נוסטלגית - דור הג'ינס שותה קווינ'ס.

כן, היה זה עידן אחר, ישראל של אחרי המהפך, עידן שבו מכנסי ג'ינס היו סמל סטטוס, והטלוויזיה, עדיין בשחור-לבן בבתים, ששידרה ערוץ אחד בודד ומנומנם.

צביקה פיק התמודד במצעדים עם "נאסף תשרי" מול יהורם גאון שהכריז כי "עוד לא אהבתי די". במצעדים הלועזיים הייתה זו להקת קווין (לא להקת קווינ'ס, כן?) שהכריזה "אנחנו האלופים" וכל פרסומת שניה בעיתון הייתה עם "או-בה, הטמפון בעל כושר הספיגה הטוב בעולם".

אל תוך כל זה התפרץ בסערה משקה חדש ונועז שהבטיח לכבוש את הדור הצעיר בסערה: קווינ'ס! רק השם כבר הבטיח איכות בינלאומית (בכאילו...). והוא לא בא לבד, הוא הגיע עם ג'ינגל שהפך לפסקול של דור שלם: "דור הג'ינס שותה קווינ'ס!".

אז עבור כל מי שחווה את שנות השבעים המאוחרות בישראל, כמוני, צמד המילים "קווינ'ס" ו"דור הג'ינס" הוא מעין קוד סודי שמעלה חיוך של זיכרון ישן. חברת "טמפו", ששלטה אז בשוק המשקאות הקלים, החליטה שהגיע הזמן למשהו חדש, משהו שונה מה"טמפו תפוזים" וה"טמפו לימון" הוותיקים. הם רצו שם משקה שידבר לצעירים, לדור שגדל על אריק איינשטיין וסרטי בורקס.

בטח במשרד הקופירייטינג התוסס אימצו מיטב המוחות את הראש כדי למצוא מה מתחרז עם קווינ'ס. "מארינס"? המממ... לא, זה לא מכוחותינו. "איחס"? - הממממ... זה לא ישוק את המשקה כהלכה. עד שפתאום מישהו קם וצעק - "אההההה!!!!! איך לא חשבנו על זה קודם?! ג'ינס!!! ג'ינס!!! זה צעיר ומתחרז עם קווינ'ס!" וכולם צהלו שם במשרד והרימו לחיים עם משקה קינלי. בסדר - המצאתי את הסיפור האחרון. האמת היא שהמוח מאחורי הקמפיין היה הפרסומאי מוטי מורל, שהבין את רוח התקופה. הוא טבע את הסלוגן הגאוני בפשטותו, "דור הג'ינס שותה קווינ'ס", ובכך יצר חיבור מיידי בין המוצר לבין קהל היעד שלו.

וכך נולד "קווינ'ס", משקה תוסס בטעמי תפוזים ולימון, שהגיע בבקבוקי זכוכית חסונים עם תווית פשוטה. אבל המוצר, כך יתברר, היה רק שחקן משנה בסיפור הזה. הכוכב האמיתי, זה שנצרב בתודעה הלאומית, היה הקמפיין השיווקי האגרסיבי והבלתי נשכח שלו.

על הלחן, בסגנון דיסקו קצבי ואופנתי שהיה אז בשיאו, הופקד המלחין והמעבד קובי אושרת. את הג'ינגל, שהפך ללהיט רדיו בפני עצמו, שרה ריקי מנור. התוצאה הייתה פצצת אנרגיה מוזיקלית שאי אפשר היה להתחמק ממנה. לא סתם רבים מסביבי זוכרים את זה ש"דור הג'ינס שותה קווינ'ס". ג'ינגל טוב = להיט טוב.

ואפילו יצאו שם בהגרלה לכבוד המותג החדש - כן כן! שימו לב... היה אפשר לזכות בפרס הגדול בסשל 20,000 לירות! הפרס הוגרל בין מאזיני התוכנית "הזוכה המאושר" ששודרה ברשת ב'. כל מה שהיה צריך לעשות זה לשלוח גלוית דוארלחברת קווינ'ס באזור התעשיה בחולון. חשוב לכתוב שם את השם שלכם, הכתובת ומספר טלפון. וחשוב שתכתבו על הגלויה את המילים הבאות: "דור הג'ינס שותה קווינ'ס". אחרת, תשכחו מהכסף. קאפיש?

"דור הג'ינס שותה קווינ'ס, דור הג'ינס, דור הג'ינס!", זעקו הרמקולים בתחנות הרדיו היחידות. מכוניות מסחריות עם מגבירי קול הסתובבו במרכזי הערים והשמיעו את הג'ינגל בלופ אינסופי, עד כדי כך שנדמה היה כי המדינה כולה נכנסה לסוג של טראנס קצבי. הפרסומת הפכה לחלק מהנוף היומיומי, בדיוק כמו מכנסי הפאדלפון והסנדלים התנ"כיים.

אבל האם זה היה טעם גן עדן? לא בדיוק. הבעיה, כך יספרו לכם לא מעט מבני "דור הג'ינס", הייתה הפער בין ההבטחה הנוצצת לבין המציאות המוגזת בבקבוק. הקמפיין היה כל כך מוצלח, כל כך מהפנט, עד שיצר ציפיות אדירות. כולם רצו לטעום את המשקה ששייך אותם אוטומטית למחנה הנכון, למחנה של הצעירים והמעודכנים.

אך הטעם... ובכן, הטעם היה, איך לומר, לא בדיוק מהפכני. זה היה משקה תפוזים-לימון. חביב, תוסס, מתוק, אבל לא משהו שניפול מהכיסא בגללו. היו שאהבו, אך רבים חשו אכזבה קלה. האם זה הטעם שראוי לדור שלם? האם בשביל זה טרחו כל כך ברדיו? וכך נוצר מצב אבסורדי. הג'ינגל המשיך להתנגן בכל פינה, הסלוגן הפך למטבע לשון, אבל המכירות במכולות ובקיוסקים לא המריאו כצפוי. כולם הכירו את "קווינ'ס", כולם ידעו מי "שותה קווינ'ס", אבל לא כולם מיהרו לקנות אותו בפעם השנייה והשלישית. הם העדיפו קינלי.

בתוך פחות משנתיים, "קווינ'ס" נעלם מהמדפים בשקט יחסי, מותיר אחריו שובל של נוסטלגיה וג'ינגל אחד אלמותי. הכישלון המסחרי של המשקה הפך אותו, במובן מסוים, לאגדה. הוא הפך תזכורת לכוחה העצום של פרסומת, אבל גם לעובדה שבסופו של יום, אי אפשר להכריח אנשים לשתות משהו בכוח, גם אם תשיר להם את זה בדיסקו כל היום.

אז בפעם הבאה שאתם לובשים ג'ינס, תרימו כוסית (אולי של משהו אחר), ותזמזמו לעצמכם בלחש, עם חיוך קטן: "דור הג'ינס... דור הג'ינס...". את ההמשך, אתם כבר יודעים.

איזה יופי של מכשיר להקליט איתו! מודל שנת 1972 ועם עיצוב מהודר ומושך עין.

סילבסטר לפתיחת שנת 1971 במלון מיראמר. ויש קוסם שהוא גם אילוזיוניסט! איתו יש את הלן שמשחקת עם נחשים וכלבים, אקרובטיקה עם השם המפוצץ לוס ארמנדוס וביניהם דודו דותן אחד ויחיד.

אחד הדברים שאהבתי מאד כילד בחופש הגדול היה הסדרה ״מנהרת הזמן״. עם עלילותיהם של דאג וטוני במקומות שונים בזמן.

אחד הדברים שאהבתי מאד כילד בחופש הגדול היה הסדרה ״מנהרת הזמן״. עם עלילותיהם של דאג וטוני במקומות שונים בזמן. כן, אותה סדרת מדע בדיוני אהובה שבה שני מדענים - ד"ר טוני ניומן וד"ר דאג פיליפס - הולכים לאיבוד בזמן במתקן ממשלתי סודי ביותר, שאיכשהו נראה שיש בו פחות אבטחה מבקניון ממוצע. ודאג וטוני? כמה שהם הלהיבו אותי כשהם הגיעו לכל רגע היסטורי שהיה להם להציע. הפרק האהוב עליי? ברור, זה הפרק בו הם נזרקים בחזרה לטיטאניק בדיוק לקראת ההתנגשות עם הקרחון. איזה טיימינג. איזה פחד. איזה מתח.

אז הגיבורים שלנו המשיכו לפנק אותנו, ילדי הסבנטיז ותחילת האייטיז, בסיבוב ההופעות הסוער שלהם עם הלהיטים הגדולים יותר של ההיסטוריה, כשהם נוחתים למצבים עגומים ובאים לתקן אותם. נכון, זה לא כמו לנחות במסיבה הכי נוצצת שיש - כי אחרי הכל, המדענים האלו באו לעבוד. דאג וטוני הם גיבורים.

עם זאת, דאג וטוני הם, ללא ספק, הנוסעים בזמן הכי לא מוכנים אי פעם. בלי מפות, בלי הדרכה קפדנית, בלי יומנים והם אפילו לא מחליפים בגדים! אבל יש להם שני דברים בשפע: כישרון למעוד לתוך הסכנה, והיכולת המדהימה להשתלב בכל תקופה היסטורית רק עם שינוי הבעות הפנים שלהם מבלבול קל לבהלה קלה.

רגע אחד הם על הטיטאניק ומנסים לשכנע את קפטן האוניה (האח של קפטן סטובינג?) שאולי זה רעיון טוב להתרחק מהקרחון, וברגע הבא הם ביוון העתיקה, מנסים נואשות להיזכר אם הם אמורים לומר " זאוס יברך אותך" או פשוט להנהן בנימוס.

בינתיים, בבסיס מנהרת הזמן הסודי (שנראה כמו גרסה משוכללת למערה החשמלית של חסמב"ה), שאר הצוות עבד בקדחתנות כדי להחזיר את דאג וטוני הביתה. ב"עובדים בקדחתנות", אני מתכוון שהם בהו במסכים שבעיקר מצפצפים ומהבהבים, ומדי פעם צעקו דברים כמו: "השגנו קשר איתם!" ואז, כמובן, הקשר שוב ניתק. זה היה מרתק אז, בעיני ילד, וזה מגוחך וקסום היום, בעיני הילד שכבר גדל.

ובל נשכח את קירק, איש הצבא הקשוח שאחראי על כל המבצע. נראה שהתפקיד שלו היה מורכב מנביחת פקודות, בהייה קודרת באורות מהבהבים, ומדי פעם להיאנח עמוקות כאשר דאג וטוני עושים פשלה.

הקסם האמיתי של מנהרת הזמן טמון באפקטים המיוחדים שלה, שהיו מתקדמים לסיקסטיז ונוסטלגיים לחלוטין, כגון גרפיקת המנהרה המסתחררת כשדאג וטוני נופלים בה לעוד משימה. נו, אולי כדאי להחזיר את דאג וטוני במנהרת הזמן לאיראן של שנת 1979 ולקוות ששני אלו יצליחו לתקן את יחסי השלום בינה לבין ישראל.

למרות הזמן הקצר בו הסדרה רצה בזמן אמת - מנהרת הזמן הותירה השפעה מתמשכת. זה שימש השראה לתוכניות מסע בזמן עתידיות (ואולי גם סרטי בחזרה לעתיד?), ונתן לנו את הכיף לראות שני גברים בוגרים מנסים לשמור על פרצופים רציניים תוך אמירת שורות כמו, "מהר, טוני, אנחנו חייבים לעצור את האסטרואיד לפני שיפגע בכדור הארץ!"

אחחח... כמה כיף היה בטלוויזיה של פעם.

בראייה נוסטלגית - אופני ראלי צ'ופר.

היקום של ילדי סוף שנות השבעים בישראל התחלק בעיניי לשניים, חלוקה ברורה וחד משמעית יותר מכל גבול מדיני: אלו שיש להם ראלי צ'ופר, ואלו שאין להם. אני, למרבה הצער, השתייכתי למחנה השני.

"מה כבר היה באופניים האלו?" אתם שואלים היום? השאלה הזו לבדה מעידה שלא הייתם שם. ראלי צ'ופר לא היו "אופניים". הם היו, בעיני הילד שהייתי, רכב חלל שהונדס על ידי נאס"א ונחת בטעות בחנות אופניים מקומית ועם תג מחיר יקר. וזה לפני שהגיעו לאופנה אופני הבי.אם.אקס שהטריפו אותנו. זה כבר סיפור אחר.

אתחיל מהיהלום שבכתר של ראלי צ'ופר. בעוד שאופניים "טובים" אחרים הסתפקו בידית הילוכים קטנה ומסכנה על הכידון, או היו דגמים שהיו בלי הילוכים כלל, לראלי צ'ופר הייתה קונסולה מרכזית. על צינור השלדה העליון, בדיוק איפה שהיה הכי לא נוח והכי מסוכן להגיע אליו עם היד תוך כדי רכיבה, התנוססה בגאווה ידית הילוכים שנראתה כמו ג'ויסטיק של מטוס קרב או, לכל הפחות, כמו ידית הילוכים של פורד מוסטנג. לרוב היו שם שלושה הילוכים, עם מספרים ברורים: 1, 2, 3. המעבר ביניהם, אותו "קליק" מיוחל, לא היה סתם העברת הילוך. זו הייתה שליטה בכוח. הילד שרכב על ראלי צ'ופר לא סתם דיווש, הוא ממש "נהג" באופניים. אני, לעומתו, רק סובבתי פדלים.

מההילוכים נעבור לכיסא של ראלי צ'ופר. הופה! תשכחו מאוכפים קטנים, קשיחים ומכאיבים בטוסיק. לראלי צ'ופר היה כיסא בננה ארוך, מרופד, שלפעמים אפילו הגיע עם פס מירוצים לבן במרכזו. הוא היה הזמנה להרפתקה זוגית. כיסא הבננה הבטיח נוחות, סטייל וחיי חברה. הוא היה ספה דו-גלגלית.

לעיתים קרובות, מאחורי כיסא הבננה התנשאה קשת מתכתית שהייתה חסרת כל תועלת מעשית, אבל הוסיפה מימד של אופנוע "טיזי ריידר" לכל העסק. זה היה האקססורי האולטימטיבי. הדובדבן שבקצפת המטאלית.

כן, גם אני ניהלתי עם הוריי את המשא ומתן מהמורכבים והאסטרטגיים יותר בחיי הצעירים. הבטחתי הכל. ציונים מושלמים (למרות שהייתי תלמיד לא מהחזקים). סידור חדר ברמה של חייל מארינס. שטיפת כלים עד גיל גיוס. הורדת הזבל בהתנדבות, גם כשזה לא התור שלי. הצגתי להם טיעונים כלכליים מופרכים על איך אופניים עם הילוכים יתנו לי ביטחון."אבל יש לך אופניים מצוינים", הייתי מקבל כתשובה. "הם נוסעים נהדר". לך תסביר. הרי הם גם לא הבינו כשביקשתי שיקנו לי משחק GAME WATCH עם מסך קטנטן ושחקני כדורסל. "זה ישפר את הביצועים שלי בכדורסל", אמרתי בביטחון. התגובה שקיבלתי מהם הייתה... נו, אשאיר אותה לעצמי.

"הם נוסעים נהדר", הם אמרו לי על האופניים שלי. ובכן, "נוסעים" זה לא העניין. גם עגלת סופרמרקט נוסעת. הלו! ראלי צ'ופר לא "נסעו"! הם ריחפו. הם שייטו. הם היו כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה של מגרש המשחקים. להיות בעלים של ראלי צ'ופר היה כמו להיות בעלים של יאכטה במרינה של השכונה. הילד עם ראלי צ'ופר תמיד היה במרכז. כשהוא עצר, ילדים התאספו סביבו, מביטים על ידית ההילוכים כאילו הייתה מקל קדוש. "אפשר סיבוב?" הייתה השאלה הנפוצה והתשובה כמעט תמיד הייתה "לא", והבנו את זה. לא מבקשים סיבוב על חלום של מישהו אחר שמעביר במיומנות-על את ההילוכים - "קליק קליק קליק"! כן, היו כאלו שהיה להם ראלי צ'ופר והיו כאלו שהיה להם "רע לי" צ'ופר.

השנה היא 1975 ובישראל מתורגם הקאבר של ג'ון לנון בצורה מקורית...

עם השיר מרטיט הלבבות בביצועו של אנדי וויליאמס ועם פרצופיהם של ריאן אוניל ואלי מקגרו, אי אפשר לטעות - זה סרט שובר קופות אמיתי משנת 1970!

הטלוויזיה בחופש הגדול של שנת 1982...

אני עולה לכיתה ד'...

כמה אהבתי את 'איים אבודים' ואת 'מנהרת הזמן' - אבל פתאום! ללא הכנה מוקדמת צץ על המרקע אלטון ג'ון היישר מרוסיה. הוא לא לבד על הבמה; גם ריי קופר מלהטטלצדו בכלי ההקשה. שתיתי בצמא כל פריים ונהניתי מהשירים שרק מעטים מהם הכרתי אז. אבל הריגוש היה בעננים וכיפאק היי לטלוויזיה של אז שעזרה לחנך אותי מוסיקלית, בדיוק כמו שצריך - עם הפתעות כמו זו.

השנה היא 1983 ואורגן ההאמונד הוא אאוט! גם הפנדר רודס אללה ירחמו! והמלוטרון? מקומו בפח הזבל! מעכשיו רק אורגנית של קאסיו היא המלך.

וכולם לשיר - ״דה דה דה!״...

שנת 1983: המלך מת, יחי המלך החדש! (והוא עשוי מפלסטיק זול). כן, זה היה הזמן בו העתיד נשמע פתאום כמו צעצוע על בטריות.

באותו זמן האינפלציה בישראל דהרה במאות אחוזים, מניות הבנקים עמדו לקרוס בקול תרועה רמה, ברחובות עדיין הדהדו הדי מלחמת לבנון הראשונה, ובאוויר הייתה תחושה מוזרה של בלבול, משבר וציפייה דרוכה למשהו חדש. והדבר החדש הזה, לפחות בעולם המוזיקה, הגיע בצורת קופסת פלסטיק לבנה וצנועה, עם כפתורים קטנים ומנגינות מובנות מעצבנות.

כן, חברות וחברים, שנת 1983 הייתה השנה שבה הוכרזה מלחמה על העבר. זו הייתה שנת הבגידה הגדולה. השנה שבה דור שלם של מוזיקאים, במודע או שלא במודע, הסתכל על אלילי המקלדת של שנות השבעים, אמר להם "תודה רבה על השירות", ושלח אותם בעדינות, או שלא כל כך בעדינות, אל בוידעם ההיסטוריה.

כדי להבין את גודל המהפכה, צריך קודם כל להספיד את הקורבנות המפוארים.

אורגן ההאמונד לא היה סתם כלי נגינה, הוא היה רהיט. יצירת אמנות מעץ מהגוני כבד, עם שורות של קלידי שנהב, פדאלים לרגליים שמזכירים עוגב כנסייתי, וסוללת כפתורים שנראתה כאילו נלקחה מתא הטייס של בואינג 707. כדי להפיק מזה את הצליל הייחודי, היה צריך לחבר אותו לרמקול לזלי – מפלצת מסתובבת ששקלה כמו מקרר אמקור ישן והצריכה צוות סבלים מקצועי כדי להזיז אותה מהאולפן לבמה.

ההאמונד היה הסאונד של הרוק המתקדם, של הפאר וההדר. דיפ פרפל, יס, אמרסון לייק ופאלמר. בארץ, הוא היה הנשמה של הלהקות הגדולות. לנגן על האמונד היה הצהרה (נו, לא סתם אני נגן האמונד - נכון?). אבל בשנת 1983, כל הכובד הזה, כל הרצינות הזו, הפכה פתאום למשקולת. מי צריך חתיכת ארון קודש כשאפשר לקבל את כל העולם בכף היד?

הפנדר רודס? אללה ירחמו. אם ההאמונד היה מלך הרוק, הרודס היה הנסיך המלנכולי של הג'אז-פיוז'ן והנשמה. הצליל שלו היה כמו דבש נוזלי חם שנמזג ישירות לאוזן. צליל פעמוני, חשמלי, רך ונוגה. זה היה הסאונד של סטיבי וונדר, של הרבי הנקוק, של סטילי דן. בישראל, זה היה הצליל של מתי כספי ויוני רכטר וכוורת.

הפנדר רודס דרש מגע עדין, אצבעות שיודעות ללטף ולא רק להלום. אבל בשנת 1983, מי רצה ללטף? כולם רצו לדפוק. העולם בחוץ היה קשוח, אגרסיבי, והמוזיקה הייתה צריכה לשקף את זה באופן זוויתי - לא מעוגל. הרכות של הרודס נשמעה פתאום כמו חולשה. הפסקול של דור הולך ונעלם.

והמלוטרון. הו, המלוטרון. אבי כל הסימפולים. קופסת קסמים בריטית, מסורבלת ומזגזגת, שהכילה בתוכה סלילי טייפ קצרצרים של כלים אמיתיים. רציתם צליל של חליל? לחצתם על קליד, וסרט קצר של נגן חליל התנגן. רציתם כינורות? בבקשה. זו הייתה הטכנולוגיה הפסיכדלית שהביאה לנו את הפתיחה של "שדות תות לנצח" של הביטלס ואת הקסם של להקת ג'נסיס. אבל בשנת 1983 הבראשית נזרקה לצד לטובת תורה אחרת.

המלוטרון היה סיוט טכני. הסלילים נקרעו, המנועים זייפו, והכלי יצא מכיוון אם רק הסתכלתם עליו לא יפה. הוא היה יקר, כבד ובלתי אמין בעליל. מקומו אז, איך לומר בעדינות, היה בפח הזבל של ההיסטוריה. הוא היה סמל לתקופה שבה כדי ליצור צליל עתידני היית צריך מכונה מסובכת ופרימיטיבית. בשנת 1983, העתיד כבר לא היה צריך מכניקה מסורבלת. העתיד היה דיגיטלי.

ואז, כמו ג'וק קטן ועמיד ששרד את האפוקליפסה הגרעינית, הוא הופיע. בהתחלה בצניעות, בחנויות הצעצועים והכל-בו. קטן, לבן, מופעל על ידי ארבע סוללות אצבע. אורגנית קסיו. דגמי ה-VL-Tone וסדרת ה-PT.

זה היה הניגוד המושלמת לכל מה שהכרנו. במקום עץ מהגוני – קיבלנו פלסטיק חלול. במקום סאונד עשיר ואורגני – קיבלנו צפצופים דקיקים ודיגיטליים. במקום צורך בכישרון וירטואוזי – קיבלנו כפתור "דמו" שמנגן FUR ELISE בזיוף קל. היו לו מקצבים מובנים: "רוק 1", "דיסקו", "בוסה נובה", "וואלס". כל אחד מהם נשמע כמו גרסה מעליבה של הדבר האמיתי. אני לא מאמין שאנשים אשכרה הזילו על זה ריר של תשוקה בזמנו.

בהתחלה זה היה צעצוע. כלי למתנ"ס או מתנת יום הולדת לילד שלא באמת מוכשר. אבל אז קרה משהו מוזר. האסתטיקה החדשה של הגל החדש והסינת'-פופ, שהגיעה מאירופה הקרה והמנוכרת, חיפשה בדיוק את זה! סאונד סינתטי, מכני, חסר נשמה בכוונה תחילה. סאונד שמצהיר: "אני גאה להיות צפצוף אלקטרוני - ביפ ביפ ביפ".

הקסיו היה זול. כל נער ונערה יכלו לחלום להקים איתו להקה בחדר השינה. לא צריך יותר אישור מההורים למשכנתא שנייה כדי לקנות האמונד משומש. פתאום, קלידן יכול היה להיות הבחור הכי קול בלהקה, כשהוא מתחמש בקסיו PT-30. זה היה שחרור, גם אם זה בא על חשבון המורכבות והאיכות המסורתית.

ואם היה המנון אחד שתפס את רוח התקופה, את המעבר מהמפואר לפשוט, מהרגשי למכני, זה היה הלהיט המונוטוני של הלהקה הגרמנית "טריו" שהתהדר בשם המורכב להפליא, "דה דה דה".

עם שני אקורדים פשוטים, תופים מינימליסטיים להחריד, צליל מוביל צפצפני ואינפנטילי, מהסוג שאפשר לנגן באצבע אחת על הקסיו הכי פשוט. והמילים? בגרמנית צחה - "אני לא אוהב אותך, את לא אוהבת אותי. אהה...". ולחשוב שהפיק את זה קלאוס פורמן - חבר קרוב של הביטלס! הו, האימה!

וזאת כל התורה. הניכור, הפשטות המוחצנת, חוסר היומרה שהפך ליומרה הכי גדולה. השיר הזה היה סטירת לחי מצלצלת לכל להקות הרוק המתקדם עם סוויטות של 20 דקות על יצורים מיתולוגיים. הוא אמר: העתיד הוא פשוט. העתיד הוא טיפשי וקליט - ולכן תגידו לנו תודה... דה דה דה!

הגל הזה שטף גם את ישראל. להקות ישראליות אימצו את הסאונד הקר, האלקטרוני והמינימליסטי. הגיטרות הפכו להיות שפיציות, הבסים הפכו מונוטוניים והקלידים... ובכן, הקלידים כבר לא היו צריכים לסחוב את כובד העולם על כתפיהם. הם היו שם כדי לצפצף על העולם, להוסיף צבע סינתטי, ולהזכיר לכולם שאנחנו באייטיז.

הנוסטלגיה שלי לקסיו של 1983 היא נוסטלגיה מסוג אחר. אני לא סובל את הצליל שלו. אני איש של האמונד ומלוטרון ופנדר רודס. אבל לחזור לתמימות של לחשוב שקופסת פלסטיק קטנה יכולה להחליף תזמורת? קחו אותי לשם. גם אם זה נשמע קצת זול וצווחני. זו הנוסטלגיה לילד כמוני שישב בחדרו, לחץ על מקצב ה"סמבה" המגוחך, וניסה בשתי אצבעות להוציא את המנגינה של הלהיט החדש מהרדיו. דה דה דה!

======

אנחנו ביוני 1968 וסבלנותם של אלפי רוכשי מקלטים בישראל כבר מתחילה לפקוע. הם רוצים לדעת מתי יהיו כבר שידורים קבועים ורצופים. הם רוצים את זה בהקדם. הם רוצים לדעת מתי התאריך המדויק. בינתיים מתמהמהים אנשי הטלוויזיה הכללית, שמפחדים להתחייב. בינתיים יכולים האנשים לכוון את האנטנה לכיוון קפריסין וליהנות מהתכנים שם.

אנחנו בנובמבר 1984 ולהקת בנזין במופע מדליק באולם המתנ"ס שבקריית חיים. מדובר בפורמט הטריו של הלהקה, לאחר שגיטריסט הקצב שלה, קיטש אמסלם, עזב לפני כן.

אלו הימים האחרונים יחסית של להקת רוק זו ויומיים לפני הופעתה גם נערכה תחרות ברייקדנס מקומית, עם צלילים זוויתיים ותזזיתיים. הזוכים קיבלו מתנות מחנות "הצליל".

השנה היא 1971 ובמועדון בר-ברים המשופץ מופיעה להקת זיעה קרה. המבלים יכלו ליהנות מהקיר הצבעוני והססגוני מאחורי הבמה, שבו מצויירות דמויות. אבל בשנת 1972 יישרף המועדון.

את השטח למועדון זה, ברחוב בן אביגדור בתל אביב, השכיר סבי המנוח, שהייתה לו שם נגריה בקומה העליונה.

אז מי הייתה להקת זיעה קרה? הקלידנית אלונה טוראל, הבסיסט שמוליק ארוך, המתופף אהרלה קמינסקי ונגנים נוספים.

אליהו מימון מרמלה שואל (בשביל חבר...) בלהיטון, בשנת 1970, שאלה חשובה מאד.

מעכשיו אל תגידו להקת רנסאנס. תגידו להקת ״תחייה״. להיטון, דצמבר 1969

לא זכור לי שהיה לזה טעם טבעי באמת...

כמה הייתם משלמים כדי לחזור ליולי 1970 ולראות את האירוע הזה?

איזה שגעון זה היה! אחד מהסימנים המובהקים של עידן הדיסקו. המוסיקה המשובחת היא של הבי ג'יז, שהצליחו אז להמציא את עצמם מחדש עם קולות גבוהים שיכלו לשבור זגוגיות.

עצמו לרגע את העיניים ונסו לשמוע את צלילי הרקע של בית ישראלי ממוצע אי שם בתחילת שנות השמונים. יש סיכוי טוב שתשמעו את הרדיו שתפס מקום של כבוד בסלון. אולי זה יהיה הצליל המתכתי והדקיק יותר של רדיו נייד, כזה שלקחנו לים או שהיה מונח על השיש במטבח. ואם ממש תתאמצו, תשמעו את הרדיו ברכב המשפחתי, מלווה אתכם בנסיעה צפונה לחופשה שנתית, כשהחלונות פתוחים לרווחה כי מזגן היה עדיין מותרות ובשביל רוח פתחנו את החלון עם ידית.

בעידן ההוא, עידן של ערוץ טלוויזיה אחד (ולא תמיד בצבע), הרדיו לא היה סתם מכשיר. הוא היה מרכז העצבים של הבית. היינו מכוונים אותו בדייקנות, מסובבים את החוגה כדי למצוא את התדר הנכון, נאבקים ברעשי רקע סטטיים עד שהקול הצלול בקע מהרמקול.

בין השירים שודרו יצירות קצרצרות, בנות 30 שניות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי. אלו היו הג'ינגלים. תשדירי הפרסומת. אותן מנגינות קליטות שהופקו באולפנים שם הוקלטו גם אלבומים שלמים. בעידן שבו לא היה כפתור "דלג", לא הייתה דרך לברוח מהן. אבל הן לא היו רעש רקע, הן היו אירוע תרבותי בפני עצמו. הן היו הפלייליסט המשותף של האומה, משהו שכל ילד ומבוגר ידעו לדקלם את מילותיו בעל פה ובכך להיות סוכנים ללא מודע למוצרים שזימרנו לנו בקול.

כדי להבין את עולם הג'ינגלים של האייטיז, חייבים קודם כל להבין את הטירוף הכלכלי שאפף את ישראל באותן שנים. זו לא הייתה סתם תקופה של "יוקר מחיה"; זו הייתה תקופה של היפר-אינפלציה דוהרת, מפלצת כלכלית שבלעה את ערך הכסף כמעט בן לילה. בשנת 1984, האינפלציה השנתית בישראל נסקה לשיעור בלתי נתפס של כ-440%. המשמעות המעשית הייתה אבסורד יומיומי. מחיר של עוף פשוט יכול היה לזנק ככה פתאום והמשכורת שקיבלת בתחילת החודש איבדה חלק ניכר מערכה עד סופו.

כל מהדורת חדשות נפתחה בעדכון "שער הדולר", שהפך למדד החרדה הלאומי. זו לא הייתה רק כלכלה; זו הייתה אובססיה לאומית, מצב פסיכולוגי מתמיד של חוסר ודאות. בתוך הכאוס הפיננסי הזה, שבו ערכו של הכסף היה נזיל ובלתי צפוי, נולד פרדוקס. חברות מסחריות גדולות בחרו להשקיע סכומי עתק, לא רק בפרסום, אלא בהפקת ג'ינגלים מוזיקליים מושקעים ויקרים להחריד. מדוע? כי בעולם שכולו שינוי וחוסר ודאות, ג'ינגל איכותי, קליט וקבוע, כזה שמבוצע על ידי קול מוכר ואהוב הציע משהו שהכסף כבר לא יכול היה להציע: יציבות. המסר של הג'ינגל היה פשוט, סמכותי ובלתי משתנה. הוא שידר ביטחון ועוצמה בעולם ישראלי שאיבד את שניהם.

בואו נחזור לשנת 1983. אתם בעלי עסק, נניח חברה למשקאות קלים או יבואן של מוצרי חשמל, ואתם רוצים שכל המדינה תזמזם את שם המותג שלכם. אתם פונים ל"שירותי פרסומת בשידור" ומבקשים את המחירון. התמונה שמתקבלת היא לא פחות ממדהימה, במיוחד בהתחשב במציאות הכלכלית של אותם ימים.

הנה התפריט שהיה מוצע לכם:

רשת ג' (ורשת ב'), שעות השיא (06:00-14:00): שידור אחד של תשדיר באורך 30 שניות יעלה לכם 12,000 שקל.

רשת ג', שעות הערב (19:00-20:00): המחיר יורד מעט, ל-7,000 שקל.

שעות הלילה המאוחרות: כאן התעריף צונח לכ-3,000 שקל.

רשת א': האופציה התקציבית. פרסום במהלך היום יעלה כ-4,000 שקלים, ובלילה כ-1,000 שקלים בלבד.

אבל זה רק קצה הקרחון. זוהי העלות של זמן האוויר בלבד. לפני ששידרתם אפילו שנייה אחת, הייתם צריכים להפיק את הג'ינגל עצמו. וכאן, ההשקעה האמיתית נחשפת: הפקת ג'ינגל איכותי, כזה שיכלול זמרים מהשורה הראשונה, נגני אולפן מקצועיים, מעבד מוזיקלי וזמן אולפן יקר, עלתה סכום אדיר של כ-70,000 שקלים.

כדי להבין את המשמעות האמיתית של המספרים הללו, חייבים להציב אותם בהקשר הנכון. על פי נתונים רשמיים, השכר החודשי הממוצע במשק בשנת 1983 עמד על 22,945 שקלים (ישנים, כן?).

השימוש בשלישיית הגשש החיוור למותג המשקאות "קריסטל" היה הברקה שיווקית גאונית. הגששים לא היו רק בדרנים; הם היו התגלמות הישראליות עצמה. הקולות שלהם, ההומור, האינטונציה – כל אלה היו חלק מה-DNA הלאומי. חברת קריסטל, מותג חדש יחסית (חברת האם נוסדה ב-1982), לא קנתה רק שלושה זמרים. היא קנתה לעצמה כרטיס כניסה מיידי לפנתיאון. כשהגששים שרו "החום בוטל", זה לא היה סתם סלוגן; זו הייתה אמירה גששית קלאסית, כזו שיכלה להשתלב בקלות במערכון על "הצ'ופצ'יק של הקומקום" או בסרט כמו "גבעת חלפון אינה עונה". קריסטל לא מכרה משקה - היא מכרה חוויה קייצית. מי לא מכיר את "החום בוטל - שותים קריסטל"?

ריקי גל של שנות השמונים הייתה תופעה ייחודית. מצד אחד, היא הייתה זמרת רוק עוצמתית עם קול מחוספס ולהיטים כמו "לגור איתו". מצד שני, היא הייתה כוכבת אהובה של הפסטיגל ופסטיבלי שירי הילדים, עם שירים מתוקים כמו "ג'ינג'ית". חברת ספרייט קנתה בדיוק את הדואליות הזו: את הקוליות המרדנית של הרוק יחד עם הגישה הרחבה והמשפחתית. קולה העניק למותג הבינלאומי פנים ישראליות אותנטיות, חזקות ונשיות. היא הייתה התשובה הישראלית לטעם הנכון – קצת חצופה, קצת מתוקה, והרבה מאוד כריזמה. אז מה אם זה רק מים, חומצה כלשהי והרבה סוכר?

קולו של אריק איינשטיין לא היה סתם קול; הוא היה פס הקול של הבית הישראלי. הוא היה הצליל של אחר צהריים של שבת, של "שבת בבוקר". הג'ינגל של ויסוצקי, שהיה מוכר עוד משנות ה-70, קיבל בשנות ה-80 הסוערות משמעות חדשה. ההגשה החמה והרגועה שלו הייתה יותר מפרסומת; היא הייתה הבטחה של 30 שניות שלפחות כמה דברים בעולם עדיין נותרו פשוטים, טובים ואמינים. זה היה המקבילה לחיבוק חם, והחיבור בין קולו של איינשטיין לכוס תה מהבילה היה טבעי ומושלם. וזה אחרי שהוא כבר שר לנו לפני כן על "נמס בכוס" וסכיני גילוח דיפלומט.

קשה שלא לקשר את המוזיקליות השנונה והייחודית של הג'ינגל של בנק דיסקונט לסגנון המובהק של דני סנדרסון, הן מכוורת וגזוז והן מאלבומי הסולו שלו. בתקופה של חוסר אמון כלפי המערכת הבנקאית (במיוחד אחרי משבר מניות הבנקים של 1983), בנק דיסקונט השתמש בדמותו של סנדרסון כדי לשדר תדמית של בנק חכם, שונה ונגיש יותר – בנק ש"מבין עניין". סנדרסון סיפר לי אישית ששנות השמונים היו עשור לא קל שהיה צריך להתפרנס בו.

גלי עטרי ומני בגר מפרסמים את שארפ? זו הייתה הברקה. השניים היו באותה תקופה סופרסטארים, בעיקר בזכות הלהיט הענק והאמוציונלי שלהם, "דואט פרידה". לאחד אותם מחדש עבור ג'ינגל לא היה סתם פרסומת; זה היה אירוע תרבותי. זו הייתה המקבילה המוזיקלית לסרט המשך שובר קופות. חברת שארפ יצרה אירוע פופ משלה.

חוץ מהזמרים האהובים, היו גם המון ג'ינגלים שכל ילד אייטיזי כמוני יודע לשיר היטב. "איזה זיפ שותים היום?", "ביצים ביצים ביצים..." או "זוגלובק - מה? זוגלובק - אה!" - ולא תאמינו איך הם נוצרו. הסיפורים מטורפים ואת כולם שמתי בספר המיוחד שכתבתי על (ועם) קובי אשרת ששמו "דרך ארוכה". הסיפור על זוגלובק? פרייסלס!

אז מה הפך את הג'ינגלים הללו לכל כך אפקטיביים ובלתי נשכחים? התשובה טמונה בנוסחה מנצחת, "נוסחת המיני-להיט". הנוסחה הזו כללה שלושה מרכיבים עיקריים. הראשון היה מלודיה פשוטה וקליטה להפליא, כזו שנדבקת לראש ולא מרפה. השני היה חזרה אינטנסיבית על שם המותג והסלוגן, שהוטמעו בתודעה בכוח. והשלישי, והחשוב לא פחות, היה הפקה מוזיקלית מהשורה הראשונה.

היום - פרסומות הן דבר מעיק. הן דבר מטריד. הן דבר שרק גורם לנו חשק להעביר תחנה. אבל בימים ההם? ג'ינגל טוב היה כמו הלהיט הכי כייפי שהוצע לנו להקשבה.

============

ובשנת 1968, בטלוויזיה הלימודית, מדגימה המורה שולמית את בעיות המתמטיקה עם ידידה, מר גולם...

גם שומעים וגם רואים?! פנטסטי!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.