מנהרת הזמן הנוסטלגית שלי - חלק 2
Updated: Feb 4
השנה היא 1971 ושלמה ארצי הוא ירון זהבי וזאב רווח הוא אלימלך זורקין בסרט הקאלט "חסמבה ונערי ההפקר" , על פי ספריו המופלאים של יגאל מוסינזון.
לא כולם אהבו את זה בזמנו. עיתון העולם הזה העניק לסרט ציון שנע בין חלש ורע, כשהוא מסביר: "הנה חזרו הישראלים לתסריטים הכתובים ברישול, למשחק הנבוך והמביך, לתפאורות מאולתרות בדלות של תאטרון אידיש ולצורה קולנועית שהולמת תעשייה בחיתוליה. עד מתי נמשיך להרטיב במכנסיים?
איזה ילד יכול עוד היום, בתקופת הטלוויזיה, להתפעל משורת קופסאות וארגזים מהם בוקעים קולות חורקים ומנצנצים אורות עלובים? יכול להיות שהסרט נועד לצעירים שאינם בררנים כל כך גדולים. אם כך, הוא נועד כנראה רק לצעירים מאד מאד - ואלה עדיין מעדיפים את גני המשחקים והנדנדות".
בעיתון דבר נגרס שזה "סרט פרימיטיבי וגס, המתיימר להיות חמוד ותמים".
באחת מפגישותיי עם מישה סגל, דיברנו על דברים רבים שהוא כתב למוסיקה הישראלית כשלפתע הוא פלט שהוא גם כתב את המוסיקה לסרט הזה. כשהוא ראה שאני מופתע ומתענג, כמי שגדל על הסרט מילדות, הוא אמר לי שיש לו את כל המוסיקה המוקלטת באיכות מאסטר. כשהוא ראה כמה שאני מתלהב מזה, הוא שלח לי את ההקלטה ששמורה אצלי במלואה ומענגת בכל פעם שאני מקשיב לה. מישה - אין עליך!
אנחנו בתחילת 1977 ורבים ממאזיני הרדיו שמו לב כי הצפצופים הקצרצרים שמקדימים את מהדורת החדשות צומצמו לחמישה במקום שישה, כשהחמישי והאחרון ארוך יותר מהשאר.
במרץ 1979 הוקלט, באולפני הרצליה, הפרק האחרון בתכנית הילדים "טלפלא". זאת אחרי יותר מ-300 פרקים שהוקלטו ושודרו! בפרק האחרון מודיע טלא הבובה לחבריו (מוטי ברכאן, אלי גורשטיין, אושיק לוי ורחל הפלר) שברצונו להפסיק לעבוד בטלוויזיה ולצאת לטייל בעולם. במערכת הטלוויזיה כבר החלו אז לעבוד על תכנית חדשה שתיקרא "החתול שמיל". בהתחלה היה אמור שמואל בילו להיות השחקן בתחפושת החתול, כשבסוף זכה בה נתן דטנר.
הזמרת הצעירה מאד, הלן שפירו (נו, זאת עם הלהיט WALKING BACK TO HAPPINESS) הגיעה לישראל בשנת 1963 והיה זה זמן קצר לפני שהופיעה, ככוכבת הראשית, לצד הביטלס הצעירים שהיו רק בתחילת פריצתם.
בארצנו פרסמו אותה כ"נערה בעלת הקול הבשל ואלילת גיל הטיפש עשרה" והיא בילתה פה גם במועדונים ואף רקדה טוויסט עם מעריצים מקומיים.
אבל בשנת 1968 המצב נראה שונה. כשהגיעה להופעות בארצנו, ליוותה אותה להקת הצ'רצ'ילים שלנו והבסיסט בה, מיקי גבריאלוב, סיפר לי שהלן הייתה חמוצה ביותר וקיללה לא מעט. שפירו גרמה גם להתמרמרות מצד תחנת רדיו ישראלית, כשאיחרה להגיע לראיון עמה.
באותו יום ההופעה בפוסטר המצורף, הופיעה העלמה גם באצטדיון העירוני ברמת גן. בכל זאת, היה זה ערב יום העצמאות. לצדה הופיעו שם יהורם גאון, אריס סאן, להקות מחול ומקהלת ילדים בניצוחו של זיקו גרציאני. ברור שהיו גם זיקוקי דינור!
השנה היא 1976 ובאותו דף המצעדים, בעיתון להיטון, יש הבדלי כסף מהותיים
מגיע? לא מגיע? לא מגיע! כמו להיטו הגדול, הזמר דל שנון ביצע RUNAWAY (בריחה) ולא הופיע פה. מאמצע שנות השישים עומעם כוכבו ובמשך שנים רבות ניסה לחזור לעניינים בעולם המוסיקלי. בשנות השבעים הוא התמכר לטיפה המרה עד שבסוף אותו עשור נרשם למוסד גמילה. דווקא כשפרח שוב וחמישה ימים לאחר שהופיע בבית הקונגרס, במופע זיכרון שנתי לבאדי הולי, נמצא שנון מת בביתו. גופו היה על כיסא נדנדה והרובה שלו היה מוטל על הרצפה...
זה סרט בורקס אמיתי! - סמי בורקס, שהפך להיט אדיר בארצנו, נקרא על שם סמי אלקולומברי הבולגרי. והבורקס שלו היה, בשנות השבעים והשמונים של ישראל, אגדה קולינרית לכל כיס.
גם את האבקה הזו מכרו לנו בתחילת האייטיז - 'משקה מן הטבע במקום מים עם צבע'.. נו, לא פלא שזה לא החזיק הרבה זמן מעמד. אולי כי העם העדיף את זיפ הצבעוני והזרחני?
דני סנדרסון בימים בין הכוורת לגזוז.
הגיע סוף השבוע והרצפה עדיין מלוכלכת? מזל שיש קריסטל. מנקה הרצפות היעיל ביותר. לא משאיר כתמים. אוהבי סיכונים? אפשר גם לנסות וללגום.
מה זרם באותו יום בירושלים? נהר צהוב? (על שם להיטה של להקת כריסטי) או שמא נהר שחור? לשרגא גרינשטיין מירושלים הפתרון.
תאמינו לי, עם המכשיר הזה נהניתי לשמוע מוסיקה הרבה יותר מהסראונד וההיי פיי שיש היום.
כמה שזה נראה נפלא! אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, עם גלוריה סטיוארט - למרות שנולדתי רק בשנת 1971...
ברווזים ברווזים בואו הביתה! (לא רוצים)
בואו לאכול! (לא רוצים) בואו לשתות! (לא רוצים)
טוב, הזאב יטרוף אותכם! (לא פוחדים)
ואווו!... אנחנו בסוף 1982 והשיר הזה נטחן ללא הרף ברדיו. עד כדי כך שלא זוכרים שיר אחר של אותו עובד מהתקליט שלו. כולם השתגעו על הברווזים שלו. ילדים ומבוגרים שרו את זה יחדיו גם כשהתארח בתכנית הטלוויזיה, עוד להיט.
אז מי זה עובד? מה זה עובד? ובכן...
מדובר בעובד טובי בן ה-26 שעסק לפרנסתו בניהול מסעדה שהייתה שייכת לו ולאחיו, בלב כרם התימנים בתל אביב, שם גם נולד. בצבא הוא שירת במשטרה הצבאיתולאחר מכן עבד גם בהקלטת ג'ינגלים עם פופיק ארנון, עד שהאחרון חזר בתשובה.
את השיר על הברווזים הוא כתב, לדבריו, בהשפעת משחק שאמו נהגה לשחק עמו בילדותו כדי לפתותו לאכול מבישוליה. קובי רכט הוא שעיבד את השיר. לנוכח הצלחת השיר ההיסטרית התעקש עובד שחברת התקליטים, הד ארצי, תוציא לו תקליט שלם ולא רק תכניס את הלהיט של הברווזים לאוסף משלה. אנשי החברה הסכימו וההפקה מומנה מכיסו.
את עטיפת התקליט "גגות אדומים", ובו משיריו של עובד, צייר יורם לוקוב, חבר של עובד שגם פנה לדורי בן זאב והשמיע לו את "ברווזים". דורי נדלק. עם צאת התקליט לא מיהר עובד להופיע ובחר להמשיך לעבוד במסעדה שלו.
בימים בהם פרסומות היו קאלט וגידי היה טינו קלמנטינו.
רדיו מונטה קרלו - יחמם את גופכם גם כשקר לו
רדיו מונטה קרלו - הקשיבו איך לבכם רוקד ושר לו
ערב ערב בגלים קצרים - תהיו שמחים וגם מאושרים
מעכשיו כל יום בחודש - גם בשפת הקודש!
(המודעה משנת 1971)
יש את הצ'רצ'ילים ויש את הצ'רצ'ילים הצעירים (-:
מודעה משנת 1970..
היא הייתה ילדה רעה מאד. היא העריצה את קליף ריצ'רד. אהבה אותו אהבת נפש - עם הצלליות ובלעדיהן. כששאלו אותה "את מי את אוהבת יותר? אלביס? או קליף?", היא ענתה "לא אחליף את קליף!".
אז כיצד יענישה המלך אלביס באופן שהוא ההיפך מקליף? התשובה היא - פליק!
המון סוחרי תקליטים מזלזלים בתקליט הזה (עם המבט ההוא שלהם ששוקל תקליטים לפי קילו) אבל לי תמיד כיף להקשיב לו כשמזדמן לי. אין מילים אבל יש יופי של מנגינה.
זהו זה ולא אחרת / מים סוף עד ים כנרת / בקיבוץ, בכפר, בקרת / זהו זה ולא אחרת / אל תהיה הוזה, אל תהיה כזה / קום וצא מזה, קום וזהו זה / באוויר הזה - שאף מלוא חזה, זכור שאם תרצה...
כמה פרטי מידע מעניינים על תחילתה של תכנית שתהפוך לתופעה.
- זה החל בשנת 1978 כרעיון של המפיקה, רישה טירמן, ליצור תכנית דינמית לנוער, לימי החופש הגדול של אותה שנה.
- הקונספט מלכתחילה היה לשדר שידורים חיים.
- התכנית הראשונה יצאה לאוויר עם חשש גדול מצד המפיקים, שמא אנשים לא יתקשרו ויפתרו את החידות. החשש התפוגג מיד עם החידה הראשונה, כשמבול של טלפונים הגיע לאולפן.
- לאחר אודישנים למציאת המנחים המתאימים, נבחרו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ.
- את פינת הקולנוע הגיש מנחם זילברמן.
- נגני האולפן, מהתכנית הראשונה, היו חברי להקת ברוש (הפסנתרן עדי רנרט, הגיטריסט שמוליק בודגוב, הבסיסט יוסי מנחם והמתופף איקי לוי).
- גם בשידור החוזר של התכנית הוצפה מערכת ההפקה בטלפונים, למרות שעל המסך ריצדו המילים "לא לטלפן - שידור חוזר".
השנה היא 1965 ופופיק ארנון שומר על הקול עם עישון אחר
יולי 1969 ועדיין אין תרגום בעברית לסדרה "סמי וסוסו". ילדים רבים חשים כי הנאתם נפגמת. אחרים מתרגמים כראות עיניהם את מה שנאמר בשפה הערבית.
עוד פעם מיסטר וילי גונב את ההצגה?!
הפעם שמו משתרבב באותיות גדולות יותר מהשמות של ששי קשת ודודו דותן.
תיקעו בחצוצרה, הכו חזק בתוף
מיסטר וילי הוא כוכב ואינו סתם קוף
מול קהל עליז - יעשה סטריפטיז
ועם כינוי כמו וילי, מביא אותה שואו ביז
וכן, היום לא היו נותנים להתעללות חיות שכזו לקרות...
שלאגרים מוסיקליים למכירה... שנת 1972
מעריצות קוצפות ושוצפות בשנת 1971 על שלמה ארצי!
אולי על זה הוא כתב את השיר 'גבר הולך לאי-בול'?
השנה היא 1970 ומישהו אחד מפותרי חידון זה יזכה בתקליט שערכו יעלה באופן אסטרונומי. אני מדבר על התקליט של הצ׳רצ׳ילים.
שנת 1982:
זיפ תפוזים, ברוק שילדס, ביורן בורג, סטיבנס הרועד, העבר את הדאצ׳י, נעלי קיקרס, אטארי 400, אז מה המצב? חצב, קיד קריאול ואגוזי הקוקוס, להקת איזולירבנד, גלעד בלום, ג׳יימס לאסט וביסקאיה, תהילה, רוקי בלבואה, נעלי גלי עם סטרץ׳, סטרימלי - המשקה התוסס, להקת ניצול, זוהר ארגוב והפרח בגני, גלידות קרטון של שטראוס...
וכמובן שאי.טי ייתקשר כבר הביתה...
בימי הטלוויזיה הקדומים היה בארצנו להיט ברור, מבית היוצר הבריטי, שמשפחות רבות פה לא רצו לפספס. קראו לזה "ההגדה לבית פורסייט". השקיקה לה הייתה כה גדולה, שכשבשנת 1970 חלה תקלה בעת שידור הסדרה - פסים שחורים החליפו את דמויות הסדרה לאורך המסך, כשקולם עדיין נשמע. אולפני הטלוויזיה בירושלים הוצפו מיד בטלפונים נזעמים של משלמי אגרה.
עוד אחד מרבי המכר הגדולים של נצחון מלחמת ששת הימים. - כשהאופוריה מתערבבת עם אפור.
הקוראת איה רונן, מראש פינה, התרעמה בסוף 1970 בלהיטון: "כמה מכם זוכרים את הטענות שהעלו חברי להקות השוקולדה ועוזי והסגנונות במדור 'עימות' ? בעוד שהשוקולדה טענו בצדק בעד שירים עבריים, הביאו חברי להקת הסגנונות ראיות כושלות לגבי עתידו הלא מוצלח, לדעתם, של הקצב הישראלי. והנה עכשיו הם מופיעים ושרים במחזמר פופ בעברית. אכן התדרדרתם, עוזי והסגנונות".
המחזמר אליו התכוונה איה נקרא 'קפוץ' והסיפור המלא מאחוריו נמצא בספרי השני, "רוק הישראלי 1973-1967".
