top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

היסטוריית הרוק'נ'רול - חלק 4 - היום בו מתה המוזיקה

עודכן: 10 בספט׳ 2023



הזמר-גיטריסט, באדי הולי, ולהקת הצרצרים (הקריקטס) היו הלהקה הראשונה בעולם הרוק'נ'רול וכשהם שרו את להיט הבכורה, THAT`LL BE THE DAY, צעירים רבים הבינו שהיום אכן הגיע עבורם. ביניהם גם חברים לעתיד בלהקות כמו הביטלס והרולינג סטונס. ההקלטות הראשונות של הולי למעשה נשמעו מאוד כמו אלביס פרסלי. ובגלל שהקול שלו היה כמעט ההפך הגמור מזה של אלביס, הן לא היו טובות במיוחד. רוק'נ'רול היה מוזיקה שהכי מתאימה להתפאר עם זמרים משתוללים עם קול חזק ובטוח. הולי נשמע אחרת. השירה שלו

הייה גבוהה יותר עם עצבנות ובכל פעם שהוא ניסה לשיר רוק'נ'רול, קולו נשאר חנוק.


אבל כשהוא התחיל לעבוד עם נורמן פטי, שהפך לכותב השירים שלו, שותף ומפיק תקליטים, הולי מצא את התפאורה הנכונה עבור יכולותיו. עם הדאגה של פטי למנגינה ולמילים ועם כישרון הרוק הטבעי העצום של הולי הגיעה סדרה של שירים נהדרים - מוזיקה שהייתה לא רוק'נ'רול ולא סטרייט פופ, אבל משהו חדש לגמרי. לקח זמן עד שהסגנון של באדי הולי הגיח. הפרי הראשון של הולי/פטי ביחד היה THAT'LL BE THE DAY, שיר שהולי הקליט בעבר אך הפעם שינה את סיגנונו וזה הצליח לו. בין אם הוא היה מודע לזה או לא, פטי היה אחד המפיקים הראשונים שעשה הפקת תקליטים כפעילות נפרדת ויצירתית. לפני כן, תקליטי רוק'נ'רול נעשו בפשטות כמו יצירה מחדש של איך ששיר נשמע על הבמה, עם אולי תוספת של אפקט פשוט כמו הד; עם פטי, הפקה וביצועים היו אמורים להגיע לאחדות שקבעה סטנדרט חדש.


הולי ניסה לכתוב שיר ללהקת הרוקבילי הקטנה שלו, מאז שצפה במופע של אלביס פרסלי, בבית הספר התיכון שלו, בשנת 1955. הלהקה שלו באותם ימים כללה אותו בשירה ובגיטרה, ג'רי אליסון על התופים וג'ו ב. מודלין בקונטרבס. הוא וג'רי החליטו יום אחד ללכת לקולנוע ולראות את סרט המערבון "המחפשים", עם ג'ון וויין.


בסרט זה אמרה דמותו של וויין כמה פעמים את המשפט "זה יהיה היום", בכל פעם שדמות אחרת בסרט הכריזה שמשהו יקרה ומבחינתו לא סביר היה שיקרה. הביטוי נתקע במוחו של ג'רי, וכשהיו השניים לילה אחד בביתו, הולי הביט בו ואמר שזה יהיה נחמד אם יוכלו להקליט שיר שיהפוך להיט. ג'רי השיב עם "זה יהיה היום", כשהוא מחקה את ג'ון וויין בסרט. הולי מיהר לכתוב עם זה את השיר.


הולי ולהקתו אז, שנקראה THE THREE TUNES, הקליטו זאת בנאשוויל בשנת 1956. אך חברת התקליטים DECCA לא אהבה את התוצאה וסירבה לשחרר את זה. שנה לאחר מכן, הולי הקליט את השיר מחדש עם להקתו, שנקראה אז THE CRICKETS, באולפן בניו מקסיקו, שהיה בבעלות המפיק החדש שלו, נורמן פטי. גרסה זו הפכה ללהיט ענק והולי הפך לכוכב באותו קיץ.


נורמן פטי לקח קרדיט על כתיבת השיר משום שהפיק אותו. פירוש הדבר שהולי נאלץ לחלוק עם פטי את תמלוגי השיר.זה היה הלהיט הראשון של הולי, אך הוא נזקף לזכות הקריקטס.


בתקליטון הבא הגיעה הפריצה הגדולה באמת של באדי הולי - PEGGY SUE.





מיומנות כתיבת השירים של באדי הולי פותחה בהדרכתו של נורמן פטי, כדי שהשירים שלו יעמדו בקצב של

המורכבות והדמיון של השירה שלו. קולו הציע את הצד השני של רגשות בני העשרה לצד הבטחון של אלביס. בעוד שאלביס שר על אהבה ישירה יותר, באדי הולי בא עם השיר EVERYDAY, שנח בצד השני של התקליטון על פגי סו: "בכל יום זה נהיה מהיר יותר / כל החברים שלי אומרים, תעלה ותשאל אותה / אהבה כמו שלך בוודאי תבוא בדרכי". הולי בחר להביא את שיריו בדרך שונה מהרוק שבעט בבית הכלא.


ב- 26 בינואר בשנת 1957 הופיעו באדי הולי והקריקטס בפעם השניה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. אבל זו הייתה הופעה עם נקמה בצידה.



הולי והקריקטס שלו היו אמורים לבצע את הלהיט שלהם OH BOY, אך סאליבן אמר להם להחליף אותו מכיוון שהוא קצבי מדי. הולי לא הסכים. בחזרה שלפני המופע הגיע סאליבן לחדר ההלבשה ומצא שם רק את הולי. כשנשאל איפה האחרים, הולי אמר, "אני לא יודע". סאליבן השיב, "ובכן, אני מניח שהצרצרים לא מתרגשים להיות בתוכנית". הולי ענה: "אני מקווה שהם נרגשים יותר ממני".


סאליבן לא עצר פה והחליט ששירו הקצבי מדי של הולי לא יהיה בתוכנית ולכן הוא איפשר להולי והקריקטס לבצע שיר אחד במקום שניים. הוא גם ביטא בכוונה באופן שגוי את שמו של הולי כשהציג אותם כ"באדי הולט והצרצרים שלו". באדי הולי נצמד לשיר OH BOY וזכה לתאורה חשוכה מדי שהסתירה לחלוטין את להקת הליווי, לפי הוראתו הנקמנית של סאליבן. בנוסף, המיקרופון שהיה מיועד לגיטרה החשמלית של הולי כובה, והוא ניסה לפצות על כך בשירה בקול רם ככל האפשר ובניסיון נואש להגביר את הווליום בגיטרה.

בסופו של דבר, באדי הולי והצרצרים התקבלו כה טוב שסאליבן הזמין אותם להופיע אצלו בפעם השלישית, אך הולי הגיב: "אין למר סאליבן את הכסף לממן את התענוג הזה".


האגדה מספרת שבמרץ 1958 הגיע הולי להופעות באנגליה ושם קיבל מסר מבשר רעות מהמפיק המצליח והמעורער ג'ו מיק, שנהג להתנהל לפי קלפי טארוט. המסר שנמסר לו באחד מהסשנים האלו היה "השלישי בפברואר, באדי הולי, מת". הולי הודה למיק על האזהרה, אך לא נראה מודאג מהדבר. כך לפי האגדה, שלא הוכח כי אכן קרתה אך ממשיכה להתגלגל ולסקרן.



מזה כמה חודשים ניסה נורמן פטי לשכנע את הזמר להקליט שיר עם כלי קשת קלאסיים. זה היה מיזוג שכוכבי רוק'נ'רול נמנעו מלעשותו. הולי, שלא התלהב מהרעיון, רצה בכל זאת לערוך ניסויים באולפן ההקלטה והסכים לדרישה הזו.


ב-21 באוקטובר 1958 הגיע הולי לאולפן PYTHIAN TEMPLE בניו יורק ועבד שם עם דיק ג'ייקובס, שגם הפיק את הסשן וגם ניצח על 18 נגני התזמורת. המטרה הייתה להקליט את השירים באופן חי וללא תוספות לאחר מכן. השירים שנבחרו להקלטה היו MOONDREAMS (שכתב פטי), RAINING IN MY GEART (מאת צמד כותבי השירים הנשוי, בודלו ופליס ברייאנט) ושיר שנכתב על ידי הולי ופטי, THE LOVE WAYS. מאז נטען שפטי בקושי כתב לשיר האחרון, שהיה שיר אהבה לאשתו של הולי, אך שירבב בקרדיט הכתיבה את שמו למען התמלוגים. אחרי הכל, הלחם נלקח משיר גוספל ותיק (I'LL BE ALRIGHT) והמילים המקוריות באו מלבו של הולי.



הזמר וכותב השירים, פול אנקה, הבטיח מזה זמן לכתוב שיר להולי וכמה שעות לפני תחילת סשן ההקלטה הוא מיהר להגיע עם השיר IT DOESN'T MATTER ANYMORE. הולי אהב את השיר ודרש גם להקליטו. בשל המחסור הברור בזמן לעבד את השיר כראוי, ג'ייקובס מיהר לארגן תפקיד פשוט לנגינת פיציקטו בכינורות (שהיא פריטה באצבעות על המיתר, במקום נגינה בקשת).



אנשים רבים נכחו באולפן כדי לצפות בסשן ההקלטה. הם רצו לשמוע את "באדי הולי החדש". אחת מהן הייתה פגי סו שנזכרה: "באדי עמד בתוך תא שירה מבודד באחת מפינות האולפן ונראה לנו דרך החלון. התזמורת ניגנה בחלל המרכזי". אבל דיק ג'ייקובס טען שהולי דווקא עמד מול התזמורת, ממש כמו בהופעה של זמר ותזמורת. חברי התזמורת, שבתחילה באו להתנשא על הבחור הממושקף שלא ידע לקרוא תווים ובא לשיר איתם, נמסו לנוכח קולו.


פגי סו: "מעולם לא שמעתי את באדי שר כה טוב. זה היה כמכת אנרגיה שנכנסה בי ובלעה אותי". היא לא נשארה עד סוף ההקלטה ופספסה את הביצוע שלו את השיר שכתב לאשתו. בינתיים עמלו כמה טכנאי הקלטה להעביר את הצלילים גם לפורמט חדשני שנקרא סטריאו. "זה לא לשימוש", הם דאגו לכתוב על קופסת הסליל, שתישאר להעלות אבק למשך שנים רבות, עד שתתגלה ותהפוך להקלטת הסטריאו היחידה של באדי הולי - ועוד הקלטתו האחרונה!



בתקופה האחרונה של חייו היה באדי הולי מוטרד מאד. הוא רטן נגד נורמן פטי, על תמלוגים שלטענתו הגיעו לו אך לא הגיעו אליו. כיצד אחרי שנה של הופעות ללא הרף נותרו הקריקטס ללא כסף רב? האצבע המאשימה של הולי הופנתה לכיוונו של פטי ובאוקטובר 1958, עם צאת התקליטון HEARTBEAT, החליט הזמר לשלוח את המנהל לדרכו. קצת על הקלטת השיר הזה; הבסיסט ג'ו ב. הוחלף בהקלטה הזו בג'ורג' אטווד בן ה-37. כי לנורמן פטי נמאס לנסות לעקוף את טעויות הנגינה של ג'ו ב. לפי אטווד בספרו, הוא גם הבסיסט נטול הקרדיט בכמה מהתקליטונים המוקדמים של הולי; לפעמים, הוא אמר, נורמן פטי היה מקליט שיר חדש של הקריקטס פעמיים, פעם אחת עם כולם ופעם אחת עם לוח שהפריד בין ג'ו ב. והאחרים, כך שאת הבס שלו לא ניתן היה לשמוע בהקלטה. 'אם ג'ו ב. טעה, הייתי נכנס ומוסיף בס לזה".


בשבוע שאחרי הקלטת השיר הזה קיבל הולי זימון רשמי לבדיקה רפואית כדי לראות אם הוא כשיר לשירות צבאי. הראייה הלקויה שלו הייתה די והותר כדי לתת לו סיווג 4-F ולהשאיר אותו חופשי להמשיך את הקריירה שלו.


חודש לאחר מכן נפרד הולי גם משני חבריו ללהקת הקריקטס, שלא אהבו את הכיוון המוסיקלי הקליל יותר שהוא בחר להובילם בו. עם החלטתו לעבור לניו יורק, הם החליטו להישאר בעיר לאבק שבטקסס ולהמשיך לעבוד עבור פטי. הפיצול של הולי עם פטי גרם לבעיות משפטיות והקפיא את כספו של הזמר שהבין את המצב העגום ונאלץ לצאת לסיבובי הופעות כדי לשלם את החשבונות.



בינואר 1959 יצא הולי לסיבוב נוסף, עם להקת ליווי חדשה לצידו ולמרות שנתן את אישורו לשני חבריו לשעבר להשתמש במותג הקריקטס, הוא קרא ללהקה החדשה שלו באותו שם. היו אלו הגיטריסט טומי אלסופ, המתופף קארל באנץ' וכבסיסט גייס הולי את וויילון ג'נינגס, שבכלל היה גיטריסט וסיפר: "באדי ואני היינו חברים, כשיום אחד הוא פנה אליי וביקש שאצטרף לסיבוב שלו. הוא קנה גיטרה בס ואמר שיש לי שבועיים ללמוד לנגן בה". לתוך האוטובוס הרעוע הצטופפו עם באדי הולי ולהקתו גם הזמר ריצ'י ואלנס (ריצ'רד ולנזואלה), הזמר ביג בופר (ג'יילס פרי ריצ'רדסון) ואחרים. הולי היה הכוכב הגדול של הסיבוב והיה אמור לקבל כ-3,500 דולר בשבוע, כולל שכר לחבריו ללהקה. ואלנס וביג בופר היו אמורים לקבל כ-750 דולר לשבוע, כל אחד.


גלגלי האוטובוס יצאו לדרך ואיתם תקווה גדולה לעוד סיבוב שיגיע לסיום מוצלח.


(בתמונה: באדי הולי ליד האוטובוס)


מדי יום דאג הולי להתקשר לניו יורק לאשתו מריה אלנה, כדי לשאול לשלומה ולעדכן היכן הוא נמצא וכמה שסיבוב ההופעות גרוע ביותר מבחינת תנאים.


מזג האוויר היה חורפי ביותר ואמנים רבים, שהצטרפו לסיבוב בשביל הכסף והחשיפה, הצטופפו באוטובוס ולא זכרו קור שכזה בחייהם עד אז. לוח ההופעות לא תוכנן כהלכה והאמנים נאלצו לגמוע בסבל דרכים מקפיאות, מסוכנות וארוכות מדי, בין מופע למופע. לא פעם נסעו האוטובוסים המיושנים והלא מתוחזקים בתוך סופות שלגים ורק הצלילים המלהיבים שהפיקו בהופעותיהם המשותפות חיממו את האווירה לזמן מה.



כשהופיעו בדולות', ב-31 בינואר, עמד בקהל מעריץ של הולי ושמו רוברט צימרמן, שלימים יקרא לעצמו בוב דילן. הייתה זו הופעה מכוננת עבורו, כפי שאמר בנאומו, בשנת 2017 כשקיבל את פרס נובל: "הוא הביט היישר בתוך עיניי ושידר לי משהו. לא הבנתי מה זה וזה גרם לי צמרמורת".



לא פעם שבקו מנועי האוטובוסים באמצע הנסיעה ולא פעם חשבו האמנים כמה היה זה רעיון רע להסכים להצעה להצטרף למסע זה. האמנים ירדו מהבמה עם בגדיהם המיוזעים וקרסו על אחד המושבים הקשים מעץ, כדי לנסות להירדם ולשכוח מתנאי הדרך ולשכוח מלעשות כביסה. ג'נינגס: "למדתי שיעור חשוב מאד על השואו ביזנס מאותו סיבוב".


ביום הראשון של פברואר היה האוטובוס בדרגו לגרין ביי. טומי אלסופ: "אין לי מושג מאיפה הביאו לנו את הגרוטאות המקרטעות שהחימום לא עבד בהן. בדרכנו לגרין ביי דמם לפתע האוטובוס. בחוץ השתוללה סופת שלגים וזה היום בו חטף המתופף שלנו כוויית קור ברגלו, ששינתה את צבעה לחום מטריד, ונאלץ להתאשפז. נאלצנו לשרוף כל מיני ניירות, במעבר בין המושבים, כדי ליצור קצת אש ולנסות להתחמם איתה".


למחרת הגיע האוטובוס לחניה מול אולם הריקודים "סרף" שבאייווה. התקרה שבו כוסתה בציורי כוכבים ואת הקירות עיטרו סמלים של גלישה. המופע נקבע ברגע האחרון וזה היה נדיר שאמנים ידועים הגיעו בחורף להופיע שם. מנהל האולם, קארול אנדרסון: "הם הגיעו באיחור ניכר ולא הייתה להם ההזדמנות לנוח בבית מלון ולהחליף את בגדיהם. באדי היה תשוש, כעס על התנאים והחליט לשכור מטוס להופעה הבאה במינסוטה. האמנים, שהגיעו אליי להופיע, לא נהנו מזה ימים ממנוחה הגונה וחימום טוב". בהוראתו של הולי, שכר אנדרסון מטוס.



השדרן המקומי, בוב הייל, היה בהופעה עם אשתו. "בזמן שישבנו שם, ניגש אלינו ביג בופר וביקש לשים את ידו על בטנה ההריונית של אשתי. הסכמתי והוא אמר שהוא ממש מתגעגע לעשות זאת לבטן של אשתו. מה שקרה באותו רגע ומה שקרה אחר כך טילטל אותנו מאד".


כ-1,200 בני נוער הגיעו באותו ערב לאולם. האמנים היו לבביים וחתמו לכל דורש, על גבי שולחן שהוצב לצד הבמה. את הערב פתח האמן המקומי והאהוב, פרנקי סארדו, ששימח, הרקיד והיה אנרגטי מאד. אחריו עלה ביג בופר, עם החליפה הקבועה מעור זברה, מעיל פרווה וכובע גדול. הוא עדיין סבל משפעת והזיע לרוב בגלל החום שעלה, אך עדיין הצליח לספק את הסחורה לקהל המשולהב עם להיטו CHANTILLY LACE. וכן, הוא גם עשה את הקטע הקומי הקבוע שלו עם שפופרת הטלפון בידו והצחיק את כולם.



ריצ'י ואלנס עלה לבמה ולא נרשמה אכזבה ולו לרגע. הוא שר את "לה במבה", עם המילים הזרות שרוב הקהל לא הבין אך נהנה לרקוד איתן. הוא ריגש גם כששר את להיטו "דונה", שנכתב על אהובתו, דונה פוקס. הבחורות בקהל השתגעו ממנו. הוא היה צעיר וסקסי בעיניהן החולמות, עם החולצה הירוקה-כחולה שלבש.



בגלל שהמתופף הקבוע שלו סבל מכוויות קור בידיו, התיישב מתופף מחליף וממושקף שהלם בתופים לפי הקצב. כן, זה היה באדי הולי, שתופף גם במופע הבא של הערב, עם דיון והבלמונטס. בוב הייל: "דאגנו שהקהל לא יבחין שבאדי הוא המתופף. הורדנו מהתופים את הזרקור ושמנו כובע לראשו שהסתיר את פניו. בסוף ההופעה פניתי לדיון וביקשתי ממנו שיציג את הלהקה. אז הוא הציג כל אחד מהם ובסוף ניגש למתופף וחשף את זהותו. באדי קפץ משם, נטל לידו גיטרה והתחיל לנגן ולשיר בזמן שחברי להקתו התמקמו על הבמה והצטרפו אליו, לקול שאגות הקהל".



קארול אנדרסון הצליח להשיג מטוס וניגש לבאדי כדי לבשר לו שהתענוג יעלה 106 דולר ושיש מקום בטיסה לשלושה בלבד. בשעת חצות תם האירוע והולי התקשר למריה, אך לא סיפר לה על כוונתו לטוס משם הלאה. כששמעו שאר האמנים על המטוס, הם החלו לריב על השמת עכוזם באחד הכסאות בו.


ריצ'י ואלנס לא אהב לטוס אך נתקף געגועים לביתו, מאס בנסיעה באוטובוס והתחנן להצטרף לטיסה. באדי הולי, שהיה טייס חובב, השתוקק כבר לעלות למטוס עם הקריקטס שלו, אבל ואלנס לא הפסיק להתחנן ומטבע נזרק לאוויר וקבע שהוא ניצח ולכן הגיטריסט, טומי אלסופ, נאלץ להמשיך עם השאר באוטובוס. השמיים של ה-3 בפברואר 1959 היו נקיים מעננים, הכוכבים נצצו והצינה הייתה חודרת עצמות. המקומיים ידעו שסופה גדולה מתקרבת, אך באדי הולי היה נחוש להמשיך בתוכניתו.



וויילון ג'נינגס היה אמור לעלות גם הוא למטוס, אך ביג בופר, שחש ברע בגלל השפעת שתקפה אותו, ביקש לטוס במקום לנסוע מרחק רב באוטובוס הקפוא, כשגופו גדל המימדים מצטופף בקושי במושב העץ הקשיח. ג'נינגס פינה לו את מקומו במטוס. לאות תודה ניגש הולי לבסיסט שלו ואמר בצחוק, "אני מקווה שהאוטובוס שלכם יקפא". ג'נינגס התלוצץ בחזרה - "ואני מקווה שהמטוס שלך יתרסק...".


(בתמונה: באדי הולי עם וויילון ג'נינגס)


שלושת הנבחרים עלו לרכב של קארול אנדרסון, שאחז בהגה לצד אשתו ובנו בן השמונה. גלגלי הרכב נעו במסלול לכיוון שדה התעופה של מייסון סיטי, כשבינתיים נאספו עננים כבדים בשמיים ושלג החל לרדת. בתוך הרכב נהנתה משפחת אנדרסון משיחה ערנית ושמחה עם שלושת הנוסעים שישבו מאחור. ארבעים דקות אחרי חצות הגיע הרכב לשדה התעופה.


הולי, ואלנס וביג בופר דאגו לשלם את דמי הטיסה לפני עלייתם למטוס, כשאנדרסון לוחץ את ידם לתודה ולשלום. ואלנס וביג בופר נכנסו ראשונים והתיישבו במושבים האחוריים כשהם מחייכים על גורלם הטוב. באדי הולי נכנס אחריהם והתיישב ליד הטייס. אנדרסון: "איחלתי לו את הטוב ביותר והוא חייך והודה לי. זה היה הדבר האחרון שאמרנו זה לזה". למטוס הועמסו גם שקיות רבות של בגדי הופעה, שהשלושה הבטיחו לכבס עבור חבריהם, שנותרו מאחור.



הגיטרה של ביג בופר נתחבה ליד מושב הטייס, רוג'ר פיטרסון בן ה-21. דלת המטוס נסגרה, המנוע הופעל, המדחפים הסתובבו במהירות והגלגלים פנו לכיוון מסלול ההמראה לפארגו.

פיטרסון היה נטול הכשרה לטיסה בתנאי ערפל. כמו כן, המטוס היה מצויד במכשיר ניווט שהציג את כיוון תנועת המטוס במהופך למכשור מודרני יותר שיצא אז. לא ברור אם פיטרסון היה מיומן להטיס לפי המכשור הישן.


קארול אנדרסון צפה במטוס. "הם הגיעו עד לקצה מסלול ההמראה והחלו להמריא. נכנסתי לאוטו כשלפתע החלטתי להביט שוב לכיוון ההמראה. לפתע אורות המטוס נעלמו. חשבתי שזה בסדר ושזו אשליה אופטית".



המטוס לא הגיע ליעדו וכל נסיון ליצור קשר עם המטוס נתקל בדממה רועמת ומטרידה מאד. ג'רי דויאר, הבעלים של החברה שהשכירה את המטוס, נכנס מיד לפעולה ונכנס למטוס כדי להמריא ולבדוק את השטח מלמעלה. בשעה 9:35 בבוקר הוא ראה על הקרקע המושלגת שברים ברורים של מטוס. הוא חזר מיד לשדה התעופה, נכנס למכוניתו ודהר לכיוון מקום ההתרסקות.





אנדרסון הובהל על ידי המשטרה לסור מיד לשטח ולזהות את גופות האנשים, שלפני זמן קצר עוד דיברו וצחקו איתו. הוא מיהר להגיע וראה כיצד אחת מכנפי המטוס קרעה את האדמה הקפואה. "בתחילה ראיתי את גופותיהם של באדי וריצ'י. לאחר זמן קצר גילינו את ביג בופר כשגופתו מוטלת מעבר לגדר. חיפשנו אחר הטייס וכשטיפסתי על שברי המטוס, גיליתי אותו בפנים. נאלצנו לקרוע את גוף המטוס כדי להוציאו משם". הולי היה בן 22 במותו. ואלנס בן 17 וביג בופר בן 28.



הידיעה על ההתרסקות פשטה במהרה לתקשורת, עוד לפני שהרשויות הספיקו להודיע לקרובי משפחות הנספים באופן אישי. מריה אלנה שכבה במיטתה בשעת בוקר כשבחילת הריון תקפה אותה. אז קיבלה טלפון מחברו של הולי, לו ג'ורדנו, שמסר כי הוא בדרכו אליה ואסר עליה לפתוח את הטלוויזיה עד שיגיע. דבריו גרמו לאפקט ההפוך, כשהיא מיהרה להדליק את המכשיר ומבזק החדשות החשיך את חייה. למחרת היא הפילה את תינוקם ולא הייתה מסוגלת להגיע לטקס ההלוויה, אותו הנחה האב בן די ג'ונסון, שחיתן את השניים רק כחצי שנה לפני כן. הטרגדיה של אובדן העובר הובילה את רשויות החוק האמריקני לאסור, לפי חוק, נקיבת שמות בעת דיווח על תקרית קטלנית, עד שהמשפחות מקבלות דיווח על כך באופן פרטי. חוק זה נשמר עד היום.



אחיו של הולי, טראביס: "לא ידעתי שהוא הלך להופיע במסיבת ריקודים חורפית. בפעם הראשונה שזה נודע לי היה כשיצאתי מעבודתי לאכול ארוחת צהריים בבית ואז אשתי בישרה לי שעליי להוריד את בגדי העבודה, ללבוש בגדים נקיים וללכת מיד לבית של אמא שלנו. שאלתי אותה מדוע והיא פלטה ששמעה בחדשות שבאדי היה במטוס שהתרסק ושכולם מתים. כשהגעתי לאמי כבר מצאתי אותה מתייפחת ושואלת אותי אם הדיווח בתקשורת נכון. השבתי שכנראה כן. כך קיבלנו את הבשורה. זה היה בתקשורת עוד לפני שבישרו לנו על כך באופן אישי".


גם אשתו ההריונית של ביג בופר קיבלה את הבשורה מהתקשורת. בינתיים שהתה אמו של ואלנס בלוס אנג'לס וכיבסה בגדים במרפסת האחורית שבביתה כשהחדשות היכו בה והיא נפלה בכאב על הרצפה. אחותו של ואלנס, קוני: "בא אליי חבר לכיתה ואמר לי: 'את האחות של ריצ'י, נכון? האם הוא באמת מת?'. השבתי לו שאין מצב ושהוא רק מקנא. אבל הוא השיב ששמע על כך בחדשות וכשהגעתי הביתה, הבנתי לחרדתי שהוא צודק".



למחרת הטרגדיה החליטו שאר האמנים ההמומים, שנסעו באוטובוס וניצלו, להמשיך את סיבוב ההופעות כמתוכנן. החדשים שהוצבו מיד במקום שלושת הנספים היו הזמרים פאביאן, פרנקי אבאלון וג'ימי קלאנטון.


ב-20 בספטמבר 1959 נמסר בניו יורק טיימס שמעריץ בן 15 של באדי הולי, סטיבן פייק, לא יכל לשאת את מות אלילו וחישמל את עצמו למוות על ידי חיבור אוזניות רדיו לשקע חשמל.

הקללה המשיכה לרבוץ על מי ששר בלהקת הקריקטס אחרי מותו של הולי. רוני סמית' צורף ללהקה להמשך סיבוב ההופעות החורפי, אבל בשנת 1962 הוא אושפז בבית חולים לאחר שימוש מוגזם בסמים ותלה את עצמו באחת המקלחות שם, ב-25 באוקטובר 1962. הזמר שצורף אחריו ללהקה, דייויד בוקס, מצא את מותו, יחד עם שלושה אנשים, בהתרסקות מטוס ביוסטון טקסס, בשנת 1964.



בשנת 1971 יצא לאור שיר חדש של הזמר דון מקלין, "אמריקן פאי". בפתיחתו הוא שר: "אבל חודש פברואר גרם לי לרעוד / עם כל עיתון שמסרתי / חדשות רעות במפתן הדלת / כשקראתי על כלתו האלמנה / משהו נגע בי עמוק בפנים". השיר הפך ללהיט ענק ורבים חשבו מאז, בטעות, ש"היום בו המוסיקה מתה" הייתה כותרת העיתונים שהתנוססה בזמן אמת וסיפרה על הטרגדיה. במציאות, זה לא היה כך.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.




댓글


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page