כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-13 בספטמבר (13.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "ביום בו סיימנו את ההקלטות של DEEP PURPLE IN ROCK נסענו ישר משם ברכבת להופעה בסקוטלנד. בדרך מילמלתי כי לדעתי ההקלטה יכלה להישמע טוב יותר אם היינו מנגנים יותר ביחד באולפן. באותו רגע הסתובב אליי ג'ון לורד, תקע בי מבט חודר, כחבר להקה בכיר יותר, ואמר לי באופן נחרץ - 'אם זה היה יכול להיות טוב יותר, זה היה מבוצע טוב יותר'. הדברים שלו העמידו אותי במקום". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של להקת דיפ פרפל)
ב-13 בספטמבר בשנת 1971 נולדה בת לפול ולינדה מקרטני. שמה הוא סטלה נינה מקרטני.
הלידה הייתה בבית החולים קינג'ס קולג' בלונדון וכמו בלידת הבת מרי, שנה לפני כן, גם הפעם עבר פול להתגורר בבית החולים, כדי להיות לצד אשתו. אבל לקראת הלידה היו סיבוכים. לכן היה צורך בלידה קיסרית, דבר שמנע מפול להיות נוכח בלידה.
פול: "ישבתי בחוץ והתפללתי כמשוגע. אז צץ לי בראש השם WINGS, כדבר הקשור למלאך". עד אז הוא חשב לקרוא ללהקתו החדשה בשם TARPENTINE, אך המחשבה בבית החולים גרמה לו לשנות את דעתו. סטלה נולדה בריאה ושם גם נולד הקונספט ללהקה חדשה שתצליח מאד בהמשך הסבנטיז.
ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא אלבומה השלישי של להקת סופרטרמפ, CRIME OF THE CENTURY.
SIDE 1
1. School
2. Bloody Well Right
3. Hide In Your Shell
4. Asylum
SIDE 2
5. Dreamer
6. Rudy
7. If Everyone Was Listening
8. Crime Of The Century
בשנת 1973 הייתה להקת סופרטרמפ במצב עגום מאד. מאחורי הלהקה היו שני אלבומים שלא הצליחו כלל מבחינה מסחרית. גם הופעות הלהקה היו לא מוצלחות וכרוכות בנסיעות ארוכות ומתישות באוטוסטרדות עם מכונית מסחרית חבוטה.
באותה תקופה גם קוצץ מקור המימון היחיד שלהם, שהיה מיליונר הולנדי בשם סטנלי מיסגקס, שהציע ב-1970 לקלידן הלהקה, ריק דייויס, לממן אותה. שלוש שנים לאחר מכן הוא דרש מחברי הלהקה לכסות את כל ההפסדים שספג עליהם.
גם חברת התקליטים שלהם, A & M, שהחלה לאבד תקווה, החליטה להמשיך עם הלהקה לאחר שריק דייויס והגיטריסט רוג'ר הודסון, הגרעין המייסד של הלהקה, הודיעו שיפטרו את שאר הנגנים וירעננו את המותג סופטרמפ עם נגנים חדשים. הנגנים החדשים האלה היו: ג'ון האליוול בכלי נשיפה, בוב סיבנברג בתופים ודאגי תומפסון בבס. רק עם החבורה החדשה הרגישו שני כותבי השירים דייויס והודסון שיש להם להקה אמיתית ביד.
לפני הקלטות האלבום המדובר כאן הקליטה הלהקה סינגל שנקרא LAND HO. הסינגל לא הצליח כלל והיה במשך שנים פריט אספנים. לפני כמה שנים הוא יצא על גבי דיסק אוסף.
הקלטות האלבום CRIME OF THE CENTURY נערכו באולפני TRIDENT בלונדון. המשימה הראשונה של טכנאי ההקלטה, קן סקוט, הייתה לבנות סאונד תופים ראוי להקלטה. סקוט עבד בצורה מדוקדקת על הסאונד עד שלמעשה גרם למתופף הלהקה להיות מאד מופתע ממנו לטובה. צליל התופים הזה שסקוט רקח במשך כמה שבועות הפך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה מכאן ואילך. לאחר מכן הוקלטו הערוצים הבסיסיים של בס ותופים ביחד עם פסנתר אקוסטי או פסנתר חשמלי מדגם WURLITZER. הגיטרות באלבום הוקלטו רק לאחר מכן.
תהליך ההעלאות של תפקידים נוספים היה ארוך כל כך עד שהחל להדאיג את כל הנוכחים במידה ולא יספיקו הכל ובזמן שהוקצב להם באולפן.
שבועיים לתוך תהליך ההקלטה קיבלו סקוט וחברי סופרטרמפ שאחד הבוסים של חברת התקליטים הולך להגיע לאולפן להקשיב למה שהוקלט בינתיים. לא עזר לסקוט הטכנאי ההסבר שלא הוקלט הרבה בינתיים. הבוס רצה להקשיב. כולם באולפן היו מפוחדים מהסיטואציה שהולכת להיכנס לאולפן. כשהבוס נכנס והקשיב למה שהוקלט, הוא הפטיר "נחמד מאד" ועזב את המקום.
התגובה הקטנה של הבוס הגדול הכניסה את הנוכחים ללחץ גדול יותר. כולם חשבו שהם פישלו בענק והסשן של אותו יום הופסק כי סקוט והלהקה חשבו שאין טעם להמשיך לאחר תגובה שכזו.
למחרת הוחלט להמשיך בכל זאת עם ההקלטות עד שהבשורה המרה מחברת התקליטים להפסקת מימון ההקלטה תגיע מלמעלה. אך כשהגיעו החברים לאולפן - חיכתה להם הפתעה בצורת בשורה שהבוס הגדול נלהב לגמרי ממה ששמע. עד היום מציינים רוב חברי ההרכב ההוא את האלבום CRIME OF THE CENTURY כאלבום שהיה להם הכי כיף להקליט באולפן.
סקוט הטכנאי הציע שלאלבום הזה לא ייעשה שימוש במחסן האפקטים שהיה באולפן. הוא הוסיף כי בשביל שהאלבום יהיה מקורי לגמרי - עליהם להקליט גם רעשי אפקטים חדשים ומקוריים. לכן בשביל השיר RUDY הלכו כל חברי הלהקה לתחנת הרכבת הלונדונית PADDINGTON על מנת להקליט רעש של רכבת. את רעש צפיפות האנשים הם הקליטו באותו היום בתחנת LEICESTER SQUARE. כשבאו לחזור לאולפן, הם הבחינו בפתח תחנת הרכבת בקבצן שניגן בכינור. הוא נשמע להם כה טוב עד שהחליטו להקליט גם אותו. נגינת הכינור של אותו קבצן גם נמצאת בשיר.
ובשביל השיר הפותח, SCHOOL, הלך סקוט לדירה של חבר שלו, שהשקיפה על חצר בית ספר. סקוט חיכה להפסקת האוכל בה ידע שכל הילדים יוצאים לשחק בחצר. ואז הוא לחץ על כפתור ההקלטה.. הוא הקליט חצי שעה של רעש ילדים וחזר לאולפן על מנת לערוך חלק מזה לתוך השיר.
השיר BLOODY WELL RIGHT היה השיר הראשון מהאלבום שצעד במצעד האמריקני. באנגליה הוא לא הצליח להשתחל למצעד. השיר הזה הוא חיבור ישיר לשיר הקודם, כששניהם מביאים את סיפורו של בחור בשם רודי. בשיר הראשון רודי סובל בבית הספר ובשיר השני הוא מצטרף לכנופיית רחוב שלועגת לו על השאיפות הגבוהות שלו בחיים. בצד ב' של האלבום יש שיר מפורש על אותו רודי, שמעמיק את הקונספט של התקליט הזה.
מעט מאד סינטיסייזרים נוגנו כאן. באולפן נעשה שימוש בסינטי מוג וב- ELKA STRING ENSEMBLE.
בשיר DREAMER נעשה שימוש בצליל שמופק על ידי סיבוב אצבע מסביב לכוס יין מלאה. צליל הכוס כוון על ידי כמות היין שנמזגה לתוכו.
המוטיב שחוזר בשירי האלבום הזה הוא תחושת בדידות ושיגעון. אך מה שכן, האלבום עצמו לא נוצר על ידי הלהקה כאלבום קונספט, למרות שבתחילה (כפי שציינתי קודם) התכוונה הלהקה לעשות אלבום קונספטואלי על דמות בשם רודי. הקונספט נזנח בצד לטובת יצירת שירים מופרדים, מלבד השניים הראשונים. יש כאן שילוב מנצח של שירי פופ עם מוטיבים של רוק מתקדם, שמשכו אוהדים של להקות כמו קינג קרימזון או ג'נטל ג'יאנט לבדוק את הלהקה הזו שנקראת 'סופרטרמפ'.
לאחר שישה חודשים של הקלטות, יצא האלבום הזה וזכה מיד להצלחה מסחררת. גם ההופעות שבאו אחריו הפכו להצלחה מיידית.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט זה בזמנו: "נראה כי כמעט כל שיר באלבום הזה מחזיק בתוכו קטעים שרוצים להישמע רציניים אך הם משעממים. יש את הרצון לנעול אותם בחדר עם אלבומי הביטלס הראשונים עד שהם יהיו משוכנעים שאפשר להיות דינמיים בשתי דקות וחצי כמו בחמש. נראה שהנושאים של האלבום הזה, שהופק יפה מאוד, הם הדחקה של האינדיבידואליות וחוסר הסובלנות בעולם של אקסצנטריות, אם כי קשה להסיק כל כך הרבה מהמילים חסרות החן והפרובוקטיביות. אסור להם לאפשר לאף שיר להימשך יותר מ-200 שניות, ועליהם להתרכז יותר במנגינה".
בעיתון בילבורד נכתב: "תערובת ישנה למדי של רוק בפן המסורתי יותר, צלילי אלקטרוניקה וכלי נשיפה חזקים ואותם רגעים הומוריסטיים מחמישייה בריטית שיכולה לעמוד לצד הטובים ביותר. נראה שהחומר הטוב ביותר הוא הדברים הקצביים המאפשרים ללהקה הזדמנות לעשות רוק, אבל הכל עובד טוב".
ב-13 בספטמבר בשנת 1969 פורסם בעיתון מלודי מייקר שהמתופף, ג'ינג'ר בייקר, לא יעזוב את להקת BLIND FAITH.
כך נכתב שם: שמועות מוזרות, שג'ינג'ר בייקר יפרוש מהלהקה ויוחלף על ידי אקס להקת טראפיק, ג'ים קפאלדי, תוארו על ידי נוגעים בדבר כ"שמועות ממש לא מבוססות". כך נמסר ממנהל הלהקה, רוברט סטיגווד.
הסתובבה שמועה מזה זמן מה שג'ינג'ר לא היה מרוצה מהלהקה, שבה נמצאים גם סטיב וינווד, אריק קלפטון וריק גרץ'. הלהקה כרגע בחופשה אחרי סיבוב הופעות אמריקני. בייקר לא היה זמין לתגובה.
וינווד עובד על תקליט סולו וכותב חומרים ביחד עם קפאלדי בווילה מבודדת בברקשייר. יש אפשרות לסיבוב הופעות של אמונה עיוורת באירופה, אך פרטים עדיין לא צצו מזה.
עד כאן הדיווח. ובכן - להקת אמונה עיוורת תתפרק רשמית חודש לאחר מכן והחומרים שוינווד עבד עמם ביחד עם קפאלדי, יובילו לאיחוד של טראפיק עם התקליט "ג'ון בארליקורן חייב למות".
ב-13 בספטמבר בשנת 1969 הופיע ג'ון לנון הופעה שלמה, בפעם הראשונה ללא הביטלס.
זה היה כשג'ון לנון ויוקו אונו בפסטיבל "תחיית הרוק'נ'רול של טורונטו" באצטדיון "ורסיטי" שבקנדה. למארגני הפסטיבל היתה בעיה קשה ושלושה ימים לפני פתיחתו נמכרו רק אלפיים כרטיסים מתוך עשרים אלף שהוצעו למכירה. בראשם נדלקה נורת רעיון בצורת חבר ביטלס. מפיק האירוע, ג'ון בראון, התקשר בבהילות למשרדי "אפל" וג'ון הסכים להירתם למשימה. להקת ליווי הורכבה במהירות; קלאוס פורמן בבס ואלן וייט (לימים בלהקת YES) בתופים. כשג'ון התקשר לוייט זה חשב שעובדים עליו וניתק בפעם הראשונה את השיחה. ג'ון התקשר שוב והמתופף הבין שאין זה חלום. ג'ורג' האריסון: "ג'ון רצה שאצטרף ללהקה הזו בטורונטו אבל לא רציתי להיות בהרכב אוונגרד וידעתי שלשם זה יוביל. אז ממני הוא פנה לאריק קלפטון".
בטורונטו החלה תכונה תקשורתית לקראת הגעתו של ג'ון. די-ג'יי מקומי השמיע בתוכנית הרדיו שלו הקלטה של ג'ון מודיע על בואו הקרוב. השידור האיץ משמעותית את קצב מכירת הכרטיסים לפסטיבל. ג'ון בראון המאושר התקשר לג'ון אבל שמע ממנו ש"המופע מבוטל בגלל שאי אפשר להשיג את אריק קלפטון". בראון ביקש וקיבל את מספר הטלפון של אלוהי הגיטרה והתקשר אליו בעצמו. קלפטון, שהתאושש בביתו מסיבוב הופעות מתיש עם להקת 'אמונה עיוורת' בארה"ב, ענה בשעת אחר הצהריים לצילצול כשהוא מנומנם. בראון התחנן בפניו שיגיד לג'ון שהוא מגיע מיד, "או שימצא חדר קבוע בביתו לאכלס בו מפיק שבור ומובס". הלחץ עבד. קלפטון התקשר לג'ון והתלונן על שזה סיבך אותו בפלונטר (כך לפי בראון). גירסה שונה מופיעה באוטוביוגרפיה של קלפטון, ולפיה ג'ון התקשר אליו ושאל אם הוא פנוי להופעה בטורונטו. כשהשיב בחיוב אמר לו ג'ון שהם ייפגשו בשדה התעופה הית'רו כדי לעלות לטיסה בשלוש ורבע בצהריים.
ההרכב החדש קיבל את השם "פלסטיק אונו בנד" ואת החזרה הראשונה שלו ניסו לקיים החברים במהלך הטיסה. ג'ון: "ניסינו לעשות חזרה במטוס אבל זה היה בלתי אפשרי. לא יכולנו לשמוע כלום כי לא היו לנו מגברים". מזג האוויר בטורונטו היה גשום ובעוד המשלחת מחכה למזוודות הגיעה לפתע לימוזינה. ג'ון ויוקו נכנסו אליה ונסעו כשהם משאירים את חבריהם המופתעים בשדה התעופה. קלפטון סיפר בספרו שהיה מאוכזב מההתנהגות הזו.
מה קרה בהופעה? הפרטים הנדירים נמצאים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". כמה ימים לאחר מכן הודיע ג'ון לשאר הביטלס שברצונו לפרוש מהלהקה...
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-13 בספטמבר בשנת 1955 הקליט ריצ'רד הקטן את השיר TUTTI FRUTTI עבור חברת JLO SPECIALITY RECORDS בלוס אנג'לס, וניקה אותו במידה ניכרת מהגרסה הוולגרית שכתב לראשונה. המילים המתוקנות הורכבו על ידי כותבת השירים, דורותי לה בוסטרי, והאגדה מספרת שריצ'רד עמד מול הקיר בעודו מדקלם בפניה את הגרסה המקורית שלו, כשהוא נבוך מהמילים!
ב-13 בספטמבר בשנת 1941 נולד דייויד קלייטון תומאס, הזמר של להקת דם, יזע ודמעות. הגיטריסט של אותה להקה, סטיב כץ, ששנא אותו מאד, תיאר את הזמר בספרו כך:
"לדיוויד היה הקול המושלם. כמובן, כמו רוב הדברים בחיים שום דבר אינו מושלם. למרות שדיוויד היה זמר גדול, הוא מעולם לא השיג נקודות כלשהן במחלקת הנימוסים וההתנהגות הבסיסית, משהו שלא ידענו באותה עת, אבל גילינו מאוחר יותר, לצערנו. לפעמים הקהל שלנו היה מנומס, במיוחד באזורים הכפריים יותר. זה לא אומר שהם פחות אוהבים אותנו; הם היו פשוט מנומסים. אבל אם דייויד הרגיש שהשיר הראשון, MORE AND MORE, לא קיבל מחיאות כפיים סוערות, הוא היה מתנשא על הקהל, 'אולי השיר הבא יעורר אתכם!'... הייתי נבוך לגמרי, רוצה להרוג אותו. אם אתה בכלל מתכוון להעליב קהל, תעשה את זה בסוף, לא בהתחלה. זה היה מחריד, אבל זה לא קרה רק פעם אחת.
אם השיר שלי, SOMETIMES IN WINTER, היה עובר טוב, הוא היה עומד ממש מולי על הבמה, לא נותן לי להשתחוות בנימוס ולהודות לקהל. אם ניסיתי להתרחק ממנו, הוא היה הולך איתי, מדבר לתוך המיקרופון שלו וחוסם את הנוף שלי. שוב, רציתי להרוג אותו. בלילה אחד במועדון טרובדור בלוס אנג'לס, הוא פלירטט עם הדייט שלי, אחותה של השחקנית סאלי פילד, ממש מולי. זה היה מעבר לחוסר כבוד. אני כנראה הייתי בכלא עכשיו אם הייתי מממש את רצוני להרוג את דיוויד, אבל היה כבר תורלפניי של אנשים שרצו כמוני להרוג אותו. דוד היה איש מביך; הוא כיבה התלהבות של יזמים ואנשי קידום, החריד נשים, ובערך כל מי שהתהלך על פני כדור הארץ. שנאתי אותו.
בהתחלה, כשהוא נכנס ללהקה ובאמת האמין במה שהוא שר עם הסגנון הישן של מוסיקת נשמה, זה היה כוח מדהים, והתגובה הייתה בדיוק כפי שקיווינו. הצלחנו בצורה מסיבית. אבל אחרי שהכסף התחיל להתגלגל והוא התחיל להאמין במה שנכתב עליו בעיתונות, הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות בעסק הזה הוא להפוך לפרודיה - וזה מה שקרה לו. זה היה כאילו הוא עשה חיקוי של סמי דייויס ג'וניור עושה חיקוי של דיוויד, עושה חיקוי של סמי. אם הייתם רואים אותם מבלים ביחד, הייתם יכולים לראות את זה קורה: סמי הרגיש מגניב כשבילה עם בחור מעולם הרוק, ודיוויד הסתנוור על ידי הצלחת לאס וגאס והוליווד של סמי, שניהם הגיעו לעולמות שלא היו שלהם. אני לא יודע איך זה השפיע על סמי - הלאס וגאס הזה התבסס על שמאלץ בכל מקרה, אז כל השפעת רוק לא הייתה מכוונת ודיוויד התחיל לעשות את השטויות האלה של מוסיקת טרקלין.
הוא התנשא על הקהל והתייחס אליו רע. לא היה לו כבוד לאנשים שקנו את התקליטים שלנו, שהחזיקו אותנו בעסקים. זה לא היה הגיוני. איך אפשר לקיים מערכת יחסים רעה עם הלקוחות שלך? והוא חייך. אני שונא זמרים שמחייכים; זה בולשיט. אתם יודעים, זה לקחת קח שיר עצוב ונוגע ללב שאמור לקרוע ממכם את הקרביים ואתם מקלים עליו. סמי עשה את זה בהופעה שלו כל הזמן. אני מניח שבסוף היום, או שלא היה לו את האפשרות לעשות מוסיקת נשמה טהורה, או שהקהל לא ידע את ההבדל, או שלא היה אכפת לו, עם אורות וגאס שמאירים בעיניהם, אבל זה לא היה אמיתי. הסתובבתי עם סמי לפעמים, והוא לא היה מגניב כמו שהוא רצה שתאמינו. חיבבתי את סמי, ואפילו צחקתי איתו כשהוא הראה את חוסר היכולת המוחלט שלו לגלגל ג'וינט.
תחילת הסוף הייתה בתקליט השלישי שלנו, במהלך השיר LONESOME SUZIE של ריצ'רד מנואל, שהוקלט לראשונה על ידי הבאנד. אפשר ממש לשמוע את דיוויד מחייך בהקלטה. הוא הרס את זה. זה יומרני. זה חסר כנות; אפשר להרגיש את זה. אני כל כך שונא את זה שלא הקשבתי לשיר הזה ארבעים שנה. הוא פשוט שר את זה כאילו הוא דין מרטין או דבר מזורגג אחר. האיש איבד כל חוש של רית'ם אנד בלוז, כל תיאולוגיה של נשמה. היה היה פעם יכול לשיר שיר כזה. הוא הרג את זה עם חוסר הכנות שלו. עם זאת, גרוע יותר מהשינוי של דיוויד מזמר נשמה לזמר שמאלץ היה שהוא בריון. כשקיבלנו אותו, לא היה לנו מושג על מידת הטירוף שלו. הוא התייחס לכולם בצורה נוראית; הוא התעלל באנשי צוות, חברי להקה וברמנים, והוא התעלל בנשים.
אני מתחרט על היום ששכרנו אותו וכל יום אחרי זה כשלא הצלחתי להיפטר ממנו. אני לא יכול לתרץ שום תירוצים חוץ מזה שנקלענו לטירוף של כוכבות רוק והצלחה, וברגע שהוא היה בפנים ואנחנו גלגלנו כסף ותקליטי זהב, זה לא היה כל כך קל לעשות שינוי שהיה מביא סוף לכל זה. הרבה אנשים היו תלויים בנו לפרנסתם. מלבד תשעת הבחורים שעל הבמה, יש אנשי צוות ונהגים ויחצ"נים ומנהלים ואנשי חברות תקליטים, כולם סומכים עליך שתמשיך להתגלגל. אבל בכל זאת, אני מכפר כל יום העצמת הבריון ההוא.
לילה אחד הוא היה במועדון TIN ANGEL, מסעדה בקומה העליונה בבר בגריניץ' וילג', והוא נקלע לקרב אגרופים עם הטבח. איך לעזאזל אתה מסתבך עם מישהו שעובד במטבח? זה דורש קצת מאמץ. ומה הטעם? אבל כנראה שדיוויד לא אהב את האוכל והתחיל לצעוק, והבחור יצא לראות על מה כל המהומה קמה, ודייויד השתלח בו. הבחור היה מקסיקני, התכופף בזמן, קפץ על דיוויד ונשך חלק מאוזנו. הם מצאו את האוזן שלו למחרת על רצפת הבר, בגוונים של קטיפה כחולה. התקשרו אליי באמצע הלילה כדי ליידע אותי שדיוויד נמצא
בית חולים, ולמען האמת, לא היה אכפת לי, כל עוד הוא יכול לעשות את ההופעה ולשיר.
שנאתי את המזדיין הזה וניסיתי להתרחק ממנו כפי שיכולתי - לא תמיד זה היה קל, אבל הנה לכם. כשראיתי את האוזן שלו חבושה, לא יכולתי שלא להתחיל לצחוק. דייויד היה מוכן לקרוע אותי לגזרים, עד ששאר הלהקה עצרה אותו מלרדוף אחריי. זה בעצם היה די מצחיק. אני לא מאוד מאיים, אבל הבחור הזה הביא אותי לקצה. לילה אחד לבשתי חולצת פסים כחולים-צהובים על הבמה, והוא הציג אותי בתור 'הדבורה היהודית הקטנה שלו'. ברגע שירדנו מהבמה, רדפתי אחריו, מוכן לבעוט בו כמה שיותר חזק.
זמן קצר לאחר מכן עשינו הופעה בניו מקסיקו והוא החליט שהוא לא מתכוון לנסוע עם הלהקה, אלא לקחת מטוס פרטי מלוס אנג'לס. מה שעשה את כולם בלהקה די מרוצים, כי חוץ מכל השאר, הוא מעולם לא החליף את בגדיו. על הבמה, מזיע מתחת לאורות, ואז יוצא למסיבה, מתעלף במלון, וחזרה למחרת. הבחור אפילו לא כיבד את עצמו. עשינו הופעה באוסטרליה, היו כמו 100 מעלות חום על הבמה, והוא התעלף מהחום. חשבתי שהוא עבר התקף לב. הצוות שלנו גרר אותו מהבמה וניסה להוריד את בגדיו, אבל מכנסי העור שלו היו צמודים לגופו. נדרשו שלושה אנשים כדי לקלף אותם, וכאשר עשו זאת לבסוף, הסירחון היה כל כך גרוע שאחד מהם הקיא על דייויד. אבל לפחות הוא התעורר, אז הם ידעו שהוא לא מת".
עד פה מהספר של סטיב כץ. עכשיו אקח אתכם לספר שקראתי מאת קלייטון תומאס ובו הוא מספר על הגיטריסט כך: "עד כמה שאהבתי וכיבדתי את בובי (קולומבי המתופף), ממש לא היה אכפת לי מסטיב
כץ, והתחושה הייתה הדדית. קודם כל, גדלתי על מסורת של גיטריסטים נהדרים של בלוז - בי.בי קינג, אלברט קינג, אוטיס ראש. גיבורי הגיטרה שלי היו קלפטון, הנדריקס, דוואן אולמן. לא התרשמתי מסטיב כץ כמוזיקאי. הוא היה גיטריסט פולק די טוב ונגן מפוחית בסדר, אבל מבחינה מוזיקלית הוא היה הרבה מתחת לחברי להקת המוזיקאים הרוצחת הזו. לא ממש הבנתי למה הוא היה בלהקה הזו, אבל הסיבות התבררו במהרה. הוא היה נגן גיטרת הקצב בלהקת BLUES PROJECT, עם אל קופר, ולכן הוא עבר איתו להקמת להקת דם, יזע ודמעות. היה לו חלק מהשם ומכאן גם חלק מחוזה ההקלטות שלנו מול חברת קולומביה. בנוסף, אחיו דניס היה עורך הדין והמנהל המשותף של הלהקה. לי היה ברור שהנוכחות של סטיב כץ בלהקה המעולה הזו הייתה יותר פוליטית מאשר מוזיקלית.
גם כץ לא אהב אותי. הוא לא רצה אותי בהרכב מההתחלה. הוא חשב שאני אסיר לשעברגס רוח ושבעיות ההגירה שלי מקנדה היו יותר צרות ממה שהם היו שווים. הוא לא טעה, בשני הסעיפים. עם זאת, אנשי ההנהלה לא הסכימו עם כץ. עם התקליטים שנמכרו בכמויות אדירות והכסף הרב שהתגלגל פנימה, הם לא רצו לזעזע את הסירה. היה להם קלף מנצח והם היו מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להשאיר אותי בלהקה.
סטיב כץ תמיד דמיין את עצמו כאיש רדיקלי, שתמיד מתפרץ נגד גזענות והעריצות של ממשלת ארה"ב ומצבה של שכבת החלשים. אבל הוא מעולם לא היה רעב, היה חסר בית, עבד קשה בעבודה אכזרית או הוכה על ידי המערכת יום בחייו. הסכמתי איתו בהרבה מהנושאים שלו, ולמעשה הערצתי את המחויבות שלו לאידיאלים שלו, אבל האיבה הגלויה שלו כלפי הממסד הייתה מוגזמת. עדיין הייתי אז בארה"ב עם ויזה שהיה צריך לחדש אותה עבור כל הופעה. ההנהלה עסקה בזה על בסיס שבועי, ושילמתי על הגירה מאוד יקרה לעורכי דין שנלחמו כדי להשאיר אותי בארה"ב. הממשלה הזו הייתה קלה עבור סטיב כץ, אבל היא עלולה הייתה להיות קטלנית עבורי. סטיב כץ ואני היינו נפט ומים, ומעולם לא נועדנו להסתדר.
ואז קרה משהו שאישר את כל מה שכץ האמין בו עליי. זמן קצר אחרי שהצטרפתי ללהקה, מישהו ניסה לגנוב את גיטרת הפנדר הטלקאסטר שלי. לילה אחד, אחרי ההופעה שלנו בקפה או גו גו, עצרתי בבר קטן לשתות בירה עם זוג חברים מוזיקאים שבאו מטורונטו. היינו שם רק כמה דקות כשראיתי בחור שיצא מהדלת עם הגיטרה שלי. הלכתי אחריו עם שני החברים שלי ממש מאחורי, תפסתי את תיק הגיטרה שלי והיה לנו קרב. הרחקתי ממנו את הגיטרה והוא בא להרביץ לי. התחלנו קרב של אגרופים והבחור סובב את ראשו, נעץ את שיניו באוזני והסיר חתיכה ממנה. נאבקתי בזרוע אחת חופשית והנחתתי עוד כמה אגרופים לפני שהורידו אותי ממנו. בתוך הבלבול, הג'אנקי הזה ברח ונעלם. המקומיים לקחו אותי לבית החולים, שם הרופאים חבשו לי את האוזן, הזריקו לי מלא אנטיביוטיקה ונתנו לי מרשם נגד הכאב. אז החברים שלי החזירו אותי למלון צ'לסי. זו
התקרית שהחרידה לחלוטין את סטיב כץ, והתדמית שלי בתור אסיר מתקוטט נדבקה לנצח במוחו.
כבר למחרת יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ברחבי ניו אינגלנד. הסרתי את התחבושות כל לילה והופעתי בשיער מסורק למטה מעל האוזן המרוטשת שלי, מסטול ממשככי כאבים ואלכוהול, אבל כל הופעה הייתה נוקאאוט. ואז בלילה האחרון של הסיבוב נכנסתי לחדר ההלבשה ומצאתי את כץ מתלונן שהוא לא יכול לעלות לבמה. הוא לא הרגיש טו. נגעלתי ממנו כי הנה אני, יוצא לבמה ומופיע ערב אחרי ערב בכאב נוראי בגלל האוזן שלי, ומעולם לא אכזבתי את הלהקה, ועכשיו הוא 'לא הרגיש טוב'. הוא לא הלך לקבל ממני סימפטיה כלשהי. צעקתי עליו, 'מגיע לך, אידיוט, זו שעת ההצגה', ויצאתי בסערה החוצה מהחדר. לא הדבר הכי חכם להגיד לבחור שהיה בעצם הבוס שלי, אבל נמאס לי מכץ והיחס המתנשא שלו. סטיב המשיך ועשה את ההופעה אבל ברור שאנחנו לעולם לא נהיה חברים".
ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה היחיד שראו כל חברי להקת לינירד סקינירד, בהרכבה הקלאסי. שנה לאחר מכן אירעה תאונת המטוס הקטלנית.
SIDE 1 1. Workin' for MCA 2. I Ain't the One 3. Searching 4. Tuesday's Gone
SIDE 2 1. Saturday Night Special 2. Travellin' Man 3. Whiskey Rock-a-Roller 4. Sweet Home Alabama
SIDE 3 1. Gimme Three Steps 2. Call Me the Breeze 3. T for Texas
SIDE 4 1. The Needle and the Spoon 2. Crossroads 3. Free Bird
זה אלבום ההופעה הראשון של הלהקה, והאלבום החי היחיד מהעידן ה"קלאסי" שלה (1977-1970) לפני התרסקות המטוס הקטלנית ששינתה את הכל. שנות ה-70 היו העידן של האלבומים בהופעות חיות - נראה כאילו כמעט כל להקת רוק השתמשה בפורמט זה כדי לחזק את הקריירה שלה. אצל לינירד סקינירד זה כבר היה מוכח שמדובר בלהקת הופעות מיוחדת וחברת התקליטים רצתה לשחרר את הצלילים כמוצר נחשק (וזול להפקה, למען האמת).
להלן מהביקורת שנכתבה על האלבום בזמנו, ברולינג סטון:
"הקטע CROSSROADS של רוברט ג'ונסון, שנכלל באלבום החי הזה, עוטף בזריזות את ההשפעות של לינירד סקינירד; בלוז-רוק דרומי משולב עם הבלוז-רוק הבריטי. להקת CREAM התבססה רעיונית על הגיטרה כמניפולטור הרוק העיקרי וסקינירד שמרה על תפיסה זו מול הקהל שלה.
אבל סקינירד תמיד סמכה יותר על רפרטואר מוצק של חומרי רוק מאשר על מומחיות אינסטרומנטלית. לשלושת הגיטריסטים שלה (כולל סטיב גיינס שהצטרף למלא את המשבצת הישנה של אד קינג) יש ארסנל של רעיונות לסולו ותפקידי ליווי, אבל אף אחד מהם לא יצר מעולם סגנון שניתן לזהות מיד. כראוי, הסולואים ב-CROSSROADS לא חורגים רחוק מדי מקלפטון שביצע זאת באלבום WHEELS OF FIRE. ובאופן אירוני, שיר הגמר הבלתי נמנע של האלבום, FREE BIRD שהפך את הלהקה למועדפת בתחנות רדיו רבות, לא מצליח לשמור על מעמדו כבד המשקל, מכיוון שהוא נשמע, אחרי ארבעה צדדים של אותו דבר, כמו מאמץ סופי אחד בלבד.
בעוד הפסנתרן, בילי פאוואל, נותר בתפקיד תומך במידה רבה, השירה של רוני ואן זאנט תמיד איתנה ופה ושם מפגינה פגיעות ראויה, כמו למשל בשיר TRAVELLIN MAN, המושר עם זמרות רקע אפקטיביות ולא פולשניות. ההפתעה האמיתית של האלבום היא גרסת רוק לשיר T FOR TEXAS.
סקינירד מעולם לא שאפה להיות יותר מלהקת רוק'נ'רול קשוחה, ורשימת השירים החיה שלה, שמורכבת מיותר ממחצית החומרים משני אלבומיה הראשונים מצדיקה זאת. בסך הכל, האלבום הזה מציע לרוכשיו בדיוק את מה שמגיע להם וזה רוק גיטרות".
ב-13 בספטמבר בשנת 1973 הופיעו אריק איינשטיין, שלום חנוך והצ'רצ'ילים החדשים באולם צוותא בתל אביב. למחרת הם הגיעו להופעה בקולנוע שביט בגבעתיים. כמו כן, להקת כוורת הופיעה ביום זה באהל שם בתל אביב.
הרצאותיי המיוחדות על הרוק הישראלי הישן והמשובח - כולל המון סיפורים בלעדיים שהאמנים סיפרו לי אישית. לפרטים והזמנה: 050-5616459
ב-13 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש לקייט בוש ושמו THE DREAMING. השאלה היא, איך אתם עם החלום הזה.
SIDE 1
1. Sat In Your Lap
2. There Goes A Tenner
3. Pull Out The Pin
4. Suspended In Gaffa
5. Leave It Open
SIDE 2
1. Dreaming
2. Night Of The Swallow
3. All The Love
4. Houdini
5. Get Out Of My House
בוש, שפרצה לראשונה למצעד הבריטי, בשנת 1978, במקום הראשון עם תקליטון הבכורה שלה, "אנקת גבהים", באה בתקליט זה לראשונה כמפיקה היחידה שלו, וככזו היא רצתה לנסות וליצור תמונות עם הצלילים על ידי שימוש בטכנולוגיה חדשה (בעיקר הסמפלר הדיגיטלי החדש של FAIRLIGHT) לצד כלי נגינה עממיים מסורתיים.
חברת התקליטים EMI ודאי נהנתה בשנת 1980, כשהתקליט NEVER FOR EVER העניק לבוש את המקום הראשון שלה, הפעם היחידה שבה אמנית סולו בריטית הגיעה לראש מצעדי התקליטים בבריטניה. המוני מעריצים עמדו ברחוב כשהיא עשתה פרומו בחנות התקליטים וירג'ין, ברחוב אוקספורד בלונדון. זה היה תקליט, הניחו הבוסים שלה, שסימן סוף סוף את המעבר מכישרון צעיר לכוכבת פופ גדולה. במקום זאת, היא כבר שמה לה דגש על המשך קיצוני הרבה יותר. בוש החליטה להשתלט בעצמה על הכל. חברת התקליטים לא ידעה מה מתחולל בראשה של האמנית שחתומה בה.
זו הייתה תחילתה של קייט בוש, האמנית האוטונומית, המנהלת את הפעולות לפי השעון שלה, בוחנת בקפידה את הפרטים, ודורשת ממוזיקאים ומטכנאי הקלטה כדי לעזור להבין את שטף הצלילים בראשה. זה היה חיפוש אחר פרפקציוניזם אולפני שזלל זמן וכסף. סמפלר הפיירלייט הפך במהרה לצעצוע החדש האהוב על בוש. היא התחילה להתעסק עם זה בתקליט הקודם אבל עכשיו הצלילים שלו בכל מקום.
השיר SAT IN YOUR LAP, שפותח את התקליט, יצא גם כתקליטון והפך ללהיט הגדול ביותר שלה מאז השיר "בבושקה", למרות שאינו מסחרי וקליט כקודמו. בוש הסבירה אז: "כבר היו לי תבניות פסנתר לשיר הזה, אבל הן לא הפכו לשיר עד הלילה אחרי שראיתי הופעה של סטיבי וונדר. בהשראת הרגשתי את המוזיקה שלו".
התקליט הזה הוא תוצר ברור של תקופת האייטיז המסונטזת, שלוכד את מה שהתחולל אז בראשה של קייט בוש. השירים מלאים בדחף קצבי ושירה רבת-שכבות, ללא קווים ידידותיים לאחוז בהם. הצלילים שהשאירו אותה קשורה לעולם הרוק נעדרו, כמו גם כלי הקשת שהמתיקו את עבודתה הקודמת. הפעם קל לשמוע כמה רחוק הלכה בוש. הרדיו בעיקר התעלם מזה וחברת התקליטים שנאה את התוצאה. היה ברור שבוש מנסה להיות כמה שפחות מסחרית.
קולה של בוש היה גבוה מדי עם קולות מוכפלים שקוראים ומגיבים לעצמם, כשהיא מזנקת בקולה במרווחים בלתי צפויים, באופן וירטואוזי. במבט לאחור, זה תקליט אמיץ וכך צריכים להיות אמנים, שקראים לעצמם כך, שמבקשים להתנסות ולא לספק את הסחורה המסחרית.
היו שחשבו שהפרויקט הזה היה ניסיוני מדי וככל הנראה ירחיק את קהל המעריצים שלה. בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "צר לנו לבשר שקייט בוש פספסה את הרכבת". במלודי מייקר פורסם: "היא תמיד הייתה אמנית של קצוות, בוש נתנה לעצמה הפעם ללכת אף עם דמיון רחוק ומתפרע יותר, כשהיא מנצלת את כל הפנטזיות שלה ומשתמשת באינסטינקטים שלה, כשהיא מרפדת את התקליט בסדרה של צווחות והשתנקויות".
התקליט נכנס היישר למקום השלישי במצעד הבריטי, אך במהרה נפל משם למקומות נמוכים יותר. זה הפך לתקליט הכי לא נמכר שלה עד אז. גם שאר התקליטונים ממנו, חוץ מ- SAT IN YOUR LAP, לא נחלו הצלחה במצעד הבריטי. עם זאת, זה נתן לבוש את הכוח לתפוס את השליטה בקריירה שלה - מהלך ציון דרך עבור כל אמן, אבל אפילו יותר עבור אישה בתעשייה הנשלטת על ידי גברים. בינתיים יעברו שלוש שנים עד שבוש תחזור עם תקליט שהקהל יקבל באהבה רבה יותר. עם הזמן, התקליט THE DREAMING זכה להערכה רבה – כמו הרבה יצירות שלא הובנו בזמן אמת.
ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לזמר-יוצר האמריקאי, טים באקלי. שם התקליט - LOOK AT THE FOOL.
SIDE 1
1. Look At The Fool
2. Bring It On Up
3. Helpless
4. Freeway Blues
5. Tijuana Moon
SIDE 2
1. Ain't It Peculiar
2. Who Could Deny You
3. Mexicali Voodoo
4. Down In The Street
5. Wanda Lu
טים באקלי רצה לקרוא לאלבום TIJUANA MOON (ואולי בגלל זה הירח שבציור העטיפה?). גם השם AN AMERICAN SOUVENIR היה אפשרות טובה שהתרוצצה אז. אבל כשחברת התקליטים הוציאה את זה לאור, התקליט נשא שם אחר, צנוע יותר, מוזר יותר ולא מחמיא. לפי אלמנתו של טים, ג'ודי באקלי, היה זה מנהלו, הרב כהן, שעמד מאחורי הצעת השם הזו; כהן הכחיש את המיוחס לו והוסיף: "אני אולי התנגדתי לכך ש'טיחואנה מון' עשוי להטעות לגבי המוזיקה, אבל לא הייתי משנה זאת". ושוב, טים באקלי עשה אלבום שלא דמה לאף אחד מקודמיו. הפעם הוא רצה להיות זמר נשמה שגם יודע להביא גרובים פ'אנקיים.
אבל הפ'אנק הזה נתפס אצל רבים כמו עוד פנייה לא נכונה עם איכות כתיבת שירים נחותה מזו שפיארה אותו בעבר. קולו, ששר בעבר יצירות מופת כמו MORNING GLORY, נשמע בתקליט זה שר תכנים שאינם מתאימים לו. טכנאי ההקלטה סיפר לאחר מכן שכל שיר בתקליט נערך במטרה להפוך לפוטנציאלי לצאת על גבי תקליטון ולהצליח. כלומר, היה זה תקליט מחושב מדי על חשבון היצירתיות. כדי להוסיף שמן למדורה, העטיפה באה עם ציור של באקלי שנראה עייף - לא בדיוק חזות של זמר שמבקש להלהיב עם פ'אנק. באקלי שנא את הציור הזה.
עיתון NME ביטל את התקליט כ"ריפים ללא שירים, מופעים מתמשכים של הגזמה ווקאלית, וסוג של אוברול
מגונה של מטרה וגישה". לאחר התעלמות מכל שמונת האלבומים הקודמים של באקלי, עיתון רולינג סטון סוף סוף בא עם ביקורת. למרות שהמבקר באד סקופה ציין שלאלבום היו "כמה רגעים אטרקטיביים", הוא סבר כי "אולי קצת יותר קל לקחת את זה מאשר את השניים או שלושת האלבומים האחרונים שלו, אבל אני עדיין
מוצא את השילוב של הפ'אנק המהיר מדי פה ומפגן האוקטבות של באקלי המיילל כמעט בלתי נסבל. זה כאילו באקלי מחקה את הצעקה הראשונית של להקת פלסטיק אונו של לנון על מנת ללעוג ולהעניש את עצמו, כפי ששם התקליט מרמז. עם מוזיקה כזו הוא לועג ומעניש גם את המאזין".
עד שהביקורת הופיעה, בגיליון ה-30 בינואר 1975 של המגזין, הנזק כבר נעשה. התקליט היה עוד פגז נפל של באקלי ונשכח.
ב-13 בספטמבר בשנת 1969 פרסם מלודי מייקר שהמתופף לשעבר של הבי ג'יז דורש התנצלות.
קולין פיטרסן, המתופף שפוטר על ידי האחים בארי ומוריס גיב, התנגד לכך שהשניים יוצגו כבי ג'יז בלעדיו. הוא דרש התנצלות מה-BBC בעקבות הופעתם של שני האחים בתוכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, בשבוע שעבר, עם השיר DON’T FORGET TO REMEMBER. "ה-BBC קיבלו הודעה שהתקליטון הזה נעשה על ידי הבי ג'יז עם קולין פיטרסן. לכן הפעולה שלהם בשימוש רק באחים גיב הייתה שגויה", נאמר בהודעה שפורסמה מטעמו של פיטרסן.
דובר ה- BBC מסר, בזמן עריכת הגליון, שהם עדיין לא קיבלו שום הודעה מפיטרסן שאומרת שהוא ינקוט בצעדים משפטיים. "אם זה עניין משפטי, זה יעבור למחלקה המשפטית שלנו לבחינה", אמר הדובר.
רוברט סטיגווד, הסוכן והמנהל של האחים גיב, אמר: "מר פיטרסן מתעלם מכך שהוא הצטרף לבי ג'יז רק בשנת 1967, אז האחים גיב הופיעו תחת השם הבי ג'יז - שהם ראשי התיבות של בארי גיב - במשך שנים רבות לפני התאריך הזה. לכן הבי ג'יז ימשיכו להופיע כבי ג'יז".
אפרופו הבי ג'יז; ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא התקליט CHILDREN OF THE WORLD.
SIDE 1 1. You Should Be Dancing 2. You Stepped Into My Life 3. Love So Right 4. Lovers 5. Can't Keep a Good Man Down
SIDE 2 1. Boogie Child 2. Love Me 3. Subway 4. The Way It Was 5. Children of the World
ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו אז: "מבלדות פופ עיסתיות דרך פסיכדליה מסוף שנות הסיקסטיז ורוק נמוך, הבי ג'יז הפגינו יכולת של זיקית להסתגל לטרנדים שונים של פופ. בימים אלו, כפי שהם אמרו בתוכנית הלילה במבטא הקוקני הטוב ביותר שלהם, 'רית'ם אנד בלוז זה מה שקורה'. נועז, נכון? ובכן, לא בדיוק. חלק מהדברים שלהם ממש טובים, טובים יותר מהרכבים כמו WILD CHERRY, AWB ו-KOKOMO.
הבי ג'יז לקחו את ההפקה לידיים שלהם עם התקליט הזה, ולפחות הגיעו לאחד הלהיטים הרוצחים של השנה. הם ניצחו את הרכב הדיסקו המוביל, KC AND THE SUNSHINE BAND, במשחק משלהם ועם השיר YOU SHOULD BE DANCING. זה שיר מניע בצורה בלתי ברורה.
עומס ההשראה והאנרגיה שהשיר הזה כנראה דרש מהבי ג'יז הותיר את רוב שירי התקליט השלם ללא מטרה. אבל להצלחה של להקות לבנות שעובדות בסגנון שחור וקבלתן בחום חייבת להיות איזושהי משמעות חברתית בסיסית. אל תשאלו אותי מה היא. אני רק רוקד לצלילי המוזיקה".
ב-13 בספטמבר בשנת 1974 יצא האלבום HEROES ARE HARD TO FIND של פליטווד מאק. באלבום שאחריו כבר יהיו בהרכב לינדסי באקינגהאם וסטיבי ניקס, וסיפור הלהקה יהפוך מלהקת שוליים להצלחה מסחררת.
SIDE 1
1. Heroes Are Hard To Find
2. Coming Home
3. Angel
4. Bermuda Triangle
5. Come A Little Bit Closer
SIDE 2
1. She's Changing Me
2. Bad Loser
3. Silver Heels
4. Prove Your Love
5. Born Enchanter
6. Safe Harbour
המתופף, מיק פליטווד, בספרו: "זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם היה לנו גיטריסט אחד ואני לא חושב שזה היה עובד לפני כן, אבל בוב וולש סיפק את הסחורה. זה גרם לי לשקול מחדש למה הלהקה מתכוונת ומה אפשרי בה. העיבודים החדשים אפשרו יותר מקום בסאונד שלנו ועוד ניסוי עם הרמוניה ואפילו כלי נשיפה. האלבום נעשה באווירה רגועה יותר מקודמיו, כנראה כתוצאה של בילוי זמן רב מדי בלימבו יצירתי (בגלל בלגאנים משפטיים מול להקה אחרת שהתחזתה לה - נ.ר), אבל יש כמה שירים בולטים בו. האלבום התפרסם טוב יותר בארצות הברית מכל תקליט קודם שלנו, והגיע במצעד המכירות למספר 34, וזה הרים מאד את מצב הרוח שלנו ואם חברת התקליטים שלנו שאלה אם עדיין יש לנו קהל, זה שלח לה מסר חיובי.
מהרגע שהתמקמנו בלוס אנג'לס, התחלנו למשוך מעריצים, ביניהם הצלם הרבי וורת'ינגטון. הרבי היה כמו דוב שנשאר מתקופת ההיפיז. הוא היה נשמה מבריקה, תמיד חייך, בדרך כלל לובש טוניקות כותנה הודיות רפויות שזרמו לו עד הברכיים, עם זוג סנדלי ישו. הוא היה מחפש את האור, עושה מדיטציה ולקוח קבוע בחנות ספרים מעוררת השראה שנקראה THE BODHI TREE. הרבי ראה מה קורה עם הלהקה כי הוא היה מאוד מעורב. הוא היה אמן אייקוני כמו התמונות שהוא יצר. הוא יכול לגרום לכל אחד לחוש בנוח, כי הוא לבש את הלב שלו על השרוול וכך מההתחלה הוא היה מסוגל לתפוס רגעים חולפים בעולמנו. הוא זה שבחרנו לצלם את העטיפה של התקליט הזה, תמונה שמציגה אותי מדגמן להפליא זוג תחתוני תחרה שהיו שייכים לחברה שלי ושל אשתי, סנדרה. יש לי שם חזה נפוח, מה שאומר שהצלעות שלי בולטות, ואני מחזיק בידיה של בתי, אמיליה בת השלוש, כשהיא עומדת על הנעליים שלי. הוא לקח התמונה הזו שלנו במראה תלת כיוונית, אז התמונה הסופית היא עם שלושה צדדים. הרבי היה ילד אהבה מתוק כל כך, לא מוכן לסצנה אליה נפל. קוקאין היה לא הולם במיוחד עבור מישהו כמוהו. זה היה לא מתאים לכולנו בשלב זה או אחר, אבל הוא הפך מרותק לזה וחבל. הוא לא התאים לסוג העולם הזה". הרבי חי עד שלבו לא יכל יותר והוא מת בשנת 2011.
גם זה קרה ב-13 בספטמבר:
- בשנת 1978 החלה להקת פוליס להקליט את תקליטה הראשון.
- בשנת 1965 זכו הביטלס בגראמי הראשון שלהם על האלבום הטוב ביותר A HARD DAY'S) NIGHT) ועל הלהקה הטובה ביותר של השנה. הטקס נערך בניו יורק.
- בשנת 1973 הגיע דייויד בואי, בהזמנת מיק ג'אגר, לראות הופעה של הרולינג סטונס ב'סיטי הול' שבניוקאסל. אחרי ההופעה הלכו בואי וג'אגר להעביר את הלילה בהימורים בקזינו המקומי.
- בשנת 1963 נפל גרהאם נאש במהלך נסיעה בוואן. זה קרה כשנשען על דלת לא נעולה במכונית לאחר שחזר עם להקת ההוליס מהופעה בסקוטלנד.
- בשנת 1969 כיכב דייויד בואי כמנחה המרכזי בפסטיבל פופ בן ארבע שעות בברומלי, קנט. בואי הופיע בפסטיבל הפתוח כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית בלבד. לפניו הופיעה על הבמה להקה מקומית של תיכוניסטים בשם 'מאיה'. בשלב מסוים, במהלך הופעת הלהקה, עלה בואי, באופן מפתיע לבמה, ושאל את חברי הלהקה אם הם מכירים את השיר I FEEL FREE של להקת CREAM. החברים המבולבלים הנהנו בראשם וחיש מהר מצאו את עצמם מלווים אותו בשיר הזה. להקה נוספת שהופיעה ביום הזה הייתה להקת הפולק-רוק, COMUS.
- בשנת 1965 יצא בארה"ב הסינגל YESTERDAY של הביטלס. זהו השיר הראשון של להקת פופ-רוק עם שימוש ברביעיית כלי מיתר. השיר היה כה שונה ממה שהביטלס הקליטו עד כה עד שנרשמה התנגדות מצד הלהקה להוציא אותו כתקליטון באנגליה, שם הוא יצא בפורמט זה רק בשנת 1976.
- בשנת 1944 נולד הגיטריסט לס הארווי, מלהקת STONE THE CROWS. הוא מת מהתחשמלות על הבמה במאי 1972. הוא היה גם אחיו הצעיר של הזמר אלכס הארווי.
- בשנת 2019 מת מסרטן הזמר אדי מאני, שהיה ידוע בעיקר בלהיטו מהסבנטיז, TWO TICKETS TO PARADISE. בן 70 במותו.
- בשנת 1968 הקימו חברי הביטלס את מחלקת האלקטרוניקה בחברת APPLE שלהם.
- בשנת 1944 נולד פיטר סטרה, הבסיסט / זמר הנהדר של להקת שיקגו. הוא היה אחראי לקולות הגבוהים בלהקה. מאוחר יותר הוא החל להתעסק עם בלדות נוראיות אך אני שומר לו את הערכתי על מה שעשה באלבומיה הראשונים של שיקגו, שהביאה סאונד נדיר ואדיר.
- בשנת 1964 שכרו בעלי אולם הופעות בליברפול בשם EMPIRE CLUB עשרים וארבעה שחקני רוגבי גברתניים שישמרו על הסדר במהלך הופעה של הרולינג סטונס באולם. 5,000 האנשים שהגיעו למקום לא התרשמו ממה ששמו מולם ודרסו את שני המסכנים האלה.
- בשנת 1965 הפך רינגו סטאר לאבא. אשתו מורין ילדה בן בשם זאק, ששנים לאחר מכן הפך להיות המתופף של להקת המי אותה הוא מעריץ.
- בשנת 2003 נפצע מייק סמית', סולן להקת הפופ הסיקסטיזית דייב קלארק פייב, מנפילה מסולם בביתו בספרד, ונותר משותק. הוא מת, חמש שנים לאחר מכן, מדלקת ריאות, כתוצאה מסיבוך של הפציעה המקורית.
ב-13 בספטמבר בשנת 1969 יצא גיליון של מלודי מייקר הבריטי. הנה ציטוטים שבחרתי לכם מהכתבות שם:
- רינגו סטאר הובהל לבית החולים ביום שני בגלל בעיות באיברים פנימיים בגופו. דובר של הביטלס מסר: "רינגו נמצא תחת פיקוח ואין מה לדאוג".
- ג'ימי פייג' בכתבה על לד זפלין: "אין לי זמן בארה"ב להקשיב לתקליטים אבל בביתי באנגליה זה זמן הרגיעה שלי. אני מקשיב בעיקר לתקליטים כשהכלי הבולט בהם הוא הגיטרה. אני אוהב הרבה דברים, כמו פלמנקו. האם שמעתם את מניטאטס דה פלאטה? הדבר הצועני הזה פשוט משגע".
- רוי פיליפס, הזמר-אורגניסט של להקת THE PEDDLERS: "אני מסכים עם המבקרים שאמרו שהלהקה שלנו הייתה מקובעת מדי בסגנון שלה. מה שהם לא מבינים זה שאנחנו באים לספק את הרצון של 100,000 האנשים שכן קונים את התקליטים שלנו ובאים להופעותינו. האנשים האלו ממש חשובים לנו".
ב-13 בספטמבר בשנת 1976 יצא האלבום HARD RAIN של בוב דילן.
SIDE 1
1. Maggie's Farm
2. One Too Many Mornings
3. Stuck Inside Of Mobile With The Memphis Blues Again
4. Oh, Sister
5. Lay, Lady, Lay
SIDE 2
1. Shelter From The Storm
2. You're A Big Girl Now
3. I Threw It All Away
4. Idiot Wind
היה זה במאי 1976, כשבוב דילן והמופע הקרקסי שלו (ROLLING THUNDER REVUE) הוקלט ביום גשום מאד, באיצטדיון כדורגל בקולורדו. האווירה הייתה טעונה ואשתו הכעוסה מאד, שרה, הופיעה שם עם ילדיהם וללא הזמנה והעכירה מאד את המצב. דילן לא נותר חייב והחליט לשיר לקהל את המצב הנוכחי, למשל בשיר LAY LDAY LAY. שם הוא שר את המשפט "עזבי את הריקוד הזה, בואי נעלה למעלה... בואי ניקח סיכון, כי הרי למי איכפת?". הוא גם ביצע שירים מרירים אחרים וירק את המילים שבהם כדי שיגיעו היטב לאוזני אותה אישה שפעם אהב ועתה עמד להתגרש ממנה.
שירים רבים שהוא שר מהאלבום DESIRE הורדו מהרשימה. הוא כבר לא האמין בהם אז. בטח לא בבלדה SARA. היה זה כמופע מוזיקלי של גירושין.
דילן היה מאד קוצני אז. החלטות רבות שהתיז לכל עבר לא היו ברורות לשאר החברים בסיבוב. למשל, מיק רונסון (הגיטריסט שהצטרף לסיבוב) מצא את עצמו לפתע נדחק הצידה. לא פעם רונסון מצא את עצמו יושב באוטובוס שהסיע את כל הנגנים, כשהוא מחכה שהבוס שלו יקרא לו לבמה. זה היה מעציב.
בהופעה בקולורדו ירד הגשם בחוזקה (לכן שם האלבום) והנגנים חטפו לא פעם שוקים חשמליים על הבמה. מופע זה גם צולם, אך לא יצא באופן רשמי. הוא שודר פה ושם בטלוויזיות ברחבי העולם ומצא את מקומו על גבי בוטלגים.
ג'ואן באאז, שהייתה חלק מסיבוב ההופעות הזה, לא נמצאת משום מה כלל באלבום. ודילן המשיך לשתות כל הזמן כדי להשכיח את כאבו האישי. זה לא היה קל. זה היה גשם כבד.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "כמו כל הדמויות הציבוריות, בוב דילן הוא אסיר לא פחות מאשר אדון האישיות שלו. מה שמייחד את דילן הוא שהוא זיהה את הפרדוקס הזה ביושר יותר מכל אחד אחר בעולם הרוק. זה היה אלמנט מרכזי בעבודתו מהיום שבו הגיע לגריניץ' וילאג' כשהוא מחקה את וודי גאת'רי ומחקה את אלביס פרסלי.
בתור האל למחצה של הפופ, דילן הוא לא רק המעבד אלא תוצר הפנטזיות שלנו. אנחנו יכולים לעשות ממנו כל מה שאנחנו רוצים: זמר בלדה עממי, שונא נשים, אמן פוליטי, משוררת, רומנטיקן, אריסטוקרט רוק, מיסטיקן, משורר. הרשימה היא אינסופית. אבל האירוניה הגדולה בקריירה של דילן היא שעצם החמקמקות שלו, היכולת שלו להישאר צעד אחד לפני ציפורני הקהל (והמבקרים) שיגדירו אותו, יצרו את הפרסונה המתמשכת מכולם: רב המאסטר של המסכות, שמבצע בשליטה מוחלטת על גורלו הציבורי.
מעשים של גיבורים אמריקאים אסור שיהיו אקראיים. זה נכון במיוחד כאשר דילן נכשל. להגיד אז שזה הוא האלבום הכי פחות נגיש, הכי כאוטי ומזלזל של דילן מאז SELF PORTRAIT, זה לא מספיק. זה לא מסביר למה דילן עשה אלבום שמבטל את המסתורין של סיבוב ההופעות הקרקסי הנודד שלו, במקום להנציח אותו.
האלבום הוא חידה וזה מתועד בצורה נוראית. הקול של דילן בולט בצורה לא פרופורציונלית במיקס, שהלהקה נשמעת כאילו היא מופיעה על במה אחרת. האפקט הוא המקבילה השמיעתית לקלוז-אפים בתוכנית הטלוויזיה. האלבום נותן מעט תחושה של הופעה חיה. הכללת מחיאות כפיים וצעקות של הקהל היא כל כך אקראית שזה נראה כמו מעשה מחשבה שלאחר מכן.
למרות כל זה, התקליט אינו כישלון חרוץ. הצד השני עובד כיצירה, סיור מודרך דרך אהבה בחורבות. הגולמיות שמובילה להרס ושיעמום בצד הראשון הופכת למיצג רוק מחוספס. שוב, דילן משתמש באלימות כדי לחטט בשיריו. ההתפרצות הפרנואידית של IDIOT WIND, שנראתה מחוץ להקשרה באווירה המשקפת של BLOOD ON THE TRACKS, מתאימה באופן מושלם לפסיכודרמה של HARD RAIN.
אבל הגשם השוטף הזה הוא בעייתי. דילן לא כל כך מפרש מחדש את עבודתו אלא מפרק אותה. אחרת איך אפשר להסביר את זריקת השורה הכי מכרעת ומרגשת של YOU'RE A BIG GIRL NOW ("אני יכול לשנות אני נשבע") או לכרות שלושה פסוקים של MEMPHIS BLUES AGAIN? האלבום הוא התקפה אכזרית על רגשנות, עם התעקשות של דילן שהשירים שלו אינם קדושים כמו שהקהל שלו מאמין. הקול של דילן גורס את כל מה שנקרה בדרכו. אין כאן עדינות, אין ניואנסים, רק התקפה. LAY LADY LAY הוא כבר לא בקשה, אלא דרישה.
דילן תמיד השתמש בקונצרטים שלו כדי לעבד מחדש וליצור מחדש את עברו. אבל הלהקה מתנהגת יותר כמו מכוניות שמתנגשות בבלבול מאשר רכבים שנוסעים יחדיו במסלול. המלודיה כמעט מבוטלת, קולות הרקע אקראיים, נגינות הסולו חסרות משמעות. אז למרות ש-HARD RAIN עשוי להיות חידה אינטלקטואלית מרתקת, ההשפעה הרגשית שלו היא כמעט אפסית.
דילן הוא אמן אינסטינקטיבי. אלבומי האולפן שלו מעולם לא עוצבו בצורה משוכללת, עם מאמצים קפדניים. במקום זאת הם היו יותר כמו הופעות חיות שבהן הוא דאג לתפוס את הרגע. במובן הזה, דילן הוא פרימיטיביסט אמיתי של רוק, משוחרר מהכורח לשאול למה ומה הוא מייצר. זה לא אומר שהעבודה שלו פשוטה - להיפך, הרגשות, הצורות והמסכות מתוחכמים בצורה יוצאת דופן. במקום זאת, בתקליט הזה הוא כל כך שקוע בעצמו שהוא מאמין שכל מה שהוא עושה הוא לעניין. כמו פרימיטיבי אמיתי, עבודתו של דילן מתפקדת כמגפון ישיר לעצמו. התוצאה הייתה פעם מהאמנות המבריקה ביותר שהתרבות הפופולרית במדינה הזו ייצרה אי פעם. אבל זה גם אומר שדילן הוא בו זמנית המבקר הטוב והגרוע ביותר שלו. התקליט החדש הוא תוצר של האחרון".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
