רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 בספטמבר (29.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "החבר'ה החדשים שמנגנים איתי כרגע הם בני 19 בערך והם מלאים בהתלהבות" (הגיטריסט ג'ימי פייג' על חברי להקתו המתגבשת, שתיקרא לד זפלין - כפי שאמר לעיתון מלודי מייקר, בשנת 1968)

פה בילי ג'ואל הפך לסופרסטאר! ב-29 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט חדש של בילי ג'ואל, THE STRANGER, שהפך אותו מזר כמעט מוחלט לאמן ידוע בהחלט.

בשנת 1977 חש בילי ג'ואל שהוא חייב שינוי. מאחוריו היו ארבעה אלבומי סולו נהדרים אך גם נעדרים ממצעדי המכירות. הוא הבין שמפיק טוב יעשה את השינוי המיוחל ביצירתו. לכן הוא פנה אל מפיק העל, פיל ראמון, כדי שזה יעניק לשיריו הבאים מגע של זהב.

בשנת 1978 סיפר ג'ואל: "פיל ראמון אהב את הנגנים שבלהקה שלי. הוא שמע אותם מנגנים את השירים ואמר, 'אל תנגנו אותם באופן שונה מהצורה שבה אתם מנגנים אותם בהופעות. תנגנו באופן הרוקי שאתם רגילים אליו'. הנגנים שלי ממש אהבו אותו. עד שפיל הגיע, הם נמצאו תחת לחץ של מפיקים אחרים, שעבדו איתי. אותם מפיקים גרמו להם להתאמץ כדי להוכיח את עצמם במקום להבין מי הם באמת. ככה הקלטנו את השירים ל- THE STRANGER עם חמישה טייקים, לכל שיר, במקום 15 או עשרים. פיל ראמון היה אחד מאיתנו. לא פעם זרקנו רעיונות מוסיקליים זה על זה והיו גם מקרים שזרקנו משולשי פיצה זה על זה. היה כיף גדול".

ואם מדברים על פיצה, לא סתם חותם את צד א' שיר שנקרא 'סצנות ממסעדה איטלקית'. זו מיני-יצירה, שהורכבה משלושה חלקים שונים לגמרי ונשמעת כאחת שיצאה ממפעל השירים של פול מקרטני (כפי שעשה בתקליט של הביטלס, ABBEY ROAD, ומאוחר יותר בתקליטו עםלהקת כנפיים, RED ROSE SPEEDWAY). אבל זה לא השיר היחיד הטוב בתקליט. בכל מקום בו תפילו את המחט על הוויניל - תקבלו יופי של דבר כשכבר בהתחלת התקליט מקבלים תצוגת תכלית מופלאה של נגינה, עיבוד, כתיבת מילים, לחן וביצוע ווקאלי - עם השיר MOVIN' OUT.

השיר מתייחס לאתוס הגברי של מעמד הפועלים בניו יורק, שמתגאה בעבודה למשך שעות ארוכות כדי להראות כי "עשו את זה" (הצליחו) באמריקה. הדמות בסיפור (אנת'וני) שואלת אם בעלות על בית בהאקנסאק שווה את כל המאמץ. ואילו סמל או'לירי, שמוזכר בשיר, עובד בשתי עבודות בתקווה שיום אחד יהיה הבעלים של מכונית קדילאק.

בשנת 2014 אמר ג'ואל לאיש הרדיו, הווארד שטרן: "ראיתי חברים שלי שלחצו עליהם לקחת על עצמם עבודה כדי לטפל במשפחה, ואז הם לא מגשימים את עצמם יותר. הם עושים את זה רק כי הכריחו אותם לעשות את זה. לכולם יש משהו שאנו אוהבים לעשות או שאנו צריכים לעשות כדי לממש את הכישרון. אבל רבים מבזבזים את חייהם ולא מנצלים את הכישרון וזאת רק כדי שיוכלו לקנות קאדילק ולהרגיש שהם בסדר".

לרולינג סטון הוא סיפר: "בזמנו רק דמיינתי איזו גברת צועקת מהבית, 'אנת'וני! אנת'וני! חשבתי על צעיר שגר בבית ומקבל לחץ רב ממשפחתו ללכת בדרכה. הוא לא קונה את כל העניין בניידות כלפי מעלה”.

ג'ואל כתב לראשונה את השיר הזה לפי מנגינת בלדה רכה שהתנגנה לו בראש. כשהוא ביצע את זה ללהקה שלו באולפן, החברים הודיעו לו מאיפה הוא קיבל את המנגינה - זה היה זהה לשיר LAUGHTER IN THE RAIN של ניל סדקה. ג'ואל היה נבוך ומיהר לשנות את המנגינה למשהו רוקי יותר.

בסוף השיר יש צליל של מכונית שמאיצה. זו הייתה מכונית הקורבט הישנה של הבסיסט דאג סטגמאייר. הוא לקח מכונת הקלטה קטנה למכונית, תלה את המיקרופון בצידה האחורי והחל לבצע חראקות בעודו מתרחק מביתו. זה בהחלט הצליח להמשיך את אווירת רצון הדמות בשיר להתקדם. השיר הזה הוא הראשון שיצא כתקליטון מהאלבום, אך הפך ללהיט רק אחרי שהתקליטון השני ממנו, JUST THE WAY YOU ARE, הצליח מאד במצעדים.

אז אם אתם רוצים בלדה נוגעת ללב, יש את JUST THE WAY YOU ARE - ולחשוב ששיר זה כמעט ולא הגיע כלל לתקליט. ג'ואל: "לא אהבתי את השיר הזה. היינו באולפן והקשבנו לו וחשתי שאינני רוצה אותו בתקליט. למזלי, באולפן הייתה גם הזמרת לינדה רונסטאדט, שהקשיבה איתי וציוותה עליי להכניסו לתקליט. היא ממש הייתה תקיפה בעניין. בגלל שאני מקשיב למה שאישה אומרת לי - נאלצתי לעשות כך".

את השיר הזה, שאת לחנו קיבל ג'ואל בעת חלום שחלם (שיר חלומי - ממש כמו שקרה למקרטני עם YESTERDAY), הוא כתב כמתנת יום הולדת לאשתו הראשונה, אליזבת. בשנת 1970 ג'ואל גנב את אליזבת מחברו, ג'ון סמול, שהיה אז נשוי לה והיה עם ג'ואל צמד רוק מוסיקלי בשם ATTILA. סמול כעס מאד וניתק קשר עם ג'ואל. אליזבת הפכה בינתיים לעוזרת העסקית בענייניו של ג'ואל. בשנת 1977 הפך גם ג'ון סמול לעובד במשרד של ג'ואל ובעתיד יישאר חברו הקרוב וגם יביים לו קליפים חשובים מאד (זוכרים את הקליפ לשיר UPTOWN GIRL? זה הוא שעשה את זה...). ג'ואל סיפר שאליזבת הייתה כה חמדנית שכשהביא לה את השיר במתנה, היא מיד אמרה - "זה יופי, אבל למה אתה לא מצרף לזה כמתנה גם את הזכויות?"

בכל אופן, הזוג התגרש בשנת 1982 וג'ואל סיפר מאוחר יותר שכל שיר שכתב למישהי, שהיה מעורב במערכת יחסים עמה - הרומן הסתיים. זה היה עבורו כסוג של קללה במקום ברכה. שיר זה זיכה את ג'ואל בשנת 1979 בפרס הגראמי. מקצב התופים, שהעניק המתופף הנפלא, ליברטי דה ויטו, העניק לשיר תבלין מיוחד, עם ניחוחות של בוסה נובה.

רוצים כרטיס כניסה לקברט? יש את השיר VIENNA. הוריו של ג'ואל התגרשו, כשהיה צעיר, ואביו חזר אז לגור בוויינה, שם התחתן מחדש והקים משפחה. עברו שנים עד שהאב והבן נפגשו שוב. ג'ואל סיפר כי אינו יודע בדיוק על מה השיר אך הוא יודע לספר כי יש בתוכו רגשות ביחסיו עם אביו.

רוצים ג'אז ברים אפלולי? יש את הפתיחה והסיום של שיר הנושא, שנצמדים כשתי פרוסות לחמניה עסיסית לבשר הרוקי שביניהן. בתחילה הקליטו ג'ואל ולהקתו את הקטע הרוקי. לאחר מכן הוא חש שהשיר זקוק לפתיחה והחל לנגן בפסנתר כשהוא מלווה את עצמו בשריקה מלודית. לאחר מכן פנה לפיל ראמון ושאל אותו איזה כלי יתאים לבצע את אותם הצלילים ששרק. ראמון השיב שבזה הרגע שרק ג'ואל את הכלי המתאים.

רוצים רוק אקוסטי במיטבו? קבלו אותו עם ONLY THE GOOD DIE YOUNG (שג'ואל כתב בתחילה כמקצב רגאיי). וירג'יניה, שמוזכרת בשיר הזה, היא וירג'יניה קלגאן, שבילי הצעיר היה מאוהב בה כשהחל לנגן בלהקות קצב, אי שם בסיקסטיז. שיר זה יצא על גבי תקליטון ובתחילה נראה היה כי הוא לא מכה גלים. זאת עד שתחנת רדיו בניו ג'רסי החליטה להחרימו משידור, אחרי שגורמים בכנסייה פנו למנהליה. ברגע שהצעירים גילו שהשיר הוחרם, הם רצו לחנויות התקליטים והחלו לקנות אותו בכמויות.

שימו לב גם לעטיפת התקליט. בילי ג'ואל מתבונן במסכה, כאילו בא להגיד לנו שאין יותר מסכות ביצירתו. מעתה זה הוא עצמו. כפפות האיגרוף, בהן השתמש בעברו כמתאגרף מקצועי, נתלו על הקיר. ג'ואל חישב את מסלולו מחדש.

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "התקליט הזה עובד כי ג'ואל מכיר את הטריטוריה שלו ממקור ראשון. אתה יודע שהעדות שאתה עומד לשמוע היא האמת, האמת כולה, ותו לא. השיר השאפתני ביותר הוא שיר הנושא, שמתאר את הזר שבתוכנו שיודע את כל הסודות שלנו, משתף את כל השקרים שלנו, ומנסה להסתיר אותנו מעצמנו ומאנשים אחרים.

ההפקה של פיל ראמון והתזמורות של פטריק וויליאמס משרתות את ג'ואל ואת יצירתו בצורה מושלמת. אין שום גימיק 'חמוד' וג'ואל שר טוב יותר מששמעתי אותו בעבר, עם דיקציה ברורה ביותר והימנעות מההרגל הישן שלו להדגיש שורות 'גדולות' עם אקורד או שניים נוספים על הפסנתר. הזר אינו אלבום ראוותני או חדשני במיוחד, אבל הוא מלא בתובנה מיוחדת על החיים. נראה שבילי ג'ואל הוא בערך האמן היחיד שמצביע על המשמעות של הערת השוליים הסוציולוגית הקטנה והעצובה הזו במונחים אנושיים, וזה, לדעתי, חשוב".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זהו האלבום הראשון של בילי ג'ואל מזה זמן שהרחיב משמעותית את הרפרטואר שלו. בעוד שבאלבומיו הקודמים (STREETLIFE SERENADE ו- TURNSTILES) היו רגעים מדי פעם, רוב החומרים הזכורים ביותר שלו היו באלבום הבכורה שלו, COLD SPRING HARBOUR - למרות הפגמים הטכניים החמורים שלו - ובתקליט PIANO MAN, שהעניק לו את הצלחת היחיד הגדולה היחידה שלו. הפעם, בעוד שירים כמו MOVIN' OUT ו- JUST THE WAY YOU ARE מאולצים ופשטניים מדי, הדימויים והמנגינות של התקליט עובדים לעתים קרובות יותר.

הדגש של ראמון על הצליל בהחלט מפחית את ההשפעה של הסרקזם, אשר בטווח הארוך עשוי לסייע בהגברת הקריירה של ג'ואל לאין שיעור. בינתיים, מעריצים ותיקים יצטרכו להקשיב בקפידה מהרגיל למה שיש לו הפעם להציע".

נו טוב... ואם עסקינן בבילי ג'ואל וכבר הזכרתי את UPTOWN GIRL, אז ב-29 בספטמבר, בשנת 1983, יצא התקליטון עם השיר הזה - ואיזה להיט כובש זה היה!

בילי ג'ואל התחתן עם דוגמנית העל, כריסטי ברינקלי, פחות משנתיים לאחר יציאת השיר הזה, אבל הוא אפילו לא יצא איתה כשהחל לכתוב את השיר - הוא למעשה יצא עם דוגמנית על אחרת: אל מקפירסון. כשנשאל על מערכת היחסים שלו עם מקפירסון בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, הסביר ג'ואל: "יצאנו לסירוגין. לא היינו מאורסים או משהו. פשוט יצאנו. היא הייתה בת 19. הייתי בחופשה בקריביים, ניגנתי בפסנתר, הרמתי את ראשי והנה היא פתאום מולי, מקשיבה לי".

ג'ואל המשיך והסביר שהוא ומקפירסון נפרדו כשהיא טסה לאירופה, וזה בערך בזמן שהוא התחיל לצאת עם ברינקלי. הוא עיבד מחדש את המילים, ועד שסיים את השיר, זה הפך להיות על ברינקלי, שגם כיכבה בסרטון שצולם לשיר.

בשנת 2006, בילי ג'ואל אמר: "השיר נקרא במקור UPTOWN GIRLS ולא בלשון יחיד. אני יודע שזה קשור לכריסטי אבל כשהתחלתי לכתוב את השיר הזה, התגרשתי לפני שפגשתי אותה, ופתאום אני כוכב רוק וכל הנשים האלה התכוונו לצאת איתי".

השיר הזה משקף את ההפתעה שלו מהיכולת שלו למשוך נשים כל כך יפות וזוהרות. בראיון למגזין Q ב-1987, אמר ג'ואל: "העובדה שאני יכול למשוך אישה כל כך יפה כמו כריסטי צריכה לתת תקווה לכל בחור מכוער בעולם!"

שיר זה פתח גם את הצד השני בתקליט AN INNOCENT MAN. התקליט, כמו שיר זה בתוכו, היה מחווה מוזיקלית למוזיקת הפופ של שנות ה-60. שיר זה נעשה בסגנון של ארבע העונות, כשג'ואל מנסה להישמע כמו הזמר פרנקי ואלי, כשחשב על השיר שלהם, RAG DOLL - גם מוזיקלית וגם לירית; ברצועה הזאת ואלי שר על בחורה מסכנה שהוא אוהב בכל מקרה. למעשה, הוא אוהב אותה "בדיוק כמו שהיא".

ג'ואל וברינקלי היו נשואים למשך תשע שנים ונפרדו בגלל לוח הזמנים העמוס מדי שלו.

חם אצל סטיבי? לא, לוהט! ב-29 בספטמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר ושמו HOTTER THAN JULY.

תקליט זה יצא לאחר תקליט שהרים לא מעט גבות בקרב מעריציו של וונדר. נלך טיפה אחורה...

בשנת 1976 הוציא סטיבי וונדר אלבום כפול (עם תקליטון בצדו) שזכה להרבה פרסי גראמי ונקרא 'שירים במפתח החיים'. אבל לאחר מכן פתאום נהיה שקט מהכיוון שלו. שקט שהופר רק שלוש שנים לאחר מכן, כשהוציא את האלבום הכפול שנקרא 'מסע דרך חייהם הסודיים של הצמחים'. שלוש השנים האלה היו כנצח למעריציו, שחשבו כי ירכב על גל ההצלחה של 1976. ואז הגיע אלבום זה שהרים המון גבות בקרב הקהל. זה אלבום שרובו אינסטרומנטלי שהמוזיקה בו הייתה פסקול לסרט דוקומנטרי בשם זה. עם זאת, הסרט נותר עלום מעין הציבור. בעייתו הגדולה של האלבום אז הייתה כהצגתו לציבור כ'אלבום החדש של סטיבי וונדר', אחרי שקט כה רב.

רוב השירים בתקליט הציגו את וונדר בגישה רחוקה יותר משורשיו השחורים, שכה הבליט עד כה בסגנונות הפ'אנק והרית'ם אנד בלוז. גם שירתו, שצצה פה ושם, נשמעת שונה מבדרך כלל. בשיר VENUS FLY TRAP AND THE BUG הוא אף נשמע דומה קצת לטום ווייטס. ועדיין, התקליט הגיע למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקני ולמקום השמיני באנגליה. זאת הודות לפופולריות הרבה והצמא ליצירתו. ועדיין, אלבום זה נחשב למשהו שונה לחלוטין בקטלוג של היוצר המופלא הזה. ומי שדאג אז, 'מה לעזאזל קורה עם סטיבי וונדר שאהבנו?' - הפיצוי עבורו יגיע עם HOTTER THAN JULY.

וונדר ידע היטב שעליו לחזור אל הקהל עם תקליט ברור, אבל עולם המוזיקה בהחלט השתנה מאז שנת 1976 וארבע שנים זה זמן נצח בעולם הפופ. בינתיים נכנס הדיסקו לשלוט בסצנת הבילויים ולכן התקליט הזה של וונדר הפך למשהו רקיד ברובו. ההפקה הפכה חדה ונקיה. התקליט הפך, כמובן, לרב מכר אדיר עם להיטים רקידים ברורים (HAPPY BIRTHDAY), ניחוחות רגאי (MASTER BLASTER) או בלדה כובשת בדמות LATELY.

את שיר יום ההולדת, שחותם את התקליט, כתב וונדר לזכרו של מנהיג השחורי, מרטין לות'ר קינג, שנרצח בשנת 1968. השיר נועד לככב בקמפיין הפיכת תאריך הולדתו של קינג כחג לאומי בארה"ב. וונדר אף סייע בארגון עצרת בוושינגטון, ב-15 בינואר 1981 (יום ההולדת של קינג) בו אמר לקהל: "כאמן, מטרתי היא להעביר את המסר שיכול לשפר טוב יותר את חיי כולנו. אני רוצה לבקש מכולכם רק לרגע אחד, אם תרצו, לשתוק ופשוט לחשוב ולשמוע במוחכם את קולו של ד"ר מרטין לותר קינג שלנו".

גולת הכותרת בעצרת הייתה הביצוע של וונדר לשיר זה, ובמשך השנים הקרובות המשיך הוא בעבודתו להעלאת המודעות לתנועה והפעלת לחץ פוליטי כדי להכיר בחג. עצרת נוספת באה בשנה הבאה, וב-2 בנובמבר 1983, חתם הנשיא רונלד רייגן על הצעת חוק קינג. החג נערך לראשונה בשנת 1986, אך נדרשו עוד שנים רבות עד שכל מדינה הפכה אותו ליום חופש בתשלום עבור עובדי המדינה. דרום קרוליינה הייתה האחרונה שעשתה זאת, והצטרפה ל-49 המדינות האחרות בשנת 2000.

בשנת 1986, אמר וונדר לרולינג סטון: "היה לי חזון של יום ההולדת של מרטין לותר קינג כחג לאומי. ממש ראיתי את זה. דמיינתי את זה. כתבתי על זה כי דמיינתי את זה וראיתי את זה ואני האמנתי לזה, אז פשוט שמרתי את זה בראש עד שזה קרה".

השיר LATELY יצא גם כסינגל, אך לא הצליח במצעד האמריקני בפורמט זה. לעומת זאת, הוא יושב היטב בצדו השני של התקליט.

בנוגע לשיר MASTER BLASTER, וונדר דמיין בו את אנשי העולם מתאחדים בשלום, חזון ששיתף עם כוכב הרגאיי, בוב מארלי, כשהיה אף דיבור שהם יקליטו אותו ביחד. השניים נפגשו בשנת 1975 כאשר וונדר ניגן קונצרט בקינגסטון כדי לתמוך במכון הג'מייקני לעיוורים. אבל התוכנית להקלטה משותפת סוכלה כאשר מארלי חלה בסרטן.

למרות הצלחת התקליט HOTTER THAN JULY, היו שהתאכזבו ממנו ואמרו בביקורתם שהנה הטכנולוגיה, שפעם עזרה למימוש חזונו של וונדר בשיריו, השתלטה על היצירה, כולל מכונות תופים במקום מערכות תופים אנושיות. מה גם שהסינטיסייזרים החדישים אז נשמעו בצליליהם "רזים" יותר מצלילי הסינטיסייזרים שפיארו בעומקם תקליטי עבר שלו. זה היה המעבר הברור של וונדר מהסבנטיז אל האייטיז.

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "שוב, וונדר מציג את עצמו כילד כוכב מיסטי ואב אדמה למשפחת האדם כשהוא מתאמץ לאמץ גם את נאשוויל וגם את קינגסטון בסינתזה האפרו-אמריקנית הפורחת שלו. האלבום הנוכחי מתרחש בעולם האמיתי ומתייחס לסוגיות שחורות, וחזונו של אהבה רומנטית חמצמצה. אחרי התפיחה הכמעט סימפונית של אלבומו הקודם על הצמחים, המוזיקה של וונדר התהדקה והתקשתה לפופ פ'אנק מסחרר שמביא גרובים לוהטים. ההבדל העיקרי הוא עצבנות הטקסטים החדשים לעומת העבר. " הבלדה LATELY משמיעה חשדנות מינית, בעוד ש- ROCKET LOVE מייללת בגידה. למרות שאין להם ממש את הכוח המלודי של אב הטיפוס שלהם מתקליטי העבר, השירים האלו מתעוררים לחיים על ידי השירה הלוהטת של ​​וונדר. סטיבי וונדר נותר צייר הפופ המחונן ביותר שלנו".

הטינופת המרשימה של אליס אין צ'יינס. ב-29 בספטמבר בשנת 1992 יצא אלבומה השני של להקת אליס אין צ'יינס. שמו הוא DIRT והוא פשוט מעולה!

זה בעצם אלבום קונספט על כאבי התמכרות לסמים. אין הנחות באלבום הזה. האמת המכוערת מוטחת בפרצוף. סטיילי שר/צורח בזמן ששלושת חבריו מנגנים בעוצמה ובעיבודים מדויקים, כשהם חושפים את הסוד האפל של סיאטל. זה אלבום דחוס ביותר, הן מבחינת סאונד הפקה והן מבחינת תוכן. היישר מקטע הפתיחה THEM BONES וכלה בשיר הסיום WOULD. שני אלו הפכו להיטים גדולים עבור הלהקה. שיר התמכרות באלבום זה היה למשל JUNKHEAD. סטיילי הודה אז בראיונות כי הסמים שפעם פעלו לטובתו הפכו לאויביו המרים. באחד מראיונותיו האחרונים לרולינג סטון הוא הודה שהוא עובר גיהנום.

בסוף 1991 או בתחילת 1992, חברי להקת אליס אין צ'יינס חזרו אל אולפני לונדון ברידג' המוכרים בסיאטל כדי להתחיל לעבוד על הדמו לתקליטם השני. האווירה הייתה רגועה יחסית. עם המפיק ריק פאראשאר וטכנאי הסאונד דייב היליס, הלהקה בילתה כשלושה שבועות בהקלטת סקיצות לשירים שהיו כבר מפותחים למדי. היליס סיפר מאוחר יותר שהכל היה מעט מעורפל, ואף אחד לא היה בטוח אם הם מקליטים דמו או את התקליט עצמו. באותה תקופה, ניכר היה שהסולן, ליין סטיילי, הרחיב את אופקיו המוזיקליים, ככל הנראה כתוצאה מהסיבובים האינסופיים שערכה הלהקה לקידום תקליט הבכורה שלה, FACELIFT. היליס נזכר כיצד סטיילי החל להתעניין במוזיקה כבדה יותר, במיוחד בענקי המטאל סלייר, וניהל איתו שיחות על כך, בידיעה שגם היליס מגיע מרקע דומה של מטאל.

אך גם בשלב מוקדם זה, צללים החלו להיאסף. ג'ון סטאר, אביו של הבסיסט מייק סטאר, הסתובב באולפן בתדירות גבוהה, והיליס שמע לחשושים על כך שנוכחותו מעוררת דאגה, ושרמיזות על "מסיבות משותפות" בין שניהם ריחפו באוויר. באחד הימים, מייק סטאר ביקש עותק של החומרים שהוקלטו עד כה. פאראשאר הטיל על היליס להכין לו מיקס ראשוני. היליס, נרגש מההזדמנות להתנסות במיקסים בעצמו, הכין למייק עותק אך בטעות שכח להכין אחד גם לעצמו, החלטה שעליה יתחרט שנים מאוחר יותר. כשפגש את מייק סטאר כעבור זמן רב, אמר לו הבסיסט: "תשמע, הגרסה האהובה עליי של DIRT היא זאת שאתה הכנתי לי!".

עם הדמו בידם, הגיטריסט ג'רי קאנטרל, איש חברת התקליטים ניק טרזו והמפיק המיועד דייב ג'רדן החלו במסע לחיפוש האולפן המושלם להקלטת האלבום. הם שקלו את סן פרנסיסקו כנקודת אמצע בין סיאטל ללוס אנג'לס. הם קבעו פגישה באולפן מסוים מבלי לחשוף את זהות הלהקה, רק כדי שמנהל האולפן יבטל אותם ברגע האחרון ויאמר להם: "אה, לא, אתם לא יכולים להיכנס היום. יש לנו פה להקה ממש חשובה". הם ויתרו על האולפן, שהיה הבחירה הראשונה שלהם, וג'רדן אפילו לא זכר מי הייתה אותה "להקה חשובה", שלדבריו לא הגיעה לשום מקום. אפשרות נוספת הייתה אולפני SKYWALKER SOUND היוקרתיים, הממוקמים בחווה העצומה של ג'ורג' לוקאס, אך העלות הייתה גבוהה מדי. בסופו של דבר, ההחלטה נפלה: הם יקליטו בלוס אנג'לס, בעיקר כי ג'רדן רצה לעבוד באולפני ONE ON ONE, המקום בו מטאליקה הקליטה את שני תקליטיה המכוננים, AND JUSTICE FOR ALL והאלבום השחור שנקרא כשם הלהקה.

הלהקה שכרה בית בהרים ליד מאליבו, שם החברים חיו ועשו חזרות במשך כחמישה ימים לפני הכניסה לאולפן. הציפיות של הגיטריסט ג'רי קאנטרל היו בשמיים. "יצרנו את כל החומרים האלה שהיו פשוט אגרסיביים. תוכן לירי סופר חזק וכבד. זו הייתה קפיצת מדרגה רצינית מ-FACELIFT", אמר, "אני משווה את זה, מבחינה אמנותית, לקפיצה של נירוונה מ-BLEACH ל-NEVERMIND. עבור הרבה אנשים, זה תקליט שעומד בפני עצמו". אך גורם מרכזי אחד עמד להעיב על יצירת המופת הזו: ההתדרדרות החוזרת של ליין סטיילי לסמים. הלהקה עבדה עם מומחה להתמכרויות בשם בוב טימינס, אך ליין שמע שטימינס התרברב במסיבה על כך ש"הוא תפס" את סולן אליס אין צ'יינס. סטיילי רתח מזעם וחזר להשתמש. ג'רדן מתח ביקורת חריפה על טימינס, וטען שהוא גבה עשרות אלפי דולרים על התערבויות, בעוד ששירותים כאלה אמורים להיות בחינם במסגרת תוכניות גמילה.

העבודה על DIRT החלה סביב ה-27 באפריל 1992. טכנאי הסאונד בריאן קרלסטרום בילה את היומיים הראשונים בכיוון הסאונדים, ואז אירועים חיצוניים עצרו את האולפן, ואת העיר כולה, בחריקת בלמים. ב-29 באפריל, חבר מושבעים זיכה ארבעה שוטרי משטרת לוס אנג'לס מהכאתו של רודני קינג. העיר התפוצצה. המונים זועמים יצאו לרחובות לשעות של מהומה והרס. חנויות נבזזו, נהגים הוכו, ולמעלה מ-150 שריפות הוצתו. בתוך שישה ימים, למעלה מ-3,000 מבנים נהרסו, נזק של מיליארד דולר נגרם ו-54 בני אדם נהרגו.

ג'רי קאנטרל היה במרכז המהומה כשהכל התחיל. "הייתי בחנות וקניתי בירה כשכמה בחורים נכנסו והתחילו לבזוז את המקום", סיפר, "נתקעתי גם בפקק וראיתי אנשים מושכים אחרים מהמכוניות שלהם ומכים אותם. זה היה חתיכת דבר מפחיד לעבור, וזה בהחלט השפיע על התחושה הכללית של DIRT".

באולפן עצמו, היה מסך טלוויזיה ענק, בגודל של קיר שלם שהציג תמונות של לוס אנג'לס בוערת, בעוד חברי הלהקה מקליטים את תפקידיהם. "באותו זמן זה לא נראה כל כך משמעותי", אמר קאנטרל, "אבל עכשיו, אחרי ששומעים את הווייב של התקליט, זה פשוט כל כך סמלי לחייו של ליין, פשוטו כמשמעו, עיר עולה באש, והדברים שהוא שר עליהם. זה היה הרקע המושלם למה שהתקליט הזה עמד להיות".

הם בדיוק התחילו להקליט את SICKMAN, שהתברר כשיר המורכב ביותר טכנית בתקליט. המתופף שון קיני לא ניגן עם מטרונום, כך שהתזמון שלו השתנה ללא הרף. ג'רדן מצא תיבה וחצי של תיפוף יציב, והפך אותה למרכז השיר. הוא רצה שהשיר יאיץ בהדרגה, ונתן לקרלסטרום את המשימה המפרכת של העתקה ועריכה. קרלסטרום נאלץ להעתיק את קטע התופים ממכונת הקלטה אחת לשנייה, כשבכל פעם הוא משנה מעט את המהירות. במשך יומיים, בזמן שהעיר בחוץ בערה, הוא ישב וחתך והדביק סלילי הקלטה עם סכין גילוח, לופ אינסופי של תיבה וחצי, כדי ליצור את התחושה המטרידה של מהירות גוברת.

ההקלטות המוקדמות נאלצו להסתיים מוקדם בכל יום כדי שהלהקה תחזור לדירתה במרינה דל ריי לפני העוצר שהוטל על העיר. על פי עדותו של אוון שילי, חבר וטכנאי גיטרות, מייק סטאר נכנס לעימות עם ג'רדן, והוויכוח הסלים עד כדי כך שמייק הכריז: "אני לא מנגן בתקליט הזה אלא אם תביאו את אוון לכאן". למחרת תחילת המהומות, קלי קרטיס, מנהל הלהקה, התקשר לשילי ואמר לו: "אני צריך שתטוס ללוס אנג'לס מחר". שילי הוטס על חשבון ההנהלה, ונותר באולפן כשבוע. נוכחותו, כך נטען, סייעה ביצירת הסאונד הייחודי של הבס בתקליט, אם כי גם ג'רדן וגם שילי טוענים לקרדיט על יצירת תוכנת הסאונד שנקראה בפשטות "מייק סטאר". באחת הפעמים, שילי נכנס בטעות לחדר ומצא את ליין מזריק הרואין בזמן שכתב מילים. ג'רדן הוסיף וסיפר שסטיילי היה מתגנב מהאולפן אחרי העוצר כדי להשיג סמים במרכז העיר, בזמן שהמהומות עוד השתוללו.

זיכרון חי נוסף של שילי היה מהיום הראשון שלו באולפן. הציוד היה מוכן, אך שון קיני לא הופיע. הוא בילה את הלילה במסיבות בהוליווד. כשסוף סוף נכנס לאולפן, שערו פרוע כאילו תחב אצבע לשקע חשמלי, ג'רדן הזועם רצה לשלוח אותו הביתה. "לא, אנחנו מסיימים להיום. לך הביתה, תישן קצת", נאמר לו. אך קיני התעקש: "תנו לי לנגן. רק שיר אחד". הלהקה נכנסה לחדר ההקלטות וניגנה את ROOSTER. שילי טוען שקיני, שהיה עדיין תחת השפעת אלכוהול מליל אמש, ניגן את תפקידו בטייק אחד מושלם, וזהו הטייק שנכנס לתקליט. כבר מההתחלה היה ברור ש-ROOSTER, מחווה של קאנטרל לאביו ששירת בווייטנאם, הוא שיר מיוחד. "בפעם הראשונה ששמעתי אותו בדמו, עברה בי צמרמורת", אמר ג'רדן.

שם השיר ROOSTER בא מאביו של קנטרל. "תרנגול" היה הכינוי שלו בווייטנאם, שם לחם במלחמה. האב לא רצה לדבר על המלחמה, אז בנו יצר את המילים על סמך מה שהוא חשב שהיו רגשותיו וחוויותיו של אביו, מנקודת מבטו. השיר עוסק בחוסן, כשהחייל נשלח למלחמה ומשאיר מאחור אישה וילד. הוא צופה בחבר שלו מת, ועושה כמיטב יכולתו כדי להישאר בחיים. הם באים להרוג את התרנגול, אבל הוא לא ימות. אביו של קנטרל אכן שמע את הלהקה מבצעת את השיר הזה. "הוא ראה אותנו מנגנים את זה רק פעם אחת, והשמעתי את השיר הזה בשבילו כשהיינו במועדון ההוא. אני לעולם לא אשכח את זה. הוא בכה כל הזמן. השיר הזה אומר לי הרבה".

לאחר סיום הקלטות הבסיס באולפני ONE ON ONE, ההפקה עברה לאולפני אל דוראדו של ג'רדן, שם התמקדו בהקלטת שירה, אוברדאבים ועריכה. הקלטות השירה של ליין סטיילי החלו ב-17 ביוני. במהלך הסשנים האלה הוא פיתח את מה שיהפוך לסאונד המזוהה איתו: שכבות על גבי שכבות של קולות, הקלטה של שניים או שלושה ערוצי שירה במרווחים שונים. הטכניקה, שנקראת STACKED VOCALS, הייתה כולה של ליין. הוא פשוט היה אומר לג'רדן, "תן לי עוד ערוץ. אני רוצה להכפיל את זה. עכשיו בוא נשלש את זה". ג'רדן אמר עליו: "הוא הטוב ביותר שעבדתי איתו אי פעם בדבר הזה. ללא ספק".

אך סשני השירה החלו ברגל שמאל. השימוש של ליין בסמים השפיע על ביצועיו. "כשהוא התחיל לשיר, הוא זייף, הוא היה מסטול", סיפר ג'רדן. "אז אמרתי לו לא לבוא לאולפן מסטול. אמרתי, 'אתה יכול להתמסטל איפה שאתה רוצה, אבל לא על חשבון הזמן שלי'". זו הייתה הפעם הראשונה שג'רדן שמע אותו שר רע. ליין לא קיבל את זה טוב. במה שקרלסטרום תיאר כ"פיצוץ אדיר", סטיילי הסתער החוצה מהאולפן, טורק כל דלת בדרכו. ג'רדן התקשר אליו באותו לילה כדי להתנצל, והסביר שהוא רק רוצה "לוודא שנקבל תקליט נהדר". ליין קיבל את ההתנצלות, ולפי העדויות, לקח את הביקורת לתשומת ליבו ומאותו רגע חזר לתפקד במלוא הרצינות. עם זאת, לסטיילי הותקן קיר מאולתר בתוך האולפן כך שאף אחד לא יכול היה לראות אותו שר. במקום הפרטי שלו הוא בנה מקדש קטן עם נרות, ציור של הסעודה האחרונה (הארוחה האחרונה שישו ערך לפני צליבתו), ובאופן המדאיג ביותר, ציור של כלב מת בצנצנת - סטיילי ממש הקיף את עצמו במוות. אף אחד לא היה בטוח למה הוא יצר את המזבח, אבל זה הפחיד את מי שהיה שם.

השיר שחותם את המסע הוא WOULD שעוסק בתהליך גמילה מסמים והשלכותיו. בחלק האחרון של המילים הזמר תוהה אם העתיד מבטיח יותר. הגיטריסט ג'רי קנטרל כתב את השיר הזה עבור הסולן המנוח של להקת MOTHER LOVE BONE, אנדרו ווד, שהיה דמות משפיעה מאוד בסצנת המוזיקה של סיאטל. ווד מת ממנת יתר של הרואין בשנת 1990. קנטרל הסביר שהשיר עוסק בווד אבל גם על אלו שישפטו את בעיות הסמים של ווד. "אני תמיד שונא אנשים ששופטים את ההחלטות שאחרים מקבלים", כותב קנטרל. "אז זה היה מכוון כלפיהם".

השיר הפותח, THEM BONES, עוסק בפחד של קנטרל למות. "כשכתבתי את זה בדיוק חשבתי על תמותה, שבאחד הימים האלו נגמור כערימה של עצמות. זו מחשבה מפחידה שיש לכל בן אדם, בין אם אתה מאמין בחיים שלאחר המוות או זה כשאנחנו מתים, זה הכל, המחשבה שכל הדברים היפים והידע והחוויות שעברת מסתיימים כשאתה מסתיים, המחשבה שכשאתה עוצם עיניים לתמיד, זה נעלם לנצח".

בביקורת על האלבום ברולינג סטון נכתב כי זה האלבום הטוב ביותר שיצא מהסצנה של סיאטל. סטיילי: "כתבתי על סמים ולא רציתי שהמעריצים שלי יחשבו שהרואין זה מגניב. אבל אז ניגשו אלי מעריצים, עם אגודל למעלה, ואמרו לי שהם מסטולים. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה".

גם זה קרה ב-29 בספטמבר. אירועים מכוננים, מהפכות סגנוניות, דרמות מאחורי הקלעים ומחוות אנושיות מרגשות. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונעוף אחורה אל כמה מהרגעים הגדולים, הקטנים והמוזרים שהתרחשו בדיוק היום לאורך ההיסטוריה של המוזיקה.

1968: הסופרימס זורקות את השמלות ושוברות את המוסכמות

קהל הצופים של תוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן ציפה לראות את שלישיית הסופרימס כהרגלו, עטויות שמלות נשף נוצצות ומלאות גלאם, כפי שהציווי של חברת התקליטים MOTOWN דרש. אולם, באותו ערב של שנת 1968, הצופים שפשפו את עיניהם בתדהמה. על הבמה עלו דיאנה רוס, מרי וילסון וסינדי בירדסונג לבושות בסגנון רחוב פשוט ויומיומי. דיאנה רוס לבשה סווטשירט רחב, ומראה כללי של השלישייה שידר מסר ברור שהפעם הן באו לעבוד, ולא לדגמן. הסיבה למהפך הדרמטי הייתה השיר החדש שבאו לבצע, LOVE CHILD. השיר, שעסק בנושא רגיש וחריג לאותה תקופה – ילדה שנולדה מחוץ לנישואין – דרש מראה מחוספס ואמיתי, כזה שיתאים לדמות הדוברת בשיר. המהלך השיווקי הגאוני הזה, שנועד לזעזע קלות ובעיקר לייצר באזז, הצליח מעל למשוער. המראה המפתיע הדגיש את המסר הנוקב של השיר ועזר לו להפוך ללהיט ענק. כמה חודשים לאחר מכן, ב-5 בינואר 1969, כשהן חזרו לאותה במה, הן כבר שבו לתלבושות התואמות והמפוארות שאפיינו אותן, כאילו כדי להזכיר לכולם מי הן מלכות הזוהר הבלתי מעורערות של עולם הפופ.

1973: תזמורת אור החשמל מתכוננת לכיבוש העולם

בעיתון המוזיקה הבריטי רקורד מירור התפרסמה ידיעה מרעישה על להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA, או בקיצור ELO. הלהקה, ששילבה באופן ייחודי רוק סוחף עם עיבודים תזמורתיים, עמדה לצאת למסע הופעות עולמי שאפתני בן ארבעה חודשים. היעדים כללו את אוסטרליה, יפן והמזרח הרחוק. רגע לפני היציאה למסע הגלובלי, הלהקה תכננה סיבוב הופעות חימום בבריטניה, שהיה אמור להיפתח בעיר הולדתם של חבריה המרכזיים, ברמינגהם. באותה ידיעה צוין גם כי כנר חדש בשם מיק קמינסקי, שניגן קודם לכן בלהקת JOE SOAP, הצטרף לשורותיהם. קמינסקי, שהחליף את הכנר הקודם וילף גיבסון, נבחר לתפקיד הנחשק לאחר מבחנים מפרכים שבהם גבר על לא פחות מ-88 מוזיקאים אחרים, מה שהוכיח את כישרונו יוצא הדופן ואת הדרישות הגבוהות של הלהקה.

1977: שני צדי המטבע של עולם המוזיקה

באותו היום התרחשו שני אירועים שהדגימו את הניגודים החריפים בעסקי המוזיקה. מצד אחד, דיוויד בואי, שהיה אז בשיא תהילתו, הראה את הצד האנושי והחברי שלו. לאחר מותו הטראגי של חברו הטוב מארק בולאן, סולן להקת T. REX, בואי הקים קרן נאמנות מיוחדת עבור בנו של בולאן, רולאן. בואי דאג באופן אישי לעתידו הכלכלי של הילד, במחווה מרגשת של חברות אמת.

בצד אחר של העולם, בפלורידה, התמונה הכלכלית הייתה שונה לחלוטין. להקת הליווי של ג'יימס בראון, ה-JB's, פתחה במרד של ממש דקות לפני הופעה. חברי הלהקה התלוננו על שכר נמוך באופן משפיל וסירבו לעלות לבמה. הדרמה הגיעה לשיא, אך בסופו של דבר, לאחר משא ומתן קשוח, רוב חברי הלהקה חזרו לבמה כדי להשלים את סיבוב ההופעות. עולם כמנהגו נוהג.

1989: הבוס מפתיע בענק

ברוס ספרינגסטין, אחד מכוכבי הרוק הגדולים בעולם, נסע להנאתו באופנוע והחליט להיכנס באקראי לבר קטן בשם MATT’S SALOON בפרסקוט, אריזונה. הוא עלה לבמה באופן ספונטני והצטרף ללהקה המקומית, THE MILE HIGH BAND, לנגינה משותפת שנמשכה כשעה, להנאתם של המבלים ההמומים. אך הסיפור לא נגמר כאן. מספר שבועות לאחר מכן, ברנדה, הברמנית שעבדה במקום באותו ערב, קיבלה בדואר מעטפה מספרינגסטין. בתוכה היה צ'ק על סך 100,000 דולר. הכסף נועד לסייע לה בכיסוי חשבונות רפואיים כבדים שהכבידו עליה. לפעמים הגיבורים הגדולים ביותר הם גם האנשים הצנועים ביותר.

1991: הריח שמטריף את הנוער

ערוץ הטלוויזיה MTV שידר לראשונה את הקליפ לשיר SMELLS LIKE TEEN SPIRIT של להקה אלמונית יחסית מסיאטל בשם נירוונה. בתוך דקות, עולם המוזיקה השתנה לנצח. הקליפ, שצולם באולם ספורט אפלולי, היה כמו סטירת לחי מצלצלת לתרבות הפופ המלוטשת של אותה תקופה. מיליוני אמריקאים נחשפו לראשונה לסאונד הגולמי, הכועס והממכר של הגראנג', וקורט קוביין הפך בן לילה לקולו של דור שלם. השידור הזה סימן את תחילת הסוף של עידן להקות ההייר מטאל ואת עלייתה של מהפכת הרוק האלטרנטיבי.

1994: מלחמת אחים בלהקת אואזיס

במהלך סיבוב ההופעות הראשון והמצופה שלה בארצות הברית, להקת אואזיס התפרקה, גם אם רק באופן זמני. במהלך הופעה כושלת במיוחד בלוס אנג'לס, המתח הידוע בין האחים גלאגר הגיע לנקודת רתיחה. הסולן ליאם, כהרגלו, התגרה בנואל, הגיטריסט וכותב השירים הראשי, עד שנואל איבד את עשתונותיו, ירד מהבמה באמצע ההופעה ונעלם. באחד מרגעי השפל, ליאם אף הכה את אחיו בראשו באמצעות תוף מרים. נואל המיואש ברח ללאס וגאס, שם אותר כעבור כמה ימים. לאחר מסע שכנועים, הוא הסכים לחזור והצטרף מחדש ללהקה במיניאפוליס. זו הייתה רק ההתחלה של סדרת הפיצוצים הדרמטיים שילוו את הקריירה של הלהקה.

1967: מתופף צעיר בשם מיקי הארט הצטרף ללהקת הגרייטפול דד.

הוא לא החליף את המתופף הקיים, ביל קרויצמן, אלא הצטרף אליו. כך נולד מערך שני המתופפים הייחודי של הלהקה, שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה ואיפשר את הג'אמים הארוכים והמורכבים שלה.

חוגגים יום הולדת: 29 בספטמבר

ג'רי לי לואיס (1935): "הקילר", אחד מחלוצי הרוק'נ'רול הפרועים והשערורייתיים ביותר. נגינת הפסנתר הפראית שלו, שכללה בעיטות בקלידים ונגינה בעמידה, יחד עם קולו העוצמתי, הבטיחו את מקומו בהיסטוריה. סיפור אחד ממחיש היטב את אישיותו: במסיבת יום הולדתו ה-41, לואיס השיכור ניסה לירות בבקבוק סודה עם אקדח המגנום 357 שלו. הוא החטיא את הבקבוק ופגע בבסיסט שלו, נורמן אוונס, בחזה. למרבה המזל, אוונס שרד והחלים לחלוטין. לואיס הלך לעולמו באוקטובר 2022.

ז'אן לוק פונטי (1942): כנר ג'אז ופיוז'ן וירטואוז מצרפת, שהביא את הכינור החשמלי לקדמת הבמה של הרוק. שיתופי הפעולה שלו עם אמנים כמו פרנק זאפה ולהקתו ועם פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה הפכו אותו לאחד הנגנים המשפיעים בתחומו.

אן בריגס (1944): זמרת וכותבת שירים בריטית, מהדמויות החשובות ביותר בסצנת הפולק של שנות ה-60. סגנונה המיוחד והבלתי מתפשר השפיע עמוקות על דור שלם של זמרות פולק שבאו אחריה, ביניהן סנדי דני מלהקת פיירפורט קונבנשן ולינדה תומפסון.

מייק פינרה (1948): גיטריסט וזמר שהיה חבר בלהקת BLUES IMAGE, שזכורה בעיקר בזכות הלהיט RIDE CAPTAIN RIDE. מאוחר יותר הצטרף לגלגול המאוחר של להקת הרוק IRON BUTTERFLY.

מארק פארנר (1948): הגיטריסט, הסולן והכוח המניע מאחורי להקת ההארד-רוק האמריקאית GRAND FUNK RAILROAD, שהייתה אחת הלהקות המצליחות ביותר בארצות הברית בתחילת שנות ה-70.

לס קלייפול (1963): הבסיסט והסולן של להקת הפ'אנק-מטאל האלטרנטיבית פרימוס. קלייפול נחשב לאחד מנגני הבס החדשניים והטכניים ביותר בעולם הרוק, עם סגנון נגינה ייחודי המשלב סלאפינג וטכניקות מורכבות.

ברט אנדרסון (1967): סולן להקת סוויד, מהלהקות הבולטות והחלוציות של תנועת הבריטפופ בשנות ה-90. עם קולו הדרמטי והופעתו האנדרוגינית, אנדרסון הציע אלטרנטיבה אפלה וזוהרת יותר לסצנה המוזיקלית של בריטניה.

כל העולם במה! ב-29 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה הראשון הכפול של להקת הרוק הקנדית - ALL THE WORLD`S A STAGE.

באמצע שנות השבעים, אלבום הופעה חיה היה יותר מסתם מזכרת מסיבוב הופעות; הוא היה כרטיס ביקור משופשף ורועם שהוכיח לעולם שלהקה מסוימת היא הדבר האמיתי. אל תוך הזירה הזו נכנסה בשנת 1976 שלישיית הכוח הקנדית RUSH, חמושה באלבום שהוקלט במהלך שלוש הופעות היסטוריות ביוני של 1976 באולם MASSEY HALL בטורונטו. זו הייתה חגיגת ניצחון של להקה שכמעט והתרסקה רק שנה קודם לכן, וכעת חזרה הביתה כגיבורה לאחר שהוציאה תקליט רביעי ומצליח בשם 2112. אלבום הופעה זה, למעשה, חותם את תקופתה הראשונה של הלהקה, עם מבחר בריא מארבעת תקליטיה הקודמים האולפניים, כשהפעם יש למעריצים אפשרות לשמוע את המתופף, ניל פירת, גם כשהוא נותן משלו לשירים מתקליט הבכורה, שהוקלט עם מתופף אחר (ג'ון ראטסי).

"זה היה מתסכל", הסביר הזמר-בסיסט, גדי לי, בראיון שיווקי לסט החי הכפול הזה, וסיפר על המאבק של הלהקה. "כל חברות התקליטים הקנדיות דחו אותנו. ניסינו להצטרף לסיבובי הופעות חוצי קנדה עם להקות גדולות, אבל תמיד אמרו להן שאין לנו פוטנציאל מסחרי - זה היה המשפט האהוב עליהם. עדיין, חשבנו שקנדה תבוא אלינו באופן טבעי. הכל מתחיל להסתדר השנה. 2112 זכה לקידום טוב על ידי חברת מרקיורי, וסיבוב ההופעות בארה"ב היה מתוזמן בצורה מושלמת. כל תקליטי העבר שלנו עדיין נמכרים. נראה שאנחנו לא להקת סינגלים. מרקיורי החתימה אותנו לראשונה, כי חשבה שתקבל מאיתנו תהיה לנו שורה של להיטים כמו אלו של באקמן טרנר אוברדרייב. היינו צריכים להילחם על נושא הרעיון של 2112. אבל מאז ש- 2112 שוחרר, מרקיורי נתנה לנו הרבה מאוד תמיכה".

"עם 2112, הרגשנו שהגענו לרמה גבוהה", הוסיף המתופף, ניל פירת. "הבנו את המטרות שהצבנו לעצמנו לפני הקלטת האלבום השני. מבחינה מוזיקלית, זה נראה מקום הגיוני לעשות עכשיו אלבום חי. היו לנו חומרים מארבעה תקליטים וחברת התקליטים הייתה להוטה לקבל מאיתנו אלבום חי. כשאנחנו מנגנים יצירה בהופעה, אנחנו מוסיפים בה מוזרויות קטנות וזה גדל; החומר הישן שלנו מראה התקדמות מדהימה. חלק מהשירים הישנים התפתחו עד שהם עדיפים בהופעה על פני המקור. זה נותן לנו הזדמנות להביא אותם להיות עדכניים. תמיד הרגשנו שמשהו קורה בהופעה שלא קורה בתקליט אולפני. עכשיו יש לנו הזדמנות ללכוד את המהות הזו של הלהקה. כמו כן, האלבום החי מציג את החומר שלנו לאנשים שאולי שמעו או אהבו כמה שירים שלנו, אבל מעולם לא נכנסו לכל התקליטים שלנו. עכשיו הם יכולים לקבל שירים כאלו ביחד באלבום אחד".

האלבום נפתח בהכרזה נרגשת של איש הצוות סקיפ גילדרסליב: "אני רוצה שתקבלו בברכה הביתה, RUSH!", ומיד הלהקה צוללת לתוך הביצוע המחשמל של BASTILLE DAY. האנרגיה מחוספסת, מהודקת ומשוחררת בו זמנית, כפי שנהגו לומר בחוגי זפלין. כל כלי נגינה וקולו של גדי לי נמצאים במקומם, וההפקה, על אף שהייתה גולמית, תפסה את המהות. ובכל זאת, לא כולם התרשמו. איש הצוות איאן גרנדי הודה שנים אחר כך: "הקשבתי לזה פעם אחת, חשבתי לעצמי 'זה מבאס', ומעולם לא האזנתי לזה שוב". אפילו גדי לי עצמו הודה בראיונות שקשה לו להאזין לאלבום הזה. נראה שהלהקה עצמה נטתה להתעלם ממנו, כפי שהיא עשתה עם רוב תקליטי ההופעה שלה. אבל אין טעם לקלקל את המסיבה, כי עבור המעריצים, ALL THE WORLD’S A STAGE היה ונשאר אבן דרך, עומד בגאון לצד תקליטי ההופעה הגדולים של התקופה.

הצד הראשון ממשיך עם ANTHEM, המבוצע בשלמות, כשגדי לי מגיע בקלילות מפתיעה לאותם צלילים גבוהים שהפכו לסימן ההיכר שלו, מבלי להזדקק לעיוותי הפנים המוכרים מהופעות מאוחרות יותר. לאחר מכן, גרסה בת שתי דקות של FLY BY NIGHT מתחברת ישירות לתוך IN THE MOOD, וזו הפעם הראשונה שהמעריצים זכו לשמוע את המתופף החדש והווירטואוז, ניל פירת, מנגן קטע מתקופתו של המתופף המקורי ג'ון ראטסי. נאמן לסגנונו, פירת לא חסך בתוספות והעניק לשיר מנת יתר של תיפוף אנרגטי. הצד נחתם עם ביצוע פרוע של SOMETHING FOR NOTHING, שיר שנולד עבור האווירה המשוחררת של הופעה חיה. בביצוע הזה, הגיטרה של אלכס לייפסון מעט קבורה במיקס ברגעי הסולו, אך מנגד, צליל הבס של גדי לי נשמע בדיוק כמו שצריך. מחרוזת השירים SOMETHING FOR NOTHING ו-FLY BY NIGHT/IN THE MOOD אף יצאה כתקליטון לקידום המכירות.

בצד השני, הלהקה מבצעת את LAKESIDE PARK הבלדי והמקסים. גדי לי המשיך בסגנון ווקאלי ייחודי שהציג לאורך ההופעה, כשהוא נכנס לעיתים לשירה באיחור קל ומכוון. שאר הצד הוקדש ליצירת המופת 2112, אם כי בגרסה מקוצרת, ללא הקטעים DISCOVERY ו-ORACLE: THE DREAM. המעריצים נאלצו לחכות עשרים שנה, עד לסיבוב ההופעות של TEST FOR ECHO, כדי לשמוע את היצירה מנוגנת בשלמותה על הבמה.

התקליט השני נפתח עם BY-TOR & THE SNOWDOG בגרסה אפית וגרובית בת שתים עשרה דקות, כמעט ארבע דקות ארוכה יותר מגרסת האולפן. למרות שגרסאות מקוצרות יותר של הקטע נשארו פנינה בהופעות לעוד כמה שנים, הביצוע המלא והמורחב הזה נותר ייחודי לתקופה. אחריו מגיע IN THE END, בו גדי לי משעשע את הקהל וזורק פנימה שורה משיר ילדים. הצד הרביעי והאחרון הוא למעשה המצאה של אחד הקונספטים העתידיים של RUSH – מחרוזת ארוכה המשלבת את WORKING MAN ו-FINDING MY WAY, שניים מהשירים הכבדים של תקליט הבכורה, יחד עם סולו תופים מרשים של פירת. את התקליט חותם הביצוע ל-WHAT YOU’RE DOING, ובכך הצד כולו מוקדש לשלושת הקטעים המשמעותיים ביותר מתקליטם הראשון. למעשה, הקהל לא זכה לשמוע את קלאסיקת ההבי מטאל המוקדמת הזו שוב בהופעה חיה עד לסיבוב ההופעות R40 בשנת 2015.

"הדבר הכי מצחיק שעשינו עם האלבום הזה היה הסיום שלו", סיפר גדי לי. "השארנו את מחיאות הכפיים מתנגנות לאורך זמן, ובסוף מיזגנו אותן עם צליל של אלכס, ניל ואני מוחאים כפיים בחניון. היינו צריכים להשאיר את זה ממש בסוף החריץ כדי שיהיה קשה לשמוע. מחיאות הכפיים של הקהל מתחלפות בשלושתנו בחניון, ואז אנחנו אומרים 'אוקיי, נתראה', נכנסים למכונית, שומעים את הדלת נטרקת ואת המכונית נוסעת ומתרחקת".

בגזרת החדשות האישיות, חודש לאחר ההופעות ב-MASSEY HALL, גדי לי נשא לאישה את חברתו ננסי, אחותו של חבר הלהקה המוקדם לינדי יאנג, בחתונה יהודית מסורתית. הזוג הצליח לחמוק לירח דבש של שבועיים בהוואי, בניגוד מוחלט לכאוס שאפיין את חתונתם של אלכס ושרלין בימים הקודרים של התקליט הכושל CARESS OF STEEL. ניל פירת וזוגתו ג'קי, לעומתם, נשארו ידועים בציבור עד למותה הטרגי של ג'קי בשנת 1998.

הוריו של ניל פירת, גלן ובטי, לא הצליחו להסכים אם פגשו את גדי ואלכס לראשונה בהופעה ב-MASSEY HALL או בהופעתם הראשונה ככוכבים ראשיים ב-MAPLE LEAF GARDENS ב-31 בדצמבר 1976, אבל זה היה באחד משני האירועים. "מחוץ לבמה הם בחורים צעירים ושקטים למדי", הוסיף גלן. "לא הייתה לנו שום בעיה לשוחח איתם ולהכיר אותם קצת. אני חושב שגם מצידם זה היה נחמד להכיר את ההורים של ניל, אולי כדי להבין מאיפה הוא בא. הסתדרנו מצוין ומאז ומתמיד היחסים היו טובים". גלן מעולם לא דאג שבנו יברח לחיות חיי רוק פרועים. "אני חושב שמעולם לא דאגנו כי הייתה לנו אמונה עליונה בניל וביכולתו להסתדר. זה בהחלט היה נתיב קריירה. לקח כמה שנים עד שהחלק הרווחי נכנס לתמונה, אבל הם היו נחושים לעשות את מה שהם רוצים". בטי, לעומת זאת, דאגה קצת בגלל הנסיעות הבלתי פוסקות. "אבל זו הייתה הזדמנות נהדרת, וידעתי שהוא יכול לעשות את זה. ברגע שראיתי את השם שלהם על השלט ב-MAPLE LEAF GARDENS, ידעתי שהוא הצליח".

בסופו של דבר, ALL THE WORLD’S A STAGE עובד כל כך טוב כתקליט הופעה בגלל הגולמיות שלו. בשנות השבעים, קונצרטים היו אמורים להיות רועשים, מיוזעים וקצת כאוטיים. מערכות ההגברה, על אף שהשתפרו מהימים של הביטלס, עדיין היו רחוקות משלמות. וזה בדיוק איך שהתקליט הזה נשמע: כמו להיות בקונצרט, אי שם בשנת 1976, מזיע ומנענע את הראש באושר בתוך עשן סמים מתוק, יחד עם עוד כמה אלפי חברים שמרגישים בדיוק כמוך. זוהי קפסולת זמן מושלמת, תיעוד נאמן של להקה בשיא כוחה, ברגע המדויק שבו היא הפכה מכוח מקומי לתופעה עולמית.

אז כיפאק היי לגדי לי בשירה ובבס, אלכס לייפסון בגיטרות וניל פירת בתופים וכלי הקשה. שלושה חברים שיצאו לדרך והביאו לבמה רוק מדוייק אך גם מאד משוחרר.

"יום בחיים של חיפושית" - 29 בספטמבר:

1960: הזיעה והרעש של המבורג

המסע שלנו מתחיל במועדון אינדרה האפלולי והמעושן שבהמבורג, גרמניה. כאן, ארבעת הצעירים מליברפול, הרחק מהבית, מנגנים את נשמתם החוצה. זוהי תקופת החניכות שלהם, תקופה של הופעות מרתוניות שנמשכו שעות על גבי שעות מול קהל קשוח של מלחים וטיפוסים מפוקפקים. על הבמה הזו, בין תמרות עשן ובירה זולה, הם הפכו מלהקת נערים חובבנית למכונת רוק'נ'רול משומנת היטב. ה-29 בספטמבר היה עוד לילה של עבודה קשה, הלילה שבו הונחו היסודות לכיבוש העולם.

1961: בחזרה לחממה הליברפולית

שנה חלפה, והלהקה כבר חזרה למגרש הביתי והמוכר בליברפול. בצהרי היום הם ניגנו בקאוורן, המועדון שהפך למזוהה עמם יותר מכל. מאוחר יותר באותו ערב, הם הופיעו באולם הכפר נוטי אש. את ההופעה הזו ארגנה לא אחרת מאשר מונה בסט, אמו של מתופף הלהקה דאז, פיט בסט, שהייתה דמות מפתח בסצנה המקומית וניהלה את מועדון הקסבה. זה היה יום טיפוסי של עבודה כפולה, שהראה את התיאבון הבלתי נדלה שלהם להופיע בכל מקום אפשרי.

1962: מנצ'סטר על המפה

הגלגלים כבר החלו לנוע במהירות. עם רינגו סטאר מאחורי התופים וחוזה הקלטות טרי בכיס, הביטלס הגיעו למועדון אואזיס במנצ'סטר. הם כבר לא היו רק סוד ליברפולי; הבשורה החלה להתפשט ברחבי צפון אנגליה, וההופעות מחוץ לעירם הפכו תכופות יותר, כשהן סוללות את הדרך לפלישה הכלל-ארצית שתגיע בקרוב.

1964: עייפים אך יוצרים

בעיצומה של הביטלמאניה העולמית, הלהקה מצאה את עצמה באולפני EMI באבי רואד לצורך הקלטות לתקליט הרביעי שלהם, BEATLES FOR SALE. הלחץ היה עצום והעייפות ניכרה, אך המכונה לא עצרה. ב-29 בספטמבר, הם עבדו על שלושה שירים. העבודה על EVERY LITTLE THING החלה, אך ג'ורג' האריסון איחר לסשן ולא השתתף בהקלטת הטייק הראשוני, מה שאילץ אותם לנסות שוב למחרת. לעומת זאת, הם הצליחו להשלים את הקלטת השיר בעל הניחוח המלנכולי, I DON'T WANT TO SPOIL THE PARTY. בנוסף, הם החלו לעבוד על WHAT YOU'RE DOING של פול, שיר קצבי עם ריף גיטרה ייחודי שהעבודה עליו תימשך בימים הבאים.

1967: עידן המדיטציה והפסיכדליה

שלוש שנים קדימה, והביטלס נמצאים בעולם אחר לגמרי. לאחר מותו של אמרגנם בריאן אפשטיין וההתעמקות במדיטציה טרנסצנדנטלית, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון התארחו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של דייויד פרוסט. השניים, לבושים בבגדים צבעוניים, דיברו בפתיחות על הנושאים הרוחניים שהעסיקו אותם ועל המפגש עם המהארישי. היה זה רגע מכונן שבו הציגו לעולם את פניהם החדשות והבוגרות. באותו יום ממש, באולפן, נערכו מיקסים סופיים לשני שירים מהפרויקט MAGICAL MYSTERY TOUR: יצירת המופת הפסיכדלית I AM THE WALRUS, והשיר הקליל YOUR MOTHER SHOULD KNOW.

1969: זעקת הגמילה של לנון

הלהקה כבר הייתה בתהליכי התפרקות מתקדמים. ג'ון, שקוע עד צוואר בפרויקטים עם יוקו אונו, ערך באולפן מיקס סטריאו לשירו החדש והמטלטל, COLD TURKEY. השיר, שלא יועד לביטלס, תיאר באופן גרפי ומצמרר את חוויית הגמילה שלו מהרואין. זו הייתה יצירה חשופה וכואבת, זעקה אישית שהבהירה לעולם את הכיוון האמנותי החדש והבלתי מתפשר שלו.

1972: מרת'ה, הכלבה שעצבנה את השכנים

ביום זה פול מקרטני התמודד עם דרמה מסוג אחר לגמרי. כלבת הרועים האהובה שלו, מרת'ה (כן, זו מהשיר MARTHA MY DEAR), המליטה שמונה גורים מתוקים. מה שהיה אירוע משמח עבור משפחת מקרטני, הפך לסיוט עבור שכניהם בלונדון. הנביחות הבלתי פוסקות של הגורים והאם הטרייה הוציאו את השכנים מדעתם. הם התאגדו ושלחו מכתב תלונה רשמי למשטרה. תגובתו של פול לתקשורת הייתה חצופה ומשעשעת: "השכנים האלו הם חבורה של מפקדים זקנים". אך הוא לא הסתפק בכך, ודאג לשלוח לתיבות הדואר של המתלוננים מכתבים אישיים, כשבמרכז כל אחד מהם מתנוססת בגדול ובאדום מילה גסה בת ארבע אותיות. אחד השכנים זעם: "זה בלתי נסלח ומראה על מחסור חמור בנימוסים בסיסיים".

1976: רינגו כובש את סקנדינביה

רינגו, מצדו, היה עסוק בקידום התקליט החדש שלו, RINGO'S ROTOGRAVURE, שהיה מיוחד בכך שכל אחד משלושת חבריו לשעבר ללהקה כתב עבורו שיר. ב-29 בספטמבר הוא נחת בקופנהגן, דנמרק, להמשיך במסע יחסי הציבור, תמיד עם חיוך, מצב רוח טוב וכוס של אלכוהול טוב ביד.

1980: הריאיון האחרון והצל הגובר

זהו החלק המצמרר ביותר במסע שלנו. גיליון חדש של המגזין ניוזוויק יצא לאור, ובו הריאיון המשמעותי הראשון שג'ון לנון ויוקו אונו העניקו מאז 1975. לנון דיבר בפתיחות נדירה על "סוף השבוע האבוד" שלו, על הפסקת הפעילות המוזיקלית ועל חייו כ"עקר בית". הוא הסביר: "יצאתי לחופשה ממוזיקה כי הייתי כבול לחוזים מגיל 22 ותמיד ציפו ממני מאז לעשות משהו. ציפו ממני לכתוב ערימות של שירים וזה נגד את מה שהייתי אמור לחוש אותו כאמן והוא חירות. לא הייתי חופשי כלל. אני לא מבין את פול שמפיץ תיאוריה לא נכונה עליי, שעשיתי הכל חוץ מלהיות עצמי. מה זאת אומרת? פול לא ידע מה אני עושה. עברו עשר שנים מאז שתיקשרתי איתו. אני יודע עליו כמו שהוא יודע עליי - וזה כלום. בחמש השנים האחרונות בקושי נגעתי בגיטרה. לא מזמן, בחג במולד, שכנים הראו לשון את הסרט 'צוללת צהובה' והוא בא צוהל הביתה ושאל אותי אם הייתי ביטל. עניתי לו שכן. הביטלס נתנו את הכל וזה נגמר. אם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו יחזרו להיות ביחד, זה כבר לא יהיה הביטלס. ארבעת הבחורים שהיו פעם להקה כבר לא יכולים לעשות את זה. אם פול ואני נחזור להיות ביחד? זה יהיה משעמם. ולא משנה אם ג'ורג' ורינגו יצטרפו, כי פול ואני כתבנו את המוזיקה, נכון? יש המון שירי ביטלס שבשמחה הייתי עושה מחדש, כי הם לא יצאו כפי שרציתי. אני לא איש של איחודים. זה נגמר, מבחינתי".

ובאותו יום ממש, בהונלולו, הוואי, בחור צעיר ומעורער בנפשו בן 25 בשם מארק דייויד צ'אפמן קרא את הכתבה הזו. המילים של לנון, שבעיניו נשמעו צבועות ומתנשאות, שכנעו אותו סופית שהגיבור שלו הוא "מזויף". בזמן שצ'אפמן קרא והתמלא זעם, ג'ון ויוקו היו באולפן בניו יורק, ממשיכים בהקלטות לתקליט הקאמבק שלהם, DOUBLE FANTASY, תקליט שחגג אהבה ומשפחה. הם לא ידעו שהצל הגורלי כבר החל לנוע לכיוונם.

1992: רינגו חוזר הביתה

המסע שלנו מסתיים בנימה נוסטלגית. רינגו סטאר חזר לעיר הולדתו ליברפול כדי לצלם קטעים נוספים עבור ספיישל טלוויזיוני של ערוץ דיסני שנקרא "רינגו סטאר: הולך הביתה". במהלך הביקור, הוא הגיע לרחוב מת'יו המפורסם, שם נכנס לחנות והשתמש בטלפון ציבורי. הטלפון הזה, שבו נגעה ידו של מתופף הביטלס, הפך מיד לפריט אספנות נחשק ונמכר זמן קצר לאחר מכן בכנס מעריצים.

ב-29 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט השני של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. שמו הוא GLORIFIED MAGNIFIED וכן, הוא נהדר!

ההתקדמות המוזיקלית של מנפרד מאן הקלידן, לאורך השנים, הייתה לא פחות ממדהימה. החל מלהקת הפופ שפעלה בסיקסטיז ונקראה כשמו. באותה תקופה פול ג'ונס היה סולן ונגן המפוחית ​​של הלהקה, והוא סיפק מיקוד בשירתו ובנגינת המפוחית שלו. ג'ונס עזב את הלהקה כדי לפתח קריירת סולו שכללה בעיקר יצירת תקליטים גרועים וסרטים גרועים, כשמייק ד'אבו התבקש להחליף אותו. שוב הגיעה ההצלחה עם להיטים טובים, עד שלמנפרד נמאס מהמגבלות של מוזיקת ​​פופ, והשאיר רק את המתופף מייק האג, לצדו.

אז הוא הקים את "מנפרד מאן פרק שלישי", להקת ג'אז-רוק עם נשפנים. אחרי שני תקליטים (ותקליט שלישי שהוקלט ונגנז) התפרקה הלהקה ומאן יצא לחופשה כשבמהלכה הוא נפגש עם הגיטריסט-זמר, מיק רודג'רס, וביקש ממנו להקים יחדיו להקה. רודג'רס הסכים ולהרכב הצטרפו גם קולין פטנדן בבס וכריס סלייד בתופים. לאחר תקליט ראשון, שיצא בשנת 1972 ולא ממש היכה גלים, יצא תקליט זה.

בראשית שנות השבעים, להקה זו ניצבה בפני פרדוקס מתסכל שהיה מוכר היטב בעולם המוזיקה: השירים שלהם זכו לזמן אוויר נדיב בתחנות הרדיו, אך הנתון הזה לא תורגם למכירות תקליטים משמעותיות. הבעיה הזו, למעשה, רדפה את מנפרד מאן לאורך כל הקריירה שלו מאז שעזב את צלילי הפופ המתוקים של שנות השישים. למרבה מזלו, מאן לא היה רק מוזיקאי מחונן אלא גם איש עסקים ממולח, והוא הבין בשלב מוקדם את שורש הבעיה: הגורם החי.

הוא זיהה ששוק התקליטים האמריקאי, שהיה קריטי להצלחה גלובלית, רגיש במיוחד להופעות חיות. כדי לבסס מכירות יציבות לאורך זמן באמריקה, היה צורך במאמץ מרוכז של סיבובי הופעות. עד לאותו שלב, המכירות הצנועות של הלהקה, שנקראה בקיצור MMEB, התבססו כמעט אך ורק על השמעות ברדיו, ללא הגיבוי של נוכחות בימתית. כתוצאה מכך, הלהקה לא הצליחה לצבור קהל מעריצים חדש שהיה סקרן לחוות את הכישרון שלה באווירה החשמלית של הופעה חיה. ובמקרה של מנפרד מאן, האווירה הזאת הייתה עולם אחר לחלוטין. העולם החי של הלהקה חשף בפני המאזינים צדדים של נגינה אינטראקטיבית וסוערת, אישיות מוזיקלית שרוב רובה כלל לא באה לידי ביטוי בהקלטות האולפן שלהם עד אז. אם הקהל זכה להתלהבות מצד הנגנים, מנפרד לא הראה את הצד הנחמד שלו כלפי נגנים בלהקות אחרות. לפני כן, כשלהקתו הופיעה לצד ג'ריקו ג'ונס (הצ'רצ'ילים שלנו), מיקי גבריאלוב סיפר לי: "מנפרד מאן היה איש ממש לא נעים. הוא כל הזמן היה עם פנים חמוצות ולא הראה שום רצון ליצור קשר כלשהו".

עם זאת, הלהקה החלה לבנות לעצמה בהדרגה שם של מופע חי חזק ומהפנט במדינות המפתח. עם שורה של תגובות חמות מהקהל וביקורות נלהבות ברזומה, חזרה הלהקה לאנגליה כדי להקליט את אלבומה השני.

האלבום, שהופק על ידי מנפרד עצמו יחד עם דייב הדפילד, הניח את היסודות לחמישה מאפיינים מרכזיים שמנפרד מאן יחזור אליהם שוב ושוב לאורך הקריירה: שימוש בריפים דומיננטיים, הרמוניות של קוורטות מקבילות, פוליריתמיקה, מעברי קרוספייד ושכבות סאונד. מבחינת התוכן, האלבום היה קרוב הרבה יותר לאנרגיה המתפרצת של ההופעות החיות של הלהקה.

ככזה, התקליט הציג את סימן ההיכר המוזיקלי של MMEB: קטעי שירה מרגשים שעטופים בשילוב של קטעים אינסטרומנטליים וירטואוזיים ומלודיים, ושימוש במשפטים מוזיקליים חוזרים בקלידים ובגיטרה, הידועים כריפים. כאשר מיק רודג'רס על הגיטרה ומנפרד על הקלידים ניגנו את הריפים הללו יחד, הם יצרו סאונד כבד ועוצמתי. במקרה של ה-EARTH BAND, הריפים לא היו סתם תירוץ לשיר, אלא בסיס שעליו נבנו מלודיות חזקות, מתח וריגוש.

השיר LOOK AROUND, למשל, התבסס על עיבוד הריפים שהלהקה פיתחה בהופעות לשיר הבלוז הקלאסי BLACK BETTY של לידבלי. היה זה אותו שיר שמנפרד כבר הקליט בעבר תחת השם BIG BETTY לאלבום הנהדר MIGHTY GARVEY (שהקליט גלגול סיקסטיז של להקתו). השיר הזה, ורבים אחרים בעתיד, עשה שימוש בטכניקת הקוורטות המקבילות. במונחים מוזיקליים, פירוש הדבר היה שאם מיק רודג'רס ניגן ריף בסולם מסוים (למשל, לה מינור), מנפרד היה מנגן את אותו הריף בדיוק, אך מתחיל מהצליל הרביעי של אותו סולם (במקרה זה, רה) - אם זה עם אורגן ההאמונד שלו או סינטיסייזר מוג בו הוא שלט היטב.

טכניקת אולפן נוספת שמנפרד אהב באלבום היא ה-CROSSFADE. טכניקה זו, של מעבר הדרגתי בין קטעים מוזיקליים. באמצעות זה, כלי נגינה אחד הושתק בהדרגה מהמיקס בזמן שכלי אחר נכנס בהדרגה במקומו. עבור מנפרד, הכלי המועדף להשתקה היה התופים, והוא אהב להכניס במקומם את הקלידים. לאחר שהקטע החדש הוצג, הוא היה מחזיר את התופים, בין אם במלוא העוצמה או בהדרגה, בהתאם לאווירת השיר. בשני שירים אחרים שכתב מנפרד, I'M GONNA HAVE YOU ALL ו-OUR FRIEND GEORGE, טכניקת הקרוספייד הוציאה את התופים בנקודות מתוחות והחזירה אותם לסיומות עוצמתיות.

גם טכניקת שכבות הסאונד, שבה קלידים וגיטרות הוקלטו זה על גבי זה, הייתה היבט בולט נוסף שהפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של מנפרד. השיר ONE WAY GLASS, שמקורו עוד מימי להקתו הקודמת CHAPTER THREE, הוקלט מחדש עם מיק רודג'רס כסולן. הפעם, השיר היה רך יותר, עם עבודת גיטרה חלקה שהוקלטה בריבוי ערוצים. מנפרד חתם אותו עם סולו מוג עשיר ומענג ושכבות קלידים כפולות. בצד הרגוע יותר של האלבום נמצאו גם הקטע האינסטרומנטלי הקצר WIND והשיר שהוביל אליו, גרסת כיסוי פחות מוכרת בשם ASHES TO THE WIND.

לאלו שחיפשו קלילות, האלבום הציע גם הומור בדמות השירים MEAT ו-DOWN HOME. הראשון, שפתח את התקליט, היה קטע מבוסס ריפים כבדים שכתב מנפרד על אורח החיים הצמחוני של המתופף כריס סלייד, עם נגיעות בסגנון פרנק זאפה שפוזרו פה ושם. השני היה יצירה של מיק רודג'רס שהמשיכה את הקו ההומוריסטי של PART TIME MAN מהאלבום הקודם.

קטלוג השירים של בוב דילן הופיע פעם נוספת באלבום של מאן, הפעם עם גרסת כיסוי לשיר IT'S ALL OVER NOW BABY BLUE. השיר היה החביב ביותר על מיק רודג'רס מבין כל גרסאות הכיסוי של הלהקה לשיריו של דילן. הלהקה שמרה על עיבוד הדוק לאורך כל השיר.

באנגליה, השיר MEAT יצא כסינגל, אך לא נמכר היטב. אחת הסיבות לנתוני המכירות הנמוכים הייתה העובדה שהוא שויך בטעות על גבי התקליטון ל-EARTH BAND בלבד, ללא שמו של מנפרד מאן. חברת התקליטים פולידור ב-US ויתרה על הסינגל הזה, ובמקומו הוציאה את הקאבר לדילן כשבצד ב' שלו נמצא ASHES. גם הסינגל הזה נכשל, אך הוא היה המקרה הראשון שבו מנפרד שינה שם של שיר מהאלבום לצורך הופעתו כצד ב'.

מאן הסביר בעצמו מדוע הוא נהג לשנות את שמות השירים: "השמות תמיד שונים מגרסאות האלבום. תגלו שכמעט כל שמות שירי צד ב' המופיעים באלבום הם שונים. זה בגלל שיש לי שיטה שבה כל מי שאני עובד איתו חולק את התמלוגים על צד ב', גם אם אני כתבתי את השיר, וברוב המקרים אני אכן כתבתי אותו. זה פשוט אחד הדברים שנכנסתי אליהם בסוף שנות השישים, כשגילינו שאם מישהו כתב את צד ב' של להיט, הוא הרוויח המון כסף, בעוד ששאר החבר'ה שהשקיעו את אותה העבודה הרוויחו מעט מאוד. זה תמיד נראה לי לא הוגן. אני חושב שאנחנו הלהקה היחידה שעושה את זה. לא משנה אם מישהו כתב תו אחד, כולנו חולקים את צד ב'. זה דבר די נחמד, וזו סיבה טובה להיות חבר בלהקה הזאת".

למרבה הצער, ולמרות כל החדשנות המוזיקלית וההוגנות העסקית, התקליט GLORIFIED MAGNIFIED לא נמכר היטב ואין ספק שללהקה הייתה עוד עבודה רבה לפניה בשלב זה. הדרך לפסגה עוד הייתה ארוכה, אך היסודות לסאונד הייחודי שיביא לה תהילה עולמית כבר הונחו.

ב-29 בספטמבר בשנת 1992 יצא אלבום הבכורה של להקת סטון טמפל פיילוטס ושמו CORE.

אחד הלהיטים הברורים פה הוא CREEP. סקוט ווייילנד הסביר עליו: "זה רק הרעיון של להיות אדם צעיר איפשהו, שנקלע בין עדיין להיות ילד לבין להפוך לגבר צעיר. זו האדישות של הנוער, שלא מרגיש שייך". אבל הלהיט הבולט במיוחד היה PLUSH, שבתחנות המוסיקה הטלוויזיוניות שידרו ללא הרף אז את הקליפ שלו. המילים נוצרו בהשראת סיפור חדשותי מצער בעיר הולדתם של חברי הלהקה, סן דייגו, קליפורניה, על צעירה נעדרת שהתגלתה מאוחר יותר מתה על ידי רשויות החוק המקומיות ("ואני מרגיש, כשהכלבים מתחילים להריח אותה..."). ווילנד תיאר את השיר כ"מטאפורה למערכת יחסים אובססיבית אבודה".

רוברט דילאו: "השיר הזה התחיל בתור כמה תרגילי גיטרה. הייתי נופל על ריף הקאנטרי הזה, ואני אוהב גיטרה רגטיים, אז לקחתי את ריף הקאנטרי ואת האקורדים של הרגטיים והרכבתי אותם. ואז פשוט ניגנתי בגיטרה חשמלית, הוספתי על זה קצת יותר תת גוון כהה עם בס. זו הייתה פשוט האהבה שלי לג'אז ולסוגים אחרים של מוזיקה, ולנסות לשלב את זה ברוק ולהפוך אותו לקצת יותר מעניין. לא ידענו שזה הולך להיות שיר גדול, אבל ידענו שזה שיר שכנראה הולך למשוך תשומת לב. חברת התקליטים אטלנטיק נתנה לנו שליטה יצירתית מלאה בכל דבר. הכוונה שלה הייתה למכור תקליטים, והם אמרו, 'אה, זה הסינגל הראשון'. ואנחנו ענינו - 'לא, זה לא הסינגל הראשון. ויתרה מכך, אנחנו הולכים לקבור את זה כשיר מספר תשע'. עשינו את זה בכוונה. לא רצינו להיות הלהקה הזו שיש לה להיט ענק ואז זה היה כמו, 'מה הלאה?'. רצינו לעשות קריירה. לא רצינו להיות מסוג הלהקות שיצאו עם שיר גדול ואז הסתלקו. אבל כן, כשהשיר הזה יצא, הוא שינה הכל".

זה היה להיט הפריצה של הלהקה בתקופה מאוד משותפת ואנרגטית עבורה מבחינת כתיבת שירים. לכולם היו אז אותם רעיונות ולכולם היו את אותן המטרות. אבל היו מבקרים שלגלגו בביקורות כשהשוו את הלהקה באופן לא חיובי ללהקות כמו פרל ג'אם, סאונדגארדן ונירוונה. עם להקות גראנג' רבות שנחטפו על ידי חברות תקליטים ונכפו על הציבור לזמן הזה, אפשר להבין מדוע המבקרים נזהרו במקרה של STP, אבל האלבום CORE יזכה מאוחר יותר להיחשב כקלאסיקה של התקופה. "כשאתה חתום בלייבל גדול, זה מפחיד, ואתה לא יודע מה הולך לקרות אחר כך", אמר הבסיסט רוברט דליאו. "אז זה היה נהדר שהאלבום הראשון הזה אפשר לנו לעשות את השני, ואת השלישי. אני מסתכל על זה כזמן ממש טוב אז. שאפתני".

המתופף, אריק קרץ: "כשנכנסנו לאולפן, גרמתי לסקוט לשיר ממש מול מערכת התופים, מולי עם מיקרופון בכף היד, והוא פשוט בהה בי כל הזמן כשהוא שר. זה היה כמו שחקני פוטבול שחוטפים את הקסדות שלהם ממש לפני משחק, מנסים לעודד אחד את השני".

רוברט דילאו: "מה שאתם שומעים בהתחלה, בשיר הפותח DEAD AND BLOATED, זה את סקוט שר לתוך פיקאפ הגיטרה של דין (דילאו, אחיו של רוברט - נ.ר). זה היה מיוחד".

דין על השיר SEX TYPE THING: "זה היה חלק משיר שכתבתי כשהייתי בן 16 בערך. כתבתי את זה ביום קיץ יפה. הייתי בחוץ בחניה שלי - יכול להיות שעסקתי בגינון או משהו כזה - והשיר IN THE LIGHT של לד זפלין פתאום נשמע. מה ששמעתי כשהייתי בחניה, זה מה שבין הצלילים האלו. רצתי ישר פנימה, תפסתי גיטרה והעברתי את הרעיון שלי אליה".

קרץ: "התוכן הלירי של סקוט היה די נועז. אז היו את BODY COUNT ואייס טי. לעזאזל, עד כמה התוכן הלירי שלהם היה אלים ומזעזע להפליא באותה תקופה. אני לא רוצה לדבר בשם סקוט, אבל זה השפיע עלינו, כמו, 'בסדר, איך אתה יכול לזעזע בשלב הזה?'..." רוברט: "סקוט היה מאוד נגד תקיפה מינית. הוא היה רגיש מאוד לרגשותיהן של נשים. אבל ברגע שזה בחוץ, זה לא בידיים שלך וכל אחד לוקח את זה איך שהוא רוצה". קרץ: "סקוט היה בהחלט אנטי אונס, אז כשהמילים האלה יצאו, הרבה אנשים אמרו, 'אוי, אלוהים. אתה מקדם את זה?' הוא אמר, 'לא, אני לא מקדם את זה. זה טוויסט לירי עם נקודת המבט בגוף ראשון'. זה קיבל הרבה תגובות, אבל ברגע שאנשים הבינו מה הוא עושה ואת סוג האדם שהוא, זה היה כמו, 'בסדר, אנחנו מבינים את זה. לא הכל מילולי'..."

ב-29 בספטמבר בשנת 2020 מת הבסיסט רוקו פרסטיה. רבים מכם ודאי שואלים, "רוקו מי??". אבל מי שעקבו אחרי להקת הפ'אנק, TOWER OF POWER, יודעים כמה זו אבדה גדולה, בגיל 69.

סיפור להקה זו החל בשנת 1968 כשהסקסופוניסט, אמיליו קסטיליו, הקים להקה בשם THE MOTOWNS. המטרה של ההרכב הייתה לנגן שירי נשמה לא מוכרים, וכך להישמע פחות כלהקת קאברים. במהרה צברה הלהקה הזו קהל אוהד והשמועה עליה הגיעה גם לאוזניו של המפיק, ביל גרהאם, שהפעיל אז את מועדוני ההופעות, בשם "פילמור", בניו יורק ובסן פרנסיסקו. החבורה הגיעה לאודישן אצלו בפילמור וביצעה את השיר SOCIAL LUBRICATION. גרהאם לא היסס ומיהר להחתים את הלהקה לחברת התקליטים שלו.

אלבום הבכורה של הלהקה, EAST BAT GREASE, יצא בשנת 1970 ובעיתון HIGH FIDELITY האמריקני נכתב בביקורת עליו אז: "בגלל הנפח של הרכב הלהקה והדמיון בקול בין רופוס תומאס לדייויד קלייטון תומאס (מלהקת דם, יזע ודמעות), הלהקה הזו תקבל השוואה ללהקה הידועה ההיא. אבל לדעתי ההשוואה לא במקום. הלהקה הזו פ'אנקית בהרבה וכיף יותר להקשיב לה".

ברולינג סטון נכתב: "זה תקליט פא'נק טוב, שהכוח המרכזי בו הוא הזמר, שסגנונו הקשוח והבשרני נותן תוספת למה שבלעדיו היה עוד להקת כלי נשיפה. איתו, הקטעים האינסטרומנטליים מקבלים כוח והמוזיקה פגזית לריקודים. יש פה את הרוח של ג'יימס בראון עם החופשיות של זרם המוזיקה הסטלני של בסן פרנסיסקו".

שישה קטעים יש באלבום הזה, כשחמישה מהם לוהטים מאד לטעמי. קטע אחד, SPARKLING IN THE SAND, הוא החוליה החלשה, אותו שר הזמר החדש של ההרכב, ריק סטיבנס, שימשיך עם ההרכב לאלבום השני.

בין האלבום הזה לאלבום הבא התארחו גם נשפני הלהקה בהקלטת האלבום השלישי של להקת סנטנה (שגם אותה ניהל ביל גרהאם).

עם האלבום השני שלה, BUMP CITY, טאואר אוף פאוואר באמת הגיעה לשלב גבוה יותר, כולל נוכחות במצעד הבילבורד האמריקני. למרות שהיו המון להקות שניגנו באותו זמן מוזיקת פ'אנק, הלהקה הזו הצליחה לסמן מקום משלה עם שירים כמו YOU GOT TO FUNKIFIZE הפותח. יש גם בלדות בתקליט הזה, כשהבולטת בהן היא YOU'RE STILL A YOUNG MAN, שהיה הלהיט הגדול הראשון של הלהקה. עבור זמר הלהקה, ריק סטיבנס, היה זה מסלול קצר ביותר בלהקה. התנהגותו גרמה להעפתו מההרכב כשהעתיד הפך ממעורפל לחשוך.

ב-19 בפברואר 1976, נעצר סטיבנס בן ה-37, באשמת רצח שני סוחרי סמים בפרבר בסאן חוזה. סטיבנס סיפר לחבר המושבעים כי הלך בלילה, עם שני אנשים נוספים, לביתו של אנדרו אוסטין בן ה-29 כדי לבקש ממנו להעניק לו זמן נוסף לתשלום חובו, שעמד על 3,000 דולרים. בלשים העידו כי אנדרו נורה על ידי סטיבנס בשניה בה ענה בדלת. אחיו הארי, בן ה-23, שהגיע לבדוק מה קורה, נורה מיד בראשו. בהמשך אותו לילה הרג סטיבנס גם את ריי קליי, שבביתו מצא מפלט. למחרת הוא נתפס כשנהג בקאדילק של קליי ולא גילה התנגדות למעצרו.

דובר מטעם הלהקה מסר: "חברי הלהקה מתביישים מהדבר הזה. היינו המומים כששמענו על זה, כי זה לא ריק סטיבנס שהכרנו". בינתיים חיכה סטיבנס לגזר דין שהצביע על מיתה. בסופו של דבר הוא נידון למאסר ממושך. שלושים ושש שנים לאחר כליאתו הוא שוחרר כנוצרי אדוק ובעל רצון עז להרצות נגד שימוש בסמים. הוא הספיק להופיע שוב עם להקת העבר שלו וידע דבר אחד - שהוא ורבים אחרים לא ישכחו לו את אותו לילה אומלל בשנת 1976. סטיבנס מת מסרטן בכבד.

במקום סטיבנס נכנס ללהקה לני וויליאמס והמגדל הזה זינק עוד יותר. חברי הלהקה החלו לתייג את המוזיקה שלהם בכינוי "נשמה אורבנית". אבל האסטרטגיה של הוצאת בלדה כסינגל, שהפך להיט, באה גם בעוכריה של הלהקה. כי רבים מבעלי אולמות חשבו שמדובר בלהקת נשמה שחורה שלבושה במדים תואמים ומבצעת תנועות מתוזמנות, לצלילי בלדות בלבד. לא היה קל לשכנע שמדובר במשהו אחר לגמרי.

בשנת 1973 יצא התקליט השלישי ושיר הפתיחה שלו לא הותיר מקום לספקות. WHAT IS HIP, שרו חברי הלהקה בתזמון גרובי מושלם וסחפו רבים אחריהם. האמת? תקשיבו לשיר SING A SIMPLE SONG, של סליי ומשפחת סטון, ונראה לי שתגלו מאיפה צץ השיר הזה. ואפרופו חיסונים - יש בתקליט הזה הזמנה לקבל את החיסון הכי טוב שיש, SOUL VACCINATION. איזה גרוב יש שם לחבורה הזו!

אבל משהו לא הסתדר בשנת 1974 כשברולינג סטון הוחלט שהלהקה עומדת במקום, עם התקליט BACK TO OAKLAND. כך נכתב שם: "בועות הפ'אנק מבעבעות כל הזמן ברקע אבל זה לא מפצה על מחסור בחומר טוב. יש אפילו קטעים מעצבנים פה. הקול הטוב של לני וויליאמס עסוק מדי בחיפוש אחר מלודיה טובה. פה יש סולו אורגן טוב בשיר אחד וקטע נשיפה טוב בשיר אחר. אפשר להגיד שהלהקה הזו היא להקת נגינה אולפנית מעולה שמחפשת אחר כותב שירים ראוי".

בשנת 1975 זה לא השתפר עם התקליט URBAN RENEWAL. ברולינג סטון נכתב: "הנוסחה של הלהקה הזו היא פשוטה; לקחת מוטיבים מאמנים אחרים ולהציג אותם עם זמר אנונימי. התקליט הזה מתאים בול לנוסחה".

האמת? אני חייב להודות שאני מאד אוהב את הלהקה הזו בשלושת אלבומיה הראשונים. אחר כך אני חושב שיש פה נפילה לתבניות מדויקות (מדי) לצד מחסור בשירים מקוריים. כשהייתי סטודנט בביה"ס רימון, אי שם בניינטיז - סטודנטים רבים דיברו על הלהקה כשריר נזל מפיהם. הייתי חייב ללכת לבדוק את התופעה. התקליט הראשון שנפלתי עליו היה תקליט הבכורה - וכמה טוב שכך.

ואווו! איזה גרוב! זה היה משהו אדיר ומחוספס. משם השגתי (לפני עידן האינטרנט והקלות של השגת מוזיקה) את האלבום השלישי. השיר WHAT IS HIP, עם נגינת הבס המופלאה של רוקו פרסטיה, הפילה אותי. רציתי עוד ועוד מהלהקה הזו - אבל אז הבנתי את הבעיה. לכן נשארתי אוהד של הלהקה, בשלושת אלבומיה הראשונים בלבד. עניין של טעם, אתם יודעים...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר