רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "החבר'ה החדשים שמנגנים איתי כרגע הם בני 19 בערך והם מלאים בהתלהבות" (הגיטריסט ג'ימי פייג' על חברי להקתו המתגבשת, שתיקרא לד זפלין - כפי שאמר לעיתון מלודי מייקר, בשנת 1968)

התקליט המושלם שהציל קריירה שלמה של בילי ג'ואל על סף תהום והפך לקלאסיקת רוק נצחית

ב-29 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט חדש של בילי ג'ואל, THE STRANGER, שהפך אותו מזר כמעט מוחלט לאמן ידוע בהחלט. הנה הסודות המרתקים והסיפורים הלא מוכרים מאחורי האלבום שהגדיר מחדש את שנות השבעים.

בשנת 1977 חש בילי ג'ואל שהוא חייב שינוי. מאחוריו היו ארבעה אלבומי סולו נהדרים אך גם נעדרים ממצעדי המכירות. זו בעיה. וחברת התקליטים כבר רמזה לו בעדינות של פיל בחנות חרסינה שהסבלנות שלה פוקעת, ואם האלבום הבא לא יספק את הסחורה – הוא ימצא את עצמו מנגן בלי הגב שלה באירועים כמו חתונות או פאבים קטנים. ג'ואל הבין שהמצב לא פשוט ושקל לעבוד עם ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס, אך מרטין הציב תנאי נוקשה: להחליף את נגני הלהקה הקבועים של בילי בנגני אולפן מהשורה הראשונה. ג'ואל סירב בתוקף מתוך נאמנות לחבריו לדרך. הוא הבין שמפיק טוב יעשה את השינוי המיוחל ביצירתו כמו שהיא. לכן הוא פנה אל מפיק העל, פיל ראמון, כדי שזה יעניק לשיריו הבאים מגע של זהב, וזה התברר כאחד השידוכים המושלמים בתולדות המוזיקה.

בשנת 1978 סיפר ג'ואל: "פיל ראמון אהב את הנגנים שבלהקה שלי. הוא שמע אותם מנגנים את השירים ואמר, 'אל תנגנו אותם באופן שונה מהצורה שבה אתם מנגנים אותם בהופעות. תנגנו באופן הרוקי שאתם רגילים אליו'. הנגנים שלי ממש אהבו אותו. עד שפיל הגיע, הם נמצאו תחת לחץ של מפיקים אחרים, שעבדו איתי. אותם מפיקים גרמו להם להתאמץ כדי להוכיח את עצמם במקום להבין מי הם באמת. ככה הקלטנו את השירים ל- THE STRANGER עם חמישה טייקים, לכל שיר, במקום 15 או עשרים. פיל ראמון היה אחד מאיתנו. לא פעם זרקנו רעיונות מוסיקליים זה על זה והיו גם מקרים שזרקנו משולשי פיצה זה על זה. היה כיף גדול". האווירה המשוחררת הזו באולפני A&R בניו יורק חילצה מהלהקה בדיוק את הניצוץ והחספוס שהיו חסרים בהקלטות הקודמות.

ואם מדברים על משולשי פיצה, לא סתם חותם את צד א' שיר שנקרא 'סצנות ממסעדה איטלקית'. זו מיני-יצירה, שהורכבה משלושה חלקים שונים לגמרי ונשמעת כאחת שיצאה ממפעל השירים של פול מקרטני (כפי שעשה בתקליט של הביטלס, ABBEY ROAD, ומאוחר יותר בתקליטו עם להקת כנפיים, RED ROSE SPEEDWAY). זהו השיר שבילי ג'ואל עצמו מחשיב עד היום כאהוב עליו ביותר מכל הקטלוג שלו. ההשראה נולדה במסעדת FONTANA DI TREVI שפעלה מול אולם קרניגי הול הניו יורקי. פיל ראמון לקח שלושה קטעים נפרדים שג'ואל כתב – בלדת פסנתר נוגה, קטע רגטיים-ג'אז קצבי, וסיפור עלילתי על ברנדה ואדי, כוכבי התיכון שנשואיהם התפרקו במהירות – ותפר אותם יחד לסוויטה מזהירה. אבל זה לא השיר היחיד הטוב בתקליט. בכל מקום בו תפילו את המחט על הוויניל - תקבלו יופי של דבר כשכבר בהתחלת התקליט מקבלים תצוגת תכלית מופלאה של נגינה, עיבוד, כתיבת מילים, לחן וביצוע ווקאלי - עם השיר MOVIN' OUT.

השיר מתייחס לאתוס הגברי של מעמד הפועלים בניו יורק, שמתגאה בעבודה למשך שעות ארוכות כדי להראות כי הצליחו באמריקה. הדמות בסיפור (אנת'וני - ששמו מוסגר בסוגריים בשם השיר) שואלת אם בעלות על בית בהאקנסאק שווה את כל המאמץ. כן, אנת'וני מייצג עבור ג'ואל את אותם צעירים שקורעים את התחת במכולת המקומית ומשועבדים לחלום בורגני ריקני. ואילו סמל או'לירי, שמוזכר בשיר, עובד בשתי עבודות בתקווה שיום אחד יהיה הבעלים של מכונית קדילאק.

בשנת 2014 אמר ג'ואל לאיש הרדיו, הווארד שטרן: "ראיתי חברים שלי שלחצו עליהם לקחת על עצמם עבודה כדי לטפל במשפחה, ואז הם לא מגשימים את עצמם יותר. הם עושים את זה רק כי הכריחו אותם לעשות את זה. לכולם יש משהו שאנו אוהבים לעשות או שאנו צריכים לעשות כדי לממש את הכישרון. אבל רבים מבזבזים את חייהם ולא מנצלים את הכישרון וזאת רק כדי שיוכלו לקנות קאדילק ולהרגיש שהם בסדר".

לרולינג סטון הוא סיפר: "בזמנו רק דמיינתי איזו גברת צועקת מהבית, 'אנת'וני! אנת'וני! חשבתי על צעיר שגר בבית ומקבל לחץ רב ממשפחתו ללכת בדרכה. הוא לא קונה את כל העניין בניידות כלפי מעלה”.

ג'ואל כתב לראשונה את השיר הזה לפי מנגינת בלדה רכה שהתנגנה לו בראש. כשהוא ביצע את זה ללהקה שלו באולפן, החברים הודיעו לו מאיפה הוא קיבל את המנגינה - זה היה זהה לשיר LAUGHTER IN THE RAIN של ניל סדקה. ג'ואל היה נבוך ומיהר לשנות את המנגינה למשהו רוקי יותר. הבסיסט דאג סטגמאייר לא עשה לו הנחות, צחק עליו בפנים והטיח בו שהוא שודד את סדקה לאור יום. בילי תפס מיד את הפסנתר, העלה מהירות, והפך את השיר לממתק רוק קצבי.

בסוף השיר יש צליל של מכונית שמאיצה. זו הייתה מכונית הקורבט הישנה של הבסיסט דאג סטגמאייר. הוא לקח מכונת הקלטה קטנה למכונית, תלה את המיקרופון בצידה האחורי והחל לבצע חראקות בעודו מתרחק מביתו. זה בהחלט הצליח להמשיך את אווירת רצון הדמות בשיר להתקדם.

ואם אתם רוצים בלדה נוגעת ללב, יש את JUST THE WAY YOU ARE - ולחשוב ששיר זה כמעט ולא הגיע כלל לתקליט. ג'ואל: "לא אהבתי את השיר הזה. היינו באולפן והקשבנו לו וחשתי שאינני רוצה אותו בתקליט. למזלי, באולפן הייתה גם הזמרת לינדה רונסטאדט, שהקשיבה איתי וציוותה עליי להכניסו לתקליט. היא ממש הייתה תקיפה בעניין. בגלל שאני מקשיב למה שאישה אומרת לי - נאלצתי לעשות כך". לצדה של רונסטאדט נכחה באולפן גם הזמרת פיבי סנואו, ושתיהן הזדעזעו מכך שג'ואל שקל לגנוז אותו בטענה שהוא רכרוכי מדי ונשמע כמו מוזיקת מעליות. הן צעקו עליו שהוא משוגע ושמדובר בלהיט ענק. ג'ואל הקשיב להן, גייס את נגן האלטו-סקסופון פיל וודס שסיפק סולו ג'אזי אלמותי בטייק בודד, והשאר היסטוריה.

את השיר הזה, שאת לחנו קיבל ג'ואל בעת חלום שחלם (שיר חלומי - ממש כמו שקרה למקרטני עם YESTERDAY), הוא כתב כמתנת יום הולדת לאשתו הראשונה, אליזבת. בשנת 1970 ג'ואל גנב את אליזבת מחברו, ג'ון סמול, שהיה אז נשוי לה והיה עם ג'ואל צמד רוק מוסיקלי בשם ATTILA. הצמד הזה היה קוריוז פסיכדלי כבד ללא גיטרות – רק אורגן האמונד מפוצץ בדיסטורשן ותופים, כשהשניים מתועדים על עטיפת האלבום לבושים כברברים עטויי פרוות באמצע שדה מרעה. הו, אלוהים! אז סמול כעס מאד וניתק קשר עם ג'ואל. אליזבת הפכה בינתיים לעוזרת העסקית בענייניו של ג'ואל.

ונחשו מה? בשנת 1977 הפך גם ג'ון סמול לעובד במשרד של ג'ואל ובעתיד יישאר חברו הקרוב וגם יביים לו קליפים חשובים מאד (זוכרים את הקליפ לשיר UPTOWN GIRL? זה הוא שעשה את זה!). ג'ואל סיפר שאליזבת הייתה כה חמדנית שכשהביא לה את השיר במתנה, היא מיד אמרה - "זה יופי, אבל למה אתה לא מצרף לזה כמתנה גם את הזכויות?"

בכל אופן, הזוג התגרש בשנת 1982 וג'ואל סיפר מאוחר יותר שכל שיר שכתב למישהי, שהיה מעורב במערכת יחסים עמה - הרומן הסתיים. זה היה עבורו כסוג של קללה במקום ברכה. שיר זה זיכה את ג'ואל בשנת 1979 בפרס הגראמי, ולא סתם באחד, אלא בשניים מהפרסים החשובים ביותר של הטקס: שיר השנה והקלטת השנה! עם זאת, האירוניה חגגה: אחרי הגירושים, לשיר על אהבה נצחית לאישה שפירקה את החבילה הפך למעמסה כבדה, ובילי נמנע מלבצע את השיר בהופעות במשך שנים. מקצב התופים, שהעניק המתופף הנפלא, ליברטי דה ויטו, העניק לשיר תבלין מיוחד, עם ניחוחות של בוסה נובה.

ורוצים כרטיס כניסה לקברט? יש את השיר VIENNA. הוריו של ג'ואל התגרשו, כשהיה צעיר, ואביו חזר אז לגור בוויינה, שם התחתן מחדש והקים משפחה. עברו שנים עד שהאב והבן נפגשו שוב. ג'ואל סיפר כי אינו יודע בדיוק על מה השיר אך הוא יודע לספר כי יש בתוכו רגשות ביחסיו עם אביו. הרעיון נולד כשג'ואל ביקר את אביו באוסטריה וראה אישה מבוגרת מטאטאת את המדרכות. כששאל בפליאה מדוע קשישה צריכה לעבוד כך, אביו הסביר לו שבאירופה לא משליכים אנשים זקנים לשוליים וכי יש לה תפקיד וכבוד בחברה. ג'ואל חטף הארה על המרדף האמריקאי העיוור אחר הצלחה מוקדמת, וכתב שיר מרגש שמפציר בכל הצעירים הלחוצים להאט את הקצב כי החיים אינם מסלול מרוצים.

ורוצים ג'אז ברים אפלולי? יש את הפתיחה והסיום של שיר הנושא, שנצמדים כשתי פרוסות לחמניה עסיסית לבשר הרוקי שביניהן. בתחילה הקליטו ג'ואל ולהקתו את הקטע הרוקי. לאחר מכן הוא חש שהשיר זקוק לפתיחה והחל לנגן בפסנתר כשהוא מלווה את עצמו בשריקה מלודית. לאחר מכן פנה לפיל ראמון ושאל אותו איזה כלי יתאים לבצע את אותם הצלילים ששרק. ראמון השיב שבזה הרגע שרק ג'ואל את הכלי המתאים, והוסיף ששום חליל או סקסופון לא יוכלו לייצר את תחושת הבדידות והמסתורין של אותה שריקה אנושית מצמררת.

ורוצים רוק אקוסטי במיטבו? קבלו אותו עם ONLY THE GOOD DIE YOUNG שג'ואל כתב בתחילה כמקצב רגאיי. מי ששם קץ לניסיון הרגאיי היה המתופף ליברטי דה ויטו, שהעיף את המקלות על הרצפה וצעק על בילי: 'אתה בחור לבן מלונג איילנד, מה אתה מבין ברגאיי?! תפסיק לבלבל את המוח ותן לזה קצב של רוק'נ'רול!'. בילי תפס את הרמז והתוצאה היא פצצת קצב סוחפת. וירג'יניה, שמוזכרת בשיר הזה, היא וירג'יניה קלגאן, שבילי הצעיר היה מאוהב בה כשהחל לנגן בלהקות קצב, אי שם בסיקסטיז.

שיר זה יצא על גבי תקליטון ובתחילה נראה היה כי הוא לא מכה גלים. זאת עד שתחנת רדיו בניו ג'רסי החליטה להחרימו משידור, אחרי שגורמים בכנסייה פנו למנהליה. ברגע שהצעירים גילו שהשיר הוחרם, הם רצו לחנויות התקליטים והחלו לקנות אותו בכמויות. הכנסייה טענה שהשיר מעודד הפקרות ומשדל נערה קתולית לחטוא, אבל החרם הזה התגלה כתרגיל יחסי הציבור הטוב ביותר שג'ואל יכול היה לייחל לו.

ושימו לב גם לעטיפת התקליט. בילי ג'ואל מתבונן במסכה, כאילו בא להגיד לנו שאין יותר מסכות ביצירתו. מעתה זה הוא עצמו. כפפות האיגרוף, בהן השתמש בעברו כמתאגרף מקצועי, נתלו על הקיר. ג'ואל חישב את מסלולו מחדש. המסכה נרכשה על ידי הצלם ג'ים הוטון, והפריים כולו מביא רגע אינטימי של חשבון נפש אמיתי מול הצדדים הזרים והאפלים החבויים בכל אחד מאיתנו. גם בימי הסבנטיז ההם, בהם עטיפות תקליטים במיינסטרים היו לרוב צבעוניות ותוססות - העטיפה הזו באה בשחור לבן אינטימי.

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "התקליט הזה עובד כי ג'ואל מכיר את הטריטוריה שלו ממקור ראשון. אתה יודע שהעדות שאתה עומד לשמוע היא האמת, האמת כולה, ותו לא. השיר השאפתני ביותר הוא שיר הנושא, שמתאר את הזר שבתוכנו שיודע את כל הסודות שלנו, משתף את כל השקרים שלנו, ומנסה להסתיר אותנו מעצמנו ומאנשים אחרים. ההפקה של פיל ראמון והתזמורות של פטריק וויליאמס משרתות את ג'ואל ואת יצירתו בצורה מושלמת. אין שום גימיק 'חמוד' וג'ואל שר טוב יותר מששמעתי אותו בעבר, עם דיקציה ברורה ביותר והימנעות מההרגל הישן שלו להדגיש שורות 'גדולות' עם אקורד או שניים נוספים על הפסנתר. הזר אינו אלבום ראוותני או חדשני במיוחד, אבל הוא מלא בתובנה מיוחדת על החיים. נראה שבילי ג'ואל הוא בערך האמן היחיד שמצביע על המשמעות של הערת השוליים הסוציולוגית הקטנה והעצובה הזו במונחים אנושיים, וזה, לדעתי, חשוב".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זהו האלבום הראשון של בילי ג'ואל מזה זמן שהרחיב משמעותית את הרפרטואר שלו. בעוד שבאלבומיו הקודמים (STREETLIFE SERENADE ו- TURNSTILES) היו רגעים מדי פעם, רוב החומרים הזכורים ביותר שלו היו באלבום הבכורה שלו, COLD SPRING HARBOR - למרות הפגמים הטכניים החמורים שלו - ובתקליט PIANO MAN, שהעניק לו את הצלחת היחיד הגדולה היחידה שלו. הפעם, בעוד שירים כמו MOVIN' OUT ו- JUST THE WAY YOU ARE מאולצים ופשטניים מדי, הדימויים והמנגינות של התקליט עובדים לעתים קרובות יותר. הדגש של ראמון על הצליל בהחלט מפחית את ההשפעה של הסרקזם, אשר בטווח הארוך עשוי לסייע בהגברת הקריירה של ג'ואל לאין שיעור. בינתיים, מעריצים ותיקים יצטרכו להקשיב בקפידה מהרגיל למה שיש לו הפעם להציע".

אז במבט לאחור, הביקורת הפושרת הזו של הרולינג סטון רק מראה כמה המבקרים של אותם ימים נטו לפספס יצירות מופת בזמן אמת. אבל היי, זה עניין של טעם. הרי איש מאיתנו לא אוב את הכל - נכון? ומה שהם כינו 'מאולץ ופשטני' התברר כאבני דרך בתולדות הפופ-רוק, שירים שהפכו לפסקול חיים של דורות שלמים. THE STRANGER הוא אלבום נדיר שבו אין לדעתי שנייה אחת מבוזבזת, מהצליל הראשון ועד החריץ האחרון בוויניל. אם עבר זמן מאז שנתתם לו סיבוב מלא על הפטיפון, פשוט תורידו עליו את המחט – מובטחת לכם חוויה שכולה עונג צרוף.

חם אצל סטיבי וונדר? לא חם - לוהט!

ב-29 בספטמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר ושמו HOTTER THAN JULY. קבלו מפגש מחודש ומחשמל עם אחד מגדולי המוזיקאים של המאה העשרים, שהתייצב מול עולם שלם שחיכה בציפורניים כסוסות לראות אם הקסם עודנו שם.

בואו נבין רגע את התמונה... בשנת 1976 הוציא סטיבי וונדר אלבום כפול (עם תקליטון בונוס בתוכו) שזכה להרבה פרסי גראמי ונקרא 'שירים במפתח החיים'. זה היה פנטסטי! זה היה מרענן ומהמם! אבל לאחר מכן? פתאום נהיה שקט מהכיוון שלו. שקט מטריד שהופר רק שלוש שנים לאחר מכן, כשוונדר הוציא את האלבום הכפול שנקרא 'מסע דרך חייהם הסודיים של הצמחים'. שלוש השנים האלה היו כנצח למעריציו, שחשבו כי האמן האהוב ירכב על גל ההצלחה של 1976.

אבל אז הגיע אלבום זה על החיים של הצמחים שהרים המון גבות בקרב הקהל. זה אלבום שרובו אינסטרומנטלי ושהמוזיקה בו הייתה בכלל פסקול לסרט דוקומנטרי בשם זה. עם זאת, הסרט נותר עלום מעין הציבור. בעייתו הגדולה של האלבום אז הייתה עם הצגתו לציבור כ'האלבום החדש של סטיבי וונדר', אחרי שקט כה רב. תארו לעצמכם את הציפייה המטורפת: אתם מחכים שלוש שנים שלמות למושיע המוזיקלי שלכם, רצים בנשימה עצורה לחנות התקליטים, קונים את המוצר במיטב כספכם, רצים בטירוף הביתה והיישר אל הפטיפון, מוציאים את הוויניל מהעטיפה בחרדת קודש, מניחים את המחט על החריץ הראשון – ובמקום פ'אנק בועט שיפרק לכם את האגן, אתם שומעים צלילי סינטיסייזר ניסיוניים שמדמים צמיחה של שורשים ופוטוסינתזה! אפילו בכירי חברת התקליטים MOTOWN תפסו את הראש, והנשיא ברי גורדי התלונן שהמיליון עותקים שהודפסו היו כנראה בערך 900 אלף עותקים יותר מדי.   

רוב השירים בתקליט הציגו את וונדר בגישה רחוקה יותר משורשיו השחורים, שכה הבליט עד אז בסגנונות הפ'אנק והרית'ם אנד בלוז. גם שירתו, שצצה פה ושם, נשמעה שונה מבדרך כלל. בשיר VENUS FLY TRAP AND THE BUG הוא אף נשמע דומה קצת לטום ווייטס. ועדיין, התקליט הגיע למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקני ולמקום השמיני באנגליה. זאת הודות לפופולריות הרבה והצמא ליצירתו. ועדיין, אלבום זה נחשב למשהו שונה לחלוטין בקטלוג של היוצר המופלא הזה. ומי שדאגו אז ושאלו, 'מה לעזאזל קורה עם סטיבי וונדר שאהבנו?' - הפיצוי עבורם הגיע עם HOTTER THAN JULY. והפיצוי הזה לא סתם דפק בדלת – הוא נחת כמו פצצת אנרגיה חמה, ישירה ומרעננת, שהחזירה באחת את החיוך ואת המקצב המוכר למיליוני אוהבי מוזיקה.   

וונדר ידע היטב שעליו לחזור אל הקהל עם תקליט ברור, אבל עולם המוזיקה בהחלט השתנה מאז שנת 1976 וארבע שנים זה זמן נצח בעולם הפופ. בינתיים נכנס הדיסקו לשלוט בסצנת הבילויים ולכן התקליט הזה של וונדר הפך למשהו רקיד ברובו. ההפקה הפכה חדה ונקיה. התקליט הפך, כמובן, לרב מכר אדיר עם להיטים רקידים ברורים (HAPPY BIRTHDAY), ניחוחות רגאי (MASTER BLASTER) או בלדה כובשת בדמות LATELY.   

עוד באלבום הזה מחכה הפנינה המקפיצה ALL I DO – שיר שסטיבי כתב במקור עוד בהיותו נער צעיר בן 16 בשנת 1966, שמר אותו במגירה שנים ארוכות, וכאן החזיר אותו לחיים בעיבוד מנצח. מי שמקשיבים היטב לקולות הליווי בשיר הזה יגלו חגיגה של ממש: סטיבי הביא לאולפן את לא אחר מאשר מייקל ג'קסון הצעיר (שהיה מרוצה מהצלחת OFF THE WALL ועדיין לא ידע מה באמת יקרה עוד כשנתיים איתו), ויחד איתו את זמרת הנשמה בטי רייט ואת אדי אברט מלהקת THE O'JAYS. תענוג צרוף לאוזניים!   

ועם כל הכבוד לרצינות, אי אפשר שלא להתמוגג מחוש ההומור של וונדר בקטע המבריק I AIN'T GONNA STAND FOR IT. כאן סטיבי מבצע חיקוי מושלם, קורע מצחוק ומלא גרוב של זמר קאנטרי דרומי טיפוסי שמתלונן שמישהו מתעסק לו עם האישה. השיר הזה היה כל כך ממכר ומקורי, ששנים מאוחר יותר אפילו אריק קלפטון לא עמד בפיתוי והקליט לו גרסת כיסוי לאלבומו REPTILE משנת 2001. לצד אלה, אסור לפספס את ROCKET LOVE המופלא והמריר-מתוק, שמתהדר בעיבוד מיתרים מרהיב ומכיל את אחת משורות המחץ הציוריות והכואבות שכתב וונדר על אהבה נכזבת: לקחת אותי לסיבוב בטיל שלך ונתת לי כוכב, אבל אז זרקת אותי מהקומה השנייה.   

ואת שיר יום ההולדת, שחותם את התקליט, כתב וונדר לזכרו של מנהיג השחורים, מרטין לות'ר קינג, שנרצח בשנת 1968. השיר נועד לככב בקמפיין הפיכת תאריך הולדתו של קינג כחג לאומי בארה"ב. וונדר אף סייע בארגון עצרת בוושינגטון, ב-15 בינואר 1981 (יום ההולדת של קינג) בו אמר לקהל: "כאמן, מטרתי היא להעביר את המסר שיכול לשפר טוב יותר את חיי כולנו. אני רוצה לבקש מכולכם רק לרגע אחד, אם תרצו, לשתוק ופשוט לחשוב ולשמוע במוחכם את קולו של ד"ר מרטין לותר קינג שלנו".

גולת הכותרת בעצרת הייתה הביצוע של וונדר לשיר זה, ובמשך השנים הקרובות המשיך הוא בעבודתו להעלאת המודעות לתנועה והפעלת לחץ פוליטי כדי להכיר בחג. לקראת העצרת יצא וונדר למסע הופעות בן ארבעה חודשים בארצות הברית כדי לקדם את התקליט ולגייס תמיכה בחג הלאומי. מי שהצטרף אליו למסע היה מוזיקאי ומשורר המחאה גיל סקוט-הרון (הזכור מיצירת הפרוטו-ראפ החשובה, THE REVOLUTION WILL NOT BE TELEVISED), והיה זה סקוט-הרון שהציע לסיים כל הופעה עם השיר HAPPY BIRTHDAY ולקרוא לקהל לכתוב ישירות לנציגיהם בקונגרס. 

עצרת נוספת באה בשנה הבאה, וב-2 בנובמבר 1983, חתם הנשיא רונלד רייגן על הצעת חוק קינג. החג נערך לראשונה בשנת 1986, אך נדרשו עוד שנים רבות עד שכל מדינה הפכה אותו ליום חופש בתשלום עבור עובדי המדינה. דרום קרוליינה הייתה האחרונה שעשתה זאת, והצטרפה ל-49 המדינות האחרות בשנת 2000. כך הוכיח סטיבי איך שיר פופ סוחף ואמונה לוהטת יכולים לשנות חקיקה של מעצמת-על. האמת? - בינינו... - זה השיר היחיד שהייתי מוותר עליו בכיף. אולי כי כבר נמאס לי לשמוע אותו. יכול להיות. אבל, מצד שני, אם ישמיעו אותו במסיבה ענקית בה אהיה נוכח - סביר מאד להניח שאהנה ממנו מאד. אז אולי זה שיר שמתאים מבחינתי לאירועים גדולים ולא לתקליט שאיש אחד כמוני מקשיב לו בחדר? בהחלט יכול להיות.

בשנת 1986, אמר וונדר לרולינג סטון: "היה לי חזון של יום ההולדת של מרטין לותר קינג כחג לאומי. ממש ראיתי את זה. דמיינתי את זה. כתבתי על זה כי דמיינתי את זה וראיתי את זה ואני האמנתי לזה, אז פשוט שמרתי את זה בראש עד שזה קרה". כמה כוח ועומק יש באמירה כזו, המגיעה מיוצר עיוור מלידה שרואה בעיני רוחו את האור והצדק החברתי בבהירות שאנשים רואים לעולם לא יצליחו להבין.  

והשיר LATELY? ואוווו... כמה שזה ממיס. זה יצא גם כסינגל, אך לא הצליח במצעד האמריקני בפורמט הזה. הוא הגיע בארצות הברית רק למקום ה-64 המאכזב, בניגוד גמור לבריטניה שבה המריא היישר אל המקום השלישי. לעומת זאת, הוא יושב היטב בצדו השני של התקליט. ולמעשה, ברבות השנים הפך לאחת הבלדות המרגשות ביותר בתולדות הפופ. השיר הוקלט בעיבוד מינימליסטי וחשוף להפליא שמורכב מפסנתר, בס ושירתו של וונדר בלבד. הטקסט חודר העצמות מתאר אדם החושד שבת זוגו בוגדת בו, ויש עומק מצמרר בעובדה שאדם עיוור שר שורות כמו: "לאחרונה אני מביט במראה, מפרק את עצמי לחתיכות לאט לאט... אבל את מה שאני באמת מרגיש עיניי לא יתנו לי להסתיר, כי הן תמיד מתחילות לבכות". 

מבחינה מוזיקלית, וונדר השתמש פה באקורדים מורכבים ונוגעים של מינור 7, 9 ו-11, ובסיום הפזמון האחרון הוא שתל מודולציה מפתיעה שעולה בשלושה חצאי טונים מעלה, וחותמת באופן מפתיע באקורד מינורי עצוב – שמשאיר את המאזינים עם השאלה האם הפרידה כבר התרחשה או שהלב השבור ימשיך לסבול.

ובנוגע לשיר MASTER BLASTER, וונדר דמיין בו את אנשי העולם מתאחדים בשלום, חזון ששיתף עם כוכב הרגאיי, בוב מארלי, כשהיה אף דיבור שהם יקליטו אותו ביחד. השניים נפגשו בשנת 1975 כאשר וונדר ניגן קונצרט בקינגסטון כדי לתמוך במכון הג'מייקני לעיוורים. אבל התוכנית להקלטה משותפת סוכלה כאשר מארלי חלה בסרטן. השיר היווה מחווה מוצהרת של סטיבי לבוב מארלי, ואף כולל במילותיו את האזכור הישיר: MARLEY'S HOT ON THE BOX. במקור תכננו השניים לצאת בסתיו 1980 לסיבוב הופעות ענק משותף בארצות הברית כדי לחשמל את הקהל ולקדם את החג הלאומי, אך כפי שיודעים כל חובבי מוזיקה עם עובדות, בספטמבר 1980 התמוטט מארלי בסנטרל פארק עקב מחלת הסרטן שהתפשטה בגופו, נאלץ לבטל את השתתפותו, והלך לעולמו במאי 1981, חודשים ספורים בלבד לאחר יציאת האלבום.

אבל למרות הצלחת התקליט HOTTER THAN JULY, היו שהתאכזבו ממנו ואמרו בביקורתם שהנה הטכנולוגיה, שפעם עזרה למימוש חזונו של וונדר בשיריו, השתלטה על היצירה, כולל מכונות תופים במקום מערכות תופים אנושיות. מה גם שהסינטיסייזרים החדישים אז נשמעו בצליליהם "רזים" יותר מצלילי הסינטיסייזרים שפיארו בעומקם תקליטי עבר שלו. זה היה המעבר הברור של וונדר מהסבנטיז אל האייטיז. אבל בינינו, עם יד על הלב ועל מגבר הווינטג' השפופרתי שלכם: נכון ש- HOTTER THAN JULY הוא תענוג מוזיקלי צרוף? הגרוב עדיין נוטף מכל סיבוב של הוויניל, השירים עדיין גורמים לנשמה לרקוד, וסטיבי וונדר הוכיח פעם נוספת שגם כשהטמפרטורות באולפן עולות לשמיים – הוא תמיד יישאר המוזיקאי הכי חם, חד ומבריק בסביבה. 

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "שוב, וונדר מציג את עצמו כילד כוכב מיסטי ואב אדמה למשפחת האדם כשהוא מתאמץ לאמץ גם את נאשוויל וגם את קינגסטון בסינתזה האפרו-אמריקנית הפורחת שלו. האלבום הנוכחי מתרחש בעולם האמיתי ומתייחס לסוגיות שחורות, וחזונו של אהבה רומנטית חמצמצה. אחרי התפיחה הכמעט סימפונית של אלבומו הקודם על הצמחים, המוזיקה של וונדר התהדקה והתקשתה לפופ פ'אנק מסחרר שמביא גרובים לוהטים. ההבדל העיקרי הוא עצבנות הטקסטים החדשים לעומת העבר. " הבלדה LATELY משמיעה חשדנות מינית, בעוד ש- ROCKET LOVE מייללת בגידה. למרות שאין להם ממש את הכוח המלודי של אב הטיפוס שלהם מתקליטי העבר, השירים האלו מתעוררים לחיים על ידי השירה הלוהטת של ​​וונדר. סטיבי וונדר נותר צייר הפופ המחונן ביותר שלנו".

הטינופת המרשימה מאד של אליס אין צ'יינס.

ב-29 בספטמבר בשנת 1992 יצא אלבומה השני של להקת אליס אין צ'יינס. שמו הוא DIRT והוא פשוט מעולה! כך הפכו סירחון המהומות ברחובות, הרואין בוורידים ומזבח מוות מצמרר באולפן לאלבום הגראנג' המושלם.

תאמינו לי, שום כמות של קפה שחור או מקלחות קרות לא תכין אוזן אנושית למכת החשמל שהאלבום הזה מנחית עליך. אם יש אלבום אחד מתור הזהב של שנות התשעים שגרם לי לשמוט את הלסת לרצפה ולאסוף אותה רק אחרי שהצליל האחרון נדם – הרי שזה המאסטרפיס הזה. מדובר בפצצת אטום מוזיקלית שאינה דומה לשום דבר אחר שיצא באותה תקופה מסיאטל, בלי גרם אחד של פוזה מזויפת. זה אלבום הדת'-מטאל הכי טוב שאף אחד מעולם לא קרא לו אלבום דת' מטאל!

תחשבו על זה, באיזה עולם מעוות אנחנו חיים כשאנשים יוצרים אלבום מטאל שעוסק כולו במוות, ואני חייב לקרוא לו "גראנג'"? DIRT תמיד יישאר "דת' מטאל". ולא סתם דת' מטאל של איזה יצור שנשמע כמו בובת עוגיפלצת שנוהם על הסירחון של השטן, על מעיים קצוצים ועל משיח לצד מיליארד ריפים שרצים בשנייה וכולם נשמעים באוזניי אותו הדבר (תסלחו לי - חובבי הז'אנר) – אלא "דת' מטאל" במובן העמוק והמצמרר ביותר, כי מדובר באחד האלבומים הכי מפחידים, סיוטיים ואותנטיים שנוצרו אי פעם.

זה בעצם אלבום קונספט על כאבי התמכרות לסמים. אין הנחות פה. האמת המכוערת מוטחת בפרצוף. ליין סטיילי שר/צורח בזמן ששלושת חבריו מנגנים בעוצמה ובעיבודים מדויקים, כשהם חושפים את הסוד האפל של סיאטל. וזה אלבום דחוס ביותר, הן מבחינת סאונד הפקה והן מבחינת תוכן. כשמסתכלים עליו כמקשה אחת, DIRT הוא אלבום קונספט על כל בעיות הקיום של האיש המכור והמסומם, שמציג במלוא המערומים את כל ה"מעדנים" של חיים מחורבנים שבהם המחט היא כל מה שאתה צריך כדי למצוא נחמה.

בהתחשב בכך שסטיילי כבר היה באותה תקופה נרקומן חסר תקנה (מוזר לחשוב, בעצם, שעוד נותר לו עשור שלם לחיות לפניו בהתחשב במה שקורה איתו פה), אני לא חושב ששמעתי יצירה מוזיקלית שגרמה לי לסלידה שכזו מסמים. הסיבה היחידה שנירוונה הצליחה לקבע את האלבום שלה בתודעת הציבור כמאסטרפיס האולטימטיבי של הגראנג' ו-DIRT לא, היא שבהשוואה ל-DIRT, האלבום NEVERMIND נשמע כמו אלבום של ג'רי והפוסעים.

היישר מקטע הפתיחה THEM BONES וכלה בשיר הסיום WOULD. שני אלו הפכו להיטים גדולים עבור הלהקה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה? הרגשתי פיצוץ אטומי במוח שלי. לא פחות. ושיר התמכרות באלבום זה היה למשל JUNKHEAD. סטיילי הודה אז בראיונות כי הסמים שפעם פעלו לטובתו הפכו לאויביו המרים. באחד מראיונותיו האחרונים לרולינג סטון הוא הודה שהוא עובר גיהנום.

בכלל, החצי השני של האלבום מהווה נרטיב מפורש ומצמרר של הידרדרות לתוך הגיהנום של ההרואין: זה מתחיל בשיר JUNKHEAD, שבו הדובר מתפאר בשחצנות כמעט מתריסה על כך שהסם הוא חברו הטוב ביותר ושר בסרקזם מריר "מה ההימור שלי? שילובים וסמים", ממשיך בשיר הנושא DIRT שמבטא ייאוש אובדני מוחלט ("תגרדו אותי מהקירות"), עובר לייסורי הגמילה המבעיתים ב-GOD SMACK ו-HATE TO FEEL, ומסתיים בחרטה ובפרנויה המוחלטת של ANGRY CHAIR. ג'רי קאנטרל תיאר את המבנה הזה כמסלול שמתחיל בהרגשה המוטעית שאתה שולט בסם, ומסתיים בהבנה הנוראה שהסם מחק אותך לגמרי.

מבחינה מוזיקלית, במובן מסוים התקליט הזה (בחייאת, תקשיבו לזה בתקליט!) לא מנסה להישמע מגניב. הוא אכן מגניב - אבל בצד המסריח של החיים., וברוב הזמן מדובר בריפים מטאליים איטיים עם לא מעט מחוות ישירות לבלאק סאבאת' – שיר הנושא DIRT פחות או יותר שואב ישירות מ-ELECTRIC FUNERAL, ויש כאן גם כמה מחוות מובהקות ללד זפלין, כאשר HATE TO FEEL לוקח השראה ישירה מ-DAZED AND CONFUSED. אבל איזה ריפים אדירים אלה! זה עדיין נשמע מקורי להפליא.

יותר מזה – החברים פשוט מצמררים! הלהקה מגיעה כאן לשיא מוחלט באמנות כתיבת השירים, כשהעוסקים במלאכה מבינים שלא הכבדות עצמה היא שקובעת, אלא מה שאתה עושה עם הכבדות הזאת. אף תו לא מבוזבז ברצועות הטובות ביותר – הכל מכוון ומגויס למטרה אחת: להפיל אותי לרצפה ולרסק אותי. ובמובנים רבים, זה אפילו טוב יותר מבלאק סאבאת', כי אני יודע שהחבר'ה האלה מתכוונים לכל מילה. הם לא עושים את זה בשביל יחסי ציבור וכותרות; הם עושים את זה כי הם חווים כאב וסבל אמיתיים, והם רוצים להעביר לי את הכאב והסבל הזה כדי שגם אני אבין בדיוק מה זה.

אגב, עטיפת האלבום ממחישה בדיוק את המוטיב הזה: אישה שקבורה למחצה באדמת מדבר סדוקה, ונראית כאילו היא נבלעת אל תוך האדמה. הדוגמנית הייתה השחקנית מריה אובריאן, אך היא נבחרה משום שהייתה דמות מראה כמעט מושלמת לארוסתו המיתולוגית של סטיילי, דמרי פארוט. ליין בעצמו הודה בריאיון שהתמונה ביטאה נקמה וזעם על מי שגררה אותו – או נגררה יחד איתו – למערבולת הסמים האכזרית הזו.

קצת לפני כן - בסוף 1991 או בתחילת 1992, חברי להקת אליס אין צ'יינס חזרו אל אולפני לונדון ברידג' המוכרים בסיאטל כדי להתחיל לעבוד על הדמו לתקליטם השני. מעניין לציין שאת הדרך ל-DIRT סלל מיני-אלבום קצר בן ארבעה שירים (עם רצועה חמישית חבויה שבה הלהקה סתם עשתה רעש מיותר) בשם SAP. זה היה מהלך חריג ומפתיע למדי עבור אליס אין צ'יינס, שכן כל השירים בו היו אקוסטיים בבסיסם – אבל כמובן, קודרים ומדכאים לא פחות מהקטעים החשמליים שלהם. הם אמנם שירים נהדרים כשלעצמם, אבל שום דבר לא משתווה להלם המוחץ של DIRT!

אז עם המפיק ריק פאראשאר וטכנאי הסאונד דייב היליס, הלהקה בילתה כשלושה שבועות בהקלטת סקיצות לשירים שהיו כבר מפותחים למדי. היליס סיפר מאוחר יותר שהכל היה מעט מעורפל, ואף אחד לא היה בטוח אם הם מקליטים דמו או את התקליט עצמו. באותה תקופה, ניכר היה שהסולן, ליין סטיילי, הרחיב את אופקיו המוזיקליים, ככל הנראה כתוצאה מהסיבובים האינסופיים שערכה הלהקה לקידום תקליט הבכורה שלה, FACELIFT. היליס נזכר כיצד סטיילי החל להתעניין במוזיקה כבדה יותר, במיוחד בלהקת SLAYER, וניהל איתו שיחות על כך, בידיעה שגם היליס מגיע מרקע דומה של מטאל.

אך גם בשלב מוקדם זה, צללים החלו להיאסף. ג'ון סטאר, אביו של הבסיסט מייק סטאר, הסתובב באולפן בתדירות גבוהה, והיליס שמע לחשושים על כך שנוכחותו מעוררת דאגה, ושרמיזות על "מסיבות משותפות" בין שניהם ריחפו באוויר. באחד הימים, מייק סטאר ביקש עותק של החומרים שהוקלטו עד כה. פאראשאר הטיל על היליס להכין לו מיקס ראשוני. היליס, נרגש מההזדמנות להתנסות במיקסים בעצמו, הכין למייק עותק אך בטעות שכח להכין אחד גם לעצמו, החלטה שעליה יתחרט שנים מאוחר יותר. כשפגש את מייק סטאר כעבור זמן רב, אמר לו הבסיסט: "תשמע, הגרסה האהובה עליי של DIRT היא זאת שאתה הכנת לי!".

בסופו של דבר, ההחלטה נפלה: הם יקליטו בלוס אנג'לס באולפני ONE ON ONE, המקום בו מטאליקה הקליטה את AND JUSTICE FOR ALL והאלבום השחור שנקרא כשם הלהקה. וחדר התופים של ONE ON ONE היה המקום המושלם להכיל את עוצמת התיפוף המוחצת של שון קיני.

הלהקה שכרה בית בהרים ליד מאליבו, שם החברים חיו ועשו חזרות במשך כחמישה ימים לפני הכניסה לאולפן. הציפיות של הגיטריסט ג'רי קאנטרל היו בשמיים. "יצרנו את כל החומרים האלה שהיו פשוט אגרסיביים. תוכן לירי סופר חזק וכבד. זו הייתה קפיצת מדרגה רצינית מ-FACELIFT", אמר, "אני משווה את זה, מבחינה אמנותית, לקפיצה של נירוונה מ-BLEACH ל-NEVERMIND. עבור הרבה אנשים, זה תקליט שעומד בפני עצמו". אך גורם מרכזי אחד עמד להעיב על יצירת המופת הזו: ההתדרדרות החוזרת של ליין סטיילי לסמים. הלהקה עבדה עם מומחה להתמכרויות בשם בוב טימינס, אך ליין שמע שטימינס התרברב במסיבה על כך שהוא תפס את סולן אליס אין צ'יינס. סטיילי רתח מזעם וחזר להשתמש.

העבודה על DIRT החלה סביב ה-27 באפריל 1992. טכנאי הסאונד בריאן קרלסטרום בילה את היומיים הראשונים בכיוון הסאונדים, ואז אירועים חיצוניים עצרו את האולפן, ואת העיר כולה, בחריקת בלמים. ב-29 באפריל, חבר מושבעים זיכה ארבעה שוטרי משטרת לוס אנג'לס מהכאתו של רודני קינג. העיר התפוצצה. המונים זועמים יצאו לרחובות לשעות של מהומה והרס. חנויות נבזזו, נהגים הוכו, ולמעלה מ-150 שריפות הוצתו. בתוך שישה ימים, למעלה מ-3,000 מבנים נהרסו, נזק של מיליארד דולר נגרם ו-54 בני אדם נהרגו. ג'רי קאנטרל היה במרכז המהומה כשהכל התחיל. "הייתי בחנות וקניתי בירה כשכמה בחורים נכנסו והתחילו לבזוז את המקום", סיפר, "נתקעתי גם בפקק וראיתי אנשים מושכים אחרים מהמכוניות שלהם ומכים אותם. זה היה חתיכת דבר מפחיד לעבור, וזה בהחלט השפיע על התחושה הכללית של DIRT".

באולפן עצמו, היה מסך טלוויזיה ענק, בגודל של קיר שלם שהציג תמונות של לוס אנג'לס בוערת, בעוד חברי הלהקה מקליטים את תפקידיהם. "באותו זמן זה לא נראה כל כך משמעותי", אמר קאנטרל, "אבל עכשיו, אחרי ששומעים את הווייב של התקליט, זה פשוט כל כך סמלי לחייו של ליין, פשוטו כמשמעו, עיר עולה באש, והדברים שהוא שר עליהם. זה היה הרקע המושלם למה שהתקליט הזה עמד להיות".

הם בדיוק התחילו להקליט את SICKMAN, שהתברר כשיר המורכב ביותר טכנית בתקליט. המתופף שון קיני לא ניגן עם מטרונום, כך שהתזמון שלו השתנה ללא הרף. ג'רדן מצא תיבה וחצי של תיפוף יציב, והפך אותה למרכז השיר. הוא רצה שהשיר יאיץ בהדרגה, ונתן לקרלסטרום את המשימה המפרכת של העתקה ועריכה. קרלסטרום נאלץ להעתיק את קטע התופים ממכונת הקלטה אחת לשנייה, כשבכל פעם הוא משנה מעט את המהירות.

במשך יומיים, בזמן שהעיר בחוץ בערה, הוא ישב וחתך והדביק סלילי הקלטה עם סכין גילוח, לופ אינסופי של תיבה וחצי, כדי ליצור את התחושה המטרידה של מהירות גוברת. דמיינו את הסיטואציה הפסיכוטית הזו: בחוץ שורפים את העיר, סירנות מייללות, ובפנים יושב טכנאי עם סכין גילוח ומדביק סרטי הקלטה מגנטיים כדי שליין סטיילי יוכל לשיר על מחלות, קריזים ואבדן שפיות. זה בועט ללא רחמים וקורע צורה לחלוטין במתקפה מוזיקלית ששואבת מעולמות הת'ראש מטאל (אך מנוגנת בהילוך איטי יותר, כך שנוכל להתענג ולטעום כל תו מצמרר ומעוות). וכן, סטיילי היה מתגנב מהאולפן אחרי העוצר כדי להשיג סמים במרכז העיר, בזמן שהמהומות עוד השתוללו.

בין חברי הלהקה עצמם עפו ניצוצות אמיתיים! השיר DAM THAT RIVER נולד בעקבות ריב פיזי אלים במיוחד בין ג'רי קאנטרל לשון קיני. קיני חטף קריזה ושבר שולחן קפה כבד ישירות על הראש של קאנטרל! כל אדם שפוי היה מזמין אמבולנס או שוטר, אבל ג'רי ישב עם כאב ראש פועם וכתב את אחד הריפים הכי כבדים ודורסניים בתולדות הרוק כנקמה אישית במתופף. הרי לכם טיפול זוגי בנוסח סיאטל. וזה בדיוק מה שמרגישים בשיר המרושע, הארסי וההרסני הזה DAM THAT RIVER – שיר שמדבר על ההתמכרות ועל חוסר היכולת לברוח ממנה. והם בחרו בדיוק את התבנית המושלמת של לחן גיטרות שבו "סאבאת' פוגשת את מטאליקה" כדי לשרת את הטקסט הזה. למה כל הארגונים שנלחמים בסמים לא שמים את הקטע הזה בכל הפרסומות המטופשות והמתחסדות נגד סמים בטלוויזיה?! מה, הם מפחדים להבהיל את הציבור עד עמקי נשמתו? אני פשוט לא מסוגל לדמיין אדם אחד שיהפוך לנרקומן אחרי שהוא ישמע דבר כזה – ועוד כשהוא מגיע היישר מהפה של נרקומן בעצמו!

ביום הראשון של מפיק האלבום באולפן - הציוד היה מוכן, אך שון קיני לא הופיע. הוא בילה את הלילה במסיבות בהוליווד. כשסוף סוף נכנס לאולפן, שערו היה פרוע כאילו תחב אצבע לשקע חשמלי, המפיק הזועם רצה לשלוח אותו הביתה. "לא, אנחנו מסיימים להיום. לך הביתה, תישן קצת", נאמר לו. אך קיני התעקש: "תנו לי לנגן. רק שיר אחד". הלהקה נכנסה לחדר ההקלטות וניגנה את ROOSTER. קיני, שהיה עדיין תחת השפעת אלכוהול מליל אמש, ניגן את תפקידו בטייק אחד מושלם, וזהו הטייק שנכנס לתקליט. כבר מההתחלה היה ברור ש-ROOSTER, מחווה של קאנטרל לאביו ששירת בווייטנאם, הוא שיר מיוחד.

כן, שם השיר ROOSTER בא מאביו של קנטרל. "תרנגול" היה הכינוי שלו בווייטנאם, שם הוא לחם במלחמה. האב לא רצה לדבר על המלחמה, אז בנו יצר את המילים על סמך מה שהוא חשב שהיו רגשותיו וחוויותיו של אביו, מנקודת מבטו. השיר עוסק בחוסן, כשהחייל נשלח למלחמה ומשאיר מאחור אישה וילד. הוא צופה בחבר שלו מת, ועושה כמיטב יכולתו כדי להישאר בחיים. הם באים להרוג את התרנגול, אבל הוא לא ימות. אביו של קנטרל אכן שמע את הלהקה מבצעת את השיר הזה. "הוא ראה אותנו מנגנים את זה רק פעם אחת, והשמעתי את השיר הזה בשבילו כשהיינו במועדון ההוא. אני לעולם לא אשכח את זה. הוא בכה כל הזמן. השיר הזה אומר לי הרבה". ברוח זו, ROOSTER מייצג את הניסיון של סטיילי להילחם בכל ההרס והחורבן שמסביב, כשבשיא השיר הוא זועק ביללת קרב אימתנית: "אתם יודעים שהוא לא עומד למות!". זו בלדת מטאל אפלה, קודרת, בת שש דקות – ובאופן מדהים ומרתק, לא משעממת אפילו לשבריר של שנייה.

אותו מועדון שבו ניגנו את השיר לראשונה מול האב היה בטקסס, כשהלהקה חיממה לא אחר מאשר איגי פופ. ג'רי סיפר כי בזמן שניגנו, הוא הביט לעבר עמדת הסאונד וראה את אביו עומד שם עם מגפי בוקרים, מסיר את הכובע שלו ודומע ללא הפסקה. בהמשך, השיר זכה לקליפ בלתי נשכח שביים מארק פלינגטון (שביים גם את JEREMY של פרל ג'אם). אגב, רבים טועים וחושבים שבתחילת השיר שרה אישה, אך למעשה מדובר בקול הפלסט הגבוה של ג'רי קאנטרל בעצמו!

לאחר סיום הקלטות הבסיס באולפני ONE ON ONE, ההפקה עברה לאולפני אל דוראדו של ג'רדן, שם התמקדו בהקלטת שירה, אוברדאבים ועריכה. הקלטות השירה של ליין סטיילי החלו ב-17 ביוני. במהלך הסשנים האלה הוא פיתח את מה שיהפוך לסאונד המזוהה איתו: שכבות על גבי שכבות של קולות, הקלטה של שניים או שלושה ערוצי שירה במרווחים שונים. הטכניקה, שנקראת STACKED VOCALS, הייתה כולה של ליין. הוא פשוט היה אומר למפיק, "תן לי עוד ערוץ. אני רוצה להכפיל את זה. עכשיו בוא נשלש את זה".

השילוב הווקאלי הזה, יחד עם ההרמוניות הבלתי נתפסות בינו לבין קאנטרל, הפך לעמוד השדרה של התקליט. קחו למשל את השיר DOWN IN A HOLE, אחת הבלדות המרגשות והקורעות ביותר שנכתבו אי פעם. למרות שרבים סברו שהשיר נכתב על התמכרות הסמים של ליין, האמת שונה לגמרי: ג'רי קאנטרל כתב אותו על אהבת חייו, קורטני קלארק. הוא חש כי הבחירה במסלול החיים התובעני של כוכב רוק לא מאפשרת לו לקיים זוגיות יציבה ("הייתי רוצה לעוף, אך כנפיי נשללו"). השיר הזה כל כך עוצמתי שבגרסאות האירופאיות של התקליט הוא הוצב לקראת הסוף כשיר ה-12, אך חברת התקליטים בארצות הברית התעקשה להקפיץ אותו לרצועה הרביעית כדי להבטיח להיט רדיופוני ענק.

עוד קטע מופלא שמציג את ההרמוניות הקוליות האדירות האלו הוא RAIN WHEN I DIE, שנולד מתוך ג'אם של קאנטרל וקיני. ליין הוסיף טקסט שובר לב שנכתב בהשראת יחסיו המורכבים והמתפרקים עם דמרי פארוט, והתוצאה היא חמש וחצי דקות של מסע פסיכדלי כבד ומהפנט עם אפקט ווא-ווא מהגיהנום שמרעיד את המעיים. השיר אמנם איטי יותר, אך פראי באותה מידה, עם ריף שמטלטל את הגולגולת, והזעקה הכי מייאשת וסוחטת שיצאה אי פעם מגרונו העייף של ליין סטיילי – "נראה לי שעומד לרדת גשם כשאמות!" וזה אולי הרגע שמגדיר את האלבום כולו: כאשר קאנטרל, אחרי שהוא מרביץ דקת פתיחה עם פידבקים מחרישים, חצאי ריפים פרנואידיים צורמניים ואפקטים מחוספסים, מתפרץ סוף סוף אל תוך הנושא המרכזי – והרשעות הדחוסה, המהודקת והמבריקה של הריף הזה אפילו עולה על הפתיחה הרעבתנית, ודוחפת אותי חזק יותר אל הקיר. אלוהים אדירים, עד כמה רחוק החבר'ה האלה עוד מסוגלים ללכת?

אך סשני השירה החלו ברגל שמאל. השימוש של ליין בסמים השפיע על ביצועיו. "כשהוא התחיל לשיר, הוא זייף, הוא היה מסטול", סיפר המפיק. "אז אמרתי לו לא לבוא לאולפן מסטול. אמרתי, 'אתה יכול להתמסטל איפה שאתה רוצה, אבל לא על חשבון הזמן שלי'". ליין לא קיבל את זה טוב. זה היה פיצוץ אדיר, הזמר הסתער החוצה מהאולפן, טורק כל דלת בדרכו. המפיק התנצל אחר כך, ליין קיבל את ההתנצלות, ולפי העדויות, לקח את הביקורת לתשומת ליבו ומאותו רגע חזר לתפקד במלוא הרצינות. עם זאת, לסטיילי הותקן קיר מאולתר בתוך האולפן כך שאף אחד לא יכול היה לראות אותו שר. במקום הפרטי שלו הוא בנה מקדש קטן עם נרות, ציור של הארוחה האחרונה שישו ערך לפני צליבתו, ובאופן המדאיג ביותר, ציור של כלב מת בצנצנת - סטיילי ממש הקיף את עצמו במוות. אף אחד לא היה בטוח למה הוא יצר את המזבח, אבל זה בהחלט הפחיד את מי שהיה שם.

וזה עוד לא הכל באגף המוזרות. זוכרים את ההתעניינות של סטיילי בלהקת המטאל סלייר? ובכן, סלייר בדיוק הקליטו באולפן הסמוך! קאנטרל אלתר ריף גיטרה מוזר, מעיק וחוזר על עצמו ששיגע את שאר חברי הלהקה, ולכן הם החליטו להשתעשע ולהקליט קטע נונסנס בן 43 שניות כמחווה פארודית לפתיחה של IRON MAN של בלאק סאבאת'. הם קראו לטום אראיה, הסולן של סלייר, שצרח לתוך המיקרופון: !I AM IRON GLAND. הקטע הקצרצר הזה, שנקרא IRON GLAND, הוחבא כרצועה העשירית באלבום בלי לקבל קרדיט או כותרת ברשימת השירים המקורית, ובסופו נשמעת הלחישה המפורסמת REDRUM – קריצה מובהקת לסרט "הניצוץ" של סטנלי קובריק.

ציטוט נוסף מאותו סרט מופיע בשיר ANGRY CHAIR במילים: I'M A DULL BOY, WORK ALL DAY. מדובר באחד השירים הנדירים של הלהקה שנכתבו במלואם – מילים, לחן ואפילו תפקיד גיטרה – על ידי ליין סטיילי לבדו! קאנטרל התגאה מאוד בהישג של חברו. הרעיון של "הכיסא הזועם" נולד מטראומת ילדות אישית של ליין: כשהיה קטן, אביו נהג להעניש אותו בישיבה ממושכת מול מראה על "כיסא עונש". בשיר, הכיסא הפך למטאפורה מצמררת לכליאה הנפשית, לפרנויה ולבדידות של ההתמכרות. טכנאי ההקלטה נאלץ לערום לא פחות מ-16 ערוצי שירה שונים של סטיילי כדי ליצור את חומת הקולות המהפנטת והמצמררת של השיר.

באותה אווירה קודרת נוצר גם GOD SMACK, שבו סטיילי שר דרך אפקט עיוות קולי מהפנט על הזרקת סמים. יש שם בפמונים מתקפת ווא-ווא שמזמינה את בציניות מצמררת "לתקוע מחט בזרוע בשביל קצת כיף אמיתי"! והעיבוד האלקטרוני על קולו של סטיילי, שאילו היה מרוח על פני כל האלבום היה עלול להרגיש כמו גימיק מטופש, עובד כאן בצורה גאונית. ובכלל, כשחוזרים אחורה לשיר כמו JUNKHEAD עם השורה הבלתי נשכחת בפזמון: "מה סם הבחירה שלי? נו, מה יש לך?" – באמת שאין שום צורך להוסיף אף מילה.

השיר שחותם את המסע הוא WOULD שעוסק בתהליך גמילה מסמים והשלכותיו. בחלק האחרון של המילים הזמר תוהה אם העתיד מבטיח יותר. הגיטריסט ג'רי קנטרל כתב את השיר הזה עבור הסולן המנוח של להקת MOTHER LOVE BONE, אנדרו ווד, שהיה דמות משפיעה מאוד בסצנת המוזיקה של סיאטל. ווד מת ממנת יתר של הרואין בשנת 1990. קנטרל הסביר שהשיר עוסק בווד אבל גם על אלו שישפטו את בעיות הסמים של ווד. "אני תמיד שונא אנשים ששופטים את ההחלטות שאחרים מקבלים", כותב קנטרל. "אז זה היה מכוון כלפיהם".

השיר הוקלט במקור עבור פסקול הסרט המפורסם SINGLES של קמרון קרואו, שבו הלהקה אף הופיעה בסצנת מועדון מחשמלת. קאנטרל שר את פתיחת השיר בקולו הנמוך, לאחר שסטיילי נאלץ לעבוד קשה כדי לשכנע אותו לעשות זאת. באופן אירוני ומכאיב, השיר שנכתב כמחווה לזכרו של חבר שהוכרע על ידי ההרואין, הפך כעבור עשור לנבואה שהגשימה את עצמה גם לגבי ליין סטיילי עצמו, שהלך לעולמו בנסיבות דומות בשנת 2002. השורה המפורסמת "האם הרחקתי לכת מדי מכדי לחזור הביתה?" מהדהדת בלב חזק מאד.

והשיר הפותח, THEM BONES, עוסק בפחד של קנטרל למות. "כשכתבתי את זה בדיוק חשבתי על תמותה, שבאחד הימים האלו נגמור כערימה של עצמות. זו מחשבה מפחידה שיש לכל בן אדם, בין אם אתה מאמין בחיים שלאחר המוות או זה כשאנחנו מתים, זה הכל, המחשבה שכל הדברים היפים והידע והחוויות שעברת מסתיימים כשאתה מסתיים, המחשבה שכשאתה עוצם עיניים לתמיד, זה נעלם לנצח".

הפתיחה של השיר הזה היא בית ספר לפתיחות רוק: זעקות ה-"אהההה!!!" המצמררות שמלוות את הריף החותך היו אלתור ספונטני גאוני של ליין סטיילי ברגע ההקלטה. מבחינה מוזיקלית, קאנטרל הנחית כאן הברקה תיאורטית של ממש כשהוריד את כיוון המיתרים ל-DROP D FLAT וכתב את הבתים במקצב מורכב ויוצא דופן של 7/8, שמתפוצץ לפזמון ישיר וסוחף של 4/4! השיר הזה עשה רעש עצום – אפילו בסדרת הקאלט של MTV, ביוויס ובאטהד, שבה הצמד צפה בקליפ ובאטהד הכריז שזה "הקליפ הכי מגניב שהוא ראה בחיים שלו". כשיודעים לזהות קלאסיקה, יודעים! הפתיחה הזו מקבלת משנה צמרמורת בגלל העובדה שזה פזמון שממש אפשר לפזם אותו! הוא נדבק לראש, אני מוצא את עצמי שר אותו בתת-מודע, והחבר'ה האלה לא מעגלים שום פינה. אל תגזימו ואל תלעגו לזה – הרי זה בדיוק מה שמרגישים כששוקעים בדיכאון תהומי, לא?!

בביקורת על האלבום ברולינג סטון נכתב כי זה האלבום הטוב ביותר שיצא מהסצנה של סיאטל.

סטיילי: "כתבתי על סמים ולא רציתי שהמעריצים שלי יחשבו שהרואין זה מגניב. אבל אז ניגשו אלי מעריצים, עם אגודל למעלה, ואמרו לי שהם מסטולים. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה". איזו טרגדיה מרירה. אדם ששופך את קרביו, מקיא את נשמתו על סלילי ההקלטה ומזהיר מפני השטן שרודף אותו, רק כדי לגלות שבני נוער תמימים חושבים שזה סמל סטטוס אפל ומגניב. אבל גם מעבר לטרגדיה האנושית הבלתי נתפסת, DIRT נותר יצירת מופת, תקליט מופלא שמוכיח שכאשר כאב טהור פוגש כישרון הלחנה פנומנלי והרמוניות קוליות מעולם אחר – נוצרת קלאסיקה של פעם בחיים.

באופן טבעי, היה צריך חבורה של גיבורי-על כדי להחזיק אלבום של 57 דקות כזה, שבו כל השירים עוסקים באותו מקבץ נושאים ובאותן תבניות צליל ועדיין כולם מעולים ושולטים ביד רמה. רוצו להשיג את יצירת המופת המטאלית הזו עוד היום, אם אתם אפילו בקושי סקרנים להבין על מה כל המהומה סביב אליס אין צ'יינס! תגבירו את הווליום לרמה שהשכנים יתחילו להתפלל, ותנו לרוק האמיתי לשטוף אתכם.

גם זה קרה ב-29 בספטמבר. אירועים מכוננים, מהפכות סגנוניות, דרמות מאחורי הקלעים ומחוות אנושיות מרגשות. בואו נפעיל את מכונת הזמן ונעוף אחורה אל כמה מהרגעים הגדולים, הקטנים והמוזרים שהתרחשו בדיוק היום לאורך ההיסטוריה של המוזיקה.

1968: הסופרימס זורקות את השמלות ושוברות את המוסכמות

קהל הצופים של תוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן ציפה לראות את שלישיית הסופרימס כהרגלו, עטויות שמלות נשף נוצצות ומלאות גלאם, כפי שהציווי של חברת התקליטים MOTOWN דרש. אולם, באותו ערב של שנת 1968, הצופים שפשפו את עיניהם בתדהמה. על הבמה עלו דיאנה רוס, מרי וילסון וסינדי בירדסונג לבושות בסגנון רחוב פשוט ויומיומי. דיאנה רוס לבשה סווטשירט רחב, ומראה כללי של השלישייה שידר מסר ברור שהפעם הן באו לעבוד, ולא לדגמן. הסיבה למהפך הדרמטי הייתה השיר החדש שבאו לבצע, LOVE CHILD. השיר, שעסק בנושא רגיש וחריג לאותה תקופה – ילדה שנולדה מחוץ לנישואין – דרש מראה מחוספס ואמיתי, כזה שיתאים לדמות הדוברת בשיר. המהלך השיווקי הגאוני הזה, שנועד לזעזע קלות ובעיקר לייצר באזז, הצליח מעל למשוער. המראה המפתיע הדגיש את המסר הנוקב של השיר ועזר לו להפוך ללהיט ענק. כמה חודשים לאחר מכן, ב-5 בינואר 1969, כשהן חזרו לאותה במה, הן כבר שבו לתלבושות התואמות והמפוארות שאפיינו אותן, כאילו כדי להזכיר לכולם מי הן מלכות הזוהר הבלתי מעורערות של עולם הפופ.

1973: תזמורת אור החשמל מתכוננת לכיבוש העולם

בעיתון המוזיקה הבריטי רקורד מירור התפרסמה ידיעה מרעישה על להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA, או בקיצור ELO. הלהקה, ששילבה באופן ייחודי רוק סוחף עם עיבודים תזמורתיים, עמדה לצאת למסע הופעות עולמי שאפתני בן ארבעה חודשים. היעדים כללו את אוסטרליה, יפן והמזרח הרחוק. רגע לפני היציאה למסע הגלובלי, הלהקה תכננה סיבוב הופעות חימום בבריטניה, שהיה אמור להיפתח בעיר הולדתם של חבריה המרכזיים, ברמינגהם. באותה ידיעה צוין גם כי כנר חדש בשם מיק קמינסקי, שניגן קודם לכן בלהקת JOE SOAP, הצטרף לשורותיהם. קמינסקי, שהחליף את הכנר הקודם וילף גיבסון, נבחר לתפקיד הנחשק לאחר מבחנים מפרכים שבהם גבר על לא פחות מ-88 מוזיקאים אחרים, מה שהוכיח את כישרונו יוצא הדופן ואת הדרישות הגבוהות של הלהקה.

2020: מת הבסיסט רוקו פרסטיה.

רבים מכם ודאי שואלים, "רוקו מי?!". אבל מי שעקבו אחרי להקת הפ'אנק, TOWER OF POWER, יודעים כמה זו אבדה גדולה, בגיל 69.  

1983: בילי ג'ואל מוציא תקליטון עם השיר UPTOWN GIRL.

בילי ג'ואל התחתן עם דוגמנית העל, כריסטי ברינקלי, פחות משנתיים לאחר יציאת השיר הזה, אבל הוא אפילו לא יצא איתה כשהחל לכתוב את השיר - הוא למעשה יצא עם דוגמנית על אחרת: אל מקפירסון. כשנשאל על מערכת היחסים שלו עם מקפירסון בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, הסביר ג'ואל: "יצאנו לסירוגין. לא היינו מאורסים או משהו. פשוט יצאנו. היא הייתה בת 19. הייתי בחופשה בקריביים, ניגנתי בפסנתר, הרמתי את ראשי והנה היא פתאום מולי, מקשיבה לי".

ג'ואל המשיך והסביר שהוא ומקפירסון נפרדו כשהיא טסה לאירופה, וזה בערך בזמן שהוא התחיל לצאת עם ברינקלי. הוא עיבד מחדש את המילים, ועד שסיים את השיר, זה הפך להיות על ברינקלי, שגם כיכבה בסרטון שצולם לשיר.

בשנת 2006, בילי ג'ואל אמר: "השיר נקרא במקור UPTOWN GIRLS ולא בלשון יחיד. אני יודע שזה קשור לכריסטי אבל כשהתחלתי לכתוב את השיר הזה, התגרשתי לפני שפגשתי אותה, ופתאום אני כוכב רוק וכל הנשים האלה התכוונו לצאת איתי". השיר הזה משקף את ההפתעה שלו מהיכולת שלו למשוך נשים כל כך יפות וזוהרות. בראיון למגזין Q ב-1987, אמר ג'ואל: "העובדה שאני יכול למשוך אישה כל כך יפה כמו כריסטי צריכה לתת תקווה לכל בחור מכוער בעולם!"

שיר זה פתח גם את הצד השני בתקליט AN INNOCENT MAN. התקליט, כמו שיר זה בתוכו, היה מחווה מוזיקלית למוזיקת הפופ של שנות ה-60. שיר זה נעשה בסגנון של ארבע העונות, כשג'ואל מנסה להישמע כמו הזמר פרנקי ואלי, כשחשב על השיר שלהם, RAG DOLL - גם מוזיקלית וגם לירית; ברצועה הזאת ואלי שר על בחורה מסכנה שהוא אוהב בכל מקרה. למעשה, הוא אוהב אותה "בדיוק כמו שהיא". ג'ואל וברינקלי היו נשואים למשך תשע שנים ונפרדו בגלל לוח הזמנים העמוס מדי שלו.

1977: שני צדי המטבע של עולם המוזיקה

באותו היום התרחשו שני אירועים שהדגימו את הניגודים החריפים בעסקי המוזיקה. מצד אחד, דיוויד בואי, שהיה אז בשיא תהילתו, הראה את הצד האנושי והחברי שלו. לאחר מותו הטראגי של חברו הטוב מארק בולאן, סולן להקת T. REX, בואי הקים קרן נאמנות מיוחדת עבור בנו של בולאן, רולאן. בואי דאג באופן אישי לעתידו הכלכלי של הילד, במחווה מרגשת של חברות אמת.

בצד אחר של העולם, בפלורידה, התמונה הכלכלית הייתה שונה לחלוטין. להקת הליווי של ג'יימס בראון, ה-JB's, פתחה במרד של ממש דקות לפני הופעה. חברי הלהקה התלוננו על שכר נמוך באופן משפיל וסירבו לעלות לבמה. הדרמה הגיעה לשיא, אך בסופו של דבר, לאחר משא ומתן קשוח, רוב חברי הלהקה חזרו לבמה כדי להשלים את סיבוב ההופעות. עולם כמנהגו נוהג.

1989: הבוס מפתיע בענק

ברוס ספרינגסטין, אחד מכוכבי הרוק הגדולים בעולם, נסע להנאתו באופנוע והחליט להיכנס באקראי לבר קטן בשם MATT’S SALOON בפרסקוט, אריזונה. הוא עלה לבמה באופן ספונטני והצטרף ללהקה המקומית, THE MILE HIGH BAND, לנגינה משותפת שנמשכה כשעה, להנאתם של המבלים ההמומים. אך הסיפור לא נגמר כאן. מספר שבועות לאחר מכן, ברנדה, הברמנית שעבדה במקום באותו ערב, קיבלה בדואר מעטפה מספרינגסטין. בתוכה היה צ'ק על סך 100,000 דולר. הכסף נועד לסייע לה בכיסוי חשבונות רפואיים כבדים שהכבידו עליה. לפעמים הגיבורים הגדולים ביותר הם גם האנשים הצנועים ביותר.

1991: הריח שמטריף את הנוער

ערוץ הטלוויזיה MTV שידר לראשונה את הקליפ לשיר SMELLS LIKE TEEN SPIRIT של להקה אלמונית יחסית מסיאטל בשם נירוונה. בתוך דקות, עולם המוזיקה השתנה לנצח. הקליפ, שצולם באולם ספורט אפלולי, היה כמו סטירת לחי מצלצלת לתרבות הפופ המלוטשת של אותה תקופה. מיליוני אמריקאים נחשפו לראשונה לסאונד הגולמי, הכועס והממכר של הגראנג', וקורט קוביין הפך בן לילה לקולו של דור שלם. השידור הזה סימן את תחילת הסוף של עידן להקות ההייר מטאל ואת עלייתה של מהפכת הרוק האלטרנטיבי.

1994: מלחמת אחים בלהקת אואזיס

במהלך סיבוב ההופעות הראשון והמצופה שלה בארצות הברית, להקת אואזיס התפרקה, גם אם רק באופן זמני. במהלך הופעה כושלת במיוחד בלוס אנג'לס, המתח הידוע בין האחים גלאגר הגיע לנקודת רתיחה. הסולן ליאם, כהרגלו, התגרה בנואל, הגיטריסט וכותב השירים הראשי, עד שנואל איבד את עשתונותיו, ירד מהבמה באמצע ההופעה ונעלם. באחד מרגעי השפל, ליאם אף הכה את אחיו בראשו באמצעות תוף מרים. נואל המיואש ברח ללאס וגאס, שם אותר כעבור כמה ימים. לאחר מסע שכנועים, הוא הסכים לחזור והצטרף מחדש ללהקה במיניאפוליס. זו הייתה רק ההתחלה של סדרת הפיצוצים הדרמטיים שילוו את הקריירה של הלהקה.

1967: מתופף צעיר בשם מיקי הארט הצטרף ללהקת הגרייטפול דד.

הוא לא החליף את המתופף הקיים, ביל קרויצמן, אלא הצטרף אליו. כך נולד מערך שני המתופפים הייחודי של הלהקה, שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה ואיפשר את הג'אמים הארוכים והמורכבים שלה.

חוגגים יום הולדת: 29 בספטמבר

ג'רי לי לואיס (1935): "הקילר", אחד מחלוצי הרוק'נ'רול הפרועים והשערורייתיים ביותר. נגינת הפסנתר הפראית שלו, שכללה בעיטות בקלידים ונגינה בעמידה, יחד עם קולו העוצמתי, הבטיחו את מקומו בהיסטוריה. סיפור אחד ממחיש היטב את אישיותו: במסיבת יום הולדתו ה-41, לואיס השיכור ניסה לירות בבקבוק סודה עם אקדח המגנום 357 שלו. הוא החטיא את הבקבוק ופגע בבסיסט שלו, נורמן אוונס, בחזה. למרבה המזל, אוונס שרד והחלים לחלוטין. לואיס הלך לעולמו באוקטובר 2022.

ז'אן לוק פונטי (1942): כנר ג'אז ופיוז'ן וירטואוז מצרפת, שהביא את הכינור החשמלי לקדמת הבמה של הרוק. שיתופי הפעולה שלו עם אמנים כמו פרנק זאפה ולהקתו ועם פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה הפכו אותו לאחד הנגנים המשפיעים בתחומו.

אן בריגס (1944): זמרת וכותבת שירים בריטית, מהדמויות החשובות ביותר בסצנת הפולק של שנות ה-60. סגנונה המיוחד והבלתי מתפשר השפיע עמוקות על דור שלם של זמרות פולק שבאו אחריה, ביניהן סנדי דני מלהקת פיירפורט קונבנשן ולינדה תומפסון.

מייק פינרה (1948): גיטריסט וזמר שהיה חבר בלהקת BLUES IMAGE, שזכורה בעיקר בזכות הלהיט RIDE CAPTAIN RIDE. מאוחר יותר הצטרף לגלגול המאוחר של להקת הרוק IRON BUTTERFLY.

מארק פארנר (1948): הגיטריסט, הסולן והכוח המניע מאחורי להקת ההארד-רוק האמריקאית GRAND FUNK RAILROAD, שהייתה אחת הלהקות המצליחות ביותר בארצות הברית בתחילת שנות ה-70.

לס קלייפול (1963): הבסיסט והסולן של להקת הפ'אנק-מטאל האלטרנטיבית פרימוס. קלייפול נחשב לאחד מנגני הבס החדשניים והטכניים ביותר בעולם הרוק, עם סגנון נגינה ייחודי המשלב סלאפינג וטכניקות מורכבות.

ברט אנדרסון (1967): סולן להקת סוויד, מהלהקות הבולטות והחלוציות של תנועת הבריטפופ בשנות ה-90. עם קולו הדרמטי והופעתו האנדרוגינית, אנדרסון הציע אלטרנטיבה אפלה וזוהרת יותר לסצנה המוזיקלית של בריטניה.

קבלו את להקת ראש שמציגה לנו אלבום שבו כל העולם במה!

ב-29 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה הראשון הכפול של להקת הרוק הקנדית - ALL THE WORLD`S A STAGE.

באמצע שנות השבעים, אלבום הופעה חיה היה יותר מסתם מזכרת מסיבוב הופעות; הוא היה כרטיס ביקור משופשף ורועם שהוכיח לעולם שלהקה מסוימת היא הדבר האמיתי. אל תוך הזירה הזו נכנסה בשנת 1976 שלישיית הכוח הקנדית RUSH, חמושה באלבום שהוקלט במהלך שלוש הופעות היסטוריות ביוני של 1976 באולם MASSEY HALL בטורונטו. זו הייתה חגיגת ניצחון של להקה שכמעט והתרסקה רק שנה קודם לכן, וכעת חזרה הביתה כגיבורה לאחר שהוציאה תקליט רביעי ומצליח בשם 2112.

אלבום הופעה זה, למעשה, חותם את תקופתה הראשונה של הלהקה, עם מבחר בריא מארבעת תקליטיה הקודמים האולפניים, כשהפעם יש למעריצים אפשרות לשמוע את המתופף, ניל פירת, גם כשהוא נותן משלו לשירים מתקליט הבכורה, שהוקלט עם מתופף אחר (ג'ון ראטסי).

אז כמובן שהוא יצא בדיוק בזמן הנכון: עם ארבעה אלבומי אולפן מאחורי הגב והצלחה מסחרית שזה עתה נחתה עליהם, הלהקה פשוט הייתה חייבת למנף את המומנטום – שלא לדבר על כך שאם היית בלהקת פרוג קורעת במות ובועטת, היה צורך לשחרר אלבום הופעה כפול או משולש. זה היה, אתם יודעים, סוג של טבילת אש וטקס התבגרות שכזה! שיהיה. בכל אופן, ALL THE WORLD'S A STAGE הוא פשוט תענוג צרוף להאזנה. נכון, החבר'ה של RUSH לא סוטים יותר מדי מהנוסחה של האולפן; אבל בהתחשב בעובדה שהם רק שלושה, זה הכי טבעי שבעולם שהם יתרכזו בעיקר בהיבט העוצמה של המוזיקה שלהם ויפצו על היעדר ההקלטות הכפולות באולפן עם קראנץ' חי ואמיתי של הופעה! האם אנחנו מקבלים פה את הקראנץ' החי הזה? בטח שכן, קיבלנו וואחד קראנץ' חי! והמון ממנו! לכן, אם אתם כמוני ואוהבים אלבומי הופעה ואוהבים את RUSH – אתם הולכים לאהוב את זה לגמרי!

"זה היה מתסכל", הסביר הזמר-בסיסט, גדי לי, בראיון שיווקי לסט החי הכפול הזה, וסיפר על המאבק של הלהקה. "כל חברות התקליטים הקנדיות דחו אותנו. ניסינו להצטרף לסיבובי הופעות חוצי קנדה עם להקות גדולות, אבל תמיד אמרו להן שאין לנו פוטנציאל מסחרי - זה היה המשפט האהוב עליהם. עדיין, חשבנו שקנדה תבוא אלינו באופן טבעי. הכל מתחיל להסתדר השנה. 2112 זכה לקידום טוב על ידי חברת מרקיורי, וסיבוב ההופעות בארה"ב היה מתוזמן בצורה מושלמת. כל תקליטי העבר שלנו עדיין נמכרים. נראה שאנחנו לא להקת סינגלים. מרקיורי החתימה אותנו לראשונה, כי חשבה שתקבל מאיתנו תהיה לנו שורה של להיטים כמו אלו של באקמן טרנר אוברדרייב. היינו צריכים להילחם על נושא הרעיון של 2112. אבל מאז ש- 2112 שוחרר, מרקיורי נתנה לנו הרבה מאוד תמיכה".

"עם 2112, הרגשנו שהגענו לרמה גבוהה", הוסיף המתופף, ניל פירת. "הבנו את המטרות שהצבנו לעצמנו לפני הקלטת האלבום השני. מבחינה מוזיקלית, זה נראה מקום הגיוני לעשות עכשיו אלבום חי. היו לנו חומרים מארבעה תקליטים וחברת התקליטים הייתה להוטה לקבל מאיתנו אלבום חי. כשאנחנו מנגנים יצירה בהופעה, אנחנו מוסיפים בה מוזרויות קטנות וזה גדל; החומר הישן שלנו מראה התקדמות מדהימה. חלק מהשירים הישנים התפתחו עד שהם עדיפים בהופעה על פני המקור. זה נותן לנו הזדמנות להביא אותם להיות עדכניים. תמיד הרגשנו שמשהו קורה בהופעה שלא קורה בתקליט אולפני. עכשיו יש לנו הזדמנות ללכוד את המהות הזו של הלהקה. כמו כן, האלבום החי מציג את החומר שלנו לאנשים שאולי שמעו או אהבו כמה שירים שלנו, אבל מעולם לא נכנסו לכל התקליטים שלנו. עכשיו הם יכולים לקבל שירים כאלו ביחד באלבום אחד".

האלבום נפתח בהכרזה נרגשת של איש הצוות סקיפ גילדרסליב: "אני רוצה שתקבלו בברכה הביתה, RUSH!", ומיד הלהקה צוללת לתוך הביצוע המחשמל של BASTILLE DAY. האנרגיה מחוספסת, מהודקת ומשוחררת בו זמנית, כפי שנהגו לומר בחוגי זפלין. כל כלי נגינה וקולו של גדי לי נמצאים במקומם, וההפקה, על אף שהייתה גולמית, תפסה את המהות. ובכל זאת, לא כולם התרשמו. איש הצוות איאן גרנדי הודה שנים אחר כך: "הקשבתי לזה פעם אחת, חשבתי לעצמי 'זה מבאס', ומעולם לא האזנתי לזה שוב".

אפילו גדי לי עצמו הודה בראיונות שקשה לו להאזין לאלבום הזה. נראה שהלהקה עצמה נטתה להתעלם ממנו, כפי שהיא עשתה עם רוב תקליטי ההופעה שלה. אבל אין טעם לקלקל את המסיבה, כי עבור אנשים כמוני, ALL THE WORLD’S A STAGE היה ונשאר אבן דרך, עומד בגאון לצד תקליטי ההופעה הגדולים של התקופה.

הצד הראשון ממשיך עם ANTHEM, שמבוצע בשלמות, כשגדי לי מגיע בקלילות מפתיעה לאותם צלילים גבוהים שהפכו לסימן ההיכר שלו, מבלי להזדקק לעיוותי הפנים המוכרים והמכווצים מהופעות מאוחרות יותר. יותר דיסטורשן! יותר אנרגיה! יותר אדרנלין! שמעתם את ה-COME ON הארסי והפראי הזה של גדי כשהלהקה קורעת את השיר לגזרים?! ואת השאגה המטורפת שלו כשהם דוהרים לתוך החלק האמצעי?! שלא לדבר על סולואי הגיטרה מרעידי הקירות של אלכס לייפסון.

לאחר מכן, יש גרסה בת שתי דקות של FLY BY NIGHT שמתחברת ישירות לתוך IN THE MOOD, וזו הפעם הראשונה שהמעריצים זכו לשמוע את המתופף החדש והווירטואוז, ניל פירת, מנגן קטע מתקופתו של המתופף המקורי ג'ון ראטסי. נאמן לסגנונו, פירת לא חסך בתוספות והעניק לשיר מנת יתר של תיפוף אנרגטי. הצד נחתם עם ביצוע פרוע של SOMETHING FOR NOTHING, שיר שנולד עבור האווירה המשוחררת של הופעה חיה. בביצוע הזה, הגיטרה של אלכס לייפסון מעט קבורה במיקס ברגעי הסולו, אך מנגד, צליל בס הריקנבקר של גדי לי נשמע בדיוק כמו שצריך.

בצד השני, הלהקה מבצעת את LAKESIDE PARK הבלדי והמקסים. גדי לי המשיך בסגנון ווקאלי ייחודי שהציג לאורך ההופעה, כשהוא נכנס לעיתים לשירה באיחור קל ומכוון. שאר הצד הוקדש ליצירת המופת 2112, אם כי בגרסה מקוצרת, ללא הקטעים DISCOVERY ו-ORACLE: THE DREAM. המעריצים נאלצו לחכות עשרים שנה, עד לסיבוב ההופעות של TEST FOR ECHO, כדי לשמוע את היצירה מנוגנת בשלמותה על הבמה. אבל למרות הקיצוץ, לייפסון מדגים פה לפעמים גישה הרבה יותר מעניינת לפירוטכניקת הגיטרה שלו מאשר באולפן. אני מתכוון במיוחד לחלק של GRAND FINALE, שבו הריצות המהירות שלו ובס הפאז המחוספס והמגרגר של גדי פשוט מוחקים ומעיפים לחלוטין את המוח.

התקליט השני נפתח עם BY-TOR & THE SNOWDOG בגרסה אפית וגרובית בת שתים עשרה דקות, כמעט ארבע דקות ארוכה יותר מגרסת האולפן. למרות שגרסאות מקוצרות יותר של הקטע נשארו פנינה בהופעות לעוד כמה שנים, הביצוע המלא והמורחב הזה נותר ייחודי לתקופה. לייפסון פשוט משוחרר לחופשי מהרצועה כפי שלא היה מעולם – חופשי לעשות כל מה שמתחשק לו, והוא בהחלט עושה המון, בזמן שניל מקרקש ברקע בפעמוני הפרה הקטנים שלו ובכל הבא ליד כדי לתת גב. ואז כל זה מתפתח לכדי כאוס מטאלי טוטאלי, ריפים מהדהדים ומחוספסים ומגניבים.

אחריו מגיע IN THE END, בו גדי לי משעשע את הקהל וזורק פנימה שורה משיר ילדים. הצד הרביעי והאחרון הוא למעשה המצאה של אחד הקונספטים העתידיים של RUSH – מחרוזת ארוכה המשלבת את WORKING MAN ו-FINDING MY WAY, שניים מהשירים הכבדים של תקליט הבכורה, יחד עם סולו תופים מרשים של פירת. את התקליט חותם הביצוע ל-WHAT YOU’RE DOING, ובכך הצד כולו מוקדש לשלושת הקטעים המשמעותיים ביותר מתקליטם הראשון. למעשה, הקהל לא זכה לשמוע את קלאסיקת ההבי מטאל המוקדמת הזו שוב בהופעה חיה עד לסיבוב ההופעות R40 בשנת 2015.

אז בחירת השירים באלבום הזה פשוט נהדרת! קודם כל, זה גורם לי אושר עילאי שהם לא שכחו את תקופתם המוקדמת ביותר – לא כמו שג'נסיס, למשל, מחקו ושכחו אותה כמעט לחלוטין! "הדבר הכי מצחיק שעשינו עם האלבום הזה היה הסיום שלו", סיפר גדי לי. "השארנו את מחיאות הכפיים מתנגנות לאורך זמן, ובסוף מיזגנו אותן עם צליל של אלכס, ניל ואני מוחאים כפיים בחניון. היינו צריכים להשאיר את זה ממש בסוף החריץ כדי שיהיה קשה לשמוע. מחיאות הכפיים של הקהל מתחלפות בשלושתנו בחניון, ואז אנחנו אומרים 'אוקיי, נתראה', נכנסים למכונית, שומעים את הדלת נטרקת ואת המכונית נוסעת ומתרחקת".

בגזרת החדשות האישיות, חודש לאחר ההופעות ב-MASSEY HALL, גדי לי נשא לאישה את חברתו ננסי, אחותו של חבר הלהקה המוקדם לינדי יאנג, בחתונה יהודית מסורתית. הזוג הצליח לחמוק לירח דבש של שבועיים בהוואי, בניגוד מוחלט לכאוס שאפיין את חתונתם של אלכס ושרלין בימים הקודרים של התקליט הכושל CARESS OF STEEL. ניל פירת וזוגתו ג'קי, לעומתם, נשארו ידועים בציבור עד למותה הטרגי של ג'קי בשנת 1998.

הוריו של ניל פירת, גלן ובטי, לא הצליחו להסכים אם פגשו את גדי ואלכס לראשונה בהופעה ב-MASSEY HALL או בהופעתם הראשונה ככוכבים ראשיים ב-MAPLE LEAF GARDENS ב-31 בדצמבר 1976, אבל זה היה באחד משני האירועים. "מחוץ לבמה הם בחורים צעירים ושקטים למדי", הוסיף גלן. "לא הייתה לנו שום בעיה לשוחח איתם ולהכיר אותם קצת. אני חושב שגם מצידם זה היה נחמד להכיר את ההורים של ניל, אולי כדי להבין מאיפה הוא בא. הסתדרנו מצוין ומאז ומתמיד היחסים היו טובים". גלן מעולם לא דאג שבנו יברח לחיות חיי רוק פרועים. "אני חושב שמעולם לא דאגנו כי הייתה לנו אמונה עליונה בניל וביכולתו להסתדר. זה בהחלט היה נתיב קריירה. לקח כמה שנים עד שהחלק הרווחי נכנס לתמונה, אבל הם היו נחושים לעשות את מה שהם רוצים". בטי, לעומת זאת, דאגה קצת בגלל הנסיעות הבלתי פוסקות. "אבל זו הייתה הזדמנות נהדרת, וידעתי שהוא יכול לעשות את זה. ברגע שראיתי את השם שלהם על השלט ב-MAPLE LEAF GARDENS, ידעתי שהוא הצליח".

בסופו של דבר, ALL THE WORLD’S A STAGE עובד כל כך טוב כתקליט הופעה בגלל הגולמיות שלו. בשנות השבעים, קונצרטים היו אמורים להיות רועשים, מיוזעים וקצת כאוטיים. מערכות ההגברה, על אף שהשתפרו מהימים של הביטלס, עדיין היו רחוקות משלמות. וזה בדיוק איך שהתקליט הזה נשמע: כמו להיות בקונצרט, אי שם בשנת 1976, מזיע ומנענע את הראש באושר בתוך עשן סמים מתוק, יחד עם עוד כמה אלפי חברים שמרגישים בדיוק כמוך. זוהי קפסולת זמן מושלמת, תיעוד נאמן של להקה בשיא כוחה, ברגע המדויק שבו היא הפכה מכוח מקומי לתופעה עולמית.

אז כיפאק היי לגדי לי בשירה ובבס, אלכס לייפסון בגיטרות וניל פירת בתופים וכלי הקשה. שלושה חברים שיצאו לדרך - בים בם בום! - והביאו לבמה רוק מדוייק אך גם מאד משוחרר.

"יום בחיים של חיפושית" - 29 בספטמבר:

1960: הזיעה והרעש של המבורג

המסע שלנו מתחיל במועדון אינדרה האפלולי והמעושן שבהמבורג, גרמניה – מאורת חשפנות מפוקפקת ברחוב גרוסה פרייהייט שברובע סנט פאולי הידוע לשמצה. כאן, חמשת הצעירים מליברפול – עם הבסיסט המקורי סטיוארט סאטקליף והמתופף פיט בסט – היו הרחק מהבית, מנגנים את נשמתם החוצה. זוהי תקופת החניכות הפראית והמפרכת שלהם, תקופה של הופעות מרתוניות שנמשכו שעות על גבי שעות מול קהל קשוח של מלחים וטיפוסים מפוקפקים, בריונים וחשפניות בהפסקה. הבעלים ברונו קושמידֶר עמד וצרח לעברם מהבר: "תעשו שואו!", והבחורים שלנו ירקו דם.

כדי להחזיק מעמד בארבע וחצי שעות נגינה ביום חול ושש שעות מטורפות בסופי שבוע, הם בלעו גלולות מרצה בשם פרלודין, לגמו בירה זולה כאילו אין מחר, וישנו בתנאים תת-אנושיים בחדר אחורי של קולנוע במבי קינו כשהם שוטפים את הפנים והשיער במי המשתנות הקפואים. על הבמה הזו, בין תמרות עשן ובירה זולה, כשהם קורעים את המיתרים ואת מיתרי הקול עם קאברים לוהטים של צ'אק ברי וליטל ריצ'רד, הם הפכו מלהקת נערים חובבנית למכונת רוק'נ'רול משומנת היטב. ה-29 בספטמבר היה עוד לילה של עבודה קשה, הלילה שבו הונחו היסודות לכיבוש העולם – כי מי ששרד את הבמות והקהל של המבורג, כבר שום דבר בעולם לא יכול היה לעצור אותו.   

1961: בחזרה לחממה הליברפולית

שנה חלפה, והלהקה כבר חזרה למגרש הביתי והמוכר בליברפול. בצהרי היום הם ניגנו בקאוורן, המועדון שהפך למזוהה עמם יותר מכל – מרתף לח, דחוס ומיוזע, שבו נהגו פקידים צעירים ומזכירות לנגוס בכריכים בחופשת הצהריים שלהם, בזמן שהאדים והזיעה נטפו מקשתות הישר על המגברים והגיטרות. מאוחר יותר באותו ערב, הם הופיעו באולם הכפר נוטי אש. את ההופעה הזו ארגנה לא אחרת מאשר מונה בסט, אמו של מתופף הלהקה דאז, פיט בסט, שהייתה דמות מפתח בסצנה המקומית וניהלה את מועדון הקסבה במרתף ביתה.

מונה הייתה אשה פנומנלית, שממש קידמה ודחפה את הלהקה ללא לאות הרבה לפני שבריאן אפשטיין נכנס לתמונה (עניין של שבועות ספורים בלבד מאותו יום!). זה היה יום טיפוסי של עבודה כפולה, שהראה את התיאבון הבלתי נדלה שלהם להופיע בכל מקום אפשרי, לטחון הופעות ולבנות באדיקות את קהל המעריצים הנאמן שילווה אותם לכל חור.   

1962: מנצ'סטר על המפה

הגלגלים כבר החלו לנוע במהירות. עם רינגו סטאר מאחורי התופים – שהצטרף רק כחודש וחצי קודם לכן במקומו של פיט בסט המודח, מהלך שחולל מהומות ענק בקרב המעריצות בקאוורן שצרחו בכעס "פיט לעולם, רינגו לעולם לא!" – וחוזה הקלטות טרי בכיס, הביטלס הגיעו למועדון אואזיס במנצ'סטר. התאריך הזה היה סופר-דרמטי: בדיוק שישה ימים לאחר מכן, ב-5 באוקטובר 1962, יצא לחנויות סינגל הבכורה הרשמי וההיסטורי שלהם, LOVE ME DO!

במועדון אואזיס ברחוב לויד, מועדון ביט שמשך אליו את כל הצעירים המגניבים של מנצ'סטר, התור השתרך סביב הבלוק. הם כבר לא היו רק סוד ליברפולי; הבשורה החלה להתפשט ברחבי צפון אנגליה, וההופעות מחוץ לעירם הפכו תכופות יותר, כשהן סוללות את הדרך לפלישה הכלל-ארצית שתגיע בקרוב – כשהם כבר חנוטים בחליפות האלגנטיות שהלביש עליהם בריאן אפשטיין, אך על הבמה עדיין מנגנים באותה אנרגיה חייתית שהביאו מהמרתפים.   

1964: עייפים אך יוצרים

בעיצומה של הביטלמאניה העולמית, הלהקה מצאה את עצמה באולפני EMI באבי רואד לצורך הקלטות לתקליט הרביעי שלהם, BEATLES FOR SALE. הלחץ היה עצום והעייפות ניכרה, שכן הם רק נחתו מסבב הופעות מפרך וסוחט בארצות הברית והיו מחויבים לספק אלבום שלם למדפים לקראת עונת חג המולד, אך המכונה לא עצרה. ב-29 בספטמבר, הם עבדו על שלושה שירים. העבודה על EVERY LITTLE THING החלה, אך ג'ורג' האריסון איחר לסשן ולא השתתף בהקלטת הטייק הראשוני, מה שאילץ אותם לנסות שוב למחרת. פול מקרטני כתב אותו בביתה של חברתו ג'יין אשר ובנה עליו כסינגל ענק, אך בסוף הוא נותר כרצועת אלבום צנועה. בנוסף, למרות שפול כתב את השיר, התרחש כאן טוויסט (אנד שאוט) נדיר במיוחד: דווקא ג'ון לנון הוביל את השירה בבתים, ורינגו סטאר הפציץ בנגינה על טימפני (תוף דוד תזמורתי דרמטי) בפזמון! להקת הרוק המתקדם יס, אגב, הקליטה לו גרסת כיסוי מעולה באלבום הבכורה שלה ב-1969. 

לעומת זאת, הם הצליחו להשלים את הקלטת השיר בעל הניחוח המלנכולי, I DON'T WANT TO SPOIL THE PARTY. ג'ון לנון כתב את השיר בהשראת מוזיקת קאנטרי ובהשפעת להיטה של לסלי גור מ-1963, IT'S MY PARTY – אולם הפך אותו לחשבון נפש אישי, מריר ומלנכולי על תחושת חוסר שייכות ובדידות במסיבה הומה, נושא שלנון חקר בהרחבה גם בשירים כמו HELP ו-I'M A LOSER. במיקס הסטריאו של השיר ניתן לשמוע את ג'ון ופול צועקים קריאת התלהבות קטנה ממש לפני סולו הגיטרה של ג'ורג', פרט שנבלע לגמרי במיקס המונו. 

בנוסף, הם החלו לעבוד על WHAT YOU'RE DOING של פול, שיר קצבי עם ריף גיטרה ייחודי שהעבודה עליו תימשך בימים הבאים. פול סיפר לימים כי כתב את השיר באטלנטיק סיטי ביום חופש, וכנראה פרק בו את יחסיו המורכבים עם ג'יין אשר. הוא הודה בכנות ביטלסית אופיינית: "אולי ההקלטה טובה יותר מהשיר עצמו". השיר התבלט בזכות מקצב התופים המקפיץ של רינגו בפתיחה ובסיום, וריף גיטרת 12 המיתרים החשמלית של ג'ורג' האריסון – צליל פעמוני שהקדים את זמנו וסייע להמציא את סגנון הפולק-רוק של להקת הבירדס. באותו לילה הם עדיין לא היו שלמים עם התוצאה, גנזו את ההקלטה, ניסו שוב למחרת, ורק כעבור חודש הקליטו אותו מחדש לגמרי מאפס.   

1967: עידן המדיטציה והפסיכדליה

שלוש שנים קדימה, והביטלס נמצאים בעולם אחר לגמרי. לאחר מותו של אמרגנם בריאן אפשטיין וההתעמקות במדיטציה טרנסצנדנטלית, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון התארחו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של דייויד פרוסט. השניים, לבושים בבגדים צבעוניים שלל משי וקטיפה הודיים, דיברו בפתיחות על הנושאים הרוחניים שהעסיקו אותם ועל המפגש עם המהארישי בוויילס. עבור הצופה הבריטי השמרן, לראות את כוכבי הפופ הגדולים בתבל מטיפים לפתיחת התודעה ולשלווה פנימית היה מחזה מהפנט ופורץ דרך. היה זה רגע מכונן שבו הציגו לעולם את פניהם החדשות והבוגרות. 

באותו יום ממש, באולפן, נערכו מיקסים סופיים לשני שירים מהפרויקט MAGICAL MYSTERY TOUR: יצירת המופת הפסיכדלית I AM THE WALRUS, והשיר הקליל YOUR MOTHER SHOULD KNOW. מה שהתרחש באולפן ב-29 בספטמבר במהלך המיקס של I AM THE WALRUS הוא שיא מוחלט של גאונות וספונטניות אולפנית: ג'ון לנון סובב את כפתורי מקלט רדיו AM שהוצב בחדר הבקרה, נתקל בשידור חי של רשת BBC מתוך המחזה "המלך ליר" של שייקספיר, ופשוט הורה לחבר את שידור הרדיו החי ישר לתוך המיקס של השיר! הקולות שנשמעים בסיום השיר הם שחקני שייקספיר בשידור חי מהרדיו. לנון רקח את מילות הנונסנס הפסיכדליות לאחר שקיבל מכתב מתלמיד בבית ספרו הישן, שסיפר לו שהמורה שלהם מנתח בכיתה את שירי הביטלס. ג'ון נקרע מצחוק והחליט לחבר רצף של משפטים חסרי היגיון ודימויים סוריאליסטיים רק כדי להטריף את הפרופסורים שינסו לחפש בהם משמעות עמוקה! ה-BBC, כמובן, מיהר לפסול את השיר לשידור בגלל השורה העוקצנית על התחתונים שנשמטו. לעומתו, YOUR MOTHER SHOULD KNOW של פול היה שיר בסגנון מיוזיק-הול קלאסי המוקיר תודה לדור ההורים.

1969: זעקת הגמילה של לנון

הלהקה כבר הייתה בתהליכי התפרקות מתקדמים. ג'ון, שקוע עד צוואר בפרויקטים עם יוקו אונו, ערך באולפן מיקס סטריאו לשירו החדש והמטלטל, COLD TURKEY. השיר, שבניגוד לדעה הרווחת בטקסט המקורי דווקא הוצע תחילה על ידי ג'ון לחברי הביטלס כדי שיוקלט ויופץ כסינגל של הלהקה – אך נדחה על הסף בידי פול ושאר החברים שהזדעזעו מהתוכן הקודר, תיאר באופן גרפי ומצמרר את חוויית הגמילה שלו מהרואין. הביטוי COLD TURKEY מתייחס לצמרמורות, לרעד ולעור הברווז המזכירים עור תרנגול הודו קר וקפוא בעת ייסורי הגמילה.

לנון, שביקש להתנקות לחלוטין מסמים יחד עם יוקו, תיאר את הכאב הפיזי והנפשי בצורה הכי ברוטלית ובלתי מתחנפת שיש. כדי להקליט את הזעקה הזו, הוא גייס את חברי PLASTIC ONO BAND: אריק קלפטון בגיטרה חשמלית צורמת ומנסרת, קלאוס פורמן בבס ואלן ווייט בתופים. זהו גם השיר הראשון בהיסטוריה שבו ג'ון מחק לחלוטין את הקרדיט הזוגי "לנון-מקרטני" וחתם על היצירה בשמו בלבד! תחנות הרדיו בבריטניה ובארצות הברית אסרו את השיר לשידור כי סברו בטעות שמדובר בשיר שמעודד שימוש בסמים, בעוד לנון זעם והסביר שמדובר במסמך כואב ומרתיע נגד סמים. כנקמה סרקסטית ומבריקה, כאשר לנון החזיר את אות מסדר האימפריה הבריטית (MBE) למלכה בנובמבר 1969, הוא צירף מכתב היסטורי שבו כתב שהוא מחזיר את המדליה במחאה על מעורבות בריטניה בביאפרה, על התמיכה במלחמת וייטנאם, ו"במחאה על כך שהשיר COLD TURKEY צונח במצעדי הפזמונים"! זו הייתה יצירה חשופה וכואבת, זעקה אישית שהבהירה לעולם את הכיוון האמנותי החדש והבלתי מתפשר שלו. 

1972: מרת'ה, הכלבה שעצבנה את השכנים

ביום זה פול מקרטני התמודד עם דרמה מסוג אחר לגמרי. כלבת הרועים האהובה שלו, מרת'ה (כן, זו מהשיר MARTHA MY DEAR), המליטה שמונה גורים מתוקים. כלבת הרועים האנגלית הזו, שפול רכש עוד כגורה ב-1966 ושימשה לו השראה לשיר המופלא מתוך האלבום הלבן, הייתה אהבת אמת שלו – עד כדי כך שאחד מצאצאיה כיכב לצד פול על עטיפת אלבומו מ-1993, PAUL IS LIVE. מוזיקאי הפופ אדם אנט (כן, הזמר של אדם והנמלים), שאמו עבדה כמנקה בביתו של מקרטני, נהג להוציא את מרת'ה לטיולים יומיים כשהיה נער צעיר. 

מה שהיה אירוע משמח עבור משפחת מקרטני באחוזתם ברחוב קוונדיש הסמוך לאבי רואד, הפך לסיוט עבור שכניהם בלונדון. הנביחות הבלתי פוסקות של הגורים והאם הטרייה הוציאו את השכנים מדעתם. הם התאגדו ושלחו מכתב תלונה רשמי למשטרה. תגובתו של פול לתקשורת הייתה חצופה ומשעשעת: "השכנים האלו הם חבורה של מפקדים זקנים". אך הוא לא הסתפק בכך, ודאג לשלוח לתיבות הדואר של המתלוננים מכתבים אישיים, כשבמרכז כל אחד מהם מתנוססת בגדול ובאדום מילה גסה בת ארבע אותיות – FUCK באותיות קידוש לבנה אדומות וזועמות! ככה סוגרים חשבונות ברוק'נ'רול סטייל מול האריסטוקרטיה הלונדונית? אחד השכנים זעם: "זה בלתי נסלח ומראה על מחסור חמור בנימוסים בסיסיים".   

1976: רינגו כובש את סקנדינביה

רינגו, מצדו, היה עסוק בקידום התקליט החדש שלו, RINGO'S ROTOGRAVURE, שהיה מיוחד בכך שכל אחד משלושת חבריו לשעבר ללהקה כתב עבורו שיר – אלבום היסטורי שהיווה את הפעם האחרונה שבה כל ארבעת חברי הביטלס תרמו שירים לאותו פרויקט סולו! ג'ון לנון תרם את השיר התוסס COOKIN' (IN THE KITCHEN OF LOVE) ואף התיישב לנגן בו בפסנתר; פול מקרטני כתב עבורו את PURE GOLD ושר קולות רקע יחד עם לינדה; וג'ורג' האריסון העניק לו את הבלדה היפהפייה I'LL STILL LOVE YOU (ואפילו אריק קלפטון תרם את חלקו וכתב את THIS BE CALLED A SONG). אז ב-29 בספטמבר הוא נחת בקופנהגן, דנמרק, להמשיך במסע יחסי הציבור, תמיד עם חיוך, מצב רוח טוב וכוס של אלכוהול טוב ביד.  

1980: הריאיון האחרון והצל הגובר

זהו החלק המצמרר ביותר במסע שלנו. גיליון חדש של המגזין ניוזוויק יצא לאור, ובו הריאיון המשמעותי הראשון שג'ון לנון ויוקו אונו העניקו מאז 1975. לנון דיבר בפתיחות נדירה על "סוף השבוע האבוד" שלו, על הפסקת הפעילות המוזיקלית ועל חייו כ"עקר בית". הוא הסביר: "יצאתי לחופשה ממוזיקה כי הייתי כבול לחוזים מגיל 22 ותמיד ציפו ממני מאז לעשות משהו. ציפו ממני לכתוב ערימות של שירים וזה נגד את מה שהייתי אמור לחוש אותו כאמן והוא חירות. לא הייתי חופשי כלל. אני לא מבין את פול שמפיץ תיאוריה לא נכונה עליי, שעשיתי הכל חוץ מלהיות עצמי. מה זאת אומרת? פול לא ידע מה אני עושה. עברו עשר שנים מאז שתיקשרתי איתו. אני יודע עליו כמו שהוא יודע עליי - וזה כלום. בחמש השנים האחרונות בקושי נגעתי בגיטרה. לא מזמן, בחג במולד, שכנים הראו לשון את הסרט 'צוללת צהובה' והוא בא צוהל הביתה ושאל אותי אם הייתי ביטל. עניתי לו שכן. הביטלס נתנו את הכל וזה נגמר. אם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו יחזרו להיות ביחד, זה כבר לא יהיה הביטלס. ארבעת הבחורים שהיו פעם להקה כבר לא יכולים לעשות את זה. אם פול ואני נחזור להיות ביחד? זה יהיה משעמם. ולא משנה אם ג'ורג' ורינגו יצטרפו, כי פול ואני כתבנו את המוזיקה, נכון? יש המון שירי ביטלס שבשמחה הייתי עושה מחדש, כי הם לא יצאו כפי שרציתי. אני לא איש של איחודים. זה נגמר, מבחינתי".

ובאותו יום ממש, בהונלולו, הוואי, בחור צעיר ומעורער בנפשו בן 25 בשם מארק דייויד צ'אפמן קרא את הכתבה הזו. צ'אפמן, שעבד כמאבטח והיה אחוז דיבוק בספר "התפסן בשדה השיפון", זעם על הניגוד הבלתי נתפס בעיניו בין ג'ון לנון המטיף לשלום ולחוסר רכוש בשיר IMAGINE, לבין המיליונר שמתגורר בארמון בניו יורק ומחזיק חוות בקר. המילים של לנון, שבעיניו נשמעו צבועות ומתנשאות, שכנעו אותו סופית שהגיבור שלו הוא "מזויף" – המילה שגיבור הספר, הולדן קולפילד, הכי תיעב בעולם. הכתבה הזו מה-29 בספטמבר היוותה עבורו את יריית הפתיחה הקטלנית, הניצוץ שהוביל אותו לתכנן את הרצח הנורא ולרכוש כרטיס טיסה לניו יורק עם אקדח טעון בכיס. בזמן שצ'אפמן קרא והתמלא זעם, ג'ון ויוקו היו באולפן ההקלטות בניו יורק, ממשיכים בהקלטות לתקליט הקאמבק שלהם, DOUBLE FANTASY, אלבום שכולו חגיגה של לידה מחדש. תקליט שחגג אהבה ומשפחה. הם לא ידעו שהצל הגורלי כבר החל לנוע לכיוונם.   

1992: רינגו חוזר הביתה

המסע שלנו מסתיים בנימה נוסטלגית. רינגו סטאר חזר לעיר הולדתו ליברפול כדי לצלם קטעים נוספים עבור ספיישל טלוויזיוני של ערוץ דיסני שנקרא RINGO STARR: GOING HOME – מסע שורשים מרגש שבו ביקר בבית ילדותו הצנוע ברחוב מדרין, בבית הספר שבו למד כילד ובסמטאות הצפופות שבהן גדל. במהלך הביקור, הוא הגיע לרחוב מת'יו המפורסם, שם פעל מועדון הקאוורן, שם נכנס לחנות והשתמש בטלפון ציבורי כדי להעמיד פנים שהוא משוחח לצורכי הצילום. בעל החנות הבין מיד איזה אוצר נפל בחלקו, וברגע שצוות ההפקה התקפל, הוא שלף מברג, עקר את הטלפון מהקיר ושמר אותו כחפץ קדוש! הטלפון הזה, שבו נגעה ידו של מתופף הביטלס, הפך מיד לפריט אספנות נחשק ונמכר זמן קצר לאחר מכן בכנס מעריצים בסכום כסף נכבד. כן, אפילו שפופרת פלסטיק פשוטה של טלפון ציבורי שרינגו נגע בה הופכת לחלק מהמיתולוגיה הנצחית של הלהקה הגדולה בהיסטוריה.   

מנפרד מאן בפעם השנייה עם להקת האדמה שלו!

ב-29 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט השני של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. שמו הוא GLORIFIED MAGNIFIED וכן, הוא נהדר!

ההתקדמות המוזיקלית של מנפרד מאן הקלידן, לאורך השנים, הייתה לא פחות ממדהימה. החל מלהקת הפופ שפעלה בסיקסטיז ונקראה כשמו. באותה תקופה פול ג'ונס היה סולן ונגן המפוחית ​​של הלהקה, והוא סיפק מיקוד בשירתו ובנגינת המפוחית שלו. ג'ונס עזב את הלהקה כדי לפתח קריירת סולו שכללה בעיקר יצירת תקליטים גרועים וסרטים גרועים, כשמייק ד'אבו התבקש להחליף אותו. שוב הגיעה ההצלחה עם להיטים טובים, עד שלמנפרד נמאס מהמגבלות של מוזיקת ​​פופ, והשאיר רק את המתופף מייק האג, לצדו.

אז הוא הקים את "מנפרד מאן פרק שלישי", להקת ג'אז-רוק עם נשפנים. אחרי שני תקליטים (ותקליט שלישי שהוקלט ונגנז) התפרקה הלהקה ומאן יצא לחופשה כשבמהלכה הוא נפגש עם הגיטריסט-זמר, מיק רודג'רס, וביקש ממנו להקים יחדיו להקה. רודג'רס הסכים ולהרכב הצטרפו גם קולין פטנדן בבס וכריס סלייד בתופים. לאחר תקליט ראשון, שיצא בשנת 1972 ולא ממש היכה גלים, יצא תקליט זה.

בראשית שנות השבעים, להקה זו ניצבה בפני פרדוקס מתסכל שהיה מוכר היטב בעולם המוזיקה: השירים שלהם זכו לזמן אוויר נדיב בתחנות הרדיו, אך הנתון הזה לא תורגם למכירות תקליטים משמעותיות. הבעיה הזו, למעשה, רדפה את מנפרד מאן לאורך כל הקריירה שלו מאז שעזב את צלילי הפופ המתוקים של שנות השישים. למרבה מזלו, מאן לא היה רק מוזיקאי מחונן אלא גם איש עסקים ממולח, והוא הבין בשלב מוקדם את שורש הבעיה: הגורם החי.

הוא זיהה ששוק התקליטים האמריקאי, שהיה קריטי להצלחה גלובלית, רגיש במיוחד להופעות חיות. כדי לבסס מכירות יציבות לאורך זמן באמריקה, היה צורך במאמץ מרוכז של סיבובי הופעות. עד לאותו שלב, המכירות הצנועות של הלהקה, שנקראה בקיצור MMEB, התבססו כמעט אך ורק על השמעות ברדיו, ללא הגיבוי של נוכחות בימתית. כתוצאה מכך, הלהקה לא הצליחה לצבור קהל מעריצים חדש שהיה סקרן לחוות את הכישרון שלה באווירה החשמלית של הופעה חיה. ובמקרה של מנפרד מאן, האווירה הזאת הייתה עולם אחר לחלוטין. העולם החי של הלהקה חשף בפני המאזינים צדדים של נגינה אינטראקטיבית וסוערת, אישיות מוזיקלית שרוב רובה כלל לא באה לידי ביטוי בהקלטות האולפן שלהם עד אז. אם הקהל זכה להתלהבות מצד הנגנים, מנפרד לא הראה את הצד הנחמד שלו כלפי נגנים בלהקות אחרות. לפני כן, כשלהקתו הופיעה לצד ג'ריקו ג'ונס (הצ'רצ'ילים שלנו), מיקי גבריאלוב סיפר לי: "מנפרד מאן היה איש ממש לא נעים. הוא כל הזמן היה עם פנים חמוצות ולא הראה שום רצון ליצור קשר כלשהו".

עם זאת, הלהקה החלה לבנות לעצמה בהדרגה שם של מופע חי חזק ומהפנט במדינות המפתח. עם שורה של תגובות חמות מהקהל וביקורות נלהבות ברזומה, חזרה הלהקה לאנגליה כדי להקליט את אלבומה השני.

האלבום, שהופק על ידי מנפרד עצמו יחד עם דייב הדפילד, הניח את היסודות לחמישה מאפיינים מרכזיים שמנפרד מאן יחזור אליהם שוב ושוב לאורך הקריירה: שימוש בריפים דומיננטיים, הרמוניות של קוורטות מקבילות, פוליריתמיקה, מעברי קרוספייד ושכבות סאונד. מבחינת התוכן, האלבום היה קרוב הרבה יותר לאנרגיה המתפרצת של ההופעות החיות של הלהקה.

ככזה, התקליט הציג את סימן ההיכר המוזיקלי של MMEB: קטעי שירה מרגשים שעטופים בשילוב של קטעים אינסטרומנטליים וירטואוזיים ומלודיים, ושימוש במשפטים מוזיקליים חוזרים בקלידים ובגיטרה, הידועים כריפים. כאשר מיק רודג'רס על הגיטרה ומנפרד על הקלידים ניגנו את הריפים הללו יחד, הם יצרו סאונד כבד ועוצמתי. במקרה של ה-EARTH BAND, הריפים לא היו סתם תירוץ לשיר, אלא בסיס שעליו נבנו מלודיות חזקות, מתח וריגוש.

השיר LOOK AROUND, למשל, התבסס על עיבוד הריפים שהלהקה פיתחה בהופעות לשיר הבלוז הקלאסי BLACK BETTY של לידבלי. היה זה אותו שיר שמנפרד כבר הקליט בעבר תחת השם BIG BETTY לאלבום הנהדר MIGHTY GARVEY (שהקליט גלגול סיקסטיז של להקתו). השיר הזה, ורבים אחרים בעתיד, עשה שימוש בטכניקת הקוורטות המקבילות. במונחים מוזיקליים, פירוש הדבר היה שאם מיק רודג'רס ניגן ריף בסולם מסוים (למשל, לה מינור), מנפרד היה מנגן את אותו הריף בדיוק, אך מתחיל מהצליל הרביעי של אותו סולם (במקרה זה, רה) - אם זה עם אורגן ההאמונד שלו או סינטיסייזר מוג בו הוא שלט היטב.

טכניקת אולפן נוספת שמנפרד אהב באלבום היא ה-CROSSFADE. טכניקה זו, של מעבר הדרגתי בין קטעים מוזיקליים. באמצעות זה, כלי נגינה אחד הושתק בהדרגה מהמיקס בזמן שכלי אחר נכנס בהדרגה במקומו. עבור מנפרד, הכלי המועדף להשתקה היה התופים, והוא אהב להכניס במקומם את הקלידים. לאחר שהקטע החדש הוצג, הוא היה מחזיר את התופים, בין אם במלוא העוצמה או בהדרגה, בהתאם לאווירת השיר. בשני שירים אחרים שכתב מנפרד, I'M GONNA HAVE YOU ALL ו-OUR FRIEND GEORGE, טכניקת הקרוספייד הוציאה את התופים בנקודות מתוחות והחזירה אותם לסיומות עוצמתיות.

גם טכניקת שכבות הסאונד, שבה קלידים וגיטרות הוקלטו זה על גבי זה, הייתה היבט בולט נוסף שהפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של מנפרד. השיר ONE WAY GLASS, שמקורו עוד מימי להקתו הקודמת CHAPTER THREE, הוקלט מחדש עם מיק רודג'רס כסולן. הפעם, השיר היה רך יותר, עם עבודת גיטרה חלקה שהוקלטה בריבוי ערוצים. מנפרד חתם אותו עם סולו מוג עשיר ומענג ושכבות קלידים כפולות. בצד הרגוע יותר של האלבום נמצאו גם הקטע האינסטרומנטלי הקצר WIND והשיר שהוביל אליו, גרסת כיסוי פחות מוכרת בשם ASHES TO THE WIND.

לאלו שחיפשו קלילות, האלבום הציע גם הומור בדמות השירים MEAT ו-DOWN HOME. הראשון, שפתח את התקליט, היה קטע מבוסס ריפים כבדים שכתב מנפרד על אורח החיים הצמחוני של המתופף כריס סלייד, עם נגיעות בסגנון פרנק זאפה שפוזרו פה ושם. השני היה יצירה של מיק רודג'רס שהמשיכה את הקו ההומוריסטי של PART TIME MAN מהאלבום הקודם.

קטלוג השירים של בוב דילן הופיע פעם נוספת באלבום של מאן, הפעם עם גרסת כיסוי לשיר IT'S ALL OVER NOW BABY BLUE. השיר היה החביב ביותר על מיק רודג'רס מבין כל גרסאות הכיסוי של הלהקה לשיריו של דילן. הלהקה שמרה על עיבוד הדוק לאורך כל השיר.

באנגליה, השיר MEAT יצא כסינגל, אך לא נמכר היטב. אחת הסיבות לנתוני המכירות הנמוכים הייתה העובדה שהוא שויך בטעות על גבי התקליטון ל-EARTH BAND בלבד, ללא שמו של מנפרד מאן. חברת התקליטים פולידור ב-US ויתרה על הסינגל הזה, ובמקומו הוציאה את הקאבר לדילן כשבצד ב' שלו נמצא ASHES. גם הסינגל הזה נכשל, אך הוא היה המקרה הראשון שבו מנפרד שינה שם של שיר מהאלבום לצורך הופעתו כצד ב'.

מאן הסביר בעצמו מדוע הוא נהג לשנות את שמות השירים: "השמות תמיד שונים מגרסאות האלבום. תגלו שכמעט כל שמות שירי צד ב' המופיעים באלבום הם שונים. זה בגלל שיש לי שיטה שבה כל מי שאני עובד איתו חולק את התמלוגים על צד ב', גם אם אני כתבתי את השיר, וברוב המקרים אני אכן כתבתי אותו. זה פשוט אחד הדברים שנכנסתי אליהם בסוף שנות השישים, כשגילינו שאם מישהו כתב את צד ב' של להיט, הוא הרוויח המון כסף, בעוד ששאר החבר'ה שהשקיעו את אותה העבודה הרוויחו מעט מאוד. זה תמיד נראה לי לא הוגן. אני חושב שאנחנו הלהקה היחידה שעושה את זה. לא משנה אם מישהו כתב תו אחד, כולנו חולקים את צד ב'. זה דבר די נחמד, וזו סיבה טובה להיות חבר בלהקה הזאת".

למרבה הצער, ולמרות כל החדשנות המוזיקלית וההוגנות העסקית, התקליט GLORIFIED MAGNIFIED לא נמכר היטב ואין ספק שללהקה הייתה עוד עבודה רבה לפניה בשלב זה. הדרך לפסגה עוד הייתה ארוכה, אך היסודות לסאונד הייחודי שיביא לה תהילה עולמית כבר הונחו.

המבקרים קרעו אותם לגזרים ובחרו בהם כלהקה הגרועה של השנה, אבל שמונה מיליון עותקים שנחטפו מהמדפים סתמו לכולם את הפה.

ב-29 בספטמבר בשנת 1992 יצא אלבום הבכורה של להקת סטון טמפל פיילוטס ושמו CORE.

מי היה מאמין שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהחבר'ה האלה נחתו בעולם המוזיקה כמו מכת ברק. אגב, למי שלא מכיר את הסיפור שמאחורי השם: בהתחלה הם קראו לעצמם MIGHTY JOE YOUNG, אבל כשהתברר שיש כבר נגן בלוז ותיק עם השם הזה, הם שברו את הראש כדי למצוא תחליף. הם אהבו מאוד את ראשי התיבות STP של חברת תוספי השמנים, וחיפשו מילים שיתאימו לאותיות. מתוך ההברקה הזו נולד אחד השמות המזוהים ביותר של הניינטיז.

אי אפשר להניח את האלבום הזה בלי להתעכב על השירים שעיצבו אותו. אחד הלהיטים הברורים פה הוא CREEP. השיר הזה הולחן ונכתב עוד לפני שמישהו בלהקה שמע על השיר המפורסם בעל אותו השם בדיוק של להקת רדיוהד שיצא בבריטניה ממש באותו החודש! צירוף מקרים מדהים שממחיש עד כמה תחושת הבלבול והחיפוש העצמי ריחפה באוויר אצל צעירים באותה תקופה.

הזמר סקוט ווילנד הסביר עליו: "זה רק הרעיון של להיות אדם צעיר איפשהו, שנקלע בין עדיין להיות ילד לבין להפוך לגבר צעיר. זו האדישות של הנוער, שלא מרגיש שייך". והשורה המפורסמת מתוכו, "אני חצי מהגבר שנהגתי להיות", הפכה להמנון של דור שלם והוכיחה שסקוט היה כותב טקסטים עמוק ורגיש להפליא. אבל הלהיט הבולט במיוחד היה PLUSH, שבתחנות המוסיקה הטלוויזיוניות שידרו ללא הרף אז את הקליפ שלו.

המילים נוצרו בהשראת סיפור חדשותי מצער בעיר הולדתם של חברי הלהקה, סן דייגו, קליפורניה, על צעירה נעדרת שהתגלתה מאוחר יותר מתה על ידי רשויות החוק המקומיות ("ואני מרגיש, כשהכלבים מתחילים להריח אותה..."). ווילנד תיאר את השיר כמטאפורה למערכת יחסים אובססיבית אבודה. ובדיוק כמו בשירים SEX TYPE THING ו-NAKED SUNDAY, שם השיר PLUSH אינו מופיע אפילו פעם אחת לאורך כל המילים!

השיר הזה זיכה אותם מאוחר יותר בפרס GRAMMY יוקרתי, ומי שזוכר את הביצוע האקוסטי המטלטל שלהם בערוץ MTV יודע שסקוט הוכיח שם שהוא לא סתם עוד צועק רוק – אלא זמר נשמה ענק עם מנעד קולי אדיר.

הבסיסט רוברט דילאו: "השיר הזה התחיל בתור כמה תרגילי גיטרה. הייתי נופל על ריף הקאנטרי הזה, ואני אוהב גיטרה רגטיים, אז לקחתי את ריף הקאנטרי ואת האקורדים של הרגטיים והרכבתי אותם. ואז פשוט ניגנתי בגיטרה חשמלית, הוספתי על זה קצת יותר תת גוון כהה עם בס. זו הייתה פשוט האהבה שלי לג'אז ולסוגים אחרים של מוזיקה, ולנסות לשלב את זה ברוק ולהפוך אותו לקצת יותר מעניין. לא ידענו שזה הולך להיות שיר גדול, אבל ידענו שזה שיר שכנראה הולך למשוך תשומת לב. חברת התקליטים אטלנטיק נתנה לנו שליטה יצירתית מלאה בכל דבר. הכוונה שלה הייתה למכור תקליטים, והם אמרו, 'אה, זה הסינגל הראשון'. ואנחנו ענינו - 'לא, זה לא הסינגל הראשון. ויתרה מכך, אנחנו הולכים לקבור את זה כשיר מספר תשע'. עשינו את זה בכוונה. לא רצינו להיות הלהקה הזו שיש לה להיט ענק ואז זה היה כמו, 'מה הלאה?'. רצינו לעשות קריירה. לא רצינו להיות מסוג הלהקות שיצאו עם שיר גדול ואז הסתלקו. אבל כן, כשהשיר הזה יצא, הוא שינה הכל".

זה היה להיט הפריצה של הלהקה בתקופה מאוד משותפת ואנרגטית עבורה מבחינת כתיבת שירים. לכולם היו אז אותם רעיונות ולכולם היו את אותן המטרות. אבל היו מבקרים שלגלגו בביקורות כשהשוו את הלהקה באופן לא חיובי ללהקות כמו פרל ג'אם, סאונדגארדן ונירוונה. עם להקות גראנג' רבות שנחטפו על ידי חברות תקליטים ונכפו על הציבור לזמן הזה, אפשר להבין מדוע המבקרים נזהרו במקרה של STP, אבל האלבום CORE יזכה מאוחר יותר להיחשב כקלאסיקה של התקופה. המבקרים באותה תקופה פשוט לא יכלו לסבול את ההצלחה המטאורית שלהם.

במגזין רולינג סטון המבקרים אפילו בחרו בהם ברוב עיוורונם כ"להקה החדשה הגרועה ביותר של שנת 1993", אבל באותו גיליון ממש – קוראי המגזין בחרו בהם כ"להקה החדשה הטובה ביותר"! האלבום נמכר ביותר משמונה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה, בהפקה הדוקה ומלאת בשר של ברנדן או'בריין. "כשאתה חתום בלייבל גדול, זה מפחיד, ואתה לא יודע מה הולך לקרות אחר כך", אמר רוברט דליאו. "אז זה היה נהדר שהאלבום הראשון הזה אפשר לנו לעשות את השני, ואת השלישי. אני מסתכל על זה כזמן ממש טוב אז. שאפתני".

המתופף, אריק קרץ: "כשנכנסנו לאולפן, גרמתי לסקוט לשיר ממש מול מערכת התופים, מולי עם מיקרופון בכף היד, והוא פשוט בהה בי כל הזמן כשהוא שר. זה היה כמו שחקני פוטבול שחוטפים את הקסדות שלהם ממש לפני משחק, מנסים לעודד אחד את השני". וזה בדיוק הווייב שעובר דרך הרמקולים – מתח חשמלי וחיבור של חבורה שנלחמת יחד על כל תו.

רוברט דילאו: "מה שאתם שומעים בהתחלה, בשיר הפותח DEAD AND BLOATED, זה את סקוט שר לתוך פיקאפ הגיטרה של דין (דילאו, אחיו של רוברט - נ.ר). זה היה מיוחד". זו פתיחה שמעיפה את הראש! סקוט סיפר על המילים: "זה לא באמת על שום דבר ספציפי, אלא זרם תודעה טהור. בגיל עשרים ואחת או עשרים ושתיים לא היו לי המון חוויות חיים, אז זה שיקף בעיקר את האווירה והחרדה". לימים, צ'סטר בנינגטון מלהקת לינקין פארק היה עולה לשיר איתם את הרצועה הזו בהופעות חיות, עד שבשנת 2013 הוא אף הפך לזמן מה לסולן הלהקה!

דין על השיר SEX TYPE THING: "זה היה חלק משיר שכתבתי כשהייתי בן 16 בערך. כתבתי את זה ביום קיץ יפה. הייתי בחוץ בחניה שלי - יכול להיות שעסקתי בגינון או משהו כזה - והשיר IN THE LIGHT של לד זפלין פתאום נשמע. מה ששמעתי כשהייתי בחניה, זה מה שבין הצלילים האלו. רצתי ישר פנימה, תפסתי גיטרה והעברתי את הרעיון שלי אליה". תראו מאיפה מגיעה השראה גדולה!

קרץ: "התוכן הלירי של סקוט היה די נועז. אז היו את BODY COUNT ואייס טי. לעזאזל, עד כמה התוכן הלירי שלהם היה אלים ומזעזע להפליא באותה תקופה. אני לא רוצה לדבר בשם סקוט, אבל זה השפיע עלינו, כמו, 'בסדר, איך אתה יכול לזעזע בשלב הזה?'..." רוברט: "סקוט היה מאוד נגד תקיפה מינית. הוא היה רגיש מאוד לרגשותיהן של נשים. אבל ברגע שזה בחוץ, זה לא בידיים שלך וכל אחד לוקח את זה איך שהוא רוצה".

קרץ: "סקוט היה בהחלט אנטי אונס, אז כשהמילים האלה יצאו, הרבה אנשים אמרו, 'אוי, אלוהים. אתה מקדם את זה?' הוא אמר, 'לא, אני לא מקדם את זה. זה טוויסט לירי עם נקודת המבט בגוף ראשון'. זה קיבל הרבה תגובות, אבל ברגע שאנשים הבינו מה הוא עושה ואת סוג האדם שהוא, זה היה כמו, 'בסדר, אנחנו מבינים את זה. לא הכל מילולי'..." האלבום הזה גדוש בעוד רגעים עילאיים, החל מ-WICKED GARDEN שנכתב בחדר חזרות קפוא ועד ליצירות כמו PIECE OF PIE ו-SIN. כשיודעים להקשיב לעומק, מבינים ש-CORE לא היה רק להיט מסחרי, אלא יצירה שלמה, מורכבת ובועטת שעומדת במבחן הזמן גם עשורים קדימה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר