כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-17 בספטמבר (17.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "רוק'נ'רול לא מאפשר לך להזדקן באופן מכובד. אני לא רואה עתיד עבורי שם" (ניל יאנג, במלודי מייקר, שנת 1985)
ב-17 בספטמבר בשנת 1978 צולם קליפ שערורייתי לשיר BICYCLE RACE של להקת קווין.
הקליפ צולם באיצטדיון ווימבלדון עם 65 בחורות ערומות, שהושכרו מסוכנויות דוגמנות שונות ורכבו על אופניים, שהושכרו מחברת אופניים לצורך הצילום. אותה חברת אופניים התחלחלה כשהבינה, בדיעבד, למה הושכרו מוצריה. חברי להקת קווין, שנתקלו בסירוב מצד החברה לקבל בחזרה את המושבים עליהם ישבו הבחורות, נאלצו לשלם מכיסם בעבור מושבים חדשים. באותו יום שמש חמים הגיעו לעבודת הצילום יותר עוזרי צלמים ממה שתוכנן ובחינם. מעניין מדוע.
צילום מהסשן הזה הפך בהמשך גם לפוסטר גדול שצורף בתוך עטיפת התקליט JAZZ. בהדפסה הישראלית צוין על גבי העטיפה ובעברית, כי זה פוסטר 'משגע'. בארה"ב חולל הפוסטר סערה ולכן לא נכלל שם בתקליט. פרדי מרקיורי הגיב, "אני משער שיש שם אנשים שלא אוהבים להביט בנשים עירומות". גם בעיה כמו השחלת הקליפ לתוכנית הטלוויזיה הבריטית, 'טופ אוף דה פופס', נפתרה עם הוספת אפקטים ויזואליים להסתרת העירום.
פרדי מרקיורי היה המוח מאחורי הרעיון לערוך מרוץ אופניים ענק עם נשים עירומות. הקונספט תאם את הרוח של השיר, שלפי הדיווחים הוא כתב לאחר שצפה בטור דה פראנס. עם המוניטין הראוותני והתיאטרלי שקווין טיפחה עד סוף שנות ה-70, הרעיון לשלב עירום בסרטון לא היה רחוק מהסגנון האמנותי שלה. חבריה היו ידועים כפורצי גבולות, והרעיון הזה, המשלב הומור, סוריאליזם ורצון ברור לעורר הלם קל, התאים בצורה מושלמת לחזון היצירתי שלהם. נראה היה שהוא גם משקף את האתוס החופשי ופורץ הגבולות של הרוק בסוף שנות ה-70.
ב-17 בספטמבר בשנת 1967 הופיעה להקת 'הדלתות' את אחת מהופעותיה הטלוויזיוניות היותר חשובות - אצל מנחה הטלוויזיה השמרן, הנוקשה והקשוח, אד סאליבן.
תוכניתו של סאליבן שודרה לראשונה בשנת 1948 והפכה לאחת התוכניות המצליחות ביותר בטלוויזיה האמריקנית. סאליבן נהג לקבוע בכבודו ובעצמו את רשימת האמנים לתוכניותיו, אם כי הוא נהג לא להיפגש עימם אלא רק בחזרה הגנרלית לתוכנית, שנערכה בשעות אחר הצהריים. אז הוא נהג להראות לאמנים את הצד השתלטן שלו ולדרוש בתקיפות להוציא כל שיר או מילים משיר שנראו נועזות מדי עבורו ועבור הקהל שלו.
הרולינג סטונס, שהופיעו אצל אד סאליבן עם השיר LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER, נאלצו לראותו דורש מהם באותה חזרת אחר הצהריים לשנות מיד את המילים בעלות הרמיזה המינית. ג'אגר וחבורתו, שהבינו כי עליהם לשנות או שדרך חשיפתם בארה"ב תשתנה - החליטו לשנות את המילים ל- LET'S SPEND SOME TIME TOGETHER. ג'אגר שר את השיר כשהוא מגלגל את עיניו בכל פעם שהוציא מפיו את המשפט המתוקן.
המפיק של התוכנית, בוב פרצ'ט דרש להחליף את המילה HIGHER, בשיר LIGHT MY FIRE, במילה אחרת. זאת כי המילה HIGH הייתה בזמנו מילת סלנג ברורה להתמסטלות. זו לא הפעם הראשונה בה התבקשה הלהקה להשמיט משיר שלה את המילה HIGH. בעת עריכת המיקס לשיר BREAK ON THROUGH (לאלבום הראשון) הוחלט להשמיט את המילה הזו מהמשפט SHE GETS HIGH ובכך השתנתה כל המשמעות בו.
במהלך החזרה לקראת הצילום, באולפן של סאליבן, ניאותה הלהקה לשנות את המילה הגבוהה הזו. התוכנית יצאה לדרך כשהלהקה ביצעה את השיר PEOPLE ARE STRANGE, שנכתב במקור בהשפעת טריפ אל.אס.די של מוריסון, בו השתנו ממדי האנשים שהיו סביבו. את השיר הוא ביצע כשעפעפיו כבדים. לאחר מכן התארחו באולפן השחקן יול ברינר, השחקן רודני דיינג'רפילד ועוד אמנים קלילים לכל המשפחה.
בהמשך התוכנית הופיעה הלהקה שוב - הפעם עם השיר LIGHT MY FIRE. כשהגיעה העת שלו לשיר מילה שונה מהמילה HIGHER, החליט מוריסון לשיר את המילה האסורה ללא עוררין. יש דיווחים (כולל סרט זוועתי של אוליבר סטון על הדלתות) שציינו כי הזמר הדגיש בכוונה בשירתו את המילה האסורה. במציאות זה כלל לא היה כך. מוריסון שר את המילה HIGHER באופן רגיל כמו את שאר מילות השיר. מאחורי הקלעים השתולל פרצ'ט המפיק מזעם. לאחר מכן הוא בישר לחברי הלהקה שהם לא יופיעו יותר לעולם בתוכנית שלו. מוריסון הגיב מבלי להתבלבל: "בזה הרגע הופענו פה. אנחנו לא צריכים עוד פעם. השגנו את מטרתנו".
עיתון NEW YORK VILLAGE דיווח, מיד לאחר שידור התוכנית, כי מוריסון היה כה כעוס עד שחשב בקול רם להחליף את המילה HIGHER במשפט LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER או במילה FUCK.
הרצאתי" הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-17 בספטמבר בשנת 1982 יצא הסרט THE WALL, של להקת פינק פלויד (או מה שנותר ממנה) בבימויו של אלן פארקר, לבתי הקולנוע.
"החומה" - האלבום הכפול המכונן של פינק פלויד (או שמא זה אלבום סולו של רוג'ר ווטרס עם נגני צד תחת שם הלהקה?), הגיע למסך הגדול כמסע עלילתי עתיר רבדים. מעטים ציפו שאלבום הקונספט רחב הידיים הזה יהפוך לסרט עלילתי, אבל שיתוף הפעולה בצלולואיד של הלהקה עם הבמאי אלן פארקר והאנימטור ג'רלד סקארף הפך במהרה לשובר קופות מפתיע ולקלאסיקה של קאלט.
חברת התקליטים התכוונה לצלם סרט מסיבוב ההופעות המפואר של הלהקה, אך לאחר שצילומי מבחן של פינק פלויד מנגנת בהופעה חיה לא הצליחו לספק את הסחורה, הפרויקט הומצא מחדש כתערובת סמלית מאוד של צילומי סצנות ואנימציה מצוירת. זאת כמעט ללא דיאלוג קונבנציונלי. הקולנוען, אלן פארקר, צורף לפרויקט יחד עם הקריקטוריסט הסאטירי, ג'רלד סקארף. הזמר האירי, בוב גלדוף מלהקת עכברושי בומטאון (ושנים לפני שהוא ביקש "להאכיל את העולם"), גילם את התפקיד הראשי של פלויד "פינק" פינקרטון, תפקיד שיועד במקור לווטרס.
במהלך הסרט יש סצנות עם החלקתו של הגיבור להתמוטטות עצבים מונעת מסמים, והלידה מחדש שלו בסופו של דבר בתבנית של דיקטטור ניאו-פאשיסטי, משובצות בפלאשבקים קודרים לרגעי מפתח בחייו. כל אירוע יצר לבנה בקיר המטאפורי שפינק בוה סביב רגשותיו, שהגיע לשיא בכך שהוא נבהל והעמיד את עצמו למשפט בסצינת אנימציה ארוכה.
פארקר, סקארף וגם ווטרס רבו לעתים קרובות במהלך הצילומים, כאשר פארקר תיאר מאוחר יותר את הפקת הסרט כאחת החוויות האומללות ביותר בחייו היצירתיים. דיוויד גילמור, הגיטריסט של פינק פלויד, ייחס את יצירת החומה כתחילת הסכסוך המתגבר שלו עם ווטרס, מה שמוביל בסופו של דבר לפילוג הלהקה.
ב-17 בספטמבר בשנת 1967 פוצצה להקת המי אולפן טלוויזיה!
זה היה כשהלהקה הצטלמה לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית של צמד המנחים, THE SMOTHERS BROTHERS. מתופף הלהקה, קית' מון, דאג לשים בתוך תוף הבס שלו נפצים כי רצה שבסוף השיר MY GENERATION ייגרם פיצוץ קל שיוסיף לאפקט. אך הוא לא ידע שאיש הצוות של הלהקה כבר שם בתוך תוף הבס שלו נפצים.
תוספת החומר גרמה לפיצוץ מאסיבי שפצע את מון ועורר פאניקה בקרב אורח נוסף בתוכנית - השחקן מיקי רוני. הגיטריסט פיט טאונסנד: "הפיצוץ גרם לשיער שלי להישרף והשמיעה שלי לא הייתה אותו הדבר מאז. זה עלה בבום אדיר, והיה הבזק לבן. לא היה לי מושג שקית' עשה את זה. זה היה כמו מלחמת העולם השלישית". הקהל באולפן, שלא היה בטוח אם המהומה היא חלק מההופעה, פרץ בתערובת של מחיאות כפיים ובלבול.
מון לעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו': "באולפן הטלוויזיה של האחים סמות'רס הטמנתי פצצות במערכת התופים שלי. לפתע כל העסק התפוצץ לי. ממש לא ציפיתי לדבר שכזה. נפלתי לרצפה עם חתך בעומק שלושה אינץ' בזרוע שלי. התגלגלתי על הרצפה, מדמם ומעורפל, אבל אני חושב שהצלחנו להרשים לא מעט אנשים בצורה הזו".
הזמר רוג'ר דאלטרי בספרו: "הפיצוץ שנוצר הפיל אותי כמה מטרים קדימה, כיסה את כל הבמה בעשן ואבק, וקטע את השידור החי למשך כמה שניות. קית' היה הכי קרוב למוקד הפיצוץ אבל יצא מזה רק עם זרוע פצועה. פיט ספג את מלוא עוצמת הפיצוץ ובילה את הרגעים הבאים מהדק את שערו הבוער ותוהה אם אי פעם יקבל את שמיעתו בחזרה. היא חזרה אליו, עשרים דקות מאוחר יותר, אבל פגומה לתמיד".
ב-17 בספטמבר בשנת 1923 נולד אייקון אמריקני שהיה זמר קאנטרי, אך התנהג ככוכב רוק (לפני שהומצא מושג זה). שמו הוא האנק וויליאמס.
השירים שהוא כתב, השירה שלו, המוזיקה שלו ואפילו אורח חייו ההרסני הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של המוזיקה האמריקנית. בשנות הארבעים ותחילת שנות ה-50 שלט האנק וויליאמס במוזיקת הקאנטרי והרית'ם אנד בלוז, כשזו רק החלה את תהליך הפיכתה לרוק'נ'רול. הוא שר גם בלדות עגמומיות בקול מאנפף כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה, בה החל לנגן בגיל שש. היה לו הכשרון לקחת שלושה או ארבעה אקורדים ולטוות מעליהם מלודיה מיוחדת.
הוא נולד באלבאמה בשם חירם קינג וויליאמס. אביו היה חקלאי שכיר שלא הרוויח מצלצלים רבים. אמו הייתה אורגניסטית בעוגב הכנסייתי המקומי ומשם הוא ספג את השפעותיו המוזיקליות הראשונות. העוני זרק את וויליאמס לרחוב, שם נאלץ לצחצח נעליים, למכור בוטנים ולהיות שליח עיתונים. היה זה זמר רחוב בשם טיטוט שלימד אותו לנגן בגיטרה. בגיל 12 הוא זכה בתחרות כשרונות, בעיירה מונטגומרי, עם השיר WPA BLUES ובגיל 14 הקים את להקתו הראשונה. אז הוא החל לכנות את עצמו בשם "הקאובוי המזמר", למרות שהוא מיעט לשיר שירי בוקרים. לא היה לו קל להתקדם בתחום והוא החליט לפרוש מהמוזיקה לטובת עבודה בנמל.
בשנת 1944 הוא חזר למונטגומרי עם אשתו וגם חזר אז לעסוק במוזיקה. לאחר כמה נסיונות נפל הוא היכה בזהב, עם השיר LOVE SICK, שיצא בשנת 1949 והפך להיות כוכב שהופיע במקומות יוקרתיים. וויליאמס, שידע עוני רב בילדותו, הפך להיות עשיר ומפורסם. אבל עכשיו, כשלא היה צריך יותר להוכיח את עצמו, התרופפה המשמעת העצמית שלו. כאב גב ממנו סבל, לאחר שעסק גם כרוכב בתחרויות רודיאו, הוביל לנטילת משכחי כאבים ואלו החמירו את מצבו. אמרגני הופעות רבים נכוו ממנו ולא רצו לעבוד איתו יותר. אשתו לא יכלה לסבול זאת יותר והתגרשה ממנו. הוא מיהר להתחתן עם אחרת. שתייתו המרובה ופלירטוטיו התכופים צבעו את חייו אך גם פגעו קשות ביחסיו עם הממסד המוזיקלי ולוח הופעותיו הפך דליל בהתאם.
ביום האחרון לשנת 1952 הוא נקבע להופיע במערב וירג'יניה. מזג האוויר היה מקפיא וכל הטיסות מטנסי בוטלו. אבל הזמר הנחוש לא רצה להחמיץ את אחת ההזדמנויות הבודדות שעוד נותרו לו להופיע ושכר את צ'ארלס קאר, שיהיה נהגו האישי ויסיע אותו למקום ההופעה בקאדילק. בדרכם לשם ביקש להרגיע את עצמו עם שתיית אלכוהול, בליעת טבליות ממרשם שגוי שקיבל וגם נטילת מורפיום. בדרך נעצר הרכב על ידי שוטר בגין מהירות מופרזת. איש החוק הציץ פנימה למכונית ונתקל בפניו של וויליאמס "שנראה קרוב יותר לעולם המתים".
השוטר צדק בעדותו כי למחרת מת וויליאמס בן ה-29 מאי-ספיקה של החדר הימני של הלב, במושב האחורי של אותו קאדילק. הקהל שהגיע להופעתו באותו יום חשב שהכרוז מתבדח באומרו שוויליאמס מת. במהרה הם נדהמו לגלות שזה אכן נכון. שלושה ימים לאחר מכן הוא נקבר וקהל רב התגודד כדי לחלוק לו כבוד אחרון.
בעיתון הניו יורק טיימס נכתב: "מלך ההילביליז (כינוי לאנשים המתגוררים באזורי הספר ההרריים של ארצות הברית) מת ברכבו בדרכו מנוקסוויל להופעה במריון, אוהיו. וויליאמס, שפעם עבד כמצחצח נעליים וחיבר את הלהיט 'ג'מבלאיה', הובא לבית החולים על ידי הנהג שלו, שראה כי מעסיקו אינו מתעורר במושב האחורי של הרכב". התקליטון האחרון שיצא לוויליאמס בחייו היה בנובמבר 1952, עם השיר "לעולם לא אצא בחיים מהעולם הזה". מיד לאחר מותו גבר הביקוש לתקליטוניו.
ב-17 בספטמבר בשנת 1956 החליטו מנהלי הבי.בי.סי להוריד את השיר ROCK AROUND THE CLOCK (של ביל היילי והקומטס) מהפלייליסט של התחנה כי לטענתם שיר זה חורג מהסטנדרטים הבריטיים.
מהלך זה סימל מאבק תרבותי רחב יותר, והדגיש את המתח בין הרצון של הממסד לשליטה בתרבות הנוער לבין האנרגיה של הרוק'נ'רול. השיר, עם הקצב הפועם והרוח המרדנית שלו, שילהב את הצעירים באנגליה וביל היילי והקומטס שלו הפכו לשם נרדף לעלייתו של הז'אנר החדש הזה מארה"ב.
הצלחת השיר הביאה למהפכה תרבותית, בעיקר בקרב בני נוער. זה היה ההמנון לדור שחיפש משהו חדש, משהו פרוע וחופשי, והוא הפך מהר מאוד ללהיט נפץ גם באנגליה. הצעירים שהלכו לראות את הסרט BLACKBOARD JUNGLE, לא יכלו להישאר אדישים כשראו את היילי וחבריו מבצעים שם את השיר. רבים מהם עמדו על כסאות אולם בית הקולנוע ולא פעם שברו אותם. נרשמה היסטריה.
הבי.בי.סי ראה בעצמו בעמדת שומר הסף של "הטעם הטוב" והסדר החברתי. עבור בריטים מבוגרים רבים, הרוק'נ'רול נתפס כהשפעה מסוכנת על הנוער - רועש, מהיר ופרובוקטיבי. הקצב המניע, מילות השיר החוגגות את שפע הנעורים ותרבות המרד התנגשו עם הערכים היותר מסורתיים של האומה שלאחר המלחמה. רבים מהמתנגדים ראו בזה אופנה חולפת ולעתים קרובות האשימו את המוסיקה בהסתה להתנהגות עבריינית.
אז הבי.בי.סי קיבל את ההחלטה השנויה במחלוקת להוריד את השיר מרשימות ההשמעה שלו. הנימוק הרשמי מאחורי המהלך מעולם לא הוסבר במלואו, אבל היה ברור שהשפעת השיר הייתה הסיבה העיקרית. היה זה ניסיון לרסן דברים. אבל זה לא הפחית ולו במעט את ההתלהבות של בני נוער בריטים מרוק'נ'רול. אם כבר, זה חיזק את הדימוי של הבי.בי.סי כגוף שאינו מבין את הנוער של היום, והגביר עוד יותר את הפיתוי המרדני של הז'אנר.
ב-17 בספטמבר בשנת 1970 ביצעה להקת דיפ פרפל, בהרכב מלא, את יצירתו הקלאסית המלאה השניה של האורגניסט שלה, ג'ון לורד. שם היצירה GEMINI SUITE וזה בוצע ברויאל פסטיבל הול, בלונדון.
שנת 1970 הייתה עמוסה בתאריכי הופעות עבור להקת דיפ פרפל. זו הייתה אחת השנים העסוקות ביותר בקריירה שלה. ג'ון לורד, שלא ויתר על ההזדמנות לכתוב יצירה קלאסית נוספת שהזמינה ממנו רשת הבי.בי.סי, כתב את היצירה בזמן ששהה בחדרים בבתי מלון במהלך סיבובי הופעות. הזמן תיקתק נגדו.
למרות התנגדותו של הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, היצירה הזו בוצעה פעם אחת על ידי כל הלהקה כשהמנצח בערב הזה היה מלקולם ארנולד, שניצח גם בהופעה של הלהקה עם תזמורת ברויאל אלברט הול, שנה קודם לכן. באירוע ההוא, שהיה בספטמבר 1969, חוותה להנקת דיפ פרפל הצלחה אדירה מבחינה שיווקית, אך זו גם הייתה כאבן ריחיים סביב צווארה. קודם כל, ג'ון לורד הפך לדמות המפתח כשהשאר סומנו כנגני צד שלו. ריצ'י בלאקמור לא סבל את המצב הזה. מארגני הופעות רבים חשבו שמעתה תסתובב הלהקה בדרכים עם תזמורת וכששמעו שלא כך הדבר - החליטו לא להזמין אותה.
בלאקמור, שרצה להפוך את דיפ פרפל ללהקת רוק, לא אהב את הכיוון שמשכה אליו יצירתו של לורד. הוא הבין שהיה זה נחוץ כדי לשווק את הלהקה ולהעלותה מעלה מהיותה להקת מחתרת עם שלושה תקליטי אולפן שלא נמכרו היטב, אבל קבע שמעתה תלך הלהקה בכיוונו - לא עוד תזמורות ולא עוד יצירות כה שאפתניות ולא עוד משהו שיבליט את לורד מעל השאר. ג'ון לורד נאלץ לבלוע את הרוק ולסגת אחורה. הוא אף שקל אז לפרוש מהלהקה. בסופו של דבר נקבעה ישיבה אצל הנהלת הלהקה ובה הוא הסכים להישאר. עם זאת, הלהקה נאלצה לקיים חוזה שחתמה עליו, עם הופעה תזמורתית של הקונצ'רטו בארה"ב. כמו כן, אז כבר קיבל לורד את ההזמנה להביא יצירה קלאסית נוספת עם דיפ פרפל והיה זה מאוחר מדי מכדי לסגת מזה. שאר החברים חרקו שיניים וביקשו שהיצירה הבאה תהיה פחות מתוקשרת מזו. לכן, לעומת האירוע הקודם, לא היה שיווק מאסיבי לעניין. גם בקושי נכתבו ביקורות על ההופעה והיא נותרה כמעט ללא כיסוי תקשורתי.
עם האישור לנוע קדימה, לורד כתב יצירה בחמישה חלקים, שהתמקדו במזלות של חברי להקת דיפ פרפל ואפשרו לכל אחד מהם לבצע סולו. הוא ידע שלא כל האנשים שהוא כותב עבורם את היצירה ששים לנגן אותה. המחסור בזמן הלחיץ אותו כהוגן. כשהוא סיים לכתוב את GEMINI SUITE, דיפ פרפל הייתה כבר במקום אחר מזה שהייתה בו כשהוא התחיל לכתוב את היצירה. התקליט שלה, DEEP PURPLE IN ROCK, הפך לרב מכר וכך גם התקליטון עם הלהיט BLACK NIGHT.
כאמור, עם מעט שיווק ותרועות, עלתה דיפ פרפל לבמה של הרויאל פסטיבל הול, עם התזמורת והמנצח מלקולם ארנולד. הראשון לתת סולו היה בלאקמור. הצלילים שהוא העניק שם, לפי ההקלטה, נהדרים ונשמעים בסגנון הייחודי שהוא מצא לעצמו בתקופה ההיא ומשם והלאה. כמו בלאקמור, שהיה נחרץ נגד היצירה, כך גם גילאן, שהביע את דעתו השלילית אך התגייס לתת פה על הבמה את אחד מביצועיו הווקאליים המרשימים יותר. סופר כי את המילים לתפקיד שלו הוא שירבט זמן קצרצר לפני שהיצירה יצאה לדרך. המתופף, איאן פייס, עשה סולו תופים לצד נגני כלי ההקשה של התזמורת. הקהל מאד אהב את זה. לורד היה מתוח מדי כשבא לבצע את סולו האורגן שלו והבסיסט, רוג'ר גלובר, ביקש להזריק קצת הומור בסולו שלו.
הביקורת על ההופעה פורסמה בהמשך בעיתונים. במלודי מייקר נכתב: "
המופע הזה שודר לרדיו הבי.בי.סי ויצא שנים רבות לאחר מכן על גבי דיסק רשמי. לטעמי האישי, ההקלטה הזו חסרה את הניצוץ המלהיב שהיה בתקליט ההופעה הקלאסית, CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. יכול להיות שזה בגלל מבנה היצירה או אולי בגלל אווירת חוסר החשק של שניים מחברי בלהקה (בלאקמור והזמר איאן גילאן, שהעניק בכל זאת ביצוע ווקאלי מופתי). לורד לא היה מרוצה מההופעה הזו. הוא היה מאוכזב בעיקר מביצועיו באורגן ההאמונד ורמז שבכוונתו להקליט את היצירה באופן מסודר באולפן. וכך הוא עשה...
ב-17 בספטמבר בשנת 1991 יצאו שני אלבומים כפולים (!!!) של להקת גאנס אנד רוזס. הם נקרא USE YOUR ILLUSION וחולקו לשני חלקים.
באפריל 1990 הופיע ההרכב הקלאסי של גאנס אנד רוזס את המופע האחרון שלו. האירוע היה קונצרט הפארם אייד ששודר בטלוויזיה הארצית וכלל תפאורה של להקת מתפרקת; המתופף סטיבן אדלר היה שיכור לגמרי והזמר-צרחן אקסל רוז סיים עם "לילה טוב לעזאזל". נראה היה שהלהקה שהביאה בעיטה חזקה לעולם הרוק איבדה את החשק לעשות רוק ונשארה רק, כלשון שם תקליט הראשון, עם תיאבון להרס.
עם זאת, באופן מדהים, הלהקה הייתה בעיצומו של גל אמנותי. אחד השירים שהושמעו בפארם אייד (בגרסה שנבלמה בגלל חוסר יכולתו של אדלר ללמוד אותו) היה CIVIL WAR, אפוס סוחף שיפתח בסופו של דבר את האלבום השני של USE YOUR ILLUSION. הגיטריסט, סלאש, ישווה מאוחר יותר את שני האלבומים האלו של להקתו לאלבום הלבן של הביטלס (אם כי "אולי לא כל כך טובים. זה היה ברק שנוצר על רקע קריסה".
הלהקה החלה לשקול ברצינות המשך לתקליט הבכורה הסופר-מצליח שלה כבר בקיץ 1989, במהלך סשן כתיבה פורה שהתקיים בשיקגו. הגיטריסט איזי סטרדלין, שהתפכח אז ולעתים קרובות נסע בנפרד מחבריו ללהקה, היה פרודוקטיבי במיוחד. "איזי הביא שמונה שירים - לפחות", אמר אקסל רוז בשנת 1990. "סלאש הביא אלבום שלם. אני הבאתי אלבום. דאף מכיר את החומר של כולנו. אז יש לנו, כאילו, 35 שירים שאנחנו אוהבים, ואנחנו רוצים להוציא את כולם, ואנחנו נחושים לעשות את זה".
חברי החלו להקליט ברצינות בינואר 1990, קצת יותר משנה לאחר יציאתו של המיני-אלבום האקוסטי יחסית, LIES. מייד הפכה בעיית הסמים של אדלר למכשול בלתי עביר. כשהוא מכור להרואין, אדלר התחיל הבין את מצבו. "אמרתי לסלאש, 'אחי, אני כל כך חולה שאני לא יכול לעשות את זה עכשיו. בואו נדחה את זה'. והוא אמר, 'אנחנו לא יכולים לבזבז את הכסף. אנחנו צריכים לעשות את זה עכשיו'...” לאחר התייעצות עם עורכי דין, חברי הלהקה העמידו את אדלר על תנאי, ותוך מספר חודשים הם העיפו אותו לגמרי. "הוא היה כל כך מבולגן שהוא לא יכול היה לתופף כראוי באולפן", אמר סלאש. "והוא שיקר לנו על ההתנקות מסמים. היינו ניגשים למקום שלו ומוצאים סמים מאחורי האסלה, מתחת לכיור".
אדלר המתופף פוטר והעבודה נמשכה בצורה חלקה יותר עם מחליפו, מאט סורום (מלהקת THE CULT). המנגינה הראשונה שהקליטו עם סורום הייתה קאבר ל-KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR של בוב דילן, לפסקול של סרט המירוצים של טום קרוז משנת 1990, "ימי הרעם". "היינו מגיעים לאולפן בצהריים", שחזר סורום. "היינו רציניים לגבי מוסר העבודה. היינו עושים שיר ואז לוקחים הפסקה באחד הברים האהובים עלינו למשקה או שניים ואז עושים עוד שיר או שניים. אף פעם לא עשינו הרבה טייקים של שיר".
בערך באותו זמן, רוז הביאה את הקלידן דיזי ריד. ריד הכיר את הלהקה מאז ימיה הראשונים. הוא התקשר לרוז בבהלה ואמר לו שבקרוב יהיה חסר בית; רוז הציע לו עבודה. "הם הצילו את חיי", אמר ריד. ההרכב, עם אנרגיה מחודשת, המשיך לעבוד על שני אלבומיו הכפולים.
בין הקלאסיקות הברורות שבו יש את DON'T CRY. רוז כתבה את זה עם הגיטריסט איזי סטרדלין וזה שאנון הון, הסולן של להקת בליינד מלון, ששר גיבוי קולות רקע פה. הון, שמת בשנת 1995 בגלל סמים, שר גם בהקלטה של NOVEMBER RAIN, שמבוסס על סיפור קצר של דל ג'יימס בשם WITHOUT YOU. הגרסה המקורית של השיר הזה הייתה באורך 25 דקות! למעשה, השיר הזה היה אמור לבוא במקור כטרילוגיה, עם שיר שני - ESTRANGED - שנכתב על ידי רוז בנוגע לגירושיו מבתו של דון אברלי, ובתוספת שיר שלישי. בסוף הוחלט להפריד בין הדברים. אחת ההצלחות הגדולות של השיר באה עם הקליפ המושקע שנטחן אז ללא הרף ב-MTV (כולל סצנת "סולו צוקים" של סלאש). את אווירת התופים הדרמטית לקחו אקסל ומאט סורום מהשיר DON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME, של אלטון ג'ון, אקסל היה מעריץ גדול של אלטון.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בואו נבין משהו - לאקסל רוז יש פה תת-מקלע והוא לא מפלה בין המטרות. הוא מעוצבן על כולם והוא מתלהם מילולית על הכל. לנשים קשה פה במיוחד עם המילים שלו. הגיטרות מהבילות, הפזמונים קטלניים, המילים מבישות. האם הדבר הזה היה שווה את ההמתנה, הטראומות והתקפי הזעם על הבמה? כן, ולו רק בשביל DON'T DAMN ME ו-COMA. כמה קטעים (ביניהם LIVE AND LET DIE ו- THE GARDEN) יכלו להישאר על מדף הקטעים הגנוזים ולאף אחד לא היה אכפת. בסך הכל, זה הצליל של החלום הזה שנורה לעזאזל".
ב-17 בספטמבר בשנת 1991 מת רוב טיינר (שם אמיתי - רוברט דרמינר), לשעבר זמר להקת MC5, מהתקף לב בגיל 46.
טיינר ביקש להחנות את מכוניתו, בביתו במישיגן, אחרי מכונית בנו אך התנגש בה כי חטף התקף לב. הוא מת 45 דקות לאחר מכן בבית החולים.
להקת MC5, שבאה מדטרויט, ידועה לחובבי הרוק כלהקה בועטת עם דציבלים רמים מאד ושיר אחד שהוביל את כל הסיפור ושמו KICK OUT THE JAM. הכל הלך טוב ללהקה הזו ונראה היה כי חברת התקליטים שלה, ELEKTRA, הייתה מאד בעדה. אבל יום אחד נעצרו הגלגלים, כשחברי הלהקה קיבלו בעיטה בעכוזם והועפו מאותה חברה.
מה בדיוק קרה שם? הבה נלך קודם כל לסתיו 1968, כשהגיטריסט וויין קריימר ראה את חלומותיו מתגשמים כאשר חברת ELEKTRA הגיעה לדטרויט והחתימה את הלהקה שלו. "זו הייתה העסקה שחיפשתי, עם לייבל מאוד מגניב שהיו לו כיסים עמוקים מספיק כדי לשווק את הלהקה כמו שצריך". עם גרעין יצירתי וביצוע חזק של הסולן רוב טיינר וצוות הגיטרות הכפולות של קריימר ופרד "סוניק" סמית', נראה היה שהשמיים הם הגבול.
בפברואר 1969 יצא תקליט הבכורה והרולינג סטון יצא אז בביקורתו: "מי חשב כשיצא אותו סרט קטן ומלוכלך 'הנוער לשלטון' שזה ישאיר חותם כזה על התרבות? תחילה זה בא עם הדלתות ועכשיו ההצטברות המיוזעת הזו. ברור שהמושג הזה של מהפכת צעירים אלימה והשתלטות היא רעיון שהגיע זמנו - זה לא אומר שהרעיון טוב, אלא שהזמן מתאים.
לפני כחודש קיבלו ה-MC5 כתבת שער ברולינג סטון המכריזה עליהם 'הסנסציה החדשה', להקה שתפרוץ את כל המחסומים, תעיף את כל החסימות, שהיא אנרגיה מוחלטת וכו' וכו' וכו'. לא משנה שהם הגיעו כמו חבורה של פאנקיסטים בני 16 בטיול - הבנים האלו יכלו לנגן בפראות בגיטרות שלהם כמו הסקסופוניסטים ג'ון קולטריין ופרעה סנדרס.
ובכן, האלבום יצא עכשיו וכולנו יכולים לשפוט בעצמנו. בשביל הכסף שלי הם נראים יותר כמו להקת BLUE CHEER מאשר קולטריין וסנדרס, אבל הכסף שלי כבר בוזבז לעותק של האלבום המגוחך, השתלטן והיומרני הזה; ואולי זה הרעיון, לא?
התקליט, שהוקלט באופן חי, מתחיל עם הקדמה של מנהל הלהקה, ג'ון סינקלייר. השיר שאחריו הוא אנטי-שיא. מבחינה מוזיקלית הלהקה מחוספסת במתכוון וגולמית בצורה אגרסיבית. מה שיכול ליצור מוזיקה עוצמתית למעט כשהיא משמשת להסתרת מיעוט רעיונות, כפי שהיא כאן. רוב השירים בקושי ניתנים להבחנה זה מזה עם שני האקורדים הפרימיטיביים שלהם. שמעתם את כל זה בעבר. ההבדל כאן, שימכור כמה מאות אלפי עותקים מהאלבום הזה, הוא בהייפ, בשכבת העל העבה של מהפכת-נעורים ואנרגיה טוטאלית שמסתירים את הנופים האלו של קלישאות ורעש מכוער".
נעבור למאי 1969, כשנודע לקהל הרחב כי ELEKTRA החליטה לבטל באופן מיידי את החוזה שלה עם הלהקה המתריסה. הסיבה להעפת הלהקה לא נעוצה בסגנון הופעתה על הבמה. מטעם החברה הוסבר כי הלהקה פעלה באופן לא מקצועי. הבעיה החלה כשהלהקה פירסמה בעיתון מודעת-נקמה בשמה נגד חנות תקליטים בניו יורק, ששמה 'האדסון', בטענה שהחנות סירבה למכור את תקליט הבכורה. המודעה ההיא הכילה את המילים FUCK U HUDSON'S , כשלצידה ניצבו שמות הלהקה והלוגו של חברת 'אלקטרה', שלא נתנה את אישורה למודעה זו.
מנהל החברה, ג'ק הולצמן: "הם שמו את השם שלנו במודעה ואז עוד העזו לשלוח לנו את חשבון התשלום על הפרסום הזה. לא ידענו כלל שהם תיכננו להדפיס את זה וחנות התקליטים שנפגעה הודיעה לי שהיא לא רק תוריד מהמדפים שלה את התקליט הזה אלא את כל הקטלוג שלנו, כולל אמנים שכלל לא קשורים לתקרית זו. אי אפשר לומר למישהו 'לך תזדיין' ולכלול באמירתך שמות של אחרים ללא רשותם וידיעתם. יש ללהקה הזו גישה שאני ממש לא מסכים איתה".
נקודה נוספת שגרמה להולצמן להחליט נגד הלהקה הייתה כי קריימר הגיטריסט אמר לרולינג סטון, חודש לפני כן, שזה לא מזיז לו שמשווקי תקליטים נעצרו כי מכרו את התקליט הזה של להקתו לקטינים. הולצמן טען גם כי חברי הלהקה גנבו ציוד מהאולפן ששייך לחברה שלו. ב-16 באפריל הוא שלח את המכתב ללהקה ובו בישר לה על סיום הקשר ביניהם. למחרת שלח מנהל הלהקה, ג'ון סינקלייר, מכתב לחברה ובו ביקש אישור רשמי לשחרורם מהחברה.
סינקלייר: "אני שמח שהעיפו אותנו מהחברה ההיא. הולצמן לא יכול להכיל אותנו ולכן הוא עשה את הצעד הנבון ביותר. אני בטוח שהולצמן מפחד מהלהקה והוא לא מבין את המוזיקה שלה. אנחנו יודעים איפה הצעירים של היום נמצאים. אנחנו עשינו טעות עם 'אלקטרה' כשלא הצבנו תנאים ברורים יותר במעמד החתימה שלנו, בנוגע לשליטה במוזיקה שלנו ועיצוב העטיפה. אנחנו לא נעשה שוב את הטעות הזו. מעניין שמר הולצמן לא פיטר את להקת הדלתות כשג'ים מוריסון הואשם בהתפשטות על הבמה במיאמי. כנראה יותר קל לו כשאמן שלו שולף את איבר המין שלו בפומבי מאשר כשאמן אחר רק מפרסם מודעה".
הולצמן בתגובה: "שחררתי את MC5 ממני כי חשתי שאינני יכול לסמוך עליהם. הם לא היו צפויים ולא יכולתי לשער מה הצעד הבא שלהם. לא מבחינת מוזיקה או קהל, אלא מבחינת ההתנהלות שלהם איתנו. החיים קצרים מדי בשביל שטות שכזו".
הלהקה השיבה: "חברת אלקטרה ידעה בדיוק מה היא תקבל כשהחתימה אותנו. לא ניסינו לתת להם מצג שווא. עכשיו אנשי החברה לא יכולים לשאת זאת".
בעיתונים נמסר אז שלהקת THE STOOGES, שקיבלה המלצה חמה מאד לחתום גם היא בחברה ההיא, ביקשה להשתחרר ממנה לאות סולידריות. עם זאת, להקתו של איגי פופ בסוף נשארה שם לעוד זמן מה. ה-MC5 בינתיים היפנו את המנועים לכיוון החתמה בחברה גדולה אף יותר, אטלנטיק רקורדס.
ב-17 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליט חדש לרינגו סטאר.
בשנה זו עדיין ציפו רבים לאיחוד של ארבעת הביטלס ורינגו דאג להצית עוד קצת את העניין עם הצילום האחורי בעטיפת התקליט RINGO'S ROTOGRAVURE, שהביא את דלת הכניסה למשרדי אפל ובה הודעות גרפיטי רבות שמתחננות לאיחוד. אבל המתופף, שחתם לפני צאת התקליט בחברת תקליטים חדשה, הראה נחישות להתקדם משם. עדיין יש עזרה קטנה מידידיו, כמו שיר שכתב לו ג'ון לנון ושמו 'מתבשל במטבח האהבה'. גם פול מקרטני הביא לו שיר בשם 'זהב טהור' וג'ורג' האריסון הביא לידיו שיר, שכתב במקור לזמרת שירלי בייסי, ושמו 'אני עדיין אוהב אותך'.
כשיצא לסיבוב ראיונות לקידום תקליטו, נתקל רינגו גם בשאלות על להקתו לשעבר: "אני חושב שזה יהיה מעניין יותר אם תבוא להקה חדשה ותיקח את העניינים צעד קדימה. אני באמת חושב שלהקת קווין יכולה לעשות זאת. הם הוציאו תקליט שגרם לי לחשוב כי הנה הם מסוגלים לעשות זאת, אבל לפתע הם עצרו. אלטון מוציא חומרים טובים וגם אריק קלפטון, אך הם לא פורצי דרך. אז אני מחכה שמישהו אחר יקח את המושכות. מדוע מבקשים ממני כל הזמן שנתאחד? ברור שאנו מיוחדים וזה היה מצב מפלצתי. הבעיה אצלי היא שגם בגיל 85 יגררו אותי לתקשורת ויציגו אותי כאקס-ביטלס".
הביקורות לתקליט זה לא היו נלהבות אך סלחניות. עם זאת, זה אינו אחד מרגעיו הגדולים של רינגו, שניצב בחתימתו החדשה מול אתגר קשה ביותר. תמורת לא מעט מיליוני דולרים הוא היה חייב לספק לחברת התקליטים שבעה אלבומים בחמש שנים! בהצלחה רינגו! או כפי שהוא שר בלהיט מצליח מהעבר - זה לא בא בקלות.
ב-17 בספטמבר בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-17 בספטמבר בשנת 1947 נולד המתופף המקורי של להקת סטילי דן, ג'ים הודר. הוא פוטר מהלהקה בשנת 1974 וסיים את חייו בטביעה בבריכת השחייה שבביתו ב-5 ביוני 1990.
חבר שהגיע לביתו מצא אותו ללא רוח חיים בקרקעית הבריכה והזעיק רופאים שקבעו את מותו, בשעה מאוחרת בלילה. בדמו נמצאה כמות אלכוהול פי שלושה מהמותר לנהיגה, לפי חוקי קליפורניה.
בתקופת חייו האחרונה נהג הודר לשתות המון תוך כדי בליעת כדורי ואליום. בנוסף בלע גם כדורים למניעת התקפים.
הודר ידע ימים טובים עם סטילי דן, אליה הצטרף בשנת 1972 ובקושי הכיר את חבריה כשניגש עימם להקלטת התקליט הראשון, CAN'T BUY A THRILL, בו גם שר את השיר MIDNIGHT CRUISER. לאחר שלושה תקליטים החליטו וולטר בקר ודונלד פייגן כי די להם בלהקה שלמה ומעתה יתפקדו כצמד. הוא לא החזיק מעמד בדרישות הנוקשות שהשניים הציבו בהפקותיהם החדשות. לא עזרה יכולתו הרבה לנגן ג'אז ורוק. היה חסר בו משהו שגרם לשניים למצוא אותו במתופפים כמו ג'ף פורקארו (שבהמשך גם ימצא את מותו, בגיל צעיר ובביתו). הודר המשיך לעבוד כנגן אולפנים עבור אחרים אך התנהלות אישית לא אחראית הובילה אותו לתחתית ועד שחייו הסתיימו בגיל 42.
ב-17 בספטמבר בשנת 1955 יצא התקליטון הקצר ביותר. זה קרה כששדרני רדיו התלוננו שהתקליטון של הגיטריסטים לס פול ומרי פורד, שנקרא MAGIC MELODY, נגמר באופן מקוטע. עם זה, חברת CAPITOL הוציאה תקליטון השלמה עם שני הצלילים החסרים. התקליטון נמשך רק שנייה אחת והוא יצא כתקליטון לשדרים בלבד.
ב-17 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת סקורפיונס הגרמנית ושמו IN TRANCE.
תקליט זה סימן רגע מרכזי בקריירה של סקורפיונס והראשון שהציג סאונד מלוטש הממזג את האנרגיה המוקדמת והגולמית שלה עם כתיבת שירים מהודקת יותר וסגנון כבד שיגדיר אותה בשנים שלאחר מכן.
להקת סקורפיונס הוקמה בהאנובר, גרמניה, בשנת 1965 על ידי הגיטריסט רודולף שנקר, ועברה שינויים שונים בהרכב לפני שהתגבשה עם הוספת הסולן קלאוס מיינה והגיטריסט מייקל שנקר (אחיו הצעיר של רודולף) עד שהוציאו את אלבומם הראשון והאדיר בעיניי, LONESOME CROW בשנת 1972. כשמייקל עזב כדי להצטרף ללהקה הבריטית UFO, היה זה הגיטריסט אולי ג'ון רוט שהגיע במקומון כגיטריסט ראשי. הגעתו סימנה הזריקה אנרגיה חיונית ועוקץ מחודד לעקרבים האלו.
לפני IN TRANCE הוציאה הלהקה את FLY TO THE RAINBOW שהציג אלמנטים של פסיכדליה, הארד רוק ורוק מתקדם. עם זאת, החברים לא ממש מצאו שם את נוסחת הרוק הכבד היעיל שתביא להם מאוחר יותר הצלחה אדירה במיינסטרים. לתקליטה השלישי הלהקה אימצה גישת רוק ממוקדת. השינוי הזה הושפע במידה רבה מההשקעה של המפיק דיטר דיירקס, שעודד את הלהקה להדק את מבני השירים שלה כדי שיהיו נגישים יותר מבחינה מסחרית ומבלי לוותר על עוצמת הרוק. אז השירים נבנו כדי להדגיש את ההגשה הווקאלית הבטוחה יותר ויותר של קלאוס מיינה ואת הסולואים הוירטואוזיים של רוט, ששילבו השפעות קלאסיות עם אנרגיית רוק.
המוסיקה הזו נעטפה בעטיפה שערורייתית בזמנו. הפעם נראית אישה חשופת שד אוחזת בגיטרת פנדר סטרטוקאסטר. העטיפה עוררה מחלוקת בשל הדימויים המיניים שלה, וצונזרה בכמה מדינות. למרות המחלוקת, התמונה הפכה לאיקונית, והסקורפיונס ימשיכו לפרוץ גבולות עם אמנות העטיפות שלהם באלבומים הבאים.
בעוד שהתקליט לא זכה להצלחה מסחרית גדולה עם יציאתו לאור, הוא זכה להערכה רבה, במיוחד באירופה וביפן, שם החלה הלהקה לבנות קהל מעריצים נאמן. האלבום הניח את הבסיס לפריצת הדרך הבינלאומית ומעריצים ומבקרים כאחד התייחסו לא פעם לתקליט זה כנקודת מפנה ללהקה.
ב-17 בספטמבר בשנת 1979 יצא החלק הראשון מאלבום משולש של פרנק זאפה ושמו JOE'S GARAGE.
SIDE 1
1. The Central Scrutinizer
2. Joe's Garage
3. Catholic Girls
4. Crew Slut
SIDE 2
1. Wet T-Shirt Nite
2. Toad-O Line
3. Why Does It Hurt When I Pee?
4. Lucille Has Messed My Mind Up
במקור תיכנן זאפה להקליט רק שני שירים לתקליטון - שיר הנושא ו'בחורות קתוליות', אך העסק תפח לקונספט שלם. נגן כלי ההקשה, אד מאן, סיפר ש"סיפור העלילה הגיע באופן ספונטני מחילופי רעיונות שזאפה ואנחנו ירינו זה על זה באולפן. ברור שזאפה הגה את הרוב והוא תפר הכל לאחר מכן".
זאפה עצמו הסביר על הקונספט שבאלבום: "ככל שאנשים יהיו אותו הדבר, זה יהיה קל יותר לממשלות, עסקים וכו' לשלוט בהם. בעתיד, היכן שסיפורנו מתרחש, נוצרת גישה חדשה לעשיית חברה של נוכלים זהים. ברגע שאתה מבצע פשע, אתה הופך להיות דומה לנשיא. כך גם כל אנשי העסקים ואנשי הדת וכו'. כשלפתע קם מישהו חכמולוג והופך את המוסיקה ללא חוקית. וכדי לשכנע את כל החברה כי המוסיקה אינה חוקית, בא הקול המכאני בצורת 'הבוחן המרכזי', שמטיף נגדה". כך רקח זאפה את החלק הראשון, בהצגת עולם הרוק'נ'רול, רגע לפני שיתחילו בסיפור להציגו כדבר בלתי חוקי.
הפרויקט תוכנן במקור לצאת כסט משולש, אבל מחיר המחירון היה גבוה מדי, אז זה פוצל לשתי חבילות נפרדות: מערכה ראשונה בתקליט בודד ושתי מערכות נוספות, שיצאו יחד בנובמבר 1979.
לזאפה הייתה היסטוריה של עבודה על יצירות ארוכות שבסופו של דבר הצטמצמו או חולקו לחלקים, אבל עם המוסך הזה של ג'ו הוא סוף סוף השיג את לוח הזמנים של ההפקה שלו. "תמיד יש לי יותר מדי חומר", הוא הסביר. "אז בדרך כלל החומר נמצא בפיגור של שנים במקום שבו אני נמצא כשהדבר יוצא, למעט היצירה הזו. זה התחיל ב-11 באפריל, אז זה די מעודכן".
האלבום הורכב כמו שאר הפרויקטים הגדולים של זאפה. "קחו את האלבום הזה כדוגמה להמשכיות שנכפתה על סדרה של אירועים שמעולם לא נועדו להיות רציפים", הוא אמר. "כשנכנסנו לאולפן להקליט שירים לתקליטון, נשארנו שם והקלטנו בערך שישה עשר שירים. ואז הבנתי שיש סיפור שיחזיק אותם ביחד. זה כל התרגיל. זה כמו לעשות תשבצים. בהסתכלותי על זה, ראיתי שזה לא רק עושה סיפור מתמשך, אלא זה עושה סיפור מתמשך טוב".
ובכן, JOE'S GARAGE מתרחש בעתיד כאשר מוזיקה יוצאת מחוץ לחוק. הוא מתרכז במוזיקאי שנדפק על ידי המנהל וחברת התקליטים שלו, נזרק לכלא, מושפל, לא מובן, ולבסוף נשאר בלי שום דבר מלבד המוזיקה בדמיונו. "זה לא אוטוביוגרפי. עבדתי פה כמו עיתונאי", אמר זאפה. "כבר עשיתי מחאות בעבר, כדוגמת התקליט WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, אבל אז כל מיני להקות התחילו לעשות חומר מסוג מחאה, והן עשו את זה ממש רע, וזה היה ממש טיפשי, והן עשו את זה תמורת דולרים. לא התחשק לי להיכנס לתחרות עם אנשים כאלו. היו לי דברים אחרים לומר. חוץ מזה, התקליטים המוקדמים האלו שלי עדיין עומדים. עשיתי את זה. אמרתי את זה, הנה זה, אבל האלבומים שבאו אחריהם גם הם אמיתיים מאוד. השירים שם מבוססים על התרחשויות בפועל. אם אתה מוזיקאי, והיית בדרכים, אתה יודע בדיוק עד כמה החומר הזה באמת מתקרב למציאות. אני חושב שציניות היא ערך חיובי. אתה צריך להיות ציני - אתה לא יכול לא להיות ציני. ככל שאוכל לעודד יותר אנשים להיות ציניים, כך אני חושב שעשיתי עבודה טובה יותר".
ברולינג סטון נכתב בשנת 1980: "אופרת הרוק הסאטירית של פרנק זאפה היא שאפתנית ומטורפת, מבריקה, מוזרה ובלתי קוהרנטית. כיוצר מוזיקה ואמן הקלטות, זאפה תמיד טיפח שני דימויים שנלחמו זה בזה - המלחין הרציני עם חוש האירוניה של סאטיריקן חברתי, לעומת אוהב הקהל המטומטם עם חוש הומור ילדותי. לא משנה כמה מעריצים של התקליט שלו, HOT RATS, מתלוננים על כך ש'רצינותו' של הגיבור שלהם נפגעת מ'קלות הדעת' של השיר DON'T EAT THAT YELLOW SNOW (או להיפך), זאפה נשאר נאמן לעצמו: האיש הנכון עם המוח המלוכלך.
המוסך של ג'ו נכתב בשלוש מערכות והוצא על ידי חברת התקליטים האישית של זאפה בשתי חבילות (תקליט בודד ואחריו אלבום כפול). זה קושר את הקצוות הכפולים של הרגישות של פרנק זאפה קרוב יותר מתמיד. יש פה מתקפה על סמכותיות שבה ממשלות פשיסטיות, דתות מעורערות ותעשיית המוזיקה קשורות קשר בל יינתק. האופרה מספרת בו זמנית את סיפורם של בחור ובחורה. הבחור, ג'ו, שר את קטע הנושא על להקת הרוק'נ'רול הצנועה שלו שיום התהילה שלה הגיע וחלף במהירות. רוב המערכה הראשונה נמסרה לסאגה של חברתו של ג'ו, מרי, שמספקת מינית נערים קתולים במרתף הכנסייה (לפי הדרכה של מומחה תושב הקהילה, האב ריילי) להיות CREW SLUT עבור להקת רוק מטיילת כשהיא משתתפת בתחרות 'החולצה הרטובה' עבור דמי הנסיעה באוטובוס הביתה, לשם היא מגיעה שבורה לתמיד. כששומע על מעלליה, ג'ו מחפש נחמה ממלצרית בדוכן טאקו, שנותנת לו מחלת מין.
במערכה השנייה, ג'ו מצטרף לכנסיית האפלינטולוגיה של ל. רון הובר (קריצה על הסיינטולוגיה?), הוא לומד גרמנית (אל תשאלו למה), מתלבש כבחורה והולך לבר בשם 'הארון' - שם, הוא אוסף מכונת מטבח בשם סיי בורג. עם זאת, ג'ו הורס את סיי בורג באיזה משחקשל סאדו-מאזו, נשלח לכלא ומוכה על ידי חבורה של מנהלי חברת תקליטים. המוזיקה הוצאה מחוץ לחוק על ידי הממשלה בניסיון לאחד את האנשים באמצעות 'הפללה מוחלטת', כך שהגיבור שלנו שורד את תקופת המאסר שלו כשהוא מדמיין סולואי גיטרה.
ג'ו שוחרר מהכלא בתחילת המערכה השלישית, נכנס לחברה מסודרת של צרכנים חסרי דעת וצייתנים. עדיין מטורף, הוא חושב שכולם יכולים לשמוע את סולו הגיטרה המדומיין שלו ושהמבקרים אפילו יאהבו אותו. ואז, לאחר שחזיון של מרי בראשו, שמשכנע אותו שהכל בראש שלו, הוא שוכח ממוזיקה בצייתנות ומקבל עבודה במטבח המחקר של מאפינס. זה משמח את המבקר המרכזי, שמספר את כל הסיפור הדמיוני הזה.
כמחזמר בימתי, זה בלתי ניתן להפקה. בתור סאטירה, זה נורא ברור ומעורפל רעיונית. (דוגמה קטנטנה אחת: איך זה שהמוזיקאים הגיבורים מגיעים לאותו כלא כמו מנהלי חברת התקליטים המושפלים?) וכחוויה שמיעתית, לעתים קרובות מדי לא ניתן להאזין ליצירה הזו. אחרי שלושה קטעים חכמים וקליטים בצד הראשון - הלחן של הכותרת, המוזיקה יורדת, והאלבום השלישי הוא הפתעה כמעט מוחלטת. בקיצור, כל העניין בלאגן.
אבל המוסך של ג'ו הוא גם המדיטציה האמיצה והחושפנית (אם כי המדכאת) של אדם שתוהה מדוע בזבז את חייו וכישרונו בעסק המטופש של רוק'נ'רול. בדרכו הבלתי ניתנת לחיקוי והאירונית, פרנק זאפה מזהה את תרבות הרוק שפועלת על כסף, מעריצה מכונות ומקדמת טיפשות. הוא חושף את הניתוקים המיניים של גברים שרוצים נואשות לשכב ובכל זאת אין להם אלא בוז לכל מי שמספקת אותם מינית. למרות שהוא מסרב להטיף, זאפה דוגל באינדיבידואליזם בכך שהוא מפנטז את הזוועה של האלטרנטיבה: הוא אומר 'אתה תאהבו את זה, זו דרך חיים!' - אחד מהמסרים המצמררים ביותר ששמעתי. אם פני האופרה הזו עמוסים בגאגים זולים ובמשש מוזיקלי, נשמתה ממוקמת בצער קיומי עמוק. סולואי הגיטרה שזאפה מנגן בדמיונו של ג'ו נשרפים ביופי שומם והרסני. עם הפגמים והכל, היצירה הזו היא ה'אפוקליפסה עכשיו' של פרנק זאפה".
*****
ועל הדרך; ב-17 בספטמבר בשנת 2004 עצרה משטרת ישראל שני שומרי ראש של הזמרת מדונה אחרי שהם תקפו צלמים שהמתינו לזמרת מחוץ למלון שלה. מדונה הגיעה אז לישראל יחד עם עוד כאלפיים תלמידי קבלה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
