top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 20 בפבר׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-25 בספטמבר (25.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "חשוב לומר שמבקר מוסיקה מביא את דעתו האישית בלבד. אם הוא אובייקטיבי - הרי זה דבר לא נכון מלכתחילה. מבקר מוסיקה יכול לתת בכמה מילים תחושה שהופעה שלמה הייתה על הפנים, זאת למרות שההופעה אינה כזו" (קית אמרסון לעיתון 'רקורד מירור', בשנת 1971)


ב-25 בספטמבר בשנת 1967, הקליטה להקת פינק פלויד כמה שירים לסשן רדיו בבי.בי.סי.


ההקלטה נערכה משעת צהריים ועד לפני חצות. השירים שהוקלטו הם THE GNOME, THE SCARECROW, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, MATILDA MOTHER, REACTION IN G ו- FLAMING.


השירים הוקלטו במטרה להיות משודרים ברדיו הבי.בי.סי בתוכנית לצעירים שנקראה TOP GEAR.

טכנאי ההקלטה, ברני אנדרו: "בדרך הקלטנו את הלהקות זמן קצר לפני מועד השידור. נהגנו להקליטן במכשיר מונו עם שלוש מכונות. באחת מהן הקלטנו את כלי הנגינה הבסיסיים ואז השתמשנו בשתיים האחרות להוספת צלילים ושירה".


למרבה הצער, סליל המאסטר הסופי לא נשמר במחסני הבי.בי.סי והעדות המוקלטת היחידה באה מהקלטה שנעשתה עם מיקרופון למכשיר הרדיו בעת השידור.


הסשן הזה נועד לעזור לשיווק הלהקה. להקות מחתרת בריטיות רבות אז נהגו להגיע לבי.בי.סי (במידה ועברו את המבחן הראשון) כדי להקליט את צליליהן ולהגיע לאוזני הקהל הצעיר שהקשיב בשקיקה לתוכנית בביתו. מבחינת משכורת עבור הקלטה, כל חבר להקה קיבל 7 ליש"ט ועוד 7 ליש"ט עבור סחיבת הציוד.



ב-25 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטה השני של להקת הדלתות ושמו STRANGE DAYS.


SIDE 1

1. Strange Days

2. You're My Lost Little Girl

3. Love Me Two Times

4. Unhappy Girl

5. Horse Latitudes

6. Moonlight Drive


SIDE 2

1. People Are Strange

2. My Eyes Have Seen You

3. I Can't See Your Face In My Mind

4. When The Music's Over


הקיץ של 1967 קיבל את הכינוי 'קיץ האהבה'. מצד אחד היו היפים עטורי פרחים ששרצו בכל פינה בחוף המערבי עם צלילי הרמוניה ושלום. במקביל להם, ובאופן הזוי, שררה במלוא עוזה מלחמת ויאטנם שהתסיסה את ארה"ב מבחינה חברתית. אכן ימים מוזרים. הקוטביות הזו השתקפה היטב באלבום השני של THE DOORS.


מסלול חייו של זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, היה אז מהיר מדי, כרכבת הרים שדוהרת אל עבר הגיהנום. הוא היה תקוע בין רצונו להיות משורר מוערך לבין ראיית חברת התקליטים בו כסמל מין שמוכר תקליטים. בתקופה הזו החל הלחץ לפעול על הלהקה. אלבומה הראשון נמכר כלחמניות טריות. כמה שבועות לאחר צאתו דחפה חברת התקליטים ELEKTRA את הלהקה בחזרה לאולפני SUNSET SOUND על מנת לעבוד על האלבום השני.


הסשנים הראשונים הניבו שני שירים; PEOPLE ARE STRANGE ו- UNHAPPY GIRL. השיר האחרון מהשניים קיבל גוון פסיכדלי בזכות תפקיד הקלידים המהופך של ריי מנזרק. כולם היו מרוצים משני השירים האלו, אך מוריסון לא ידע אז, ששעון החול מתקתק נגדו. הוא היה עסוק בלעסות את האגו שלו. אם הוא לא היה שותה, הוא היה מתמסטל מסמים.


שיגרת חייו אז הייתה להישאר לשתות את עצמו לדעת, אחרי כל הופעה של להקתו, עד השעות המאוחרות. מצבו לא היה טוב. לא היה איכפת לו מכלום חוץ מלמוזיקה ולכתיבת השירה שלו. חברי להקתו הודו מאז כי היה להם הרבה יותר קל לו מוריסון היה בן אדם נורמלי. אך זה הסיכון שלקחו למען המוזיקה.


ארבעת חברי הלהקה לא היו היחידים שניגנו בתקליט הזה. אליהם הצטרפו דאג לובאן הבסיסט (מלהקת CLEAR LIGHT) ופול ביבר שניגן בסינטיסייזר מוג.


ריי מנזרק: "בהקלטות לתקליט הזה התחלנו להתנסות באולפן עצמו, ככלי שיש לנגן בו. זה היה עכשיו עם שמונה ערוצי הקלטה וחשבנו, 'אלוהים אדירים, כמה מדהים! אנחנו יכולים לעשות כל מיני סוגים של דברים - אנחנו יכולים לעשות תוספות להקלטה קיימת! אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה - יש לנו שמונה ערוצים לשחק איתם!'. זה נראה כאילו כלום היום אבל אז שמונה הערוצים ההם ממש שיחררו אותנו".


הסשנים לאלבום השני נקטעו בשל דרישה לחזור להופעות. אך למרות הדרישה, הלהקה פיספסה את ההזדמנות להופיע בפסטיבל מונטריי כי היו לה התחייבויות להופיע במועדון בשם THE SCENE. איזה פספוס!

אך מה שהלהקה לא ידעה זה שאחד ממארגני הפסטיבל, לו אדלר, סירב בתוקף לאפשר את הופעתה שם. זאת כי מוריסון התייחס אליו בעבר באופן גס ובוטה.


מוריסון ידע שלהקתו היא להיט ענק ולכן דרש לשנות את הרעיון לעטיפת האלבום השני. הוא לא רצה תמונה שלו על העטיפה. הוא שנא את העטיפה של האלבום הראשון ואחת ההצעות שלו הייתה לצלם את הלהקה כשקבוצת כלבים מקיפה אותה. כשנשאל לפשר הרעיון, הוא אמר ש- DOG זה היפוך ל- GOD, ולא הוסיף. הרעיון לא התקבל על ידי מחליטי ההחלטות בחברת התקליטים.


יצירות האמנות של עטיפת האלבום עוצבה על ידי וויליאם ס. הארווי וצולמה על ידי ג'ואל ברודסקי, בסניפן קורט, בית מגורים קטן בניו יורק. עם זאת, רוב הקרקסים יצאו אז לסיורי קיץ, אז זה היה מאבק עבור ברודסקי למצוא אמני קרקס מקצועיים. האקרובטים היו היחידים שהוא הצליח למצוא; הגמד לסטר יאנוס ואחיו הצעיר (לא התאומים) סטנלי יאנוס (שהופיעו בעטיפה האחורית) נשכרו מחברת משחק; הלהטוטן היה עוזרו של ברודסקי עצמו; החצוצרן היה נהג מונית; והאיש החזק היה שוער במועדון. בעטיפה האחורית יש גם ​​אישה שעומדת באחד מפתחי הבית ומביטה מטה על אחד האחים הגמדים. מאז היא זוהתה כאשתו של ברודסקי הצלם.


כשהאלבום יצא, הוא התקבל לרוב בתשבוחות אדירות על ידי מבקרי המוזיקה. אך הקהל לא היה משוכנע, בגלל שלא היה בתקליט להיט מיידי כמו LIGHT MY FIREשיגרום לו לרוץ לחנויות התקליטים ולקנות את זה. מה שרבים לא ידעו אז זה שלא מעט מהתקליט השני הזה כבר נכתב וחלקו הוקלט עוד בסשנים לתקליט הראשון. לפיכך טיפס האלבום באיטיות במצעד האמריקני עד שהגיע למקום ה-3. באנגליה המצב היה גרוע יותר כי האלבום לא נכנס כלל למצעד. אנשים לא הצליחו להבין בזמנו את מהות התקליט הזה, שהפך לקלאסיקה רק בשלב מאוחר יותר. הרי איך אפשר לדמיין את פסקול הלהקה הברור ללא השירים LOVE ME TWO TIMES, MOONLIGHT DRIVE וגם היצירה הארוכה, WHEN THE MUSIC`S OVER?


בתקליט הזה מופיע קטע קצר בשם HORSE LATTITUDES. זוהי יצירה שיש בה שלל אפקטים שמזכירים את זרם המוזיקה MUSIQUE CONCRETE (זרם בו יצרו טכנאי אולפן קולאז' מוזיקלי עם צלילים אקוסטים וחשמלים שעברו אצלם טיפול עם אפקטים ליצירת מוסיקה שקשורה לעולם שמסביב). שם השיר לקוח מנקודת ציון שנמצאת כשלושים מעלות בצדדים הצפוני והדרומי של כדור הארץ. האיזור הזה חוסם את הרוחות המזרחיות ובכך מעניק רוחות קלילות ונעימות באיזורים מסויימים.


הקטע הזה הוא יצירה משותפת של רוטשילד המפיק עם ברוס בוטניק, טכנאי ההקלטה. הם הקליטו את חברי הלהקה בזמן שניגנו על כלי נגינה באופן לא שיגרתי. בין השאר הוקלט גם בקבוק קוקה קולה כשהוא מושלך לתוך פח מתכת.


במהלך השיר מקריא מוריסון מילים שכתב על ספינות ספרדיות שנקלעו למצוקה בים ואנשי הצוות נאלצו להיפטר מכל הציוד שהיה על הספינות, כולל סוסים. מוריסון דמיין בראשו את הגיהנום שעבר על הסוסים שהשתוללו ורקעו ברגליהם בזמן שהועמדו על קצה הספינה והושלכו למותם בים.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הדלתות היא להקה מדהימה. כל אחד מהם הוא מוזיקאי מוכשר ביותר, אך המוזיקה היא רק משנית למה שהם עושים. הם אנטי-מסחריים בעמדתם ובגישתם, ובכל זאת המוצר המוגמר הוא מאוד מסחרי. ונראה גם שהסולן ג'ים מוריסון פונה ישירות לשוק ההתבגרות, אבל בבדיקה מעמיקה יותר מתברר שהוא לא.


כמוזיקאים, חברי הדלתות טובים מאוד. עם זאת, המצוינות שלהם במוזיקה אינה נתפסת כאינדיבידואלים, כי הם לא עושים שום דבר חדש או שונה כסולנים. המצוינות שלהם היא ביחד כקבוצה - ההשפעה הכוללת שהם משיגים. הקבוצה מקורית ומעוררת השראה.


הנגינה כמעט זהה לתקליט הקודם. באמצעות פיתוח הגיוני מאוד, הם שיפרו את השיטות והטכניקות המקוריות שלהם עם נגינה יעילה יותר (מגוון צלילי מקלדת, הרבה גיטרה סלייד וצלילים אלקטרוניים מוזיקליים חזקים). הם לא ניסו לעשות שום שינוי גדול בכיוון או במוזיקה (כמו שכל כך הרבה להקות מרגישות בטעות שהן חייבות), אבל חידדו והעשירו את המאמצים הקודמים שלהם. כתוצאה מכך יש לאלבום החדש שלהם את כל הכוח והאנרגיה של התקליט הראשון, אבל הוא עדין יותר, מורכב יותר והרבה יותר יעיל. המוזיקה לא נועדה להיות וירטואוזית או ניסיונית במיוחד.


רוק'נ'רול הפך ליותר ויותר חזותי. ג'ימי הנדריקס והמי נראים כמעט פרימיטיביים ליד הדלתות. הרוק'נ'רול הפך לתיאטרון. לאנשים רבים לא אכפת לראות את ג'ים מוריסון עושה את זה עם המיקרופון שלו כמו מיק ג'אגר וגם לא רוצים במיוחד לראות אותו מתפתל על הרצפה. עם זאת, מה שמתרחש בפועל על הבמה, ומה שמוריסון עושה, הוא מיושן בערך בן 3000 שנה ומאוד עכשווי בגישה.


מוזיקה היא מאוד חושנית והיא בולטת במיוחד ברוק'נ'רול. מוריסון פשוט עושה מה שבא באופן טבעי.

חייבים לחשוב על הדלתות בצורה תיאטרלית ולא מוזיקלית. כל האלבום שלהם בנוי מחמשת חלקי הטרגדיה. כמו דרמה יוונית, אתה יודע מתי המוזיקה נגמרת כי יש קתרזיס".


"הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות". להזמנת הרצאה מיוחדת זו: 050-5616459


ב-25 בספטמבר בשנת 1995 יצא אלבום חדש לדייויד בואי ושמו OUTSIDE (THE NATHAN ADLER DIARIES - A HYPER CIRCLE). כתקליט, הוא יצא פחות כמה קטעים שהושמטו ממנו. אולי חברת התקליטים לא הסכימה שזה ייצא כאלבום כפול?


1. Leon Takes us Outside

2. Outside

3. The Hearts Filthy Lesson

4. A Small Plot Of Land

5. Segue - Baby Grace (A Horrid Cassette)

6. Hallo Spaceboy

7. The Motel

8. I Have Not Been To Oxford Town

9. No Control

10. Segue - Algeria Touchshriek

11. The Voyeur Of Utter Destruction

12. Segue - Ramona A Stone/I Am With Name

13. Wishful Beginnings

14. We Prick You

15. Segue - Nathan Adler

16. I'm Deranged

17. Thru' These Architects Eyes

18. Segue - Nathan Adler

19. Strangers When We Meet


דייויד בואי: "אולי אני אוהב את התקליט 'צעירים אמריקאים', אבל אז יש הרבה אנשים שפשוט חושבים שהתקליט הזה עסק כולו בתהליך ולא בלב ובנשמה. הם טועים, אבל אני לא יכול להגיד להם את זה. אתה צריך להיכנע לחוכמת ההמון. אם אנשים, האנשים שלי, יגידו ש-OUTSIDE זה הדבר הכי טוב שאי פעם עשיתי, אז אני אשמח ללכת עם זה".


בעודו אורח בטקס החתונה של דיוויד בואי בפירנצה, ב-6 ביוני בשנת 1992, המפיק-קלידן בריאן אינו חידש את קשרי הידידות שלו עם הזמר. מאז שהשניים יצרו יחדיו, לקראת סוף הסבנטיז, כמה אלבומים נחשבים בנועזותם (כולל LOW), אינו הפך למפיק מצליח מאד, בין השאר עם העבודה שעשה ללהקת U2. הוא פיתה את בואי לשיתוף פעולה חדש, הפעם באלבום שישלב אמנות חזותית, ספרות, מוזיקה וניסויי סאונד מכל הסוגים.


הזרם"אמנות אאוטסיידר", שנוצר על ידי הצייר ז'אן דובופה, היה מקור השראה עבור בואי. לפעמים הזרם הזה נחשב כצורת אמנות שנוצרה על ידי חולי נפש, אמנות אאוטסיידר כוללת גם יצירות על ידי יוצרים אוטודידקטיים ואינדיבידואלים שוליים - כולל אסירים, חולי נפש, או פשוט אנשים עם נפש מקורית שמתעלמים מנורמות חברתיות. בואי היה מוקסם מהעבודות האלה, שהיו לרוב תמימות ולא פעם מטרידות. הוא התעניין גם באמנות גוף, כמו גם בעבודתו של דמיאן הירסט, שהפך את המוות לנושא המרכזי ביצירתו. בואי ביקש לשלב השפעות שונות באלבומו החדש.


בתחילת 1994, בהזמנתו של האמן האוסטרי אנדרה הלר, בואי ואינו הגיעו לפרברי וינה כדי לבקר בהאוס דר קונסטלר ("בית האמן") של המרפאה הפסיכיאטרית מריה גוגינג, שעושה סדנאות אמנויות יצירה למטופליה. "בריאן ואני לקחנו כמה ימים לשהות שם לפני שהתחלנו לעבוד על האלבום הזה", הסביר בואי, "לקבל מושג איך זה להיות אמן שמצייר ועובד בלי להרגיש שיש שיפוט כלפיו ומה שהוא מביע זה לא בשביל אף אחד מלבד הצורך לגרום לזה לעבוד. ניסינו לקחת קצת מהאווירה הזו כשהלכנו לעבוד". ללא שום התחייבויות חוזיות

עם חברת תקליטים, בואי התחיל ליצור יצירה חופשית, במידת מה מעונה ומפותלת שבה המאזין עלול להיטלטל החוצה - כשם האלבום.


בואי בא עם קונספט באופן מקרי יחסית; זה היה בנובמבר 1994 כשעיתון המוסיקה Q ביקש ממנו לכתוב יומן ובו תיאור עשרה ימים מחייו. בואי בחר לעשות אחרת והוא כתב סיפור קצר, שקיבל צורה של יומנו של נתן אדלר, בלש של מחלקת המשטרה שבה פעל והתמחתה במה שנקרא פשעי אמנות, תנועה אמנותית חדשה שהעלתה את הרצח לרמה של אמנות. אדלר חקר את ההתנקשות בבייבי גרייס בילו הצעירה שנמצאה בזירת פשע מול המוזיאון לחלקים מודרניים בעיר אוקספורד. מספר דמויות מטרידות מעורבות בסיפור, כמו רמונה א. סטון, שיצרה תכשיטים מאיברי גוף אנושיים, והאמן מינוטאור, הרוצח של בייבי גרייס הצעירה.


כל שלב בחקירה של אדלר מהווה חלק משיר, כשבואי השתמש בתוכנה של חברת אפל שאיפשרה לחתוך טקסטים ולהציבם באופן שונה שהוא לא יכל לחשוב עליו. בואי: "הייתי מקליד שלושה נושאים שונים במחשב, ואז למחשב יש תוכנה אקראית, שלוקחת כל משפט ומחלקת אותו לשלושה או ארבע ואז מערבבת את זה מחדש עם אחד מהמשפטים האחרים, אז אתה מקבל שילוב מוזר במיוחד של רעיונות. חלק מהמשפטים שחזרו אליי כפלט היו כל כך נהדרים שהכנסתי אותם ישר לתוך שירים, וחלקם רק הציתו רעיונות נוספים".


הרעיונות שולבו יחד כדי ליצור עבודת טלאים אמנותית שבואי התקשה לשכנע חברות תקליטים להשקיע בזה, למרות שמו הגדול. בתחילה רצה בואי לעשות טרילוגיית אלבומים שמבוססת על החומר הזה. חברות התקליטים חשבו שהוא השתגע. הוא נאלץ לחזור לאולפן ולהקליט גם כמה שירים נגישים יותר, כדי לשכנע חברת תקליטים הגונה להשקיע בזה.


הגיטריסט, קרלוס אלומר: "ככל שדייויד התבגר, כך הוא רצה יותר שליטה על העיבודים שלו. הוא התחיל לדחות את ההצעות שלי. הוא רצה לדבוק יותר בהקלטות הדמו שלו. לעזאזל בנאדם, אתה רוצה שהתקליטים שלך יישמעו כמו הקלטות דמו? הוא רק רצה יותר ויותר שליטה. באלבום OUTSIDE לא הבנתי מה הוא רצה. אם פעם לא פגשתי חצי מהנגנים שלו כי הם העלו את תפקידיהם אחרי שעשינו משהו, הפעם מצאתי את עצמי הנגן שמגיע בהמשך התהליך רק כדי להוסיף".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת (תוך הענקת שלושה כוכבים מתוך חמישה):


"דייויד בואי עשה קריירה מלהיות כל דבר ודבר מלבד עצמו. כאמן השינוי המהיר המושלם של הרוק'נ'רול, הוא יצר כמה מהתפקידים המובילים הגדולים בתיאטרון הפופ-ארט של הדמיון: הקסם הדו-מיני של האנקי דורי; קוטל השפתונים החייזרי - הכוכב זיגי סטארדאסט; זמר נשמה באמריקאים צעירים, הדמות הקוטבית הזו בעלת מראה ערפד - הדוכס הלבן הדק; הדיסקו המתוחכם של LET'S DANCE.


אבל OUTSIDE, אלבומו הראשון של בואי מאז ההתרסקות שלו בשנת 1993, עם BLACK TIE WHITE NOISE ומפגש אולפן מצופה מאוד עם בריאן אינו - הוא יותר מדי. הפחד הכמעט פתולוגי של בואי להפיל את כל המסכות ופשוט להתענג על הכוח של פזמון טוב ורטט הנשמה של הטנור המתבגר שלו, דחף אותו להילוך רב-אישיות ולמלודרמה כפויה. המוזיקה היא אוסף רב עוצמה של ריפים ותפיסות קצב שנכתבו בעיקר יחד עם אינו. אכן, המילים המיותרות - המונולוגים המדוברים החודרניים, נרטיב הסייברנואר המזויף, המאפיינים המשוכללים מדי - הם שכמעט מטביעים את האלבום. זוהי בעצם רק אגדה בלשית מבלבלת.


חבל שבואי ואינו לא מרשים לעצמם את המותרות של שיר פופ פשוט עד הסוף. אתה צריך לדשדש ברצועות רבות של שובבות רעיונית כדי להגיע להתפתחות המלודית הפשוטה ולפזמון המתנפח של STRANGERS WHEN WE MEET. השיר לא עושה הרבה לחוסר הרזולוציה הדרמטית של אאוטסייד (השורה האחרונה ביומנו של אדלר היא 'להמשיך...'). אבל זה מראה שאינו יכול להקים פופ נהדר ולא מסובך כשהוא נותן להגנות סביב ליפול, ושבעבודתו הטובה ביותר של בואי, דרמה קטנה עדיין מגיעה רחוק יותר מדרמה גדולה".


דייויד בואי בשנת 1995: "זה באמת כמו ציור ופיסול; אתה לא ממש בטוח מה אתה עושה, אבל כשעשית את זה, אתה מזהה מה זה״.


הבסיסט באלבום OUTSIDE הוא אחד משלנו - יוסי פיין. כך הוא סיפר לי:


"הכל התחיל בניו יורק של שנת 1990 כשהיה לי הרכב טריו שקראתי לו FINE LINE. זה היה הרכב אינסטרומנטלי - בס, תופים וגיטרה, כשהבס מהווה כלי קדמי בעניין. המתופף היה טל ברגמן והגיטריסט היה ג'ף קמבל. המוסיקה שלנו עירבבה רוק עם פ'אנק, היפ הופ ופסיכדליה. שם פיתחתי את סגנון נגינת הבס עם אפקטים ובאחת ההופעות הגיע למועדון המתופף של בריאן אינו. הוא המליץ אחר כך לבריאן לבוא לראות אותנו מופיעים. בריאן הגיע ונהנה.


גם קרלוס אלומר הגיע, בעקבות המלצה, להופעה שלנו. למי שלא יודע, קרלוס עבד עם דייויד בואי החל משנת 1974 והיה במשך שנים יד ימינו המוסיקלי. קרלוס, למעשה, היה זה שבא כגיטריסט עבור דייויד לאחר לכתו של מיק רונסון. אז אחרי ההופעה ניגש אליי קרלוס בהתלהבות וביקש לג'מג'ם איתנו בהדרן. לאחר מכן הוא אמר, 'אשמח מאד להיפגש אתכם בחדר חזרות כי בהחלט יש פה משהו מיוחד'. עשינו ג'אמים עם קרלוס בחדר חזרות והוא, כאחד שאהב להמליץ על נגנים, מיהר להמליץ לזמר בילי איידול על טל ברגמן. במהרה מצאתי את עצמי בלי טל, שטס ללוס אנג'לס בעקבות העבודה החדשה. גם ג'ף קמבל הומלץ במהרה ומצא את עצמו עובד עבור סטינג. מצאתי את עצמי לבד ופניתי לעבוד שם עם אחרים.


בדצמבר 1994 חזרתי מניו יורק לארץ כדי להפיק את אלבום הבכורה של להקה בשם שב"ק ס. בשלב הזה לא רציתי להיות נגן של מישהו אלא מפיק. ממש אהבתי את שב"ק ס ולדעתי מדובר בדבר הכי מרענן שקרה בישראל בניינטיז. בכל אופן, כשהגעתי לדירה שלי, הפעלתי את המשיבון כדי להקשיב להודעות מהשבוע האחרון. כשקול המזכירה הגיע ליום רביעי, נשמע מיד לאחר מכן קולו המוכר והמוקלט של קרלוס אלומר מניו יורק שהזמין אותי להגיע מיד לניו יורק כדי להקליט עם דייויד בואי. הייתי בהלם. פחדתי שעברו כבר כמה ימים והם מצאו בינתיים מישהו אחר במקומי. התקשרתי מיד לקרלוס ולשמחתי הוא הודיע לי לטוס מחר לניו יורק. אמרתי לו שיש לי התחייבות לסיים בישראל וקבענו להיפגש כמה ימים לאחר מכן, באולפן בניו יורק. כמובן שלא יכולתי לישון באותו לילה. דייויד בואי!


כשהגעתי לאולפן עם שב"ק ס, הודעתי להם שאני מצטער אך אני חייב לטוס לניו יורק כדי להשתתף בהקלטות של משהו ענק. הם מיד הסתקרנו, כי לא הסגרתי במי מדובר. לא רציתי לפתוח עין רעה. 'נו, אז עם איזה ענק אתה הולך לנגן'? הם אמרו בטון שמבקש לדעת וזרקו שמות. כשהם אמרו 'מייקל ג'קסון', אז אמרתי שזה בסדר גודל כזה ולא הוספתי.


הגעתי לניו יורק, נכנסתי לאולפן ורק דייויד בואי היה שם. הוא היה ממש נחמד מהרגע בו ראה אותי. כששמע את שמי הוא שאל אם אפשר לקרוא לי בשם אחר. סירבתי בנימוס. אז הוא הציע לי שנשתה תה או קפה ותוך כמה דקות מצאנו שפה משותפת, כשני ילדים שמדברים על מוסיקה. הוא שאל אותי עם מי ניגנתי וסיפרתי לו. כשהוא שמע את השם לו ריד, היה חיוך על פניו. כששאלתי אותו היכן הוא גר, הוא ענה לי בשווייץ. אז שאלתי אותו אם הוא מכיר את להקת THE YOUNG GODS, שהיה לי קשר חברי איתה. הוא ענה שלא. השמעתי לו כמה דברים שלה והוא ממש אהב. הוא, מצדו, הכיר לי זרם חדש יחסית אז במוסיקה - ג'אנגל.


לאחר מכן הגיעו שאר הנגנים לאולפן ודייויד שלף עבורנו דפים עם אקורדים ומבנים של שירים. ניגשנו לעניינים והוא עמד ממש לידי, עם אורגן DX7 בו ניגן. בכל פעם שהוא שר למיקרופון מצאתי את עצמי ממלמל, 'ואווו... הוא ממש נשמע כמו דייויד בואי'. הוא היה פתוח לרעיונות שלנו ומדי פעם העיר למישהו כשחשב שהרעיון שלו קלישאתי מדי. בריאן אינו לא היה הרבה זמן באולפן. למעשה, הוא הכין כל מיני סימפולים לפני שהתחלנו לעבוד ואנחנו ניגנו כשאנו שומעים אותם באוזניות. רק מאוחר יותר גיליתי שהסימפולים נועדו רק לעורר אותנו והם הורדו מהמיקס הסופי של האלבום.


לאחר שהשירים הוקלטו, דייויד ביקש ממני להצטרף אליו לסיבוב הופעות. הסברתי לו שאני כבר לא במקום הזה ושברצוני להתקדם. הבנתי שאינני רוצה לפתח קריירה כנגן של דייויד בואי ואחר כך לנגן לקהל בעיקר חומרים שעשיתי איתו. רציתי כל הזמן להתחדש - עד היום. אני זוכר שבפעם האחרונה שהייתי עם דייויד באולפן בניו יורק, נתתי לו במתנה שלושה אלבומים של THE YOUNG GODS ויצאתי משם בדמעות. היתי נרגש והבנתי שמעכשיו לא אצטרך יותר להסביר לאנשים עם מי ניגנתי. כי את השם 'דייויד בואי' כולם הכירו.


כשדייויד הגיע להופיע בארץ, שנה לאחר מכן, כולם פחדו לגשת אליו אבל אני מיד ניגשתי והוא שמח לשבת איתי לבד כחצי שעה ולשוחח. כתבתי לו על פתק את המילים בעברית שכדאי לו להגיד לקהל. נמלאתי גאווה כששמעתי את הבסיסטית שלו, גייל אן דורסי, מנגנת את התפקידים שיצרתי אז באולפן בניו יורק. זו הייתה חוויה מרגשת עבורי.


בנוגע לאלבום OUTSIDE, כשהקשבתי לתוצאה המוגמרת - לא התחברתי בתחילה למה ששמעתי. זה היה מאד שונה ממה שהיה זכור לי כשניגנו את זה באולפן. אבל עם הזמן למדתי לאהוב את זה. זה האלבום שהוציא את דייויד בואי מהצורך להביא לאנשים אלבומים מצליחים סטייל LET'S DANCE. פה הוא ממש מצא את עצמו ואני שמח שהייתי שם כשזה קרה. דייויד אמר בראיונות שזה אחד האלבומים היותר אהובים עליו. ההשפעה של תהליך העבודה הכל כך משוחרר, ספונטני ומודרך איתו הייתה אבן דרך בחיי המוסיקליים. ההפקות שלי או חלק גדול מהפילוסופיה שבה אני דוגל מאז כוללות את חשיבות ההקשבה התמידית לאנשים ולחדר, ולהחליט מהר לפי אינטואיציה. חשוב להתחדש כל כמה שנים ולא משנה מה המחיר וכמה זה לא נח. זאת השפעה הרבה יותר רחבה מהמוסיקה של בואי, שלאו דווקא השפיעה עלי.


בסופו של דבר, דייויד בואי יצר המון אלבומים בקריירה שלו אך מסתבר שלא היו לו הרבה בסיסטים. אני הייתי אחד מהם".



ב-25 בספטמבר בשנת 1946 נולד בריאן מקליין, הגיטריסט-זמר מלהקת LOVE. הוא מת בדצמבר 1998.


מקליין היה אחראי לכתיבת כמה מהקלאסיקות הידועות ביותר של הלהקה, ביניהן ALONE AGAIN OR ו- ORANGE SKIES. סיבת המוות הייתה התקף לב שחטף בעת שסעד ארוחת חג מולד עם מעריץ של הלהקה, שעסק אז בתחקיר לקראת ספר שרצה להוציא על הלהקה. בן 63 במותו.


אז לזכרו אשפוך אור על השיר המופתי ALONE AGAIN OR.


שנת 1967 נחשבת לאחת השנים המפורסמות ביותר בתולדות המוזיקה. רבים מכנים אותה "קיץ האהבה" והיא הביאה איתה אלבומים בלתי נשכחים. תקליטים כמו סרג'נט פפר והראשון של הנדריקס (ARE YOU EXPERIENCED) יצאו בדיוק בזמן לאותה עונה בלתי נשכחת. אלבום נהדר נוסף היה FOREVER CHANGES של להקת LOVE, שהוקלט במהלך הקיץ ההוא אך יצא רק בנובמבר ומתאים לככב יותר, באווירת המוזיקה שבו, כ"סתיו האהבה".


אך המונח הזה מעולם לא הוטבע והלהקה הזו מעולם לא הגיעה לפנתיאון של האמנים המפורסמים מאותה שנה. האלבום לא היה להיט מסחרי כשיצא ואף חטף לא מעט ביקורות קשות. אבל במשך השנים הוא הפך דוגמה ידועה למוזיקה פסיכדלית ששטפה את החוף המערבי של ארצות הברית, וזאת ללא אפקטים אולפניים מתעתעים.


להקת LOVE הוחתמה בשנת 1966 בחברת התקליטים ELEKTRA, שהתמחתה במוזיקת ​​פולק ובלוז לאורך כל שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 והחלה לחפש כישרונות מסוג אחר של מוזיקה שהגיחה באמצע שנות ה-60. הגיחה הראשונה שלה לתחום המוזיקה המוגברת הייתה עם להקת הבלוז של פול באטרפילד.


ההחתמה השנייה שלה הייתה עם LOVE. היה זה מנהיג הלהקה, ארתור לי, שהתעקש בפני נשיא החברה, ג'ק הולצמן, להחתים להקה נוספת שהופיע לצד להקתו - להקת THE DOORS. הולצמן לא התלהב מהם, ארתור לי התעקש והולצמן זכה בכרטיס החלומות העסקי עם ההחתמה.


זו הייתה תקופה של ניסויים במוזיקה המונעת על ידי חומרים כימיים שהניעו אמנים להתנתק מתבניות קונבנציונליות ולנסות להישמע שונים בכל דרך אפשרית. להקת LOVE מצאה זאת באופן מיוחד, כשאת השיר עליו אני שופך אור כתב גיטריסט הקצב של הלהקה, בריאן מקליין.


סמים גבו מחיר מלהקות רבות בשנות ה-60, ולהקת LOVE לא הייתה יוצאת מן הכלל. הצריכה הייתה גבוהה מספיק כדי להשפיע לרעה על יכולת ההתמקדות של חבריה כשהתחילו להקליט את האלבום השלישי שלהם. ברוס בוטניק, טכנאי ההקלטה והמפיק של האלבום, נאלץ להפעיל לחץ: "לקחתי אותם לאולפן כדי להפיק את האלבום הזה, והם בעצם לא יכלו לנגן. ארתור לי היה די נסער מזה. עשיתי תרגיל קטן בהלם ואמרתי: 'תראו, אני אביא את המתופף האל בליין ואת חבריו הנגנים המיומנים. בואו ננסה להקליט איתם כמה שירים'. עשיתי את זה בכוונה, לזעזע את הלהקה להיות רצינית, וזה אכן עבד. אני זוכר את גיטריסט הליווי, בריאן מקליין, יושב שם ובוכה במהלך הסשן עם הנגנים הזרים". חברי LOVE הבינו שאם לא יתעשתו, כל האלבום שלהם לא יהיה למעשה שלהם.


השיר ALONE AGAIN OR הוקלט בסשנים האחרונים של האלבום, בספטמבר 1967. ג'וני אקולס, נגן הגיטרה הראשי, זוכר: "זה היה שיר מאוד מחוספס כשנכנסנו איתו לאולפן. זה אפילו לא היה כתוב. בריאן הלך וכתב עוד כמה מילים אחרי שעשינו את הבסיס האינסטרומנטלי. מקליין ניגן גם את פתיח הגיטרה האקוסטי היפהפה, המושפע מסגנון הפלמנקו, הריקוד הספרדי שאמו נהגה לרקוד בצעירותו.


למרות שלהקת LOVE הייתה להקת רוק, אין כלל גיטרה חשמלית בשיר הזה, אלמנט שמוסיף לאווירה הכללית שבשיר. לארתור לי היה הרעיון להוסיף כלי מיתר ובוטניק מצא את דייוויד אנג'ל, מוזיקאי ג'אז שעבד בהוליווד ועיבד מוזיקה לסרטים ותוכניות טלוויזיה (כמו בוננזה ולאסי). לי שר את מנגינת המיתרים שבראשו לאנג'ל, שעיבד אותם לסקציית מיתרים ונגם ניחוח מריאצ'י, כשהדובדבן בקצפת הזו בא עם סולו החצוצרה הקצר, שרבים בתקופה ההיא הכירו כמותו באלבומי נעימות הטיחואנה שרקח החצוצרן הרב אלפרט להרכב ה"טיחואנה בראס" שלו. כשהסולו הזה בקע לאוזניי בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום הזה בחיי, לסתי נשמטה מתדהמה.


דיוויד אנג'ל: "מעולם לא שמעתי להקה אחרת שהגיעה לרמה זו של אמנות. כלומר לביטלס היה שילוב נפלא והיה להם את הדברים הנכונים. לכולם היה תפקיד והם עשו את זה נכון. אבל מבחינת להקה שיצרה רק סוג של אמנות רוק מופשטת, מעולם לא שמעתי דבר כמו הלהקה הזו והאלבום ההוא".


למרות שמקליין כתב את השיר ושר בהקלטה את הקול המוביל, החליט ארתור לי להשפיע רבות ושר קול הרמוני, כשבעריכת המיקס דאג להבליט דווקא את הקול הזה ולשים את קולו של מקליין מאחור. התוצאה שינתה את השיר לגמרי.


מאז רבים חושבים ששירתו של ארתור לי הייתה אמורה מלכתחילה להיות הקול הראשי.


ב-25 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליטה השביעי של להקת בלאק סאבאת' הכבדה והבריטית. שמו הוא TECHNICAL ECSTACY. אוזי אוסבורן: "בשלב הזה כבר עלה המון כסף להפיק את התקליטים שעשינו".


SIDE 1

1. Back Street Kids

2. You Won't Change Me

3. It's Alright

4. Gypsy


SIDE 2

1. All Moving Parts (Stand Still)

2. Rock 'n' Roll Doctor

3. She's Gone

4. Dirty Women


שנה זו לא היטיבה עם להקה זו כשזרם הפאנק הבועט החל לגלות סימני עצבנות ברורים וארבעת החברים מבירמינגהם נפלו למצב מלחיץ בו נאלצו להמציא את עצמם מחדש. אז מה קרה שם, שתקע את התנופה?

כשבלאק סאבאת' היפנתה את הספינה שלה, בשנת 1976, לכיוון פלורידה, היו בה ארבעה מוסיקאים מלאי ביטחון. הרוח של הצלחת האלבום הקודם, SABOTAGE, נפחה במפרשים והים נראה שקט. אבל באופק, שעדיין לא נראה לעין, חיכתה מלכודת בצורת זרם הפאנק, שכבר החל להשחיז את סכיניו כדי לשחוט את אותו דינוזאור שיצגה בעיניו הלהקה המפליגה הזו.


מלכודת נוספת קיננה כבר בתוך הלהקה עצמה, כשהיחיד מהארבעה שבאמת רצה לעבוד על מוסיקה חדשה היה הגיטריסט, טוני איומי. שלושת האחרים (הזמר אוזי אוסבורן, הבסיסט גיזר באטלר והמתופף ביל וורד) העדיפו לסמוך על איומי שינווט אותם ובינתיים התמקדו בשהייה בחוף הים, שם חיכו לדילר הסמים המקומי ושתו לשכרה. אוזי כבר החל לרקוח בראשו את המסלול לקריירת סולו.


טוני איומי: "אני תמיד הייתי זה שהגיע ראשון לסשנים לתקליט הזה. כל השאר הגיעו רק בסביבות שתיים בצהריים. לצידי היה רק הקלידן ג'ראלד וודרוף, שעזר לי מאד בתהליך של כתיבת המוסיקה".


אלמנט נוסף ישנה את פני הדברים. מנהל הלהקה, דון ארדן, החל לפתע להתמקד בקידום להקה אחרת על חשבונה, עם להקת UFO. איומי, ששם לב למה שקורה, החל לחשוב בראשו על צליל חדש שאולי יחזיר את הדברים למסלולם. ואם זה לא מספיק - להקת פליטווד מאק הקליטה את אלבומה RUMOURS באולפן הסמוך. שתי הלהקות צרכו את אותה כמות הקוקאין, אך אצל מיק פליטווד וחבורתו היו צלילים ברורים ומצליחים יותר, שהיה ברור לכל כי יצליחו להיכנס בקלות לשוק רדיו ה-FM שבארה"ב.


איומי: "שמענו רבות על אולפני CRITERIA שבמיאמי. ללהקת איגלס הקליטה במקביל אלינו את 'מלון קליפורניה' וגם פליטווד מאק היו שם. פה ושם נכנס איזה נשר אחד לאולפן שלנו כדי להשקיט את נגינתנו, כי הרעש שעשינו חדר את הקיר והגיע עד אליהם. אני לא ויתרתי והייתי באולפן יומם וליל. עד כדי כך שאוזי אמר באיזה שהוא שלב כי למעשה זה אלבום סולו שלי, כשהם אורחים בו. אבל הם היו כל הזמן בים והפילו עליי את משימת האלבום הזה".


התוצאה של כל זה באה בצורת 'אקסטזה טכנית', כפי שנקרא אלבומה השישי של בלאק סאבאת'. באלבום זה ניתן לשמוע היטב את גלגלי מוחו של איומי, כשהם מסתובבים בקצב מטורף כדי לנסות ולהציל את להקתו. גם הטקסטים באלבום הזה פנו לכיוון שונה. לא עוד מילים על השטן וחבריו, אלא שירים על סקס, סמים ורוק'נ'רול. בין לבין יש גם אלמנטים של לב שבור ופוליטיקה מושחתת.


מעריצים רבים מסתכלים על התקליט הזה כעל נקודת השבר בבלאק סאבאת'. אין ספק כי אינו מתקרב לסטנדרט שהלהקה הציבה בחמשת אלבומיה הקודמים. יש בו אלמנטים מכל החמישה, אך משהו לא נדבק שם. אפילו הדבש בבלדה ששר ביל וורד לא היה חזק דיו כדי להדביק את החתיכות המתפוררות. אבל כל חתיכה פה הייתה בעלת פוטנציאל, שהתפספס לא מעט - כנראה גם עקב הפקה דחוסה מדי.


רק בסוף התקליט יש תזכורת על בלאק סאבאת' של ימי העבר, עם השיר DIRTY WOMAN, שבשבע הדקות שלו מחזיר את האמונה בלהקה, שמביאה פה ביצוע נהדר ועיבודים מעניינים, שאף טובלים בפרוג. זה גם אחד השירים היחידים מהתקליט שהלהקה המשיכה לנגן בהופעותיה. שיר נוסף, שמזכיר את האש של האלבום הקודם, נקרא YOU WON'T CHANGE ME, שמוסיף ללהקה גם צליל אורגן מידיו של נגן נוסף ושמו ג'ראלד וודרוף. וסולו הגיטרה של איומו פה פשוט אדיר. האיש הזה יודע לשלוף חשמל אמיתי ופשוט מאסטר בתחומו.


איומי: "השיר הזה מדבר על פרוצות. גיזר ראה אותן ואת הסרסורים שלהן בכל פינה בה הלך בסביבת האולפן שלנו, והחליט לכתוב על זה. גם לי היה נסיון לא נעים בתחום הזה. יום אחד הלכתי לרחוב החלונות האדומים שבאמסטרדם, כשהופעתי שם עם בלאק סאבאת'. נכנסתי לאחד התאים ונרדמתי במקום. התעוררתי רק אחרי זמן רב כדי לגלות שחרגתי מהזמן המקובל והסרסור צורח עליי להביא לו את הכסף שמגיע לו על זה".


אבל אז מגיע הרגע שבילבל מעריצים רבים של הלהקה וגרם להם לצרוח בקול. זה השיר IT'S ALRIGHT, שנשמע כמו בלדה שכתב פול מקרטני, ברגע של מחסור בהשראה, ושם את זה בידיו של וורד המתופף כדי שישיר. איומי הניח את הגיטרה החשמלית שלו כדי לעטר צלילי גיטרה ספרדית. לפחות באמצע השיר הוא נזכר כי מדובר בלהקת רוק והחזיר את החשמלית לידיו, כדי להעיף ניצוצות לכל עבר. אין מה לעשות, אני מת על איומי הזה והצליל שלו! אבל אחרי הסולו הנפלא הזה אנו חוזרים שוב לשיר הזה, שאפילו צליל המלוטרון לא מציל אותו, לטעמי. שיר זה אף יצא על גבי תקליטון וזכה לקליפ פרומו. הטריק השיווקי לא הועיל והשיר נכשל במכירות.


ההתעללות בביל וורד לא הייתה רק מוזיקלית. האיש סבל מאד משאר חבריו ללהקה, כפי שסיפר איומי: "ביל לא הרשה למנקות להיכנס ולנקות את החדר שלו במלון בו שהינו בעת ההקלטות. אז יום אחד השחלנו לתוך החדר שלו חתיכה ענקית של הגבינה המסריחה ביותר שיכולנו למצוא. שמנו אותה מתחת למיטה שלו. לאחר כמה ימים כבר בקע מהחדר ריח בלתי נסבל שגם נדבק בבגדים שלו. הוא לא טרח כלל לבדוק מה קורה בחדר שלו. הכל היה שם מזוהם. אני בטוח שהמנקות מתו ביום בו נאלצו לנקות אחריו שם כשעזב. בלילה אחד באולפן הלבשנו את ביל כהיטלר. זה היה קל, כי נתנו לו לשתות הרבה אלכוהול לפני כן. השגנו דבק חזק ושמנו על הראש שלו, כדי להעניק לשיער שלו את הסגנון שהיה להיטלר. עשינו לו גם שפם קטן. וכך, תוך כדי שהוא לא במצב להיות איתנו, הלבשנו אותו במדי הצבא הגרמני. הוא נראה נהנה מכל העניין, עד הרגע שבו היינו צריכים להסיר ממנו את הדבק. ברור שזה היה בלתי אפשרי כי זה היה ממש דבק חזק. אז נאלצנו לקחת מספריים ולספר אותו. התספורת שהענקנו לו לא הייתה כזו שספר צמרת יקבל עליה פרס. ממש חתכנו אותו. רק למחרת הוא התעורר מהשיכרון שלו, גילה את מה שקרה ורצה להרוג אותנו".


אין ספק כי בשיר הפותח, BACK STREET KIDS, שומעים את התבלין שעליו גדלו להקות פורצות דרך בזמנן, כמו מטאליקה ומגאדת'. וצלילי סינטיסייזר המוג שנשטפים בו מביאים את טעמו האישי של אוזי אוסבורן, שהודיע בראיון עמו אז, שברצונו לעשות אלבום סולו שיתבסס על צליליו של הכלי הזה. חבל שזה לא יצא לפועל. השיר הזה מדבר על רצונו של בחור להגשים את חייו בעולם הרוק, אך העולם הזה, בהמשך השיר, דורש ממנו לחיות בכלוב הזהב. עד כדי כך שהשיר מסתיים בקטיעה, ממש כמו מכונית לימוזינה מפוארת של כוכב רוק שמתנגשת בעוצמה בתוך קיר. כך נראתה גם בלאק סאבאת' בשנת 1976.


גם עטיפת התקליט לא הועילה למכירותיו. בעטיפה, בה נראים שני רובוטים במדרגות נעות, שמתחברים זה לזה (כנראה באופן מיני) בצורה רובוטית. לא עוד עטיפות חשוכות. המטרה הייתה לשווק אלבום, שייראה טוב לצד תקליטים של להקות כמו UFO ופינק פלויד. אבל העיצוב, שנעשה על ידי חברת HIPGNOSIS, לא הציל את המצב. נראה כי אף הרע אותו. מעצב העטיפה, אוברי פאוואל, סיפר: "אוזי אוסבורן נע הלוך ושוב בחדר, בעת פגישתנו במשרד. ציורים ושירטוטים שונים הוצבו בפניו, כשהוא שולל כל אחד מהם. באחד הוא מצא כי אין בו אלמנט מסחרי. באחר הוא טען שאין הסבר הגיוני. בשלישי גרס כי אין עניין וכו'. עד שלפתע נחו עיניו על שני הרובוטים במדרגות הנעות. הוא הצביע על הציור ואמר בנחישות לשאר כי זו העטיפה. כל הפגישה ארכה כשלוש דקות. כל האחרים הנידו ראשם מבלי לומר דבר ואני הייתי מאושר, אם כי המום מזה שהוא בחר דווקא את העיצוב הזה, שהוא למעשה סלט של כל מיני טכניקות גרפיות ששפכתי פנימה".


בתקליט הזה הובן לכל אנשי בלאק סאבאת' כי המשחק השתנה לגמרי - ולא לטובה עבורם.


ב-25 בספטמבר בשנת 1980 נפגשה יוקו אונו בבניין הדקוטה עם שומר הראש דאג מקדוגל, כדי לדון עמו בעניין האבטחה מסביב לה, לשון ולג'ון לנון. זאת בגלל כמות המעריצים שהחלה להתגודד מדי יום בכניסה לבניין במטרה להתחכך בחיפושית לשעבר. באותו יום שהה רינגו סטאר בלוס אנג'לס, ביחד עם הגיטריסט רון ווד (מהרולינג סטונס). השניים מקליטים שיר בשם BRANDY.


ב-25 בספטמבר בשנת 1981 פתחה להקת הרולינג סטונס את סיבוב ההופעות שלה בארה"ב באצטדיון JFK בפילדלפיה, שם ניגנה בפני קהל של 90,000. הסיבוב ממומן על ידי יצרנית הבושם JOVAN. שיתוף פעולה זה היה ראשון בעולם הרוק שהביא אחריו עוד המון חיבורים כאלו, בין אמנים וספונסרים.


אמנים פרסמו עוד לפני כן, בדרך כלל אלכוהול, טבק או ציוד הקלטה אבל הקשר עם JOVAN, אחת מבין שלוש חברות הבשמים המובילות, סימנה את החסות הגדולה הראשונה לסיבוב הופעות ארצי. הסטונס לא היו חייבים להשתמש בניחוח או ללבוש חולצות שלו. החברה פשוט קיבלה את הלוגו שלה על כל כרטיס ועל חומרי הקידום של סיבוב ההופעות, כולל פרומואים שנשלחו לתחנות רדיו.


בשנת 1971, הפכה JOVAN לחברת הריח הראשונה שמכרה מושק טבעי, ריח פראי העשוי מהפרשות של צבי מושק זכר. בשנת 1981 זה היה ניחוח פופולרי מאוד בקרב גברים צעירים שחיפשו להגביר את המשיכה החיה שלהם והיו קהל הליבה של הרולינג סטונס. אולי אתה לא זז כמו ג'אגר, אבל אולי אתה יכול להריח כמוהו. למרות הסיכונים בעסקה שכזו אז, העסק יצא לדרך ללא תקריות, הכניס כ-52 מיליון דולר ומכר למעלה מ-3 מיליון כרטיסים, מה שהופך אותו למסע רווחי ביותר של 1981.


להקות ומשרדי פרסום הריחו הזדמנות, מה שמוביל לעוד חסויות לסיבובי הופעות דומים. כשהסטונס ישיקו את סיבוב ההופעות העולמי הבא שלהם, STEEL WHEELS, בשנת 1989, היה זה הפעם בחסות באדווייזר.


ב-25 בספטמבר בשנת 2017 הופיע טום פטי בפעם האחרונה בהחלט עם להקת שוברי הלבבות שלו. כשבוע לאחר מכן הוא מת. ההופעה נערכה בהוליווד בול בלוס אנג'לס.


הקהל הרב לא ידע שבסיבוב הופעות זה נגרר פטי בדרכים עם שבר בירך. אבל בכל ערב, הוא והלהקה הנהדרת שלו נתנו את התמורה לכספם. ואחר כך כמה. הם ניגנו 56 קונצרטים ואחרי ההופעה בהוליווד בול הגיע הזמן לקחת הפסקה.


ואז, בדיוק שבוע לאחר מכן, ב-2 באוקטובר, הגיעה הבשורה המזעזעת. טום פטי נמצא מחוסר הכרה בביתו בלוס אנג'לס. הרופאים לא הצליחו להחיות אותו. מותו נקבע באותו ערב ממנת יתר מקרית של תרופות נגד כאבים שנטל כדי להקל על כאבי ירך ומחלות אחרות.


"תודה רבה," הוא אמר במופע האחרון בהוליווד בול. "תודה רבה שבאתם לכאן הלילה. אנחנו ממש נרגשים לחזור הביתה ולהופיע עבור המעריצים המקומיים שלנו. אני יודע שהמילה כנראה התפשטה אבל אם אתם לא יודעים, אנחנו חוגגים את יום השנה ה-40 שלנו עם הצוות הזה".


ב-25 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט הסולו השני של רינגו סטאר. הפעם הניחוח הוא קאנטרי ושם התקליט הוא BEAUCOUPUS OF BLUES.


SIDE 1

1. Beaucoups Of Blues

2. Love Don't Last Long

3. Fastest Growing Heartache In The West

4. Without Her

5. Woman Of The Night

6. I'd Be Talking All The Time


SIDE 2

1. 15$ Draw

2. Wine, Women And Loud Happy Songs

3. I Wouldn't Have You Any Other Way

4. Loser's Lounge

5. Waiting

6. Silent Homecoming


רינגו הוציא את התקליט הזה אחרי שתקליטו הקודם, SENTIMENTAL JOURNEY, התמקד בשירי סטנדרטים שאמו אהבה. האמת שרינגו חשב לעשות תקליט עם שירי קאנטרי לפני הקלטת תקליט הסטנדרטים, כשבראיון עמו, מפברואר 1970, הוא אמר לכתב עיתון LOOK: "יום אחד אעשה תקליט עם שירי קאנטרי. פעם הייתי דלוק ביותר על ענייני בוקרים. האם אתה חושב שלקחתי את הכינוי רינגו רק בגלל הטבעות שבאצבעותיי? ובכן לא, רינגו זה שם של קאובוי".


תקליט הקאנטרי של רינגו הופק על ידי פיט דרייק, נגן גיטרת פדאל סטיל אותו פגש המתופף בעת הקלטת התקליט ALL THINGS MUST PASS, של ג'ורג' האריסון. דרייק כבר היה בעל רזומה הקלטות עם בוב דילן ואלביס פרסלי. אז הוא הציע לרינגו שבמקום שהם יקליטו שירי קאנטרי ידועים, הם יכתבו שירי קאנטרי חדשים. רינגו הסכים והשניים יצאו למשימת בחירת השירים.


רינגו הגיע לנאשוויל ב-22 ביוני 1970. הביטלס כבר היו אז מפורקים והוא יצא לראשונה לאולפן הקלטות כאקס-ביטל. חמישה עשר שירים הוקלטו שם, באולפן שהיה שייך לגיטריסט, סקוטי מור, שהיה הגיטריסט של אלביס בשנותיו הראשונות. סקוטי גם עבד עבור רינגו כטכנאי ההקלטה שם.


למרות שמוזיקת הקאנטרי הטהורה בתקליט הזה הייתה כנראה די זרה לרוב מעריצי הביטלס ב-1970, בדיעבד, זהו תקליט טוב. בעוד הקול הקשוח של רינגו נראה מוגבל בהשוואה לקולותיהם של חבריו לביטלס, הוא הולבש באופן מושלם ללחנים הפשוטים פה. האמת? זה נשאר אחד מאלבומי הסולו הטובים ביותר של רינגו.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני אעז לנחש שלא יותר מדי אנשים שקוראים את המילים האלה יכולים לומר שהם מסתכלים על רינגו סטאר כדבר הבא בעולם הפופ. אתם עדיין איתי? לאחר מכן, אני מוכן לומר שלא תתאכזבו מהאלבום של רינגו וכנראה אפילו תאהבו את זה. כל מי שיכול להיזכר בביצועים המתגלגלים של רינגו ל- MATCHBOX של קרל פרקינס או ל- ACT NATURALLY של באק אוונס, או אפילו את DON’T PASS ME BY של רינגו עצמו מהאלבום הלבן, יידע על חיבתו של הביטל הבכור לקאנטרי.


אז לרינגו תמיד הייתה, בכל מקרה, תדמית קאנטרי מעורפלת, אז למה לא להוציא את תקליט הסולו הראשון שלו (בואו נהיה נדיבים ונשכח את 'מסע סנטימנטלי') בז'אנר הקאנטרי? זה נשמע כמו רעיון טוב. אז רינגו הלך כל הדרך לנאשוויל. עצם המחשבה על רינגו סטאר שמגובה ברשימת השמנת של מוזיקאי האולפן של נאשוויל... רינגו אפילו לא מנגן בתופים בתקליט, ואני חשבתי שהוא ניגן בתופים. אל תטעו, עם זאת, התקליט הזה הוא מנצח אמיתי. אם זה מזכיר תקליט כלשהו, זה נאשוויל סקייליין, רק שבמקום להיות בובי דילן החביב והמרווח מול הגיבויים המפוארים האלו של נאשוויל, זה ריצ'רד סטארקי החביב שמרטיט את ליבו.


קחו את השיר האחרון באלבום, שיר אנטי מלחמתי בשם 'שיבה שקטה הביתה'. עכשיו, בדרך כלל אין שום דבר נורא מצחיק בבחורה שמחכה שהבחור היפה שלה יחזור הביתה מהמלחמה, תוהה אם ההריגה שהוא עשה תשנה אותו, ואת כל המחשבות האחרות האלה שיתרוצצו במוחו של אדם בעמידה בשדה תעופה. בכל מקרה, הבחור חזר הביתה מהמלחמה, בסדר, אבל מיד לאחר מכן, רינגו שואל אותנו את השאלה, 'האם הוא באמת היה צריך למות?' - שאלה די כבדה לכל אחד, שלא לדבר על רינגו סטאר (שאם להאמין לשמועות מהביטלמניה המוקדמת, יש לו מנת משכל של, ובכן, פחות מאשר, נגיד, ג'ון לנון). אה, אבל רינגו ממשיך לענות על השאלה הכבדה, כשהוא שר, "לא, לא, לא...", כשהשיר מתפוגג. הכל כל כך לא ייאמן שזה אפילו לא בטעם גרוע. אחרי הכל, האם אתה באמת יכול לדמיין את רינגו סטאר מנסה לפגוע ברגשותיו של מישהו? רינגו משחק את התפקיד, וזה נשמע כאילו הוא כמעט לא עשה חזרות. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לשחק בטבעיות. אז אולי הוא לא האופק החדש במוזיקת ​​הפופ, אבל, לעזאזל. הוא באמת די טוב אחרי הכל".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "אחרי תקליט האסון האחרון שלו, רינגו סטאר יכול היה להמציא אלבום של מדריגלים מתקופת הרנסנס ולא למשוך את תשומת לבי. כפי שמתברר, הוא עשה בחירה הרבה יותר נבונה על ידי חיפוש אחר מוזיקה (ומפיק) שהוציאו את התכונות הטובות ביותר שלו.


אני כמעט יכול לשמוע את גניחות חוסר האמון שלכם, אבל בהדרכתו הקפדנית של המפיק פיט דרייק, רינגו פרח להיות זמר קאנטרי הוגן למדי. לדברי דרייק, ההקלטה כולה (כולל שלושה שירים שלא פורסמו), נעשתה תוך פחות משבוע. על זה, לבד, הוא צריך לקבל פרס גראמי. ולשירה של רינגו, שנלכדה סוף סוף במדיום מתאים, התקליט צריך לקבל - ובכן, מה דעתכם על הרבה מאזינים?"


ב-25 בספטמבר בשנת 1970 יצא MAD SHADOWS, האלבום השני של להקת מוט דה הופל.


SIDE 1

1. Thunderbuck Ram

2. No Wheels To Ride

3. You Are One Of Us

4. Walkin' With A Mountain


SIDE 2

1. I Can Feel

2. Threads Of Iron

3. When My Minds Gone


עיתון 'מלודי מייקר' כתב אז בזמנו: "המוזיקה של הלהקה הזו יותר עמוקה ממה שנראה. חברי הלהקה כותבים ומנגנים לפי ההתנסויות שלהם ומעט מתוכנן מראש לפני שהם נכנסים לאולפן הקלטות. תמיד כיף להקשיב ללהקה הזו". עיתון RECORD MIRROR הוסיף כי מדובר ב'אלבום שמופק היטב ומכיל מוזיקה עמוקה'.


שנת 1970 הייתה שנה טראומטית ללהקה זו. המכירות מאלבום הבכורה שלה, שיצא ב-1969, היו זעומות. לעומת זאת הקהל מילא עד אפס מקום כל אולם בו הופיעה. המצב הזה היה מוזר ובלתי נתפס עבור חבריה.

תקופת שישה החודשים שלאחר יציאת אלבום הבכורה, בנובמבר 1969, מצאה את הלהקה עובדת בקצב אכזרי, בממוצע מעל עשרים הופעות בחודש.


עיתון מלודי מייקר ציין בביקורתו על האלבום הראשון כי 'הנה עוד להקה טובה רק חבל שהזמר שבה נשמע קרוב מדי לבוב דילן, שרוחו גם מרפדת כמה מהשירים פה מבחינה מוסיקלית. שימו לב לגיטריסט מיק ראלפס. הוא עוד יכתוב לנו שירים משמעותיים בעולם הרוק'. הם לא ידעו שם כמה שהם צודקים במשפט האחרון.

למרות חוסר הביטחון הראשוני שלה מול הקהל, הלהקה בנתה לאט, אבל בטוח, מוניטין מדהים כאטרקציה דינמית בהופעותיה. למרות שמכירות אלבום הבכורה לא היו מיוחדות, חברת התקליטים הייתה להוטה להחזיר את הלהקה לאולפן כדי לתעד את השלב הבא בהתפתחותה.


את האלבום השני הזה הפיק בחור שנחשב למפיק הבית בלייבל הבריטי ISLAND. גאון מוזיקלי אך מוזר למדי בשם גאי סטיבנס. , שהפיק גם את אלבום הבכורה והגה במקור את שם הלהקה. סטיבנס רצה במקור להפיק להקה שתמלא בסיר הבישול שלו את יעדה, עם אלמנטים של הסטונס, להקת THE BAND וגם עקצוץ של בוב דילן. הוא לקח להקה לא ידועה בשם SILENCE והעמיד בחזית שלה (לאחר אודישנים שערך) סולן בשם איאן האנטר.


הרעיון של סטיבנס לקראת הקלטת האלבום השני הזה היה להקליט את הלהקה בהופעה חיה באולפן. הוא ראה שהופעות הלהקה יוצרות תהודה רבה ורצה לתפוס מהאווירה הזו לאלבום ואולי כך יצליח לעורר את הקהל לקנות את התקליט. המטרה הייתה ליצור בתקליט אווירת רוק'נ'רול ועם כמה שפחות תוספות של כלים או שירה אחרי כן. אך מה שיצא לבסוף בתקליט הוא ההיפך מהופעה חיה, אם כי התוצאה הזו מרתקת ועמוקה יותר מהקונספט הראשוני. האווירה הכללית באלבום הזה היא קודרת, אפלה וכבדה. בנוסף לכל זה, גם עטיפת האלבום נשאה עיצוב לא קליל במיוחד. זו עטיפה ששולט בה הצבע השחור, עם פרצוף מפחיד למדי שנמתח על כל שטחה.


ההקלטה של ​​האלבום השני התגלתה כתהליך ממושך ומפותל. איאן האנטר, זמר הלהקה: "הוא הוקלט על פני תקופה של כחצי שנה, אם כי היו לנו רק כשמונה או תשעה סשנים באולפן. היה לנו לוח עבודה צפוף מאוד בהופעות. היינו רוצים להמשיך ברוח האלבום הראשון, אבל אחברת התקליטים ראתה מה קרה בהופעות החיות ואמרה לנו שעלינו לעשות יותר רוק'נ'רול".


האנטר תיאר בראיונות מאוחרים יותר כיצד הוא התנהג באופן שחצני ומתנשא במהלך הסשנים לאלבום. הוא טען גם שהוא זה שהרס את האלבום כי שאר החברים הגיעו לנגן מוזיקה והוא דאג רק להאדיר את האגו שלו על חשבון האחרים באולפן. מסתבר שמאחורי המסכה השחצנית התחבא בחור מפוחד מבירמינגהם שאמור היה להיות חוד החנית בהרכב שלא הצליח לספק את הסחורה. אווירת התקליט הקודרת השתלטה עליו והשפיעה על מצב רוחו ועל צורת ההגשה שלו בשירים. מה גם שהאנטר חווה באותה תקופת הקלטות טראומה אישית. אשתו עזבה אותו ולקחה עמה את ילדיהם המשותפים. היא הטיחה בו שהיא לא מוכנה לקבל אותו כמוזיקאי עם שיער ארוך. אפשר לשמוע את הכאב שבוקע מגרונו כמעט בכל שיר באלבום הזה.


הלחץ מצד חברת התקליטים גרם למתחים לא קלים. החברה רצתה אלבום רוק פשוט ואילו מה שיצא ללהקה זה מקבץ שירים עם גוון קודר. שם התקליט לקוח משם שיר של בודלר, שגאי סטיבנס העתיק על גב עטיפת התקליט.


הביקורות לאלבום בזמן אמת היו פושרות והמכירות בהתאם. ופה נוצר מצב מוזר; ההופעות נהיו יותר מלאות. כל הכרטיסים נחטפו בהיסטריה, ואילו מכירות התקליטים היו זעומות. המצב הזה גם בלבל לחלוטין את חברת התקליטים שלא הבינה מה קורה עם הלהקה הזו.


המצב גרם ללהקה לשנות כיוון מהותי ולהקליט ללא הפקתו של גאי סטיבנס אלבום שלישי קליל ובעל גוון אקוסטי. שם האלבום - WILDLIFE. גם האלבום זה זכה לביקורות לא מחמיאות בלשון המעטה. למעשה, הוא קיבל את הביקורות הרעות ביותר מכל אלבומיה הראשונים של הלהקה.


השיר שפותח את האלבום MAD SHADOWS נקרא THUNDERBUCK RAM והוא אכן נשמע כמו רעם מתגלגל. הוא אחד מקטעי הרוק הטובים יותר ששמעתי מהלהקה הזו. יש בו את כל המרכיבים לגרום לי להרים ווליום עמו ולהרגיש נפלא. הפתיחה הרגועה שלו מעניקה למאזין זמן קצר לקשור את חגורת הבטיחות לפני שעפים באוויר. שיר אחד מהאלבום, WALKING WITH A MOUNTAIN, הפך לקטע קבוע בהופעות הלהקה. בגרסת התקליט מצטרפים ללהקה בקולות רקע מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס. מסתבר שהרולינג סטונס הקליטו באותו זמן באולפן הסמוך שירים לאלבומם STICKY FINGERS. לא סתם יש בשיר הזה קריצה ללהיט של הסטונס, ג'אמפינג ג'אק פלאש.


למעשה, השם STICKY FINGERS היה אמור במקור להיות בכלל השם של האלבום הזה. אפילו כבר הוכנה לו עטיפה עם השם הזה שהראתה דמות מפחידה בסטייל של פרנקנשטיין, שדוהרת על רכבת הרים.


כשג'אגר וריצ'ארדס שמעו על השם החדש שהלהקה תכננה לאלבומה השני, הם החליט שהם חייבים את השם הזה לעצמם. סטיבנס המפיק איפשר להם לקבל את השם הזה.


שם האלבום MAD SHADOWS נועד במקור להיות שם אלבום הסולו הראשון של סטיב ווינווד, שהיה חתום גם כן בחברת ISLAND ובדיוק פירק אז את להקתו, TRAFFIC. אך זמן קצר לאחר מכן טראפיק חזרה לפעילות והחלה לעבוד על אלבום עם שם אחר לגמרי - JOHN BARLEYCORN MUST DIE. גאי סטיבנס עבד גם על האלבום של טראפיק. וכך השם MAD SHADOWS התפנה ועבר ללהקת MOTT THE HOOPLE


השיר I CAN FEEL הוא שיר נהדר בסגנון גוספל. הפתיחה שלו יפהפייה עם אורגן האמונד וגם פסנתר שמנוגן דרך מגבר לזלי (ממש כמו שפינק פלויד עשו בפתיחה ליצירתם ECHOES). כמה שזה יפה. בשיר הזה אפשר גם לשמוע את דוושת הבס-דראם החורקת. טכנאי האולפן הבטיח למתופף דייל באפין, שהרעש של הפדל לא יישמע בהקלטה הסופית. אבל הנה עוד דוגמה ל'לך תסמוך על טכנאים'. אותו סאונד של פדל חורק אפשר לשמוע גם ב- SINCE I'VE BEEN LOVING YOU של לד זפלין. אבל מבחינתי הרעש הזה הוא חלק מהיופי של המוזיקה. יש כאן משהו טבעי שמעניק לנו את הצליל הטבעי שהיה באולפן בעת הקלטת השיר.


השיר שחותם את האלבום, WHEN MY MIND'S GONE, לא נכתב מראש ולמעשה הוקלט באופן ספונטני באולפן.


ממש לפני צאת האלבום הזה טסה הלהקה להופעות בארה"ב ושם נתקלה שוב באותה הבעיה; הופעות מלאות עד אפס מקום ומכירה שואפת לאפס מאלבום הבכורה שלהם. עוד לפני צאת האלבום השני ניסתה הלהקה להקליט אלבום הופעה חיה באולם FAIRFIELD HALL שבקרוידון. בהופעה הזו שימשה הלהקה כמופע חימום עבור להקת FREE. הבעיה הייתה שאמצעי ההקלטה שסופק באותו הערב נתן צליל הקלטה לא משובח. כמו כן ציוד הלהקה לא תיפקד כראוי בערב הזה והיו שם כמה בעיות טכניות. בעקבות כך נגנז הרעיון להוציא את ההקלטה הזו לאור. שיר אחד מההקלטה הזו, קאבר ל- KEEP A KNOCKIN של ריצ'ארד הקטן, נכלל כקטע שמסיים את האלבום השלישי WILDLIFE.


הביקורת לאלבום הזה, במגזין 'רולינג סטון', הידוע ציינה כי עטיפת האלבום נראית כמו מבחן כתם דיו של רורשאך. כלומר, כתם הדיו השחור על העטיפה התפשט בצורה כזו שיצא משהו מופשט שכל אחד יכול לראות בו משהו שונה.


"עטיפת האלבום הזה, שהיא תצלום של משהו הדומה לכתם דיו של רורשאך, מסמלת מאוד את המוזיקה שבפנים ואת תגובת המאזין לה. הנקודה של כתם דיו שכזה, אחרי הכל, היא העמימות המכוונת שלה, שמאפשרת (או מאלצת) את הצופה לראות אותה במה שהוא רוצה לראות. מוט דה הופל היא בעצמה כתם דיו ואולי זו הסיבה שלא הצלחתי להחליט אם אני באמת אוהבת את האלבום הזה או לא. כנראה שהם עדיין לא החליטו מה הם הולכים להיות.


האקלקטיות של האלבום המענג הראשון שלהם עדיין ניכרת בחדש, אך היא מאופקת ומפוזרת הרבה יותר. השיר היחיד שבו הכל מתאחד ואני שומעת קול ייחודי באמת הוא רצועת הפתיחה, TUNDERBUCK RAM, שלדעתי היא הטובה ביותר באלבום. אולי האלבום השלישי יהיה זה שבאמת יעשה לי את זה".


מבקרת האלבום, מליסה מילס, זו אותה מבקרת מוזיקה שהצהירה שתתאבד אם להקת אוריה היפ אי פעם תצליח.


ועוד אנקדוטה קטנה: להקת טראפיק כתבה את השיר LOW SPARK OF THE HIGH HEELED BOYS (מהאלבום שהמלצתי עליו לכם אתמול) על להקת MOTT THE HOOPLE וכישלונה המהדהד בתעשיית המוזיקה. בשנה הזו של 1971 החליטה הלהקה להתפרק לאחר ארבעה אלבומים שלא נמכרו כלל. רק דייויד בואי יכל היה להציל אותם - וזה מה שהוא עשה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.



גם זה קרה ב-25 בספטמבר:


- בשנת 1990 נבחן המתופף דייב גרוהל ללהקת נירוונה. הוא עבר את הבחינה בהצלחה רבה.


- בשנת 1982 הופיעה להקת קווין בתוכנית ההומור המצליחה, סאטרדיי נייט לייב. החברים ניגנו באולפן גירסה מלהיבה של CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE.


- בשנת 1992 נדקרו שני מעריצים של אוזי אוסבורן ועשרים מעצרים בוצעו לאחר שאנשים ביקשו לצאת לאחר ההופעה באוקלהומה סיטי. לאחר מכן הופנתה האשמה כלפי הדוכנים שמכרו אלכוהול במתחם. ובעניין אוסבורן, בשנת 2000 הוא דרש להסיר את להקתו לשעבר, בלאק סאבאת', ממועמדות למוסד התהילה של הרוק'נ'רול, אותו הוא כינה "חסר משמעות". הוא הוסיף, "בואו נודה בזה, שהלהקה הזו מעולם לא הייתה יקירת הממסד אלא להקה של האנשים הרגילים".


- בשנת 1976 הופיעו פול מקרטני ולהקת כנפיים בעיר האיטלקית, ונציה, במטרה לאסוף כסף לטובת העיר ההיסטורית הזו. אך כובד הציוד הרב גרם הרבה נזק לכיכר סאן מרקו.


- בשנת 1969 הגיע דייויד בואי למרכז המוסיקה והאומנויות של 'ברומלי' על מנת להרצות על הסכנות שטמונות בסם האל.אס.די. בואי ידע היטב על מה הוא מרצה כי אחיו למחצה, טרי ברנס, סבל מסכיזופרניה ושיש בסם הזה דבר שגורם למחלה לפרוץ החוצה. לכן הוא סירב לקחת ממנו, כי חשש שהגן המטורף של משפחתו מקנן גם בו ושהסם עלול להוביל גם אותו לשיגעון.


ב-25 בספטמבר בשנת 1980 מת אחד מגדולי מתופפי עולם הרוק - ג'ון בונהאם, מלהקת לד זפלין.




הסיפור הטראגי הזה נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". פרטים על הספר ורכישתו, בלחיצה פה.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר


Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page