top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 15 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-4 בספטמבר (4.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "דיברנו קצת בינינו לפני שהחלטנו להקים להקה ולעשות מיליון דולר" (ריי מנזרק, הקלידן של להקת הדלתות, בעיתון NME, שנת 1968)


ב-4 בספטמבר בשנת 1970, יצא תקליט אחד מתקליטי ההופעה הטובים והחשובים יותר בעולם הרוק - GET YER YA-YA'S OUT של הרולינג סטונס. על עטיפתו זה המתופף צ'רלי ווטס.


צד א': Jumpin' Jack Flash Carol Stray Cat Blues Love in Vain Midnight Rambler


צד ב': Sympathy for the Devil Live with Me Little Queenie Honky Tonk Women Street Fighting Man


תקליט זה מצליח לתפוס בדיוק את הסטונס באותם הימים ולהעביר את האווירה הזו לויניל. הסטונס - מחוספסים, מלוכלכים, טהורים ושמחים על חזרתם לפעילות בימתית כה מוצלחת. זה דוקומנט מדויק של להקה שלא ידעה כי בעוד כמה ימים מהקלטות אלו היא תיכנס למערבולת שחורה שנקראה פסטיבל אלטמונט. השירים בתקליט הזה הוקלטו במהלך סיבוב ההופעות של הסטונס בארה"ב, שנערך בנובמבר. בינתיים כבר ציחצחו מלאכי הגהינום את הסכינים שלהם לקראת אותו אירוע אומלל בו רצחו עשור שלם. תקליט זה הוא האחרון שיצא באופן רשמי בחברת DECCA, מטעם הלהקה (שמאלבומה הבא יצאה בלייבל אישי משלה) והוא זינק באופן מהר לצמרת מצעד התקליטים הבריטי.


כבר ביולי 1970 החל הריגוש, כשפורסם בעיתון הבריטי THANET TIMES: "נראה שעברו חודשים מאז שהסטונס הוציאו את תקליטונם האחרון. עדיין, מעריצים ייאלצו לחכות עוד שבועות לא מעטים עד שיראו את התקליט הבא של להקתם האהובה. תאריך יציאת התקליט נותר עדיין כתעלומה אך ידוע שהוא ייקרא GET YER YA YAS OUT והוא הוקלט במדיסון סקוור גארדן. החוזה של הסטונס עם חברת התקליטים DECCA פג ולא ידוע באיזו חברת תקליטים ייצא התקליט הזה".


התיכנון המקורי של הסטונס היה להוציא מההקלטות האלו אלבום כפול, כשהתקליט השני מוקדש לאמני החימום שליוו אותם באותו סיבוב (בי בי קינג ואייק וטינה טרנר). אך חברת התקליטים לא הייתה מעוניינת בכך ומיהרה לגנוז את הרעיון. הסטונס, שלא רצו לדחות את יציאת התקליט הזה (כפי שקרה להם עם BEGGARS BANQUET) החליטו ללכת עם חברת התקליטים ולהוציא את התקליט כבודד.


מיק ג'אגר: "חברת התקליטים הבריטית שלנו לא רצתה כלל אלבום כפול. 'מי זה בי בי קינג?' - הם שאלו שם. הם באמת לא ידעו. בסוף נאלצתי להיכנע כי זה לא היה שווה להתעקש על כך. למעשה, עדיין יש לי בבית את התקליט הכפול כפי שהיה אמור להיות במקור". לחברת התקליטים לקח כארבעים שנה להבין שהסטונס צדקו בגישתם כי בנובמבר 2009 שוחררה גרסת תקליט כפול, כפי שג'אגר רקח בשנת 1970.


התקליט GET YER YA YAS OUT הוא תקליט ההופעה השני שיצא לסטונס, כשהראשון היה GOT LIVE IF YOU WANT IT. ב-8 בפברואר 1970 ערך הצלם מייקל ברקופסקי צילום באוטוסטרדה, בה הוא העמיד את מתופף הלהקה, צ'ארלי ווטס, יחד עם חמור. בתחילה נדחתה עטיפה זו ונקבע סשן צילום אחר ב-7 ביוני עם צלם אחר, דייויד ביילי, המעצב ג'ון קוש קיבל 1,000 ליש"ט תמורת עיצוב העטיפה מהצילום שביילי עשה.

מה העיתונות כתבה בזמנו על התקליט?


עיתון RECORD MIRROR פרסם ב-5 בספטמבר 1970: "הסטונס ניצחו. הם כנראה אלה שאחראים לשינוי המחשבה של דור שלם".


מגזין בשם TRIBUNE פרסם: "בעוד מאה שנה, כשחוקרים יבחנו את תופעת הפופ, אני תוהה אם הם יבינו מדוע הסטונס היו אגדות בזמנם". עיתון 'לוס אנג'לס טיימס': "אין להקה שמנגנת רוק'נ'רול כה טהור ומוצק כמו הרולינג סטונס".


והרולינג סטון פרסם בביקורתו אז: "כמו המוצר שהוקלט, סצנת הקונצרטים של הרוק נראית בימינו לא בריאה. אני כמעט אף פעם לא הולך לראות להקות ידועות, כי רובן כל כך משעממות להפליא. סטנדרטים של ביצועים נמוכים מאוד, ואותם אמנים מעטים עם מספיק כישרון או עניין להעלות מופע אמין מסתיימים לעתים קרובות בהופעות כל כך צפויות, עד שאתה יוצא בסיפוק החיוור ביותר ועם מעט זיכרונות.


לתוך הסצנה המדכאת הזו התסערו הרולינג סטונס כשהסתובבו ברחבי אמריקה בסתיו שעבר והשאירו את רוב הקהל מרוצה וקרוב, אבל קיבלו ביקורות מעורבות ובסופו של דבר היו מבלבלות כי מעטים מאיתנו היו בטוחים למה לצפות ואיך להגיב. בשנת 1965, שנתפסו הסטונס בהוריקן של צעקות קופצניות, קיבלנו את כל העניין כמעין ביקור על טבעי, חוויה של עוצמה שחצתה את עניין המוזיקה. בשנת 1969 הם היו אמורים להוכיח את עצמם כלהקת במה, וההסתייגויות הציניות שלנו בוטלו ברגע שמיק ג'אגר צעד לבמה. שם הם היו בבשרם, הרולינג סטונס, התגלמות אולטימטיבית של כל הרעיונות והפנטזיות והתקוות שלנו לרוק'נ'רול, והתלהבנו.

אבל השאלה המציקה שנותרה הייתה, האם ההצגה שראינו באמת מבריקה כזאת, או שלא היינו במידה מסוימת נלהבים עקב היעדרות מופע טוב. מבחינת מה, הסטונס היו מסוגלים להיראות כמו אפוקליפסה רוקית אולטימטיבית.


הוצאת תקליט זה היא תענוג בלתי מוגבל. סוף סוף האלבום הזה מוכיח את הפחדים של מי שדאג לפחד. יותר מסתם פסקול להופעה של הרולינג סטונס, זהו מפגש עתיר השראה, חוויה אינטימית כמו ישיבה במרתף בזמן שהסטונס מתרוצצים משמחה עצומה סביבך. זה מוכיח אחת ולתמיד שהלהקה הזו לא מנגנת רק בשביל הקהל. היכן שרוב המופעים החיים נראים כמעט מביכים בתנוחותיהם ובהגזמות שלהם, ואפילו תקליט ההופעה של להקת המי בלידס החזיק בגוונים של הצהרת האמנות, התקליט החי של הסטונס במיטבו פשוט רוק. אתה לא יכול לאהוב אותו רק על מה שהוא, אתה יכול לאהוב אותו בגלל מה שהוא לא.


שנות השבעים אולי לא התחילו עם סיכויים בהירים לעתיד הרוק, אבל הרולינג סטונס בוודאי לא בצרות, ונראים כמו כוח גדול עוד יותר בשנים הבאות מכפי שהיו. עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אני מתחיל לחשוב על זה שהתקליט הזה יכול להיות האלבום הכי טוב שהם עשו אי פעם. אין לי ספק שזה קונצרט הרוק הטוב ביותר שהיה אי פעם וכל עוד הם ימשיכו לשגשג כך, עידן הרוק'נ'רול האמיתי יישאר חי ובועט איתם".


עד כאן הביקורות...


אין ספק כי הסטונס הצליחו במלאכת העריכה והמיקס של התקליט בכך שגרמו למאזין לשמוע מופע רוק ולא הקלטה של מופע. יש הבדל בין השניים. כשמקשיבים לתקליט הזה, אפשר לחוש שיושבים על הבמה בזמן שהסטונס מנגנים. לאחר פתיחה קצרה של הכרזת עליית הלהקה לבמה אנחנו מקבלים מתנה מחוספסת בדמות 'ג'ק פלאש המקפץ', שבהופעה חיה מביא את עוקץ הרוק באופן ברור יותר מהפקת התקליטון האולפני. ומיק ג'אגר נמצא בשיאו, כשהוא יודע את העבודה עם הצהרות כמו 'נפל לי כפתור במכנסיים. אתם בטח רוצים שהמכנסיים יפלו, נכון?'.


ויש את אחת הדרמות המוסיקליות הגדולות ביותר של הסטונס בתקליט זה (לא שחסר לחבר'ה האלו דרמות), בדמות השיר MIDNIGHT RAMBLER, שממחיש כי ג'אגר גם יודע היטב לנגן במפוחית מצד אחד ולרתק את הקהל מצד שני, על אותו רוצח בתנועה. השיר הזה חותם, בחוכמה רבה, את הצד הראשון של הויניל, כי שירי סוף צד ראשון הם אלו שגורמים לך, בדרך כלל, להרהר עליהם כשמשתרר אחריהם שקט, לפני הפיכת התקליט לצד השני. וצד ב' כמובן לא מאכזב. על ההתחלה שומעים בחורה-מעריצה שצועקת לסטונס לנגן את PAINT IT BLACK והם משיבים לה עם שחור אחר, בדמות 'סימפטיה לשטן'.


וזה רק עולה כלפי מעלה, עם שירים כמו LIVE WITH ME, LITTLE QUEENIE, הלהיט הטרי יחסית, 'נשות ההונקי טונק' וסיום מוחץ עם השיר הכה מיוחד, STREET FIGHTIN' MAN. מומלץ להקשיב לאלבום הזה עם מטלית מוכנה בצד, כי צריך לאחר מכן לנגב את הפטיפון מאגלי הזיעה ולאפשר למחט לנוח קצת אחרי אנרגיה שכזו.


לא עושים היום תקליטי הופעה כאלו!


ב-4 בספטמבר בשנת 1971 הייתה אמורה להקת המי להופיע את הופעתה הגדולה ביותר, באירוע חינמי מטעמה בהייד פארק, בלונדון.


אבל אירוע זה, שהיו אמורים להגיע אליו כ-200,000 איש, בוטל ברגע האחרון, על ידי הרשות הבריטית. הסיבה לכך הייתה גודל האירוע.


זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, התרעם מאד על כך ודבריו הודפסו, כמה ימים לפני מועד האירוע הזה, במלודי מייקר: "לפעמים אני ממש לא מבין את אנגליה. הם נותנים שם ללהקה אמריקנית שמסריחה משיווק (גרנד פ'אנק) לעשות הופעת חינם בהייד פארק, אבל הרשויות לא מאפשרות ללהקה בריטית לעשות כך. זה ממש טרגי שהופעות מהסוג שביקשנו לעשות, נופלות באופן גס שכזה"


ב-4 בספטמבר בשנת 1980 פצחה להקת יס בסיבוב הופעות לקידום תקליטה החדש, DRAMA, עם הופעה שנערכה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק.


מעריצים רבים, שהגיעו לראות את הלהקה, הופתעו לגלות כי בעמדת הקלידים לא נמצא ריק וויקמן אלא בחור ושמו ג'ף דאונס. אותם אנשים שפשפו עיניהם לגלות גם שג'ון אנדרסון הזמר נעדר ובמקומו מופיע בחור ממושקף ושמו טרבור הורן.


אנדרסון וויקמן פרשו אשתקד והיה זה מבצע מיוחד להביא את צמד הבאגלס (דאונס והורן, שהביאו את הלהיט 'וידאו הרג את כוכב הרדיו') לחלץ את הלהקה מהבוץ. התוצאה באה עם תקליט נהדר, אך לא כולם בקהל קיבלו את השינוי באהבה.


הורן: "הרעיון לתקוע זמר סוג ב', שהוא למעשה מפיק תקליטים, בקדמת להקה כמו יס ולשלוח אותו עמה לסיבוב הופעות עם 44 תאריכים באמריקה זה דבר נורא. השירים נוגנו כולם בסולמות המקוריים וזה היה קשה ביותר עבורי, עד שנאלצתי ללחוש בין ההופעות מרוב מאמץ שהשקעתי בשירה. מדי פעם צעקו לי מהקהל להתחפף מהבמה אבל אני הבנתי אותם כי גם אני הייתי מעריץ גדול של ג'ון אנדרסון. אבל היו בקהל גם כאלו שקיבלו אותי בחמימות".


הרצאות הרוק המתקדם "קרוב לקצה - הסיפור האמיתי של הפרוג רוק", להזמנות: 050-5616459



ב-4 בספטמבר בשנת 2023 מת המוסיקאי גארי רייט, בגיל 80. רייט, שסבל מפרקינסון ודמנציה, היה בעברו הקלידן-זמר בלהקת SPOOKY TOOTH וממנה יצא לקריירת סולו שבמהלכה גם זכה ללהיט ענק עם DREAM WEAVER. רייט היה חבר נפש של ג'ורג' האריסון ושניהם חלקו גם אמונה רוחנית.


רייט על השיר DREAM WEAVER: "בשנת 1972 הזמין אותי חבר שלי, ג'ורג האריסון, להתלוות אליו לנסיעה להודו. כמה ימים לפני שיצאנו, הוא נתן לי עותק של 'אוטוביוגרפיה של יוגי'. מיותר לציין שהספר נתן לי השראה עמוקה, והייתי מוקסם לחלוטין מהתרבות והפילוסופיה ההודית. הטיול שלי היה חוויה שלעולם לא אשכח.


כשקראתי יותר מכתביו של פראהאמנסה יוגאנאדה נתקלתי בשיר שנקרא 'אלוהים! אלוהים! אלוהים!'. אחת השורות בשיר התייחסה לרעיון של מוח ששוזר חלומות והמחשבה מיד עלתה בדעתי - אורג חלומות. רשמתי את זה במחברת שלי לכותרות השירים ושכחתי מזה. עברו כמה חודשים, ובסוף שבוע אחד, כשהייתי באזורים הכפריים באנגליה, הרמתי את המחברת שלי ונתקלתי במשפט DREAM WEAVER. בתחושת השראה לקחתי את הגיטרה האקוסטית והתחלתי לכתוב את השיר. תוך שעה סיימתי אותו. נראה שהמילים והמוזיקה זרמו ממני כאילו נכתבו על ידי מקור בלתי נראה".


אז לקחתי את ספרו של רייט ומצאתי שם עוד דברים שהוא אמר על השיר הזה: "את השיר כתבתי על אהבתו וחמלתו של אלוהים. ברמה האנושית, ניתן לומר שכל אחד מאיתנו הוא גם טווה חלומות, יוצרים חלומות משלנו ושוזרים את חיינו על פני גלגולים רבים, כמו שחקנים בסרט שמשחקים בתפקידים ככוכבי-על או כישלונות, גיבורים או נבלים - כולם חלק בלתי נפרד מהמגה-דרמה של יצירה. רק באותו יום, שבו אין לנו יותר רצונות או קארמה לעבוד ורק כשנרצה להיות אחד עם אלוהים במצב של אקסטזה, נתעורר מחלום האשליה הזה וניכנס למצב הגבוה ביותר של אושר תודעתי.


כשהתחלנו לעבוד על השיר הזה, לא היה לי מושג שזה יהפוך ללהיט, המניע את הצלחת האלבום. לכן הלכתי איתו על כל הקופה וניסיתי להפוך אותו לחללי כמה שאפשר. לא חשבתי שברדיו אי פעם ישמיעו את זה. מאד אהבתי את סינטיסייזר המיני-מוג והשתעשעתי בו בהקלטה. הייתי מרוצה מהתוצאות של מה שהייתי משוכנע שהוא 'שיר לאלבום' בלבד".


ב-4 בספטמבר בשנת 1962 הקליטו הביטלס סשן ראשון עם רינגו באולפני אי.אם.איי.


דיווח עיתון הקצב הליברפולי, מרסי ביט: "בשמונה וחמש עשרה דקות בבוקר, ביום שלישי ה-4 בספטמבר, התייצבו הביטלס במסלול ההמראה של שדה התעופה בליברפול, כשמזג האוויר גשום ועם רוחות. הבחורים היו במצב רוח מרומם ואחרי הטיסה הם נרשמו במלון צ'לסי ומשם הגיעו לאולפן של EMI. שם חיכו להם ג'ורג' מרטין, עוזרו רון ריצ'רדס וניל אספינל, שהסיע בנאמנות את ציודם לשם (והפעם לא בסופת שלגים). הגיע הזמן לעשות סינגל ראשון ושישה שירים נשקלו עד שנבחרו מהם שניים. בין ההקלטות לקח מרטין את הבחורים למסעדה האיטלקית החביבה עליו ושם סיפר להם מעלילות הקלטותיו עם ספייק מאליגן ופיטר סלרס".


באולפן נתקלו הביטלס בדרישתו של ג'ורג' מרטין להקליט את השיר HOW DO YOU DO IT שהוא שלח להם לאימון מבעוד מועד וסבר שיתאים להם. הארבעה, שרצו להקליט את שירם המקורי, LOVE ME DO, ביקשו מבריאן אפשטיין לשנות את דעתו של המפיק. אבל זה סירב.


ג'ורג' מרטין: "היה נהוג אז למצוא שירים לאמנים ברחוב דנמרק שהיה הרחוב של המו"לים בלונדון. חלק מעבודתי היה למצוא להיטים וחשבתי שהשיר המקורי של הביטלס יתאים לככב רק בצדו השני של הסינגל". הביטלס נאלצו ללמוד את השיר שנכפה עליהם ולהקליטו ורק לאחר מכן ניתנה להם ההזדמנות להקליט גם את שירם המקורי. לאחר זמן קצר נשמע לפתע קולו של מרטין הקורא לביטלס: "אפשר שתבואו אלי לרגע?... ובלי רינגו".


רינגו סטאר לא הצליח לשכנע את צוות ההקלטה בתיפופו. רון ריצ'רדס, עוזר המפיק, הודה בהמשך: "רינגו תופף טוב יותר מפיט בסט וידעתי שהוא יצליח להביא את עצמו בהמשך, אבל הוטלה עלינו משימה ליצור סינגל כאן ועכשיו. לכן היינו חייבים להביא פתרון בדמות מתופף מקצועי". ג'ורג' האריסון: "ניגנתי בהקלטה בגיטרה אקוסטית שלא היתה שייכת לי. המיתרים בה היו קשים ומתוחים יותר ממה שהייתי רגיל לו. הכאב באצבעותי הרג אותי".


לאחר ההקלטה הלכו ריצ'רדס ומרטין ביחד לכיוון ביתם ושוחחו על אותה הקלטה. הם חשבו שהביטלס זקוקים למנהיג ברור אבל לא ידעו מי. "ג'ון לנון והביטלס? או אולי פול מקרטני והביטלס? זה צריך להיות מותג שיימכר כמו קליף ריצ'רד והצלליות". ככל שהתקדמו במורד רחוב אוקספורד גילו כמה קשה להם להגיע להחלטה. מחשבה נוספת עברה בראשו של מרטין: "אולי הארבעה צודקים בכל זאת וצריך לשווקם כביטלס? אולי יש כאן משהו חדש ומעניין? אוקיי, זה בהחלט אפשרי, אבל מה עושים עם המתופף החדש? הרי סינגל ראשון של להקה חייב להביא איתו קצב מדויק וברור". ריצ'רדס הציע להביא לאולפן את מתופף ההקלטות קני קלייר שנחשב למקצוען על.


ג'ורג' מרטין חשב על המתופף אנדי ווייט.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 בספטמבר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין ב- INGLEWOOD FORUM שבלוס אנג'לס. זה היה לילה ארוך.


רוברט פלאנט לקהל, עם עלייתו לבמה: "ערב טוב. נחמד לחזור לכאן. זו ודאי הפעם השישית". זו הופעה שנרשמה בפולקלור ההופעות של זפלין כאחת היותר מלהיבות וחשובות. הקהל קיבל בברכה את השירים האקוסטיים החדשים שהלהקה ביצעה. פלאנט: "זה מעניק לי הנאה גדולה לשמוע את תגובתכם לזה. אנחנו ננגן לכם קטע בשם BRUN YR AUR שהוא שמו של קוטג' קטן בהרים של סנואודוניה, ליד וויילס. פירוש השם הוא 'חזה מוזהב'. זה כך בגלל שבכל בוקר השמש זורחת מעל האזור והקוטג' ממוקם בדיוק במרכז".


בהמשך בוצע, כמובן, הלהיט WHOLE LOTTA LOVE כשבסופו נשמע לפתע קול פיצוץ עז מזיקוק. "מי ירה את הזיקוק הזה? צריך לעצור אותו!", אמר פלאנט המופתע. אז עברו זפלין לביצוע COMMUNICATION BREAKDOWN, שהכיל בתוכו גם ציטוטים משירים כמו GOOD TIMES BAD TIMES וגם I SAW HER STANDING THERE ל הביטלס ו- FOR WHAT IT'S WORTH של בופאלו ספרינגפילד.


המופע נחתם עם ביצוע לשיר BLUEBERRY HILL של פאטס דומינו. אבל לא כולם אהבו את ההופעה. ג'ון מנדלסון, שהפליא לקטול את אלבום הבכורה של זפלין ברולינג סטון, המשיך בכתיבתו הסולדת בעיתון לוס אנג'לס טיימס:


"זו מוזיקה מתנשאת, גנובה מאחרים ורועשת. תארים אלו כבר אינם מספיקים לסיכום לד זפלין, כפי שהיה די ברור בהופעה של הלהקה בערב שישי בפורום. לאחר שמניתי את החסרונות המוזיקליים של הלהקה, האני הראשון לנבול מול האחריות להסביר את הצלחתה המסחרית המדהימה (דבר שמעיד על כך שהסיבוב הנוכחי הוא הסיבוב השני ברציפות בארצות הברית בחמשת החודשים האחרונים.


הצלחה זו עשויה להיות מיוחסת לפחות באופן חלקי לפופולריות המואצת בקרב קהל הרוק'נ'רול בגיל העשרה שחי על סמים המגיבים היטב למוזיקה הזו. הקהל מעריץ את ג'ימי פייג' כגיטריסט-על והיכולת של רוברט פלאנט ליצור קריקטורה מבריקה של הסולן הסקסי הטיפוסי עם יכולת לנפץ ארבעים בקבוקים עם הצווחות שלו.


השיר WHOLE LOTTA LOVE, למשל, מכה באוזניים ששרדו את הגיטרה של מארק פארנר ושהמוזיקה של בלאק סאבאת' כיצירת מופת של עדינות. מה שלא אומר שרבים מהקטעים הכבדים המופרזים עד כדי גיחוך של זפלין אינם כיף אבסורדי עצום.


זפלין החליקה גם לקטעים שקטים ובהחלט מוזיקליים בין צורחיו הנוראיות של פלאנט, כפיסות ביניים נעימות (אם רכי רחוקות מסינוור), כולל סולו באורגן עם ג'ון פול ג'ונס".


הקהל הלך הביתה ולד זפלין יצאה משם לחגוג את המשך הלילה במועדון טרובאדור, שם הופיעה להקת פיירפורט קונבנשן במטרה להקליט אלבום בהופעה. חברי זפלין עלו בשמחה לג'מג'ם, כשהאולפן הנייד שהושכר להקלטת האלבום הנציח גם את זה. חברי פיירפורט קונבנשן פחדו שפיטר גראנט, המנהל של זפלין, יגלה שמכשירי ההקלטה פועלים גם בזמן שלהקתו שם בפעולה. אבל גראנט לא פעל נגד הדבר. הוא פשוט דרש שסליל ההקלטה יגיע מיד לאחר מכן במלואו לידיו.


משם יצאה החבורה להמשך בילוי והפעם בבר המשקאות בארני'ס. שם נערכה תחרות שתיה בין ג'ון בונהאם, דייב פג (הבסיסט של פיירפורט קונבנשן) וג'ניס ג'ופלין. לא דווח מי ניצח בתחרות.


הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת הרוק המתקדם הבריטית, קראוואן. שמו הארוך הוא IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU.


צד א': If I Could Do It All Over Again, I'd Do It All Over You And I Wish I Were Stoned / Don't Worry As I Feel I Die With an Ear to the Ground You Can Make It / Martinian / Only Cox / Reprise


צד ב': Hello Hello Asforteri Can't Be Long Now / Francoise / For Richard / Warlock Limits


זמן מה לפני תחילת ההקלטות מצאה את עצמה הלהקה במצב עגום, כשחברת התקליטים שהחתימה אותה לראשונה (MGM) בעטה בה, אחרי אלבום בכורה שלא הצליח לעורר הדים. ייאושם של חברי הלהקה היה רב, אך הדלת נפתחה יום אחד, כשהם הופיעו במועדון הבילוי SPEAKEASY הלונדוני ושם קיבלו את העצה להשתמש בשירותי הניהול של טרי קינג, שהיה פעיל מאד בתעשיה.


קינג קיבל לזרועותיו את הלהקה ומיד ניגש לנהל משא ומתן עם חברת התקליטים DECCA, למורת רוחו של גיטריסט הלהקה, פיי הייסטינגס, שרצה להתקבל לחברת האחים וורנר. קינג הצליח להביא להם עסקה מיוחלת בחברת DECCA ועם חוזה ביד נקבעו גם הקלטות.


תהליך ההקלטה החל בספטמבר 1969 באולפני טאנג'רין הקטנים והאפלים, ברחוב BALLS POND ROAD שבלונדון (שם יקליטו בהמשך גם הצ'רצ'ילים שלנו את תקליטם הראשון בשם ג'ריקו ג'ונס).


הייסטינגס: "כל קטע שהקלטנו שם קיבל אווירה חיה, כי לא ממש הפקנו את זה אלא פשוט הקלטנו את עצמנו מנגנים, כשפה ושם עשינו אחר כך תיקונים. זה לא היה קל. בזמנו היה האולפן עם שמונה ערוצים וזה אומר שאם צריך לתקן משהו בערוץ מסויים, זה מוחק את מה שכבר היה בו באותו רגע. התיקונים היו דבר מותח מאד לעשיה".


השירים קיבלו קרדיט כתיבה משותף, אם כי לא נכתבו באמת ביחד על ידי הארבעה, אך הרעיונות שכל אחד תרם ליצירה של חברו נתנו את התחושה השיתופית לדבר.


לפני צאת התקליט יצא, ב-7 באוגוסט 1970, תקליטון עם השיר HELLO HELLO שלא נחל הצלחה רבה במכירות אך משך מספיק תשומת לב כדי לתת ללהקה להופיע בכמה מקומות שיווקיים חשובים.


בתקליט זה הלכה הלהקה על כל הקופה, בימים בהם הרוק המתקדם הבריטי עדיין היה בתהליכי מיצוב (תקופה שעסקני רוק מתקדם אוהבים לכנותה PROTO PROG). יש כאן נגינה מופלאה של ארבעה חבר'ה צעירים אך שאפתניים שלא יודעים כי בתקליטם הבא יגיע הדבר לאחד משיאי הפרוגרסיב, אי שם בארץ האפור והוורוד. תקליט זה מכיל את כל האלמנטים הידועים שמאפיינים את הרוק המתקדם שצץ מאזור ושמו קאנטרברי. אלו הם חוש הומור, אלמנטים של ג'אז וצליל אורגן האמונד מחוספס להפליא.


למי שלא יודע, חברי הלהקה הם הגיטריסט פיי הייסטינגס (שגם ניחן בקול גבוה), הבסיסט ריצ'רד סינקלייר (שמספק את הקול היותר נמוך ועשיר), האורגניסט דייב סינקלייר (שהוא בן דודו של ריצ'רד) והמתופף ריצ'רד קוגלאן. בתקליט מתארח גם החלילן ג'ימי הייסטינגס (שאתם יכולים לנחש שהוא קרוב משפחה של אחד מחברי הלהקה).


בביקורת, שפורסמה באותו זמן בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו', נאמר: "זה אחד התקליטים הטובים של השנה. יש בו צליל מלודי עשיר שזורם בנינוחות. הלהקה ממש זורחת כאן בנגינתה בצוותא ושומעים שחברי הלהקה ערכו חזרות רבות לפני שבאו להקליט. הצליל הג'אזי שלהם מזכיר את סופט מאשין אבל זה לא רלוונטי. להקת קראוואן יצרה כאן אלבום שגורם להקשבה מהנה ביותר".


בעיתון TIME OUT נכתב אז בביקורת: "הלהקה שומרת מרחק מיצירות עם מקצבים באמת מורכבים שהן נחלתה של להקת סופט מאשין. קראוואן מתמקדת ביצירות ארוכות ומלודיות בעוד היא נשארת מהודקת וקצבית. יכול להיות שלפעמים הגישה שלה חופשית מדי. הצד הראשון סובל מקטעים ששבורים לחתיכות, כולל שלושים שניות של מלודיוה לא קשורה למה שלפניה או אחריה. אבל, מצד שני, זה מעניק איכות חולמנית. חבל שאי אפשר לדבר על הלהקה הזו מבלי להזכיר את סופט מאשין באותה נשימה. עדיין, יש אנשים שמייחלים שסופט מאשין תחזור לנגן בסגנון התקליט הראשון שלה. אלו, ודאי, ינהרו אחרי קראוואן".


בעיתון STRANGE DAYS נכתב: "זה תקליט שאפשר לשפוט אותו באופן נייטרלי. כמה מהשירים פה מכילים תתי-פרקים, שלולא קשירתם ביחד לא היו להם חיים משלהם".


בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת: "קראוואן הייתה צריכה להצליח בגדול עם תקליטה הקודם והראשון, אבל זה לא קרה והיא צריכה להצליח עם התקליט החדש. במקום בו סופט מאשין פנתה לצורות מוזרות של מוסיקה, קראוואן נשארה באמצע, בין המוסיקה המתקדמת למוסיקת הפופ, עם צליל שמזכיר את פינק פלויד. הכוח של הלהקה בא מהקלידן דייב סינקלייר, שמנגן בגמישות רבה".


בעיתון MUSIC NOW נכתב אז: "העטיפה של התקליט קצת תפלה, אבל המוסיקה מחפה על זה. היא עדינה, מוזרה וכובשת".


בעיתון FRIENDS נכתב: "קראוואן היא כנראה אחת הלהקות הטובות ביותר באנגליה בימינו. כשהיא לא שרה את המילים אלא רק מנגנת, היא כמעט בלי ניתנת לנגיעה. תתעלמו צהעטיפה הנוראית ותצללו למוסיקה. שניים או שלושה קטעים כאן פשוט מדהימים. השאר טוב מאד".


התקליט, עם צילום העטיפה שנעשה בפארק הולנד שבלונדון, לא נמכר היטב בזמנו אך הפך מאז לאבן דרך חשובה עבור מי שהרוק המתקדם הבריטי בלבבו.



הרצאות מיוחדות על הרוק המתקדם של אז והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459



ב-4 בספטמבר בשנת 1982 יצא אלבום ללהקת המי ושמו IT`S HARD. אכן קשה.


SIDE 1 1. Athena 2. It's Your Turn 3. Cooks County 4. It's Hard 5. Dangerous 6. Eminence Front


SIDE 2 1. I've Known No War 2. One Life's Enough 3. One at a Time 4. Why Did I Fall for That 5. A Man Is a Man 6. Cry If You Want


ברוכים הבאים לאלבום האולפן האחרון של להקת המי למשך זמן רב ובוודאי השנוי במחלוקת שלה. התקליט זכה לכמה ביקורות נלהבות כשיצא, אבל הפך במהרה לתקליט האולפן המושמץ שלה ואחת הסיבות הגדולות ביותר לכך הוא שהלהקה לא הקליטה יחד לעוד 24 שנים. אולם לפני שיצא, הגיטריסט פיט טאונסנד לא רק קידם את האלבום, הוא התלהב ממנו כהתחדשות של הלהקה. זה התחיל בנסיבות מוזרות...


התקליט הקודם של הלהקה, FACE DANCES, זכה להצלחה מסחרית אבל היה מאכזב מאוד עבורה. גם הזמר רוג'ר דאלטרי וגם פיט טאונסנד דיברו על כך שהלהקה שלהם לא ממש התחברה למה שיצרה וטאונסנד היה נחוש שזה לא יקרה עם התקליט הבא. עם זאת, היו לו בעיות משלו לפתור קודם; עד סוף 1981, הוא לא רק שתה אלכוהול בכבדות אלא גם היה מכור לאטיבן ולכדורי שינה וצרך קוקאין מעורב בהרואין. בקיצור - הוא היה במצב הרסני. כשהגיע לבית הוריו לחופשת חג המולד, הוא נראה כל כך קרוב למוות שהם התחננו בפניו שיבקש עזרה.


כשהתאחד עם אשתו קארן, ממנה הוא נפרד בשנתיים האחרונות, הוא טס לקליפורניה למרפאת גמילה בניהולה של מג פטרסון. שם הוא עבר את אותו טיפול נוירו-אלקטרי שעזר לפני כן אריק קלפטון להתגבר על התמכרותו להרואין (טאונסנד ביקש אז לעזור לקלפטון לצאת מההתמכרות). בזמן שהיה שם הוא שלח הודעה לחברי להקתו שהוא רוצה לחזור לעבודה. "הצלחתי לשכנע את החבר'ה בלהקה שאני אשאר בחיים אם הם ירשו לי לעבוד איתם שוב. אחרי הפיאסקו של המופע שלנו באולם ריינבאו בלונדון בשנת 1981 בו שתיתי ארבעה בקבוקי ברנדי ונקלעתי לריב מאחורי הקלעים עם רוג'ר, התקשיתי להוכיח לו שאני הולך ליהנות מהעבודה עם הלהקה, ושהיה לי חשוב שהיא תסתיים כמו שצריך, ולא תיגמר בגלל הפטירה המנטאלית המזורגגת שלי".


כשטאונסנד חזר מקליפורניה, חברי הלהקה היו מוכנים עבורו וערכו חזרות בבית המפיק-טכנאי גלין ג'ונס, שסיפר: "הלהקה עבדה, חבריה היו פעילים, הם כתבו. רוג'ר ניגן בגיטרה. אם הייתי אומר מיד, 'תשמעו חבר'ה, לא בא לי לעשות את התקליט', הם נראו כאילו היו רוצים גם להמשיך בלעדיי. הם פשוט עשו את זה כי הם רצו לעשות את זה. זה היה ממש מוזר. חשבתי 'אני באמת רוצה להיות עם החבר'ה האלו'...".


אבל מה הם ינגנו? לטאונסנד היו רק שני שירים מוכנים לאלבום החדש והכישלון של התקליט הקודם היה בראש מעייניו. "לפני שהתחלנו להקליט, ישבתי עם כולם ואמרתי 'תקשיבו, על מה האלבום הזה יהיה? מה נגיד? אני לא יכול פשוט ללכת ולכתוב שוב מלא שירים ולהביא אותם ולקוות שתרגישו טוב לגביהם או לקוות שהם יהיו נכונים ללהקה או לקוות שמעריצי הלהקה יחשבו שהם מתאימים ללהקה. בואו לפחות כולנו נחליט איך אנחנו רוצים שהאלבום יישמע, בין אם אנחנו רוצים שהוא יהיה שונה או ישן, פתוח או משוחרר או מהודק או מה, ואפילו יותר מכך, על מה בעצם אנחנו רוצים שהנושא של השירים יעסוק לפני שאנחנו מתחייבים. ואז לפחות נדע מה הייתה המטרה. על מה אתם רוצים לשיר? תגידו לי, ואני אכתוב את השירים. רוג'ר, אתה רוצה לשיר על מהומות גזע? אתה רוצה לשיר על הפצצה הגרעינית? אתה רוצה לשיר על דיאטות פולי סויה? תגיד לי!' וכולם פשוט אמרו, 'אההה'.


אז אמרתי, 'שאני אגיד לכם על מה אני חושב שאנחנו צריכים לשיר?' אז סיפרתי להם. וזה בעצם הפך לוויכוח... אחרי שקבענו די מהר שיש לנו מעט מאוד בסיס משותף, גילינו שלכולנו היה אכפת מאוד מכדור הארץ, האנשים שעליו, מהאיום על ילדינו ממלחמה גרעינית, מחוסר היציבות ההולכת וגוברת של הפוליטיקה של ארצנו".


בראיון אחר ראיון ב-1982, פיט דיבר על איך הגישה החדשה של להקת המי ריגשה אותו אז והחייתה אותה. "כולם מרגישים תחושת דחיפות גדולה, אני חושב שזו הדרך היחידה לנסח את זה. זה קצת שינה את הגישה שלנו כי עכשיו יש לנו משהו שאנחנו רוצים להוציא ולעבוד עליו במאה אחוז; אנחנו רוצים לדחוף את זה לגרון של אנשים, במובן מסוים. הרבה חומר שאנחנו עושים כרגע די מיוסר. הרגשתי שפתאום ללהקה הייתה מטרה חיצונית והיא באמת איחדה אותנו מאוד, היא גרמה לנו להרגיש כמו בני אדם, חלק מהחברה, חיים על כוכב, לא ככוכבי-על מבודדים שדאגו להתקדם בגיל העמידה, עם בעיות של כספים, והאם הם יכולים לקנות מכסה רדיאטור אחר לרולס רויס שלהם. חיינו שוב בעולם האמיתי. למרות העובדה שאיננו יכולים לשנות את מי שאנחנו, או העובדה שאנו נפרדים מהחברה, אלא כדי לבסס מחדש את עמדתנו כצופים, כפרשנים, ככותבים עם הטיה רגשית כבדה. במידה רבה, זה נתן ללהקה הרגשה של להיות שוב ביחד".


עם זאת, רוג'ר דאלטרי (הזמר, כן?) כבר אז לא היה נלהב בעניין המוצר החדש הזה וכך אמר כשזה יצא לחנויות התקליטים: "זה יותר אלבום חי. אני חושב שהוא מאוד לא יומרני. זה לא האלבום האהוב עלי במיוחד של הלהקה. אני חושב שיש בו בערך חמישה שירים ממש טובים. אני חושב שמבחינה מוזיקלית אתה פשוט לא יכול להמשיך לעשות את אותו הדבר הישן. אני חושב שזו הייתה אחת הטעויות שלנו; זו אחת הביקורות העיקריות שלי על האלבום הזה. זה קצת כאילו הלהקה עושה מה שהיא יודעת לעשות ואני לא אוהב את זה במיוחד. אני אוהב לקחת סיכונים".


בשנת 1994, דאלטרי היה נחרץ יותר. "זה תקליט שלא היה צריך לצאת בכלל. היו לי מריבות ענקיות אז עם פיט... כשהאלבום הסתיים ושמעתי אותו אז אמרתי, 'פיט, זה פשוט תקליט מחורבן וזה לא צריך לצאת!'. זה יצא כי כרגיל עשו לנו מניפולציות באותו זמן על ידי דברים אחרים. חברת התקליטים רצתה תקליט ושנעשה סיבוב הופעות. מה שאמרתי לפיט היה, 'למה אנחנו משחררים את השירים האלו? למה? בוא נגיד שזה היה ניסיון למשוך את הלהקה בחזרה לפעילות, עכשיו בוא נגנוז אותם ונלך ליצור אלבום אמיתי'. הוא אמר, 'מאוחר מדי. זה מספיק טוב, ככה אנחנו עכשיו'... זה היה קשה".


גם זה קרה ב-4 בספטמבר.


- בשנת 1968 צילמו חברי הביטלס באולפני TWICKENHAM שני סרטי פרומו לשירים HEY JUDE ו- REVOLUTION. כדי להימנע מבלגאן עם חוקי איגוד המוסיקאים, לנון ומקרטני שרו באמת על גבי פלייבק של שאר הכלים.


- בשנת 1968 היו אמורות להופיע שתי להקות שונות זו מזו על אותה במה ב- HAMPSTEAD HEATH שבלונדון. הלהקות היו ג'פרסון איירפליין ו- FAIRPORT CONVENTION. פרסום לאירוע נעשה מראש, אך למקום הגיעו מאות בודדות של אנשים, כנראה בגלל הגשם הרב שירד באותו יום. לפיכך שתי הלהקות קיצרו את הופעותיהן על הבמה.


- בשנת 2000 מת דייויד בראון, הבסיסט הראשון של להקת סנטאנה. בן 53 במותו.


- בשנת 1985 נעצר גרג אולמן בפלורידה. הוא הואשם בנהיגה בשכרות ונהיגה עם רישיון שפג תוקפו. אולמן נידון לחמישה ימי מאסר ועבודות שירות, אותן עשה על ידי הפעלת מסיבת סיום ללא סמים ואלכוהול בבתי ספר תיכוניים באזור.


- בשנת 1969 אירע אירוע מביש בטלוויזיה. להקת YOUNGBLOODS בוטלה ברגע האחרון מלהופיע בתוכנית THE TONIGHT SHOW של ג'וני קארסון. הלהקה נקראה להופיע לאחר שהלהקה המקורית שנקבעה לתוכנית (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) ביטלה את הגעתה עקב עזיבתו הפתאומית של ניל יאנג את ההרכב. להקת YOUNGBLOODS הסבירה לעיתונות המקומית שהיא פרשה בגלל שהפקת התוכנית חזרה בה מלתת לה לנגן שני שירים כפי שהובטח. ג'וני קארסון לא ריחם עליהם ואמר כך בשידור: "הם התלוננו על התפאורה, התאורה, הסאונד, התוכנית - על הכל. אז החלטנו לקנח את האף שלהם, אמרנו להם שהם רק יום וחצי בעולם השעשועים ושלחנו אותם הביתה". מאותו רגע עברו שנים עד שלהקות רוק חזרו להתארח בתוכנית הזו.


- בשנת 1971 הופיע ג'ק ברוס כאמן ראשי בהייד פארק. אמני החימום היו קינג קרימזון ורוי הארפר, שכמעט מת זמן קצר לפני כן מזיהום שנגרם לו כשעשה הנשמה מפה לפה לכבשה. ברוס, ששמע על המקרה, החליט להקדיש להארפר את השיר BORN UNDER A BAD SIGN שהחליט להציגו לקהל הפעם בשם BORN UNDER A BAAAD SIGN. המילה BAAAD באה כלעג לצליל קולה של הכבשה. הארפר קיבל את העניין בהומור.


- בשנת 1964 הופיעה להקת האנימלס לראשונה בארה"ב בתיאטרון PARAMOUNT שבברוקלין.


- בשנת 1942 נולד ג'ין פארסונס, שהיה הגיטריסט בלהקות הבירדס ו- FLYING BURRITO BROTHERS.


- בשנת 1972 נרצח פרנסיסקו קארוסו, מפיק הופעות בטקסס, לאחר שסירב לתת כריך בחינם מדוכן הכריכים לאדם במהלך הופעה של להקת ווישבון אש, אותה הזמין להופעה.


- בשנת 1968 החרימו תחנות רדיו בשיקגו את השיר STREET FIGHTING MAN של הרולינג סטונס. זאת בשל מסרים שמעודדים הפגנות אלימות.


- בשנת 2006 מת מתופף להקת באדפינגר, מייק גיבינס. הוא מת בשנתו בביתו שבפלורידה. בן 56 במותו.


- יום זה הוא תאריך יום הולדת לגיטריסט קים ת'אייל (מלהקת סאונדגארדן) - נולד בשנת 1960... ולמתופף מרטין צ'יימברס, מלהקת הפריטנדרס - נולד בשנת 1952.


ב-4 בספטמבר בשנת 1955 נולד דייויד ברוזה.


באפריל 1978 הוא היה שם חדש בעולם המוזיקה הישראלי. הוא מילא את מקומו של יצחק קלפטר בהצגה 'שיחות סלון' (של יהונתן גפן) ושירו 'יהיה טוב' ריפד את מצעד הפזמונים. כך גילה אז לעיתון להיטון:


"אני לא רציתי להיות זמר. להיפך. תמיד היו לי הסתייגויות מכל מה שקשור לבמה ולהופעות. תמיד התחמקתי מהשתתפות בהצגות או במסיבות בית הספר. כששמעתי מאמי על נסיונה כזמרת - לא חשבתי בכלל על שירה כמקצוע. כשחזרתי לישראלי אימצו אותי חברים אוהבי מוזיקה. פתאום מצאתי את עצמי ב'תשואות ראשונות', משם הוזמנתי להיבחן ללהקה צבאית. נבחנתי ועברתי אבל רציתי להישאר נאמן לעצמי ולא הצטרפתי. לא רציתי להיות במסגרת שמכתיבה לי מה לשיר. זה לא בשבילי. אז ביקשתי להיות סתם חייל אפור.


אבל אין זה קל להתקיים ממשכורת צבאית, כשאין לך משפחה בארץ. בשביל לקיים את עצמי התחלתי להופיע בשירה ספרדית ונגינת פלמנקו במועדון 'המערה'. משם הוזמנתי לבית התה 'בית הובן' ולעין הוד. שם שרתי ושטפתי כלים. כשאחותי טליה, הצעירה ממני, שבה גם היא ארצה והתגייסה, הבנתי שביזבזתי זמן וביקשתי לצרף את שנינו ללהקה צבאית. כך הגעתי לענף הווי ובידור של צה"ל. טליה ואני הקמנו שם שלישיה עם דפנה ארמוני".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page