top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 26 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-9 בספטמבר (9.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JULY MORNING במהלך סיבוב הופעות של אוריה היפ עם להקת SHA NA NA. חיכינו באוטובוס ההסעות שלנו ולקחתי גיטרה כדי להפיג את השיעמום. זה היה בבוקר של חודש יולי, אך שאר השיר הובא מהדמיון. כשהשיר הובא לראשונה לחדר החזרות של הלהקה, הוא היה בנוי כשיר אקוסטי לגמרי. הלהקה לקחה את מה שהבאתי וביחד הרמנו את השיר למקום אחר. זה אחד הרגעים הטובים ביותר של דייויד ביירון בשירה. מאז הפך השיר לסוג של המנון. בבולגריה זה מין המנון לאומי, כשאנשים הולכים לים ב-1 ביולי ושרים את זה ביחד כשהשמש מתחילה לזרוח" (קן הנסלי - אוריה היפ)


ב-9 בספטמבר בשנת 1977 התארח דייויד בואי אצל מארק בולאן - בפעם האחרונה.


צילומי אותו פרק, בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של מארק בולאן, שנקראה MARC, לא היו קלים ונרשמו תקלות לרוב ששחררו קללות לרוב מפי הנוכחים. להקת הפאנק, GENERATION X, הגיעה גם היא להצטלם בפרק זה, עם סולנה הבלונדיני בילי איידול, עם איחור ניכר בצידה וללא ציוד נגינה. הסיבה לכל זה - מכונית ההסעות של הלהקה אדומת השיער נתקע באוטוסטרדה, בדרך לאולפן.


לבולאן נדרשו שישה טייקים עד שהצליח להציג כהלכה את הלהקה מול המצלמות. כשמנהל הלהקה שמע כי אנשי העריכה ייאלצו לחתוך מהשיר שאיידול וחבריו ביצעו, הוא איים לחתוך משם ללא שוב ונתרצה רק כשהובטח לו כי הלהקה תוצג במלוא הדרה.


לאחר מכן הגיע הזמן לפנות את האולפן לאורח הבא שהיה דייויד בואי. השניים פצחו בחזרה מאולתרת, מול המצלמות, על שיר שהמציאו במקום ונשמע מחוספס מדי. אז התכונן בואי לביצוע השיר HEROES, כשהוא נעמד באופן הכי גזעי שיש. לאחר מכן הצטרף בולאן והשניים החלו לנגן את השיר המאולתר שרקחו, כשלפתע נשמע המנחה זועק כי הוא מקבל זרמים חשמליים מהמיקרופון שלו.


הזמן תיקתק בעצבים וכל דקה שעוברת סיכנה את השלמת הפרק, כי האיגוד איפשר צילומים רק עד השעה שבע בערב ולא רגע אחד לאחר מכן. בינתיים עמד בואי וחייך לעצמו. 'מה שעשינו עכשיו לא היה הטייק לשידור, נכון?', הוא שאל לפתע וחיוכו נמחק כשהבין כי יכול להיות שמה שעשו יהיה בשידור עצמו. הגיע הזמן לצילום טייק נוסף, כשלפתע נפל בולאן מהבמה הקטנה, מרוב התרגשות.


'תביאו בבקשה קופסת עץ למארק', יעץ בואי המבודח והוסיף, 'עלינו לעשות טייק נוסף כי הטייק הזה לא הושלם' - אבל איש ההפקה לא הקשיב לו והחל לאותת לקראת סיום. בשעה שבע בערב בדיוק כיבו הטכנאים את מתגי ההפעלה ופנו לצאת לביתם. להקה נוספת שהייתה אמורה להצטלם, THE RODS, ראתה כי כך והחלה להתפרע כי חיכתה זמן רב והנה כעת מטאטאים אותה החוצה.


בולאן, שראה כיצד הכל הלך נגד התכנון, נכנס לחדר האיפור ופרץ בבכי, בזמן שבואי עסק בהתבוננות בתוצאות הצילום. ביציאתו מהאולפן הוא סיכם את האירוע כחוויה מהנה ביותר. בואי יצא גיבור באותו יום (לפי מילות השיר שביצע), אך הוא לא ידע כי בהגעתו להתארח העניק מתנת פרידה לחברו הוותיק, שבקרוב מאד ימות בתאונת דרכים. על כך, בהמשך...


ה-9 בספטמבר בשנת 2009 היה יום חג לאוהבי הביטלס.


ביום זה יצא באופן רשמי מחדש קטלוג הלהקה המשוחזר, במהדורות מונו וסטריאו, על ידי חברת התקליטים EMI וחברת APPLE CORPS, שמטפלת בענייני הביטלס. הדיסקים יצאו כבודדים (רק במהדורות הסטריאו) וניתן היה לרכשם גם בקופסאות מהודרות. גרסאות המונו יצאו רק בקופסה, מהאלבום הראשון ועד האלבום הלבן (כי אבי רואד ולט איט בי יצאו בזמנו רק בפורמט סטריאו). בנוסף, יצא גם האלבום הכפול PAST MASTERS, שמכיל את התקליטונים והגיע גם הוא בסאונד משודרג להפליא.


כפי שהוכרז באפריל 2009, הקטלוג של הביטלס שודרג דיגיטלית בקפידה מהמאסטרים המקוריים, על ידי צוות שעבד באולפני אבי רואד. כל האלבומים יצאו כך, לפי התבנית בה יצאו בזמן אמת באנגליה, למעט האלבום MAGICAL MYSTERY TOUR, שנשען על הדרך בה יצא בארה"ב (כאלבום שלם ולא כשני תקליטונים מורחבים).


במהדורות אלה לא נכללו קטעי בונוס, למעט המיקסים שעשה ג'ורג' מרטין בשנות השמונים לאלבומים !HELP ו- RUBBER SOUL.


ולמרות שבשנים האחרונות יצאו סרג'נט פפר, האלבום הלבן ואבי רואד (ואוטוטו ריבולבר) במיקסים משודרגים מבית היוצר של ג'יילס מרטין (הבן של...), נשארו הגרסאות שיצאו בשנת 2009 (וההוצאות שקדמו להן, מסדרת MFSL) כדבר האותנטי ביותר לשימור סאונד ההפקה של הביטלס בסיקסטיז.



ב- 9 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש ללהקת RUSH (יצא לי חרוז...). שמו הוא SIGNALS והרבה ממעריצי הלהקה לא הבינו מדוע הלהקה הייתה חייבת לשנות כך כיוון.


SIDE 1

1. Subdivisions

2. The Analog Kid

3. Chemistry

4. Digital Man


SIDE 2

1. The Weapon

2. New World Man

3. Losing It

4. Countdown


שלושת חברי הלהקה הצליחה בתחילת עשור האייטיז לעשות מעבר מרשים ביותר שזיכה אותה בהמון אוהדים חדשים. אחרי הצלחת התקליט MOVING PICTURES, שיצא בשנת 1981, היה ברור למעריצים רבים שבתקליט הבא הם יקבלו יותר מזה.


אבל השלישייה האמיצה אימצה את הטכנולוגיה החדשה בזרועות פתוחות והחליטה להוביל את המעריצים הנאמנים שלה במסלול מוזיקלי קצת אחר, תוך שמירה על רמה מוזיקלית וטקסטואלית גבוהה. התוצאה באה עם אלבום ייחודי מאוד שמיקד את הצליל למשהו דיגיטלי ומודרני יותר.


"אחרי ההצלחה של התקליט הקודם, היינו יכולים לעשות כל דבר שאהבנו", ציין הגיטריסט אלכס לייפסון, "ובעולם של ראש, זה בדרך כלל אומר שהגיע הזמן לשנות דברים". עם זאת, לייפסון פחות התלהב אז כשחברו ללהקה, הבסיסט גדי לי, אימץ בחום את הרעיון להביא הרבה צלילי סינטיסייזרים לתקליט.


הלהקה צללה בחוזקה אל עולם שטוף במקלדות וחדש ביותר במכשור אלקטרוני. התוצאות לא רק חילקו את קהל המעריצים שלה, אלא גם הפסיקו מערכת יחסים ארוכה ופוריה עם טרי בראון, המפיק במשותף של כל האלבומים שלה מאז FLY BY NIGHT מ-1975.


הבעיה מנקודת מבטו של לייפסון לפחות, טמונה לא בשירים אלא בהפקה לא סדירה. "בכמה מקומות מרכזיים היה דגש רב מדי על המקלדות", הוא הסביר. “אני זוכר שהתכופפתי כדי להחלק את הכפתור שאחראי במיקסר ההקלטה על עוצמת ערוץ הגיטרה במיקס. טרי בראון חייך אליי, שלח את ידו והעביר את הכפתור באצבעו בכיוון ההפוך כשהוא מוריד את עוצמת נגינתי. אני מסכים עם הקונצנזוס ש-SIGNALS הוא בין התקליטים החשובים והמעניינים ביותר שלנו, אבל מסיבות מובנות יש לי זיכרונות מעורבים מהתקליט הזה. טרי היה חלק גדול מהלהקה הזו. מלבד ההפקה בפועל, הוא היה שם במשך כל מפגשי הכתיבה והעיבודים, כך שיציאתו מהלהקה הותירה חור גדול. אבל עמוק בפנים הבנו שהגיע הזמן להיפרד".


ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "באלבום ה-12 שלהם, חברי להקת ראש מעלים טיעון חזק לדעה שטכנולוגיה מתקדמת אינה בהכרח אותו דבר כמו התקדמות. לרוע המזל, הם דפקו את העסק. למרות שהתקליט הוקלט באולפן עם הגאדג'טים הכי מתקדמים, החל מאוספי הסאונדים הנדרשים של הסינטיסייזרים ועד הקלטה ועריכת מיקס באופן הכי חדשני., דבר מאלו אינו משפר את המוזיקה. אם כבר, ראש יוצאת מהג'ונגל הדיגיטלי הזה כשהיא משעממת מתמיד.


נראה כי הטעות העיקרית של הלהקה הייתה הדגשת סינטיסייזרים על חשבון הגיטרה של אלכס ליפסון. מכיוון שהתפיסה של צליל מסונתז אצל ראש כל כך צרה ומורכבת בעיקר מצלילים מעורפלים שהם המקבילה השמיעתית לאפקט ערפל של קרח יבש - הלהקה נוטה להישמע כאילו היא לכודה בכדים של מוך. ללא יתרון שאפשר לפעול נגדו, השירה הצפופה של גדי לי מרחפת בין השירים מבלי לפגוע. בסופו של דבר, זה תלוי במתופף ניל פארט להחזיק את כל זה יחד. זה בעיקר תקליט מבוזבז, וכמעט כל האותות של ראש נתפסים כסטטיים".



ב-9 בספטמבר בשנת 1965 פירסם עיתון אמריקני בשם HOLLYWOOD REPORTER את המודעה הבאה:


"נגני רוק ופולק מטורפים וגם זמרים דרושים לתפקידי משחק בתוכנית טלויזיה חדשה. יש מקום לארבעה בלבד..".


תהליך האודישן סינן את הארבעה, שהגיעו מפינות שונות; מיקי דולנז, מייק נזמיט, דייוי ג'ונס ופיטר טורק. במהרה הם הונדסו להרכב בשם THE MONKEES, שהפך להצלחה היסטרית אדירה בארה"ב ורבים ראו בו (באופן שגוי) את התשובה לביטלס. מה שכן, ההרכב הזה הוציא, בין שלל רב של שירים איומים, גם כמה פנינים שנשמעות נהדר עד עצם היום הזה..


437 גברים צעירים נבחנו לתפקידים. בעיקר מוזיקאים ושחקנים מתקשים בזמנו. גם סטיבן סטילס וג'ון סבסטיאן נכנסו לאודישנים ונדחו לתפקידים בתכנית. השמועה הייתה כי צ'רלס מנסון ניסה זאת, אך זה לא היה נכון. בסוף היו אלו מיקי דולנז, מייק נזמית', פיטר טורק ודייבי ג'ונס שזכו לכרטיס הכניסה לממלכת הקופים.

בהתחלה לא ניגנו ארבעת הנבחרים בכלי נגינה משלהם והשירה שלהם הוקלטה על גבי צלילים שהוקלטו על ידי קבוצת מוזיקאי אולפן מיומנים. נקודת המפנה הגיעה בשנת 1967 כאשר התעקשו הם גם לנגן ולכתוב שירים.


הלהקה הזו הייתה מושא לבוז בקרב חלק מאוהדי המוסיקה שחשו שהם תוצר של בידור תאגידי מטעה, שתפסו את המרחב האווירי שמתאים יותר למוזיקאים אותנטיים.


מיקי דולנז, אחד מהארבעה, הסביר: "מישהו פשוט שאל אותנו. אני לא זוכר מי בדיוק איזה רגע, אבל מישהו כנראה שאל אותי," אז אתה מנגן על כל התקליטים המוקדמים האלה שלכם?" ואמרתי, "טוב, לא. חלקם נוצרו לפני שאפילו לוהקתי להרכב". ואני חושב, שוב, מנקודת המבט שלי, שכל הבלבול הגיע, ועדיין קיים, אם חושבים על המאנקיז כלהקה. זה נהיה מאוד מבלבל וזה פשוט לא מדויק. המאנקיז לא הייתה להקה. זה עדיין לא להקה. זו תוכנית הטלוויזיה של הלהקה הזו שרצתה להיות הביטלס. רצינו להיות הביטלס. זה מה שתוכנן. וייצגנו את כל אותם ילדים ברחבי ארצות הברית והעולם שהיו במרתפים ובמוסכים שלהם וניגנו רק לעצמם שירים וניסו להתפרנס. זה מה שהלב והנשמה של המופע היה בערך. זה מה שגרם לנו להצליח".


ב-9 בספטמבר בשנת 1970 הקליטה להקת דרק והדומינוס את השיר LAYLA.


בשלב זה כבר היה ברור שלוח זמני ההקלטות לאלבום נקבעו לפי הזמן הפנוי של הגיטריסט דוואן אולמן. ביום זה חזרו ארבעת חברי הדומינוס עם אולמן לאולפן, אחרי ארבעה ימי מנוחה בהם הוא הופיע עם להקת האחים אולמן.


קודם כל הושלמו באולפן (קרייטריה שבמיאמי) תוספות למספר שירים עד שהדרך הייתה פנויה להקלטת שיר חדש. הם לא ידעו אז מה תהיה חשיבותו האדירה בעולם הרוק. הוא מתחיל בביצוע מהיר את צלילי השיר AS THE YEARS GO PASSING BY, של איש הבלוז אלברט קינג. כשקלפטון כתב את השיר, זה החל כבלוז איטי, אבל דוואן אולמן הוא שהאיץ את ההקדמה כדי ליצור את מה שאנו מכירים מאז.


קלפטון ניגש לשיר את השיר במיקרופון באופן שלא נשמע כמותו לפני כן בוקע מגרונו. בסוף הסשן הושלם חלקו הראשון של השיר LAYLA.


בהקלטה זו ניגן אולמן בגיטרת גיבסון לס פול אותה רכש בסוף שנת 1968 בחנות כלי הנגינה LIPHAM שבפלורידה. שבוע ימים בלבד לאחר ההקלטה הזו כבר נפרד אולמן מהגיטרה כשהחליף אותה (כשהוא מוסיף 200 דולר וראש מגבר) בגיטרת גיבסון לס פול משנת 1959, שהייתה בבעלות ריק סטיין, גיטריסט להקת "בלון האבן", שחיממה את האולמנים באותו יום בו נערכה העסקה ביניהם.


קלפטון ניגן בגיטרת פנדר סטרטוקאסטר אותה כינה בשם BROWNIE. מה גם שמגבי הגיטרה האימתניים בהם השתמש בעבר, הוחלפו במגבר קיטרה קטן באופן משמעותי, שיצר עבורו צליל שונה ומרתק לא פחות.


לסיפור השלם של להקה זו - תלחצו פה.


ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא אלבומה השני של להקת הרוק המתקדם CURVED AIR ושמו SECOND ALBUM.


SIDE 1

1. Young Mother

2. Back Street Luv

3. Jumbo

4. You Know

5. Puppets


SIDE 2

1. Everdance

2. Bright Summer's Day '68

3. Piece of Mind


הצד הנסיוני של הלהקה בא יותר לביטוי כאן, מאשר באלבום הבכורה שלה. אף יצא לה להיט גדול מהאלבום, בשם BACK STREET LUV. זו לא הייתה הפתעה ללהקה שהשיר הצליח מפני שחבריה תכננו את השיר מראש כסינגל שיצא באופן עצמאי לפני האלבום השני. למעשה, הוא במקור תוכנן לצאת כסינגל מבלי להיכלל באלבום. טוב שהחברים שינו את דעתם בעניין ובסוף הוא נמצא בו, כרצועה השניה.


השירים ללהקה הולחנו בעיקר על ידי דאריל וואי הכנר / קלידן ופרנסיס מונקמן הקלידן / גיטריסט. כל אחד מהם הביא את לחניו ללהקה בנפרד. לכן ניכר הבדל מהותי בצורת סגנון ההלחנה השונה בין שניהם. הם לעולם לא הלחינו יחד.


רבים מאוהבי הלהקה התמגנטו בעיקר על זמרת הלהקה, סוניה כריסטינה. עד כדי כך שאף התאהבו בה. את ההרכב השלימו הבסיסט איאן אייר והמתופף פלוריאן פילקינגטון-מיסקה.


צד א' של האלבום הוקדש ללחניו של וואי בעוד צד ב' ללחניו של מונקמן. שני המלחינים לא הסכימו ביניהם על לחנים. הם לא יכלו להגיע למצב בו הם מלחינים ביחד. ולמעשה כבר כאן החל הסדק לקראת התפרקותה המוקדמת של הלהקה שנה לאחר מכן.


דאריל וואי היה מוזיקאי פרפקציוניסט חובב מוזיקה קלאסית שעמד מול פרנסיס מונקמן, המוזיקאי חובב הניסויים הדיסהרמוניים במוזיקה והג'אמים המוזיקלים החלליים. היה זה ממש כמו שמן ומים. כוחות נפרדים.

עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1971: "לאחרונה שמתי לב שעל הבמה נוטה הלהקה לכיוון מוזיקה חשמלית והתקליט הזה משקף זאת היטב. הדגש הוא על שילוב הכינור החשמלי עם מגוון הקלידים.


התוצאה היא שהגיטרה והבס בקושי מצליחים למצוא את דרכם החוצה. גם קולה של סוניה קריסטינה סובל בגלל זה. באופן כללי אהבתי את התקליט אך רכיבים אלקטרוניים לא אמורים להוות תחליף למוזיקה טובה".

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת משלו באותו חודש: "המוזיקליות בין חברי הלהקה היא טובה אך התוכן המוזיקלי לא מאוזן בתקליט הזה עד כדי אי נוחות. הדגש על הטכניקה גרם ללהקה להקריב את הנשמה".




גם זה קרה ב-9 בספטמבר:


- בשנת 1941 נולד זמר הנשמה אוטיס רדינג. הוא מת בהתרסקות מטוב בשנת 1967, בגיל 26 בלבד.


- בשנת 1973 הופיעה להקת ג'נסיס באולם 'אולימפיה' שבפריס. זו הייתה ההופעה שפתחה את סיבוב ההופעות לקידום התקליט SELLING ENGLAND BY THE POUND.


- בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי בפעם הראשונה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. הוא ביצע בה שלושה שירים. באותו יום צילום לא היו נוכחים פרסלי וסאליבן באולפן הקבוע. סאליבן היה בשלבי החלמה מתאונת מכונית ופרסלי היה בהוליווד בצילומים לסרט. המחליף של סאליבן בפרק הזה היה צ'ארלס לאוטון (השחקן מהסרט 'המרד על הבאונטי').


- היום, במהלך הופעה בטקס פרסי הווידאו של MTV, ביצעה להקת נירוונה את השיר LITHIUM, וסיימה אותו כשהבסיסט, קריסט נובוסליק, השליך את הבס שלו גבוה באוויר. כשהוא ניסה לתפוס את הגיטרה, הוא פספס והכלי פגע בעוצמה בראשו. אאוץ'.


- בשנת 1946 נולד ברוס פאלמר, הבסיסט של להקת בופאלו ספרינגפילד. הוא נאלץ לפרוש ממנה לאחר שגורש מארה"ב לקנדה בגלל ענייני סמים. בהמשך הוא חזר לעבוד עם ניל יאנג. הוא מת בשנת 2004.


- בשנת 2008 נעצר אריק קארמן (לשעבר מלהקת הראספבריז וגם בעל הלהיט ALL BY MYSELF) בעיר הולדתו קליבלנד באשמת נהיגה תחת השפעת סמים. הוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל, אך ריצה 30 יום בלבד.


- בשנת 2005 אישרה מועצת העיר ליברפול להרוס את מקום הולדתו של רינגו סטאר, משום שלא הייתה לו "שום משמעות היסטורית". הבית, בדינגל (שהיה אחד האזורים העניים ביותר בליברפול) היה אחד מ -460 נכסים שנהרסו לצורך פרויקט התחדשות. המועצה אמרה כי אין טעם להשאיר את בית ילדותו של רינגו משום שבילה שם רק שלושה חודשים מחייו.


- בשנת 1945 נולד דאג אינגל, הקלידן-זמר בלהקת IRON BUTTERFLY.


ב-9 בספטמבר בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:




ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום IMAGINE של ג'ון לנון. לא סתם הוא יצא ב-9.9, כי 9 הוא מספר המזל של לנון. הקרדיט על האלבום נכתב JOHN LENNON PLASTIC ONO BAND - WITH THE FLUX FIDDLERS


SIDE 1

1. Imagine

2. Crippled Inside

3. Jealous Guy

4. It's So Hard

5. I Don't Want To Be A Soldier


SIDE 2

1. Give Me Some Truth

2. Oh My Love

3. How Do You Sleep?

4. How?

5. Oh Yoko!


באנגליה יצא האלבום חודש אחד לאחר מכן בחברת APPLE. ובמודעה שפורסמה בזמן אמת בלהיטון נכתב כך: "הופיע! תקליט הזהב החדש של ג'ון לנון - 'תאר לעצמך'. מצורף חינם פוסטר ענק".


האלבום הזה נשמע שונה מאד מהאלבום הקודם של לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND. באלבום הקודם ניגנו עמו רק רינגו סטאר בתופים, הבסיסט קלאוס פורמאן ופה ושם קלידים מתוצרת בילי פרסטון. באלבום IMAGINE השתמש לנון במגוון גדול יותר של מוזיקאים. רינגו סטאר לא היה פנוי הפעם להקלטות אך מי שהגיעו היו המתופפים ג'ים קלטנר ואלן ווייט, קלאוס פורמאן, ניקי הופקינס הקלידן, ג'ורג' האריסון, חברי להקת באדפינגר ועוד.


גם עיבודים של כלי מיתר הוספו לחלק מהשירים והפכו את האלבום הזה ל'אלבום מתוק', לעומת המרירות של האלבום הקודם. לנון הכריז על האלבום כסוג של נסיון מכוון שלו להביא את דעותיו לכמה שיותר אנשים, על ידי כך שהמתיק להם את הגלולה המרה.


אווירת המוות שאפפה את האלבום הקודם פינתה את מקומה לטקסטים על אהבה ואופטימיות (בחלק מהשירים כמובן...). השינויים האלה גרמו להאזנה קלה יותר לאלבום הזה. גם ההשמעות ברדיו פרחו בזכות זה. לנון, שהיה מרוצה מאד מאווירת הנכאים של האלבום הקודם וחש כי שיקף בה היטב את מצבו אז, ידע שצריך לשנות אווירה על מנת לקבל חשיפה גדולה יותר. סוג של התמסחרות אך ללא פשרות.


רוב הסשנים להקלטת האלבום הזה נערכו במאי 1971, באולפן החדש שלנון בנה באחוזתו באסקוט, אנגליה.הוא עבד במהירות והקליט שמונה שירים תוך שבוע. ההפקה של התקליט הייתה בידי לנון ויוקו אונו ביחד עם פיל ספקטור.


ההעלאות הנוספות של השירה וכלי נגינה נעשו באולפני RECORD PLANT שבניו יורק, בסוף יוני ותחילת יולי של 1971. כלי התזמורת הוקלטו שם על ידי התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. טורי זיטו הוא שתיזמר את תפקידי התזמורת. הסקסופוניסט הידוע קינג קרטיס הקליט סולו של סקסופון בשני שירים.


הקטע שפותח את האלבום הוא אחד משיריו המוכרים (ויש כאלה שאומרים גם הצבועים) ביותר של לנון. השיר נכתב בהשראת ספר שכתבה יוקו אונו ב-1963 בשם GRAPEFRUIT, שכלל כמה יצירות בתוכו שנפתחו במילה IMAGINE. אחת מיצירות הספר אף הודפסה במילותיה בצד האחורי של עטיפת האלבום:





לנון מנגן פסנתר בשיר הזה. פורמאן על הבס. אלן ווייט בתופים והתזמורת הפילהרמונית ברקע. השיר הזה הוא סוג של ביקורת פוליטית וחברתית שהוחבאה על ידי לנון מאחורי עטיפת סוכריה צבעונית של לחן קליט, מילים פשוטות וביצוע עדין.


אז נכון שיהיו כאלה שיגידו כי הוא צבוע בשל העובדה שבתקופה ההיא הוא חי באחוזה ענקית בגודלה. אך אל תשכחו שלנון חי בילדותו ונעוריו חיים לא קלים בכלל שעליהם ניסה לפצות עם רכוש רב, דבר שעדיין לא הצליח להוריד ממנו את אמת המרירות שנגסה בו. סך הכל מדובר פה באיש מאד אומלל.


לנון לקח את קרדיט כתיבת השיר לעצמו בלבד, אך מאוחר יותר אמר כי יוקו הייתה צריכה להיות שותפה גם כן. ב- 6 בדצמבר 1980, יומיים לפני שנרצח, עשה לנון ראיון רדיו עם אנדי פייבלס ל- BBC ושם הסביר: "צריך לראות את זה כשיר מאת לנון / אונו, כי הרבה מהליריקה והקונספט הגיעו מיוקו. אבל באותו יום הייתי קצת יותר אנוכי, קצת יותר מאצ'ואיסטי, לצערי".



השיר השני נקרא CRIPPLED INSIDE והוא תואר בזמנו על ידי לנון כשיר קאנטרי סתמי. השיר הזה מבוצע על ידי לנון ביחד עם האריסון שעושה סלייד על DOBRO, ניקי הופקינס בפסנתר, קלאוס פורמאן וסטיב ברנדל בקונטרבס, טד טרנר (מלהקת ווישבון אש) וג'ון טאוט (מלהקת רנסאנס) בגיטרות אקוסטיות ואלן ווייט בתופים.


טרנר היה בדיוק עסוק עם להקתו באולפנים של APPLE בהקלטת אלבומם PILGRIMAGE כשלפתע הגיעה שיחת טלפון לאולפן מחבר משותף של הלהקה ושל לנון, שהזמין אותם להגיע ממש עכשיו לסשן עם לנון. טרנר קיבל את ההצעה. הגיטריסט השני בלהקה, אנדי פאוואל, סירב. טרנר חיכה באולפן למכונית רולס רויס שהגיעה לקחת אותו. בתוכה ישב כבר ניקי הופקינס. וכך הם נסעו יחד לסשן של השיר הזה.


השיר JEALOUS GUY הוא אחד השירים שלנון מביע בהם את אחת מחולשותיו הגדולות ביותר. אלן ווייט ניגן בשיר הזה בויבראפון, שהתמקם באמבטיה בגלל שהאולפן היה קטן מדי מכדי להכיל גם אותו.


המלודיה לשיר הזה נלקחה מלחן שכתב לנון במהלך שהותו עם הביטלס ב-1968 ברישיקש שבהודו. הוא קרא אז לשיר החדש שלו בשם CHILD OF NATURE. הביטלס עצמם לא הקליטו אז את השיר הזה (שיצא מאז רשמית בגירסת חמישים השנה לאלבום הלבן). השיר הזה הפך מאז לאחד מלהיטיו הידועים והאהובים ביותר של לנון כסולן. ג'ון חש קנאה רבה מאד כלפי יוקו, עד כדי תלות. הוא השתגע מזה שהיא יודעת עוד שפה (יפנית) שאין לו מושג בה ולכן הם לא משדרים עד הסוף באותו גל. הוא דרש ממנה להיות צמודה לו בכל רגע נתון (למרות שרבים חשבו כי היא זו שדרשה להיצמד אליו).


יוקו אונו סיפרה: "הוא קינא בכך שהייתה לי שפה אחרת בראש. שפה יפנית שהוא לא יכל לחלוק איתי. זו לא הייתה קנאה פיזית כי אם רוחנית".


במהלך ראיונות תקשורתיים שעשה לנון לאלבומו, הסביר על השיר: "כשאתה מאוהב במישהי, אתה נוטה לקנא, ורוצה להחזיק אותה במאה אחוז. זה מה שאני עושה. מבחינה אינטלקטואלית, חשבתי שלהיות הבעלים על אדם זה זבל, אבל אני אוהב את יוקו ואני רוצה להחזיק אותה לגמרי. אני לא רוצה לחנוק אותה. כשיש לך כל כך מעט אהבה כילד, ברגע שאתה מוצא אותה, אתה רוצה להיתלות בה. אתה תופס אותה כה חזק, שאתה נוטה להרוג אותה".


פול מקרטני הצהיר בגיליון "פלייגירל", בפברואר 1985: "הוא (ג'ון) נהג לומר 'כולם בעד מקרטני', אז הוא כתב 'אני פשוט בחור קנאי' והוא אמר שהשיר היה עלי. אז אני חושב שזה היה רק ​​סוג של קנאה".


לאחר מותו של לנון, גילתה יוקו אונו לרולינג סטון, שהוא גרם לה לרשום רשימה של כל הגברים איתם שכבה לפני שנפגשו. "הוא כתב שיר, "בחור קנאי", שהיה צריך לומר לאנשים כמה הוא מקנא. אחרי שהתחלנו לגור ביחד, זה היה ג'ון שרצה אותי שם כל הזמן. הוא גרם לי להיכנס איתו לשירותי הגברים. הוא פחד שאם אשאר באולפן עם הרבה גברים אחרים, אני עלולה ללכת עם אחד מהם".


יוקו אונו תרמה למילות השיר. עם זאת, בגלל היחס השלילי של הציבור כלפיה באותה תקופה, היא לא קיבלה קרדיט בכתיבה. היא אמרה ל- NME: "ובכן, אם זה היה סתם ג'ון, הוא היה נותן לי את הקרדיט הנכון, אבל זו הייתה תקופה קשה. אף כותב שירים מפורסם לא היה חושב לחלק את הקרדיט עם אשתו".


בשנת 1981 הקליטה להקת רוקסי מיוזיק גירסה של השיר כמחווה ללנון, שנרצח ב- 8 בדצמבר 1980. גרסה זו הגיעה למקום הראשון בבריטניה.


השיר IT'S SO HARD הוא אחד השירים הפחות נעימים לאוזן מבחינת מוזיקה ומילים. הסקסופון של קינג קרטיס הוסף לשיר הזה בניו יורק. לנון הביע בזמנו את הערצתו לנגינה של קינג קרטיס, שהיה נגן סשנים ידוע למגוון אמנים שלנון אהב (ביניהם אריתה פרנקלין). קרטיס נדקר למוות ב-13 באוגוסט 1971, פחות מחודשיים אחרי הקלטתו לאלבום הזה. הוא היה בן 37.


צד א' של האלבום נחתם עם שיר בשם I DON'T WANT TO BE A SOLDIER. השיר הזה נשמע כמו סוג של ג'אם אולפני שבמהלכו לנון אילתר מילים. השיר נשמע מנופח מבחינת סאונד, במסורת ההפקות של פיל ספקטור. מי שמנגן טמבורין בשיר הזה הוא לא אחר מאשר הקלידן של המודי בלוז, מייק פינדר. הוא הוזמן במקור על מנת לנגן מלוטרון בשיר הזה, אך המלוטרון לא פעל כשורה ופינדר נשאר לתרום את כשרונו בנגינת טמבורין. גם כאן קינג קרטיס ניגן בסקסופון.


צד ב' של האלבום נפתח עם השיר GIMME SOME TRUTH, שנכתב גם בעת שהותו של לנון עם הביטלס ברישיקש. לנון שר בשיר הזה, בין השאר, גם נגד הנשיא של ארה"ב ניקסון. הוא כינה אותו פה בשיר בשם TRICKY DICKY. זהו כינוי גנאי שדבק בנשיא עם פרשת ווטרגייט. יש כאלה שראו (באופן לא נכון) את השיר הזה כביקורת נגד פול מקרטני, אבל את הביקורת נגד הקולגה שלו הוא שפך היטב בשיר אחד בצד הזה.

השיר הבא OH MY LOVE הוא סוג של ריכוך אחרי האווירה העמוסה שקדמה לו. בשיר הזה מנגנים גם ניקי הופקינס בפסנתר חשמלי וג'ורג' האריסון בגיטרת גיבסון לס פול. קלאוס פורמן ואלן ווייט ניגנו בפעמונים טיבטיים. מי שסופר את הקצב בפתיחת השיר הוא ג'ורג' האריסון. השיר החל לקבל חיים בסוף 1968 כשלנון החל להלחין מילים שיוקו אונו כתבה על ההפלה שחוותה שישה חודשים לאחר כניסתה להריון. יוקו קיבלה קרדיט ביחד עמו על כתיבת השיר הזה.


העדינות של השיר הזה מפנה את מקומה לשיר העוקצני ביותר באלבום הזה. לנון קרא לו THE NASTY ONE. השיר HOW DO YOU SLEEP הוא התקפה חסרת רחמים על פול מקרטני. לנון כתב את השיר בתגובה לתמונות שראה על עטיפת האלבום RAM שעיצבנו אותו. הוא ראה בתמונות מסרים נגדו. הוא החליט להתקיף בחזרה וללא רמזים נסתרים. לנון הלך על התקפה חזיתית.


הוא התחיל את השיר בכך שמקרטני ראה באלבום סרג'נט פפר את פסגת יצירתו. לנון הציע לו לרדת מהענן הגבוה. הוא המשיך וירה על מקרטני תוך שהוא נשען על סיפור השמועות בנוגע למותו.


אלן קליין, שהיה אז מנהלו של לנון ואויבו הגדול של מקרטני, עזר ללנון לכתוב את המילים. הפתיחה של השיר הזה, עם חברי התזמורת שנשמעים מכוונים את כליהם, נועדה להיות פרודיה משל עצמה על פתיחת האלבום SGT PEPPER עם שמיעת כיוון הכלים. כשהאלבום הזה של לנון יצא, הייתה בתוכו גם גלויה מודפסת עם תמונה בה נראה לנון מחזיק באוזניו של חזיר, כפרודיה מלגלגת על תמונת העטיפה של האלבום RAM. לנון זעם שעל עטיפת האלבום של מקרטני יש תמונה של שתי חיפושיות שאחד מבצעת את זממה על השנייה באופן מיני וטבעי.


ההתקפה הסתיימה. השיר הבא הוא HOW, בו לנון מודה על חוסר הביטחון שלו.


השיר שחותם את האלבום נקרא OH YOKO וזה לטעמי אחד השירים היפים והשמחים שבו. איזו דרך נהדרת לסגור אלבום כה מגוון. עם אופטימיות ואהבה אמיתית. בתחילה הועלה הרעיון שהשיר הזה ייצא כסינגל אך לנון התנגד לו. הוא פחד שסינגל עם השיר הזה יפגע בתדמיתו ככוכב רוק רציני. פיל ספקטור שר כאן קולות הרמוניים ביחד עם לנון.


יש עשרה שירים באלבום הזה. ללנון היו עוד כמה באמתחתו שרצה לעבוד עליהם, אך ספקטור יעץ לו להפסיק כאן כי אין יותר מקום בתקליט. לנון היה גאה בכך שלו וליוקו הייתה שליטה מלאה על יצירת האלבום הזה, מבחינה מוזיקלית ואף עיצובית. העטיפה הקדמית של האלבום היא צילום של לנון שנעשה על ידי יוקו. הקונספט המקורי היה לעשות עטיפה ובה לנון נראה כשבמקום עיניו רואים שם עננים, אך רעיון זה נפסל.


חודש אחרי צאת האלבום בארה"ב יצא שם הסינגל עם שיר הנושא. צד ב' של התקליטון היה השיר IT'S SO HARD. באנגליה יצא השיר הזה על תקליטון רק בשנת 1975.


עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי כתב על התקליט באוקטובר 1971: "זה האלבום הטוב של השנה. ובשבילי זה האלבום הטוב ביותר שנוצר אי פעם. לנון הוא האיש הכי כנה שיש כרגע".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב בדצמבר 1971: "שיר הנושא הוא משהו שאפילו פול מקרטני היה משתוקק לכתוב. באופן כללי, התקליט הזה הוא שיפור משמעותי של שיקוף מצב רוח אותו ניסה לנון להעביר לנו בתקליטו הקודם. יש כאן עדיין המון כאב".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כשהוא לא מסתפק להיות רק ביטל לשעבר, ג'ון לנון גיבש לעצמו קריירה חדשה ככוח פוליטי, חבר צף באוונגרד הבינלאומי וכאמן הנואש ביותר של הרוק. ג'ון תמיד הציג יכולת צמיחה מדהימה, ואם אדם נמצא חסר סבלנות מול המהירות שבה הוא תופס ואז זורק סיבות שונות, פילוסופיות ואנשים, הצד השני של המטבע בא בצורת שאננות יומית של אמני רוק אחרים. עם זאת, למרות חיפושיו במוזיקה ומחוצה לה, התקליט החדש מעלה את השאלה עד כמה ג'ון יכול להתקדם עם אוצר המילים פה.


חשיבותו של תקליטו הקודם, פלסטיק אונו באנד, לא טמונה בעובדה שזהו תקליט של מתחים מסוימים שניתן לראות ביצירתו של ג'ון מאז תחילת הדרך (הישירות הלירית והעוצמה הקולית, למשל), אלא שזה גם הפתרון שלהם. כנער בגיל צעיר, בחר ג'ון ברוק כאמצעי האמנותי והטיפולי שלו. הדרך של רוק'נ'רול לפתור בעיות היא פשוט לקבוע ולשחזר אותן. דרך התשישות הרגשית והפיזית המתקבלת, הלחץ מופחת באופן זמני. עם זאת, ההתערבות של חוויית הפריימל סקרים אילצה את ג'ון להגדיר מחדש את גישתו באופן עדין אך מכריע. במקום שבו שר את "טוויסט וצעקה" בדחיפות של מישהו שנאלץ להוריד משהו מחזהו, הוא שר את השירים בתקליט 'פלסטיק אונו באנד' כשיחזור אחרון של הטראומות המקוריות שלו, וכמסמך לריפוים. לכן זה הוא אלבום 'אולטימטיבי' באופן עמוק, מכיוון שהוא מפרק את עיקר קריירת הרוק'נ'רול של איש אחד לפחות. שאלת השלב הבא אחרי זה הייתה אפוא בלתי נמנעת, מכיוון שהיה קשה לדמיין שהאלבום שיבוא אחריו יהיה פשוט יותר מאותו הדבר.


הבעיה לעקוב אחר אלבום מושלם כמו פלסטיק אונו באנד היא כמובן יותר מאשר סגנונית. ברשלנות הטכנית ובקליטה העצמית שלו, אימאג'ין הוא הדיוקן העצמי של ג'ון. רובו מתרכז סביב נושאים שכבר טופלו בתקליט הקודם, רק שכאן הם מטופלים פחות בלהט ובאופן מוזר, גם פחות באדישות. בתקליט הקודם הוא הצליח להישמע ספונטני וזהיר כאחד, בעוד שבאימאג'ין הוא פחות מזה. למרות שהוא מכיל מוזיקה טובה, התקליט הזה רק מחזק את השאלה מה באמת היחס של ג'ון לרוק.


השיר הנושא, למשל, הוא פשוט איחוד המודעות הראשונית לתנועה עולמית. הוא מבקש שנדמיין עולם ללא דתות או אומות, ושעולם כזה יהיה פירושו אחווה ושלום. השירה שיטתית אך לא ממש מיומנת, הלחן לא מובחן, למעט הגשר המוזיקלי, שנשמע לי נחמד.


שלושת השירים הראויים והאפקטיביים מבחינה מוזיקלית הם JEALOUS GUY, GIMME SOME TRUTH ו- HOW DO YOU SLEEP. ובעוד שברמה הספונטנית אני מוצא אותם מושכים ביותר מבחינה מוזיקלית, אני חושב שיש גם סיבות טובות לאיכותם. כל אחד מהם מייצג תחום ברגישותו של ג'ון שהוא לא הציג בעבר, ובעוד שאני מוצא את 'איך אתה ישן', כהתנקשות מחרידה ובלתי ניתנת להגנה של ג'ון בפול מקרטני, יש בה מיידיות שהופכת אותה למשכנעת יותר מרובו של שאר האלבום. המניעים לשיר הזה מביכים. חלקית, זהו הבוז הבוהמייני המסורתי לבורגנים; חלקית הוא החמצת מערכת היחסים התחרותית וארוכת השנים של ג'ון עם פול.


כאשר שניהם היו הביטלס, היריבות שלהם הופנתה לשיפור הביטלס כמכלול. חוץ מזה, זה רק הרסני.

באופן החתרני ביותר, אני חושש שג'ון רואה את עצמו בתפקיד דובר האמת, וככזה יכול להצדיק כל סוג של אכזריות בשם האמת. אני מתעניין בג'ון האיש, בניסיונות ובדרמות האישיות שלו, כי הוא גילה לנו אותם כג'ון האמן יוצא הדופן. אם הוא לא ימשיך ככזה, צעדיו ייראו בקרוב לא רק משעממים אלא גם לא רלוונטיים. נראה לי שג'ון עומד בפני האתגר יוצא הדופן ביותר בקריירה שלו, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אבל אמנים גדולים, שג'ון אחד מהם, ניזונים מרגעים כאלו".


אלטון ג'ון סיפר בספרו האוטוביוגרפי:


"ההופעות היו גדולות מתמיד. בספטמבר 1980 הופעתי מול חצי מיליון איש בסנטרל פארק, הקהל הגדול ביותר שהופעתי מולו אי פעם. להדרן, הוכנה לי תחפושת של דונלד דאק. זה היה רעיון פנטסטי בתיאוריה, אבל במציאות זה לא היה כך.


קודם כל, לא הצלחתי להפעיל את הדבר המחורבן כמו שצריך. הייתי מאחורי הקלעים, עם זרוע אחת דרך החור לרגל והרגל שלי דרך הזרוע, בוכה מרוב צחוק בזמן שכולם מסביב דחקו בי להמשיך הלאה: 'יש חצי מיליון אנשים שם בחוץ והם יחשבו שאין הדרן! הם יחשבו שההופעה הסתיימה וצריך ללכת הביתה!'.


כשעליתי לבמה, בסופו של דבר, זה היכה בי שכנראה הייתי צריך לעשות איזושהי חזרה עם התחפושת כדי לראות איך זה עשוי לעבוד. לו הייתי עושה את זה, אולי הייתי מגלה שיש שתי בעיות קלות. ראשית, לא יכולתי ללכת עם זה - היו לתחפושת רגלי ברווז ענקיות, כמו סנפירים של צוללנים. ושנית, גם לא יכולתי לשבת עם זה - היה בתחפושת תחתון מרופד עצום שלא איפשר לי לשבת במהרה על שרפרף הפסנתר. ניסיתי לנגן את YOUR SONG אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק. בכל פעם שתפסתי את עינו של די (מאריי, הבסיסט) – הייתה לו הבעה של השלמה עייפה, מבט של אדם שהופיע איתי שוב אחרי חמש שנים רק כדי לגלות שהדברים הם מגוחכים כתמיד. היה לי התקף של ציחקוקים. שוב, הבלדה העדינה של ברני לאהבה צעירה פורחת נהרסה בגלל הבחירה שלי את לבוש הבמה.


אבל מלבד תחפושת הברווז, זו הייתה הופעה פנטסטית: ניו יורק מושלמת עם מזג האוויר בסתיו, והקהל טיפס על העצים כדי לקבל תצפית טובה יותר. ביצעתי את IMAGINE והקדשתי אותו לג'ון לנון. לא ראיתי אותו במשך כמה שנים. הוא באמת נעלם מהשטח אחרי ששון נולד – כנראה הדבר האחרון שהוא רצה זה שיזכרו ממנו את הטירוף המשתולל של בשנים 1974 ו-1975. אבל אחרי ההופעה הייתה מסיבה גדולה על ספינה שהוסבה למוזיאון צף על האיסט ריבר, והוא ויוקו הופיע, לגמרי בהפתעה. הוא היה מצחיק כמו תמיד, מלא התרגשות לקראת יצירת אלבום חדש, אבל הייתי מותש מכדי להישאר זמן רב. אמרנו שניפגש שוב בפעם הבאה שאהיה בניו יורק.


סיבוב ההופעות המשיך, חצינו את אמריקה, ואז ירדנו לאוסטרליה. המטוס שלנו בדיוק נחת במלבורן כשקולו של הדייל בקע מרמקול המטוס, ואמר שהחבורה עם אלטון ג'ון לא יכולה לרדת; נאלצנו להישאר במטוס. ברגע שהם אמרו את זה, הלב שלי צנח; אני רק ידעתי שזה אומר שמישהו מת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזו סבתי. בכל פעם שיצאתי לסיבוב, תהיתי אם היא עדיין תהיה שם כשאחזור. המנהל שלי, ג'ון ריד, הלך לתא הטייס כדי לברר מה קורה, וחזר פנימה שטוף דמעות. הוא נראה מבולבל לחלוטין ואמר לי שג'ון לנון נרצח".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.


Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page