רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 בספטמבר (9.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JULY MORNING במהלך סיבוב הופעות של אוריה היפ עם להקת SHA NA NA. חיכינו באוטובוס ההסעות שלנו ולקחתי גיטרה כדי להפיג את השעמום. זה היה בבוקר של חודש יולי, אך שאר השיר הובא מהדמיון. כשהשיר הובא לראשונה לחדר החזרות של הלהקה, הוא היה בנוי כשיר אקוסטי לגמרי. הלהקה לקחה את מה שהבאתי וביחד הרמנו את השיר למקום אחר. זה אחד הרגעים הטובים ביותר של דייויד ביירון בשירה. מאז הפך השיר לסוג של המנון. בבולגריה זה מין המנון לאומי, כשאנשים הולכים לים ב-1 ביולי ושרים את זה ביחד כשהשמש מתחילה לזרוח" (קן הנסלי - אוריה היפ)

ב-9 בספטמבר בשנת 1977 התארח דייויד בואי אצל מארק בולאן - בפעם האחרונה.

צילומי אותו פרק, בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של מארק בולאן, שנקראה MARC, לא היו קלים ונרשמו תקלות לרוב ששחררו קללות לרוב מפי הנוכחים. להקת הפאנק, GENERATION X, הגיעה גם היא להצטלם בפרק זה, עם סולנה הבלונדיני בילי איידול, עם איחור ניכר בצידה וללא ציוד נגינה. הסיבה לכל זה - מכונית ההסעות של הלהקה אדומת השיער נתקע באוטוסטרדה, בדרך לאולפן.

לבולאן נדרשו שישה טייקים עד שהצליח להציג כהלכה את הלהקה מול המצלמות. כשמנהל הלהקה שמע כי אנשי העריכה ייאלצו לחתוך מהשיר שאיידול וחבריו ביצעו, הוא איים לחתוך משם ללא שוב ונתרצה רק כשהובטח לו כי הלהקה תוצג במלוא הדרה.

לאחר מכן הגיע הזמן לפנות את האולפן לאורח הבא שהיה דייויד בואי. השניים פצחו בחזרה מאולתרת, מול המצלמות, על שיר שהמציאו במקום ונשמע מחוספס מדי. אז התכונן בואי לביצוע השיר HEROES, כשהוא נעמד באופן הכי גזעי שיש. לאחר מכן הצטרף בולאן והשניים החלו לנגן את השיר המאולתר שרקחו, כשלפתע נשמע המנחה זועק כי הוא מקבל זרמים חשמליים מהמיקרופון שלו.

הזמן תיקתק בעצבים וכל דקה שעוברת סיכנה את השלמת הפרק, כי האיגוד איפשר צילומים רק עד השעה שבע בערב ולא רגע אחד לאחר מכן. בינתיים עמד בואי וחייך לעצמו. 'מה שעשינו עכשיו לא היה הטייק לשידור, נכון?', הוא שאל לפתע וחיוכו נמחק כשהבין כי יכול להיות שמה שעשו יהיה בשידור עצמו. הגיע הזמן לצילום טייק נוסף, כשלפתע נפל בולאן מהבמה הקטנה, מרוב התרגשות.

'תביאו בבקשה קופסת עץ למארק', יעץ בואי המבודח והוסיף, 'עלינו לעשות טייק נוסף כי הטייק הזה לא הושלם' - אבל איש ההפקה לא הקשיב לו והחל לאותת לקראת סיום. בשעה שבע בערב בדיוק כיבו הטכנאים את מתגי ההפעלה ופנו לצאת לביתם. להקה נוספת שהייתה אמורה להצטלם, THE RODS, ראתה כי כך והחלה להתפרע כי חיכתה זמן רב והנה כעת מטאטאים אותה החוצה.

בולאן, שראה כיצד הכל הלך נגד התכנון, נכנס לחדר האיפור ופרץ בבכי, בזמן שבואי עסק בהתבוננות בתוצאות הצילום. ביציאתו מהאולפן הוא סיכם את האירוע כחוויה מהנה ביותר. בואי יצא גיבור באותו יום (לפי מילות השיר שביצע), אך הוא לא ידע כי בהגעתו להתארח העניק מתנת פרידה לחברו הוותיק, שבקרוב מאד ימות בתאונת דרכים. על כך, בהמשך...

ה-9 בספטמבר בשנת 2009 היה יום חג לאוהבי הביטלס.

ביום זה יצא באופן רשמי מחדש קטלוג הלהקה המשוחזר, במהדורות מונו וסטריאו, על ידי חברת התקליטים EMI וחברת APPLE CORPS, שמטפלת בענייני הביטלס. הדיסקים יצאו כבודדים (רק במהדורות הסטריאו) וניתן היה לרכשם גם בקופסאות מהודרות. גרסאות המונו יצאו רק בקופסה, מהאלבום הראשון ועד האלבום הלבן (כי אבי רואד ולט איט בי יצאו בזמנו רק בפורמט סטריאו). בנוסף, יצא גם האלבום הכפול PAST MASTERS, שמכיל את התקליטונים והגיע גם הוא בסאונד משודרג להפליא.

כפי שהוכרז באפריל 2009, הקטלוג של הביטלס שודרג דיגיטלית בקפידה מהמאסטרים המקוריים, על ידי צוות שעבד באולפני אבי רואד. כל האלבומים יצאו כך, לפי התבנית בה יצאו בזמן אמת באנגליה, למעט האלבום MAGICAL MYSTERY TOUR, שנשען על הדרך בה יצא בארה"ב (כאלבום שלם ולא כשני תקליטונים מורחבים).

במהדורות אלה לא נכללו קטעי בונוס, למעט המיקסים שעשה ג'ורג' מרטין בשנות השמונים לאלבומים !HELP ו- RUBBER SOUL.

ולמרות שבשנים האחרונות יצאו סרג'נט פפר, האלבום הלבן, אבי רואד וריבולבר במיקסים משודרגים (תלוי את מי שואלים...) מבית היוצר של ג'יילס מרטין (הבן של...) - נשארו הגרסאות שיצאו בשנת 2009 (וההוצאות שקדמו להן, מסדרת MFSL) כדבר האותנטי ביותר לשימור סאונד ההפקה של הביטלס בסיקסטיז.

ב- 9 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש ללהקת RUSH (יצא לי חרוז...). שמו הוא SIGNALS והרבה ממעריצי הלהקה לא הבינו מדוע הלהקה הייתה חייבת לשנות כך כיוון.

SIDE 1

1. Subdivisions

2. The Analog Kid

3. Chemistry

4. Digital Man

SIDE 2

1. The Weapon

2. New World Man

3. Losing It

4. Countdown

שלושת חברי הלהקה הצליחה בתחילת עשור האייטיז לעשות מעבר מרשים ביותר שזיכה אותה בהמון אוהדים חדשים. אחרי הצלחת התקליט MOVING PICTURES, שיצא בשנת 1981, היה ברור למעריצים רבים שבתקליט הבא הם יקבלו יותר מזה. אבל השלישייה האמיצה אימצה את הטכנולוגיה החדשה בזרועות פתוחות והחליטה להוביל את המעריצים הנאמנים שלה במסלול מוזיקלי קצת אחר, תוך שמירה על רמה מוזיקלית וטקסטואלית גבוהה. התוצאה באה עם אלבום ייחודי מאוד שמיקד את הצליל למשהו דיגיטלי ומודרני יותר. בתחילת שנות ה-80 ראה עולם המוסיקה את עלייתם של גל חדש, סינת'-פופ וז'אנרים אחרים שהדגישו אלמנטים אלקטרוניים ומבני שירים תמציתיים. להקות כמו פוליס, ראשים מדברים ואולטרווקס עשו גלים עם צליל נגיש יותר. RUSH הייתה להוטה לשלב כמה מהאלמנטים האלו במוזיקה שלה. אבל ההתלהבות הראשונית פינתה את מקומה למתחים.

"אחרי ההצלחה של התקליט הקודם, היינו יכולים לעשות כל דבר שאהבנו", ציין הגיטריסט אלכס לייפסון, "ובעולם של ראש, זה בדרך כלל אומר שהגיע הזמן לשנות דברים". עם זאת, לייפסון פחות התלהב אז כשחברו ללהקה, הבסיסט גדי לי, אימץ בחום את הרעיון להביא הרבה צלילי סינטיסייזרים לתקליט. "התחלתי להיות יותר ויותר מוקסם מסינטיסייזרים ואיך אפשר לשלב אותם בפורמט רוק, וזה נראה לי כמו דרך מצוינת להרחיב את פלטת הצלילים שלנו", הוא הסביר. גם ניל פירת, המתופף, שמח לבדוק אפשרויות של תופים מודרניים וגם התמלילים שהוא כתב לתקליט בחנו נושאים של טכנולוגיה, תקשורת ומצב אנושי, המשקפים הן את החוויות האישיות של הלהקה והן את השינויים התרבותיים הרחבים יותר של אותה תקופה.

הלהקה צללה בחוזקה אל עולם שטוף במקלדות וחדש ביותר במכשור אלקטרוני. התוצאות לא רק חילקו את קהל המעריצים שלה, אלא גם הפסיקו מערכת יחסים ארוכה ופורייה עם טרי בראון, המפיק השותף של כל התקליטים שלה מאז FLY BY NIGHT משנת 1975.

הבעיה מנקודת מבטו של לייפסון לפחות, טמונה לא בשירים אלא בהפקה לא סדירה. "בכמה מקומות מרכזיים היה דגש רב מדי על המקלדות", הוא הסביר. “אני זוכר שהתכופפתי כדי להחלק את הכפתור שאחראי במיקסר ההקלטה על עוצמת ערוץ הגיטרה במיקס. טרי בראון חייך אליי, שלח את ידו והעביר את הכפתור באצבעו בכיוון ההפוך כשהוא מוריד את עוצמת נגינתי. אני מסכים עם הקונצנזוס ש-SIGNALS הוא בין התקליטים החשובים והמעניינים ביותר שלנו, אבל מסיבות מובנות יש לי זיכרונות מעורבים מהתקליט הזה. טרי היה חלק גדול מהלהקה הזו. מלבד ההפקה בפועל, הוא היה שם במשך כל מפגשי הכתיבה והעיבודים, כך שיציאתו מהלהקה הותירה חור גדול. אבל עמוק בפנים הבנו שהגיע הזמן להיפרד".

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "באלבום ה-12 שלהם, חברי להקת ראש מעלים טיעון חזק לדעה שטכנולוגיה מתקדמת אינה בהכרח אותו דבר כמו התקדמות. לרוע המזל, הם דפקו את העסק. למרות שהתקליט הוקלט באולפן עם הגאדג'טים הכי מתקדמים, החל מאוספי הסאונדים הנדרשים של הסינטיסייזרים ועד הקלטה ועריכת מיקס באופן הכי חדשני., דבר מאלו אינו משפר את המוזיקה. אם כבר, ראש יוצאת מהג'ונגל הדיגיטלי הזה כשהיא משעממת מתמיד.

נראה כי הטעות העיקרית של הלהקה הייתה הדגשת סינטיסייזרים על חשבון הגיטרה של אלכס ליפסון. מכיוון שהתפיסה של צליל מסונתז אצל ראש כל כך צרה ומורכבת בעיקר מצלילים מעורפלים שהם המקבילה השמיעתית לאפקט ערפל של קרח יבש - הלהקה נוטה להישמע כאילו היא לכודה בכדים של מוך. ללא יתרון שאפשר לפעול נגדו, השירה הצפופה של גדי לי מרחפת בין השירים מבלי לפגוע. בסופו של דבר, זה תלוי במתופף ניל פירת להחזיק את כל זה יחד. זה בעיקר תקליט מבוזבז, וכמעט כל האותות של ראש נתפסים כסטטיים".

ב-9 בספטמבר בשנת 1965 פרסם עיתון אמריקני בשם HOLLYWOOD REPORTER את המודעה הבאה:

"נגני רוק ופולק מטורפים וגם זמרים דרושים לתפקידי משחק בתוכנית טלוויזיה חדשה. יש מקום לארבעה בלבד..".

תהליך האודישן סינן את הארבעה, שהגיעו מפינות שונות; מיקי דולנז, מייק נזמיט, דייוי ג'ונס ופיטר טורק. במהרה הם הונדסו להרכב בשם THE MONKEES, שהפך להצלחה היסטרית אדירה בארה"ב ורבים ראו בו (באופן שגוי) את התשובה לביטלס. מה שכן, ההרכב הזה הוציא, בין שלל רב של שירים איומים, גם כמה פנינים שנשמעות נהדר עד עצם היום הזה..

437 גברים צעירים נבחנו לתפקידים. בעיקר מוזיקאים ושחקנים מתקשים בזמנו. גם סטיבן סטילס וג'ון סבסטיאן נכנסו לאודישנים ונדחו לתפקידים בתוכנית. השמועה הייתה כי צ'רלס מנסון ניסה זאת, אך זה לא היה נכון. בסוף היו אלו מיקי דולנז, מייק נזמית', פיטר טורק ודייבי ג'ונס שזכו לכרטיס הכניסה לממלכת הקופים. בהתחלה לא ניגנו ארבעת הנבחרים בכלי נגינה משלהם והשירה שלהם הוקלטה על גבי צלילים שהוקלטו על ידי קבוצת מוזיקאי אולפן מיומנים. נקודת המפנה הגיעה בשנת 1967 כאשר התעקשו הם גם לנגן ולכתוב שירים.

הלהקה הזו הייתה מושא לבוז בקרב חלק מאוהדי המוסיקה שחשו שהם תוצר של בידור תאגידי מטעה, שתפסו את המרחב האווירי שמתאים יותר למוזיקאים אותנטיים.

מיקי דולנז, אחד מהארבעה, הסביר: "מישהו פשוט שאל אותנו. אני לא זוכר מי בדיוק איזה רגע, אבל מישהו כנראה שאל אותי," אז אתה מנגן על כל התקליטים המוקדמים האלה שלכם?" ואמרתי, "טוב, לא. חלקם נוצרו לפני שאפילו לוהקתי להרכב". ואני חושב, שוב, מנקודת המבט שלי, שכל הבלבול הגיע, ועדיין קיים, אם חושבים על המאנקיז כלהקה. זה נהיה מאוד מבלבל וזה פשוט לא מדויק. המאנקיז לא הייתה להקה. זה עדיין לא להקה. זו תוכנית הטלוויזיה של הלהקה הזו שרצתה להיות הביטלס. רצינו להיות הביטלס. זה מה שתוכנן. וייצגנו את כל אותם ילדים ברחבי ארצות הברית והעולם שהיו במרתפים ובמוסכים שלהם וניגנו רק לעצמם שירים וניסו להתפרנס. זה מה שהלב והנשמה של המופע היה בערך. זה מה שגרם לנו להצליח".

ב-9 בספטמבר בשנת 1970 הקליטה להקת דרק והדומינוס את השיר LAYLA.

בשלב זה כבר היה ברור שלוח זמני ההקלטות לאלבום נקבעו לפי הזמן הפנוי של הגיטריסט דוואן אולמן. ביום זה חזרו ארבעת חברי הדומינוס עם אולמן לאולפן, אחרי ארבעה ימי מנוחה בהם הוא הופיע עם להקת האחים אולמן.

קודם כל הושלמו באולפן (קרייטריה שבמיאמי) תוספות למספר שירים עד שהדרך הייתה פנויה להקלטת שיר חדש. הם לא ידעו אז מה תהיה חשיבותו האדירה בעולם הרוק. הוא מתחיל בביצוע מהיר את צלילי השיר AS THE YEARS GO PASSING BY, של איש הבלוז אלברט קינג. כשקלפטון כתב את השיר, זה החל כבלוז איטי, אבל דוואן אולמן הוא שהאיץ את ההקדמה כדי ליצור את מה שאנו מכירים מאז.

קלפטון ניגש לשיר את השיר במיקרופון באופן שלא נשמע כמותו לפני כן בוקע מגרונו. בסוף הסשן הושלם חלקו הראשון של השיר LAYLA.

בהקלטה זו ניגן אולמן בגיטרת גיבסון לס פול אותה רכש בסוף שנת 1968 בחנות כלי הנגינה LIPHAM שבפלורידה. שבוע ימים בלבד לאחר ההקלטה הזו כבר נפרד אולמן מהגיטרה כשהחליף אותה (כשהוא מוסיף 200 דולר וראש מגבר) בגיטרת גיבסון לס פול משנת 1959, שהייתה בבעלות ריק סטיין, גיטריסט להקת "בלון האבן", שחיממה את האולמנים באותו יום בו נערכה העסקה ביניהם.

קלפטון ניגן בגיטרת פנדר סטרטוקאסטר אותה כינה בשם BROWNIE. מה גם שמגבי הגיטרה האימתניים בהם השתמש בעבר, הוחלפו במגבר קיטרה קטן באופן משמעותי, שיצר עבורו צליל שונה ומרתק לא פחות.

לסיפור השלם של להקה זו - תלחצו פה.

ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא אלבומה השני של להקת הרוק המתקדם CURVED AIR ושמו SECOND ALBUM.

SIDE 1

1. Young Mother

2. Back Street Luv

3. Jumbo

4. You Know

5. Puppets

SIDE 2

1. Everdance

2. Bright Summer's Day '68

3. Piece of Mind

לאחר יציאת תקליט הבכורה שלה, AIR CONDITIONING, בשנת 1970 ועם גימיק של תקליט צבעוני, להקת CURVED AIR חוותה עלייה בפופולריות. חברים בה היו אז הזמרת סוניה קריסטינה, הכנר דאריל וויי, הגיטריסט-קלידן פרנסיס מונקמן, הבסיסט איאן אייר והמתופף פלוריאן פילקינגטון-מיקסה, שביחד התפרסמו במהירות גם בזכות ההופעות החיות האנרגטיות והסאונד הייחודי שלהם ששילב אלמנטים של מוסיקה קלאסית עם רוק ופולק.

עם בניית המומנטום של הלהקה, חברת התקליטים הייתה להוטה לנצל את הצלחתה ודחף להמשך מהיר. הלחץ היה על הלהקה לספק תקליט שני שיחזק את המוניטין שלה וירחיב את קהל המעריצים.

מפגשי ההקלטות החלו בתחילת 1971, באולפני איילנד בלונדון, כאשר ההכשרה הקלאסית של דאריל וויי וההתעניינות של פרנסיס מונקמן במוסיקה אלקטרונית ופיוז'ן ג'אז-רוק תרמו כולם לפלטת הצלילים המגוונת שתהיה בתקליט. אילוצי זמן היו בעיה משמעותית, מכיוון שהלהקה נאלצה לאזן את לוח ההקלטות שלה עם לוח הופעות תובעני. יתרה מכך, מתחים פנימיים החלו לצוץ עקב הבדלים בכיוון האמנותי. פרנסיס מונקמן, במיוחד, דחף לעיבודים מורכבים וניסיוניים יותר, בעוד שדריל וויי העדיף גישה פשוטה יותר שתפנה לקהל רחב יותר. שני אלו לא נהגו לכתוב מוסיקה ביחד. צד א' של האלבום הוקדש ללחניו של וואי בעוד צד ב' ללחניו של מונקמן.

ההכנות לתקליט הביאו גם להיט גדול בשם BACK STREET LUV. זו לא הייתה הפתעה לחברי הלהקה שהשיר הצליח מפני שחבריה תכננו אותו מראש כתקליטון.

עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1971: "לאחרונה שמתי לב שעל הבמה נוטה הלהקה לכיוון מוסיקה חשמלית והתקליט הזה משקף זאת היטב. הדגש הוא על שילוב הכינור החשמלי עם מגוון הקלידים. התוצאה היא שהגיטרה והבס בקושי מצליחים למצוא את דרכם החוצה. גם קולה של סוניה קריסטינה סובל בגלל זה. באופן כללי אהבתי את התקליט אך רכיבים אלקטרוניים לא אמורים להוות תחליף למוסיקה טובה".

עיתון מלודי מייקר פרסם ביקורת משלו באותו חודש: "המוסיקליות בין חברי הלהקה היא טובה אך התוכן המוסיקלי לא מאוזן בתקליט הזה עד כדי אי נוחות. הדגש על הטכניקה גרם ללהקה להקריב את הנשמה".

ב-9 בספטמבר בשנת 1991, יצא התקליט האחרון של להקת דייר סטרייטס ושמו ON EVERY STREET.

זה הוא אלבום האולפן השישי והאחרון של הלהקה (או בשלב זה, מותג יותר מלהקה) בראשותו של מארק נופפלר. זה הגיע שש שנים לאחר ההצלחה האדירה של התקליט BROTHERS IN ARMS אשר חיזקה את מעמדה של דייר סטרייטס כאחת מלהקות הרוק הבולטות של שנות ה-80. עם זאת, אלבום זה יסמן גם סוף עידן, שכן זה יהיה האחרון של הלהקה באולפן לפני פירוקה בשנת 1995.

הלחץ לעקוב אחר הצלחת BROTHERS IN ARMS היה עצום. האלבום הזה לא רק היה ניצחון מסחרי, ומכר למעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם, אלא הוא גם זכה לשבחי המבקרים, במיוחד על השימוש החדשני שלו בטכנולוגיית הקלטה דיגיטלית (זוכרים איך פעם התהדרו הקלטות דיגיטליות בכיתוב DDD?). לאור הפער הארוך בין האלבום עתיר הלהיטים הזה ל-ON EVERY STREET נוצרה ציפייה אדירה. עם זאת, הוא ייצג סטייה משמעותית בסגנון ובטון מקודמו וזה גרם לא פעם לאכזבה.

מארק נופפלר בילה את השנים שחלפו בין שני האלבומים בעבודה על פרויקטים סולו שונים, פסקולים ושיתופי פעולה. הפסקה זו אפשרה לו לחקור צלילים וגישות חדשות לכתיבת שירים. כתוצאה מכך, האלבום החדש של דייר סטרייטס הציג שילוב מגוון של סגנונות מוסיקליים שהתרחקו מהסאונד שהגדיר חלק גדול מהעבודה הקודמת של הלהקה.

מפגשי ההקלטה החלו בסוף 1990 באולפני AIR בלונדון. נופפלר שוב עמד בראש ככותב השירים, הגיטריסט והמפיק הראשי. הרכב הלהקה השתנה מאז עידן BROTHERS IN ARMS. המתופף טרי וויליאמס הוחלף על ידי ג'ף פורקארו, הידוע בעבודתו עם להקת טוטו ואינספור אמנים אחרים. פורקארו מת שנה לאחר צאת האלבום הזה, מה שהפך את תרומתו לדייר סטרייטס לאחת האחרונות שלו. בנוסף, הלהקה הרחיבה את הסאונד שלה על ידי שילוב מוסיקאים אורחים, כמו פול פרנקלין בגיטרת פדאל-סטיל ודני קאמינגס בכלי הקשה. תוספות אלה עזרו לעצב את פלטת הצלילים האקלקטית של האלבום.

הבסיסט, ג'ון אילזלי, בספרו: "עבודתו של ג'ף הושלמה בתחילת ההקלטה, לפני שאחרים הוסיפו את תרומותיהם. ג'ורג' מרטין, הבעלים של האולפן, גם היה מעורה כשהבאנו תזמורת כמעט מלאה לשיר TICKET TO HEAVEN. הוא הרכיב את עיבודי המיתרים וניצח על התזמורת. זה היה צוות מרשים מאוד, שגרם להקלטות להיות תענוג אמיתי".

אחת העובדות המעניינות על תהליך ההקלטה היא שלפי הדיווחים, נופפלר כיוון לסאונד "חי" יותר, וביקש ללכוד את המהות של הלהקה המנגנת יחד במקום להסתמך במידה רבה על דיבוב יתר ואפקטים באולפניים. שומעים את זה כבר בשיר הפותח, CALLING ELVIS. זה שיר בהשראת סגנון הרוקבילי הישן והטוב שעשה מחווה למלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי. למרות שבזמנו התקליטון עם זה נמכר היטב, השיר לא הפך ללהיט בסדר גודל של להיטים אחרים מתוצרת דייר סטרייטס.

ג'ון אילזלי: "ההבדל הגדול בהקלטה הזו היה שלא היה לחץ בכלל והיינו שם שישה חודשים, הזמן הכי ארוך שהיינו אי פעם באולפן. על כך עלינו להודות לדיקטטור העיראקי, סדאם חוסיין, לנשיא ג'ורג' .וו. בוש ולמגי ת'אצ'ר וג'ון מייג'ור. התכנון המקורי היה להתחיל סיבוב הופעות באביב 1991, ארבעה או חמישה חודשים לפני יציאת האלבום, אבל כאשר מלחמת המפרץ פרצה בינואר, נאלצנו תזמן ולהתחיל מחדש. עם בדיקות ביטחון וגבולות שהוגברו ברחבי העולם, אבל בעיקר באירופה, הסיבוב היה כנראה הופך לסיוט לוגיסטי ובירוקרטי. עם לוח הזמנים כל כך צפוף, הופעה כמעט בכל ערב, הייתה אפשרות חזקה מאוד ששיירת המשאיות הגדולה שלנו תיעצר והמופעים יבוטלו.

אני מניח שהאלבום ON EVERY STREET לא יתקדם לפסגות של BROTHERS IN ARMS, אבל אני מאוד אוהב אותו. יש בו כמה שירים מעולים ושילוב מעניין של תחושה וסגנונות. הביקורות היו מעורבות, אבל זה מעולם לא הפריע לנו. ההוכחה הייתה בתגובה הציבורית, והתגובה הייתה מאד חיובית. בסך הכל, זה נמכר ב-15 מיליון עותקים, ואם זה כישלון, הרגשנו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה".

גם זה קרה ב-9 בספטמבר:

- בשנת 1941 נולד זמר הנשמה אוטיס רדינג. הוא מת בהתרסקות מטוב בשנת 1967, בגיל 26 בלבד.

- בשנת 1973 הופיעה להקת ג'נסיס באולם 'אולימפיה' שבפריס. זו הייתה ההופעה שפתחה את סיבוב ההופעות לקידום התקליט SELLING ENGLAND BY THE POUND.

- בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי בפעם הראשונה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. הוא ביצע בה שלושה שירים. באותו יום צילום לא היו נוכחים פרסלי וסאליבן באולפן הקבוע. סאליבן היה בשלבי החלמה מתאונת מכונית ופרסלי היה בהוליווד בצילומים לסרט. המחליף של סאליבן בפרק הזה היה צ'ארלס לאוטון (השחקן מהסרט 'המרד על הבאונטי').

- היום, במהלך הופעה בטקס פרסי הווידאו של MTV, ביצעה להקת נירוונה את השיר LITHIUM, וסיימה אותו כשהבסיסט, קריסט נובוסליק, השליך את הבס שלו גבוה באוויר. כשהוא ניסה לתפוס את הגיטרה, הוא פספס והכלי פגע בעוצמה בראשו. אאוץ'.

- בשנת 1946 נולד ברוס פאלמר, הבסיסט של להקת בופאלו ספרינגפילד. הוא נאלץ לפרוש ממנה לאחר שגורש מארה"ב לקנדה בגלל ענייני סמים. בהמשך הוא חזר לעבוד עם ניל יאנג. הוא מת בשנת 2004.

- בשנת 2008 נעצר אריק קארמן (לשעבר מלהקת הראספבריז וגם בעל הלהיט ALL BY MYSELF) בעיר הולדתו קליבלנד באשמת נהיגה תחת השפעת סמים. הוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל, אך ריצה 30 יום בלבד.

- בשנת 1952 נולד דייב סטיוארט, הצד הגברי בצמד יוריתמיקס ומפיק מצליח עבור אמנים אחרים.

- בשנת 2005 אישרה מועצת העיר ליברפול להרוס את מקום הולדתו של רינגו סטאר, משום שלא הייתה לו "שום משמעות היסטורית". הבית, בדינגל (שהיה אחד האזורים העניים ביותר בליברפול) היה אחד מ -460 נכסים שנהרסו לצורך פרויקט התחדשות. המועצה אמרה כי אין טעם להשאיר את בית ילדותו של רינגו משום שבילה שם רק שלושה חודשים מחייו.

- בשנת 1945 נולד דאג אינגל, הקלידן-זמר בלהקת IRON BUTTERFLY. הוא מת במאי 2024.

ב-9 בספטמבר בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:

ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום IMAGINE של ג'ון לנון. לא סתם הוא יצא ב-9.9, כי 9 הוא מספר המזל של לנון. הקרדיט על האלבום נכתב JOHN LENNON PLASTIC ONO BAND - WITH THE FLUX FIDDLERS

SIDE 1

1. Imagine

2. Crippled Inside

3. Jealous Guy

4. It's So Hard

5. I Don't Want To Be A Soldier

SIDE 2

1. Give Me Some Truth

2. Oh My Love

3. How Do You Sleep?

4. How?

5. Oh Yoko!

באנגליה יצא האלבום חודש אחד לאחר מכן בחברת APPLE. ובמודעה שפורסמה בזמן אמת בלהיטון נכתב כך: "הופיע! תקליט הזהב החדש של ג'ון לנון - 'תאר לעצמך'. מצורף חינם פוסטר ענק".

האלבום הזה נשמע שונה מאד מהאלבום הקודם של לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND. באלבום הקודם ניגנו עמו רק רינגו סטאר בתופים, הבסיסט קלאוס פורמן ופה ושם קלידים מתוצרת בילי פרסטון. באלבום IMAGINE השתמש לנון במגוון גדול יותר של מוזיקאים. רינגו סטאר לא היה פנוי הפעם להקלטות אך מי שהגיעו היו המתופפים ג'ים קלטנר ואלן ווייט, קלאוס פורמאן, ניקי הופקינס הקלידן, ג'ורג' האריסון, חברי להקת באדפינגר ועוד.

גם עיבודים של כלי מיתר הוספו לחלק מהשירים והפכו את האלבום הזה ל'אלבום מתוק', לעומת המרירות של האלבום הקודם. לנון הכריז על האלבום כסוג של נסיון מכוון שלו להביא את דעותיו לכמה שיותר אנשים, על ידי כך שהמתיק להם את הגלולה המרה.

אווירת המוות שאפפה את האלבום הקודם פינתה את מקומה לטקסטים על אהבה ואופטימיות (בחלק מהשירים כמובן...). השינויים האלה גרמו להאזנה קלה יותר לאלבום הזה. גם ההשמעות ברדיו פרחו בזכות זה. לנון, שהיה מרוצה מאד מאווירת הנכאים של האלבום הקודם וחש כי שיקף בה היטב את מצבו אז, ידע שצריך לשנות אווירה על מנת לקבל חשיפה גדולה יותר. סוג של התמסחרות אך ללא פשרות.

רוב הסשנים להקלטת האלבום הזה נערכו במאי 1971, באולפן החדש שלנון בנה באחוזתו באסקוט, אנגליה. הוא עבד במהירות והקליט שמונה שירים תוך שבוע. ההפקה של התקליט הייתה בידי לנון ויוקו אונו ביחד עם פיל ספקטור.

ההעלאות הנוספות של השירה וכלי נגינה נעשו באולפני RECORD PLANT שבניו יורק, בסוף יוני ותחילת יולי של 1971. כלי התזמורת הוקלטו שם על ידי התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. טורי זיטו הוא שתזמר את תפקידי התזמורת. הסקסופוניסט הידוע קינג קרטיס הקליט סולו של סקסופון בשני שירים.

הקטע שפותח את האלבום הוא אחד משיריו המוכרים (ויש כאלה שאומרים גם הצבועים) ביותר של לנון. השיר נכתב בהשראת ספר שכתבה יוקו אונו ב-1963 בשם GRAPEFRUIT, שכלל כמה יצירות בתוכו שנפתחו במילה IMAGINE. אחת מיצירות הספר אף הודפסה במילותיה בצד האחורי של עטיפת האלבום:

לנון מנגן פסנתר בשיר הזה. פורמן על הבס. אלן ווייט בתופים והתזמורת הפילהרמונית ברקע. השיר הזה הוא סוג של ביקורת פוליטית וחברתית שהוחבאה על ידי לנון מאחורי עטיפת סוכריה צבעונית של לחן קליט, מילים פשוטות וביצוע עדין.

אז נכון שיהיו כאלה שיגידו כי הוא צבוע בשל העובדה שבתקופה ההיא הוא חי באחוזה ענקית בגודלה. אך אל תשכחו שלנון חי בילדותו ונעוריו חיים לא קלים בכלל שעליהם ניסה לפצות עם רכוש רב, דבר שעדיין לא הצליח להוריד ממנו את אמת המרירות שנגסה בו. סך הכל מדובר פה באיש מאד אומלל.

לנון לקח את קרדיט כתיבת השיר לעצמו בלבד, אך מאוחר יותר אמר כי יוקו הייתה צריכה להיות שותפה גם כן. ב- 6 בדצמבר 1980, יומיים לפני שנרצח, עשה לנון ראיון רדיו עם אנדי פייבלס ל- BBC ושם הסביר: "צריך לראות את זה כשיר מאת לנון / אונו, כי הרבה מהליריקה והקונספט הגיעו מיוקו. אבל באותו יום הייתי קצת יותר אנוכי, קצת יותר מאצ'ואיסטי, לצערי".

השיר השני נקרא CRIPPLED INSIDE והוא תואר בזמנו על ידי לנון כשיר קאנטרי סתמי. השיר הזה מבוצע על ידי לנון ביחד עם האריסון שעושה סלייד על DOBRO, ניקי הופקינס בפסנתר, קלאוס פורמן וסטיב ברנדל בקונטרבס, טד טרנר (מלהקת ווישבון אש) וג'ון טאוט (מלהקת רנסאנס) בגיטרות אקוסטיות ואלן ווייט בתופים.

טרנר היה בדיוק עסוק עם להקתו באולפנים של APPLE בהקלטת אלבומם PILGRIMAGE כשלפתע הגיעה שיחת טלפון לאולפן מחבר משותף של הלהקה ושל לנון, שהזמין אותם להגיע ממש עכשיו לסשן עם לנון. טרנר קיבל את ההצעה. הגיטריסט השני בלהקה, אנדי פאוואל, סירב. טרנר חיכה באולפן למכונית רולס רויס שהגיעה לקחת אותו. בתוכה ישב כבר ניקי הופקינס. וכך הם נסעו יחד לסשן של השיר הזה.

השיר JEALOUS GUY הוא אחד השירים שלנון מביע בהם את אחת מחולשותיו הגדולות ביותר. אלן ווייט ניגן בשיר הזה בוויבראפון, שהתמקם באמבטיה בגלל שהאולפן היה קטן מדי מכדי להכיל גם אותו.

המלודיה לשיר הזה נלקחה מלחן שכתב לנון במהלך שהותו עם הביטלס ב-1968 ברישיקש שבהודו. הוא קרא אז לשיר החדש שלו בשם CHILD OF NATURE. הביטלס עצמם לא הקליטו אז את השיר הזה (שיצא מאז רשמית בגרסת חמישים השנה לאלבום הלבן). השיר הזה הפך מאז לאחד מלהיטיו הידועים והאהובים ביותר של לנון כסולן. ג'ון חש קנאה רבה מאד כלפי יוקו, עד כדי תלות. הוא השתגע מזה שהיא יודעת עוד שפה (יפנית) שאין לו מושג בה ולכן הם לא משדרים עד הסוף באותו גל. הוא דרש ממנה להיות צמודה לו בכל רגע נתון (למרות שרבים חשבו כי היא זו שדרשה להיצמד אליו).

יוקו אונו סיפרה: "הוא קינא בכך שהייתה לי שפה אחרת בראש. שפה יפנית שהוא לא יכל לחלוק איתי. זו לא הייתה קנאה פיזית כי אם רוחנית".

במהלך ראיונות תקשורתיים שעשה לנון לאלבומו, הסביר על השיר: "כשאתה מאוהב במישהי, אתה נוטה לקנא, ורוצה להחזיק אותה במאה אחוז. זה מה שאני עושה. מבחינה אינטלקטואלית, חשבתי שלהיות הבעלים על אדם זה זבל, אבל אני אוהב את יוקו ואני רוצה להחזיק אותה לגמרי. אני לא רוצה לחנוק אותה. כשיש לך כל כך מעט אהבה כילד, ברגע שאתה מוצא אותה, אתה רוצה להיתלות בה. אתה תופס אותה כה חזק, שאתה נוטה להרוג אותה".

פול מקרטני הצהיר בגיליון "פלייגירל", בפברואר 1985: "הוא (ג'ון) נהג לומר 'כולם בעד מקרטני', אז הוא כתב 'אני פשוט בחור קנאי' והוא אמר שהשיר היה עלי. אז אני חושב שזה היה רק ​​סוג של קנאה".

לאחר מותו של לנון, גילתה יוקו אונו לרולינג סטון, שהוא גרם לה לרשום רשימה של כל הגברים איתם שכבה לפני שנפגשו. "הוא כתב שיר, "בחור קנאי", שהיה צריך לומר לאנשים כמה הוא מקנא. אחרי שהתחלנו לגור ביחד, זה היה ג'ון שרצה אותי שם כל הזמן. הוא גרם לי להיכנס איתו לשירותי הגברים. הוא פחד שאם אישאר באולפן עם הרבה גברים אחרים, אני עלולה ללכת עם אחד מהם".

יוקו אונו תרמה למילות השיר. עם זאת, בגלל היחס השלילי של הציבור כלפיה באותה תקופה, היא לא קיבלה קרדיט בכתיבה. היא אמרה ל- NME: "ובכן, אם זה היה סתם ג'ון, הוא היה נותן לי את הקרדיט הנכון, אבל זו הייתה תקופה קשה. אף כותב שירים מפורסם לא היה חושב לחלק את הקרדיט עם אשתו".

בשנת 1981 הקליטה להקת רוקסי מיוזיק גרסה של השיר כמחווה ללנון, שנרצח ב- 8 בדצמבר 1980. גרסה זו הגיעה למקום הראשון בבריטניה.

השיר IT'S SO HARD הוא אחד השירים הפחות נעימים לאוזן מבחינת מוזיקה ומילים. הסקסופון של קינג קרטיס הוסף לשיר הזה בניו יורק. לנון הביע בזמנו את הערצתו לנגינה של קינג קרטיס, שהיה נגן סשנים ידוע למגוון אמנים שלנון אהב (ביניהם ארית'ה פרנקלין). קרטיס נדקר למוות ב-13 באוגוסט 1971, פחות מחודשיים אחרי הקלטתו לאלבום הזה. הוא היה בן 37.

צד א' של האלבום נחתם עם שיר בשם I DON'T WANT TO BE A SOLDIER. השיר הזה נשמע כמו סוג של ג'אם אולפני שבמהלכו לנון אלתר מילים. השיר נשמע מנופח מבחינת סאונד, במסורת ההפקות של פיל ספקטור. מי שמנגן טמבורין בשיר הזה הוא לא אחר מאשר הקלידן של המודי בלוז, מייק פינדר. הוא הוזמן במקור על מנת לנגן מלוטרון בשיר הזה, אך המלוטרון לא פעל כשורה ופינדר נשאר לתרום את כשרונו בנגינת טמבורין. גם כאן קינג קרטיס ניגן בסקסופון.

צד ב' של האלבום נפתח עם השיר GIMME SOME TRUTH, שנכתב גם בעת שהותו של לנון עם הביטלס ברישיקש. לנון שר בשיר הזה, בין השאר, גם נגד הנשיא של ארה"ב ניקסון. הוא כינה אותו פה בשיר בשם TRICKY DICKY. זהו כינוי גנאי שדבק בנשיא עם פרשת ווטרגייט. יש כאלה שראו (באופן לא נכון) את השיר הזה כביקורת נגד פול מקרטני, אבל את הביקורת נגד הקולגה שלו הוא שפך היטב בשיר אחד בצד הזה.

השיר הבא OH MY LOVE הוא סוג של ריכוך אחרי האווירה העמוסה שקדמה לו. בשיר הזה מנגנים גם ניקי הופקינס בפסנתר חשמלי וג'ורג' האריסון בגיטרת גיבסון לס פול. קלאוס פורמן ואלן ווייט ניגנו בפעמונים טיבטיים. מי שסופר את הקצב בפתיחת השיר הוא ג'ורג' האריסון. השיר החל לקבל חיים בסוף 1968 כשלנון החל להלחין מילים שיוקו אונו כתבה על ההפלה שחוותה שישה חודשים לאחר כניסתה להריון. יוקו קיבלה קרדיט ביחד עמו על כתיבת השיר הזה.

העדינות של השיר הזה מפנה את מקומה לשיר העוקצני ביותר באלבום הזה. לנון קרא לו THE NASTY ONE. השיר HOW DO YOU SLEEP הוא התקפה חסרת רחמים על פול מקרטני. לנון כתב את השיר בתגובה לתמונות שראה על עטיפת האלבום RAM שעיצבנו אותו. הוא ראה בתמונות מסרים נגדו. הוא החליט להתקיף בחזרה וללא רמזים נסתרים. לנון הלך על התקפה חזיתית.

הוא התחיל את השיר בכך שמקרטני ראה באלבום סרג'נט פפר את פסגת יצירתו. לנון הציע לו לרדת מהענן הגבוה. הוא המשיך וירה על מקרטני תוך שהוא נשען על סיפור השמועות בנוגע למותו.

אלן קליין, שהיה אז מנהלו של לנון ואויבו הגדול של מקרטני, עזר ללנון לכתוב את המילים. הפתיחה של השיר הזה, עם חברי התזמורת שנשמעים מכוונים את כליהם, נועדה להיות פרודיה משל עצמה על פתיחת האלבום SGT PEPPER עם שמיעת כיוון הכלים. כשהאלבום הזה של לנון יצא, הייתה בתוכו גם גלויה מודפסת עם תמונה בה נראה לנון מחזיק באוזניו של חזיר, כפרודיה מלגלגת על תמונת העטיפה של האלבום RAM. לנון זעם שעל עטיפת האלבום של מקרטני יש תמונה של שתי חיפושיות שאחד מבצעת את זממה על השנייה באופן מיני וטבעי.

ההתקפה הסתיימה. השיר הבא הוא HOW, בו לנון מודה על חוסר הביטחון שלו.

השיר שחותם את האלבום נקרא OH YOKO וזה לטעמי אחד השירים היפים והשמחים שבו. איזו דרך נהדרת לסגור אלבום כה מגוון. עם אופטימיות ואהבה אמיתית. בתחילה הועלה הרעיון שהשיר הזה ייצא כסינגל אך לנון התנגד לו. הוא פחד שסינגל עם השיר הזה יפגע בתדמיתו ככוכב רוק רציני. פיל ספקטור שר כאן קולות הרמוניים ביחד עם לנון.

יש עשרה שירים באלבום הזה. ללנון היו עוד כמה באמתחתו שרצה לעבוד עליהם, אך ספקטור יעץ לו להפסיק כאן כי אין יותר מקום בתקליט. לנון היה גאה בכך שלו וליוקו הייתה שליטה מלאה על יצירת האלבום הזה, מבחינה מוזיקלית ואף עיצובית. העטיפה הקדמית של האלבום היא צילום של לנון שנעשה על ידי יוקו. הקונספט המקורי היה לעשות עטיפה ובה לנון נראה כשבמקום עיניו רואים שם עננים, אך רעיון זה נפסל.

חודש אחרי צאת האלבום בארה"ב יצא שם הסינגל עם שיר הנושא. צד ב' של התקליטון היה השיר IT'S SO HARD. באנגליה יצא השיר הזה על תקליטון רק בשנת 1975.

עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי כתב על התקליט באוקטובר 1971: "זה האלבום הטוב של השנה. ובשבילי זה האלבום הטוב ביותר שנוצר אי פעם. לנון הוא האיש הכי כנה שיש כרגע".

עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב בדצמבר 1971: "שיר הנושא הוא משהו שאפילו פול מקרטני היה משתוקק לכתוב. באופן כללי, התקליט הזה הוא שיפור משמעותי של שיקוף מצב רוח אותו ניסה לנון להעביר לנו בתקליטו הקודם. יש כאן עדיין המון כאב".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כשהוא לא מסתפק להיות רק ביטל לשעבר, ג'ון לנון גיבש לעצמו קריירה חדשה ככוח פוליטי, חבר צף באוונגרד הבינלאומי וכאמן הנואש ביותר של הרוק. ג'ון תמיד הציג יכולת צמיחה מדהימה, ואם אדם נמצא חסר סבלנות מול המהירות שבה הוא תופס ואז זורק סיבות שונות, פילוסופיות ואנשים, הצד השני של המטבע בא בצורת שאננות יומית של אמני רוק אחרים. עם זאת, למרות חיפושיו במוזיקה ומחוצה לה, התקליט החדש מעלה את השאלה עד כמה ג'ון יכול להתקדם עם אוצר המילים פה.

חשיבותו של תקליטו הקודם, פלסטיק אונו באנד, לא טמונה בעובדה שזהו תקליט של מתחים מסוימים שניתן לראות ביצירתו של ג'ון מאז תחילת הדרך (הישירות הלירית והעוצמה הקולית, למשל), אלא שזה גם הפתרון שלהם. כנער בגיל צעיר, בחר ג'ון ברוק כאמצעי האמנותי והטיפולי שלו. הדרך של רוק'נ'רול לפתור בעיות היא פשוט לקבוע ולשחזר אותן. דרך התשישות הרגשית והפיזית המתקבלת, הלחץ מופחת באופן זמני. עם זאת, ההתערבות של חוויית הפריימל סקרים אילצה את ג'ון להגדיר מחדש את גישתו באופן עדין אך מכריע. במקום שבו שר את "טוויסט וצעקה" בדחיפות של מישהו שנאלץ להוריד משהו מחזהו, הוא שר את השירים בתקליט 'פלסטיק אונו באנד' כשיחזור אחרון של הטראומות המקוריות שלו, וכמסמך לריפוים. לכן זה הוא אלבום 'אולטימטיבי' באופן עמוק, מכיוון שהוא מפרק את עיקר קריירת הרוק'נ'רול של איש אחד לפחות. שאלת השלב הבא אחרי זה הייתה אפוא בלתי נמנעת, מכיוון שהיה קשה לדמיין שהאלבום שיבוא אחריו יהיה פשוט יותר מאותו הדבר.

הבעיה לעקוב אחר אלבום מושלם כמו פלסטיק אונו באנד היא כמובן יותר מאשר סגנונית. ברשלנות הטכנית ובקליטה העצמית שלו, אימאג'ין הוא הדיוקן העצמי של ג'ון. רובו מתרכז סביב נושאים שכבר טופלו בתקליט הקודם, רק שכאן הם מטופלים פחות בלהט ובאופן מוזר, גם פחות באדישות. בתקליט הקודם הוא הצליח להישמע ספונטני וזהיר כאחד, בעוד שבאימאג'ין הוא פחות מזה. למרות שהוא מכיל מוזיקה טובה, התקליט הזה רק מחזק את השאלה מה באמת היחס של ג'ון לרוק.

השיר הנושא, למשל, הוא פשוט איחוד המודעות הראשונית לתנועה עולמית. הוא מבקש שנדמיין עולם ללא דתות או אומות, ושעולם כזה יהיה פירושו אחווה ושלום. השירה שיטתית אך לא ממש מיומנת, הלחן לא מובחן, למעט הגשר המוזיקלי, שנשמע לי נחמד.

שלושת השירים הראויים והאפקטיביים מבחינה מוזיקלית הם JEALOUS GUY, GIMME SOME TRUTH ו- HOW DO YOU SLEEP. ובעוד שברמה הספונטנית אני מוצא אותם מושכים ביותר מבחינה מוזיקלית, אני חושב שיש גם סיבות טובות לאיכותם. כל אחד מהם מייצג תחום ברגישותו של ג'ון שהוא לא הציג בעבר, ובעוד שאני מוצא את 'איך אתה ישן', כהתנקשות מחרידה ובלתי ניתנת להגנה של ג'ון בפול מקרטני, יש בה מיידיות שהופכת אותה למשכנעת יותר מרובו של שאר האלבום. המניעים לשיר הזה מביכים. חלקית, זהו הבוז הבוהמייני המסורתי לבורגנים; חלקית הוא החמצת מערכת היחסים התחרותית וארוכת השנים של ג'ון עם פול.

כאשר שניהם היו הביטלס, היריבות שלהם הופנתה לשיפור הביטלס כמכלול. חוץ מזה, זה רק הרסני.

באופן החתרני ביותר, אני חושש שג'ון רואה את עצמו בתפקיד דובר האמת, וככזה יכול להצדיק כל סוג של אכזריות בשם האמת. אני מתעניין בג'ון האיש, בניסיונות ובדרמות האישיות שלו, כי הוא גילה לנו אותם כג'ון האמן יוצא הדופן. אם הוא לא ימשיך ככזה, צעדיו ייראו בקרוב לא רק משעממים אלא גם לא רלוונטיים. נראה לי שג'ון עומד בפני האתגר יוצא הדופן ביותר בקריירה שלו, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אבל אמנים גדולים, שג'ון אחד מהם, ניזונים מרגעים כאלו".

ב-9 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק המתקדם ההולנדית, TRACE. אז הנה סיפור הלהקה:

הסיפור של TRACE מתמקד בקלידן שאפתני ושמו ריק ואן דר לינדן, שהנהיג את להקת EKSEPTION. אחרי כמה תקליטים מצליחים מאד והמון הופעות (כולל גיחה לארצנו בפסח של 1972) נתגלעו קונפליקטים בלהקה. ואן דר לינדן הפך להיות כוכב הלהקה ותמיד פורסמה תמונתו, כשהשאר הם חברים ברקע. הקנאה כרסמה בהם. אחרי התקליט השישי, TRINITY, החליט הקלידן לעזוב. זה היה בספטמבר 1973. הוא ביקש להקים הרכב חדש ואף היה לו שם שהתרוצץ בראש - ACE.

הוא ביקש ליצור עם הלהקה החדשה שלו מוסיקה מורכבת ומתקדמת יותר ממה שעשה באקספשן, כשברור שיש פה השפעות מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר. אז הוא ביקש לצרף אליו את המתופף פיטר דה לואי, שניגן לפני כן באקספשן. השניים החלו לערוך חזרות בינואר 1974 אבל ואן דר לינדן חש שחברו לא מספק לגמרי את הצורך הטכני הנדרש והחל לחזר אחר המתופף פייר ואן דר לינדן, שידע הצלחה גדולה עם להקת פוקוס.

פייר ואן דר לינדן (שאין לו קשר משפחתי לקלידן שלנו פה) נחשב אז למתופף הטוב ביותר בהולנד. בתחילת 1974 הוא כבר היה מחוץ ללהקת פוקוס ממנה פרש וב-19 בפברואר 1974 הוא קיבל את ההזמנה להצטרף ל-ACE. ביום זה חגג המתופף יום הולדת והייתה זו מתנה נהדרת עבורו. בינתיים הוזמן להצטרף גם הבסיסט-זמר, ג'אפ ואן אייק, שהיה פעיל מאד לפני כן בסצנת המוסיקה בהולנד. אז השלושה החלו לעבוד על מוסיקה חדשה בביתו של ריק, לא הרחק מאוטרכט. בניגוד ללהקת אקספשן, בה נשענה הלהקה בעיקר על יצירות קלאסיות, הפעם ריק ביקש להישען על חומר מקורי. הרצון היה להפוך את הלהקה לשלישייה בה כולם שווים.

חברות תקליטים רבות חיזרו אחרי הלהקה החדשה - כולל חברת פיליפס, שטיפלה לפני כן בתקליטים של אקספשן. ריק לא אהב את צורת הטיפול של אותה חברה בתקליטים ההם וביקש לחתום בחברת CBS. חברת פיליפס הבינה שיש לה פה דג שמן וביקשה להציע הצעה אטרקטיבית אף יותר, כולל מתן חופש אמנותי. אז ב-16 במאי 1974 חתמו השלושה בפיליפס והובטח שתקליט הבכורה ייצא בספטמבר.

בינתיים נודע ללהקה שכבר פועלת באנגליה להקה אחרת בשם ACE, אז שונה השם ל-TRACE. בסוף מאי 1974 הוקלטו קטעים לתקליט הבכורה באולפן הקלטות של פיליפס בהולנד. ריק כבר שידרג אז את סוללת הקלידים שלו עם רכישת אורגן האמונד חדש, עוד סינטיסייזרים וכמובן שהשתמש אף יותר במלוטרון. לעטיפת התקליט הוא ביקש ממעצב חברת התקליטים לבוא עם לוגו שימשוך עיניים. זה עשה את העבודה, כשב-9 בספטמבר 1974 יצא התקליט לחנויות ונמכר היטב בהולנד.

סיבובי הופעות היו מוצלחים (כולל עם להקת CURVED AIR, שהתאחד מחדש עם החברים המקוריים שלה - ולכן הכנר שלה, דאריל וויי, הקליט בהמשך קטע לתקליט השני של TRACE). אבל בעוד שהקלידן והבסיסט של TRACE התחברו היטב יחד גם חברתית, המתופף הרחיק את עצמו מהם כי רצה כל הזמן רק להתאמן בתיפוף. בכל עיר בה הם שהו בבית מלון, הוא לא הסכים לצאת ולבלות עמם. זה הרחיק אותו מהם, עד שבאפריל 1975 הוא פרש.

הם היו אז באנגליה והחברים שנותרו ביקשו להביא אליהם מתופף חדש. אז הם פרסמו מודעת חיפוש אחר מתופף בעיתון מלודי מייקר ובחנו כ-15 מאלו שענו. אחד מהנבחנים היה איאן מוסלי בן ה-21, שניגן אז עם CURVED AIR. דריל וויי היה זה שהמליץ למוסלי להצטרף להרכב ההולנדי. מוסלי לא שמע לפני כן על אקספשן אבל הכנר היה כה נלהב. מוסלי התלהב גם מנחמדותם הרבה של ואן איק וואן דר לינדן. עם הגעתו השתנתה הלהקה כי מוסלי היה מתופף יצוק יותר מפייר ואן דר לינדן, שהיה יותר ג'אזי. אז מוסלי הגיע ל-TRACE בתחילה כנגן שכיר וביחד הם יצרו קטעים חדשים, כולל יצירה ארוכה בשם BIRDS. ההקלטות נערכו במאי 1975. האווירה באולפן הייתה מהנה ומרגיעה.

התקליט BIRDS נפתח עם BOUREE (שכתב יוהן סבסטיאן באך) ושומעים בו את חיקוי הקוף של איש הצוות הטכני של הלהקה, קון הודמן. דריל וויי, כאמור, בא להתארח בנגינת כינור בקטע OPUS 1065. ואן אייק ניגן בהקלטות גם בגיטרה חשמלית, תוספת מבורכת לאחר שבתקליט הבכורה הוא ניגן רק בבס. הצד השני של התקליט בא עם יצירת הנושא הארוכה בה ביקש ואן דר לינדן להפוך את הציפורים להתנהג כמו אנשים רגילים בעולם מתורבת. מלך הציפורים שולח ציפור משלו לעיר הגדולה וזו פוגשת שוטר, כבאי, כומר, דוור וכן הלאה. לאחר מכן חוזרת ציפור זו למלך הציפורים ומספרת לו על מה שראתה. את המילים ליצירה כתב אחד מחבריו של ואן דר לינדן, הראי שפר והן הושרו בקולו המרגיע של ואן אייק.

הציפייה לתקליט השני של הלהקה הייתה גדולה מאד בהולנד. אבל המכירות המוקדמות, משום מה, היו מאכזבות. אז חברת התקליטים מיהרה להוציא לשוק גרסה מקוצרת של יצירת הנושא, על גבי תקליטון. בצד השני בא קטע אינסטרומנטלי בשם TABU. כשיצא התקליט, המכירות היו מעודדות יותר. אבל הפרפקציוניזם של ואן דר לינדן לפעמים היה מציק; כמו בהופעות בהן אחד מהאורגנים שלו לא פעל בבדיקת סאונד לפני שהקהל נכנס, הוא לא הסכים לעלות לבמה, למרות ששאר המקלדות פעלו. או הכל - או כלום.

בשנת 1976 החליט ואן דר לינדן לשנות את הגישה של הלהקה. ואן אייק ומוסלי בחרו לפרוש (והצטרפו להרכב בשם CHAIN OF FOOLS) והוא גייס במקומם חברים שלו לשעבר מלהקת אקספשן, שהובאו כנגנים שכירים לפרויקט חדש שלו בשם THE WHITE LADIES, שנשען על אגדה ישנה וידועה בהולנד. אז הוא ניגש להלחין קטעים קצרים ולחברם כסוויטה. הסיפור פה הוא על כפר הולנדי קטן בימי עבר רחוקים כשאשתו של חוואי מקומי באה לשאוב מים ומצאה את עצמה מוקפת ברוחות. אלה הן הנשים הלבנות שביקשו לקחת אותה לגבעות כדי למצוא אושר בחייה. האישה מתנגדת, בחושבה על בעלה ובנה בחווה, אבל הן מתעקשות וסוחבות אותה עמן. החוואי גילה זאת במהרה וביקש לשחרר אותה מהן ויחד עם חואים נוספים הוא בא עם רעיון ובלילה בו הן רקדו לאור ירח הוא הצליח להציל אותה. אבל הנשים לא עזבו אותה והמשיכו להציק לה במחשבותיה. לכן היא חשה לא מאושרת בחווה ורצתה לחזור אליהן. כשפרצה מריבה בין בני הזוג, היה זה אות לנשים הלבנות לפעול והן חזרו לקחת אותה עמן.

ההכנות על המוסיקה ליצירה ארכו שלושה חודשים כשהמטרה הייתה רק להקליט תקליט - ללא הופעות. הנגנים השכירים ניגנו, זמרות הובאו ובשנת 1977 התקליט הוקלט כשהארי שפר בא הפעם לא רק כתמלילן אלא גם כקריין. אבל התגובות לתקליט עם צאתו (כשבעטיפתו הובהר שזה של ריק ואן דר לינדן עם TRACE) היו מעורבות. מעריצי הלהקה, שאהבו את האנרגיה החיה שלה, חשו מאוכזבים בהפקה הזו. המכירות היו בהתאם. אז החליט ואן דר לינדן לעזוב את המותג TRACE ולחזור לאקספשן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.