1965: השנה בה הכל התפוצץ! - ולא רק הגיטרה של פיט טאונסנד

זו השנה שבה הפופ הפסיק להיות רק חיוכים של בובות שעווה והתחיל לקבל קצוות מחוספסים, שיער ארוך יותר, ובעיקר – ווליום גבוה יותר. מלהקות שבורחות ממעריצים עם אתי חפירה ועד גיטריסטים שכותבים את הלהיט הכי גדול של העשור מתוך שינה – הנה הסיפור הצבעוני והקצת מטורף של השנה ששינתה את הכל.

הביטלס: "אנחנו מזדקנים" (ובינתיים כובשים את העולם)

בזמן שכולם היו עסוקים בלצרוח את נשמתם, ג'ון לנון ופול מקרטני היו עסוקים בלהרגיש שהם, ובכן, כבר לא הילדים החדשים בשכונה. "אנחנו בדרך החוצה, אני וג'ון", הכריז מקרטני באחד האולפנים בלונדון, בחצי חיוך שמשלב ציניות בריטית עם אמת מטרידה. "ג'ורג' נכנס לעניינים – הוא וריי דייויס (מהקינקס) משתלטים. חברים, הם כותבי הלהיטים החדשים!"

אבל אל תתנו לצניעות המעושה הזו להטעות אתכם. 1965 הייתה השנה שבה הביטלס עברו מלהיות "סתם" הלהקה הגדולה בעולם ללהקה שגם עושה סרטים בלי להבין על מה הסרט. בצילומים לסרטם השני, HELP, שנערכו באיי בהאמה, החבורה נראתה נהנית בעיקר מהשמש ופחות מהתסריט. רינגו, שכבר הפך לכוכב קולנוע בעל כורחו בסרט הקודם, סיכם את החוויה במשפט אחד קולע: "אני שונא את הרעיון להיות הדמות המרכזית שוב. לא רציתי להיות שום דבר מיוחד בסרט הקודם, וגם לא בזה. אבל ברור שאם העלילה עוסקת בטבעות, הם יבחרו ברינגו. איזה באסה".

ג'ון לנון, לעומת זאת, היה עסוק בלהיות ג'ון לנון. בראיון נדיר וכנות מפתיעה, הוא דיבר על עתיד הלהקה. כשנשאל אם הם מתכננים לפרוש בשיא, הוא ירה: "הסברה שרק בגלל שהצלחנו אנחנו צריכים לארוז את הדברים היא מגוחכת. הדבר הכי הגיוני להגיד הוא שלעולם לא נארוז את הדברים לגמרי כי עשינו כל כך הרבה כסף ואנחנו עדיין עושים אותו". ואם תהיתם מה הוא חושב על קריירת המשחק שלהם? "אנחנו מתייחסים לסרטים כאל סוג של חלטורה. אנחנו מתייחסים גם להקלטות כאל סוג של חלטורה מבודחת. אז אנחנו כוכבי קולנוע וכוכבי פופ. אנחנו מקווים".

ואפרופו הפתעות, השנה התחילה עם רעידת אדמה רומנטית: רינגו התחתן. החתונה עם מורין קוקס תפסה את כולם לא מוכנים, כולל את ג'ון לנון. "לא הופתעתי או זועזעתי", אמר לנון, "הופתעתי שהוא לא עשה את זה קודם. הוא הטיפוס המתחתן, איש משפחה כזה. למעשה, ביום החתונה הוא אמר לי: 'הלוואי שהייתי עושה את זה כשאתה התחתנת, ג'ון'". והאם החתונה תשפיע על המעריצות? לנון, בפרגמטיות האופיינית לו, הרגיע: "הוא יאבד כמה מעריצות אבל ירוויח חדשות. אני מניח שלרינגו ולי יהיו מעריצות משותפות עכשיו. שני האחרים בלהקה יזכו בהן. בכל מקרה, כרגע רינגו עסוק מדי בלהיות נשוי מכדי לדאוג מפעולות תגמול של מעריצות".

אבל הסיפור המוזיקלי הכי מוזר של הביטלס ב-1965 הגיע בכלל מתוך חלום. פול מקרטני התעורר בוקר אחד בבית של חברתו ג'יין אשר עם מנגינה מושלמת בראש. הוא היה בטוח שזו מנגינה שהוא שמע בעבר, אולי משהו שאבא שלו ניגן. הוא הסתובב בין אנשים ושאל אם הם מכירים את השיר. מכיוון שלא היו לו מילים, הוא שר להם את הדבר הראשון שעלה לו לראש, על חביתה מקושקשת. בסופו של דבר, הקישקוש החלמוני הזה פך ל-YESTERDAY, אחד השירים המושמעים ביותר בהיסטוריה. מי ידע שחביתה יכולה להיות כל כך מרגשת?

הרולינג סטונס: אתי חפירה, שינה עמוקה ו"סיפוק"

אם הביטלס היו עסוקים בלהיות מקסימים (בערך), הרולינג סטונס היו עסוקים בלהיות הרולינג סטונס – כלומר, לברוח על נפשם. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות באוסטרליה וניו זילנד, וחזרה עם סיפורי מלחמה. בריאן ג'ונס, הגיטריסט עם הפריזורה המושלמת, סיפר על תקרית ביזארית במיוחד באירלנד (בדרך לאוסטרליה): "עצרנו מחוץ לחנות ישנה נהדרת לקנות ציוד. היה שם בחור זקן מאחורי הדלפק שצרח עלינו שנשלחנו על ידי אוליבר קרומוול. הוא רדף אחרינו החוצה וקפץ על מכסה המנוע של המכונית. ואז הוא ניסה לבעוט בשמשה הקדמית ולשבור אותה. הוא היה חייב להיות לפחות בן 80!" אבל זה לא נגמר שם. "היינו בדרך קורק-דבלין בוקר אחד," המשיך ג'ונס, "ויצאתי מהרכב לבקש מזוג מקומיים עם חמור אם אכפת להם שקית' יצלם אותם. הם חשבו שאני עומד לתקוף אותם או משהו. ברגע הבא הם באו עלינו עם אתי חפירה! בקושי הגעתי לאוטו."

גם באמריקה הדברים לא היו רגועים יותר. ביל וויימן, הבסיסט השקט (שבדרך כלל רק עומד בצד ומחזיק את הגיטרה כמו רובה ציד), מצא את עצמו ברגע של אימה טהורה בלונג ביץ', קליפורניה. כמה צעירים וצעירות טיפסו על גג הרכב בניסיון להגיע לאלילים שלהם. "באמת חשבתי שהגג יקרוס פנימה," סיפר וויימן. "הידיים שלי כאבו כשדחפנו במשך דקות ארוכות כדי להחזיק את הגג למעלה."

אבל בתוך הכאוס הזה, נולד השיר שהגדיר את השנה, ואולי את העשור כולו. וגם הוא, תאמינו או לא, נולד מתוך שינה. קית' ריצ'רדס ישן במלון בקלירווטר, פלורידה. באמצע הלילה, הוא התעורר עם ריף גיטרה בראש. הוא לחץ על כפתור ההקלטה בטייפ המנהלים שהיה ליד המיטה שלו, ניגן את הריף של SATISFACTION, מלמל את המילים וחזר לישון. בבוקר, כשהוא הקשיב לקלטת, הוא שמע שתי דקות של גיטרה אקוסטית ואחריהן ארבעים דקות של נחירות עמוקות. ריצ'רדס בכלל חשב שהריף הזה צריך להיות מנוגן על ידי כלי נשיפה, אבל הקהל חשב אחרת, והפאז של הגיטרה הפך לסאונד של המרד.

מיק ג'אגר, מצדו, נהנה מהשינוי בתדמית הלהקה. "התדמית שלנו מתרככת," הוא טען, אולי בציניות. "אנשים לא שונאים אותנו כמו פעם. אפילו המלודי מייקר הפסיק לכסח אותנו. פעם הוא תמיד הריץ כתבות אנטי-סטונס, אבל אפילו הם עברו לצד שלנו."

בוב דילן: נביא הזעם והנורה החשמלית

1965 הייתה השנה שבה בוב דילן החליט שנמאס לו להיות רק זמר פולק עם גיטרה אקוסטית ומפוחית. הוא רצה חשמל. כשהוא הגיע ללונדון לסיבוב הופעות, ההיסטריה הייתה בשיאה. במסיבת עיתונאים הזויה במיוחד, דילן ישב מול עיתונאים מבולבלים כשהוא מחזיק נורה גדולה ביד. למה? ככה.

היריבות הסמויה (או לא כל כך סמויה) בינו לבין דונובן, "בוב דילן הסקוטי", סיפקה כותרות עסיסיות. באחד הראיונות, דילן נשאל על המוזיקה שהוא שומע. "הדלקתי את הפטיפון שלי," הוא אמר, "וזה היה דונובן. אז כיביתי אותו." אאוץ'. אבל כשהם נפגשו פנים אל מול פנים במסיבה בלונדון, האווירה הייתה קצת יותר נינוחה, אם כי דילן עדיין הקפיד לשמור על פאסון של "מי זה הילד הזה שמחקה אותי?".

השיר הגדול שלו השנה, LIKE A ROLLING STONE, שבר את כל החוקים. הוא היה ארוך מדי (שש דקות!), רועש מדי, והכיל סולו אורגן שנולד בטעות. אל קופר, מוזיקאי צעיר שרק רצה לנגן בגיטרה, הסתנן לאולפן. כשהוא הבין שאין לו סיכוי מול הגיטריסט של דילן, מייק בלומפילד, הוא התיישב ליד האורגן, כלי שהוא בקושי ידע לנגן עליו. הוא חיכה שמישהו ינגן אקורד, ורק אז הצטרף, קצת באיחור. דילן שמע את ההקלטה וצעק: "תגבירו את האורגן!". המפיק ניסה למחות: "אבל הוא לא נגן אורגן!", דילן התעקש, והשאר היסטוריה. האורגן המהוסס של קופר הפך לאחד הצלילים המזוהים ביותר ברוק.

המי: דור שלם דורש (לשבור) ציוד

אם הסטונס היו "ילדים רעים", המי היו פשוט ונדליסטים עם רישיון מוזיקלי. פיט טאונסנד הגיטריסט הסביר לעיתונות ששבירת הגיטרות היא לא סתם עצבים – זו "אמנות פופ", לדבריו. "אני דופק את הגיטרה שלי על הרמקול בגלל האפקט החזותי," הוא הסביר ברצינות תהומית. "זה מאוד אמנותי. מקבלים סאונד אדיר. מה שמעצבן אותי זה אנשים שבאים אחרי הופעה ושואלים: 'למה לא שברת את הגיטרה הלילה?'. למעשה היא סדוקה לגמרי, אבל הקהל לא מבין. אם גיטרות היו מתפוצצות ועולות בעשן, הייתי מאושר."

רוג'ר דאלטרי, הסולן, הוסיף את התרומה שלו לאמנות על ידי הטחת המיקרופון במצילות של המתופף קית' מוון. "הוא עושה את זה כל לילה," אמר טאונסנד, "כי זה סאונד." אבל לאמנות הזו היה מחיר, והוא היה יקר. החברים היו צריכים לקנות גיטרות ותופים חדשים כל חודש בערך.

האנימלס: אריק ברדן נגד מוחמד עלי

הלהקה מניוקאסל הגיעה לניו יורק וגילתה שהחיים באמריקה יכולים להיות מסוכנים. אריק ברדן, הסולן הנמוך עם הקול הענק, מצא את עצמו במעלית (או בלובי של מלון, תלוי את מי שואלים) עם לא אחר מאשר קסיוס קליי (מוחמד עלי), אלוף העולם במשקל כבד. קליי, כדרכו, לא חסך במילים. הוא הניח יד ענקית על כתפו של ברדן ואמר: "אתה אחד מה'חיות' האלה. ובכן, רק תזכור שאני אלוף העולם במשקל כבד ואני יכול למעוך אותך לעיסה." הסיבה? שמועות שאחד מחברי הלהקה, הילטון ולנטיין, יצא עם גיסתו של קליי. ברדן, בחכמה רבה, החליט לא להתווכח.

אבל הצרות של ברדן לא נגמרו שם. "מישהו גנב 1,000 דולר מחדר המלון שלי," הוא סיפר במרירות על כוס בירה בלונדון. "אני יודע מי אחראי לזה, ואנחנו לא יכולים להוכיח כלום. זה אומר 'שלום' למכונית שקיוויתי לקנות כשאחזור לכאן."

לפחות מבחינה מוזיקלית הם קיבלו חותמת איכות. בוב דילן, כך סיפר המתופף ג'ון סטיל, שמע את הגרסה שלהם ל"בית השמש העולה" בזמן שנהג ברכב, עצר בצד והחל לקפוץ משמחה. "הוא אמר שהוא אהב את זה כל כך," סיפר סטיל בגאווה, "וזה נוק-אאוט לכל האנשים שירדו עלינו שאנחנו מעתיקים ממנו."

האחים ווקר: דיכאון בתוך בנטלי

סקוט ווקר, הסולן המסתורי של האחים ווקר (שהם לא באמת אחים ושמם לא באמת ווקר), הביא ללונדון את המלנכוליה האמריקאית. למרות ההצלחה ההיסטרית והמעריצות שרדפו אחריהם לכל מקום, סקוט לא היה מרוצה. "אני לא מרוצה מהתקליט הראשון שלנו," הוא הודה בראיון, כהרגלו בקודש. "כמה מהרצועות נעשו בחיפזון והן גרועות להחריד."

חברו ללהקה, גארי ווקר, סיפק אתנחתא קומית כשסיפר על הרכב החדש של "אחיו", ג'ון ווקר. "אתה מכיר את הבנטלי שג'ון קנה? זה שהיה הדבר היחיד בחייו? ובכן... הוא התפרק! הוא נסע בכביש וגג השמש נפתח ולא נסגר יותר. עכשיו יש לו יותר שלג בתוך האוטו מאשר בחוץ! המגבים לא עובדים כשיש לחץ של גשם, והחימום נתקע." נראה שגם לחיי הזוהר יש צדדים מכאניים פחות זוהרים.

פי ג'יי פרובי: המכנסיים שנכנעו

אבל את הפרס על התקרית המביכה של השנה (או המתוכננת היטב) קטף הזמר האמריקאי פי ג'יי פרובי. במהלך הופעותיו בבריטניה, מכנסיו הצמודים להחריד נטו להיקרע במקומות אסטרטגיים בדיוק ברגעי השיא של השיר. ה"תאונה" הזו חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים עד שרשתות בתי הקולנוע (שבהן נערכו ההופעות) החרימו אותו. "במקום להירגע כשהמכנסיים נקרעו," דיווח עיתונאי שצפה במופע באימה, "נראה שהוא הגביר את התנועות עד שהמכנסיים היו כמעט קרעים-קרעים." פרובי טען שזו קנוניה ושהקריירה שלו נהרסה, אבל הקהל – וחייטי לונדון – לא ישכחו את זה לעולם.

וזו, חברות וחברים, הייתה רק עוד התחלה בעולם הרוק המתגלגל...