רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 במאי (18.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "התעצבנתי ממסכת ראש השועל שפיטר שם על ראשו. חשבתי שזה לא עושה צדק למוסיקה שלנו" (טוני בנקס, מלהקת ג'נסיס, במלודי מייקר, בשנת 1973)

ה-18 במאי 1965: היום בו הקינקס התפוצצו! כאוס טוטאלי על הבמה ומאחורי הקלעים!

דרמה בקנה מידה היסטרי בלהקת הקינקס! ה-18 במאי 1965 ייזכר לעד כיום שבו הר הגעש הפנימי של הלהקה התפרץ בעוצמה אדירה. אם חשבתם שהקינקס היו רק להיטים ממכרים וסאונד ייחודי, תחשבו שוב! מאחורי הקלעים רחשה מלחמת עולם של ממש.

להקת הקינקס לא הצטיינה רק במוזיקה פורצת דרך, אלא גם ביחסים טעונים עד פיצוץ בין חבריה. הנה תזכורת קטנה: ריי דייויס, הגאון המוזיקלי, הסולן ומנהיג הלהקה, פשוט לא סבל את אחיו הצעיר, הגיטריסט הפרוע דייב. דייב, מצדו, לא ממש ספר את ריי וגם לא את המתופף מיק אייבורי, שגם הוא לא מצא חיבה יתרה לבסיסט פיט קווייף. מתכון לאסון, כבר אמרנו?

הסאגה הגיעה לנקודת רתיחה במאי 1965, והפעם זה נגמר בדם, יזע והרבה מאוד דרמה. הסיפור שלנו מתחיל ב-18 במאי 1965. דייב דייויס, אחרי הופעה, הוזמן למסיבה לוהטת בסומרסט. במקום זרמו חופשי סמים ואלכוהול, ודייב, איך לומר, היה בגן עדן פרטי משלו.

שאר חברי הלהקה, שהבינו היטב שסיבוב ההופעות שלהם בסכנה קיומית אם לא יגררו את דייב החוצה מהתופת, החליטו להתערב. כשדייב ראה את חבריו ללהקה נוחתים במסיבה, הוא רתח מזעם. הנסיעה חזרה במכונית הפכה לזירת קרב אגרופים בינו לבין אחיו הגדול, ריי. כשהגיעו למלון, הבסיסט קווייף והמתופף אייבורי ניסו לברוח פנימה בבהלה, אך דייב הספיק להשליך מזוודה גדולה שפגעה בגבו של המתופף. אייבורי לא נשאר חייב, הסתובב ושיגר אגרוף עסיסי היישר לפניו של דייב. אבל חברים, זה היה רק הקדימון למה שעתיד להתרחש.

למחרת, עלו הקינקס להופיע בקארדיף. כדי למנוע עוד בלגן, אורגנו להם חדרי הלבשה נפרדים. דייב נאלץ להגיע חמוש במשקפי שמש כדי להסתיר את הפנס המפואר שקיבל בעינו, תוצרת המתופף אייבורי.

הכאוס המוחלט פרץ אחרי השיר השני בהופעה. דייב פנה לאייבורי ושאל בעוקצנות ארסית, "למה שלא תוציא את השמוק שלך ותתופף איתו על תוף הסנר? זה בטח יישמע טוב יותר ממה שאתה עושה עכשיו". מיד לאחר מכן, שלח את רגלו ובעט בחוזקה במערכת התופים של אייבורי. בלי למצמץ, הוא חזר לעמדת המיקרופון והחל לנגן את השיר הבא.

אצל אייבורי הפיוז נשרף. הוא ראה אדום בעיניים, שחרר מצילה אחת ממערכת התופים שלו, ניגש אל מאחורי דייב והנחית את המצילה החדה בשיא העוצמה על ראשו של הגיטריסט הסורר. דייב התעלף במקום, ודם החל לנזול בכמויות אדירות על הבמה. אייבורי המבוהל, שהיה משוכנע שהרג אותו ושהמשטרה כבר בדרך לעצור אותו, נמלט מהזירה בפאניקה. הקהל ההמום לא האמין למראה עיניו, כשמעל הבמה ריי דייויס עמד בהלם מוחלט וצעק בהיסטריה, "הוא הרג את אחי!"

דייב הובהל במהירות לבית החולים המקומי, שם נזקק ל-16 תפרים בראשו. אייבורי המבוהל מצא מחסה בביתו של חברו העיתונאי, קית' אלת'ם, שדאג לפרסם הודעה שקרית בעיתון בנוגע למקום הימצאו של המתופף. כל הסיפור המטורף הזה של הריב זכה מאז לכינוי הנצחי THE KINKS KONTROVERSY.

דייב התאושש, וחברי הלהקה המשיכו להופיע יחד, חורקים שיניים, כדי לעמוד בחוזים עליהם היו חתומים. הלהקה המשיכה ליצור, אך הדרמה הזו נשארה חקוקה בדפי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול.

ב-18 במאי 1966, היסטוריה מוזיקלית נכתבה כשלהקת ההוליס האגדית נכנסה לאולפן והקליטה את הלהיט הנצחי BUS STOP. אבל חכו, הסיפור מאחורי השיר הזה עסיסי יותר ממה שאתם חושבים, והכל בזכות גאון צעיר בשם גרהאם גולדמן, שלימים יכבוש את העולם עם להקתו 10CC!

הכל התחיל כשמנהל הלהקה, מייקל כהן, זרק פצצה: "אני מכיר נער יהודי פלא בן 16, שגר ממש מעבר לפינה, וטוען שהוא כותב שירים שיפילו אתכם מהרגליים". ההוליס, סקרנים אך סקפטיים, צעדו לביתו של גולדמן הצעיר. שם, בסלון ביתי במנצ'סטר, הוא השמיע להם את השיר שכתב על זוג צעיר שגורלם נקשר ביום גשום בתחנת אוטובוס, כשהאהבה ניצתה תחת מטריה משותפת.

גרהאם נאש, בסטייל האופייני לו, חשף בספרו איך מייקל כהן המנהל התקשר ואמר שהשכנה שלו משגעת אותו לגבי הבן שלה שכותב שירים והיא מבקשת שיואיל להקשיב לדברים שלו. כהן, שרצה לעזור לשכנה הוותיקה, ביקש מההוליס לעשות לו טובה ולבדוק במה מדובר. "השכנה שלי אומרת שהבן שלה כותב שירים, והיא משגעת אותי", הוא אמר לנאש בשיחה. "בכל פעם שאני פוגש אותה, היא שואלת אם אואיל להקשיב לדברים שלו. תראה, אני יודע שהוא כנראה נורא וזה הימור, אבל אני אוהב את האישה הזו. היינו שכנים זמן רב. אז תעשו לי טובה? פשוט תלכו לשם ותראו במה מדובר פה". מייקל תמיד היה בחור הגון, אז ההוליס הסכימו: "בטח, תשאיר את זה לנו. אנחנו נוריד אותה מהגב שלך".

אז הם ניגשו לכתובת שהוא נתן להם, בית דו משפחתי באחת השכונות הטובות יותר במנצ'סטר, לפגוש את מה שנקרא כותב שירים, ילד יהודי בן חמש עשרה בשם גרהאם גולדמן. נאש מתאר את המפגש: "עכשיו, אנחנו ההוליס – ואנחנו יודעים שאנחנו ההוליס, אז אנחנו לא הולכים להקל עליו, ילד או לא ילד. אנחנו יושבים בסלון היוקרתי הזה, ממעמד הביניים, כיסויים על הספות, אמנות נחמדה על הקיר. זרקתי למר כותב השירים את אחד המבטים הכי טובים שלי ואמרתי, 'בסדר, ילד – תן את ההזדמנות הטובה ביותר שלך'. גולדמן הרים גיטרה אקוסטית והתחיל לנגן, ונאש הכריז: 'זה פאקינג מהמם! טוני, אלן ואני יודעים שזה שיר להיט. אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לעשות עם זה'. ההתרגשות הייתה בשיאה". הם היו מוכנים למהר לצאת משם ולקבל את השיר הזה. לפני שעזבו, נאש שאל אותו אם יש לו עוד משהו. הוא התחיל לשיר עוד שיר שלו והם מיד רצו גם אותו. אז הוא שאל אם יש לו עוד משהו. גולדמן אמר שכן, אבל הוא הבטיח את זה כבר לפיטר נון ולהקת מתבודדי הרמן. אז הוא שר להם את NO MILK TODAY. "היינו המומים", סיכם נאש.

גולדמן עצמו סיפר שההשראה ל-BUS STOP הגיעה אליו כשנסע באוטובוס קו 95 במנצ'סטר, העיר בה התגורר עם משפחתו. "החלק האמצעי בשיר הגיע אליי ממש במקרה כשנסעתי באוטובוס", הוא חשף, "זה היה מסוג הרגעים הנדירים בהם מלודיה מכה בך כך. רציתי כל כך להגיע כבר לתחנה שלי, לרדת מהאוטובוס ולרוץ הביתה כדי לכתוב את זה". שנים לאחר מכן, גרהאם נאש סיפר למגזין רולינג סטון: "השיר הזה הוא האהוב עליי ביותר מתקופתי בהוליס כי הקלטנו אותו בשלמותו בשעה ורבע והוא הפך ללהיט ענק. גרהאם גולדמן היה אז רק בן 15 ואנחנו נדהמנו מהשירים שכתב".

יש עוד טוויסט בעלילה! מתברר ש-BUS STOP כמעט הגיע לידיים אחרות. השיר יועד במקור ללהקת מתבודדי הרמן, שמנהלם היה נשוי לאחותו של גולדמן. אולם, גולדמן חשב שהשיר פשוט לא יתאים להם. פיטר נון, סולן מתבודדי הרמן, לא הסתיר את דעתו: "גרהאם לא רצה שנקליט את השיר הזה כי הוא היה בטוח שזה לא מתאים לנו. אבל ברגע ששמענו את הגרסה של ההוליס, באנו לגרהאם ואמרנו לו שאנחנו חייבים להקליט את זה! אז ג'ון פול ג'ונס, שלקח את השיר לעיבוד, עיבד אותו מחדש עבורנו. הגרסה של ההוליס פחות טובה מהגרסה שלנו. הגרסה שלהם נשמעת כמו גרסת דמו בעוד הגרסה שלנו היא יצירת אמנות". כן, זה אותו ג'ון פול ג'ונס שלימים ירעיד כבסיסט של להקת לד זפלין האגדית!

בסופו של יום, הגרסה של ההוליס ל-BUS STOP היא זו שכבשה את העולם. ב-20 ביוני 1966, השיר זינק למקום החמישי במצעד הבריטי והפך לקלאסיקה מיידית. סיפור סינדרלה מוזיקלי על נער עם כישרון ענק, ולהקה שידעה לזהות יהלום כשהיא שומעת אותו. וכל זה התחיל בתחנת אוטובוס גשומה אחת!

ב-18 במאי 1979 יצא התקליט LODGER, יצירתו החדשה והמסעירה של האחד והיחיד, דייויד בואי, והוא לא דומה לשום דבר ששמעתם קודם. תתכוננו לקוקטייל צלילים מבעבע שמשלב אלמנטים היישר מבתי היוצר המתוחכמים של סקוט ווקר ובריאן אינו.

אז נכון, אולי לא תמצאו כאן את השלאגר שובר המצעדים הבא שלו, אבל היי, כשמדובר בזיקית של הרוק, דייויד בואי, היצירה השלמה היא הכוכבת האמיתית, והיא חשובה הרבה יותר מעוד להיט רגעי. בואי, אמן השינויים הבלתי נלאה, רצה גם הפעם להמציא את עצמו מחדש, ליצור פרסונה חדשה שתסעיר את הדמיון.

הפעם, הוא החליט לעזוב את ברלין התוססת ולהקליט במקום עם אווירה שונה לחלוטין. הבחירה נפלה על שווייץ הנינוחה והפסטורלית, אם כי חשוב לציין שרוחה של ברלין לא נעלמה כליל מהצלילים. תאמינו או לא, במקור התקליט הזה כמעט ונקרא בשמות כמו "תאונות מתוכננות" או "למרות הקווים הישרים", אבל בסוף, בואי הלך על השם הקצר והקולע LODGER (כלומר, דייר).

ומי עוד מככב מאחורי הקלעים? הגאון המוזיקלי בריאן אינו, כמובן! התקליט הופק על ידי בואי עצמו יחד עם טוני ויסקונטי הנאמן, והשפעתו של אינו ניכרת בכל צליל, כולל הגישה המהפכנית שלו להציג טעויות מוזיקליות כאלמנט מכוון ומרתק. אינו גם היה זה שהכיר לבואי תקליט שהפך עבורו לפורץ דרך של ממש – NITE FLIGHTS, יצירתה החדה של שלישיית האחים ווקר. כל מי שיאזין לתקליט הזה של סקוט ווקר ושני "אחיו" (הם לא באמת אחים, רק בשם הבמה, כן?), יקבל מפתח להבנת העומק והמורכבות ביצירה של בואי.

אפשר בהחלט לראות בתקליט LODGER מעין המשך ישיר ורוחני לתקליט NITE FLIGHTS. היצירה החדשה והנועזת של בואי הוקלטה באולפני MOUNTAIN האגדיים, שהיו ממוקמים בקומת הקרקע של קזינו מונטרה, ממש אל מול הנוף עוצר הנשימה של אגם ז'נבה. אותו קזינו, אגב, נהרס בשריפה מפורסמת במהלך הופעה של פרנק זאפה ב-4 בדצמבר 1971, אך שוחזר ונבנה מחדש בשנת 1975 והפך לאולפן הקלטות משוכלל. רק כדי לסבר את האוזן, במהלך קיץ 1978, להקת קווין הגדולה הקליטה חלק נכבד מהתקליט שלה, JAZZ, באולפנים החדשים הללו. הם, בניגוד לבואי, הצליחו לשכור את הסלון הגדול של הקזינו, שאירח בעבר בקביעות הופעות במהלך פסטיבל הג'אז של מונטרה, וכל זאת כדי להשיג צליל חזק ועוצמתי. לרוע מזלו של בואי, הוא לא הצליח להשיג את האולם הגדול ונאלץ להסתפק באולפן הקטן והאינטימי יותר.

טוני ויסקונטי, המפיק הצמוד, נזכר: "לאולפן היה צליל כל כך מת. הרצפה הייתה עם שטיחים מקיר לקיר, הקירות היו מכוסים שטיחים והיו אריחים אקוסטיים בתקרה. ניסינו לשכור את האולם הגדול, אבל לא הצלחנו להשיג אותו, אז נאלצנו להקליט הכל בחדר הקטן, המחניק והחם הזה. יש לי כל כך הרבה תמונות של בריאן אינו עם חזה חשוף שם מרוב חום. ברגע שקיבלנו טייק טוב – כולם מיהרו לעבר הדלתות ולצאת לאוויר הצח. הם אפילו לא רצו לשמוע את התוצאה. רק לנשום אוויר צח".

וזה לא הכל! במהלך עריכת המיקס של התקליט באולפני רקורד פלאנט בניו יורק, זכו ויסקונטי ובואי לביקור מפתיע מהאחד והיחיד, מיק ג'אגר. הם העניקו לו השמעה בלעדית של אחד השירים, וג'אגר, כדרכו, לא חסך בביקורת. לפני שעזב, הוא זרק לעברם: "בסדר, אני עוזב. אני הולך לסשן של ג'וני מיטשל לראות אם אני יכול לחבל גם בזה". קלאסי!

אי אפשר לדבר על LODGER מבלי להתייחס לעטיפה הפרובוקטיבית שלו, יצירת אמנות בפני עצמה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. בואי מככב בה כקורבן של תאונה כלשהי, אפו נראה שבור ותנוחת גופו מעוותת באופן שנראה בלתי אפשרי לגוף אנושי חי. לקהל הרחב לא היה קל, כנראה, לקבל עטיפה שכזו, אך עבור בואי זו הייתה הצהרה אמנותית נוקבת. בעטיפה הפנימית הסיפור ממשיך, עם תמונות של תינוק שוכב ולצדו תמונת גופתו השוכבת של צ'ה גווארה. עוצמתי ומעורר מחשבה!

זמן מה לאחר יציאת התקליט, הודו גם בואי וגם ויסקונטי כי הוא לא קיבל את המיקס הראוי לו. ויסקונטי אף טרח וערך מיקס חדש לתקליט עבור קופסת האוסף המהודרת של בואי, A NEW CAREER IN A NEW TOWN. ועדיין, למרות הכל, מעטים יצביעו על התקליט הזה כעל אחד מרגעיו הגדולים והמסחריים ביותר של בואי. הוא נחשב יותר ליצירה למעמיקים, לאלו שמוכנים לצלול אל תוך הקטלוג העשיר והמגוון שלו.

ומה אמרו המבקרים בזמן אמת? עיתון מלודי מייקר פסק כי "זה תקליט פופ נחמד אך חסר פנים. צפו למכירות נאות ממנו". ב-NME הוסיפו בנימה אופיינית: "זה תקליט מדכא ואני אוהב את זה". הרולינג סטון, לעומתם, גרס בביקורת כי "התקליטים של בואי אינם אירועים, למרות שמי שעושה אותם מתעקש לכנותם כך, אך מציג אותם כאירועים בלב חצוי. רעיונות רבים שלו מתנוססים כדגל אך אי אפשר למצוא את התורן שלו. התקליט הזה ייחשב כאירוע רק אם נוכל בעתיד לראותו כשלב ביניים בין העבר לעתיד".

בעיתון קורייר ג'ורנל, ממדינת קנטאקי הרחוקה, נכתבה אז ביקורת מעמיקה: "התקליט החדש של דיוויד בואי הוא תקליט האולפן הראשון של הזמר הבריטי מזה יותר משנה וחצי. במקביל לכך שהוא נדחף על ידי חברת התקליטים שלו להפוך לתקליטו הפופולרי ביותר, הוא נותר סתמי יותר, אם לא מורכב יותר, מכל היצירות הרבות האחרות שלו. לאחר שנאבקתי עם התקליט במשך יותר מחודש, בניסיון להבין על מה מדובר ואז ניסיתי להסביר את זה, החלטתי שיש לי שתי אלטרנטיבות: או לזרוק את כל העניין ולא לכתוב ביקורת תקליט בכלל, או להתאמץ בכל זאת".

"אז כמו בסרטים הטובים ביותר של מיכלאנג'לו אנטוניוני," המשיך המבקר, "התקליט מעורר התרגשות למרות עדינות השירים שלו והנטייה של המילים והלחן להישכח לאחר השמעת התקליט. בואי מעולם לא התעסק בנגינת מוזיקת רוק כמו ביצירת יצירות מופת. עם זאת, מעריצי בואי עדיין מתעניינים, כי כמו בהרבה מוזיקת רוקנרול, העבודה של בואי עצמו מספקת דרך להסתכל על דברים מלבד הסטטוס קוו. זה הוא תקליט בעיקר של עמדה וגישה. התמונות שבואי מתעד הן במסגרות הקפאה. כמו אצל אנטוניוני, מה שהכי חשוב עבור בואי זה מה שקורה כרגע ולא ממה הרגע צמח או לאן הוא יוביל ולמי זה קורה. השימוש של בואי במוזיקה כאן, בנגינה ובעיבוד, הוא הטוב ביותר שלו מאז התקליט DIAMOND DOGS. זאת בעזרת בריאן אינו, שמסיים כאן את שיתוף הפעולה בן שלושת התקליטים שלו עם בואי. הצליל המתקבל יוצר מתח מבלי להיות חזק או מנוגד. המנגינות מספיק מוצקות כדי להעניק לכידות לכל שיר, אך אינן בלתי נשכחות מספיק כדי להישאר. ככה זה צריך להיות. שכן בואי צייר את עצמו כגיבור קיומי וכל שיר הופך למקרה בלבד שחולף עם בוא השיר הבא".

"עדיין," סיכם המבקר, "מסגרת התקליט היא כה רחבה, שגם אם החומר בו מאכזב, הדרך בה הוא מוצג מביאה את השלב המעניין ביותר בשילוב של בואי-אינו".

אז למה אתם מחכים? רוצו להאזין ל-LODGER – תקליט מעניין שהוא חוויה, מסע, והצהרה אמנותית של אחד היוצרים הגדולים בתולדות הפופ!

ב-18 במאי 1966 להקת הביטלס עשתה צעד מהפכני והשתמשה לראשונה אי פעם בחטיבת כלי נשיפה מלאה בשיר שלה. כן, כן, שמעתם נכון! זה קרה במהלך הקלטת הלהיט הנצחי GOT TO GET YOU INTO MY LIFE, וכל זה עוד לפני שטרנד ה-BRASS ROCK הספיק לכבוש את העולם עם ענקיות כמו דם, יזע ודמעות ושיקגו.

היה זה סשן מרתוני, לא פחות מ-12 שעות אורכו, שהתניע בשתיים וחצי בצהריים והפך לאגדה. פיטר קו, אחד מנגני הסקסופון טנור שהיו שם כדי לעשות היסטוריה, שפך אור על מאחורי הקלעים: "פול מקרטני והמפיק ג'ורג' מרטין רצו בכל מחיר להוסיף סאונד ג'אזי לשיר החדש שהלהקה עבדה עליו. תווים? הצחקתם אותנו! לא היה שום דבר כתוב. פול פשוט התיישב מול הפסנתר והתחיל לנגן לנו את המנגינה שהתנגנה לו בראש, כל זאת בזמן שהפלייבק הבסיסי רץ לנו באוזניות. אחרי כמה טייקים מורטי עצבים, ג'ון לנון פשוט זינק מכסאו בחדר הבקרה, פרץ פנימה כשהאגודל שלו מונף באוויר וצרח בהתלהבות שהצלחנו!" ומה עם רינגו אתם שואלים? הוא, כך מתברר, היה לגמרי מחוץ לתמונה, ישב לו בפינת האולפן והעביר את הזמן במשחקים. כי הוא כבר הקליט את תפקידי התופים שלו קודם לכן. לצד פיטר קו האגדי, נתנו בראש גם החצוצרנים אדי ת'ורנטון, איאן האמר ולס קונדון, כשעל סקסופון נוסף הפליא אלן בראנסקומב.

אבל רגע, תחזיקו חזק כי הסיפור מקבל אפקט של עשן! השיר המדובר, GOT TO GET YOU INTO MY LIFE, כלל לא נכתב על אהבה נכזבת או נערה מסתורית. הנושא האמיתי היה... מריחואנה! כן, פול מקרטני חשף את הסוד בספרו: "הייתי בחור די סטרייט ממעמד הפועלים, אבל כשהתחלנו להיכנס למריחואנה, זה נראה לי די מרומם". תחשבו על זה, כמה הורים שמרנים ברחבי העולם שרו בהתלהבות את שיר ההלל הזה לצמח הירוק והשובב, מבלי שהיה להם שמץ של מושג מה באמת מתנגן להם באוזניים! פשוט מדהים!

ב-18 במאי בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון. אז הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

גם זה קרה ב-18 במאי:

1964: טירוף בהופעה של הרולינג סטונס.

שנת 1964 תיזכר בסקוטלנד בגלל המהומה המטורפת שהתחוללה במלון מקומי בהופעה של הרולינג סטונס. דמיינו 4,000 מעריצים זועמים מגלים שהכרטיסים שלהם פשוט מזויפים! כאוס מוחלט!

1966: ספרינגסטין מקליט לראשונה.

ברוס ספרינגסטין, מי היה מאמין? בשנת 1966, הבוס לעתיד צעד לראשונה בחייו אל תוך אולפן הקלטות בניו ג'רזי עם להקתו דאז, הקאסטילס. התוצאה? שני שירים ראשונים שנחרטו ישירות על גבי חומר קשיח – היסטוריה בהתהוות!

1968: פיטר גרין מאושר: קלפטון חזר לבלוז!

דרמה בעולם הגיטרות! בשנת 1968, עיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם מכתב לוהט מפיטר גרין האגדי. על מה ההתלהבות? אריק קלפטון חזר לנגן בלוז נקי וישיר! גרין כתב שזה בדיוק מה שהוא חיכה לו כל כך הרבה זמן. כלומר, גרין נתן את האור הירוק.

1971: הבאנד כובשים את אירופה!

הולנד על הרגליים! בשנת 1971, להקת הבאנד האדירה יצאה לראשונה מגבולות ארצות הברית והתחילה את סיבוב ההופעות הבינלאומי הראשון שלה. התחנה הראשונה? רוטרדם התוססת. איזה לילה!

2007: איימי ווינהאוס מתחתנת בסתר!

סודות ממיאמי! הכוכבת הבלתי נשכחת, איימי ווינהאוס, אמרה I DO לבחיר ליבה בלייק פילדר בשנת 2007. החתונה? טקס סודי ביותר שנערך הרחק מאור הזרקורים במיאמי. מי ידע?

1959: הפלטרס נוחתים באנגליה!

אנגליה מתאהבת! שנת 1959, ולהקת הפלטרס האגדית עושה את הופעת הבכורה שלה על אדמת הממלכה. הצליל שהקסים את העולם הגיע סוף סוף גם לבריטים!

1970: הצצה ראשונה ל"לט איט בי" - הביטלס בהקרנה סודית.

רגע לפני כולם! יומיים בלבד לפני שהסרט LET IT BE של הביטלס כבש את אנגליה, נערכה הקרנת בכורה סופר אקסקלוסיבית. מי זכה? אנשי תקשורת נבחרים וחברים קרובים של הלהקה. הקנאה אוכלת!

1975: להקת קווין מרגשת עם שיר אהבה חדש ויש גם סוד מאחורי הפסנתר.

כן, להקת קווין הוציאה ביום הזה תקליטון חדש באנגליה שכבש את הלבבות – YOU'RE MY BEST FRIEND. השיר הרומנטי הזה נכתב על ידי הבסיסט ג'ון דיקון לאשתו היקרה. ואת צליל הפסנתר החשמלי מתוצרת וורליצר ששומעים שם, ניגן דיקון בעצמו! פרדי מרקיורי, הפסנתרן הראשי, לא התחבר לכלי הספציפי הזה, כי הוא העדיף אז פסנתרים אקוסטיים. אז הוא פינה את הבמה לחברו.

2004: עולם הג'אז באבל: אלווין ג'ונס הלך לעולמו.

אגדה הלכה לעולמה. עולם המוזיקה נפרד בכאב ממתופף הג'אז הענק אלווין ג'ונס, שמת מהתקף לב בגיל 76. ג'ונס לא היה סתם המתופף של ג'ון קולטריין – הוא היה השראה עצומה למאות מתופפי ג'אז ורוק מפורסמים שבאו אחריו. מורשתו חיה ובועטת!

1979: יצא תקליטון חדש לג'רי ראפרטי, עם השיר NIGHT OWL. זה הוא שיר הנושא של אלבום הסולו השלישי של ראפרטי, ההמשך לרב המכר שלו, CITY TO CIRT.

בדומה ללהיט שלו BAKER STREET, השיר הזה הוא ללא ספק אוטוביוגרפי במידה מסוימת, כשהוא שר על הרווחה שהוא מקבל מחייו כמוזיקאי מבצע ועל הבדידות שמתגנבת כשהאורות נכבים. באותו זמן, ראפרטי עזב את מולדתו סקוטלנד ועקר לאנגליה. את סולו הליריקון ניגן רפאל רייבנסקרופט, הבחור שביצע את סולו הסקסופון המפורסם ב"בייקר סטריט". הליריקון הוא סינטיסייזר אנלוגי שפועל לפי נשימה, שהומצא על ידי ביל ברנרדי ורוג'ר נובל במסצ'וסטס בתחילת שנות ה-70. זה היה כלי הנשיפה האלקטרוני הראשון שנבנה.

1949: קלידן נולד - ריק ווייקמן.

בשנת 1949 נולד הקלידן הווירטואוז ריק ווייקמן, המוכר לכולנו מלהקת הרוק המתקדם יס. נעבור לשנת 1974, באותו תאריך ממש: ווייקמן מקבל שיחת טלפון שמשנה הכל. איש מחברת התקליטים שלו מבשר לו שתקליט הסולו השלישי שלו, מסע לבטן האדמה, הגיע למעמד תקליט זהב! באותו הרגע, ווייקמן הבין שדרכו כקלידן בלהקת יס הגיעה לפרשת דרכים, ושהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית כאמן סולו. אבל אל דאגה, חובבי יס, הוא עוד ישוב!

1970: שערורייה ב"שיער"! מה באמת קרה בגבעתיים?

הפקת המחזמר המדובר שיער בישראל עולה לכותרות, ולא מהסיבות הנכונות. בבוקר יום שני בתאריך זה ובאולם הדר, הגיע אורי אלוני לראיין ולצלם את כוכבי המחזמר בחזרות. לפתע, במאי ההצגה זינק לעברו, תקף אותו ודרש בתוקף את סרט הצילום. אלוני סירב, אך הבמאי הזועם לא ויתר, חטף את המצלמה בזעם ומה קרה אז? אההה... כל הפרטים הלוהטים והסיפור המלא מחכים לכם בספר שכתבתי, רוק ישראלי 1973-1967. אסור לפספס!

ב-18 במאי בשנת 1970 יצא התקליט "לט איט בי" של הביטלס בחנויות התקליטים בארצות הברית, והמעריצים יצאו מדעתם - חלק לטובה וחלק לרעה! וזה קרה, שימו לב, חודש תמים אחרי שתקליט הסולו הראשון של פול מקרטני כבר כבש את המצעדים, במה שנראה כמו מחווה מצד שלושת חברי הביטלס האחרים, שפינו לו את הבמה.

אבל תחזיקו חזק, כי הסיפור האמיתי מאחורי המהדורה האמריקאית הוא דרמה בפני עצמה! בניגוד גמור למהדורות הנוצצות בבריטניה ובקנדה, המעריצים האמריקאים לא קיבלו את קופסת הדלוקס המפוארת שכללה ספר מהודר. במקום זאת, הם הסתפקו במהדורת עטיפה נפתחת בלבד, אבל עם טוויסט לוהט: הלייבל האדום והאייקוני של אפל רקורדס התנוסס על התקליט בגאווה!

למה כל הבלגן הזה, אתם שואלים? ובכן, מסתבר שהסיבה הייתה טכנית לחלוטין אך קריטית: המהדורה האמריקאית הופצה על ידי חברת יונייטד ארטיסטס ולא על ידי EMI או קפיטול כרגיל. לכן, היא נשאה מספר קטלוגי ייחודי שהבדיל אותה משאר העולם!

העניינים הסתבכו עוד יותר כשזכויות ההפצה של יונייטד ארטיסטס פקעו. מה קרה אז? ובכן, כמות אדירה של עותקי התקליט מצאה את דרכה היישר לארגזי החיסול בחנויות! אבל אל דאגה, חברת קפיטול נכנסה לתמונה, רכשה מחדש את הזכויות ובשנת 1980 הוציאה את התקליט מחדש. הפעם, אבוי, בלי העטיפה הנפתחת. כפיצוי קטן, המהדורה המחודשת הזו כן כללה פוסטר מרהיב של עטיפת התקליט המקורית.

ב-18 במאי 1980 עולם המוזיקה הוכה בתדהמה עם התאבדותו של איאן קרטיס, סולן להקת ג'וי דיוויז'ן. בגיל 23 בלבד, הקול המיוסר של דור שלם נדם.

איאן קרטיס, הפנים הנצחיות של להקת הפוסט-פאנק הבריטית ג'וי דיוויז'ן, נתפס בעיני רבים כדמות חידתית. רק מילות שיריו העניקו הצצה נדירה למערבולת הרגשית שהתחוללה בנפשו המורכבת. בתחילת דרכה, ג'וי דיוויז'ן, ששמה מעורר המחלוקת התייחס ליחידות נשים יהודיות שאולצו לשרת מינית חיילים נאצים במחנות הריכוז, התמקדה בנושאים קודרים כמו בדידות קיומית, ניכור חברתי ודיכאון עמוק.

סוד אפל נוסף ליווה את קרטיס: מחלת האפילפסיה. הוא הסתיר זאת מחבריו ללהקה עד להתקף חמור שתקף אותו בדצמבר 1978, בנסיעה הביתה לאחר הופעה. מצבו הרפואי הלך והחמיר בשל האורות המהבהבים שאפיינו את המועדונים בהם הופיעו, טריגר ידוע להתקפים אפילפטיים, ובשל צריכת אלכוהול. הטיפול התרופתי שקיבל גרם לתנודות קיצוניות במצב רוחו, והוסיף עוד נדבך לקשייו.

תקליט הבכורה של הלהקה, UNKNOWN PLEASURES, שזכה לשבחי הביקורת, סימן דווקא את תחילתה של תקופה קשה עוד יותר עבור קרטיס. בתחילת 1980, במהלך סיבוב הופעות אירופאי, הוא פיתח רומן עם העיתונאית הבלגית אניק הונורה. למרות הסערה הרגשית שהקשר עורר בו, הוא בחר לצרף את הונורה להמשך המסע. עם שובו הביתה, רגשות אשם כבדים הכריעו אותו והובילו לניסיון התאבדות ראשון, באמצעות בליעת כמות גדולה של אלכוהול וחיתוך פרקי ידיו.

הוא שרד, אך הטראומות העמוקות של אותה תקופה הונצחו בתקליט השני והאחרון של ג'וי דיוויז'ן, CLOSER. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, אמר למגזין רולינג סטון בשנת 2013: "הוא היה האויב הכי גרוע של עצמו". הוק הוסיף כי הרופא הזהיר את קרטיס עם אבחון האפילפסיה: "אם תחיה חיים שקטים, בלי רעשים חזקים ובלי אלכוהול, אז תהיה בסדר. להיות בלהקה לא מאפשר לך לעשות אף אחד מהדברים האלו והוא לא רצה לוותר על הלהקה. הייתה לו דילמה איומה עם עצמו".

קרטיס הבהיר להונורה שעליהם להיפרד. כשחזר לביתו, ניסה שוב לשים קץ לחייו. גם הפעם הוא שרד. בסוף אפריל 1980, הקליטה הלהקה את השיר האלמותי LOVE WILL TEAR US APART. כחודש לאחר מכן, התגרש קרטיס מאשתו, דברה.

ברנרד סאמנר, גיטריסט הלהקה, שחזר את הרגעים הקשים: "הייתה להקה בשם 25 FACTORY שלאחד מחבריה הייתה סירת מנוע והוא הזמין אותי לשוט בה. יצאנו לנהר, זה היה יום מושלם. הייתי אמור לצאת עם הלהקה לסיבוב הופעות זמן קצר לאחר מכן. חזרתי לביתי, עדיין מתנגב עם מגבת מהחוויה כשהטלפון צלצל. מעבר לקו היה זה המנהל של הלהקה, רוב. 'יש לי חדשות ממש רעות לבשר לך. איאן התאבד'. ידעתי שהוא ניסה להתאבד לפני כן ושאלתי, 'מה? הוא ניסה שוב?' והוא ענה, 'לא, לא. הפעם הוא הצליח'. זה היה הלם והחדר הסתובב סביבי".

אותו יום מושלם של סאמנר, שהפך באחת ליום אימים, היה ה-18 במאי, יומיים בלבד לפני יציאתה המתוכננת של ג'וי דיוויז'ן לסיבוב הופעות בארצות הברית. מסתבר שבביתו צפה קרטיס בסרטו של ורנר הרצוג, סטרושק, המספר על אדם המתאבד במקום לבחור בין שתי אהובותיו, והאזין לתקליט THE IDIOT של איגי פופ. בייאושו העמוק, כתב מכתב לגרושתו, ואז תלה את עצמו במטבח. כשדברה שבה הביתה, היא גילתה את גופתו. "בהתחלה רתחתי מכעס עליו כי במעשה זה הוא אמר את המילה האחרונה", סיפרה מאוחר יותר, "אבל איך לעזאזל אפשר לכעוס על מישהו שמת?".

סאמנר הוסיף על תחושותיו: "גם, מזווית אנוכית חשבתי, 'כל העבודה שעשינו נזרקה עכשיו לפח'. חשבתי שזו רק קריאה שלו לעזרה. הוא כבר ניסה להתאבד וחשבתי שהנה הוא מנסה שוב, אבל העובדות נחתו עליי כפטיש. הייתי מדוכא במשך זמן רב ואחרי כן החלטתי להרים את עצמי. כמוני גם שאר הלהקה. לא רצינו לחזור לעבודות היומיות הקודמות שלנו, אז למדתי, בקושי רב מהול בחריצות, כיצד לשיר בקדמת הבמה". מתוך הרצון להמשיך, שינו חברי הלהקה הנותרים את שמם לניו אורדר והחלו לכתוב שירים חדשים.

השיר LOVE WILL TEAR US APART הפך לאחר מותו של קרטיס ללהיט ענק, והגיע למקום ה-13 במצעד הבריטי. הקהל הרחב התחבר למשפטים המצמררים שכתב קרטיס, כמו "כשהשגרה מכה חזק / והאמביציות נמוכות / הטינה שולטת / ורגשות לא צומחים... אז אהבה תפריד בינינו שוב". כמאמר הקלישאה "המוות מוכר", יצא התקליט CLOSER כחודשיים לאחר מותו והפך במהרה לאחד הנמכרים ביותר בשוק תקליטי האינדי-רוק הבריטי. מאז ועד היום, הוא מתויג כיצירת מופת קלאסית ומטרידה.

ב-18 במאי בשנת 2017 התאבד כריס קורנל, סולן להקות סאונדגארדן ואודיוסלייב. מותו הפתאומי הותיר חלל עצום. מההופעה האנרגטית בדטרויט, דרך הרגעים המצמררים במלון ועד האובדן הכפול עם התאבדותו של חברו הטוב, צ׳סטר בנינגטון.

זה היה לילה שחור משחור בעיר המנועים. ב-18 במאי 2017, לאחר הופעה מחשמלת של להקת סאונדגארדן בתיאטרון פוקס המפורסם בדטרויט, הגיע הסוף הטראגי. כריס קורנל, הקול העוצמתי של דור שלם, שם קץ לחייו.

שעות ספורות קודם לכן, הבמה בערה. "דטרויט רוק סיטי, היי!", שאג קורנל אל הקהל לאחר אחד השירים. "אני אוהב אתכם, החבר'ה שם למעלה בקומה העליונה, אבל אתם חייבים לעמוד ולהראות לי משהו. אני התרברבתי על דטרויט כבר שלושים שנה, אז תעשו עכשיו רעש!" ובתגובה, המרפסת התפוצצה מצהלות. "עכשיו, תעשו קצת רעש כאן למטה לאלו שלמעלה כדי לברך אותם", הוסיף קורנל, מצביע אל השורה הראשונה. "כן, זו הרוח!" הוא קרא והלהקה המשיכה וניגנה את HUNTED DOWN לצד המנונים כמו BLACK HOLE SUN, SPOONMAN ו-JESUS CHRIST POSE.

גיטריסט הלהקה, קים ת׳אייאל, שחזר: "אני זוכר שכריס הגיע לדטרויט והיה קצת עייף והקול שלו היה קצת מחוספס. אבל בערך בשיר הרביעי או החמישי הוא נכנס לזה ואז זה היה סופר מדהים – יפה, ברור וחזק ורגשי במיוחד". קורנל עצמו חייך בין השירים, פיזר סיפורים ומחא כפיים לקהל על האנרגיה המתפרצת. "אני מרגיש רע בשביל העיר הבאה שאופיע בה", הוא התלוצץ, ואיש לא יכול היה לנחש את המשמעות המצמררת שתהיה למילים אלו. כאילו ברמז אפל לבאות, לקראת סיום ההופעה שר קורנל קטעים מהשיר העממי IN MY TIME OF DYING, המזוהה בעולם הרוק עם הביצוע של לד זפלין. "דטרויט! תודה! נראה אתכם בקרוב!", הבטיח קורנל לצלילי הסיום, הוריד מעליו את הגיטרה, התכופף אל המגבר לסחוט ממנו עוד כמה צלילי פידבק מחרישים, ונעלם מאחורי הקלעים. הוא לא יקיים את הבטחתו האחרונה לקהל.

כשהאוזניים עוד מצלצלות, בסביבות השעה 23:00, נכנס קורנל למכוניתו עם שומר ראשו, ובליווי משטרתי, נסע פחות מקילומטר במורד הרחוב למלון MGM GRAND. שאר חברי הלהקה כבר היו על האוטובוס, בדרכם לעיר הבאה בסיבוב ההופעות. קורנל הגיע למלון, חתם למעריצים ספורים ועלה לחדר 1136. שומר הראש נכנס אחריו, התקין את המחשב שלו והשאיר לו כדורי שינה להרגעה, ואז פנה לחדרו, שתי דלתות משם במסדרון. זמן מה לאחר מכן, צלצל הטלפון של שומר הראש. על הקו הייתה ויקי קורנל, אשתו של כריס, כועסת ומודאגת מכך שבעלה אינו עונה לשיחותיה. "לך תבדוק מה קורה איתו", היא הורתה לו.

שומר הראש מיהר למסדרון. המפתח לחדרו של קורנל היה בידו, אך הדלת הייתה נעולה מבפנים. הוא חזר לחדרו והתקשר לאנשי הביטחון של המלון, בבקשה שיפתחו את הדלת. הם סירבו, בטענה שזה לא החדר שלו. הוא התקשר חזרה לוויקי. "תבעט מיד בדלת", היא ציוותה, והוא מיהר לבצע.

כשנכנס לחדר, קורנל לא נראה בשום מקום, אך דלת חדר השינה הייתה נעולה. שוב, פנה השומר לפקידי המלון וביקש את עזרת האבטחה בפתיחת הדלת. שוב הם סירבו. הוא הודיע להם שהוא עומד לפגוע ברכושם. "תזמינו בינתיים אמבולנס", הוא הורה. לאחר כשש או שבע בעיטות נמרצות, הצליח להיכנס לחדר השינה ושם, הבחין שדלת חדר האמבטיה פתוחה. תחילה ראה רק זוג רגליים באוויר. כשהציץ עמוק יותר לתוך החדר, התגלה המחזה הנורא: קורנל, קשור ברצועת אימון אדומה סביב צווארו, נמצא ללא תגובה. בבהלה, החל שומר הראש לבצע החייאה. פרמדיקים שהוזעקו למקום המשיכו בניסיונות ההחייאה, אך לאחר חצי שעה, בשעה 1:30 בלילה, נקבע מותו של כריס קורנל, בן 52.

לאחר מותו, התברר כי רופא העניק לו מרשם לתרופות שעלולות לגרום לדיכאון קיצוני, מה שהוביל, כך נטען, למעשה האובדני. משפחתו של קורנל מיהרה לנסח כתב תביעה. אולם, למרות סימנים ברורים לשימוש לרעה בתרופות הרשומות, חוקר מקרי המוות קבע רשמית כי השימוש בתרופות של קורנל לא היה הגורם הישיר למותו.

בית הקברות HOLLYWOOD FOREVER נבחר כמקום מנוחתו האחרון. מיקום סמלי, מרחק קצר ברחוב גורדון מאולפן ההקלטות בו הקליט את שירתו בלהט לתקליט הראשון של להקת אודיוסלייב (בה היה חבר בתקופת מנוחתו מסאונדגארדן). חלקת הקבר שלו ממוקמת מטרים ספורים מקברו של ג׳וני ראמון, מלהקת הפאנק, ראמונס, במקום שליו המשקיף על בריכה עם ברבורים. על מצבתו נכתב: "קול הדור שלנו ואמן לכל הזמנים. כריס קורנל 1964-2017. בעל ואבא אהוב".

הטרגדיה הכתה גלים בעולם המוזיקה. הזמר צ׳סטר בנינגטון, סולן להקת הרוק לינקין פארק וחבר קרוב של קורנל, פרסם פוסט קורע לב ברשת החברתית מיד לאחר שנודע לו על האסון: "אני לא יכול לדמיין עולם בלעדיך בו. אני מתפלל שתמצא שלווה בחיים הבאים". בהלווייתו של קורנל, ביצע בנינגטון את השיר "הללויה" של לאונרד כהן, ואיש מהנוכחים לא שיער שחודשיים בלבד לאחר מכן, גם בנינגטון בן ה-41 יצטרף לחברו הקרוב, במועדון הרוק השמיימי.

בנינגטון שהה עם אשתו בחופשה באריזונה, אך הודיע לה במפתיע שהוא חייב לחזור ללוס אנג׳לס לצורכי עבודה. זמן קצר לאחר שובו, ב-20 ביולי 2017 – תאריך יום הולדתו של כריס קורנל – נמצא בנינגטון תלוי ללא רוח חיים בדירתו. בקבוק אלכוהול חצי ריק נמצא בחדר. מקורבים מיהרו לציין כי מותו של קורנל היה כנראה רק אחת הסיבות שהובילו להתאבדותו של בנינגטון, שהודה לא פעם במאבקיו הממושכים בהתמכרות ובדיכאון. מחוץ לביתו, בין מכתבים ופתקים רבים שהשאירו מעריצים שבורי לב, נמצא גם פתק ובו נכתב: "צ׳סטר היקר, זה כואב לכולנו לדעת שהצלת כל כך הרבה חיים, והנה לא הצלחנו להציל את חייך...".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459