רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 במאי (17.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני בעיקר אוהב מוסיקה קלאסית, מוסיקת כנסיות ומקהלות. לא ממש רוק" (מייק אולדפילד, במלודי מייקר, בשנת 1973)

זפלין מחממת את פליסיאנו?! ב-17 במאי בשנת 1969, זה תאריך שבו להקת הרוק הצעירה והמבטיחה, לד זפלין, מצאה את עצמה בתפקיד מופרך לחלוטין: לחמם את הבמה עבור הזמר העיוור האגדי, חוזה פליסיאנו, באוניברסיטה באוהיו. כן, קראתם נכון! והקהל כמעט פירק את האולם!

באותם ימים, פליסיאנו היה כוכב על, רוכב על גל הצלחה מסחרר עם הביצוע הממכר שלו ללהיט הנצחי של להקת הדלתות, LIGHT MY FIRE. לימים, הוא חשף בפני העולם את החרטה הגדולה שלו מאותו ערב: "מאד רציתי לפגוש את ג'ימי פייג' שם, אבל איכשהו זה התפספס ומאז אני ממש מתחרט על זה".

אז איך קרה הבלגן הקוסמי הזה, שלד זפלין, הר געש של רוק'נ'רול, הובאה לחמם אמן בסדר גודל של פליסיאנו? התשובה, רבותיי, היא פחד קופתי טהור! המארגנים חששו עד מוות שהאולם יישאר מיותם מכרטיסים. הסיבה? במקור, מי שהיה אמור לככב באותו ערב היה לא אחר מאשר סרג'יו מנדס. הכרטיסים להופעתו כבר הודפסו וחולקו, אך הוא ביטל בהתראה אפסית, ופליסיאנו הוקפץ למלא את החלל ברגע האחרון.

מי שהיה בר מזל (או שלא, תלוי את מי שואלים) להיות שם באותו ערב, דיווח על סצנה הזויה: רבים מהנוכחים פשוט קמו ונטשו את המקום אחרי הסט המחשמל של זפלין! ההופעה של פליסיאנו, עם כל הכבוד, הרגישה להם כמו אנטי-קליימקס צורם.

העיתונות המקומית התפוצצה: "במוצאי שבת נערך קונצרט של ניגודים קוטביים!" נכתב בכותרות. "מצד אחד, חוזה פליסיאנו, הגיטריסט העיוור הפופולרי מפורטו ריקו, ומנגד, לד זפלין, להקת רוק-בלוז מאנגליה שחוותה לאחרונה התפוצצות אדירה בפופולריות."

הדיווח המשיך ותיאר: "במהלך המחצית השנייה של הקונצרט, פליסיאנו שר ופרט על הגיטרה שלו, לעיתים ריגש עם בלדה שקטה ולעיתים שאג על הגיטרה האקוסטית שלו, תמיד עם הפרשנות הייחודית שלו לנעימות רוק'נ'רול ישנות נושנות. בין השירים, פליסיאנו לא שכח להתבדח ולשעשע את הקהל שלו."

"אבל," וכאן מגיע האבל הגדול, "בזמן שהקהל התיישב והקשיב בנימוס ובאדיבות לפליסיאנו, אצל לד זפלין כבר לא נרשם שום זכר לאיפוק – הקהל פשוט יצא מדעתו והשתולל כאחוז אמוק! רוברט פלאנט, סולן הלהקה הכריזמטי, צרח את נשמתו, וג'ימי פייג', גיטריסט העל, הפגין וירטואוזיות עוצרת נשימה. פייג', יוצא להקת היארדבירדס האגדית, הראה לכולם איך הוא מפיק אפקטים קוליים שלא מהעולם הזה, לא רק בעזרת אצבעותיו והמפרט שלו, אלא גם באמצעות קשת כינור בכמה מהשירים – טירוף! אבל מי שבאמת לקח את הקהל למסע סנסציוני דרך הסאונד היה המתופף הבלתי נשכח, ג'ון בונהאם. כשהוא ניגן סולו תופים מטורף של 15 דקות (!), בונהאם הלם בכבדות על תוף הבס שלו, והיכה ללא הפוגה וללא רחם בשאר חלקי הסט שלו. במהלך קטע אחד מבריק במיוחד בסולו, הוא אפילו זרק את מקלות התופים שלו הצידה והשתמש בידיו החשופות כדי להרעיד את האולם!"

כשנשאל לאחר הקונצרט אם הוא בדרך כלל זוכה למחיאות כפיים סוערות כל כך, בונהאם ענה בצניעות אופיינית 'כן', אבל הוסיף בחיוך: 'התופים הם משהו שנדמה שכולם אוהבים ומעריכים, ולא משנה מה הטעם שלהם במוזיקה'.

הלהקה כולה החמיאה לקהל ואמרה שקהל טוב הוא מרכיב חיוני במוזיקה שלה. פייג' הסביר: 'לא רק השירים שלנו קובעים את מצב הרוח של ההופעה, אלא גם הקהל'. הוא המשיך והדגיש ש'מעורבות הקהל מובילה לפעמים לרעיונות חדשים באמצעות אלתור תוך כדי נגינה'. ורוברט פלאנט הסביר שכל הופעה שלהם היא אירוע ייחודי: 'יש לנו תכנית בסיסית, אבל משם כל אחד הולך לדרכו ופשוט מנגן את מה שאנחנו מרגישים באותו הרגע'.

'זו הסיבה שכל כך הרבה להקות מתפרקות', הוסיף פייג' בתובנה חדה. 'כשלהקה קיימת כבר זמן מה, נגמרים לה הרעיונות והיא פשוט נחנקת', המשיך. פייג' אמר שהמוזיקה שלהם תמיד משתנה ומתפתחת. 'יש הבדל בולט עכשיו מהתקליט הראשון שלנו', אמר. 'למעשה, תקליט הוא הצהרה על מה שאתה עושה באותו זמן. בכל פעם שאנחנו מנגנים, אנחנו הולכים לכיוון אחר לגמרי'.

אז, הקונצרט ההוא באוהיו עבר מהבלוז הגולמי והבועט של לד זפלין למנגינות הרכות והענוגות של חוזה פליסיאנו. ולמרות תקלה קטנה ומעצבנת במערכת ההגברה, שני האמנים הציגו מופע מצוין.

שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2004, רוברט פלאנט נזכר באותו לילה בלתי נשכח: "אני זוכר לילה אחד שהופעתי באוניברסיטת אוהיו עם חוזה פליסיאנו ומערכת ההגברה הייתה סך הכל מקבץ של רמקולים עלובים בפינות החדר. הרמקולים היו מרוחקים כל כך זה מזה, ולא היה שום סיכוי בעולם שהקול שבקע מהם יגיע לכולם. אז כן, הייתי צריך להרים את קולי הרבה ולהתאמץ מאוד בימים הראשונים ההם".

לילה אחד, שתי אגדות, וסיפור אחד שייכנס לפנתיאון של הרוק!

קבלו את דילן וחברת החשמל שלו! ב-17 במאי 1966, אולם ה-FREE TRADE במנצ'סטר לא היה סתם עוד תחנה בסיבוב הופעות. זה היה לילה גורלי בו בוב דילן, הנביא הצעיר של הפולק, הטיח את הברקים החשמליים שלו בפני קהל המום, מהלך שנתפס בעיני רבים מאדוקי הז'אנר כבגידה של ממש. איך הוא מעז, הם שאלו, להשתולל עם גיטרה חשמלית?

האוויר היה טעון חשמל, ולא רק מהמגברים. ההתנגדות העזה במנצ'סטר, כמו בכל אנגליה מאז נחת דילן על אדמתה, התמקדה בטענה שדילן המחובר למגבר גיטרה חשמלית פשוט פחות מחובר מדילן האקוסטי האהוב. הדיווחים על הקרב הזה כבר הספיקו לחצות את האוקיינוס ולהגיע לארצות הברית.

על הבמה, לצד דילן, ניצבה להקתו החדשה, חמושה בכלי נגינה חשמליים – מחזה שעורר את חמתם של רבים בקהל שראו במעבר החד מפולק לרוק בגידה אישית. "לא הייתה שם אווירה קלילה", שחזר לימים הגיטריסט רובי רוברטסון. "ישבנו על חבית נפץ שאיימה להתפוצץ בכל רגע". באופן פרדוקסלי, ככל שדילן וחבריו ללהקה ספגו יותר זעם מהקהל, כך המוזיקה שלהם הפכה למסקרנת יותר, קסומה יותר, כמעט בלתי ניתנת למגע.

המופע חולק לשני חלקים דרמטיים. בראשון, דילן העניק למעריציו את מה שציפו לו: סט אקוסטי טהור. זה היה הדילן שהם הכירו ואהבו, נושא דגל מוזיקת הפולק. הם התפללו שהוא לא ייכנע לחשמל. הוא חתם את החלק הזה עם השיר הנצחי על מר הטמבורין. ואז, הגיעה השעה להילחם באמת, לצעוד אל הלא נודע ולהמטיר ברקים. הסט החשמלי נפתח בסערה עם TELL ME, MOMMA.

הלהקה התגרתה בקהל, שנחצה באופן ברור לשונאי המהפך ולמקבליו כדבר חדש ומרתק. בעיני המתנגדים, זה היה יותר מסתם שינוי סגנון; זה היה כאילו כל מה שהיה יקר להם נרמס. הם חשו שהם טיפחו את דילן, והוא, בתמורה, בגד במטרתם.

מאחורי הקלעים התרחש סיפור נוסף: ההופעה כולה הוקלטה. רוברטסון גילה: "זה הוקלט רק בגלל חוסר האמון שרווח במחנה דילן. הסיבה היחידה שהקלטות האלה קיימות היום היא בגלל שרצינו לדעת, האם אנחנו באמת משוגעים? היינו חוזרים לחדר המלון, מאזינים להקלטה וחושבים, לעזאזל, זה לא כזה נורא. למה כולם כל כך כועסים עלינו?". ההקלטה ההיסטורית הזו ממנצ'סטר נשארה גנוזה במשך 32 שנים ארוכות, עד שלבסוף יצאה לאור כתקליט מיתולוגי.

ואז הגיע רגע השיא. כשהגיע הזמן לנגן את שיר הסיום, LIKE A ROLLING STONE העוצמתי, הייתה זו ההזדמנות האחרונה של הקהל ושל דילן להשמיע, כל אחד בתורו, את עמדתו הנחרצת. המתח הגיע לנקודת רתיחה. מתוך השקט המתוח שלפני האקורד הראשון, נשמעה זעקה מהקהל: JUDAS! הקריאה כוונה ישירות לדילן, בהשוואה בוטה ליהודה איש קריות, שבגד בישו והסגירו לכוהנים.

דילן לא נשאר חייב. הוא השיב בקרירות: I DON'T BELIEVE YOU (כשם אחד השירים שביצע מוקדם יותר באותו ערב). ארס ניכר בקולו כשהוסיף והכריז: "אתה שקרן". מיד לאחר מכן, הוא הסתובב ללהקתו והורה לחברים לנגן ממש חזק. ההופעה הסתיימה בפיצוץ סאונד אדיר, דילן ולהקתו ירדו מהבמה – ויצרו היסטוריה. היה זה לילה אחד במנצ'סטר שההד שלו נשמע עד היום.

הגיטריסט שמת באמצע הופעה. ב-17 במאי בשנת 1996 קרתה טרגדיה ביוקוהמה, יפן, כשאגדת הבלוז והפ'אנק ג'וני 'גיטאר' ווטסון מת מהתקף לב במהלך הופעה.

כמה מדליק היה ג'וני גיטאר ווטסון. הוא לא רק ניגן נפלא את הבלוז ואת הפ'אנק, הוא לא רק השפיע בסגנון שלו על גיטריסטים אחרים - הוא גם התלבש נפלא! כן, עד כדי כך הוא היה מגניב.

אבל דרמה מסעירה התחוללה ביפן כאשר ג'וני גיטאר ווטסון התמוטט ומת על הבמה מהתקף לב. האירוע הטרגי התרחש במועדון בלוז קפה, בעיצומה של הופעה שסחפה את הקהל הנלהב. מעריציו, שהגיעו לחזות בגיבור הגיטרה בפעולה, צפו בו קורס לפתע. בתחילה, רבים חשבו שמדובר בחלק מתוכנן של המופע, אך עד מהרה התבררה האמת המרה – ווטסון היה במצוקה אמיתית. הוא הובהל במהירות לבית החולים, אך לבו בן ה-61 נכנע, והוא הלך לעולמו בעוד צלילי סירנת האמבולנס מהדהדים ברקע.

ווטסון, שנודע באהבתו הגדולה לחיים, כנראה לא הרבה לחשוב על המוות. אך לכתו מהעולם כך, על הבמה מול קהל מעריץ, נתפסת בעיני רבים כפרידה האולטימטיבית לאמן פרפורמר – סוג של רומנטיקה פטאלית. גם בגיל 61, עם כובעו הנצחי וחיוכו הממזרי המבליח באור הזרקורים, הוא המשיך לכבוש את העולם כצ'ארמר הנצחי והצעיר ברוחו, בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי.

רק מעטים מאמני ההקלטות, בכל סגנון שהוא, יכולים להתגאות בקריירה משגשגת שנפרשה על פני ארבעה עשורים. שמות כמו ג'יימס בראון, האחים אייזלי, ואגדות בלוז כמו בי.בי קינג וג'ון לי הוקר עולים לראש, אך ווטסון היה נדיר ביכולתו לשמור על רלוונטיות מבלי להפוך לקריקטורה סטטית של עברו המפואר.

הוא היה זיקית מוזיקלית אמיתית, שנגע במחוזות סגנוניים שבני דורו רק חלמו עליהם. ייתכן שבשל כך הוא היה פחות מוכר לקהל הרחב בהשוואה לאחרים, אך השפעתו הייתה עצומה. מייק ורנון, מפיק בלוז מהולל, העיד: "בעולם הבלוז, אין כמעט כישרונות חדשניים בקנה המידה של ג'וני ווטסון. ג'וני התנסה ללא הרף, שאף להישאר עדכני, ויצר מוזיקה פנטסטית שאותה נטו קנאי הבלוז לבטל. כישרון כמו של ג'וני פשוט אי אפשר לעצור". מנהלו לשעבר, דני קפלר, סיפר עליו שהיה בחור נפלא, נדיב, מתוק, שתמיד חייך ושמח. קפלר היה מודע לבעיות הסמים של ווטסון, אך הדגיש שהן מעולם לא פגעו בתפקודו המקצועי: הוא מעולם לא החמיץ הופעה, טיסה או ראיון. מערכת היחסים ביניהם, לדבריו, הייתה נהדרת, והוא היה ג'נטלמן אמיתי לאורך כל הדרך.

ווטסון, יליד יוסטון 1935, עבר ללוס אנג'לס ב-1950 ובגיל 17 כבר היה פסנתרן מקצועי. המפנה הגיע כשצפה בהופעה של עמיתו הטקסני, קלרנס גייטמאות' בראון. ההשראה הובילה אותו לגיטרה, והוא הפך בן לילה לכוכב עולה. הסגנון של ווטסון היכה גלים והשפיע עמוקות על גיטריסטים אמריקאים צעירים רבים, ביניהם ג'וני ווינטר, טוני ג'ו ווייט וסטיב מילר. אפילו פרנק זאפה הצעיר נדהם מהגישה הייחודית ומהדיסטורשן שווטסון שילב בקטעי הפיפטיז שלו. זאפה ניסה לחקות אותו, ושנים מאוחר יותר, כמוזיקאי בעל דרישות גבוהות, הוא החזיר טובה כששילב את כישרון הגיטרה של ווטסון בתקליטיו ONE SIZE FITS ALL, THING FISH ו-THEM AND US.

ווטסון תמרן בווירטואוזיות בין הקצוות של פופ דיסקו ופ'אנק פריקי, ותמיד מצא את שביל הזהב. עם זאת, נגינת הגיטרה שלו תמיד הזכירה את שורשיו הבלוזיים. בהמשך דרכו חתם בחברת התקליטים הבריטית DJM והקליט להיטים כמו AIN'T THAT A BITCH, השיר שבאופן מצמרר היה גם האחרון שביצע בהופעתו הגורלית ביפן.

שנות השמונים הביאו עמן תקופת שפל, כאשר סגנונו המוזיקלי נחשב פחות אופנתי, והוא הסתפק בהופעות במועדונים קטנים. אך בשנות התשעים, כמו עוף החול, הוא שב לקדמת הבמה. ריפי הגיטרה האייקוניים שלו סומפלו על ידי ענקי הראפ כמו סנופ דוגי דוג ואייס קיוב, והוא זכה לעדנה מחודשת. בשנת 1995 הוא שחרר את התקליט BOW WOW, וזכה להזמנות להופיע בכל רחבי הגלובוס, מסע שנקטע באופן טרגי עם מותו הפתאומי.

אחד ממתופפי הפרוג הגדולים נולד היום! ה-17 במאי הוא יום חג לאגדת התופים של הרוק המתקדם, ביל ברופורד האחד והיחיד, שנולד בשנת 1949 והטביע את חותמו על להקות כמו יס, קינג קרימזון, ג'נסיס, UK וגם פיתח קריירת סולו. במשך עשורים הוא נחשב, ובצדק, לאחד ממתופפי העל של הז'אנר.

תמיד הרגשתי שמתופפים בעולם הרוק מתחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: אלו ששומרים על הקצב, ואלו שמפסלים אותו. ביל ברופורד הוא בעיניי לא סתם פסל – הוא הארכיטקט הראשי, המהנדס והמשורר של המקצבים ברוק המתקדם ובג'אז-רוק. האמת? גדלתי עליו וינקתי כל מכת תוף שהבחור עשה בתקליטים המכוננים שרכשתי איתו. כי להקשיב לברופורד זו לא סתם חווית קצב, אלא חוויה רגשית יוצאת דופן. הוא מהמתופפים שגרמו לי להבין שמערכת תופים היא לא רק כלי הקשה מונוליטי שנועד להחזיק את הלהקה יחד, אלא כלי מלודי שאפשר לעשות איתו קסמים.

ואי אפשר לדבר על ביל ברופורד בלי להתחיל בצליל המזוהה ביותר שלו – הסנר. הו, הסנר. בעוד שמתופפי רוק בשנות השבעים חיפשו צליל סנר שמן, עמוק ומלא בהדהוד טבעי של החדר, ברופורד הלך לכיוון הפוך לחלוטין. הוא מתח את עור הסנר שלו לרמות כמעט מקסימליות, והשתמש בטכניקת רימשוט מדויקת ואכזרית. והתוצאה? צליל גבוה, חד ויבש שנורה מתוך הרמקול. זה צליל ברופורדי שאי אפשר לטעות בו. הוא חותך את המיקס המורכב של הקלידים והגיטרות בלי מאמץ.

ואחד הדברים שאני הכי מעריך אצל ברופורד הוא הסירוב שלו להיות צפוי. מתופפים רבים נוטים למלא כל חלל פנוי במעברים מהירים על הטם-טמים. ברופורד, לעומת זאת, הבין את כוחה של השתיקה ואת כוחו של החלל הריק במוסיקה. הוא מתוחכם, הברופורד הזה. מאד מתוחכם. והנה ההבדל הגדול בינו לבין מתופפים טכניים אחרים: אצלו זה לעולם לא נשמע כמו תרגיל במתמטיקה. והסיבה האמיתית לכך שסגנון התיפוף שלו מחזיק מעמד בצורה כל כך מרשימה גם עשרות שנים לאחר שהוקלט, היא שהוא מעולם לא היה רק מתופף רוק. השורשים שלו נטועים עמוק בג'אז, והגישה הזו שינתה לחלוטין את הדרך שבה הוא ניגש לרוק.

הוא הביא איתו את הסווינג, את הרגישות לדינמיקה ואת חופש האלתור. כשאני מקשיב לביצועים החיים של קינג קרימזון משנת 1973-1974, ברור לחלוטין שברופורד לא מנגן את אותו הדבר פעמיים. הוא מגיב בזמן אמת למה שרוברט פריפ או ג'ון ווטון מנגנים, ממש כמו מתופף ג'אז במועדון קטן בניו יורק, רק עם הווליום והדיסטורשן של אחת מלהקות הרוק המתוחכמות בעולם.

אז איך הכול התחיל? קבלו הצצה בלעדית אל מאחורי הקלעים של הצטרפותו הלא שגרתית ללהקת יס בשלהי שנות השישים, היישר מפי חברי הלהקה...

הזמר ג'ון אנדרסון חושף: "ביל פרסם מודעה בעיתון מלודי מייקר. הוא ציין שיש לו מערכת תופים של לודוויג, אבל מה שבאמת תפס אותנו היה שהוא הוסיף שיש לו מכונית! לנו לא הייתה אחת כזאת". הבסיסט כריס סקווייר הוסיף שמן למדורה: "הוא שיקר לנו כבר מהרגע הראשון בטלפון! הוא טען שיש לו שבוע שלם של הופעות, אבל כשהגיע, מערכת התופים שלו נראתה כמו אוסף חלקים חובבני שהוא הרכיב בעצמו". ברופורד עצמו אישר בחיוך: "נכון. המערכת הזאת הייתה ממש זולה". והגיטריסט פיטר באנקס זכר פרט פיקנטי: "הוא הגיע לפגישה כשעל נעל אחת כתוב MOON ועל השנייה GO HOME. הוא ממש תיעב את קית' מון באותה תקופה. אהבנו את הגישה הזאת, את האדג' שלו!" ברופורד הודה: "הייתי בטוח שיס הולכת להיות להקת ג'אז, ואני מתתי על ג'אז. מהר מאוד התברר לי שזו להקת רוק. אבל לא הייתה לי שום בעיה עם זה, להפך!"

קדימה בזמן לשנת 1972, לתקופה שעיצבה את חייו של מאסטרו הקצב – הרגע הדרמטי בו החליט ברופורד לנטוש את יס בשיא הצלחתה ולחבור לקינג קרימזון המהפכנית. בשנת 1972, יס נראתה כמו מכונה משומנת ובלתי ניתנת לעצירה. עזיבה של כל חבר בה נתפסה כרעידת אדמה פוטנציאלית, מכה קשה יותר מאשר בלהקות אחרות. כשביל ברופורד ארז את המקלות במרץ 1972, רבים חשו אכזבה צורבת על כך שיוצר כה מרכזי, שהטביע ביצירות הלהקה תיפוף מבריק, יצירתי וסאונד תופים שאין שני לו, עוזב. אלן ווייט נכנס מיד לנעליו הגדולות. ברופורד לא יכל לוותר על רצונו להתקדם ונאלץ להסכים גם לשלם קנס גדול מאד ללהקה - ויתור על תמלוגי המכירות מהתקליט CLOSE TO THE EDGE שעברו לאלן ווייט.

הבסיסט כריס סקווייר שיתף אז את תחושותיו: "העזיבה של ביל הייתה מאוד מוזרה בעיניי. כשהוא בישר לנו, חשבנו שהוא רק רוצה לבחון עוד זווית למוזיקליות שלו. הוא כנראה הרגיש שהוא יכול להשיג משהו אחר בעבודה עם רוברט פריפ, משהו שהוא לא הצליח להשיג איתנו. אני מקווה שזה יצליח לו. מבחינתי, הנגינה עם אלן מהנה באותה מידה. ברור שיש דברים שביל מנגן טוב יותר מאלן, אבל מצד שני, אלן מנגן דברים שביל לא מסוגל לעשות. שני המתופפים האלה הם פשוט מעולים. סגנון הנגינה שלי על הבס לא השתנה בגלל השינוי מאחורי התופים. מה שכן, אלן דוחף אותך קדימה, בעוד ביל היה מכניס כל מיני רעיונות משוגעים, כמו להכות בסנר בדיוק בשנייה שהוא אמור להכות בתוף הבס. אלן הוא מתופף כבד יותר. קיבלנו אותו כחבר מן המניין, לא כנגן שכיר. ברור שאנחנו מודעים לכך שהוא עשה לעצמו שם כשניגן עם ג'ון לנון. הוא רוצה להיות כאן חלק אמיתי מהלהקה. העזיבה של ביל הייתה הלם מוחלט. הגענו לסשן מיקסים לתקליט החדש שלנו (CLOSE TO THE EDGE) ושם ג'ון אנדרסון בישר לנו שביל הודיע לו בלילה הקודם שהוא פורש. דברים כאלה רק מחזקים אותנו. להקות אחרות היו מתפרקות במצב כזה. יש לנו עוד המון פוטנציאל שטרם מומש. אני עדיין לא מבין למה ביל פרש. לא היו בינינו יחסים אישיים גרועים. ואני חושב שהוא היה יכול לנסות דברים חדשים איתנו, ולא לברוח למקום אחר".

קלידן הפלא ריק וייקמן נזכר ברגע הדרמטי: "לא האמנתי שזה קורה. חשבתי, באותו רגע שביל פרש, שהלהקה הולכת להתרסק. זה היה בדיוק הזמן שהתחלתי להרגיש שאני חלק מהלהקה, ופתאום, בום, זה הולך להיגמר. לפני כן הייתי מבועת בלהקה. ממש פחדתי לעלות לבמה, במיוחד בחלק הראשון של 1972. היו לי בעיות טכניות רבות עם ציוד הנגינה שלי וגם הרגשתי שאנשים ממש מחכים לי בפינה לתפוס אותי מזייף. הערצתי את ביל מאוד, והוא עזב את יס רק מסיבה מוזיקלית טהורה. מה שבטוח, הוא הפסיד הזדמנות להרוויח המון המון כסף".

טכנאי ההקלטות של יס, אדי אופורד, שפך אור על הסיבות: "ביל היה מוזיקאי שחיפש את הערך הטהור במוזיקה. הוא ממש התבאס מתהליך ההקלטה של התקליט CLOSE TO THE EDGE. הוא הקליט את תפקיד התופים שלו בהתחלה, ואז התחלנו להעמיס על זה שכבות על גבי שכבות של כלי נגינה, שירות ואפקטים. בשלב מסוים הוא פשוט התעצבן שקוברים את סאונד התופים שלו תחת כל כך הרבה כלים אחרים".

ולסיום, מילת הקסם מהאיש עצמו, ביל ברופורד, על הסיבה האמיתית לעזיבה: "עזבתי את יס בגלל הכסף. ידעתי שאני הולך לקבל שם יותר מדי כסף, וידעתי שזה השלב בו מתחילות הצרות. ברגע שאתה מתחיל לקבל כסף גדול, שם מתחיל תהליך של דריכה במקום. לא רציתי את זה".

מלכת הדיסקו מתה. ב-17 במאי 2012, כשהיא בת 63 בלבד, נפרדה מאיתנו לתמיד אייקון הפופ-דיסקו, דונה סאמר, לאחר מאבק אמיץ בסרטן ריאות. היא הותירה חלל עצום בעולם המוזיקה.

האמת? גדלתי גם על דונה סאמר. כשהייתי ילד, אבא שלי קנה אלבום אוסף להיטים כפול שלה בשם ON THE RADIO. כמה בהיתי בעטיפת האלבום הזה, עם התמונה של דונה סאמר מחייכת כשהיא יושבת על הרדיו הישן ההוא עם נעלי עקב מרשימות. התאהבתי בה ומצאתי את עצמי פעמים רבות שם תקליט מתוך המארז הזה בשקיקה על צלחת הפטיפון. כי ככה זה אצלי מאז ועד היום - כשדיסקו נעשה בצורה טובה מאד, אני לא יכול לעמוד מולו.

אבל מסתבר שמאחורי הלהיטים המסחררים וההצלחה הפנומנלית שהחלה סאמר לחוות כבר בשנת 1975, הסתתרו גם צללים אפלים. הזמרת נאבקה בדיכאון קשה ונאלצה לאזן את חייה באמצעות תרופות נוגדות דיכאון בשילוב עם ואליום – קוקטייל מסוכן שגרם לה, לדבריה, לאבד את עצמה. בספר שלה היא חשפה באומץ ניסיון התאבדות מצמרר בחדר מלון בשנת 1976. למרות שהתפרסמה בזכות להיטי דיסקו מפוארים, היא תמיד סלדה מהתיוג החד משמעי של זמרת דיסקו.

והפריצה הגדולה שלה, עם הלהיט LOVE TO LOVE YOU BABY, הייתה לא פחות ממטלטלת. השיר נחשב כל כך פרובוקטיבי ונועז לתקופתו, עד שנאסר לשידור על ידי הבי.בי.סי ועל ידי תחנות רדיו רבות בארצות הברית. הלחישות התיאטרליות שלה שם חירפנו אנשים. היא השתמשה בקול חרישי, חושני ונשימתי שהפך לאפקט הפקה בפני עצמו. היא לא רק שרה; היא בנתה אווירה וסיפרה מאוחר יותר שהקליטה אותו כשהיא נבוכה עד עמקי נשמתה, עד כדי כך שדרשה להישאר לבדה באולפן כשהאורות מעומעמים. היא גם נזכרה בהופעה חיה אחת באיטליה, שהפכה לסיוט של ממש: "הייתי באוהל מול 5,000 גברים – כמעט בלי נשים – וביצעתי את השיר הזה בלבוש חושפני. החבר'ה כל כך התלהטו שהם התחילו לדחוף את הבמה לאחור והייתי צריכה לברוח מהבמה לקרוואן שלי מאחור. הם באו לקרוואן והתחילו לטלטל אותו – חמשת אלפים בחורים! פשוט חשבתי שאני הולכת למות שם".

כשהרדיו סירב להשמיע את הפצצה המוזיקלית הזו, מפיקי השיר לא אמרו נואש ופנו ישירות לדיסקוטקים. שם, ברחבות הריקודים הלוהטות, הוא הפך ללהיט מיידי וביסס את מעמדה של דונה סאמר כ-LADY OF LUST הבלתי מעורערת. השיר כבש את סצנת היורודיסקו, אך הגרסה הארוכה שלו, שנועדה במיוחד לרחבות, הצליחה לפרוץ גם לקהל פופ רחב הרבה יותר. תוך שישה שבועות בלבד, נמכר התקליט ב-400,000 עותקים. זה היה מספר מרשים לאותם ימים. היה זה המפיק ג'ורג'יו מורודר שהציג לעולם סאונד חדשני ופורץ דרך, ששילב מקצבי מחשב קליניים אך ממכרים עם ההגשה הקולית השופעת והמיניות הבלתי מרוסנת של סאמר. השילוב הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה ששלטה במצעדים. ושיר נוסף שלה ששינה את פני מוסיקת הדיסקו היה I FEEL LOVE, משנת 1977. בניגוד לדיסקו הקלאסי שנשען על כלי נשיפה וסקציות מיתרים חיות (בסגנון הסאונד של פילדלפיה), ג'ורג'יו מורודר וסאמר יצרו רצועה שמבוססת כמעט כולה על סינטיסייזר מוג מודולרי. קו הבס המונוטוני, המהיר והמהפנט יצר טראנס מוזיקלי שלא נשמע כמותו עד אז.

מאז, הפכה דונה לכוהנת דיסקו גדולה, ולהיטיה היו מבוקשים ונחשקים בכל רחבי העולם. אבל שנות ה-70 המאוחרות היו עבורה מערבולת של הצלחה, הופעות ולחצים, שבסופו של דבר, בשנת 1979, הפכו ליותר מדי. בעיות אישיות, לצד הלחץ הבלתי פוסק לספק את הסחורה ולהישאר בפסגה, הובילו לנדודי שינה כרוניים ולתלות הולכת וגוברת בתרופות. המצב הגיע לשפל כזה שהיא שוב שקלה לשים קץ לחייה: "חשבתי שאני הולכת להתאבד אז צעקתי לאלוהים שיעזור לי והוא עשה זאת". בשנה שלאחר מכן, לאחר שהצטרפה לקבוצת תפילה, עברה דונה סאמר מהפך רוחני והפכה לנוצרייה שנולדה מחדש. למרות שהמשיכה להופיע, היא שמה מאחוריה את עברה הסוער. "ההיסטוריה היא היסטוריה, אתה לא יכול לבטל את הכתיבה שלה" אמרה למראיין. "אני מקבלת ששם הייתי אז, אבל אני מחשיבה את עצמי מעבר לנקודה הזאת ומקבלת סליחה מאלוהים. אבל אני גם מזהה שזה השיר LOVE TO LOVE YOU BABY שהביא לי את ההצלחה הראשונה שלי, אז הוא בטח ידע שזה יקרה".

היא נולדה כדונה אנדריאה גיינס למשפחה ממעמד בינוני-נמוך בבוסטון, מסצ'וסטס, ב-31 בדצמבר 1948, אחת משבעה ילדים. כילדה, קולה הייחודי כבר בלט והיא שרה במקהלות בכנסיות שונות בבוסטון, כשהיא מעריצה את זמרת הגוספל האגדית מהליה ג'קסון. בגיל 16, כבר הייתה סולנית בלהקת רוק מקומית בשם CROW. "סוף סוף הלכתי כל כך רחוק שכשהייתי בת 18 אמרתי 'די – אלוהים לא התכוון שאחיה את החיים שלי ככה' וכך עזבתי בפתאומיות את התיכון, לפני סיום הלימודים. זה לא התקבל היטב במשפחה". היא עזבה את בוסטון והרחיקה עד אירופה, שם הצטרפה להפקה של המחזמר HAIR שהועלתה על ידי חברת תיירות גרמנית. דונה קיבלה שם את התפקיד של שילה. כשההצגה הסתיימה, היא החליטה להישאר באירופה ועבדה כדוגמנית וזמרת, בעיקר בגרמניה. הפריצה המשמעותית שלה הגיעה כאשר פגשה את הבעלים של אואזיס רקורדס, ג'ורג'יו מורודר ופיט בלוטה. איתם הוציאה את HOSTAGE ו-LADY OF THE NIGHT – שניהם הפכו ללהיטים אירופאים מינוריים, אך סימנו את תחילת דרכה המטאורית.

בשנת 1973 היא נישאה לבעלה הראשון, הלמוט זומר, שחקן אוסטרי שאת שם משפחתו אימצה והפך לשם הבמה המוכר שלה. הלהיט LOVE TO LOVE YOU BABY היה הלהיט הראשון שלה שכבש את אמריקה, והוא זה שהחזיר אותה מאירופה למולדתה. היא חזרה הביתה ומייד מצאה את עצמה מתויגת כ"אלת מין דיסקו". נישואיה התפרקו, וכאשר לחץ התהילה הפך לבלתי נסבל, היא שמה מאחוריה את עברה הגועש ואימצה את הנצרות. היא התחתנה עם מוזיקאי נוצרי, המשיכה להופיע במלוא המרץ ושרדה בגבורה את מותו של הדיסקו על ידי כך שהסתגלה לטעמים מוזיקליים משתנים בשנות השמונים. בעשור החדש היא אף זכתה ללהיט ענק נוסף – SHE WORKS HARD FOR THE MONEY. אבל באמצע האייטיז, היא הסתבכה במחלוקת קשה כאשר תיארה את מחלת האיידס כעונש מאלוהים. אמירה זו הובילה למחאות נרחבות מצד הקהילה ההומוסקסואלית, שחבריה אף שרפו את תקליטיה בפומבי.

בשנותיה האחרונות, עברה מלוס אנג'לס לנאשוויל, שם מצאה שלווה וביטוי אמנותי חדש. היא צברה מוניטין כציירת מוכשרת, ותערוכותיה הוצגו בהצלחה רבה. אבל בסופו של דבר היא קול אייקוני, אישיות כובשת ואמנית עם חיים סוערים ומלאי תהפוכות. ועבורי היא תמיד תהיה הליידי המהממת ההיא שחייכה רק אל הילד שהייתי - כשהיא יושבת על הרדיו ההוא, עם נעלי העקב, ואומרת לי: "יאללה, נעם. בוא תשים תקליט שלי פה. בוא תראה איך אני מסובבת לך עכשיו את הראש עם זה". אז ברור ששמתי את התקליט על צלחת הפטיפון - ומהר.

גם זה קרה ב-17 במאי:

1963: פסטיבל הפולק הראשון של מונטריי מרעיד את הבמות.

היסטוריה בהתהוות... עם פסטיבל מאופק אשר חגג את מוזיקת הפולק – תנועה מוזיקלית שרק החלה לצמוח באותה תקופה. האמנים המרכזיים כוללים את פיטר, פול ומרי, הרופטופ סינגרס והוויוורז, אך בתוכנייה מופיע גם בוב דילן, זמר הפולק הניו-יורקי שאלבומו השני יצא לאור עשרה ימים לאחר מכן. דילן ביצע שלושה שירי מחאה, כולל "אדוני המלחמה", אך הקהל נראה אדיש למדי. ג'ואן באאז, זמרת פופולרית יותר שהופיעה אף היא באירוע, נחלצה לעזרתו וביצעה איתו דואט לשיר שלו, WITH GOD ON OUR SIDE. וכן, באותו קיץ מתפתחת ביניהם מערכת יחסים רומנטית. ובמופע להקת החובבים הופיעה להקת THE HART VALLEY DRIFTERS, שבין חבריה נמנים רוברט האנטר בקונטרבס וג'רי גרסיה בבנג'ו. בהמשך הם יהפכו לכותבי השירים המרכזיים בלהקת גרייטפול דד. וזמרת צעירה בשם ג'ניס ג'ופלין נתנה את קולה בכמה שירים באירוע שירה ונגינה עממי בבמה השנייה.

1969: ג'ון מאייאל מוצא פתרון יצירתי – להקה בלי מתופף.

דרמה בעולם הבלוז! ג'ון מאייאל, אמן הבלוז המוערך, זורק פצצה ומודיע שנמאס לו לחפש מתופף ללהקתו. מהיום, הוא מכריז, ההרכב שלו יפעל ללא אוחז במקלות. מהלך אמיץ או ייאוש טהור? ימים יגידו!

1968: האח של פול מקרטני בתקליט חדש – עם חיזוק מהנדריקס.

קשר משפחתי מפתיע! התקליט MCOUGH AND MCGEAR יוצא לאוויר העולם, ומי מככב בו? מייק מגיר, אחיו של לא אחר מאשר פול מקרטני מהביטלס! וזה לא הכל – פול הגדול בכבודו ובעצמו הפיק את התקליט, וג'ימי הנדריקס האלוהי קפץ להתארח בנגינה. שילוב כוחות מסקרן!

1969: חברת EMI משיקה את HARVEST – לייבל למוזיקה מתקדמת.

רוח חדשה בתעשיית המוזיקה! חברת התקליטים הענקית EMI מכריזה על הקמת לייבל חדש ונועז בשם HARVEST. המטרה? לתת במה לסגנונות מוזיקה פחות מסחריים והרבה יותר מתקדמים ופורצי דרך. צפו לחידושים מרעישים!

1969: מעריץ של ההוליס מתפוצץ על הלהקה במכתב למלודי מייקר.

מעריץ זועם לא חוסך במילים! טוני הרדמאן ממנצ'סטר שופך את ליבו במלודי מייקר אחרי שצפה בהופעה של להקת ההוליס בטלוויזיה של הבי.בי.סי, והוא ממש לא אהב את מה שראה! "היי, הוליס!" הוא כותב, "מדוע נתתם לבי.בי.סי לעולל לכם את זה? איזו תוכנית מבולבלת ועתירת תזמורת בצורת הבאתם. ועוד קראתם לזה ההוליס בקונצרט. למען השם, תתחברו למגברי הגיטרות שלכם, תשירו באמת ולא בכאילו, תיפטרו מהבי.בי.סי ותנסו שוב מולנו".

1975: מיק ג'אגר מאבד עשתונות – וחותך את ידו.

סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, מאבד את זה! במהלך התקף זעם במסעדה ניו יורקית, הכוכב הטיח אגרוף בחלון זכוכית וחתך את ידו בחומרה. התוצאה: עשרים תפרים כואבים ותזכורת לא נעימה לשמור על קור רוח.

1968: להקת CREAM מוציאה תקליטון – ומתרסקת במכירות!

ההחמצה הגדולה של CREAM... הסופרגרופ משחררת את התקליטון עם השיר ANYONE FOR TENNIS. בצד השני? השיר המוזר עד גיחוך PRESSED RAT AND WARTHOG, אותו שר-מדקלם המתופף ג'ינג'ר בייקר. חברת התקליטים כמעט ולא שיווקה את היצירה, והמכירות היו אפסיות בהתאם. במלודי מייקר עוד קיוו ללהיט ענק: "אריק קלפטון חוזר אל הבלוז, אבל לפני כמה חודשים הוא כתב שיר פופ ללהקה הזו שהוא ודאי אינו מעוניין בו עכשיו. אבל יכול להיות שהצליל המסחרי הברור בו יביא את הלהיט הגדול ביותר של הלהקה עד כה". אז זהו, שלא. השיר אמנם שולב מיד בסרט האופנוענים הכושל THE SAVAGE SEVEN, אבל להיט זה לא הפך להיות.

1975: טלטלה בלהקת מחליקי העיר ביי – המייסד פורש בשיא ההצלחה!

טלטלה מטורפת בביי סיטי רולרס! להקת הפופ הלוהטת שנמצאה אז בשיא תהילתה, אבל רגע, מה קורה פה?! אחד ממייסדיה, הבסיסט אלן לונגמייר, מכריז במפתיע על פרישה! כן, שמעתם נכון! לונגמייר, שהקים את הלהקה עוד בשנת 1967 כ-THE SAXONS עם אחיו דרק על התופים, ושינה את שמה בהשראת מפת ארה"ב ובעידוד המנהל השנוי במחלוקת טאם פאטון, פשוט קם והולך. אחרי תקליטון בכורה מוצלח בשנת 1971, עם KEEP ON DANCING, ושנתיים יבשות, הצטרפו הזמר לס מקוואן והגיטריסט סטיוארט ווד, וההיסטריה החלה: מעריצות צורחות ומגזיני פופ בטירוף. אבל אלן לונגמייר הרגיש שיש יותר לחיים מזה. וזה עוד כלום לעומת מה שיתגלה בהמשך: מקוואן הואשם בדריסת אישה מבוגרת למוות במכוניתו המפוארת, והמנהל פאטון? הוא הואשם באונס קטינים (כולל חברי להקה!) ואפילו ישב בכלא. שערורייה רדפה שערורייה!

1976: דיוויד בואי פוגש את קראפטוורק – ונדלק.

כשענקים נפגשים! דיוויד בואי מסיים הופעה בפריס וקופץ למועדון L'ANGE BLEU לחגוג. ובמי הוא נתקל שם? לא אחרים מאשר חלוצי האלקטרוניקה KRAFTWERK, שהותירו אותו פעור פה! המפיק מקסים שמיט, שנכח במקום, סיפר בשנת 1993: "כשראלף הוטר ופלוריאן שניידר נכנסו, הם זכו למחיאות כפיים סוערות במשך חמש דקות. איגי פופ, שהיה שם גם, פשוט העריץ אותם. גם הוא וגם בואי היו מהופנטים, ובואי לחש לאיגי: 'תראה אותם, הם פנטסטיים!'...". איגי פופ עצמו חשף בשנת 2003: "דיוויד בואי הדליק אותי על התקליט RADIO-ACTIVITY של קראפטוורק משנת 1975, כשהיינו יחד בטור שלו ל-STATION TO STATION. זה היה בזמן שניסיתי לשכנע אותו להפיק לי את התקליט THE IDIOT. שמעתי את התקליט ההוא של קראפטוורק וידעתי – העולם השתנה!". רגע מכונן בהיסטוריה של המוזיקה!

למי יש יום הולדת? לי לי לי!

מזל טוב כפול בעולם המוזיקה! בשנת 1942 הגיח לעולם אגדת הבלוז טאג' מאהאל! ושבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1949, נולד אנדי לאטימר, הגיטריסט, החלילן והזמר המוכשר של להקת קאמל האהובה.

1980: דיפ פרפל המזויפת מטריפה את טקסס!

תרמית הרוק הגדולה?! להקת דיפ פרפל "מזויפת" מופיעה באמריליו טקסס, ולמחרת באל פאסו. איך מזויפת, אתם שואלים? ובכן, חוץ מהזמר המקורי רוד אוונס, כל שאר ה"חברים" על הבמה היו מתחזים שניסו לעבוד על המעריצים האומללים בעיניים. זה לא סגול כהה - אלא סגול דוהה!

1953: ריי צ'ארלס מקבל בשורה טראגית – וממשיך להקליט.

טרגדיה באולפן! ריי צ'ארלס הגדול נמצא באמצע הקלטות באולפני אטלנטיק כשלפתע מגיעה הבשורה המרה – אמו מתה. ובכל זאת, בנחישות מעוררת השתאות, הוא המשיך בהקלטה וביצע את SINNER'S PRAYER בקול שבור. רגע קורע לב של אמן אמיתי.

1987: ביתו של טום פטי נשרף כליל – חשד להצתה.

שריפה בקליפורניה! ביתו של אגדת הרוק טום פטי עולה בלהבות ונשרף כליל! פטי, אשתו, בתו ועוזרת הבית היו בפנים כשהאש פרצה בשעה 10 בבוקר. הם נמלטו בנס, ותוך שעה הכל הפך לאפר, למעט חלקים מאולפן ההקלטות במרתף. עוזרת הבית ספגה כוויות, אך השאר יצאו ללא פגע. בעוד המשפחה מתאוששת במלון, אנני לנוקס, שהתארחה אצל שכנו דייב סטיוארט מהיורית'מיקס, נחלצה לעזרתם עם בגדים וציוד. ואז הגיעה הפצצה: המשטרה קבעה – הצתה מכוונת! מישהו ניסה לרצוח את פטי ומשפחתו! למרות הייסורים, פטי המשיך בסיבוב ההופעות עם בוב דילן, כשמשפחתו לצידו. הוא תיעל את הכאב למוזיקה, ובתקליטו FULL MOON FEVER משנת 1989, בשיר האלמותי I WON'T BACK DOWN, הוא הכריז: "אני אשמור שהעולם הזה לא יגרור אותי למטה / אני הולך לעמוד על שלי". והוא עמד במילתו, בונה מחדש את ביתו על אותה אדמה. "זה היה כמו להתחיל מחדש בשבילי", אמר. גיבור אמיתי!

1975: אלטון ג'ון עושה היסטוריה עם תקליט פלטינה ביום היציאה.

אלטון ג'ון שובר שיאים! הוא מקבל תקליט פלטינה על התקליט המופתי CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. מה מיוחד? זו הפעם הראשונה אי פעם שתקליט מגיע למעמד פלטינה ביום יציאתו לשוק! היסטוריה! ולקינוח, באותו יום הוא גם הצטלם להופעה בתוכנית המוזיקה השחורה האמריקנית הלוהטת, SOUL TRAIN. יום גדול לאלטון!

1989: ביל ווימן מהרולינג סטונס פותח מסעדה.

בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, לא מסתפק רק במוזיקה ופותח את המסעדה הראשונה שלו במערב לונדון. השם? איך לא – STICKY FINGERS. בהחלט מקום ללקק בו את האצבעות! יאמי!

2006: פול מקרטני והת'ר מילס נפרדים.

לבבות נשברים ברחבי העולם? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה, פול מקרטני ואשתו השנייה, הת'ר מילס, מודיעים רשמית: זה נגמר! השניים נפרדים אחרי ארבע שנות נישואים בלבד. רבים תוהים מה בכלל חשב פול כשנכנס לדבר הזה מלכתחילה.

1990: חילופי מתופפים בנירוונה – צ'אד צ'נינגס יוצא, דייב גרוהל נכנס.

חילופי משמרות בנירוונה! להקת הגראנג' הצעירה והמבטיחה מופיעה באיידהו, וזוהי הופעתו האחרונה של המתופף צ'אד צ'נינגס איתם. כבר בספטמבר, אייקון עתידי בשם דייב גרוהל יתפוס את מקומו מאחורי התופים וישנה את ההיסטוריה.

1973: באקמן-טרנר אוברדרייב משחררים תקליט בכורה.

להקת באקמן-טרנר אוברדרייב משחררת את תקליט הבכורה שלה לעולם. תתכוננו להתמכר לסאונד הכבד והקליט!

1981: פרנק זאפה באלבום הופעה כפול.

זאפה במיטבו – ובכפול! הגאון המוזיקלי פרנק זאפה מפנק את המעריצים בתקליט הופעה כפול ומטריף בשם TINSELTOWN REBELLION. חובה בכל אוסף של זאפולוג אמיתי.

2022: האל היווני, ואנגליס, הלך מאיתנו.

הלך לעולמו בגיל 79 הקלידן והמלחין היווני החשוב, ואנגליס. האיש שנגע בפופ עם השפעות קלאסיות עוד בסיקסטיז עם להקת "בנה של אפרודיטה", והמשיך איתה לכיבוש פסגות הרוק המתקדם. אחרי פירוק הלהקה, הוא המריא לקריירת סולו מפוארת עם יצירות אווירתיות ופסקולים בלתי נשכחים.

התקליט החשוב של פול מקרטני שאנשים אהבו לשנוא אז. ב-17 במאי 1971 קיבלה ארצות הברית את התקליט החדש של פול ולינדה מקרטני, שנחשב בעיניי לתקליט האהוב עליי ביותר של פול ושמו "ראם". ובריטניה? היא הצטרפה לחגיגה הלוהטת הזו ארבעה ימים בלבד לאחר מכן! אבל מיד לאחר מכן הביקורות החלו לבוא נגד הדבר. מה הסיפור? בואו לקרוא.

כששואלים אותי מה הוא התקליט האהוב עליי ביותר של פול מקרטני - אני לא מצביע מיד על BAND ON THE RUN או TUG OF WAR או VENUS AND MARS או WINGS OVER AMERICA. אני מצביע מיד, ללא היסוס, על RAM. למה? בקצרה - אני מאד אוהב את השירים שיש בו, את התעוזה שלו בלעשות אותם, את הגיוון המוסיקלי הרב שיש פה - שעדיין נשמר עם קו אחיד שגורם לי להרגיש בתקליט הזה כמסע אחד ברור (בניגוד לתקליטי ההמשך של מקרטני שגם בהם יש גיוון רב, אבל זה נשמע כמו שירים שחוברו להם איכשהו ביחד). זה מרגיש לי תקליט שחוגג את החיים, את האהבה, ואת החופש היצירתי. זה פול ולינדה באופן הכי ביחד שלהם, לפני להקת כנפיים.

אז פול מקרטני פתח את הלב באותה שנה גורלית והכריז ש"רצינו לעשות הפעם תקליט כייפי והתקליט החדש הוא תקליט רוק מיוזע. הוא טוב פי כמה מהתקליט הקודם שלי, 'מקרטני'. התקליט הראשון היה מסע אחר לגמרי שהייתי חייב לעבור. בתקליט הנוכחי יש את המוזיקה האמיתית שלי. זה באמת היכן שאני עומד".

אבל לא כולם רקדו לצלילי "ראם". כמה מבקרי מוזיקה חמורי סבר מיהרו להאשים את מקרטני בעודף כמויות סוכר, ורובם ראו בתקליט הזה סך הכל "תקליט חמוד" ותו לא. התדמית של אמן לא רציני החלה לרדוף את מקרטני מאותו רגע והלאה לאורך כל הקריירה שלו, האשמה שהוא נאבק להשתחרר ממנה לחלוטין, ולא משנה כמה ניסה נואשות להוכיח לעולם שהוא אמן רוק אמיתי, ממש כמו ג'ון לנון, ואולי אף יותר! התחרות מול לנון הפכה למשימה קשה במיוחד אחרי 1980, כשמקרטני גילה על בשרו כמה מורכב להתמודד על רצינותו וחלוציותו בביטלס מול קולגה שהפך לאגדה לאחר שנרצח בידי מתנקש. אבל פול, שתמיד היה ידוע במוסר העבודה היצירתי הגבוה שלו, כבר החל לכתוב את התקליט "ראם" בחווה השלווה שלו בסקוטלנד, וכל זאת בזמן שתקליט הסולו הראשון שלו עדיין המשיך להימכר ועדיין המשיך לגרום לאנשים להתאכזב ממנו.

הסאגה ממשיכה... בסתיו 1970, פול ולינדה מקרטני ארזו פקלאות וטסו לתפוח הגדול, ניו יורק, למשימת הקלטת התקליט השני. ושם, הו שם, מגע הזהב המלודי של פול התפוצץ בעוצמה בכמה מהשירים היפים ביותר שכתב אי פעם, כמו BACK SEAT OF MY CAR או UNCLE ALBERT- ADMIRAL HALSEY שהוא קוקטייל משגע של מלודיות נהדרות ודרמה תיאטרלית. ותחזיקו חזק – מי שאחראי על העיבוד התזמורתי הגאוני בשיר הזה הוא לא אחר מאשר ג'ורג' מרטין, המפיק והמוח המוזיקלי מאחורי הביטלס! אבל, ויש אבל גדול, התזמורת כמעט נחנקה מול התווים! מרטין, במהלך גאוני אך מאתגר, כתב להם תפקידים כל כך מורכבים, שהנגנים כמעט ושברו את הכלים! ככה זה כשאתה גאון שאוהב אתגרים, גם אם זה על חשבון האצבעות של הנגנים.

במקביל לדרמה באולפן, מאחורי הקלעים התחוללה מלחמה של ממש. פול מקרטני וג'ון לנון היו בכסאח אדיר, שלא לומר אטומי! בעוד פול ניסה לשמור על איפוק בתקשורת וזרק מילים טובות על חברו לשעבר מהביטלס, לנון, החיפושית הזועמת, לא חסך במילים קשות וארסיות ודאג לפמפם אותן בכל הזדמנות נגד מקרטני. היה מתח גבוה באוויר.

ב-10 בינואר 1971 מכונות ההקלטה התחילו לעבוד במלוא הקיטור על התקליט "ראם". פול ולינדה הגיעו לניו יורק עם משימה ברורה: למצוא את אולפן החלומות, כזה שיזכיר את האווירה הקסומה של אולפן 2 המיתולוגי באולפני אבי רואד. ולבסוף, נמצא האחד! אולפן ניו יורקי מפואר, שבעברו שימש כאולפן של חברת התקליטים CBS. אבל אל תתנו לזוהר להטעות אתכם – פול היה במצב רוח ירוד מאוד באותה תקופה. הדיכאון מפירוק הביטלס עוד קינן בו עמוק, והביטחון העצמי שלו היה בשפל. הוא אפילו נאלץ, בפעם הראשונה בחייו, לערוך אודישנים למתופף! תתארו לעצמכם, פול מקרטני, שגדל בביטלס מבלי להזדקק לשום אודישן, פתאום בוחן מתופפים במרתף חזרות מאובק. איזו מבוכה, אבל בסוף זה השתלם – דני סיוול המוכשר נבחר לתפקיד ואיתו גויס גם גיטריסט צעיר ומבטיח בן 21, דייויד שפינוזה. הצוות מתחיל להתגבש.

אבל רגע, הדרמה רק מתחילה להתחמם. דייויד שפינוזה קיבל שיחת טלפון מלינדה מקרטני בכבודה ובעצמה. הוא היה בטוח שזו הצעה עבודה ישירה, אבל כשהגיע למקום המפגש, הפתעה! הוא גילה שהוא בכלל באודישן! למרות שעבר את האודישן בהצלחה, זה היה רק קצה הקרחון של הבעיות שלו עם מקרטני. שפינוזה, גיטריסט מבוקש עם לו"ז צפוף, דרש מפול לדעת תאריכים מדויקים. ופול? הוא בא עם דממת אלחוט, ושפינוזה החל לאבד סבלנות. בסופו של דבר, מקרטני ביקש ממנו להתגייס לשבוע שלם של הקלטות, אך לשפינוזה היו התחייבויות קודמות והוא לא יכל להיענות לבקשה. לינדה לא אהבה את זה, בלשון המעטה, ונזפה בו שמדובר פה בסשן של פול מקרטני - לא פחות. איכשהו, בדרך לא דרך, הם הגיעו לפשרה. ואז נכנס לתמונה גיטריסט נוסף, יו מקראקן. הוא בכלל פספס את השיחה הראשונית מלינדה כי היה בסיבוב הופעות עם לא אחרת מאשר מלכת הנשמה, ארית'ה פרנקלין! בזמן הזה שפינוזה כבר היה בתמונה, אך מכיוון שלא היה פנוי לכל התאריכים, מקראקן נקרא לדגל להשלים את המלאכה. והאולפן? חלל ענק ומפואר, כזה שאפשר להכניס בו תזמורת סימפונית שלמה בלי למצמץ. לוקסוס.

ההקלטות התבצעו עם מיקסר חדיש של 16 ערוצים, אבל בזמן שפול עשה קסמים באולפן, ללינדה לא ממש היה מה לתרום מבחינה מוזיקלית. היא בעיקר הייתה אמא במשרה מלאה לילדים שהצטרפו למסע והיו צמודים אליהם לכל מקום. אבל תחזיקו חזק – למרות תרומתה המינימלית להקלטות עצמן, היא קיבלה חצי מהקרדיט על התקליט ועל התקליטון שהוכן לצדו - ANOTHER DAY. כן, כן, שמעתם נכון! גבות הורמו בכל רחבי תעשיית המוזיקה, ולא בכדי! מסתבר שהיה פה סיפור גדול מאחורי הקלעים. ב-15 במרץ 1971, חברת המו"לות של הביטלס, נורת'רן סונגס, החליטה לתבוע את מקרטני בדיוק על הנקודה הזו. הטענה שלהם? פול מנסה להתחמק מתשלומים לחברה על ידי מתן קרדיט ללינדה. הם דרשו הסברים נוקבים: איך ייתכן שאישה ללא שום רקע מוזיקלי משמעותי לפני פירוק הביטלס פתאום מקבלת חצי מהתמלוגים על שירים שבעצם שייכים להם? שערורייה של ממש!

והאש רק התלקחה והתעצמה. ג'ון לנון, איך לא, ניצל את ההזדמנות כדי לשפוך עוד שמן למדורה התקשורתית הבוערת. העקיצה שלו בנוגע לשיר ANOTHER DAY הונצחה בשירו הארסי HOW DO YOU SLEEP, שהיה מתקפה חזיתית ובלתי מתפשרת על מקרטני. לנון שר שם שהדבר הכי טוב שפול עשה היה "אתמול", ומאז הוא סתם עוד "עוד יום". אאוץ', כמה שזה כואב! אבל זה לא הכל, רבותיי! לנון גם השתכנע שעטיפת התקליט "ראם" היא מסר פוגעני אישי נגדו – הוא ראה שם תמונה של שתי חיפושיות מזדווגות (או שאחת דופקת את השנייה...) ופירש זאת כהתגרות ישירה. התגובה שלו? לנון החזיר מלחמה ועשה צחוק מעטיפת "ראם", בה מקרטני מצולם אוחז בקרני איל, על ידי הצטלמות לגלויה כשהוא עצמו אוחז באוזני חזיר. והגלויה הזו, כן כן, צורפה כבונוס לתקליט שלו מאותה שנה, IMAGINE. הו, אלוהים - המלחמה בין הענקים הייתה בעיצומה.

כשהתקליט "ראם" סוף סוף נחת בחנויות, מקרטני היה כולו חיוכים ודיבר בשבחיו בראיונות, מציין שזה היה תקליט כיפי במיוחד לעשייה מבחינתו. אבל לנון? הוא מיהר להכריז שהתקליט פשוט נוראי! הוא ראה בו המשך ישיר למחרוזת השירים המפורסמת בצד השני של התקליט אבי רואד, מחרוזת שהוא התנגד לה נחרצות מההתחלה. בנוסף, הוא היה משוכנע שכמה מהשירים בתקליט הזה הם עקיצות אישיות ופוגעניות שמכוונות ישירות אליו. ובכן, בחלק מהמקרים הוא צדק, אבל בחלק אחר הוא פשוט קרא את המפה לא נכון. למשל, לנון קלט נכון את המסר בשיר הפותח, TOO MANY PEOPLE ("יותר מדי אנשים מטיפים לפרקטיקות - אל תתנו להם להגיד לכם מה ברצונכם להיות" - ירייה ישירה כלפי המעורבות הפומבית והמסרים הפוליטיים של ג'ון ויוקו, שלדעת פול הפכו לצבועים מדי... או "ניצלת את מזלך ושברת אותו לשניים" - התייחסות מרה להכרזה של ג'ון על עזיבתו של הביטלס, ובכך למעשה הרס את הלהקה שלהם. שלא לדבר על הפתיחה שנשמעת כמו PIECE OF CAKE אבל נועדה להיות PISS OFF CAKE נגד לנון).

אבל שיר כמו DEAR BOY לא היה נגדו. ובכן, הוא בכלל נכתב על בעלה לשעבר של לינדה. פול רצה להראות לו איזה אוצר יקר הוא הפסיד, וכמה הוא, מקרטני, זכה בגדול. לנון, בטעות גמורה, ראה גם בשיר הזה התרסה אישית נגדו. הו, הדרמה, הדרמה!

אז מה חשבו המבקרים הקשוחים? ובכן, הביקורות היו פושרות, וזו עוד הגדרה עדינה. אנשי העט היו מבולבלים לחלוטין מהקולאז' המוזיקלי שפול רקח, וטענו שהתקליט עמוס מדי, מסובך עד כדי סרבול של ממש. עיתון דיסק אנד מיוזיק אקו ממש נזעק ב-22 במאי 1971: "מה לעזאזל קורה פה לפול מקרטני? התקליט הזה מגיע לרמות של אסון. המלודיות חלשות, הרעיונות תפלים, העיבודים מבולגנים. בימים האחרונים ניגנתי את התקליט שוב ושוב במטרה למצוא משהו טוב, אבל כל שנותר לי להגיד זה שזה הדבר הגרוע ביותר שפול עשה". וגם בעיתון NME לא ריחמו וכתבו: "פול, איזה בלגאן עשית פה. התקליט החדש שלך מגיע לתהום. המלודיות חלשות. הרעיונות קלושים והעיבודים מבולגנים. סליחה פול, אני לא מניח שאקבל ממך כרטיס חג המולד השנה, אבל זה היה חייב להיאמר. והערה ממבקר האמנות שלנו: העטיפה נוראית, למרות שהיה מעניין לציין את התצלום של שתי חיפושיות שעוסקות באקט של אינטימיות. האם זה אומר מה שזה נראה?"... אכן קטילה כואבת!

וזה לא נגמר שם! במלודי מייקר קבעו נחרצות שציפו מפול להביא תקליט טוב יותר מאלה של שלושת חבריו לשעבר לביטלס, אך התאכזבו קשות, ולמרות שהתקליט הזה טוב יותר מתקליט הסולו הראשון שלו, הוא פשוט נכשל מלהגיע לרמת התקליטים של לנון והאריסון. אבל רגע של נחת, ואולי הפתעה, הגיע דווקא מישראל הקטנה! בעיתון להיטון שלנו נכתבה ביקורת מעניינת, ובין השאר צוין שם שזה התקליט המבוקר ביותר של שנת 1971. כל אמן אחר שהיה מוציא תקליט כזה היה זוכה למחיאות כפיים סוערות ותשבחות מקיר לקיר, כי זה באמת תקליט טוב! אבל כשפול מקרטני מהחיפושיות מוציא אותו, הוא נשחט ללא רחם, פשוט כי הציפיות ממנו הן בשמיים! אין שום מקום לקטול את התקליט הזה, כך נכתב, אלא רק להצטער שהחיפושית הכישרוני לא הוכיח את מלוא יכולתו הפעם.

ומה אמר פול על כל ההשוואות הבלתי פוסקות האלה? הוא הגיב בסטייל האופייני לו והסביר שהוא מבין שאין מנוס מהתחרות שהציבו בינו לבין שלושת חבריו האחרים ללהקה. "זה אנושי", הוא אמר, "וזה גם טוב לארבעתנו. ג'ורג' הוכיח לאחרונה שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. אני חושב שארבעתנו טובים, אבל לכל אחד יש את התקופות שלו".

ועכשיו, בואו נצלול לעומק שירי התקליט. השיר שפותח את החגיגה, TOO MANY PEOPLE, הוא לא פחות מהצהרת מלחמה קטנה של מקרטני נגד לנון. פול הרגיש שלנון הפך להיות סוג של מטיף לאומי, וזה פשוט עלה לו על כל העצבים. סולו הגיטרה הלוהט באמצע השיר? קרדיט לנגן המוכשר יו מקראקן. והסוד הכי עסיסי שנחשף? השיר נפתח במילים PISS OFF, שמשמעותן בעברית צחה היא "תתחפף", והן הוסוו היטב מאחורי המשפט התמים לכאורה, PIECE OF CAKE. מקרטני עצמו הודה בראיונות שהוא בהחלט כיוון את המסר החד הזה ללנון. כי לנון, באותה תקופה סוערת, פשוט לא הפסיק להביע את דעתו על כל דבר שזז על פני כדור הארץ, וזה הוציא את פול מדעתו, שהחליט להגיב בדרכו המוזיקלית הייחודית.

פול עצמו שפך עוד אור על העניין לאורך השנים. בשנת 1994 הוא סיפר למגזין פלייבוי: "הסתכלתי על תקליט הסולו השני שלי לפני כמה ימים ואני זוכר שהייתה התייחסות קטנה אחת לג'ון בכל העניין. הוא עשה הרבה הטפות, וזה קצת הפריע לי. בשיר אחד כתבתי, 'יותר מדי אנשים מטיפים לשיטות', אני חושב שזו השורה. זאת אומרת, זה היה עקיצה קטנה על ג'ון ויוקו. לא היה שם שום דבר אחר שהיה עליהם. אה, היה 'יוקו לקחה את המזל שלך ושברה אותו לשניים'". ובשנת 2001 הוא הוסיף והסביר: "הרגשתי שג'ון ויוקו אומרים לכולם מה לעשות והרגשתי שלא צריך שיגידו לנו מה לעשות. כל הקטע של הביטלס היה, כאילו, כל אחד מביא חופש משלו. פתאום זה היה 'אתה צריך לעשות את זה'. אני התעצבנתי עם זה. השיר היה באמת מסר לג'ון מעבר לגלי האתר. הרגשתי שהוא, אתה יודע, מטיף קצת על מה כולם צריכים לעשות, איך הם צריכים לחיות את חייהם, והרגשתי שחלק מזה היה קצת צבוע. הרגשתי שלא צריך להטיף לי".

נעבור לשיר THREE LEGS, שמסתיר מאחוריו סיפור שלם ומרתק על הביטלס. פול, בניגוד מוחלט לג'ון או ג'ורג' שלא היססו לשיר בגלוי על הלהקה ועל פירוקה, בחר בדרך מתוחכמת ומרומזת יותר להביע את רגשותיו המורכבים. השיר מתאר כלב, אבל למעשה מדובר במשל נוקב לביטלס, גוף שנותר עם שלוש רגליים בלבד. ולמה שלוש? כי ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר בחרו לחתום חוזה עם המנהל הפיננסי הערמומי והשנוי במחלוקת, אלן קליין. מקרטני, לעומתם, סירב בתוקף לשתף פעולה עם קליין והעדיף את שירותיו של אביה של לינדה, לי איסטמן. ההשראה לשיר הגיעה בכלל מציור מקסים של בתו החורגת של פול, הת'ר, שציירה כלב. ומסתבר שמקרטני בכלל קרא לשיר הזה במקור A DOG IS HERE. והנה טוויסט מפתיע בעלילה - באופן אירוני ומוזר למדי, ג'ון לנון ציין בראיונות שדווקא השיר הזה הוא אחד השירים היותר אהובים עליו מהתקליט. לכו תבינו את הראש של לנון.

והשיר הקצר והמתוק RAM ON, בו פול פורט בעדינות על יוקללי? ובכן, גם מאחורי השם הזה מסתתר סיפור פיקנטי. מקרטני, בניסיון לשמור על מידה מסוימת של אנונימיות, נהג לעשות צ'ק-אין לבתי מלון תחת שם הכינוי "פול ראמון". פול עצמו סיפר על כך: "זה דבר קטן וחמוד על יוקללי, כי נהגתי לסחוב איתי אחד כזה במושב האחורי של מוניות בניו יורק, רק כדי שתמיד תהיה איתי מוזיקה. הם חשבו שאני פריק, נהגי המוניות האלו".

השיר DEAR BOY נולד במהלך חופשה פסטורלית שפול ולינדה לקחו בחוותם השקטה בסקוטלנד. זה היה מסר ישיר ונוקב של פול לבעלה לשעבר של לינדה, ג'וזף מלוויל סי ג'וניור, שבעיניו של פול פשוט ויתר על הדבר היפה ביותר שהיה בידיו. סיפור טרגי, אגב – אותו בעל לשעבר (והאבא של הת'ר, הבת של לינדה שפול אימץ) התאבד בירייה ב-19 במרץ שנת 2000. הוא היה בן 62 במותו.

מקרטני עצמו אמר בשנת 1971: "זה היה הניסיון שלי לכתוב אוטוביוגרפיה על עצמי ועל איזה מזל שהיה לי את לינדה. מעולם לא הבנתי איזה מזל שיש לי אותה עד שהתחלתי לכתוב את השיר". ובשנת 2001 הוא הבהיר את הנקודה: "השיר לא התעסק בג'ון והיה למעשה שיר לבעלה לשעבר של לינדה: 'אני מניח שמעולם לא ידעת מה פספסת'. מעולם לא אמרתי לו את זה, וזה היה מזלי, כי מאז הוא התאבד. זו הייתה הערה עליו, 'כי חשבתי, 'אלוהים, אתה יודע, היא כל כך מדהימה, אני מניח שלא הבנת'...". טכנאי ההקלטה היה אייריק ואנברג, שהתלהב מהתוצאה: "זה היה די אתגר עבורי להקליט כך את הקולות של פול ולינדה, אבל, כשזה עובד אז זה ממש כיף - במיוחד אם המעבד (פול) יודע את העבודה שלו. מכיוון שפול באמת ידע מה הוא עושה, ההרמוניות לא עלו זו על זו. כפי שאתם אולי כבר יודעים, פול הושפע פה מהעיבודים הווקאליים של הביץ' בויז, שגם אותם הקלטתי. אלטון ג'ון מכנה את ההרמוניות האלה הכי טובות שהוא שמע אי פעם!".

והגענו ללהיט הענק, זוכה הגראמי - כן, זה על הדוד אלברט ואדמירל האלסי, שיצא כסינגל בארצות הברית ב-2 באוגוסט 1971 והפך להצלחה. השיר הזה הוא בעצם פאזל מוזיקלי גאוני, מורכב מכמה רעיונות מוזיקליים לא גמורים שהתרוצצו בראשו של מקרטני והתחברו יחדיו לכדי מיני יצירת מופת. החלק של דוד אלברט נכתב בהשראת דודו האמיתי של פול, אלברט קנדל, שנהג, כך מספר פול בחיוך, לצטט פסוקים מהתנ"ך כשהיה קצת שיכור. ולגבי האדמירל האלסי, פול טען שזה כנראה מבוסס על איש הצבא האמריקאי רם הדרג ממלחמת העולם השנייה, ויליאם פרדריק האלסי ג'וניור. החלק הראשון של השיר, עם דוד אלברט, הוא למעשה התנצלות של מקרטני הצעיר בפני הדור המבוגר יותר, דור שהוא הרגיש שהוזנח על ידו. והתוצאה? פרס גראמי יוקרתי בשנת 1971 על העיבוד הטוב ביותר לשיר.

צד א' של התקליט ננעל בקצב עם השיר SMILE AWAY, ויש כאלה המפרשים את המילים החדות בשיר הזה כמתקפה נוספת של מקרטני, הפעם על שאר חברי הביטלס ועל המנהל השנוי במחלוקת אלן קליין. האם הם צודקים? תחליטו בעצמכם!

הופכים צד! צד ב' של התקליט נפתח באווירה קלילה ונעימה יותר עם HEART OF THE COUNTRY. מקרטני שר כאן על אדם שמחפש חווה שלווה באמצע שום מקום. מעניין על מי הוא מדבר... וקבלו את השיר המשעשע MONKBERRY MOON DELIGHT, שנכתב כולו בהשראת משחקי המילים המקסימים שילדים אוהבים להמציא. שם השיר המקורי הזה נוצר ממילה אלטרנטיבית שילדיו של פול המציאו למילה 'חלב' – MONK! אז שם השיר הוא שם של משקה חלב דמיוני ומגניב שמקרטני המציא במיוחד. איזה דמיון פורה ומענייני שתיה עוברים לאכילה עם השיר EAT AT HOME, שהפך לסינגל בכמה מדינות באירופה (אך באופן מפתיע לא בבריטניה), הוא שיר הלל פשוט, קליט ומתוק לאוכל ביתי וטוב. פול, שפשוט העריץ את הבישולים של לינדה, הקדיש לה את השיר הזה. כמה רומנטי וטעים!

עוד שיר אהבה לבבי הוא LONG HAIRED LADY, שנכתב, איך לא, על לינדה אהובתו, שאפילו זוכה כאן לשיר סולו. טכנאי ההקלטה, אריק וואנברג, סיפר: "כשערכתי את המיקס לשיר הזה, פול מעולם לא הגיב, הוא פשוט הקשיב למה שעשיתי. הוא עמד מאחוריי, ידיו על הכיסא, ראשו צמוד לשלי, כי הוא רצה לשמוע בדיוק את מה ששמעתי מהרמקולים בעת עריכת המיקס. וכשהכל נגמר, הסתובבתי וראיתי דמעה זולגת על פניו. פול הוא אדם מאוד, מאוד רגיש. ההקשבה לעבודה הקולית שלו עם לינדה באמת גרמה לו להיכנס לזה. זה היה מדהים".

ואז מגיע הסיום הנהדר, הגרנדיוזי של התקליט, עם היצירה הנהדרת BACK SEAT OF MY CAR. מקרטני מגיש לנו כאן קטע באווירה סימפונית עוצרת נשימה, שמזכירה מאוד את גדולתו בתקופת התקליט אבי רואד. את השיר הזה הוא התחיל לבשל עוד בינואר 1969, כשניגן קטע ממנו במהלך פרויקט GET BACK המפורסם של הביטלס. אבל איך לא, גם כאן ג'ון לנון הרגיש שהשיר הזה מכוון אליו בצורה ביקורתית ופוגענית; בפרט, הוא ראה שהגיבור בשיר ששר, 'אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לטעות', זה לא אחר מאשר ביקורת עליו ועל יוקו אונו. הדרמה, כפי שאמרנו, פשוט לא נגמרת.

הפתעה לאספנים ולחובבי וינטג'! למרות שבשנת 1971 תקליטי מונו כבר נחשבו לפאסה וכמעט נעלמו מהעולם, התקליט הזה יצא גם בגרסת מונו מיוחדת ונפרדת, עם מיקסים שונים לגמרי מגרסת הסטריאו המוכרת והנפוצה. תקליטי המונו האלה הודפסו בכמות סופר מצומצמת וממוספרת, בעיקר עבור תחנות רדיו בארצות הברית. והיום? ובכן, הווינילים האלו עם מיקס המונו הנדיר נחשבים לפריט אספנים יקר מציאות, שכל אספן מקרטני חולם לשים עליו את היד. ולמי שפספס את ההזדמנות אז, גרסאות המונו שוחררו כבונוס מיוחד בקופסה המהודרת של התקליט שיצאה לפני שנים בדיסקים. בהחלט שווה כל שקל!

ומה עם העטיפה האייקונית והבלתי נשכחת של התקליט? היא כולה יצירה משפחתית חמה ומקסימה, עם תמונות שצילמה לינדה המוכשרת וציורים של פול עצמו. בין כל צילומי המשפחה המרנינים והפסטורליים, מסתתר לו צילום קטן ושובב, שכמעט ולא מבחינים בו, של שתי חיפושיות מהטבע כשאחת, ובכן, "דופקת" את השנייה מאחור! מקרטני טען שזה לגמרי מקרי וחסר כל כוונה נסתרת, אבל יאללה פול, קשה שלא לחשוב על היחסים הטעונים והמורכבים בין ג'ון לנון לפול מקרטני כפי שהם אולי משתקפים בתמונה הקטנה והפרובוקטיבית הזו, נכון? הרי לא פעם מקרטני אהב להיתמם בראיונות על נושא כזה או אחר.

ואי אפשר בלי חוות דעת של עוד חיפושית! ג'ורג' האריסון, בשנת 1971, סיפק את דעתו הכפולה והמשעשעת על התקליט של פול ולינדה מקרטני, כשבריאיון לעיתון רקורד מירור. הוא אמר: "כשותף בחברת אפל, אני חושב שזה תקליט נהדר כי הוא מאד מסחרי וזה טוב כי זה אומר שאקבל מזה כסף. אבל כמאזין, אני שמח מאד שלא הייתי צריך לנגן בתקליט הזה". ג'ורג', ג'ורג', תמיד חד, שנון ועם חוש הומור בריא.

פול ולינדה היו כל כך נלהבים ומלאי התרגשות בזמנו מהשלמת התקליט עד שהחליטו להקליט תקליט פרומו מיוחד במינו כדי לשווק אותו. התקליט החד-צדדי הזה, שניתן היה לנגן רק מצד אחד שלו, הכיל 15 קטעים קצרים וקליטים באורך 30 שניות או דקה כל אחד, שהציגו קטעים שונים מהתקליט המלא. שם התקליט היה BRUNG TO EWE BY RAM. התקליט הודפס בזמנו במיוחד ובכמות מוגבלת לתחנות רדיו. כל קטע שכזה הכיל לחן קצרצר של הזוג מקרטני עם המילים הקליטות NOW HERE THIS SONG OF MINE. אך למרות הרעיון המדליק וההשקעה, תחנות הרדיו, משום מה, העדיפו להתעלם מהאוצר הקטן הזה. איזה פספוס!

התקליט "ראם" היה למעשה צעד אחד משמעותי של מקרטני לפני הקמת להקת כנפיים (ואפילו שומעים בסוף החזרה בצד ב' על השיר RAM ON קטע קצרצר עם פול שיתפתח אחר כך לשיר של כנפיים בשם BIG BARN BED), ולמרות שבזמן אמת הוא לא התקבל באהדה רבה מאוד וספג ביקורות קשות, עם השנים הוא הפך לפריט חשוב ביותר, מוערך ואהוב בקטלוג העשיר והמפואר של המוזיקאי הנועז והגאון הזה. לפעמים לוקח לעולם זמן להבין ולהעריך גדולה אמיתית! אבל היסטוריית הפופ, כידוע, אוהבת קאמבקים ותקליטים שמתגלים מחדש, נכון?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459