1966: השנה שבה העולם נצבע בשחור אבל חלם בצוללת צהובה

אם 1964 הייתה השנה שבה הביטלס החזיקו לכם את היד, ו-1965 הייתה השנה שבה התחלתם להרגיש שלנון זקוק לעזרה, הרי ש-1966 היא הרגע שבו הכל התפוצץ. זו השנה שבה לונדון הפכה ל"סווינגינג לונדון", המוזיקה גילתה את הסמים (או להפך?), והאולפן הפך מכלי הקלטה למעבדה של קוסמים.

הביטלס: סוף הדרך (ותחילת המסע)

בשביל ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, 1966 הייתה שנה של סופים והתחלות. זו השנה שבה הם החליטו שנמאס להם להיות בובות ראווה צורחות על במות והחליטו להפוך לאמנים רציניים. אבל רגע לפני שהם ננעלו באולפן כדי להקליט את יצירת המופת REVOLVER, הם נאלצו להתמודד עם כמה שדים מהעבר – ומההווה.

אחד הסיפורים המפתיעים ביותר מגיע דווקא מהחזרה הנוסטלגית שלהם להמבורג, העיר שבה הכל התחיל. מנפרד וייסלדר, הבעלים של מועדון ה"סטאר קלאב", בו הביטלס הופיעו לפני פריצתם, נזכר ב-1966 בחיוך מריר בימים הפרועים ההם. הוא סיפר לכתב בריטי שנשלח לסקר את הביקור על היום שבו השאיל ללהקה את המכונית שלו לנסיעה לחוף הים. "באותו לילה נאלצתי להפסיק את ההופעה שלהם ולשאול את פול – היחיד שידע לנהוג – איפה המכונית," סיפר וייסלדר. התשובה של מקרטני הייתה קלאסית: "אה, המנוע שבק חיים, אז השארנו אותה שם".

אבל השיא של 1966 עבור הביטלס לא היה סיפור על מכונית נטושה, אלא פליטת פה אחת של ג'ון לנון. בראיון שנערך במרץ, לנון זרק לאוויר את המשפט שירדוף אותו: "אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו". בבריטניה? אף אחד לא מצמץ. באמריקה? מדורות לשריפת תקליטי ביטלס הוקמו. העיתונות האמריקאית געשה, והלהקה נאלצה להתמודד עם איומים ממשיים על חייה במהלך הסיבוב האמריקאי האחרון שלה.

הרולינג סטונס: מציירים את זה שחור

בזמן שהביטלס התעסקו בצוללות צהובות, הרולינג סטונס היו עסוקים בלהיות, ובכן, הרולינג סטונס. מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס נכנסו עם חבריהם לשנת 1966 עם אלבום ששינה את הכללים – AFTERMATH. זה היה האלבום הראשון שכולו מורכב מחומרים מקוריים שלהם, והטקסטים? הם הפכו לאפלים וציניים יותר מאי פעם.

בראיון נדיר ועמוק במיוחד מאותה שנה, מיק ג'אגר ישב בווילה שלו וירה לכל הכיוונים. כשנשאל אלו תקליטים הוא קונה, הוא ענה בבוז: "אני בחיים לא קונה את הזמרים ה'איכותיים' כמו טוני בנט. הוא נוראי. הוא כל כך קיטשי". אבל רגע אחרי זה, הוא הודה בציניות שהוא דווקא כן מתכנן לקנות אלבום של בנט, רק כדי לצחוק על קטעי המעבר שבהם בנט מודה לקהל בצורה מוגזמת.

בריאן ג'ונס, הילד הרע והגאון המיוסר של הלהקה, היה כבר עמוק בתוך עולם משלו. בראיון אחר, הוא נשמע מנותק לחלוטין. כשעיתונאי שאל אותו מה דעתו על נישואים, ג'ונס פלט: "נישואים הם אנכרוניזם, באמת – או שהם יהפכו לכאלה בקרוב". אבל התרומה הגדולה שלו ב-1966 הייתה מוזיקלית נטו: הסיטאר. ג'ונס היה זה שהכניס את הכלי ההודי המוזר הזה לתוך להיט הרוק הענק שלהם.

בוב דילן: "יהודה איש קריות!"

אם חשבתם שהביטלס חטפו אש והסטונס שפכו שחור על הכל, חכו שתשמעו מה עבר על בוב דילן. 1966 הייתה השנה שבה דילן חיבר את הגיטרה לחשמל וגרם למעריצי הפולק הטהרנים להתקף לב קולקטיבי.

השיא הגיע בהופעה המפורסמת במנצ'סטר (שבטעות יוחסה במשך שנים לרויאל אלברט הול בלונדון). באמצע ההופעה צעק מישהו מהקהל: JUDAS. דילן לא נשאר חייב. הוא ענה לו: "אני לא מאמין לך... אתה שקרן!", ואז הסתובב ללהקה ופקד עליה: "תנגנו את זה יותר חזק, לעזאזל!".

במסיבת עיתונאים הזויה בלונדון באותה שנה, דילן הופיע עם בובה ענקית ומשקפי שמש כהים, והטריף את העיתונאים בתשובות חסרות פשר. כשנשאל מי חברי הלהקה שלו, הוא מלמל שמות כמו "גאס, פרנק, מיץ'". כשנשאל אם הוא נשוי, הוא ענה: "אני לא רוצה לשקר לכם. זה יהיה מטעה אם אגיד 'כן'". ולגבי הספר החדש שהוא כתב? "זה ספר על עכבישים", הוא אמר בפנים חתומות כשהוא לא מסביר יותר על ענייני טרנטולה.

אבל השנה הסתיימה בקול דממה דקה. דילן עבר תאונת אופנוע מסתורית (שהוזכרה רק ברמזים), ונעלם מעין הציבור לתקופה ארוכה. "אני לא אנגן יותר קונצרטים באנגליה", הוא הצהיר לפני כן. וכך היה, לפחות לזמן מה.

ביץ' בויז: הסימפוניה בכיס של בריאן וילסון

בזמן שהעולם התחרפן, בריאן וילסון, הגאון שמאחורי הביץ' בויז, נשאר בבית. הלהקה יצאה לסיבובי הופעות בלעדיו, והוא נשאר בקליפורניה כדי ליצור את PET SOUNDS ואת הסינגל ששינה את פני המוזיקה.

וילסון עבד כמו מדען מטורף. הוא הרגיש את התחרות הנושפת בעורפו מצד הביטלס (במיוחד בתקליט RUBBER SOUL), ורצה ליצור את "האלבום הגדול ביותר אי פעם". הלהקה עצמה לא תמיד הבינה מה הוא רוצה. חברי הלהקה חזרו מסיבוב הופעות רק כדי לגלות שבריאן הקליט יצירות מופת שאין להם מושג איך לשחזר על הבמה.

להקות המי והקינקס: מכות, מיסים ושיגעון בריטי.

אם חשבתם שהאמריקאים משוגעים, הבריטים של 1966 היו ליגה בפני עצמה. להקת המי המשיכה במסורת של הרס עצמי. במועדון ה"ריקי-טיק" קרה דבר בו קית' מון (המתופף המג'נון) איחר להופעה. כשהוא סוף סוף הגיע והתחיל לנגן, אחת המצילות שלו נפלה ופגעה ברגל של פיט טאונסנד. פיט, בתגובה מדודה ושקולה, הניף את הגיטרה שלו והלם בראשו של מון. התוצאה: פנס בעין, תפרים ברגל, והרבה בלגאן. "אם זה יקרה שוב, אני עוזב!", איים מון. ספוילר: זה קרה שוב, והוא לא עזב בסוף.

בצד השני של הסקאלה, ריי דייוויס מהקינקס היה שקוע בדיכאון אריסטוקרטי. בראיון מלנכולי הוא סיפר איך הוא מעדיף לשבת בבית ולכתוב שירים על המעמד הגבוה שקורס, מאשר לצאת לבלות. הוא תיאר את עצמו כעצלן שכותב שירים רק כי הוא חייב.

הדיוות: קופים ומגפיים

דאסטי ספרינגפילד, הזמרת הלבנה עם הקול השחור ביותר בבריטניה, נתפסה ברגע ביזארי במיוחד באולפני התוכנית READY STEADY GO, כשהיא מחזיקה קוף קטן ורועד שהגיע בתוך ארגז תפוזים. "אלוהים יודע מאיפה הוא בא", היא אמרה, "מישהו פשוט שלח אותו אליי". דאסטי, שהייתה ידועה באהבתה לחיות, ניסתה נואשות למצוא מישהו שיאמץ את הקוף לפני שהיא צריכה לנסוע להופעה.

בינתיים, ננסי סינטרה הגיעה ללונדון כשהיא רוכבת על גל ההצלחה של המגפיים שלה. הלהיט שלה הפך אותה לאייקון אופנה ולסמל של נשים חזקות שלא מפחדות לדרוך על גברים שסרחו. לי הייזלווד, שכתב את השיר, התכוון במקור לשיר אותו בעצמו. ננסי שמעה את זה ואמרה לו: "אם אתה תשיר את זה, זה ישמע אכזרי ומגעיל. אם אני אשיר את זה, זה ישמע סקסי וחצוף". היא צדקה. ועוד איך.

ובינתיים, במצעדים...

הסצנה הייתה רותחת. להקת ספנסר דייוויס גרופ עם סטיבי וינווד הצעיר (רק בן 17 וכבר שר כמו זמר נשמה ותיק) קרעה את הרחבות עם KEEP ON RUNNING. ה-SMALL FACES ניסו לגשר בין הופעות כאוטיות לבין להיטי פופ מתקתקים כמו SHA LA LA LA LEE (שנכתב עבורם, למורת רוחם, על ידי כותבים מקצועיים). ואי שם באולפן, פיל ספקטור ניסה ליצור את יצירת המופת הגדולה ביותר שלו עם אייק וטינה טרנר, עם RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH. פיל ספקטור החשיב את השיר הזה לפסגת היצירה שלו ולשיא של "חומת הסאונד". הוא השקיע בו הון תועפות. כשהשיר נכשל במצעדים בארה"ב (הגיע רק למקום ה-88), ספקטור לקח את זה כל כך קשה שהוא הסתגר בביתו והפסיק לעבוד לתקופה ארוכה. למרבה האירוניה, בבריטניה השיר היה להיט ענק (מקום 3).

אז גם זה היה בשנה שבה המוזיקה איבדה את התמימות שלה, אבל הרוויחה את הנשמה שלה. מכאן, הדרך ל-1967 ול"קיץ של אהבה" הייתה קצרה מתמיד, אבל זה כבר סיפור למאמר אחר...