ברוכים הבאים לבאנדל 27 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
הנה ביקורת על הופעה של להקת 10CC במנצ'סטר בשנת 1976, שפורסמה בעיתון SOUNDS:
"זה לא באמת משנה מה מישהו אחר עושה, ללהקת 10CC יש את הכישרון לבוא ולעשות את זה טוב יותר. בסיבוב ההופעות השנתי שלה עם אלבום חדש HOW DARE YOU. זו כמובן התרומה המפורסמת 'והטובה' ביותר של מנצ'סטר לפופ. באופן מסורתי סיבוב ההופעות השנתי שלה לא ממש מתחיל עד שהיא מופיעה בבית. כדי להוציא מאות מדעתם, חברי הלהקה ניגנו שם שני לילות. המקום היה כמובן עמוס בשני הלילות. מצאתי אותם קצת מאופקים בערב השני, אבל אז לול קרים, שמשקיע כל כך הרבה אנרגיה בהופעות החיות שלהם, היה חולה וניגן רק לאחר טיפול מהדוקטור. הוא נשלח הביתה למיטה מיד לאחר ההופעה.
כשחושבים על כך שאיכות הסאונד החי גורמת לרוב הלהקות להישמע כמו אתר הריסה, זה חייב להיות הבילוי הטוב ביותר שתוכלו לקבל. חברי הלהקה הביאו מוסיקאי נוסף לסיבוב ההופעות - מתופף בן 24 מסטוקפורט שעשה הקלטות בעבר באולפני ההקלטה STRAWBERRY. שמו הוא פול ברג'ס ולהביא אותו היה רעיון טוב. הוא מוסיף עומק לכלי ההקשה ונותן למתופף קווין גודלי הזדמנות למתוח את רגליו ולשיר עוד קצת. פול ברג'ס מנגן גם קצת בפסנתר. בכל מקום בו הופיעה הלהקה אזלו הכרטיסים במהרה אבל אם יש לך הזדמנות, לכו לראות אותם".
כתבה על להקת ATOMIC ROOSTER משנת 1971 בעיתון NME.
"ברגע שלהקה מצליחה, הלחצים התובעניים ביותר מוטלים עליה במהירות. לכאורה, אין שום הרפיה במאמץ הכל כך חשוב של לנסות לשמור על שביעות רצון הלקוחות. כתוצאה מכך, הופעות, מפגשי הקלטות ושינה מושפעים לרוב מכל זה.
וינסנט קריין, נגן האורגן והמנטור של אטומיק רוסטר הוא בשום פנים ואופן לא חדש בתחום הזה; לאחר שטעם לראשונה את הפירות הסוערים כחבר מייסד בקרקס הפסיכדלי של ארתור בראון, ממנו הצליח להימלט נפשית ופיזית ללא פגע. מאז הקמתו, התרנגול האטומי הזה קיבל במזל להיט, אך מאז שהשיר TOMORROW NIGHT התמקם במשבצת מספר 9 בטבלת ה-NME של השבוע, הטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל.
ביום שבו עקבתי אחריהם, הם ניסו נואשות לעמוד בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי. תפסתי אותם בין ראיון, צילום ולבסוף במונית כשדהרנו בתנועה הצפופה לכיוון מרכז הטלוויזיה של ה-BBC. עם ההגעה קיבלה את פנינו גברת צעירה חביבה ביותר לבושה בזוג מכנסיים מרהיבים באמת ובתמים, שליוותה אותנו במבוך המסדרונות המרכיב את הבניין.
בעודנו מתהלכים, הודיע לי וינסנט, שהיה עטוף במעיל אפגני לבן גדול, שהתחיל להראות סימני שחיקה ראשונים: 'רק זה עתה חזרנו מסיור באיטליה ומחר בשעה 10:30 אנחנו חייבים להיות באולפן טלוויזיה גרמני. אחרי זה אנחנו צריכים לטוס כדי להתחיל סיבוב הופעות סקוטי קצר באותו ערב'. ההצהרה שלו עוררה עוויות של ייסורים מהגיטריסט ג'ון קאן והמתופף פול האמונד.
למרות שהרבה להקות ספגו סנוביות וביקורת מבקרים בעקבות הופעה במצעד התקליטונים הלאומי, ג'ון הודה שבאופן מצחיק הלהקה עד כה הייתה פטורה מההשמצה הזו של התמסחרות. 'לפני יציאת הסינגל, הייתה לנו די והותר עבודה רק שעכשיו הכסף טוב יותר. אבל דבר אחד בטוח: אנחנו לא הולכים ליפול למלכודת כמו כל כך הרבה להקות', הסביר וינסנט. למעשה, אני לא אוהב לכתוב שיר עם תחושה של להוציאו כסינגל', זאת לפני שהודה בחשיבות וביוקרה שלהיט יכול לתת ללהקה.
'אם האלבום (DEATH WALKS BEHIND YOU) היה מגיע לאותו מיקום של הסינגל במצעד האלבומים, זה לא היה אומר כל כך הרבה עבורנו. ברגע שהוצאת סינגל מצליח, אתה פשוט חייב לעשות את זה שוב, אחרת אתה מקבל ישר תיוג של אמן עם להיט אחד וזהו. אתה לא יכול להבטיח נוסחת להיט... זו בעצם רק שאלה של מזל'.
בהערה זו ג'ון קאן הגיטריסט לקח את קו השיחה הזה כדי לפרט, 'בואו נהיה כנים לגבי זה - לא שווה להוציא סינגל אם הוא לא מכוון למצעדים, אלא אם כן זה טריילר ברור לאלבום. אחרת זה בזבוז מוחלט של זמן ומאמץ. להקות כמו ההוליס עוסקות בקטע של סינגלים להיטים, במידה שהאלבומים שלה לא זוכים לאותה תגובה. עדיין, אנחנו צריכים להשלים את ההקלטות לאלבום הבא שלנו. דבר אחד בטוח; זה יהיה קצת יותר פ'אנקי ובסיסי. זה לא יהיה שינוי פתאומי בסגנון אלא התקדמות הגיונית. אתה יודע שאתה באמת יכול ללמוד כל כך הרבה מאנשים כמו ג'יימס בראון, אותו ראיתי בהופעה בלונדון'.
'יש לנו שיר אחד בקנה, שלדעתנו בהחלט יכול להיות הסינגל הבא שלנו', גילה ג'ון, אם כי הוא קצת חשש לחשוף את שם השיר. לאחר שנה שבה אנשי התרנגול היו תנודתיים במקצת, וינס נראה מאוד מרוצה מההרכב הקבוע כעת. 'היה קשה למצוא מתופף טוב כשקארל (פאלמר) עזב. היינו מלאים בעבודה באותה תקופה ופשוט לא יכולנו להרשות לעצמנו לרדת מהלו"ז. אז עד שהשגנו את פול, כל שאר המתופפים שהשתמשנו בהם היו רק זמניים. עכשיו, כשסוף סוף ביססנו את עצמנו עם הסינגל, הצלחנו למחוק את כל הקשרים מהעבר שלנו עם ארתור בראון וגם עם קארל פאלמר. פול הוא מתופף מעולה ואני חש את זה כי אני מספק את צלילי הבס באורגן. באופן אישי, אני מוצא את זה הרבה יותר טוב מאשר לעבוד עם בסיסט אמיתי בלהקה. זה לא תמיד עניין של התווים שאתה בוחר לנגן אלא המקצבים הבסיסיים ולרוע המזל רוב נגני הבס פשוט מסבכים דברים. זו שאלה של הבס והתופים שעובדים ביחד באותו כיוון - ועם פול בלהקה אנחנו באמת יכולים לעשות את זה'..."
מודעה נדירה על תקליטון חדש וגרובי ללהקת TRAFFIC, שיצא ב-6 בדצמבר 1968.
כתבה על קאט סטיבנס מאפריל 1967 בעיתון NME. מאמר זה נכתב קצת יותר מחודש לאחר שהוא הוציא את אלבום הבכורה שלו.
שאלה: נוכח המחלוקת סביב השיר GONNA GET ME A GUN, האם היית רוצה לעשות משהו אחר? תשובה: כן. ובכן, אהבתי את המחלוקת בהתחלה, אבל זה הפך להיות קדחתני, ואני לא רוצה שאף אחד ירגיש רע או מושפל ולא יפתה ילדים לקנות רובים. הסאונד לא היה רע - אהבתי את זה, אבל אני רואה עכשיו שזו הייתה אשמתי שלא הסברתי את ההקשר לפני שהוא שוחרר. עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לסינגל הבא. זה שיר איטי שרציתי לעשות כבר עידנים. אתה תאהב את זה.
שאלה: איך הגבת להצהרות שנאמרו על השיר על ידי מבקרים ובמיוחד בתוכנית JUKE BOX JURY? תשובה: הרגשתי נורא פגוע אחרי התוכנית הזו - למעשה, לא יכולתי לישון כל אותו הלילה. חשבתי שחלק מהדברים שנאמרו היו מזעזעים ומטומטמים שלא לצורך, אבל דיברתי עם כמה מאנשי הצוות שם מאז, ועכשיו הם שמו את השיר בהקשר האמיתי שלו והם אוהבים אותו. הבעיה היא שאתה לא חושב על הדברים האלו כשאתה מוציא את התקליטון - אתה כל כך עטוף בו שאתה לא יכול לראות את הצד של מישהו אחר. אבל אני לא אעשה את אותה טעות שוב - למדתי מניסיון.
שאלה: באיזה שלב של התקדמות נמצא המחזמר שאתה כותב כעת? תשובה: למען האמת, נמאס לי מזה עכשיו. הלוואי שלא הייתי אומר שום דבר על זה, כי עכשיו כולם ממהרים ללחץ עליי לסיים את זה. אני כותב שיר פה ושם, בלי לחץ, אבל ברגע שמישהו אומר לי לעשות משהו - אני נסגר כמו צדפה. הפכתי את זה למערבון, כי אנשים אוהבים עכשיו דברים כאלו.
שאלה: עברת דרך ארוכה בזמן קצר. איך אתה מרגיש לגבי פתאומיות ההצלחה שלך? תשובה: אני מתחיל להסתגל עכשיו, ולקחת דברים בקצב שלי. נראה שאני מתמודד עם הכל. האם זה שינה אותי? ובכן, אני מאוד מסודר בימים אלו. אני רושם הכל על פיסות נייר, ומתכנן מה אני צריך לעשות בכל יום. בקרוב אפיק תקליט עם חבר ותיק שלי מהימים במועדוני הפולק, כשהיינו שרים מסביב. קוראים לו פיטר ג'יימס הורגן, והוא כותב כמה דברים נהדרים בעצמו, אבל אני נותן לו שיר אחד משלי מלכתחילה.
שאלה: מה יקרה אחרי סיבוב ההופעות שלך? תשובה: אני חושב שאתעסק בעיצוב בעתיד. עיצבתי את ציוד הבמה שלי, ושרטטתי הרבה לאחרונה. אני אעשה חלק מהעיצוב, ואחי דייויד ינהל את הצד העסקי של זה, כיוון שהוא היה באופנה ומכיר את כל הקשרים. זה לא יהיה בוטיק - אך ורק מסחר וסיטונאות.
שאלה: אתה גם כותב שירים וגם פרפורמר. מה יותר חשוב? תשובה: הופעה הופכת חשובה מאוד עכשיו, ואני עובד קשה מאוד על זה. אני באמת רוצה להיות פרפורמר נהדר. אני מעריץ את סמי דייויס - האיש הזה לא יאמן. והאחים ווקר הם נהדרים. למדתי מהם הרבה. כתיבה עדיין חשובה. כרגע השירים שלי מבוקשים מאוד, אבל אז גם השירים של מיץ' מאריי וכריס אנדרוס, ושניהם קצת סובלים עכשיו בגלל שהם לא עידכנו את עצמם עם הזמן. אסור לי לעשות את זה. אני מתכוון לגדול עם הזמן, להתרחב ולשנות.
כשלאחד מחברי המאנקיז נמאס להיות אמן מהונדס. טורק נאלץ לשלם הרבה כסף כדי להשתחרר מהחוזה שלו במסגרת להקה זו.
כתבה על פול סיימון, יוני 1973, בעיתון NME:
"הנה בא פול סיימון החורז, והוא עייף. העובדה שהוא ישן מסביב לשעון לא פיצתה בשום אופן על מה שסיימון מתאר כ'מקרה של אזור הזמן של ניו יורק'. חוויתם פעם ג'ט לג? אז תדעו כמה מחוקים אתם יכולים להרגיש. נכון לעכשיו, הסימנים המובהקים של עייפות מתקדמת ניכרים בבירור כאשר האיש מטייל באיטיות על פני החדר כדי לפשוט על שולחן המשקאות.
כפי שהוא - באור השמש המבריק - המתבונן לא יכול שלא להבחין במראה המתח שנחרט בו. סיימון עוצר רק לרגע כדי לבדוק את החברה שנאספה סביבו, לחייך אל הפרצופים המוכרים ולהעריך בזהירות את אלו שאינם. סיימון כבר מזמן הפסיק לחיות בתוך מזוודה על בסיס קבוע, והחזרה לסגנון החיים הקודם שלו לקונצרטים האמריקאים והבריטיים מוציאה מהמערכת שלו יותר ממה שאפשר לדמיין. פול, כדאי שתסתכל מסביב, כמה זמן אתה חושב שאתה יכול להרוס את הגוף שלך?
פול טועם משקה ושואל: 'אתה מראיין אותי או שאני מראיין אותך?' למרות העייפות, סיימון בכל זאת בוטה לגבי הקריירה והכישלונות שלו. הוא מציין שהכותרת של אלבומו החדש, THERE GOES RHYMIN' SIMON, היא לא רק משחק מילים חמוד, אלא מסקנה עדינה שהוא הגיע לעוד צומת חשוב בקריירה המופלאה שלו. סיימון מודה בכנות שאולי הוא יכול להיגמר פה. עם זאת, הוא ממהר להדגיש שדחף היצירה של האמן נותר בעינו. מחשבותיו המילוליות - זרם תודעה זורם - רומזות שאולי הוא מיצה את מה שהוא מכנה 'השלב הזה בחיי, של צורת ההקלטה האקלקטית. אם אני הולך להיות מציאותי לחלוטין, אני באמת לא חושב שאי פעם אחזור על ההצלחה של סיימון וגרפונקל. אבל אני מקווה להוכיח את עצמי ככותב הרבה יותר טוב ממה שהייתי כשכתבתי עבור סיימון וגרפונקל'. הוא עוצר לפני שקובע: 'ורק זה שומר לי את הרצון בחיים'. סיימון אולי מזלזל לא רק בתרומתו האישית למוסיקה העכשווית, אלא גם בסטנדרט האמנותי המדהים שהוא הציב ושמר. מעט מוסיקאים נהנו מממוצע חבטות של 100 אחוז.
בעוד שרבים מבני דורו תקפו אותו, פול סיימון שמר על שיווי המשקל שלו - החומר החדש שלו טוב, אם לא טוב יותר, מכל מה שהוא עשה בעבר. מסלול המחשבה היצירתי של האיש הזה חיובי להפליא. אין קאמבקים. הוא גם אינו מעוכב על ידי הכישרון המושלם שלו. אפילו ההצלחה הפנומנלית של 'גשר על מים סוערים' והפיצול עם ארט גרפונקל, לא פגעו בשום צורה בכיוון שלו. זה חסר תועלת להשוות אוסף אחד של שירי סיימון עם קודמו. 'אי אפשר לכתוב אותו דבר פעמיים', מתעקש סיימון. 'אני יודע שכמה אנשים מנסים, אבל זה טיפשי כי זה פשוט לא עובד'.
אף אחד מעולם לא היה צריך להעלות את השאלה 'האם ההצלחה תקלקל את פול סיימון?' אך העובדה נותרת בעינה כי ידוע שהצלחה משביעה את רעבונם של אינספור אמנים. סיימון מודה בכך. 'זה מאוד נכון. אבל אני לא חושב שזה הרעב שמתעמעם, זה הדחף שלהם להצליח. אני לא יודע אם יש לי דחף להצליח כמו שעשיתי כשהתחלתי, אבל עדיין יש לי את הרצון להיות טוב'. הנימוק שלו קצר כמו שהוא הגיוני: 'זה מאוד מביך להיות רע. כשחזרתי להיות אמן סולו, על פני השטח עשיתי משהו אחר, כי אנשים תמיד חשבו עליי כחצי מקבוצה. עכשיו אם אתה מוצא את מה שאני עושה מעניין מבחינת מוסיקליות, אז זה נהדר. זה אומר שהצלחתי'. אבל הוא מזהיר: 'ברגע שתכיר אותי, ברגע ששמעת ארבעה או חמישה אלבומים של פול סיימון, אז אתה עלול להרגיש שיש אחדות ואיכות צפויה במה שאני עושה. כתיבת שירים זה כמו עונת ההזדווגות. אני אישית כותב הכי טוב בחורף. אני לא במצב רוח לכתוב בקיץ. אבל אז זה לא באמת משנה מתי אתה כותב, רק כל עוד יש לך פינה שקטה נחמדה, סט יפה של מיתרי גיטרה והגיטרה שלך נשמעת טוב. הדבר שהרבה אנשים לא מבינים הוא שתמיד תהליך המחשבה היצירתי מנסח את עצמו כשאתה אפילו לא מודע לזה'.
סיימון מציע תובנה לגבי כושר הכתיבה שלו: 'בדרך כלל אני מתחיל לחשוב על אותם אלמנטים שמושכים, ומתוכם אני מקווה שיהיו לי את כל המרכיבים הבסיסיים שירכיבו אלבום עתידי. באלבום החדש שלי השתמשתי במוזיקת גוספל שחורה. עכשיו זה משהו שאולי אחזור אליו שוב; מצד שני, אולי לא. יכולתי להיות מושפע ממשהו אחר לגמרי. כרגע, אני רוצה לבחון את האפשרויות לעבוד עם תזמורת מלאה, או עם מלחינים אוונגרדיים אבל לא משנה למה אני נכנס, ראש הפופ שלי תמיד מכתיב. למעשה, העניין שלי במוסיקת גוספל הופיע לראשונה בשיר KEEP THE CUSTOMER SATISFIED ואז שוב בשיר BRIDGE OVER TROUBLED WATER. מיד אחרי זה, השתלטתי על הרגאיי. כפי שתשמעו באלבום החדש, בדיוק התחלתי לעשות רעיון שהיה לי לפני שלוש או ארבע שנים. כרגע אני אוהב את השיר STUCK IN THE MIDDLE WITH YOU של STEALERS WHEEL שהוא הדבר הטוב ביותר של בוב דילן מאז 1967'. הוא מתחיל לצחוק: 'אהבתם, נכון?'
"כמו כן אני נהנה מהשיר YOU ARE THE SUNSHINE OF MY LIFE של סטיבי וונדר וגם REELIN' IN THE YEARS של סטילי דן כמו גם התקליט האחרון של של אלטון ג'ון והאלבום RED ROSE SPEEDWAY של פול מקרטני. אני משמיע אותם הרבה כשאני בבית'.
ישנם אינספור גורמים שהפכו את פול סיימון לאמן במה יחסית לא פעיל. הוא מכחיש כל טענה שהוא נמשך לתסמונת המתבודד האופנתית. 'כשהחלק של סיימון וגרפונקל בחיי הסתיים, לא היה לי חשק לעשות סיבוב הופעות, וחשוב מכך גם לא היה לי רפרטואר. לא יכולתי לצאת ולעשות מחדש את הרפרטואר של סיימון וגרפונקל, למרות שאני זכאי לשיר אותו כי הייתי חצי מהמערכה. אבל זה לא הייתי אני. עכשיו, לאחר שעשיתי שני אלבומי סולו, יש לי מספיק שירים משלי, פלוס כמה מהחומרים הישנים יותר. עדיין יש לי אגו בריא מספיק כדי לרצות לעשות דברים טוב ושאנשים יגידו שאני טוב, אבל הייתי מוכן לצאת לדרך רק ברגע שהייתי מוכן. ואני מוכן עכשיו. רוק הוא תחום מוזר שבו הכל נוטה לקרות כשאתה בשנות העשרים לחייך. אבל, ברוב התחומים, אנשים לא הוגים את העבודה הטובה ביותר שלהם עד שהם בשנות השלושים והארבעים לחייהם'. ובכן, פול סיימון בן 31. הישארו מעודכנים".
מודעת פרסומת נדירה על תקליטון חדש ללהקת הבלוז-רוק הבריטית, CHICKEN SHACK.
כתבה על להקת THE MOVE, בסוף שנת 1970 בעיתון NME.
"...'בתור המהלך לקראת הקמת ELO, אנחנו באמת רוצים לקרוא לסוף להקת THE MOVE! אבל בינתיים אנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה. אנחנו מאלצים את הלהקה להתקיים כדי שנוכל סוף סוף להפעיל את אי.אל.או' - כך דיבר רוי ווד מאחורי משקפיו הוורודים. עם זאת, גוון המשקפיים שלו לא היה בשום אופן השתקפות על הכיוון החדש והחיובי שאליו הוא מתכוון לנוע.
'זו ישות אחרת לגמרי', הוא הבהיר. 'למעשה, ריק פרייס הבסיסט עוזב אותנו כדי להקים להקה משלו, אבל עדיין יעשה את כל ההופעות של THE MOVE. שכן כפי שציין ג'ף לין, אלה יהיו מוגבלות כעת רק להקלטה ולהתחייבויות בתוכניות טלוויזיה. 'הפסקנו לחלוטין לעשות הופעות חיות כדי שנוכל להקדיש את רוב זמננו לאי.אל.או', הוא אישר.
ג'ף לין: 'בהופעות היינו נבוכים בגלל המגבלות של ההרכב שלנו. היינו מקשיבים ללהקות אחרות ומשתעממים מהר מאוד, כי כל מה שהו עשו היו סולואים מסוג קלפטון. פתאום הבנו שאנחנו עושים את אותם דברים! סיבה נוספת להחלטה הזו הייתה שהיינו מבולבלים מהכל. יש לנו את היכולת לכתוב חומר טוב ולנגן בכלים רבים ושונים, אבל לא עשינו שום דבר בונה בנידון. למען האמת, אני לא יכול להבין איך הצעירים יכולים פשוט לשבת שם ולהתפוצץ מהנאה מ-1,000 וואט של צליל'.
השם - THE MOVE - תמיד היה שם נרדף למחלוקת. במשך כל הקריירה שלהם, החברים תמיד הצליחו לעשות כותרות בצורה כזו או אחרת ובדרך כלל לא בגלל הכשרון המוזיקלי שלהם. אם זה היה עם ניפוץ טלוויזיות על הבמה או שליחת גלויית פרומו בוטה לדאונינג 10 שהסתיימה בתביעה נגדם. עכשיו זה הכל מאחוריהם, כי גם רוי וגם ג'ף מקווים למשוך תשומת לב אך ורק עבור הילד המוסיקלי שלהם, ELO, שאני בטוח שבסופו של דבר יהפוך לנושא של דיונים ומחלוקות רבות... אבל בעל אופי הרבה יותר רציני.
'אני רוצה ש-ELO תהפוך ללהקה שיכולה לנגן בכל מקום', הסביר רוי וחשף את מדיניותה. 'אפילו קונצרטים קלאסיים, שאת כולם אנחנו מקווים לקדם בעצמנו. כרגע יש הרבה יותר מדי מחסומים במוסיקה. עם ELO אנחנו עוזרים לגשר על פער הדורות בקבלה והערכה מוסיקלית'.
בתוך המבנה החדש לכל חבר יהיה תפקיד חיובי לבצע. 'חוץ מרביעיית כלי המיתר, ג'ף יהיה בגיטרה ופסנתר בעוד שבב בוואן יישאר בתופים. אני אנגן בצ'לו, אבוב ובסון מלבד בגיטרה אקוסטית. אני לא חושב שאי פעם אשתמש במכשיר חשמלי שוב', המשיך המאסטרו ווד. 'יש גם חבר שלי בשם ביל (האנט), שינגן בקרן צרפתית, בנוסף יש זמר שאת שמו אני עדיין לא יכול לחשוף כי הוא חתום בחוזה במקום אחר'.
תשעה פיות דורשים הרבה האכלה, אבל רוי בכל מקרה לא נראה במצוקה מזה. 'זה יהיה מאבק קשה, אבל אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון', אמר בשכנוע. 'הלהקות היום מגיעות למגבלות שלהן', הוסיף ג'ף, 'ואם הן ירצו לשרוד הן יצטרכו להתרחב'. עד ש-ELO באמת תצא לדרך, רוי ווד לוקח על עצמו לעשות את הקלטת כל חלקי כלי המיתר לאלבום הבכורה שלהם, הסיבה שלו היא: 'יהיה קל יותר למוסיקאים לעקוב אחרי מה שעשיתי כשהם יצטרפו. אתה מבין, כמה דברים שאני מנגן פשוט לא הצלחתי לכתוב בתווים'.
עכשיו הם משתמשים בכל האנרגיות שלהם כדי להרכיב אלבום לשנה החדשה. 'למען האמת זה הולך להיות קשה ואנשים רבים לא יהיו מוכנים לקבל את זה', התוודה רוי. 'העיקר הוא שלכולנו יש התלהבות ורצון להצליח', סיכם ג'ף".
ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה 050-5616459
ואווו... איזו מודעה נהדרת, משנת 1968, על להקה נפלאה זו - AYNSLEY DUNBAR RETALIATION. אז הנה לכם מאמר שחקרתי וכתבתי עם סיפור הלהקה.
להקת AYNSLEY DUNBAR RETALIATION ("הנקמה של איינסלי דונבאר") הוקמה על ידי המתופף איינסלי דונבאר, שניגן לפני כן עם ג'ון מאייאל, ג'ף בק ואף היה יכול להיות המתופף של ג'ימי הנדריקס, שרק הגיע ללונדון בשנת 1966.
בזמן היותו חבר בבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל, ניגש דונבאר לאושידן ללהקת טריו עם הנדריקס. לאותו יום של האודישנים הגיע גם המתופף מיץ' מיטשל. הנדריקס ומנהלו (צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של האנימלס) לא ידעו במי מהשניים לבחור ומה שהכריע הייתה דרישתו של דונבאר שישלמו לו משכורת שבועית בסך 30 ליש"ט ובנוסף 20 ליש"ט עבור כל הופעה. צ'אנדלר ערך חישוב מהיר ומיטשל הפך למתופף של הנדריקס.
למרות תיפופו הטוב של דונבאר הוא פוטר על ידי מאייאל מההרכב שלו במרץ 1967 בגלל שסגנון נגינתו היה מתקדם מדי לבלוז. מאייאל רצה מתופף שיספק אך ורק קצב. התחנה הבאה של דונבאר הייתה בהרכב החדש של ג'ף בק, ביחד עם רוד סטיוארט ורון ווד. דונבאר הספיק להקליט עמם סינגל בשם TALLYMAN (עם צד ב' בשיר ROCK MY PLIMSOUL). אך המתופף השאפתן לא הסכים לתפקד רק כמתופף עבור אמביציה מוזיקלית של מישהו אחר וביקש לפרוש. השאיפה שלו הייתה לשלב מוטיבים של שיקגו-בלוז ביחד עם מקצבים מתקדמים לתקופה של סוף שנות השישים. הנגנים שהגיעו להרכב החדש היו זמר/קלידן בשם ויקטור ברוקס, הגיטריסט ג'ון מורשיד והבסיסט קית' טילמן.
הופעת הבכורה של THE AYNSLEY DUNBAR RETALIATION הייתה ב-12 באוגוסט 1967 בפסטיבל בלוז שנערך בוינדזור. חודש לאחר מכן הקליט ההרכב סינגל ראשון שנקרא WARNING. הפיק אותו מייק ורנון ללייבל הבלוז הידוע שלו BLUE HORIZON. הרבה חובבי רוק קלאסי מכירים את השיר הזה בגלל שלהקת בלאק סאבאת' עשתה לו גירסת קאבר נהדרת באלבומה הראשון. בתקופה הזו החליף אלכס דינוקובסקי את טילמן על עמדת הבס. האחרון עבר לנגן בבלוז ברייקרז של מאייאל.
הלהקה חתמה על חוזה הקלטות עם חברת LIBERTY והאלבום הראשון יצא ב-1968. הביקורות היו מעודדות. שירתו מלאת הנשמה של ברוקס קיבלה אף היא חותמת אישור מהעיתונות הבריטית. אפילו ג'ון מאייאל התראיין לעיתון המלודי מייקר ואמר כי הרכבו החדש של מתופפו לשעבר הוא מצוין. הוא אף הוסיף כי הלהקה הזו היא אחת היחידות שמצליחה לשלב בין הבלוז הישן למה שקורה באנגליה בסוף שנות השישים.
האלבום השני של הלהקה, DOCTOR DUNBAR'S PRESCRIPTION, יצא בנובמבר 1968. אך הביקורות הפעם היו מעורבות (אם כי לטעמי מדובר באלבום חזק מוזיקלית). הסיבה לביקורות הרעות הייתה השעמום שמבקרי המוזיקה חשו לנוכח סצנת הבלוז הלבן, שהחלה למצות את עצמה כבר בסוף שנת 1968.
ב-1969 נסעה הלהקה לסיבוב הופעות בארה"ב (כולל ארבע הופעות בפילמור ווסט באפריל 1969). שם הצטרף אליה כקלידן מיק וויבר (שניגן עם להקת COUNTRY JOE AND THE FISH). אך עם חזרתה לאנגליה, הצטרף אליה האוגניסט טומי אייר, שניגן לפני כן עם ג'ו קוקר. אייר היה זה שהלחין את פתיחת ההאמונד לעיבוד של קוקר בשיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. הוספת אורגניסט איפשרה לויקטור ברוקס להתמקד בשירה. למרות ששני האלבומים מכרו לא רע באנגליה ציין דונבאר בראיונות שנערכו עמו שהאלבום השלישי יהיה עם גישה וסאונד יותר מתקדמים ועדכניים.
בספטמבר 1969 יצא האלבום השלישי, TO MOM FROM AYNSLEY AND THE BOYS, כשהמפיק הפעם היה ג'ון מאייאל. הביקורות לאלבום היו נלהבות. אך עם ההצלחה החלו הבעיות.
בנובמבר 1969 פרשו דונבאר ואייר מההרכב על מנת להקים להקה חדשה בשם BLUE WHALE. דונבאר טען ששאר חברי הלהקה הפסיקו להקשיב לו ברגע שהחלו למכור הרבה תקליטים ולקבל כסף טוב עבור הופעות.
ב-1970 שיחררה חברת LIBERTY אלבום אחרון בשם REMAINS TO BE HEARD. האלבום הזה הופק על ידי ויקטור ברוקס והורכב בעיקר משירים שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבומים הקודמים אך לא נכללו בהם. דונבאר השתתף רק בארבעה מתוך עשרת הקטעים שבאלבום הזה. שאר הקטעים היו הקלטות שברוקס עשה עם הנגנים שנותרו בלהקה ואליהם הצטרפה אשתו, אנט. הלהקה המקורית לא התאחדה מאז.
מודעת פרסומת נדירה על תקליטון חדש של להקת ג'ת'רו טול, סוף שנת 1968.
כתבה על להקת דיפ פרפל מפברואר 1972 בעיתון NME
"לאחר ימים של תקלות לקראת סוף 1971 - כשהסולן איאן גילאן נצטווה לנוח, והלהקה נאלצה לבטל סיבוב הופעות אמריקאי - דיפ פרפל חוזרת שוב. הם סיימו סיבוב הופעות קצר והאלבום הבא שלהם צפוי לצאת במרץ. השבוע דיברה ג'ולי ווב מ-NME עם הבסיסט רוג'ר גלובר - דמות פחות מוכרת במחנה הסגול, כי הוא עורך מעט ראיונות, אבל אדם מעניין ומפורש בדיוק אותו הדבר...
איך השפיעה מחלתו של איאן גילאן על הלהקה: אני מבינה שהוא צריך לנוח במידה ניכרת. 'מחלתו של איאן, צהבת, הייתה מסובכת והתרופה היחידה שלו היא מנוחה. הפסקנו לארבעה או חמישה שבועות, ועכשיו איאן צריך לקחת את זה בזהירות רבה. הוא לא יכול להרים כלום עכשיו - אפילו לא מזוודה. אבל כל עוד הוא ינוח, הוא יהיה בסדר. חוץ מזה הלהקה מאוד שמחה ביחד'.
האם אי פעם הוצע לכם להביא לו מחליף זמני? 'לא, אפילו לא שקלנו להכניס זמר אחר - אף אחד לא הציע את זה. שימו לב, כמה אנשים מחוץ ללהקה הציעו שנעשה כמה הופעות בלעדיו. כפי שהיה, הם כמעט היו צריכים להכריח אותנו לעלות על הבמה בשיקגו בלעדיו. אני חושב שתקופת המנוחה הייתה מאוד חשובה, בכך שכשאתה נח אתה חושב הרבה יותר ברור. האלבום החדש לנו שייצא, MACHINE HEAD, טוב יותר ב-100 אחוז כתוצאה מכך.
האם הייתה סיבה מיוחדת להקלטת האלבום בשוויץ, מה שאני מבינה שזה המצב? 'לא - בחרנו בשוויץ להקליט את האלבום פשוט מסיבות עסקיות. זה לא היה זול יותר, או משהו כזה. שכרנו את באולפן הנייד של הרולינג סטונס, וזה לא זול. ועד שאתה מחבר דברים, כמו חשבונות של מלונות, זה יוצא די יקר. הייתי מסתכן בניחוש של 8,000 פאונד - בהשוואה לתקליט הקודם שלנו, שעלה לעשותו בסביבות ה-6,000 פאונד. להשיג את האולפן הנייד של הסטונס היה הרעיון שלנו - שמענו שהוא טוב, וזה עלה לנו בסביבות 5,000 פאונד עבור הזמן שהיה לנו אותו. הקלטנו את הצלילים מה-6 עד ה-21 בדצמבר 1971, כשעבדנו לפחות תריסר שעות ביום, וכל העניין עבר מיקס בשלושה ימים. זה קצת חולני איך אנשים מוציאים אלפי ואלפי פאונדים בבניית אולפן הקלטות, כשקיבלנו את הסאונד הנכון במסדרון של בית מלון. שכרנו קומה שלמה במקום ושמנו מזרונים בחלונות כדי למנוע מאנשים בחוץ להתלונן על הווליום'.
למה לכתוב את רוב השירים שלכם בעצם בסטודיו? זה בטח יצא יקר.
'כשאנחנו עושים אלבום, אנחנו חייבים להיות שמחים ורגועים. זה שווה את הכסף הנוסף שאנחנו מבזבזים בזמן הסטודיו, רק כדי להיות מסוגלים להימנע מהטרדות'.
האם זה תמיד מיזם קבוצתי משותף, לכתוב שיר?
'רשמית זו חלוקה לחמישה כיוונים כשאנחנו כותבים, אבל אנשים שונים תורמים דברים שונים לשירים שונים. אנחנו יודעים מי כתב מה, אבל אני לא חושב שזה ברור למאזין. לדוגמה, השיר FIREBALL נכתב בעיקר על ידי ריצ'י, ג'ון ואיאן. הרעיונות הבסיסיים נובעים בדרך כלל מריצ'י וממני. באלבום החדש קיבלתי את רוב הרעיונות שלי במהלך ארבעת שבועות החופש, רק בגלל שהצלחתי לקחת חופש ולהאזין למוסיקה וגם להסתובב במכונית שלי ולהירגע. בנוגע למילים, לפעמים איאן גילאן כתב אותן לבד, או ביחד איתי. עם שיר אחד באלבום החדש, SMOKE ON THE WATER, המשפט המסוים הזה פשוט הגיע אליי. המחשבה הראשונה שלי הייתה לכתוב אותו בעצמי כשיר-עם. הזכרתי את הרעיון בפני איאן, ולא נאמר עוד עד שבאנו לכתוב מילים של שיר באולפן. אז ככה השיר הזה הגיע'.
האם זה לא מעצבן, לאלו מכם שתורמים יותר מאחרים, שעדיין יש את הפיצול הזה בקרדיט לחמישה כיוונים שווים?
'לפעמים אני מרגיש שהייתי רוצה יותר קרדיט על חלק מהדברים שאני עושה, אבל ההחלטה לפצל אותו בחמש דרכים התקבלה עוד לפני שעשינו את התקליט DEEP PURPLE IN ROCK. זה בגלל שהמוסיקה שלנו היא בעצם תוצאה של ג'אם סשן. אני חושב שזה מונע חיכוך בדרך זו, אם כי אני לא יכול לומר שזה לא יקרה בעתיד. ברגע שנכנס לזה כסף, אנשים משתנים. חלק לטובה - חלק לרעה'.
כל כך הרבה להקות התפצלו בגלל התנגשויות אישיות, וכלהקה כולכם נראים בעלי אישיות שונה להפליא. איך הצלחתם להישאר ביחד בצורה כל כך ידידותית?
'אנחנו די מנומסים אחד כלפי השני, למרות שאני מודה שזה יכול להיות דבר רע. רע בכך שאם יש לך טינה למישהו אחר, אתה לא תמיד יוצא עם זה'.
האם אתם מתרועעים אחד עם השני?
'היחיד שאני מתרועע איתו הוא (המתופף) איאן פייס, פשוט כי אנחנו חיים ביחד. אין ספק שאנחנו שני האנשים הטובים ביותר בלהקה לחיות יחד, הבסיסט והמתופף. יש יותר הזדהות אחד עם השני. למדתי הרבה מאיאן. הוא מתאמן כל הזמן, והוא משמיע תקליטים של מתופפים ונגנים שמדליקים אותו, ואני קונה תקליטים של אנשים שמדליקים אותי. אז שנינו שומעים כל מיני סוגי מוסיקה ומוסיקאים שונים'.
אמרת קודם שהאלבום החדש טוב יותר במאה אחוז. אז איך זה בהשוואה לתקליט הקודם, FIREBALL?
'התחושה בלהקה היא ש-MACHINE HEAD הוא האלבום הכי טוב שעשינו אי פעם. כשמסתכלים אחורה, DEEP PURPLE IN ROCK היה אלבום טוב שאומר את כל מה שרצינו להגיד - גם בו הייתה הרבה אש. התקליט FIREBALL נעשה בין סיבובי הופעות. לא היה לנו חודש חופש לפני כן, כמו שהיה לנו עם האלבום הזה, ולפעמים היינו יושבים באולפן נואשים לרעיונות. התוצאה הסופית הייתה טובה יותר מבחינה טכנית מ-DEEP PURPLE IN ROCK, אבל לא היה שם את הניצוץ הפנימי הזה. ואילו MACHINE HEAD הוא טכנית צעד אחד קדימה מ-FIREBALL, בנוסף יש לו את הניצוץ הפנימי הזה'.
האם יש לכם מחשבות לגבי העתיד המיידי של פשוט להפוך ללהקת הקלטות, בניגוד ללהקה שמטיילת רוב הזמן להופעות?
'אני לא יודע כמה זמן נמשיך, אבל אם אני מדבר באופן אישי, לא יכולתי להיות יותר מאושר בלהקה ממה שאני עכשיו. אנחנו עדיין נהנים לנגן - וכשאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות, הדבר הכי מהנה הוא הנגינה בפועל על הבמה. בטח שאנחנו שותים, והולכים למועדונים וברים, אבל אנחנו משתדלים לא לשתות יותר מדי לפני שאנחנו עולים לבמה. אתה צריך לדאוג לעצמך. אנחנו תמיד שותים משקה אחד לפני שאנחנו יוצאים לשם, רק כדי לשחרר אותנו ולהסיר כל דאגה שיש לנו. אבל שתייה מרובה - אם בכלל - נעשית בליל חופש במועדון'.
ברור שבריאות היא גורם חשוב, בוודאי מאז מחלתו של איאן...
'אה כן - ולפני חצי שנה נפוצו כמה שמועות על כך שעזבתי את הלהקה בגלל מחלה. בכל פעם שעלינו לבמה היו לי כאבים קשים במקום בו הייתה צלקת ניתוח התוספתן שלי. הוצאתי הרבה כסף ללכת לרופאים שונים כדי לברר מה זה, אבל אף אחד מהם לא ידע להגיד לי. זה הגיע לבמה, למעשה, שם חשבתי ברצינות שאצטרך לעזוב את הלהקה כי פשוטו כמשמעו הכאב היה כל כך גרוע. בכל מקרה, הרופא שלי הציע היפנוזה, ואחרי מספר טיפולים זה עבד, מעולם לא היו לי בעיות מאז'.
להיות חלק בלהקה כזו חייב להיות ללא ספק גם עם יתרונות הכלכליים. אתה יודע כמה אתה, או הלהקה שווים?
'כלהקה אנחנו כנראה אחד הגופים משתלמים הטובים ביותר. עבור הופעה באנגליה אנחנו מקבלים בסביבות 1,000 פאונד, ולמרות שזה נשמע הרבה, חייבים להבין שזה עולה לנו שבוע רק לנהל את העסק שלנו. ההוצאות עצומות. כולנו משלמים בנפרד עבור הכלים שלנו, וכל חצי שנה אנחנו הולכים לראות את רואה החשבון הלהקתי שלנו והוא אומר לנו כמה כסף יש לנו. התחלנו במינוס - ההנהלה שלנו הכניסה 20,000 ליש"ט ללהקה, ולקח לנו עד סוף 1970 לשלם את הסכום הזה. המחשבות היחידות שלי הן כמה אני בר מזל. אני קונה הרבה תקליטים, ויש לי ציוד סטריאו טוב, אבל לא באמת הוצאתי כל כך הרבה כסף. אם אני במסעדה איפשהו, אני תמיד רוצה לקנות לכל מי שאני נמצא שם ארוחה. הדבר היקר ביותר שקניתי הוא הבית שלי, שאליו אני מקווה לעבור בקרוב. איאן פייס הוא היחיד שלא קנה בית עד עכשיו - אני חושב שהוא מחכה למקום כמו ארמון באקינגהם. אחד מחדרי השינה שלי הולך להיות סטודיו וגם חדר חושך בעצם, כי אני מתעניין גם בצילום. קניתי לאחרונה מצלמה טובה. זה משהו שאני רוצה להתייחס אליו ברצינות'.
עמדת להתחיל קריירה באמנות פעם אחת - האם אי פעם התחרטת על ההחלטה שלך?
'בכלל לא. בזמן שהייתי בבית הספר קיבלתי את ההחלטה שלי להיות אמן, ולקראת סיום הלימודים שלי, אחרי שנתיים במכללה לאמנות, די התפכחתי. הבנתי שאני לא יכול להיות אמן פשוט כי אמרו לי שאין לי מספיק ציונים טובים. כמו שזה היה, הייתי צריך לעשות קורס מקצועי, והתחלתי לעסוק בעיצוב פנים. לאחר זמן מה החלטתי לזנוח את זה לטובת להיות בלהקה, אבל כולם אמרו שאני אהיה אידיוט לוותר על זה. בזמן הניסיון להחליט, עברתי התמוטטות עצבים. אני זוכר שהייתה מורה במכללה שעזרה לי מאוד כשאמרה 'אל תעשה מה שאתה חושב שאתה צריך לעשות - תעשה מה שאתה רוצה לעשות. ואז אם זה יתברר לא נכון, לא תתחרט'. אז קיבלתי את עצתה, ותמיד הלכתי לפי מה שהיא אמרה אז. למדתי שכל מה שקורה, מה שלא אעשה, חרטה לא משנה כלום. נראה שמצאתי אושר בתוכי. לא משנה מה משתבש, זה אף פעם לא משפיע על האושר שלי'..."
עבדכם הנאמן עם רוג'ר גלובר:
ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
