ברוכים הבאים לבאנדל 29 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
ביולי 1977 פורסם ראיון עם ג'ון פול ג'ונס, הבסיסט של להקת לד זפלין, בעיתון GUITAR PLAYER. בחרתי לכם אנקדוטות מעניינות משם:
"בילדותי ניגנתי בפסנתר ובבית ספרי החלה לקום להקת רוק'נ'רול. זה היה כשהייתי בן 14, אבל הם לא רצו פסנתרן. הם רצו מתופף או בסיסט. אז חשבתי כי לא אוכל להכניס בקלות תופים לאוטובוס הסעות ומיד בחרתי בבס. לאבא שלי היה יוקלילי בנג'ו וכיוונתי בו את המיתרים כך שינוגנו בתדרים נמוכים. אבל היה חסר כמובן את הצליל הנמוך באמת.
אז הלכתי לאבא והוא אמר לי שאבחר בסקסופון ובעוד שנתיים כבר לא אדבר איתו על בס. אמרתי לו: 'לא אבא. אני חייב בס כי יש עבודה שמחכה לי'. 'עבודה?', הוא אמר ומיד ניגש להשיג לי בס. היה לי בבית מגבר שעם הגיטרה הזו, מתוצרת 'דאלאס', הפליא להשמיע צלילי נפיחות. לא ידעתי אז כי גם בסיסטים נאלצים לחבק ציוד כבד כדי לקבל צליל טוב. בלהקה ההיא ניגנו קטעים של הצלליות, ריצ'רד הקטן, גרי לי לואיס ועוד.
לא היה עמנו מתופף אז אימצתי סגנון נגינה שהדגיש את הקצב ממני. כשהגיע בסוף מתופף, מצאתי את עצמי מלמד אותו לתופף למרות שלא ידעתי בעצמי כיצד לעשות זאת. מאז פיתחתי אהבה לנגן את הבס שלי בתדרים הנמוכים ולא להתרוצץ לאורך כל הצוואר. הלהקה המקצועית הראשונה שלי הייתה עם ג'ט האריס וטוני מיהאן. זה היה כשהייתי בן 17 ואז השגתי את גיטרת הבס פנדר הראשונה שלי שעלתה 250 דולרים.
השתמשתי בבס הזו עד שנת 1975 כשהפכה לא אמינה ובלתי צפויה. אחרי הלהקה הזו ניגנתי עם ג'ון מקלאפלין ואז עברתי לנגן בסשנים אולפניים כי עייפתי מהדרכים. כשבאתי לנגן בשיר של דונובן, סאנשיין סופרמן, קיבלנו עיבוד מבולגן ממישהו שהושכר למשימה. אז החלטתי לקחת סיכון והצעתי את עצמי כמעבד טוב יותר שיציל את הסשן. זה הלך מצויין וכך למעשה הפכתי למעבד. עם הרולינג סטונס עבדתי פעם אחת בלבד, כשעיבדתי מיתרים לשיר שכבר הקליטו ושמו SHE'S A RAINBOW".
בנובמבר בשנת 1967 פורסמה גם כתבה על הגרייטפול דד, בגיליון הראשון של הרולינג סטון:
"זה מה שאתם מקבלים על חלוקת הגראס הרוצח", צחק סוכן הסמים הממלכתי, ג'רי ואן רם, על 11 בני הבית של הגרייטפול דד, שהוא וסוכניו אספו למטבח.
הגרייטפול דד הוותיקים חטפו את זה. שמונה סוכני סמים, ואחריהם תריסר כתבים וצוותי טלוויזיה, פשטו על ביתם של הדד, ברחוב אשבורי 710, ב-2 באוקטובר. קצת אחרי 15:30, שני חברי הלהקה, רון פיגפן ובוב וויר; שני המנהלים שלהם, רוק סקאלי ודני ריפקין; מנהל הציוד שלהם, בוב מתיוס; ושישה חברים נוספים נתפסו באשמת סמים.
השוטרים לא נשאו צו ופרצו את דלת הכניסה גם לאחר שנמנעה כניסה. דני ורוק לא היו בבית, אבל נתפסו כשהם הגיעו משיטוט, אחרי שהכתבים הגיעו. המשטרה גם החרימה את התיקים, הכסף וספרי הטלפונים של הלהקה ושל הארגון המשפטי בהייט אשבורי, שמשרדיו נמצאים באותו בניין.
בזמן שאנשי מחלק הסמים עשו את עבודתם, נאספו אנשים על המדרכה ממול לבית, וכמו מקהלה יוונית, מילאו את האוויר בפרשנות על ההליכים.
ג'רי גרסיה וזוגתו, 'מאונטיין גירל' לא היו בבית בזמן הזה. המתופף, ביל קרויצמן, והבסיסט, פיל לש, גרים במקום אחר, אבל אשתו של פיל, פלורנס, הייתה ב-710 ונכבלה באזיקים לוויר, בדרך להיכל הצדק.
לאחר שש שעות בכלא, 11 האשמים שוחררו בערבות. ב-23 באוקטובר הם חוזרים להיכל המשפטים לדיון מקדמי. הסיכויים שלהם נראים טובים. בינתיים, הם התייצבו בלשכת פקיד הערבות שלהם בבוקר הקר שלאחר המעצר, הובאו לדין בבית המשפט (כאשר רוק נעצר שוב באשמה נוספת של אחזקת בית בו משתמשים בסמים) וערכו מסיבת עיתונאים.
מסיבת העיתונאים נערכה בסלון הבית של הדד, מלא עד אפס מקום בסבך מיקרופונים, מצלמות טלוויזיה, אורות, חוטים, פנקסים, אנשי סאונד, כתבים וצלמים. דני פתח את זה באמירה: 'המעצרים בוצעו במסגרת חוק שמסווג עישון מריחואנה יחד עם רצח, אונס ושוד מזוין כעבירה פלילית. אבל כמעט כל מי שאי פעם למד מריחואנה ברצינות ובאופן אובייקטיבי, הסכים שמריחואנה היא הכימיקל הכי פחות מזיק המשמש להנאה ולשיפור חיים.
החוק מכיל רוע גדול עוד יותר. זה מעודד את הסוג המפלה ביותר של אכיפת החוק. אם עורכי הדין, הרופאים, אנשי הפרסום, המורים ובעלי התפקידים הפוליטיים שמשתמשים במריחואנה היו נעצרים היום, ייתכן שהחוק היה וצא מהספרים עוד לפני חג ההודיה. החוק יוצר סכנה מיתית וקורא לה עבירה פלילית. האנשים האוכפים את החוק משתמשים בו כמעט אך ורק נגד אנשים שמאיימים על הרעיונות שלהם לגבי הדרך שבה אנשים צריכים להיראות ולפעול.
"מאחורי כל המיתוסים עומדת המציאות. הגרייטפול דד הם אנשים העוסקים במאמץ יצירתי בתחום המוזיקלי, והבית הזה הוא המקום שבו אנחנו עובדים כמו גם מקום המגורים שלנו. מכיוון שהמשטרה חוששת ומפרשת אותנו לא נכון, המאמץ שלנו נקטע כעת כאשר אנו מתמודדים עם ההשלכות של מעצר מטריד".
שאלות ותשובות הגיעו לאחר מכן, בדומה למסיבת עיתונאים של הביטלס. בתגובה ל'כמה זמן לקח לך לגדל את השיער הארוך שלך, דני?', ריפקין אמר, 'תמיד חשבנו שאם אי פעם נערוך מסיבת עיתונאים, הכתב הראשון שישאל שאלה טיפשית יקבל עוגת שמנת בפרצוף, ואתה נבחרת'.
קערה ענקית של קצפת הופקה באופן חגיגי לשמחתם הברורה של כולם, כולל כל הכתבים מלבד האחד. הוא התכווץ ודני, מרחם, חס עליו. לאחר סיום הכנס הוגשו עוגיות, קפה ועוגה.
הרולינג סטון לא עזב. יצאנו למרפסת כדי לצלם כמה תמונות של אחת הלהקות היפות בעולם. שימו לב לכל הרובים. לפיגפן יש אוסף גדול. אם הוא היה חושב מהר, הוא היה מוכן לכל המקרים.
ותראו את ג'רי: הוא האיש הגדול בקמפוס. למי עוד יש חולצה כזו? ג'רי אמר שאם יוציאו צו מעצר נגדו - מה שלא עשו עד כה - הוא יכה אותם ויירד להיכל המשפטים מרצונו כדי להיכנע, כשהוא נושא דגל לבן.
כמו כן, הראיתם פעם תמונה של פיל מרכיב את המשקפיים הכהים האלו בעבר?".
כתבה על קינג קרימזון מארכיון הרולינג סטון שברשותי. פורסם בשנת 1973:
רוברט פריפ, הדמות היחידה שנשארה מלהקת קינג קרימזון המקורית, הוא איש מורכב ביותר. גם הלהקה שלו היא כזו.
"הסיבה שהיו כל כך הרבה חברים בלהקת קינג קרימזון היא הטבע של הלהקה להיות אי יציבה. אתה יכול להסיק מזה שאני לא יציב, אך רבים לא יסכימו איתך על הדעה הזו - כולל אני. אני מוקסם מהדרך בה מוסיקאים יכולים לעבוד יחד כגוף אחד. אם יש מוסיקאי אחד שלא מצליח לעבוד עם אחרים בלהקה, אני מסיק מזה שהוא לא יכול באמת לעבוד בדבר שהוא יותר ממנו עצמו. אני יוצר להקות אך אני לא מנהיג להקה. יש דרכים אחרות לשכנע אנשים לעבוד איתך מאשר להנהיג אותם"
בלהקת קינג קרימזון נמצאים עתה הבסיסט ג'ון ווטון, הכנר דייויד קרוס והמתופף ביל ברופורד. אלה מאיישים את ההרכב הג'אזי ביותר של הלהקה עד כה.
זה היה בשנת 1969 כשפריפ, בעל ההכשרה הקלאסית, מיצב את ההרכב הראשון של קינג קרימזון. יחד עמו היו איאן מקדונלד בכלי נשיפה ומלוטרון, גרג לייק בבס ושירה, מייקל ג'יילס בתופים ופיט סינפילד כתמלילן.
הלהקה הזו הקליטה את 'בחצרו של מלך הארגמן'. תקליט זה הוא רב המכר של הלהקה עד היום.
"הלהקה מתה בדצמבר 1969, בזמן שהיינו בלוס אנג'לס. עם כל הלחץ שירד מכתפי שאר החברים, עם החלטת הפירוק, הם החלו לחייך ולשמוח. אני לא יכולתי לעשות את אותו הדבר. הבנתי שקינג קרימזון חשובה לי מדי כדי לאפשר לה למות. הלהקה הספציפית ההיא הייתה טובה, באופן מיוחד. אולי כי חלקנו אז דעות דומות בנוגע לעצמנו וכלפי שאר העולם. היינו יצירתיים מאד.
קראתי לא מזמן ראיון של כוכב פופ בריטי עשיר מאד, שציין כי הסיבה היחידה שלו להקליט ולצאת לסיבובי הופעות היא שהוא לא רוצה להיות חסר תועלת. את שאר הראיון הוא ניצל כדי להתרברב בשטיחים היקרים שבביתו, הדייג שהוא עורך באגם הפרטי שלו והמראה החיצוני המושלם שלו. באותו רגע הבנתי כי אותו כוכב פופ לא שם לב שהוא הפך למה שהוא הכי לא רצה להיות - חסר תועלת. זה פרדוקס שאמנים מחשיבים הצלחה באומנות כעושר כלכלי ותהילה".
שלוש השנים שהפרידו בין קרימזון המקורית לנוכחית הן פרק זמן שפריפ רוצה לשכוח."הזמן הזה נועד כדי לאפשר לי להתכונן להווה הזה. הלהקה הנוכחית מתאימה לי מאד. כמו שהלהקה הראשונה התאימה להווה של 1969. התקופה שבין זה היא זמן שאני לא רוצה לחוות שוב".
ההרכב הנוכחי של קרימזון הוקם בזכות בחור בשם ג'ימי מויר, שהיה נגן כלי ההקשה בלהקה וכרגע הוא נזיר בסקוטלנד.
פריפ: "השם של ג'ימי מויר צץ לא פעם כשאנשים דיברו איתי. הבנתי שזה בלתי נמנע שאעבוד איתו. כשהתקשרתי אליו - השיחה בינינו הייתה כאילו היכרנו במשך שנים. הוא ציפה להיות בקינג קרימזון וחיכה לשיחה הזו". לאחר מכן צורפו להרכב דייויד קרוס וביל ברופורד.
ברופורד: "זו הייתה השאיפה שלי להתקדם ולא להיחנק באותה להקה, בה הייתי במשך ארבע שנים - להקת יס. החלטתי לעזוב את יס ולעבור לקינג קרימזון מסיבה, שלא קשורה למה שאשתו של כריס סקווייר, ניקי, סיפרה לכם בעבר ופרסמתם בגיליון שלכם"
מויר מיהר לפרוש מהלהקה במהירות בה הצטרף אליה.
פריפ: "זה קרה כשיום אחד הופענו במועדון 'מארקי' שבלונדון. מויר, עם כל השיגעון הבימתי שלו, הפיל את הגונג הכבד על הרגל שלו. היינו אמורים להופיע שם גם למחרת והוא לא הגיע. אני רציתי לבטל את ההופעה אך השאר הודיעו שאפשר להופיע בלעדיו. מויר פרש מיד לאחר מכן ואנחנו המשכנו כרביעייה".
איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול, לא שש כל כך להתראיין בתחילת שנת 1975, אבל לקראת פתיחת סיבוב הופעות חדש הוא החליט להתראיין לכתב ה-NME.
"עדיף שאעשה ראיון עכשיו, לפני הסיבוב, מאשר לעשות את זה אחר כך ולהצטרך לענות על הביקורות. עיתונאים הם דבר הרסני. כשאנשים מציעים ביקורת כמעין בידור לקריאה שנועדה לזעזע או להיות אכזריים או ציניים או אגרסיביים - זה דוחה. אני יודע שהתקליטים האחרונים שעשיתי היו קשים להקשיב בעשר הפעמים הראשונות. האלבום החדש שלנו, WARCHILD, נגיש הרבה יותר. למעשה, המוזיקה לא פשוטה יותר מאשר בעבר. חלק זה כן, אבל הרוב זה לא. אני לא יודע אם אני אוהב את הרעיון להכין אלבום שאנשים חושבים שהוא האזנה קלה. הם יחשבו "אוווווו, זה תקליט רוק נהדר" וזו תהיה המסקנה היחידה שהם יפיקו ממנו. אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. אני קצת חושש שאנשים בטעות יחשבו ש"ילד מלחמה "הוא חזרה לסגנון שכבר כיסינו בעבר"
אנדרסון לא ערך ראיונות בשלוש השנים האחרונות עד אז. "זה נכון. אם הייתי עוסק בדיונים קולניים ונלהבים על פוליטיקה או כל דבר אחר, אולי היה לי על מה לדבר. מבחינה מוזיקלית הרגשתי שאמרתי הכל. ביליתי אתמול בלילה לפחות שעה בניסיון לשכנע מישהו בתחנת רדיו כאן בלוס אנג'לס שאין לי תחביבים. אין לי זמן פנוי. בדרך כלל אני לא יודע איזה יום היום. במקרה הנדיר שיש לי ערב פנוי, אני מבלה אותו בצפייה בחדשות. זה הרעיון שלי ללילה של חופש. אבל הבחור ברדיו היה בטוח שאני משקר. הבילוי שלי מגיע לגמרי במסגרת מוזיקלית. להיכנס לאולפן ולעשות סיבובי הופעות זה פנאי עבורי. במיוחד סיבוב הופעות. זה כיף! מכוניות ממוזגות, מטוסים נחמדים, בלאדי מרי כל בוקר אחרי שאני מתעורר, ביצים מקושקשות ובייקון, קפה וטוסטים... אין לי שום דבר מזה בבית. חיי הפכו לקיום קליל ומהנה. אני אוהב להקליט, להתאמן, לכתוב, לנגן ולהפיק סיבוב הופעות. זה באמת מה שאני עושה כל השנה. זה מה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות מאז סיבוב ההופעות האמריקני הקודם. לא הפסקתי לעשות מוזיקה למעט סוף שבוע אחד בו נפרדתי משאר הלהקה".
"בעברי רציתי להתפרנס ביציבות ופשוט לשרוד כמוזיקאי. השאיפה הפשוטה הזו לא ממש השתנתה. אין לי שום רצון אמיתי להגיע למטרות נעלות, פשוט אני לא רוצה להפסיק עד שאהיה באמת מוכן. שזה משהו שאני לא יכול לחזות כרגע".
בשנה שעברה הודיע אנדרסון על פרישה. התברר שההכרזה הייתה מוגזמת. "עבדתי קשה מאוד וריחמתי על עצמי. חשבתי שעלינו לכבות את המנוע. אם אתה באמת אומר 'אני באמת רוצה לעצור' למנהל שלך ולסוכנים שלך וכל האנשים האלו, הם מבינים שאתה לא מתלוצץ. בנוסף דיברנו על לעשות סרט, כך שזה נראה רעיון טוב להשתמש בזה כהסבר. בסופו של דבר, התקופה בה נעצרנו הייתה משהו מגוחך כמו יומיים. זה נראה כמו דבר גדול לומר, אבל במשך יומיים הלהקה לא הייתה קיימת. זו הייתה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שיכולתי לומר 'אני לא חלק מהדבר שנקרא ג'ת'רו טול'. במשך יומיים זו הייתה תחושה מדהימה וחופשית ואז ידעתי שהגיע הזמן לעבוד שוב".
"החברים שלי הם רק חברי הלהקה, נשותיהם ומשפחותיהם ומשפחתי שלי במידה מסוימת. האנשים שאני עובד איתם יום-יום הם האנשים שאני מתערבב איתם מבחינה חברתית ואין לי באמת צורך בהרבה יותר. אני לא חושב שקל מאוד להכיר חברים אמיתיים עם מוזיקאים אחרים. כולנו קצת פרנואידים. אני קצת חושש כי בסופו של דבר נדבר על הייאוש המוזיקלי שאנו סובלים ממנו. אבל יכול להיות שזה רק אני. ברור שכשאתה מנגן כל הזמן מוזיקה, אתה עובר תסכול בניסיון ליצור צליל מסוים. מוזיקאים הם חבר'ה נחמדים וכל זה, אבל כולנו יותר מדי אותו הדבר".
"אני שמח שהשירים הוותיקים יותר שאנחנו מנגנים על הבמה נוטים להיות אלו שהאנשים הכי רוצים לשמוע. מה שרק מראה כי לכולם יש טעם טוב מאוד. אם הייתי צריך לדאוג לשמור על ההצלחה שלי, זה היה מאוד לא נוח. לכן אני לא דואג למכור מיליון תקליטים או למכור סיבובי הופעות. אני רק חושב לעשות תקליטים שמושכים אותי. זה מספיק".
"אנשים התחילו לחשוב שאני ג'ת'רו טול: 'היי טול. היי גבר. היי ג'ת'רו. היי ג'ט'. פעם קראו לי 'ג'ט, שלדעתי היה די אטרקטיבי, אני חייב להודות. זה לא היה על ידי בחורה, למרבה הצער, אלא על ידי ג'נטלמן צעיר וחולה למראה, מאחת ממדינות הדרום. אני די מתנער מזה כי זה שם ששייך בצדק לכל חמישתנו בלהקה. אני השריד היחיד מההרכב המקורי, אבל לכולנו משלמים את אותו הכסף ולכולנו אותו חלק מההוצאות. אז אני לא ממש אוהב את זה שאנשים חושבים שאני ג'ת'רו טול. זה מצחיק, אבל אני חושש ששאר הבחורים ירגישו שהם פשוט הנגנים מאחוריי, כשהאמת היא שאני הזמר האומלל שתקוע לפניהם".
על היצירה THICK AS A BRICK: "הייתי באמצע סיבוב הופעות והתחלתי לכתוב משהו לאלבום הבא. התחלתי עם המילים בעצם, והשיר שידעתי שייקרא 'עבה כלבנה'. איכשהו פשוט שכחתי להפסיק, אני מניח. זה היה מצחיק כי בהתחלה פשוט חשבתי שזה הולך להיות שיר ארוך קצת יותר וזהו. אחרי בערך 10 דקות של מוזיקה ידעתי שזה הולך להיות שיר ארוך למדי וחשבתי, 'ובכן, זה חצי צד של אלבום ובאותה מידה אני יכול להפוך אותו לצד שלם'. אחר כך הגעתי לסוף הצד הראשון ועדיין לא סיימתי. המשכתי ועשיתי את השאר. זה היה דבר מספק לעשות. כשבאנו לעשות את האלבום שאחריו, התחלנו להקליט שוב שירים נפרדים. אבל ההתרגשות לעבוד ככה כבר לא הייתה שם, אז סילקנו את כל הדברים האלה. עשינו שלושה צדדים של אלבום כפול וזרקנו את הכל. חזרתי ופשוט לקחתי משם מעט והרחבתי את זה לתקליט A PASSION PLAY".
"אני חושב שרוב האנשים מודעים לכך שאני לא עומד על רגל אחת כל הזמן ואני לא רק מנגן בחליל. אני מנגן בסקסופון ובגיטרה יותר ממה שאני מנגן בחליל. אני דווקא מוצא את החליל מעט מייגע. יש לו מגבלות, בהיותו כלי מונופוני. אתה יכול לנגן רק תו אחד בכל פעם. זה נהיה מאוד מגביל אלא אם כן אתה בקיא לגמרי בכלי, מה שאני לא. אני יכול לנגן מספיק טוב כדי שאנשים יחשבו שאני טוב בזה".
יו באנטון (הקלידן של וואן דר גראף ג'נרייטור) בראיון משנת 1971:
"וואן דר גראף הייתה הלהקה הראשונה והיחידה שלי. אח שלי הכיר את פיטר האמיל במנצ'סטר והתחלתי לעבוד עמו כשהאורגניסט הקודם שהיה איתו עזב. לא היה לי כלל ניסיון. מאז שמתי את ההשפעה הקלאסית שלי בצד והלכתי לכיוון המוזיקה החשמלית הקיצונית. אני בינתיים מנסה לבנות אורגן שיישמע כמו עוגב".
הגיטריסט סטיב האקט, בשנת 2019, לרולינג סטון:
"זה די מצחיק, אבל בשנת 1973, כשעשינו את האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND, בקושי הצלחנו להשיג הופעות בארצות הברית. היינו להקה צעירה ומתקשה באותה תקופה וג'ון לנון נתן אמר בראיון שג'נסיס היא אחת הלהקות שהוא מאזין להן. זה עדיין לא אמר שיכולנו להשיג הופעות בכל מקום, אבל ככה זה היה באותם ימים. מהפכת המידע טרם התרחשה. כשהיית במקום אחד, מקום אחר היה כמו להיות על כוכב אחר.
זו הייתה תקופה מסובכת, אבל היא נתנה לנו תקווה שאם לנון אהב את זה אז אחרים ילכו בעקבותיו. אני חושב שזה האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס ולפחות הטוב ביותר שעשינו עם פיטר גבריאל כסולן. פיל (קולינס) החל להתפתח כזמר בכוחות עצמו. הוא עשה את אחד הקטעים שם בעצמו, MORE FOOL ME. הוא היה סולן בזה ועשה שם גם הרמוניות משלו.
שיר נוסף שהיה אמור להיכנס לאלבום אבל לא קרה היה דבר שנכתב על ידי פיטר גבריאל ואני בשם 'דז'ה וו'.
היצירה AFTER THE ORDEAL היא מנגינה מעניינת. זה התחיל במקור כקטע חשמלי וזה לא ממש עבד עד שעשינו גרסה אקוסטית שלו. אני חושב שתפקיד הפסנתר של טוני (בנקס) היה מאוד יצירתי. זה היה בעיקר המנגינה שלי, אבל מייק ראת'רפורד הוסיף לזה קצת בסיום. זה דבר טוב.
טוני כתב את השיר FIRTH OF FIFTH ובמקור זה היה מנוגן בפסנתר, ובוודאי שזה עבד כך. פיטר הכפיל את זה בחליל במקור וחשבתי, 'טוב, יש רגע אקוסטי פה', אבל אז התחלתי לנגן בגיטרה חשמלית. בדיוק קיבלתי אז ציוד חדש שהוסיף לצליל שלי וזו הייתה מנגינה טובה במיוחד שנוגנה בגיטרה. כשזה מנוגן בפסנתר, זה נשמע כמו דבר אימפרסיוניסטי צרפתי. אבל כשמנגנים את זה על גיטרה, יש לזה משהו מצרי או מזרח תיכוני. ברגע שהתחלתי לנגן את זה בגיטרה, טוני נדלק.
היה לי את ריף הגיטרה הזה, של I KNOW WHAT I LIKE, שנהגתי לנגן עם פיל. אני זוכר שמייק (ראת'רפורד) אמר, 'זה נשמע יותר מדי כמו הביטלס וג'ורג' הריסון'. לא ציפינו שזה יהיה להיט, אבל כשדיברתי עם עיתונאים, נהגתי לומר, 'שמעתם את הסינגל הלהיט החדש שלנו?', כאילו שזה ישפיע על דעת הקהל. התבדחתי על זה והבדיחה בסופו של דבר הפכה למציאות. אני חושב שכולם צריכים לעשות את זה בכל פעם שהם מוציאים סינגל. 'שמעתם את הסינגל הלהיט שלנו?' ורק לקוות שהתרמית הזו תשתלם.
יש לי הרגשה שדחינו את ההגעה לתוכנית טופ אוף דה פופס, עם השיר הזה, בגלל שהיינו באמריקה באותה תקופה. לא הצלחנו לעשות זאת, למרות שבזמנו הייתה דעה קדומה עצומה שאו שהיית בלהקת אלבומים או שניגנת בתוכנית שכזו - ואם עשית את זה, אז סימן שהתמסחרת. כך זה נראה. כמובן, היה לנו סרטון, למרות שאנשים לא קראו להם סרטונים באותם ימים. אבל היה לנו משהו שצילמנו על במת אולפני ההסרטה בשפרטון. זה היה פחות או יותר כל הסט של הופעתנו מול קהל מוזמנים. (הסרט הזה יצא מאז באופן רשמי - נ.ר)
אהבתי להצטלם לסרט הדוקומנטרי שאיחד אותנו. זה תמיד נהדר להיפגש עם החבר'ה. אני חושב שג'נסיס היא להקה מאוד תחרותית, ועדיין יש את המתח הזה. תמיד יש פילים בחדר שלא מוזכרים, אבל בסופו של יום, אני מכבד את המוזיקה ללא פוליטיקה. מייק (ראת'רפורד) בהחלט תחרותי, אז אני לא יודע אם הוא היה רוצה שמישהו אחר ינגן שם בגיטרה על הבמה לצדו, כנראה לפחות אני (צוחק). יש לו את המספר שלי. בינתיים, אני מנגן את המוזיקה ללא פוליטיקה.
אני לא מרגיש מאוים מהעבר שלי. אתה חייב לשלב את השיעור של העבר ולהתקדם עם האני החדש שלך. זו ההשקפה שלי לגבי זה. אם אנשים רוצים לשמוע את הדברים האלו, אז אני לא אמנע מהם את ההזדמנות. אני חושב שזה רק הגיוני. אנשים רוצים לשמוע את הדברים האלו. זה אייקוני. למה שלא תרצה לעשות את השירים האייקוניים שלך? זה לא הגיוני בכלל".
בשנת 1976 התראיין הבסיסט ריק דאנקו, מלהקת הבאנד, למגזין GUITAR PLAYER:
"אבא שלי מנגן; הכלי הראשון שלו היה מנדולינה. הוא ניגן מוזיקה קלאסית, אבל כשלא למד הוא ניגן מוזיקת קאנטרי קנדית, מוזיקה לשתות בירה איתה. אמי ושלוש אחיותיה שרו כולן; אני בטוח שגם הן היו השפעות עליי. ויש לי אח בלוס אנג'לס עכשיו שעושה את האלבום הראשון שלו עם הלהקה שלו, RENDEZVOUS. התחלתי להקשיב להאנק וויליאמס כשהייתי בן חמש. שיננתי הרבה מהלחנים שלו. ואז כשהייתי בערך בן שבע התחלתי להקשיב לסם קוק ולכל התחנות האלה של 50,000 וואט שהיו לאמריקה. אני בטוח שגם רובי, גארת', ריצ'רד וליבון עשו זאת. למרות שליבון היא מארקנסו, לכולנו יש את אותן תחנות.
אדגר וויליס תמיד היה אחד האהובים עלי; הוא ניגן עם ריי צ'ארלס במשך כמה שנים. רון קרטר הוא עוד בסיסט שהשפיע עלי מאוד כמו צ'רלס מינגוס. ויש את צ'אק רייני וג'יימס ג'יימרסון. הדברים האלו בדטרויט / מוטאון הם מדהימים, ברמות רבות. אני לא מנגן בס, אני רק מכסה את החלל.
אחי הבכור ואני עשינו סטים בלילות שבת מגיל שבע ועד שהצטרפתי לרוני הוקינס. גם ניגנו יחד בלהקה עם המורה שלי בבית הספר הציבורי. בדלהי, אונטריו, היו הרבה פנסיונרים אירופאים. זה היה אזור חקלאות טבק. היה לי שם נגן אקורדיון שיכול לנגן בכל שפה! נהגתי לשכור אולמות, ודודי היה מדפיס פוסטרים שלנו ותולה. אנשים היו באים, והייתי זוכה לנגן מוזיקת קאנטרי ורית'ם אנד בלוז.
הגיטרה הראשונה שלי הייתה סילברטון חשמלית. בן דוד שלי הרכיב עבורה מגבר HEATHKIT. הגיטרה האקוסטית הראשונה שלי הייתה גרמנית - גיטרה נהדרת. מאוחר יותר, כשעשינו דברים בTHE BASEMENT TAPES , השתמשתי בבס FENDER PRECISION עם מגבר גיבסון 400 ומגבר של פנדר, תלוי במצב. כשפגשתי לראשונה את בוב דילן, היה לו מערך שלם בשבילי אז פשוט השארתי את שלי בקנדה עם אחי הבכור. ההגדרה החדשה הייתה בעצם זהה, אבל מנקודה זו ואילך לא הייתי צריך לסחוב עוד כלים, וזה נשמע לי טוב. בוב בדיוק שלח את המטוס שלו לקחת אותנו, אבל אני חושב שרובי הביא את הגיטרה שלו, ואני בטוח שגארת' הביא את האורגן שלו.
אף פעם לא הורדתי את הווליום מתחת לספרה תשע במגבר, כי המגברים כל כך חזקים. הגדרות הטון תלויות במיקום. אבל אנחנו עדיין משתמשים בציוד קטן. זה חשוב, כי כשאני על הבמה אני עומד באמצע הכל, ואני באמת זוכה לשמוע. חשוב שכולם ישמעו את כולם. על הבמה עניין הווליום תלוי בנו. זה צריך לבוא מהבמה ולכן אנחנו לא מנגנים בקול רם כמו רוב הלהקות. אם הייתי מעלה את הבס שלי עוד קצת, זה היה נשמע כמו גיהנום, כי זה יהיה חזק מדי, וכל השאר יצטרכו להרים יותר מדי גם את הווליום שלהם.
האמת שאני לא מנגן בס, אני רק ממלא מקום. אתה יודע, הבס דראם של ליבון והבס שלי באמת עובדים טוב ביחד, כי אנחנו מקשיבים אחד לשני. זה לא באמת מה שאתה מנגן, אלא מה שאתה משאיר בחוץ, זה מה שנחשב. וכשאתה מרפה, קל יותר לשמוע את כולם. אבל אם כולם רק שם למעלה מתפרעים, זה יישמע בלגאן".
בשנת 1976 פורסם אייטם על הזמרת ג'ניס איאן ברולינג סטון:
"ג'ניס איאן היא קשוחה ונראה שהקשיחות הזו גם מגיעה לבמה איתה. כשהיא מדברת, קולה הרך מסתיר קשיחות ואינטליגנציה שמחזיקות את רעיונותיה ביחד. היא הוציאה שלושה תקליטים בשנתיים וגם השתתפה בהפקתם. ה-STARS היא עסקה ישירות בניסיון של כוכבי מוסיקה מתעמעמים והיא יודעת במה מדובר. היא חוותה תהילה לפני שנים שגרמה לה גם למפלה. זה היה מוזר כשהיא שרה, בגיל 15, שיר על אהבה אנושית בין גזעים שונים. כשמכירות תקליטיה ירדו, היא לקחה את הזמן ונסוגה לאחור כדי להתאושש. עכשיו, בגיל 24, היא כבר עצמאית יותר.
על הקהל שלה היא סיפרה: 'הם באים להופעותיי בשביל לקבל רגש, כדי שיגעו בהם וכדי שיקשיבו להם. הם מרגישים שאני אומרת את מה שהם רוצים להגיד. אולי בגלל זה הם כה שקטים במהלך ההופעה. הם ממש שקטים. התרגלתי לזה. תמיד חשתי לא בנוח בשמלה. עכשיו נוח לי יותר'.
'ג'ניס רצתה להיות כוכבת', אמר המנהל שלה מאז ההתחלה. 'אבל ברגע שזה קרה לה - היא ממש התאכזבה מזה. זה היה כבד לה מדי. כשפגשתי אותה, היו לה המון אנרגיות אבל גם הרבה התבגרות שהייתה נחוצה עדיין. היא ידעה אז פחות על אנשים ועל החיים'.
'אחרי שיצאתי מאור הזרקורים אז, הלכתי לפסיכולוג במשך שנתיים. למדתי המון על עצמי. בעיקר שאף אחד לא הולך לעשות דברים בשבילי ושאני צריכה לעשותם בעצמי'. הצעד הראשון היה לעבור מניו יורק לפילדלפיה ואז, בשנת 1971, ללוס אנג'לס. היא המשיכה שם להלחין וגם למדה תזמור. 'אני חכמה ועברתי מספיק שטויות אז קל לי להפריד בין רגשות. אני יודעת מה חשוב עבורי. אני טובה במה שאני עושה ואוהבת את זה מאד. החולשה שלי היא שאני מצפה מאנשים להיות מושלמים ולדרוש זאת מהם כשהם לא כאלו. אז אני עומדת מול 400 דברים שהם לא עשו ושאני צריכה לעשותם וזה שוחק אותי. אני לא יודעת מתי לעצור. היום בא לי גם לכתוב שירים טובים וגם להיות עשירה. אני חותמת רק על חוזים שיביאו לי כסף לעשות אלבום טוב ולחיות טוב'..."
כתבה על להקת CIRCUS הבריטית, עם הסקסופוניסט-חלילן מל קולינס, בעיתון ביט אינסטרומנטל משנת 1969:
"הכרה על ידי הממסד היא בדרך כלל הדבר האחרון שהלהקות של היום צריכות - או אפילו רוצות - אבל זו רק אחת השאיפות של להקת CIRCUS. זו קבוצה של ארבעה חלקים של כישרון אישי יוצא דופן שעשתה רושם במהלך הופעותיה במועדון MARQUEE בלונדון. עם זאת, הלהקה נתקלה במשימה חסרת פשרות לעלות לבמה אחרי להקת FAMILY. במקום לנסות להתחרות בצליל הכוחני של פאמילי, חברי CIRCUS עשו מופע רגוע יותר. הם הצליחו לנצח כי הקהל אהב אותם. הלהקה קמה בתחילת שנה זו ומורכבת מאיאן ג'לפס בשירה וגיטרה מובילה; מל קולינס בחלילים וסקסופונים, קירק רידל בגיטרה בס; וכריס בארוס בתופים וטאבלה.
כדי לברר קצת מידע על סוג המוזיקה של הלהקה, דיברתי איתם ועם מנהלם. נאמר לי שהם משלבים משמעת וכוח של קבוצות ג'אז עם הרבגוניות והדינמיקה של להקות פופ. אם זה נשמע קצת מבלבל, אני רק מוסיף שהקרקס הזה, למרות שבשורשיו הוא להקת פופ, חבריה מרשים לעצמם לנגן צורות ג'אז של מוזיקה פופולרית, השואבת את השראתם מאנשים כמו ג'ים הול, צ'רלי מינגוס וסטן גץ.
למרות שהלהקה מנגנת באופן מקורי, התוכנית שלה היא בדרך כלל מורכב מחומר מבוסס. כפי שמל קולינס אומר: 'יש כל כך הרבה דברים טובים לגבי זה שאנחנו מעדיפים להתרכז בזה ולשים על זה את הפרשנות שלנו'..."
על מספר אמני רוק ידועים שיצאו נגד הביטלס...
לו ריד:
בראיון עמו בשנת 1987, ריד הביע את הזלזול המחפיר שלו כלפי הביטלס. "מעולם לא אהבתי את הביטלס. חשבתי שהם זבל. אם אתם שואלים, 'את מי אהבת?' ובכן, לא אהבתי אף אחד".
ריד הודה שאהב את קריירת הסולו של לנון קצת יותר, אבל אפילו זה לא לגמרי שימח אותו. "אני לא חושב שלנון עשה משהו עד שהוא הלך סולו. אבל גם אז, הוא היה כמו מי שמנסה להתעדכן. אין לי כבוד לאנשים האלה בכלל. אני לא מקשיב לזה בכלל".
קווינסי ג'ונס:
למרות שהוא התנצל מאז על הערותיו, ג'ונס הודה פעם שהביטלס לא היו מוזיקאים טובים. "הם היו המוזיקאים הגרועים בעולם. פול היה נגן הבס הגרוע ביותר ששמעתי אי פעם. ורינגו? אל תדברו איתי על זה אפילו". ג'ונס אמר שהסיבה היחידה ששיר נשמע טוב היא בגלל שרינגו לא תופף בו.
פיט טאונסנד:
בשנים האחרונות הביע טאונסנד את אהבתו לביטלס, אבל הוא לא תמיד הרגיש כך. בראיון משנת 1966 גלגל טאונסנד את עיניו לעבר הלהקה. "למעשה, היום אחר הצהריים, ג'ון אנטוויסל ואני הקשבנו לאלבום סטריאו של הביטלס - שבו הקולות יוצאים מצד אחד, ורצועת הליווי יוצאת מהצד השני. כשאתה שומע למעשה את רצועות הליווי של הביטלס בלי הקולות שלהם, הם מתגלים כנגנים גרועים".
ב-1982, טאונסנד אמר לרולינג סטון שהוא אוהב את הביטלס לשעבר כאנשים, אבל הוא לא יכול היה לעמוד מאחוריהם כמוזיקאים. "תמיד אמרתי שמעולם לא הייתי מעריץ גדול של הביטלס: בשבילי רוק היה הסטונס, ולפני זה צ'אק ברי, ולפני כן, אולי כמה אנשים שחיו בשדות בלואיזיאנה. אבל אני לא באמת יכול לכלול את הביטלס בזה. הביטלס נגמרו עם מתבודדי הרמן. זה לא רוק'נ'רול. תמיד הייתי מאוד מבולבל לגבי הגישה האמריקאית לחשוב שהביטלס הם רוק'נ'רול. כי הם היו תופעת פופ כל כך גדולה. תמיד נהניתי מחלק מהדברים שלהם כמוזיקה קלה, עם יצירות מופת מדי פעם. אבל עם הרבה מהדברים שלהם, אתה לא יכול לחפור לעומק".
אלביס פרסלי:
הביטלס העריצו את אלביס כשהם גדלו, כך שהיחס המזלזל שלו כליהם כנראה עקץ אותם. הלהקה פגשה את אלביס בשנת 1965, והוא היה ידידותי, אם כי בתחילה לא רצה לפגוש אותם. עם זאת, חמש שנים מאוחר יותר, אלביס היה נחרץ יותר. בפגישה עם ריצ'רד ניקסון בשנת 1970, אלביס אמר שהביטלס היו מאוד לא אמריקאים, בצורה מסוכנת. יש לציין שהלהקה כבר הודיעה על התפרקותה בשלב זה. "הביטלס היו כוח אמיתי לרוח אנטי-אמריקאית", אמר אלביס לנשיא. "הם הגיעו לארץ הזו, הרוויחו את כספם, ואז חזרו לאנגליה שם הם קידמו נושא אנטי-אמריקאי".
בשנת 1971, אלביס נפגש עם הבלש הידוע ג'יי. אדגר הובר במשרדי ה-FBI ואמר לו ש"הביטלס הניחו את הבסיס לרבות מהבעיות שיש לנו עם צעירים על ידי המראה המזוהם והמלוכלך והמוזיקה המרמזת לסמים וסקס שלהם". זה בדיעבד אירוני, כי אלביס צרך כמויות סמים מבהילות במהלך הסבנטיז שהביאו בסוף למותו בגיל 42.
סטיב הארלי, הזמר של להקת COCKNEY REBEL, סיפר בשנת 1974 לעיתון NME...
"אם תשאלו אותי, אני לא צריך להיחשב משהו טוב יותר מיצור שחצן, רע, חצוף ונבלה. הסיבה שהרבה לא אוהבים אותי ואת להקתי היא שונה מאחד לשני. הם לא מתעניינים במה שאני עושה מבחינה מוסיקלית והם בעיקר רואים אותי עם ביטחון עצמי מופרז. כשאני מגיע לאזור, אנשים מפחדים. אפילו מוסיקאים נרתעים ממני. הם חושבים שאני סתם נוצץ ויהיר כי לא עבדתי כמותם במועדונים מיוזעים ומפוקפקים בגרמניה לפני כן. הם חושבים שלא מילאתי את חובותיי כדי להיות היכן שאני. ובכן, אני לא מעוניין להיות במועדון הקטן הזה שלהם. שילמתי מספיק חובות כדי לדעת איך לנהל להקה ולכתוב שיר טוב. אחרי הכל, אין סיכוי שאנשים לא ישימו לב למוסיקה שלי. לולא ידעתי שאני יכול לנצח במרוץ בקלות - לא הייתי מתחיל עם זה. אבא שלי לימד אותי כיצד להיות מנהיג ולא נשרך אחרי אחרים. אין אצלי דבר כזה שנקרא כישלון.
צר לי, חברים, שאני לא מסומם ובכך הופך לגיבור המחתרת. אני לא בקטע של אנדי וורהול והסרטים המחתרתיים שלו. הם ממש לא מעניינים אותי. אני לא צועד בדרך ההרסנית בה צועדים לו ריד וניקו. מעולם לא ניסיתי הרואין, למרות שלקחתי פה ושם אל.אס.די אבל זה היה בעבר. גם השתמשתי בהרבה מריחואנה ואלכוהול וגם זה השארתי בעבר. היום אני איש ששותה לימונדות. לפני שנתיים הייתי מסטול ארבע פעמים בשבוע. למעשה, היו תשעה חודשים בהם לא הצלחתי להשתחרר מהזיות בגלל טריפים. אז אני יודע מה היא הסצנה הזו. אני יודע שאצא מהכתבה הזו כשאני מהלל את עצמי יותר מדי. אני יודע שאני מנהיג ומנהיגים הם אנשים שסובלים. הם לא מקבלים קרדיט עד שמישהו מעתיק אותם. אלוהים העניק לי מתנה ואני לא מדבר רק על שירים. על הבמה אני נותן לאנשים את חיי. כן, אני שונה מאחרים. אני לא אומר שאני טוב יותר ממישהו אחר אלא שלי יש כישרון שאין לאחרים. אני מנסה לשתף אתכם בזה. אני עושה לכם טובה. למעשה, אפילו עוד לא התחלתי להביא את הטוב ביותר שלי".
ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, בראיון מספטמבר 1977, לעיתון TROUSERS PRESS:
"בכלל לא הושפעתי כגיטריסט מלהקת הצלליות. זה היה סוג המוזיקה שכולם רצו אז לשמוע - ולא אני. אני חושב שהאנק מארווין גיטריסט נהדר והרבה גיטריסטים הושפעו ממנו, אבל אני לא. העדפתי את ג'יימס ברטן ואנשים מהסוג הזה. אני חושב שהגיטריסט האנגלי היחיד שהיה טוב זה טוני שרידן, ויש רק תיעוד אחד כזה שייתן אינדיקציה לכמה הוא היה טוב - השיר I LIKE YOU.
אני אוהב שכנוע ברוק. משהו שנשמע כאילו יש לו שכנוע מאחורי הנגינה. לצערי, הצלליות נשמעים בהקלטות כאילו הם אכלו פיש וצ'יפס בזמן הנגינה".
באוגוסט 1970 התראיין סטיב וינווד, מלהקת טראפיק שהתאחדה, לרולינג סטון...
הוא נשאל על ההיסטוריה המוזרה של טראפיק - הפרק המוזר והארוך עם דייב מייסון, שנכנס פנימה ויצא במהרה החוצה, והלוך ושוב, הפרידה הסופית של הלהקה, שאחריה סטיב הופיע והקליט עם בליינד פיית'. בהתחלה הוא נשמע מסויג.
"טוב, השינויים היו, אתה יודע, שינויים. כולנו עברנו אותם. הלהקה עכשיו, היום... ובכן, היא יותר חופשית ויותר... מתעתעת. קשה לשים עליה את האצבע. העמימות שיש לנו היא מה שהתגעגענו אליו לעתים קרובות, אתה יודע. אבל כולנו הרווחנו את זה בסוף. כולנו ניגנו עם אנשים שונים, ולמדנו. לפני כן, בטראפיק, היה כמעט עניין הקנאה הזה אם ניגנו עם מישהו אחר. זה לא קיים יותר. אתה יודע, זה סתם שטויות"
ומה עם להקת אמונה עיוורת?
"האם עלי לדבר על זה? נכנסתי לכמה סצנות רעות מאוד עם אריק קלפטון בגלל כמה מהדברים שאמרתי על זה. אבל... העניין של בליינד פיית' היה, אתה יודע, ברגע שחשבנו על שם ללהקה - הכל נמכר כמוצר. לא הייתה לנו שליטה על שום דבר מזה".
היו הרבה טריפים של אגו?
"אה, כן. זה לא בסדר שמוזיקאי לא רוצה שיגידו לו מה לנגן. זה אפילו יותר קל... לפחות פעם בכמה זמן, שמישהו צריך להגיד, תנגן את זה. אבל זה לא קרה. כל הזמן הרגשתי כאילו אני צריך להוכיח את עצמי מוזיקלית. וככל שאתה מנסה להוכיח את עצמך, אתה עושה פחות. ככל שאתה פחות רגוע, ככל שאתה מנסה יותר, כך זה נהיה גרוע יותר".
איך הרגשת כשטראפיק התפרקה, לפני בליינד פיית'?
"טוב, אתה יודע, אף פעם לא חשבנו שניפרד. זה היה דבר כל כך קבוע. אבל אז כולם גם הרגישו ש... מה שעומד לקרות יקרה. כשחזרנו להיות ביחד, זה גם נראה טבעי. זה המשך של אותה סצנה".
מה לגבי השמועות המודפסות שטראפיק מתכוונת להוסיף איש רביעי?
"אה כן. איש רביעי וכנראה חמישי, כשנחזור לאנגליה".
מי זה?
"טוב, אני לא רוצה להגיד, כי שום דבר לא סוכם. אבל אחד כנראה יהיה נגן נגן קרן צרפתית שהכרתי בברמינגהם כשהוא ניגן בלהקת כלי נשיפה בבית הספר. לא ראיתי או שמעתי אותו במשך חמש שנים, אבל הוא בלהקת רוק'נ'רול. זה אומר לי משהו".
והחמישי...?
"גיטרה בס. אתה יודע. כריס (ווד הסקסופוניסט / חלילן) יכול לעשות דברים מסוימים עם קווי בס, אבל הוא בעיקר נגן חליל. אני אוהב לנגן את קווי הבס בעצמי באורגן אבל זה לא נותן לנו חופש כמו שהיינו רוצים".
להקת טראפיק התגוררה ביחד בקוטג' מרוחק בברקשיר - שם גם ניגנה בהנאה רבה בחלל הפתוח. זאת עד שנבעטה משם לפני כמה חודשים.
"טוב, אתה יודע, האדמה הייתה בבעלות אריסטוקרט שהתחיל לקחת אסיד בשנת 1967 - קצת טרנדי, הוא היה. הוא פשוט החליט שהוא רוצה כמה מוזיקאים על האדמה שלו. לא חתמנו על כלום, לא שילמנו לשכור, ובסופו של דבר נאלצנו לעזוב. אני מחפש מקום חדש".
הייתם גרים ביחד שוב?
"אה, לא. היינו צריכים את הקוטג' בשביל להיכנס אחד לראש של זה. הכל קשור לקושי שיש למוזיקאים לתקשר עם רעיונות מוזיקליים, במיוחד מאז שאנשים הפסיקו להעיר זה לזה. זה נהיה מאוד קשה להתגבר על הצלילים שאתה רוצה להשמיע. זה הכל... אתה צריך לנגן כאחד. יש אנשים שפשוט לא יכולים לנגן כצליל אחד".
כמו להקת בליינד פיית'?
"טוב... אריק ואני עשינו כמה צלילים יפים ביחד. אבל לא היה זמן לתקשר אחד עם השני. בטראפיק אנחנו משלימים אחד את השני... אישית, ובכל מיני דרכים אחרות. אנחנו לא מתכוונים להתפצל. אנחנו הולכים להתרחב, לחקור את ההבדלים במוזיקה, להסתעף. המוזיקה היא בלתי מוגבלת. אין שום דבר שאתה לא יכול לעשות. אנחנו הולכים לעשות את המוזיקה לסרט שנקרא "למרות זאת" מאת בחור הולנדי צעיר בשם אנטוניו קויאס. הוא הולך לצלם במרוקו ואנחנו נהיה שם בעוד שלושה שבועות. זה נחמד - נהיה איתו בדיוק באותו מקום בזמן שהוא עושה את הסרט. אף פעם לא היה שום קשר למוזיקה ולצילום סרט. זה יהיה נחמד ליצור את המוזיקה על המקום".
ג'ורג' מרטין: "הנה התקליט של הביטלס שהכי לא אהבתי להפיק".
בעוד שרבים מתייחסים לביטלס כאל ארבעת המופלאים, המפיק ג'ורג' מרטין היה חבר חמישי חיוני. הוא היה חיוני כדי להבטיח שכל שיר ותקליט של הביטלס יישמעו טוב כמו שהם נשמעו. למרטין היה תפקיד בכל אחד מהאלבומים של הביטלס. עם זאת, היה אלבום אחד שמרטין לא התלהב ממנו, למרות שזה אחד הפופולריים ביותר של הלהקה.
מדובר על האלבום הלבן, שיצא בשנת 1968 והיווה שינוי כיוון מהותי ממה שהביטלס השיגו לפני כן, עם סרג'נט פפר ומסע המסתורין הקסום. הביטלס לא היו כולם באותה דעה לגבי האלבום הלבן. בראיון משנת 1971, ג'ון לנון אמר שזה אחד מאלבומי הביטלס האהובים עליו, אבל לפול מקרטני לא הייתה אותה תגובה.
"פול רצה שזה יהיה יותר עניין קבוצתי, מה שבאמת אומר שיהיה בו יותר פול. אז הוא אף פעם לא אהב את האלבום הזה", הסביר לנון. "תמיד העדפתי את זה על כל האלבומים האחרים, כולל פפר, כי חשבתי שהמוזיקה טובה יותר. מיתוס הסרג'נט פפר גדול יותר, אבל המוזיקה באלבום הלבן עדיפה בהרבה, אני חושב".
בראיון בשנת 1971 עם המלודי מייקר, ג'ורג' מרטין הסביר מדוע הוא לא אהב לעשות את האלבום הלבן. כמפיק של הביטלס. עומס השירים שנכתבו והובאו לא הותיר ברירה אלא להוציא אלבום כפול.
"לא אהבתי את זה כי היה יותר מדי חומר. הם כתבו הרבה דברים בזמן שהם היו בהודו, והם חזרו ורק רצו להקליט אותם. אמרתי, 'אוקיי, בואו נוציא מהם את הטובים ביותר'. אבל כשהקלטנו את כולם, הם לא רצו לוותר על אף אחד מהם, הם רצו לעשות מזה אלבום כפול. היה מבחר כל כך מגוון של סגנונות... ברור שהיו שירי ג'ון ושירי פול ושירי ג'ורג'... ולא הייתה אחדות בדבר".
המתיחות בין הביטלס החלה להתבשל בסוף שנות ה-60. האלבום הלבן היה עדות לכך שכל אחד רצה ללכת לכיוונים נפרדים באופן יצירתי. מרטין אמר שהוא נהנה מהאחדות שהייתה ללהקה בזמן הקלטת סרג'נט פפר אך הרבה מזה נעלם במהלך ההקלטה לאלבום הלבן. הוא רצה לשמור על האלבום קוהרנטי יותר, אבל מקרטני היה היחיד שמעוניין לעשות זאת. עם זאת, מרטין שכח שבעת הקלטת סרג'נט פפר, לג'ורג' האריסון כמעט כבר לא היו תפקידי גיטרה להקליט והוא בעיקר השתעמם באולפן. סוג של אחידות.
"הייתי די עצוב כשעשינו את האלבום הלבן", שיתף מרטין. "עדיין רציתי לעשות עבודה קוהרנטית, ולא ממש שכנעתי אותם לזה עד התקליט אבי רואד, וגם אז, ג'ון היה מאוד נגד זה. זה היה רק פול שבאמת רצה את החלק המאחד בלהקה".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
