גארי מור: האיש, הצלקת והגיטרה ששרה את הבלוז

בין דבלין לבלפסט, בין רוק כבד לבלוז קורע לב, סיפורו של גארי מור הוא רכבת הרים של גאונות מוזיקלית, הרס עצמי, תקריות ביזאריות וחיפוש מתמיד אחר הצליל המושלם. הנה הסיפור המלוכלך והמרגש של אחד הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים, כנראה כפי שלא סופר מעולם.

יש משפט אחד שאשתו של גארי מור, ג'ו, נהגה לומר, והוא אולי מסכם את הפרדוקס שהיה האיש הזה טוב יותר מכל סולו גיטרה: "אתה תיתקל באנשים שיגידו שגארי היה המניאק הכי גדול בעולם, אבל כשגארי מור חיבק אותך, נשארת מחובק". המשפט הזה תופס בדיוק את הדיכוטומיה של מור: מצד אחד, גיטריסט עם כישרון נדיר, פרפקציוניסט אובססיבי שיכול להיות יהיר וקשה, אדם שהפה שלו סיבך אותו לא פעם בתעשייה. מצד שני, ברגע שהגיטרה ירדה – הגיטרה ששימשה לו כמגן לא פחות מאשר ככלי נשק – התגלה אדם אחר לגמרי: ביישן, רגיש, מצחיק ונדיב.

אבל כדי להבין את הסוף, צריך לחזור להתחלה. וההתחלה, כמו בסיפורי בלוז רבים, לא הייתה פשוטה.

רוברט ויליאם גארי מור נולד ב-1952 בבלפסט, צפון אירלנד. עוד לפני שהפך לאגדת גיטרה, היו סימנים לכישרון מוזיקלי, או לפחות לרצון עז לעשות רעש. דודתו, פיליס, נזכרה איך סבא שלו לקח את גארי הפעוט למשחק כדורגל. באמצע המשחק, נשמעה שריקה צורמת וכל השחקנים נעצרו, מבולבלים. כולם הסתובבו לחפש את השופט, רק כדי לגלות את גארי הקטן, בקושי בן שלוש, מחזיק משרוקית ענקית ותוקע בה בכל הכוח.

החיים בבית לא היו קלים. אביו, בובי, היה דמות דומיננטית ומפחידה למדי, יזם מקומי שניהל חנויות הימורים ואף קידם הופעות. אבל בובי היה גם זה שדחף את גארי לבמה. באחת הפעמים, כשהלהקה הפותחת לא הופיעה באולם שבובי ניהל, הוא פשוט העמיד את גארי הקטן על כיסא כדי שיגיע למיקרופון ונתן לו לשיר. הגיטרה הראשונה של גארי הייתה עשויה מפלסטיק, וסיימה את חייה כשהיא מנופצת על ראשו על ידי דודתו במהלך משחק. הגיטרה ה"אמיתית" הראשונה שלו הייתה גיטרה אקוסטית ענקית של חברת FRAMUS, גדולה כמעט כמוהו, עם מיתרים קשים ולחלוטין לא ניתנים למתיחה. גארי לימד את עצמו לנגן עליה משמיעה בלבד.

בבית הספר היסודי, גארי לא היה הילד הכי פופולרי. הוא היה שמנמן, ביישן וסבל מהצקות. אבל הגיטרה הייתה כרטיס היציאה שלו. חבר ילדות, ביל דאוני, נזכר איך גארי היה רוכב לבית הספר על אופניים ללא בלמים, וביל נאלץ לרכוב לצידו ולדחוף את ידו מתחת למושב של גארי כדי לעצור אותו, מראה שכנראה עורר לא מעט הרמות גבה.

בגיל 16, גארי עזב את בלפסט לטובת דבלין, מהלך ששינה את חייו. שם הוא פגש את האיש שיהפוך לחברו הקרוב ביותר וליריבו הגדול ביותר: פיל לינוט. מערכת היחסים ביניהם הוגדרה כבר בארוחה הראשונה המשותפת שלהם. פיל לקח את גארי למסעדה סינית והמליץ לו להזמין חזיר חמוץ-מתוק. גארי שנא את המנה, ופיל פשוט אכל את המנה שלו במקומו. "זה קבע את התקדים ליחסים בינינו," צחק גארי לימים, "בין אם זה חברות, תמלוגים או כל דבר אחר".

גארי הצטרף ללהקת SKID ROW (לא הלהקה האמריקאית משנות ה-80, אלא המקור האירי). הלהקה הייתה ידועה בהופעות הפרועות שלה וההצלחה שלה לקחה אותם לארה"ב, למסע הופעות כאוטי שכלל חימום ללהקות כמו האחים אולמן ופרנק זאפה. באחת המסיבות בלוס אנג'לס, הלהקה הוזמנה לביתו של מנהל הבירדס. המארחים הכינו "תה מריחואנה" בסיר ענק.

אחת התקריות המכוננות בחייו של גארי קרתה דווקא בפאב בלונדון, והותירה בו חותם פיזי ונפשי לכל החיים. גארי היה בזוגיות עם בחורה בשם דונה. באחד הערבים הם נתקלו בחבר לשעבר שלה שהציק להם. גארי, שהיה ידוע במזג חם כשהוא שותה, שפך כוס בירה על הבחור. בתגובה, הבחור הטיח כוס בפניו של גארי (או שהכוס פגעה בעמוד והרסיסים עפו לפניו, הגרסאות חלוקות). הזכוכית חתכה את פניו של גארי. בבית החולים, הוא סירב לתת לרופאים לסיים את התפרים ועזב באמצע. הצלקת נותרה על פניו לתמיד. למרות שיכל להרשות לעצמו ניתוח פלסטי בהמשך חייו, הוא סירב לתקן אותה, כאילו רצה לשאת את הסימן הזה כעונש או תזכורת תמידית.

היחסים של גארי עם להקת THIN LIZZY היו כמו דלת מסתובבת. הוא הצטרף, עזב, הצטרף שוב ועזב שוב. הפעם הראשונה הייתה ב-1974, כשהחליף את הגיטריסט אריק בל (שעזב את הלהקה בצורה דרמטית למדי כשהוא זורק את הגיטרה לאוויר באמצע הופעה, בועט במגברים ויורד מהבמה כשהוא "גמור" מאלכוהול).

השיא היה באלבום BLACK ROSE. אבל סיבובי ההופעות היו סיוט לוגיסטי ואנושי. פיל לינוט והגיטריסט השני, סקוט גורהם, היו שקועים עמוק בסמים, בעוד גארי ניסה לשמור על מקצועיות. באחד המקרים בארה"ב, פיל היה כל כך מחוק שהוא שכח מילים, הפיל את המיקרופון ואפילו שר באמצע סולו הגיטרה של גארי. השניים צרחו זה על זה על הבמה מול הקהל. עבור גארי, הפרפקציוניסט, זה היה יותר מדי. הוא עזב את הלהקה באמצע סיבוב ההופעות בארה"ב, מהלך שהוביל לנתק של שנים בינו לבין פיל.

אבל החברות הייתה חזקה מהכל. כשפיל לינוט מת ב-1986, גארי היה שבור. הוא היה בטנריף כשקיבל את הבשורה, ירד לחוף הים ובכה. באותו ערב, בבר מקומי, החל להתנגן הווידאו-קליפ של OUT IN THE FIELDS, הלהיט המשותף שלהם. גארי עמד שם המום, כמו זומבי.

קריירת הסולו של גארי הייתה רצופה החלטות תמוהות ופספוסים מפוארים, לצד הצלחות מסחררות. בתקופת ההרכב G-FORCE, הוא ניסה לעבוד עם הזמר/בסיסט גלן יוז. זה נגמר בפיצוץ. גארי טען בעיתונות שגלן היה מגיע לבית שלו ואוכל לו את כל האוכל: "היינו מורידים אותו ליד הדירה שלו ותופסים אותו מתגנב לחנות ממתקים לקנות איזה שישה חטיפי מארס!". גלן מצידו טען שהוא בסך הכל ירד לילה אחד להכין סנדוויץ', ושהוא לא היה איזו מפלצת בעליית הגג.

אחת הבעיות הגדולות של גארי הייתה פחד הטיסה המשתק שלו. הוא ידע כל פרט על כל מטוס. הוא סירב לטוס במטוסים קטנים או כאלה עם פרופלור. הוא התעקש לשבת בין שורות 2 ל-5 במחלקת עסקים. למה לא שורה 1? כי בשורה 1 המגש נמצא בתוך משענת היד, ובשורות האחרות הוא נפתח מהמושב שלפניך. גארי היה מוריד את המגש ברגע ההמראה ונאחז בו בחוזקה ביד שמאל עד שהדיילים הכריחו אותו לסגור אותו בנחיתה. היו מקרים שבהם המטוס כבר היה מוכן להמראה, הדלתות סגורות, וגארי היה פשוט קם ואומר "מצטער, לא יכול לעשות את זה", ויורד מהמטוס. הפחד הזה עלה לו במיליונים – הוא סירב להצעות ענק להופעות ביפן, אוסטרליה ודרום אמריקה.

ב-1990, גארי המציא את עצמו מחדש עם האלבום STILL GOT THE BLUES. אבל גם ההצלחה הזו לא עברה חלק. גארי נתבע בגרמניה על ידי במאי סרטי פורנו שטען כי סולו הגיטרה המפורסם בשיר הנושא גנוב מנעימה בסרט כחול שלו. התביעה הזו נדחתה. תביעה רצינית יותר הגיעה מלהקה גרמנית בשם JUD'S GALLERY על דמיון לשיר בשם NORDRACH. גארי נאלץ להגיע לבית המשפט ולמרות שהשופט קבע שאין הוכחה להעתקה מכוונת, נקבע שיש דמיון והעניין נסגר בפשרה כספית כואבת.

העבודה עם אגדות הבלוז באלבום הזה הולידה רגעים קומיים. אלברט קינג, ענק הבלוז, הגיע לאולפן והתחיל לרדות בגארי כמו מורה בבית ספר. כשגארי השמיע לו את הגרסה שלו ל-OH, PRETTY WOMAN, קינג עצר את ההקלטה וצעק: "עצור! השורה היא SURE IS THE RISING SUN, לא SHE IS THE RISING SUN". גארי המסכן בילה שבוע בניסיון לפענח את המילים מהתקליט הישן, רק כדי לחטוף נזיפה.

אבל הרגע המביך ביותר היה כנראה עם ג'ורג' האריסון. גארי העריץ את הביטלס. באחד המפגשים ביניהם, גארי ניגן את האקורד הפותח של A HARD DAY'S NIGHT. ג'ורג' הסתכל עליו ואמר: "לא גארי, זה לא האקורד הנכון". גארי היה בהלם. "אתה בטוח ג'ורג'?" שאל. "כן גארי, אני בטוח". גארי סיפר שרצה שהאדמה תבלע אותו באותו רגע.

גארי היה הבעלים הגאה של גיטרת הגיבסון לס פול המיתולוגית של פיטר גרין (מלהקת פליטווד מTק), גיטרה עם סאונד ייחודי שנוצר בגלל טעות בתיקון הפיקאפים. גארי קנה אותה מפיטר גרין בשנות ה-70 תמורת הסכום שקיבל ממכירת הגיטרה הישנה שלו (כ-140 פאונד). גרין אמר לו: ",מכור את הגיטרה שלך ותן לי את מה שתקבל עליה".

במשך שנים, גארי שמר על הגיטרה בקנאות. הוא היה לוקח אותה איתו אפילו לקולנוע כי בדירה שלו לא היה מנעול. היא כמעט נהרסה בתאונת דרכים כשהייתה בתא המטען של מכונית שנפגעה על ידי משאית בלונדון – הצוואר שלה נשבר, אבל תוקן.

ב-2006, כשהוא זקוק לכסף עקב ביטול סיבוב הופעות ובעיות ביטוח (היד שלו התנפחה בעקבות זיהום), גארי החליט בצער למכור את הגיטרה. הוא מכר אותה לסוחר תמורת כ-300,000 פאונד, בתנאי שהיא תלך לאספן פרטי ולא תוצג לראווה. לתדהמתו, הוא גילה שהגיטרה מוצעת למכירה פומבית במחיר מופקע. זה גרר מלחמת מילים פומבית ומכוערת בעיתונות הגיטרות. בסופו של דבר, הגיטרה התגלגלה לידיו של קירק האמט מלהקת מטאליקה, שקנה אותה ב-2014.

החיים בדרכים עם גארי מור היו רוטינה צבאית. העוזר האישי שלו, דארן מיין (שהיה גם כבאי במשרה מלאה), דאג לכל פרט. גארי היה קונה שש חולצות זהות לסיבוב הופעות. אבל הוא היה לובש רק אחת. אחרי כל הופעה, דארן היה צריך לכבס ולגהץ את אותה חולצה בדיוק, כי גארי סירב ללבוש את החדשות התלויות בארון. כשדארן שאל למה, גארי פשוט התעלם והמשיך ללבוש את החולצה המשומשת.

הוא שנא רעש במלונות. הצוות היה צריך לוודא שאין עבודות בנייה ברדיוס הקרוב למלון. מנהל ההופעות סטיב קרוקספורד כמעט נדרס בבריסל כשגארי דחף אותו מהכביש כדי להציל אותו ממונית, בזמן שסטיב היה עסוק בטלפון בניסיון למצוא מלון חלופי כי במלון המקורי היו פיגומים ממול.

שנת 2010 הייתה שנה קשה. גארי נפרד מאשתו ג'ו והיה במערכת יחסים מסובכת עם מעריצה גרמניה בשם פטרה. הוא השמין מאוד, נראה מוזנח והיה מדוכא. הוא אכל ג'אנק פוד ללא הפסקה. למרות זאת, בפברואר 2011 הוא נסע לחופשה עם פטרה בספרד, במלון קמפינסקי באסטפונה. ב-6 בפברואר, דארן מיין קיבל את שיחת הטלפון שכל מנהל אישי חושש ממנה. פטרה הייתה על הקו, מודיעה שגארי מת בשנתו. השמועות החלו לרוץ מיד. מנת יתר? אלכוהול?

החקירה חשפה תמונה עצובה. גארי ופטרה בילו את היום במלון. הם שתו שמפניה וברנדי, ואכלו המבורגר וסנדוויץ'. גארי הלך לישון, ובשלב מסוים פטרה שמעה אותו משמיע קולות חרחור, אך חשבה שהוא נוחר. כשהזעיקה עזרה, זה היה מאוחר מדי.

הפתולוג קבע שגארי לא מת מהתקף לב וגם לא מהרעלת אלכוהול ישירה. הסיבה הייתה שילוב קטלני: לגארי הייתה מחלת לב לא מאובחנת וכבד מוגדל. העובדה שהוא לא שתה הרבה בחודשים שלפני כן דווקא הפכה אותו לפגיע יותר. הכבד שלו לא היה ערוך להתמודד עם כמות האלכוהול ששתה באותו יום. האלכוהול דיכא את מערכת הנשימה והלב הפגוע פשוט הפסיק לפעום. ההמבורגר השומני שאכל האט את ספיגת האלכוהול, כך שרמת האלכוהול בדם עלתה בהדרגה בזמן שישן, עד שהכניסה אותו לתרדמת ממנה לא התעורר.

הלוויה של גארי הייתה צנועה. כריס טסנגרידס, המפיק וחברו הטוב, פנה בכנסייה למתופף ג'ון הייסמן (שעבד עם גארי בסבנטיז בלהקת "קולוסאום 2") ואמר: "אתה קולט שבשלב זה או אחר, גארי רב או הסתכסך עם כל מי שנמצא כאן? ובכל זאת, כולנו כאן". וזה אולי אומר הכל.

גארי מור היה אדם מורכב. הוא יכל להיות קשה, תובעני וילדותי. הוא יכל לפטר נגנים על טעות בודדת או על "פרצוף לא נכון". אבל הוא היה גם אבא אוהב שהמציא סיפורים על "פיית הירח שעשויה מגבינה" לבת שלו, ומוזיקאי שחיפש כל חייו את הצליל האמיתי, הכן והטהור ביותר.

כפי שאמר המתופף אריק סינגר: "הוא לא היה זקוק לכל הארסנל. הוא רצה את הבשר ותפוחי האדמה שלך, אבל לא את כל המטבח והכיור". ובסופו של יום, כשהוא חיבר את הגיטרה למגבר המארשל, לא היה אף אחד אחר שנשמע כמוהו. או כמו שג'ימי פייג' אולי היה אומר: הוא היה האיש שגרם לגיטרה לבכות, אבל גם לצרוח, ללחוש ולשיר את הבלוז כמו שאף לבן מבלפסט לא אמור היה לדעת לעשות. ועדיין - מעטים מדי מדברים עליו כיום. לא מוזר?