האודיסאה המוטרפת של דמיס רוסוס

הוא היה גרגנטואה של עולם הפופ, הר אדם עטוף גלימות משי ששר בקול של מלאך צרוד ומרגש. הוא נמלט ממשטרת הגבולות הבריטית, הקליט להיטים תחת אש המהפכה בפריס, אכל ארוחות שהיו משביעות גדוד שלם וגידל אריה בחצר האחורית. זהו הסיפור הבלתי יאמן על עלייתו של דמיס רוסוס, האיש שרצה להיות סיפור הצלחה – והצליח, ובגדול.

דמיינו את הסצנה: שנת 1974. ארמון מפואר במרחק נסיעה קצרה מפריס. בחדר השינה, שקירותיו מצופים לכה שחורה, ניצבת מיטה בגודל של מסלול מרוצים, אליה מטפסים באמצעות שתי מדרגות. מעל המיטה משתלשלת חופה עשויה תחרה עתיקה מימי לואי ה-15. בחדר האמבטיה, המעוצב בסגנון רומי עם רצפת שיש וברזים מצופים זהב, מתארגן לקראת הופעת היום האיש הגדול ביותר בפופ האירופי.

אבל לפני שהפך לאייקון של נהנתנות, עושר מופרז ומוזיקה שמרעידה לבבות (וצלחות), דמיס רוסוס היה בסך הכל מוזיקאי רעב שניסה לכבוש את העולם. המסע שלו לשם רצוף בתקלות משעשעות, חוזים דרקוניים, בריחות נועזות ועוד.

כדי להבין את התיאבון הבלתי נגמר של רוסוס – לחיים, למוזיקה ולסטייקים – צריך לחזור אחורה, לאלכסנדריה של שנות הארבעים והחמישים. דמיס נולד למשפחה יוונית במצרים, כור היתוך של תרבויות וטעמים. הסבא רבא, ארטמיוס, היה מהפכן מכרתים שהסתובב עם סכין בחגורה ומגפי עור, לפני שהפך לאיש עסקים מהודר באלכסנדריה. דמיס ירש ממנו את השם (ארטמיוס הוא שמו האמיתי) ואת רוח ההרפתקנות, אבל את הגוף ירש מהצד של אמא אולגה.

באופן אירוני, בתור ילד הוא היה רזה כמו קיסם. עד גיל ארבע הוא סירב לאכול, סובל מדיזנטריה כרונית שהפכה כל ארוחה לסיוט. רק אחרי ניתוח להסרת שקדים שביצע רופא שוויצרי, נפתח הסכר. הילד שתיעב אוכל הפך לטורף. "תאכל, ילד שלי, כדי שתהיה יפה", היה המוטו המשפחתי. בתרבות המזרחית של אלכסנדריה, להיות גדול פירושו להיות עשיר ובריא. ודמיס לקח את זה ברצינות.

הוא גדל בבית שבו האוכל היה מרכז היקום. סבתא אלני טיגנה הכל בשומן אווז. השולחן קרס תחת עומס של כבש צלוי, מוסקה עתירת שומן, מאפים מטפטפים דבש ושמנת. הילד דמיס היה מתגנב למטבח וגונב טעימות אפילו מהתערובת להסרת שיער שאמו בישלה מסוכר ולימון. כבר אז, התיאבון שלו היה אגדי. בתחרות אכילת פסטה בצופים, הוא ניצח את כולם – פעמיים. פעם אחת מי אוכל הכי מהר, ופעם אחת מי אוכל הכי הרבה.

אבל גן העדן הזה קרס ב-1956, עם משבר סואץ. המשפחה איבדה את הכל ונאלצה לברוח ליוון. הנחיתה באתונה הייתה קשה. דמיס, שדיבר שבע שפות וגדל כנסיך קולוניאלי, מצא את עצמו מנגן במועדונים אפלוליים כדי לשרוד. חיי הלילה של אתונה עשו שמות בגזרתו. אחרי הופעות עד ארבע לפנות בוקר, הוא היה טורף צלחות של ספגטי וטירופיטקיאס (מאפי גבינה). המשקל החל לטפס, והגיע ל-100 קילו. הוא ניסה דיאטות משוגעות – פעם אחת אכל רק עגל צלוי ואורז במשך ארבעה חודשים כדי להרשים רקדנית בלט אנגלייה בשם ג'ני – אבל האוכל תמיד ניצח.

בקיץ 1966, חייו של דמיס השתנו לנצח. חבר מתופף בשם לוקאס סידראס לקח אותו לדירה במרכז אתונה לפגוש "ילד פלא" מקומי בשם ונגליס פאפאנאסיו. החדר היה עמוס בכלי נגינה, ובמרכזו עמד אורגן האמונד שהוציא צלילים אלקטרוניים שדמיס מעולם לא שמע. ונגליס ביקש ממנו לשיר. דמיס בחר ב"בית השמש העולה". ונגליס נדהם. "יש לך קול ייחודי", הוא אמר. "אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו". עזרה גם העובדה שדמיס ידע לנגן בבס. יחד איתם היה הגיטריסט סילבר קולוריס - אבל חובת השירות בצבא לא איפשרה לו להתקדם עמם.

הם ידעו שיוון קטנה עליהם. הם רצו את לונדון, בירת הפופ העולמית. במרץ 1968, דמיס ולוקאס עלו על רכבת, מצוידים בכרטיסים ובחלומות גדולים. ונגליס היה אמור להצטרף אליהם מאוחר יותר. אבל הגורל, וכנראה גם פקידי המכס הבריטים, חשבו אחרת. בדובר, המוכסים חיטטו במזוודות שלהם, מצאו תמונות של הלהקה וסרטי הקלטה, והבינו מיד: אלו לא תיירים, אלו מוזיקאים שבאים לעבוד בלי אישור. "החוצה!", הם אמרו. דמיס ולוקאס גורשו חזרה ליבשת.

בלית ברירה, הם נסעו לפריס. הם שכרו חדר במלון זול ליד ה"בון מרשה", שם נאלצו להטיל מטבע מי יישן במיטה ומי על הספה. כעבור כמה ימים, ונגליס הגיע ודפק בדלת, המום למצוא אותם שם ולא בלונדון. הם היו תקועים בפריס, בלי כסף, בלי ציוד, ובלי שפה. ואז, כמו בסרט גרוע, פרצה מהפכת הסטודנטים של מאי 1968.

פריס בערה. שביתות כלליות, הפגנות, כאוס ברחובות. ושלושה יוונים רעבים באמצע כל זה. הם בילו שעות בדואר בניסיון לטלפן להורים באתונה ולבקש כסף. הדיאטה שלהם באותם ימים התבססה על נקניקיות מרגז זולות וצ'יפס שמנוני בביסטרואים של הרובע הלטיני. הם היו נואשים.

השמועה אמרה שחברת התקליטים "פונוגרם" עורכת כנס בינלאומי במלון יוקרתי בפריס. החבורה החליטה לנסות את מזלה. הם הגיעו למלון, הציגו את עצמם בפני הבוסים הגדולים והסבירו את מצבם. המנהלים, שראו מולם שלושה פליטים יוונים מוזרים, הציעו להם את מה שדמיס כינה לימים "אחד החוזים הגרועים בהיסטוריה של עסקי המוזיקה".

תחזיקו חזק: חוזה בלעדי לשש שנים, שכלל את כל השירים שיכתבו, תמורת תמלוגים של 2% לשלושתם יחד. כן, קראתם נכון. זה אומר פחות מ-0.7% לכל אחד. המקדמה? 200 דולר עלובים, שאמורים להספיק להם עד שיגיעו התמלוגים הראשונים (בעוד חצי שנה). הם היו זקוקים לכסף נואשות, אז הם חתמו.

אבל לפחות הייתה להם הזדמנות להקליט. הם ירדו למרתף טחוב בפאתי פריס כדי לעשות חזרות. שם נולד השיר RAIN AND TEARS. ונגליס כתב את הלחן, ובוריס ברגמן כתב את המילים. הם הזמינו אולפן ליום אחד אחר הצהריים. ההקלטה הייתה מרוץ נגד הזמן ונגד הקיבה של ונגליס. התזונה הקלוקלת של נקניקיות וצ'יפס עשתה את שלה, והקלידן הגאון סבל מהתקף שלשולים חריף בזמן ההקלטה. בין ריצה לשירותים לבין נגינה על ההאמונד, הם הצליחו להקליט את השיר. פונוגרם אפילו שלחה מזכירה שתעשה קולות רקע. הם סיימו בדיוק בזמן – למחרת הוכרזה שביתה כללית בצרפת והאולפנים נסגרו.

כמה שבועות לאחר מכן, הבלתי יאמן קרה. השיר על הגשם והדמעות של להקת APHRODITE'S CHILD טיפס למקום הראשון במצעד. הם היו להיט היסטרי, אבל בכיס לא היה להם גרוש. ההצלחה הביאה איתה הופעות, אבל הניהול היה, בלשון המעטה, חובבני. הם היו צריכים להגיע להופעה בביאריץ, בדרום צרפת. כלי רכב לא היה להם, אז הם שאלו משאית מהזמר הצרפתי קלוד פרנסואה. הנהג היה ז'אן בוקין, הבעלים של בוטיק היפי מפורסם בפריס, שהלביש אותם מכף רגל ועד ראש בבגדי סאטן, חולצות עם שרוולים תפוחים ומלמלות.

באמצע הדרך, בשיא המהומות של מאי 1968, הם נעצרו במחסום של ה-CRS (המשטרה למהומות). השוטרים החזיקו תת-מקלעים. ברכב ישבו שלושה יוונים שלא דיברו מילה בצרפתית, בלי ניירות, ונהג (בוקין) בלי רישיון נהיגה ובלי רישיונות רכב. המצב נראה אבוד. אבל אז, בוקין שלף את הנשק הסודי שלו: הוא תלש תווית מהז'קט שלו, נופף בה מול השוטר וצעק בדרמטיות: "ז'אן בוקין, החייט של בריז'יט בארדו!". עד היום דמיס לא הבין איך, אבל זה עבד. הם עברו.

הקיץ ההוא היה הזוי. הם היו מקום ראשון במצעדים בכל אירופה, אבל קיבלו שכר רעב של 100 פרנק לערב במועדונים בריביירה. הם הופיעו על אונייה יוונית בשם "לידיה", שהוסבה למועדון לילה. באופן מצמרר, זו הייתה אותה אונייה בדיוק שהביאה את דמיס ומשפחתו ממצרים ליוון ב-1956. דמיס ראה בזה סימן משמיים. הלהקה הפכה לתופעה. הם היו הלהקה האירופית היחידה ששרה באנגלית והצליחה בכל היבשת. הם הקליטו להיט אחר להיט: END OF THE WORLD או IT'S FIVE O'CLOCK או I WANT TO LIVE. להיטי מחץ, אבל תמימותם נוצלה שוב ושוב.

בקיץ 1969 הם יצאו לסיבוב הופעות באיטליה. הובטח להם שהם יופיעו "במועדון הגדול ביותר בנאפולי" ב-15 באוגוסט. אחרי נסיעה מתישה של 20 שעות, הם הגיעו וגילו ש... המועדון לא קיים. יומיים לאחר מכן, הם נשלחו לעיירת נופש מפוקפקת שנראתה כמו סרט של פליני. "איפה האולם?" הם שאלו. המארגנים הצביעו על יציקת בטון תקועה באמצע המים בתוך המפרץ. כשהלהקה סירבה להופיע על הבטונדה הרטובה הזו, הופיעה קבוצה של גברים בעלי פנים ארוכות – המאפיה המקומית. הם הגישו לחברי הלהקה "הצעה שאי אפשר לסרב לה". דמיס וחבריו ניגנו כמו ילדים טובים.

המתחים בלהקה גברו. ונגליס רצה להפסיק להופיע ולהתמקד ביצירה אולפנית מורכבת. דמיס, לעומתו, היה צריך את הכסף מההופעות כדי לממן את סגנון החיים הראוותני שכבר החל לאמץ. החוזה הגרוע שלהם לא סיפק מספיק תמלוגים, והם חיו ממקדמות.

השיא היה הקלטת האלבום הכפול והשאפתני "666", המבוסס על חזון יוחנן. ונגליס הסתגר באולפן, חרג מהתקציב ויצר יצירת מופת פסיכדלית. חברת התקליטים הזדעזעה, במיוחד מהקטע המפורסם שבו השחקנית אירן פאפאס מדמה אורגזמה תוך כדי שהיא ממלמלת טקסטים דתיים. הצנזורה השתוללה, האלבום התעכב בשנה, והלהקה התפרקה. ונגליס נשאר באולפן, ודמיס יצא לכבוש את העולם לבד.

הקריירה של APHRODITE'S CHILD הסתיימה, אבל דמיס רק התחיל. הוא היה מודאג. האם הקהל יקבל אותו כסולן? אז כן - הקהל קיבל אותו. ועוד איך. ההצלחה הייתה מיידית. הלהיט WE SHALL DANCE כבש את אירופה בשנת 1971.

בשנת 1972 הוא פגש את דומיניק, האישה שתהפוך לאשתו ולשותפתו ליצירת דמות ה"פאשה". היא הייתה יפהפייה, מעודנת, והוא כינה אותה "ליידי פרפר". דומיניק לקחה על עצמה את חינוכו הקולינרי של דמיס. הם ערכו מסעות גסטרונומיים ברחבי צרפת, מבקרים במסעדות של השפים הגדולים ביותר – טרואגרו, בוקיז, ורז'ה. דמיס היה מזמין כמעט את כל התפריט.

השילוב של הצלחה מסחררת, כסף שנשפך כמו מים ואהבה לאוכל, יצר את המפלצת (החביבה) שכולנו מכירים. דמיס הפך למותג של אדם ענק, עשיר ונהנתן. בשנת 1973 הוא שחרר את FOREVER AND EVER, שמכר 15 מיליון עותקים. הוא עשה 300 הופעות בשנה. הכסף זרם, ודמיס ידע בדיוק מה לעשות איתו: לבנות ארמון.

בשנת 1974 קנו דמיס ודומיניק את ארמון חלומותיהם והפכו אותו לתפאורה של סיפורי אלף לילה ולילה. הסלון צופה במשי, והכניסה עוטרה בנברשת קריסטל ענקית שהוזמנה בחלקים מלונדון. דומיניק בילתה שבועיים בהרכבתה, רק כדי לגלות אחר כך את אותה נברשת בדיוק בחנות בפריס בחצי מחיר (וכבר מורכבת).

המטבח היה הלב הפועם של הבית. הוא היה עצום, מצויד בגריל מסעדות ותנורים תעשייתיים. הצוות בבית מנה שישה אנשים, כולל טבח פרטי ומטפלת בכלי הכסף. אבל זה לא היה רק האנשים שאכלו שם. דמיס החליט שארמון צריך חיות אקזוטיות. הוא הביא הביתה גורת אריות. היא גדלה במהירות, וצרכה כ-3 קילו של בשר בקר משובח ביום. כשהיא גדלה מדי והחלה להפחיד את הילדים, דמיס נאלץ לתרום אותה לגן החיות בפרז'וס. חוץ מהאריה, היו שם שמונה כלבים, כולל דוברמן אימתני בשם "ליטו". דמיס היה לוקח את ליטו לסיבובי הופעות, שם תפקידו היה לשמור בחדר ההלבשה על המזוודה עם הכסף המזומן.

ארוחות הערב אצל הרוסוסים היו אגדיות. הם היו מארחים שלוש פעמים בשבוע. התפריטים היו מופרכים. פואה גרא הוגש בפרוסות עבות כמו סטייק, טראפלס (כמהין) שלמים הוגשו על צלחות נפרדות. כשהם אירחו מסיבות גדולות, הם הזמינו את הקייטרינג הכי יקר עם 24 מלצרים. והיינות? רק הטובים ביותר: שאטו ד'יקאם 67, לאפיט רוטשילד 61, שמפניה קריסטל רודרר. דמיס החזיק במרתף יינות שהרכיב במכירות פומביות. הוא טען שהוא שותה רק בשביל הטעם, ולעולם לא יין גרוע. "עדיף לשתות קוקה-קולה מאשר יין בינוני", הוא היה אומר.

חברי הלהקה והצוות שעבדו איתו השמינו כולם מעצם השהייה במחיצתו. הוא סיפר שפגש פעם בסקנדינביה את הזמר איוון רברוב, והשניים חיסלו כבש שלם ביניהם. "אני חושב שהוא אכל יותר ממני", הודה דמיס בצניעות, "הוא ענק אמיתי, גובהו כמעט שני מטר".

באמצע שנות השבעים, דמיס היה בשיאו. הוא טס במטוס פרטי שנשלח על ידי השאה של איראן כדי לשיר ביום ההולדת של הקיסרית. במרקש, הוא שר למלך חסן השני באוהל ענק שהוקם בחצר הארמון, כשהמלך הנלהב עולה לבמה ומנסה לנצח על התזמורת. בערב הסעודית הוא הוזמן למסיבות מדבר אצל אמירים, שם אכלו כבשים שלמים שנצלו בתוך בורות חול לוהטים. הוא גם הגיע אז לישראל וביקורו פה הפך להיסטריה - "רוסוס-מאניה!".

ההצלחה שלו הייתה חוצה גבולות ותרבויות. נשים אנגליות השתגעו אחריו. הוא ייצג עבורן רומנטיקה לטינית פראית. הניגוד בין המראה הפיזי המאיים, השעיר והעצום, לבין הקול הגבוה, המלאכי והעדין, המיס לבבות. הוא עלה לבמה בשיער פרוע, חולצות פתוחות שחשפו חזה וגלימות עם שסעים שהראו רגליים שעירות. וזה עבד.

אבל החגיגה לא יכלה להימשך לנצח. המשקל המשיך לטפס, הבריאות החלה לאותת מצוקה, וחיי הנישואין עם דומיניק סבלו מההיעדרויות הממושכות ומההגזמות. דמיס התעייף מלשחק את התפקיד של "הפאשה". הוא שילם מיליונים במיסים, החזיק ארמון בצרפת שכמעט לא גר בו, וצוות עובדים יקר. הוא הבין שהכניס את עצמו לסוג של כלוב. ציפור שיר כלואה.