האוזניים של המהפכה: סיפורם של הביטלס דרך עיניו של ג'ורג' מרטין

סיפורה של להקת הביטלס סופר אין-ספור פעמים, אך מעטים זכו לראות את המהפכה המוזיקלית מקרוב כמו ג'ורג' מרטין. מרטין, המפיק המוזיקלי של הלהקה, היה לא רק האדם שגילה אותם ונתן להם את ההזדמנות הראשונה, אלא גם דמות מפתח בצל שלהם, בתרגום רעיונותיהם למציאות אולפנית ובדחיפתם לגבהים אמנותיים חדשים.

הגילוי: "אולי יש פה משהו"

באפריל 1962, ג'ורג' מרטין, אז מנהל הלייבל הצנוע "פארלופון" בחברת EMI, היה מתוסכל וחיפש בנרות את אמן הפופ שישים את הלייבל שלו על המפה. הוא קינא בהצלחה הקלה של מתחריו, כמו נורי פראמור שהפיק את קליף ריצ'רד. שיחת טלפון מחברו, סיד קולמן, מנהל חברת התקליטים ARDMORE & BEECHWOOD, שינתה הכל. זה סיפר לו על "בחור בשם בריאן אפשטיין" שהגיע עם קלטת של להקה ללא חוזה הקלטות.

מרטין הסכים לפגוש את אפשטיין, שהתגלה כ"צעיר נקי, מנומס ומקסים". אפשטיין הגיע לפגישה לאחר שנדחה על ידי כל חברות התקליטים הגדולות, כולל DECCA, PYE, פיליפס ואף בכירים אחרים ב-EMI עצמה. ההקלטה שאפשטיין השמיע למרטין הייתה רחוקה מלהיות מדהימה. היא כללה שירים ישנים וחומר מקורי בינוני (את הסיפור השלם על זה תמצאו בספרי, "ביטלמאניה!"). "יכולתי להבין למה אנשים דחו אותה", כתב מרטין בספרו. אבל למרות זאת, הוא זיהה "איכות צליל לא רגילה, חספוס מסוים" ושילוב קולות ייחודי. הוא הרגיש "שיש שם משהו מוחשי שגרם לי לרצות לשמוע עוד". הוא לא קפץ מהכיסא, אבל זה קשור למשהו "שווה בדיקה".

ב-6 ביוני 1962, הלהקה הגיעה למבחן הקלטה באולפנים באבי רואד. מרטין התרשם מיד מאישיותם הכובשת. "הם פשוט היו אנשים נהדרים להיות איתם", הוא ציין. המתופף דאז, פיט בסט, שתק לאורך כל המפגש. למרות שבסט היה "הכי חתיך בחבורה", מרטין לא התרשם מנגינתו. הוא אמר לאפשטיין שהתיפוף "לא מספיק טוב... הוא לא יציב", והעדיף להשתמש במתופף אולפן. הערה זו הייתה הקש האחרון עבור הלהקה, שרצתה להחליף את בסט ברינגו סטאר. באשר לכתיבת השירים שלהם, מרטין היה משוכנע שלחומר המקורי שלהם "אין עתיד מסחרי".

בניית הצליל הביטלסי

החוזה הראשוני שהביטלס חתמו עליו היה "קשוח". הם קיבלו פני אחד למכירת תקליט, לחלוקה בין חמשת החברים (כולל אפשטיין), עם עלייה הדרגתית לרבע פני בכל שנה. בתחילת הדרך, מערכת היחסים הייתה ברורה: מרטין היה "כמו מורה ותלמידיי, הם עושים מה שאמרתי". תפקידו היה להפוך את שיריהם ל"הצהרה מסחרית, תמציתית": לוודא שהשיר באורך הנכון, בסולם המתאים, ובעל מבנה מהודק עם פתיחה וסיום קליטים. למשל, הוא זה שהציע להתחיל את CAN'T BUY ME LOVE עם הפזמון כדי "ללכוד את האוזן מיד".

מרטין, שלמד מוזיקה קלאסית, הדגים להם אקורדים, בעוד פול מקרטני וג'ון לנון החלו ללמוד פסנתר. התקשורת לא תמיד הייתה פשוטה. מרטין זכר איך הם לא הצליחו להבין למה צריך לכתוב תווים שונים לכלי נשיפה שעוברים טרנספוזיציה (שינוי מסולם לסולם). "זה מטופש לגמרי, לא?", הם אמרו לו בעקשנות.

עם הזמן, הדינמיקה השתנתה. "זה היה שינוי הדרגתי של כוח", כתב מרטין בספרו. "בסוף, אני הייתי המשרת והם היו האדונים". הצלחתם אפשרה להם חופש אמנותי, ומרטין זיהה את כישרונם הגובר. "יכולתי להכיר שרעיון של מישהו מהם היה יותר טוב מרעיון שהגיע ממני".

כיבוש אמריקה והיסטריית הביטלאמניה

ההצלחה באמריקה הייתה היעד הנכסף. "זה היה חשוב כי, בפשטות, זה היה שוק התקליטים הגדול בעולם". לפני הביטלס, אף אמן בריטי לא הצליח להגיע לשם באופן משמעותי. המשימה לא הייתה קלה. חברת התקליטים קפיטול, שהייתה בבעלות EMI, דחתה אותם שלוש פעמים עם הטיעון ש"הביטלס לא יעשו שום דבר בשוק הזה". רק בתחילת 1964, לאחר לחץ בלתי פוסק, הם הסכימו להוציא תקליט אחד על תנאי.

כשהביטלס נחתו בניו יורק, הם נתקלו בטירוף קולקטיבי מוחלט. ג'ורג' מרטין, שהיה שם, מתאר גברים בגיל העמידה שהלכו בשדרה החמישית עם פאות של הביטלס, והכיכר מחוץ למלון פלאזה הייתה "דחוסה באנשים, כמו כיכר טרפלגר בליל בחירות". במופע בוושינגטון קולוסיאום, באצטדיון אגרוף, הוא מצא את עצמו צורח יחד עם הקהל.

אבל לצד ההצלחה, היו גם צדדים אפלים. מרטין מתאר בספרו פחד אמיתי לשלומם ובמיוחד בקונצרט בדנוור, שם הבין כמה פגיעים הם היו למתנקש פוטנציאלי בקהל העצום. המתח גבר לאחר האמירה המפורסמת של לנון שהם "יותר פופולריים מישו". למרות שהוא הצטער על כך, הלחץ הציבורי היה עצום. הביטלס נאלצו לפתח מילת קוד, "נכים!" - כדי להתריע זה לזה על מעריצים שנדחפים אליהם בתקווה למגע מרפא.

פסגת היצירה: סרג'נט פפר

עד 1966, הביטלס ומרטין היו מוכנים ל"ניסוי". האלבום ריבולבר כבר רמז על שינוי סגנוני, אך סרג'נט פפר היה "נקודת המפנה". מרטין ראה באלבום זה את הרגע שבו הביטלס הפכו "מלהקת רוק'נ'רול רגילה למשפיעים על ההיסטוריה של הביצוע האמנותי".

האלבום נולד מתוך שיר שבכלל לא נכנס אליו: "שדות תות לנצח". מרטין תיאר איך ג'ון לנון הביא שתי גרסאות שונות לגמרי של השיר – אחת איטית ואחת מהירה, בסולמות ובקצב שונים. לנון ביקש לחבר ביניהן. "יש רק שתי בעיות", אמר לו מרטין, "הן בסולמות שונות ובקצב שונה". ללנון לא היה איכפת. הוא רצה תוצאה ועם ההוראה עזב את האולפן. בסוף, על ידי האצת גרסה אחת והאטת השנייה, מרטין - עם הטכנאי ג'ף אמריק - הצליח לחבר אותן בעריכה מדויקת מדהימה.

הרעיון לאלבום קונספט הגיע מפול מקרטני לאחר הקלטת שיר הנושא. "למה שלא נעשה את האלבום כאילו להקת פפר באמת קיימת?", הוא הציע. מרגע זה, האלבום פיתח חיים משלו בעיניו של מרטין. העטיפה עצמה הייתה פרויקט אמנותי שעלותו הייתה גבוהה, היא עוררה פאניקה בחברת EMI, שחששו מתביעות דיבה מכל הדמויות המופיעות בה. (כרגיל, כל מה שאני מתאר פה בא בהרחבה רבה הרבה יותר בספרי, "ביטלמאניה!")

הצד העסקי, אפל והסוף

מאחורי ההצלחה האמנותית עמדת מציאות עסקית מורכבת. בריאן אפשטיין, שלמרטין היו עמו יחסי חברות קרובים, היה איש של "סטייל... תמיד שמפניה וסלמון מעושן". הוא זה שהעניק ללהקה את תדמיתה המוקפדת, עם החליפות נטולות הצווארון . מותו בשנת 1967 היה מכה קשה.

המיזם העסקי של הלהקה, "אפל", היה לדברי מרטין "פיאסקו מוחלט שעלה להם מיליונים". מרטין תיאר אותו כרעיון אוטופי וראוי לשבח, שנוהל על ידי "ארבעה אידיאליסטים ללא איש שהיה באמת אחראי". המיזם משך אליו דמויות מפוקפקות, שהבולטת בהן הייתה "מג'יק אלכס", טכנאי אלקטרוניקה יווני שעשה יותר רעש מאשר המצאות באמת אפקטיביות. אלכס הבטיח ללהקה הרים וגבעות. בסוף דבר, הוא נכשל כישלון חרוץ בבניית האולפן של אפל. זה גרם לביטלס להבין שהוא לא באמת נחוץ.

הסוף של הלהקה, מנקודת מבטו של מרטין, באה עם הכנסתו של אלן קליין לניהול עסקיהם, צעד שפול מקרטני התנגד לו נחרצות.

ג'ורג' מרטין לא לקח קרדיט על כתיבת שירי הביטלס. "התשובה היא בהחלט לא", הוא ענה לשאלה אם כתב את לחניהם. "לא הייתה לי את הגישה הפשוטה שלהם למוזיקה". הוא ראה את ג'ון ופול כ"קול פורטר וג'ורג' גרשווין של דורם", וככישרונות מרכזיים בלהקה. "שניים שהיו חזקים מאוד, ושלושת האחרים היו שחקני משנה", הוא כתב, כולל את עצמו בשלושת האחרים.

עם זאת, אין ספק שתרומתו הייתה חשובה ביותר. כפי שהוא סיכם, מערכת היחסים שלהם הייתה "מאמץ צוותי". השילוב בין האמנות הגולמית של הלהקה והידע המקצועי והאוזניים החדות של מרטין, הוא שהפך את הביטלס למה שהיו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459