סופרטראמפ - להקה עם סדקים

להקת סופרטראמפ תמיד נראתה כלפי חוץ כמו הלהקה הכי מנומסת, מחושבת ומדויקת בעולם הרוק, אבל מאחורי הצלילים המושלמים של כל תקליט ותקליט שלהם, הסתתרה מערכת יחסים אישית ומקצועית מורכבת, מרתקת ולעיתים קרובות מאוד לא קלה. כמו כל מערכת נישואים ארוכת שנים (ורוב חברי הלהקה בהחלט הגדירו זאת ככה), גם הסיפור של סופרטראמפ הוא סיפור על קסם יצירתי, ריבים אגוצנטריים, פערים מעמדיים בלתי ניתנים לגישור והרבה מאוד מוזיקה.

הכל התחיל בסוף שנות השישים, כשיורש העצר והספונסר הכלכלי, סם מיסגאס, החליט לתמוך מוזיקלית בקלידן בשם ריק דייויס. ריק פרסם מודעה בעיתון מלודי מייקר תחת הכותרת "הזדמנות אמיתית" כדי לגייס נגנים להרכב חדש. מי שזיהה את ההזדמנות היה רוג'ר הודסון, צעיר מופנם ובוגר פנימייה יוקרתית. באודישן הראשון שלו, בו הוא שר את DEAR MR FANTASY של להקת טראפיק, אחד המארגנים במקום ניגש לריק ולחש לו בסוד: "הסנוב הדחפן הזה מאוקספורד חזר". למזלנו, במקום לזרוק אותו מכל המדרגות, ריק, שהיה מותש לחלוטין מאינספור אודישנים כושלים ורועשים, הזמין את רוג'ר לפאב המקומי. שם, מול כוסות בירה, הם השתכרו, סיפרו בדיחות, קיטרו על עולם המוזיקה והבינו מיד שיש ביניהם חיבור עמוק.

אבל ההתחלה הייתה רחוקה מלהיות מזהירה. ההרכב הראשוני כלל את הגיטריסט ריצ'רד פאלמר, בחור גבוה ודי פומפוזי. הלהקה חייתה יחד בבית שכור באזור סארי, והחוויה הייתה סיוט מתמשך. "שגענו אחד את השני", נזכר רוג'ר באותם ימים. למעשה, חברי הלהקה כמעט ולא בילו יחד מבחינה חברתית, ואפילו אכלו במשמרות רק כדי להימנע ממפגש זה עם זה במסדרון. מבקרים בבית סיפרו שהאווירה הייתה כל כך עכורה שמעטים העזו לחזור ולבקר.

"רבנו המון עם ריצ'רד פאלמר", סיפר רוג'ר על ההקלטות של התקליט הראשון והשני שלהם. בסופו של דבר, המתח בין ריק ורוג'ר לבין פאלמר הגיע לנקודת רתיחה. סם, הפטרון, התערב והחליט שפאלמר חייב ללכת. פאלמר לא נשאר חייב ועזב בסטייל משלו: הוא שלח לסם פתק פרידה פיוטי, בו ציטט שורה מהמחזמר "ברנשים וחתיכות", ולחברי הלהקה הוא שלח מסר תמציתי הרבה יותר: "לכו תזדיינו!"

הליבה, הלב הפועם והעצב החשוף של סופרטראמפ, הייתה תמיד מערכת היחסים בין ריק דייויס לרוג'ר הודסון, והיא הייתה הכל חוץ משגרתית. "יש לנו מערכת יחסים מוזרה", הודה רוג'ר בגילוי לב. "שנינו עופות מוזרים, ומעולם לא הצלחנו לתקשר יותר מדי ברמה המילולית. יש קשר מאוד עמוק, אבל הוא בהחלט בעיקר ברמה המוזיקלית".

הפערים ביניהם היו תהומיים. ריק הגיע ממשפחת מעמד הפועלים בעיירה התעשייתית סווינדון, ומה שהניע אותו בצעירותו להיכנס לעולם המוזיקה היה, לפי עדותו, הפחד המשתק להיזרק בחזרה לעבודה במפעל. רוג'ר, לעומת זאת, גדל בחינוך פרטי ומוגן בבית אמיד, והמוזיקה הייתה עבורו מפלט ודרך למרוד בחינוך הנוקשה שספג. "ריק הוא הטיפוס החזק והשותק, ורוג'ר הוא הסייד-קיק שרוצה לרצות", תיאר אותם עיתונאי שניסה לראיין אותם ללא הצלחה יתרה. ריק עצמו עקץ לא פעם את הרקע הפריבילגי של שותפו: "רוג'ר הלך ישר מהפנימייה לתוך להקת רוק, כך שהניסיון האישי שלו די מוגבל באזור הזה".

נקודת השבר האידיאולוגית (או לפחות הרחבת התהום) הגיעה כנראה אי שם ב-1972, כשרוג'ר, בעידודו של איש הסאונד ראסל פופ, החליט להתנסות באל.אס.די בניסיון להשתחרר מההתניות של חינוכו הקפדני. ריק, שתמיד רצה לשמור את שתי הרגליים יציבות על הקרקע, סירב בתוקף להצטרף לחוויה. "התוצאה של הטריפ שלי הייתה שהראש שלי נפתח לכל מיני דברים ששלו לא", ניתח רוג'ר את המצב. "זה יצר מחסום, כי לא יכולנו לחלוק את החוויה הזו יחד". בעוד שרוג'ר יצא למסע חיפוש אחר הארה רוחנית ואלוהות (כפי שמשתקף היטב בטקסטים שכתב בהמשך), ריק נשאר הציניקן שכותב מתוך פרנויה, ייאוש ומציאות מחוספסת של הרחוב. האל.אס.די יצר, לפני כן, גם חיץ בין ג'ון לנון ופול מקרטני. לנון רצה לצאת לכמה שיותר טריפים. מקרטני פחד מהסם. הקשר ביניהם לא חזר להיות אותו הדבר מאז.

"הוא אף פעם לא היה הבחור שהכי קל לתקשר איתו", אמר רוג'ר על ריק, ספק בתסכול ספק בהערכה. "הוא לא נפתח לאנשים בכלל... הוא פשוט אכפתי מדי, הוא רגיש מדי".

המתחים חלחלו עמוק גם לתוך תהליך היצירה. ריק התעצבן לעיתים קרובות מהטקסטים של רוג'ר, במיוחד מהנטייה הגוברת שלו להכניס אלמנטים דתיים לתוך השירים. "עשיתי לרוג'ר חיים די קשים עם השיר LORD IS IT MINE, אבל הוא עדיין קיבל את מבוקשו", סיפר ריק באנחה. "הוא בדרך כלל מקבל את מבוקשו". הוויכוחים הגיעו לשיא גם סביב שיר הנושא, מאותו תקליט, של מה שיהפוך ללהיט הגדול ביותר שלהם. רוג'ר כתב את BREAKFAST IN AMERICA שמונה שנים לפני שהוקלט. ריק לא סבל את המילים, במיוחד את השורה הפותחת שלדעתו הייתה סתמית, בנאלית וטפשית מדי. ריק ניסה לדחוף את רוג'ר לכתוב משהו מצחיק או רלוונטי יותר, אבל רוג'ר התעקש, והגרסה המקורית, שהפכה להמנון פופ עולמי, נשארה.

אך למרות חילוקי הדעות התהומיים, רוג'ר הבין את הערך האדיר שבחיכוך הזה: "זה עשה לי טוב, כי ריק שמר עלי מללכת יותר מדי רחוק בכיוון הרוחני... יש לו דרך מאוד ארצית לכתוב, שמאזנת את הסגנון הקליל והמלודי שלי". התחרות הנסתרת הזו היא שהפכה כל שיר של הלהקה ליצירת מופת של ניגודים, למרות שאחרי העבודה על התקליט השלישי, CRIME OF THE CENTURY, השניים למעשה הפסיקו לחלוטין לכתוב יחד באותו חדר. הם המשיכו לחלוק את קרדיט הכתיבה המשותף מתוך הבנה פסיכולוגית מבריקה שפיצול הקרדיט עלול להרוס את הקסם הפנימי של הלהקה.

אם ריק ורוג'ר היו שני הקטבים ההפוכים, שאר חברי הלהקה היו צריכים להיות חומר הבידוד, הדבק והפסיכולוגים. דאגי תומסון, הבסיסט הסקוטי המכונה "הגורמה של גלזגו" בזכות חיבתו למסעדות יוקרה, היה האיש המעשי. רוג'ר עצמו הודה ללא היסוס: "בלי דאגי לא היינו כאן היום. בלי האנרגיה שלו לקחת את העמימות האמנותית של ריק ושלי וליישם אותה בעולם האכזר של עסקי הרוק, לא היינו קיימים". דאגי היה זה ששמר על הלהקה שפויה בתקופות הכי חשוכות, כשחבריה שקלו לוותר על הכל.

ג'ון הליוול, איש כלי הנשיפה, היה המשוגע התורן ואיש החזית מול הקהל. בזמן שריק ישב חמוץ פנים מאחורי הקלידים ורוג'ר ריחף בעולמותיו, ג'ון סיפק את ההומור ואת הקשר הבריטי השובב עם הקהל. באופן אירוני, לרוג'ר ולג'ון היו חילוקי דעות משעשעים משלהם: "הוא לא מת על גיטרה חשמלית ואני לא מת על סקסופון, אז אנחנו מקניטים אחד את השני ללא רחמים", גילה רוג'ר. ג'ון, אגב, פשוט אהב את חיי ההופעות והמסעות, בזמן שריק רק רצה לסיים את ההופעה ולחזור הביתה, עובדה שיצרה תסכול הדדי נוסף.

בוב סיבנברג, המתופף האמריקאי, נאלץ לנווט בין מאבקי הכוח היומיומיים. "זו דמוקרטיה", אמר בוב פעם בחיוך ציני, "אבל רוג'ר היה מאוד בשליטה באותו זמן, וריק נכנס לקחת פיקוד כשהוא חשב שצריך". בוב אפילו ניסה פעם אחר פעם להכניס שירים משלו ללהקה, אך הצמד הדורסני שלט באגף הכתיבה ביד רמה ולא השאיר מקום.

הפרפקציוניזם של סופרטראמפ היה מפלצת רעבה שגבתה מחיר נפשי לא פשוט. לא פעם, לאחר הופעות מול קהל אקסטטי ששאג לעוד, הצוות חזר לחדר ההלבשה כשהוא שקוע בדיכאון עמוק - הם הרגישו שמערכת ההגברה לא נשמעה מספיק טוב, והם לא היו מרוצים מחצאי זיופים. החיפוש האובססיבי אחר השלמות בהקלטת כל תקליט באולפן הוביל לימים ושבועות של מריטת שערות.

המתח הזה השתקף בצורה המושלמת ביותר בנשים שאיתן בחרו דייויס והודג'סון לחלוק את חייהם. בזמן סיבובי ההופעות המפלצתיים של הלהקה, שהשתמשו ב-50 טון של ציוד סאונד, תאורה בשווי מיליון דולר וצוות שכלל "טרמפטס" (רואודים שלבושים בטוקסידו מהודר), המנהיגים חיו בשני יקומים מקבילים.

ריק דייויס נשא לאישה את סו, אשת עסקים ניו-יורקית שלקחה על עצמה את כל ניהול מועדון המעריצים והמרצ'נדייז של הלהקה. בני הזוג דייויס אימצו אורח חיים בורגני, ואפילו בזמן סיבובי ההופעות שהו לא פעם במלונות נפרדים משאר הלהקה. "לפעמים אנחנו אוהבים להתלבש יפה ולצאת לארוחת ערב", הסבירה סו את הריחוק שלהם משאר הצוות. ריק עצמו החל ללבוש ג'ינסים מעוצבים של קלווין קליין ושקל ברצינות לעבור לשכונת בברלי הילס היוקרתית.

לעומתו, רוג'ר הודסון מצא את ייעודו המיסטי ונישא לקארונה (לשעבר קארן), אישה שהגיעה מקומונה בקליפורניה. אורח החיים שלהם כלל מדיטציה, מזון בריאות צמחוני, והתעלמות מוחלטת ממלונות חמישה כוכבים: בזמן סיבובי ההופעות הם העדיפו לטייל בדרכים יחד. רוג'ר הרבה לצאת בהצהרות רוחניות בנוגע ליצירה שלו באותה תקופה: "אני לא חושב שהמוזיקה מגיעה ממני; היא זורמת דרכי". הוא פיתח חרדות מקריסת החברה המודרנית, חיפש אדמות בטוחות לרכישה ואפילו שקל לאגור כספים כדי לשרוד משבר כלכלי עולמי עתידי. הודסון מצא את מעורבותה העסקית של אשת חברו ללהקה דבר לא נעים כלל וכלל עבורו. המתח היה ניכר.

לאחר סיום מסע ההופעות המתיש שנועד לקדם את התקליט BREAKFAST IN AMERICA, חברי הלהקה הרגישו את הצורך לברוח אחד מהשני. רוג'ר, שהלך ונעשה רוחני ומסוגר יותר, החליט לעזוב את לוס אנג'לס, שהפכה לעיר המגורים של רוב חברי הלהקה, ועבר לצפון קליפורניה המבודדת. הפער הפיזי הזה הפך במהירות לריחוק הנפשי.

"באותה תקופה", מספר דאגי, "אורח החיים של כולם השתנה די הרבה. כולם התרחקו ודי לא התראינו. כשכבר חזרנו להיפגש, זה אף פעם לא התחבר כמו קודם". בוב הוסיף: "בהתחלה המצב של רוג'ר, שגר כל כך רחוק, לא נראה בעייתי מדי. אבל לריק הייתה בעיה לנסוע עד לשם. אז זה היה מוזר כי ריק לא תמיד היה שם". הליוול כינה את המצב בצחוק מריר: "המלחמה בין הצפון לדרום". הניסיון למצוא פשרה אולפנית (לפצל את זמן ההקלטות בין שתי הערים) הוביל רק לאווירה מתוחה ועכורה יותר. בסופו של דבר, הקלטת התקליט האחרון של ההרכב במתכונת זו, הייתה סיוט דיפלומטי. ריק ורוג'ר נאבקו על הכיוון המוזיקלי – פופ מול יצירות מורכבות – מה שהוביל לפשרה שדיללה את התוצאה הסופית.

בסיבוב ההופעות האחרון שלו, רוג'ר אף בחר לנסוע בקרוואן פרטי יחד עם משפחתו, וסירב להצטרף למטוסי הסילון של שאר הלהקה, רק כדי לשמור על המרחב האישי שלו הרחק מהטירוף.

הסוף היה רק עניין של זמן. בסיום מסע ההופעות העולמי, החליט רוג'ר הודסון לפרוש סופית כדי להקדיש את זמנו למשפחתו הצעירה ולצמיחתו הרוחנית, ולהתרחק מהשחיקה של עולם התקליטים וההופעות. הנישואים המורכבים בני ה-13 שנה הגיעו לקיצם. "קבוצה היא כמו נישואים מאוד מסובכים", סיכם זאת ריק בפילוסופיות חמוצה וטיפוסית, "וכמובן שאחרי כמות כזו של זמן, מתחילים לעלות אחד לשני על העצבים".