האור הירוק של פיטר גרין

זה ידוע שפיטר גרין לא היה סתם עוד גיבור גיטרה של שנות השישים. בעוד שגיטריסטים אחרים בסצנה הבריטית עסקו בלעשות פוזות של אלילי רוק, גרין היה עסוק בחיפוש אחר האמת, או לכל הפחות, בניסיון נואש לברוח מהתהילה. בי.בי. קינג אמר עליו פעם שגרין היה "היחיד שגרם לי להזיע", משפט שמסכם אולי טוב מכול את כישרונו החד-פעמי של הבחור היהודי מלונדון.

פיטר אלן גרינבאום נולד ב-29 באוקטובר 1946 בלונדון, היישר לתוך מציאות של אחרי מלחמת העולם השנייה. סבו מצד אמו, מארק רחמן, היה כנר מחונן מאוקראינה, ואילו סבו מצד אביו עזב את משפחתו וחזר לפולין בשנות העשרים. משפחתו של פיטר חוותה על בשרה את האנטישמיות כשהחולצות השחורות של הפשיסט אוסוולד מוסלי צעדו ברחובות והטילו אימה על תושבים יהודים. המצב הוביל את אביו, ג'ו, לשנות את שם המשפחה מגרינבאום לגרין ב-1948, בתקווה שזה יחסוך מהם צרות. סנדרה אלסדון-ויגון, דוגמנית שהייתה חברתו של פיטר באותן שנים, סיפרה שהבלוז של גרין היה במהותו "בלוז יהודי", כזה שנבע מהכאב העמוק וההקנטות שחווה כילד.

למרות שהיה תלמיד מבריק, גרין בחר לעזוב את בית הספר בגיל 15 והתגלגל לעבודה כשוליית קצב – עבודה שהוא ממש לא הצטיין בה. "לא יכולתי להשתלט על זה. אף פעם לא קלטתי כלום", הוא הודה שנים מאוחר יותר. אחרי הקריירה הקצרה והמדממת, הוא עבר לעבודה זוהרת לא פחות: פוליטורה – ליטוש וצביעה של ארונות טלוויזיה משומשים בחברה למוצרי חשמל. העבודה הזו הכניסה אותו לדיכאון עמוק, עד כדי כך שהיו לו סיוטי לילה שבהם השמיים מלאים במכשירי טלוויזיה ישנים שעפים מעליו. למרבה המזל של עולם המוזיקה, מנהל העבודה נזף בו יום אחד על חוסר יעילות, ופיטר פשוט קם, עזב, והחליט שהגיע הזמן להתמקד במוזיקה.

השיר הראשון שפיטר אי פעם טרח ללמוד על הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו לא היה קלאסיקת בלוז עמוקה ממיסיסיפי, אלא סולו הגיטרה מתוך נעימת הנושא של סדרת המערבונים האמריקאית GUNSMOKE. ההתחלה המקצועית שלו הייתה מגוחכת באותה מידה: הופעת הבכורה שלו כמוזיקאי מקצועי בלהקתו של ארול דיקסון הסתיימה באסון צורב, כשפיטר גילה שהם מנגנים אקורדים מתקדמים של ג'אז-בלוז. "פשוט עמדתי שם על הבמה ולא הצלחתי לנגן אפילו תו אחד", הוא הודה.

אז את דרכו המוזיקלית הרצינית קצת יותר הוא התחיל דווקא על גיטרה בס, פשוט כי הוא אהב את "מראה הבשרני והמוצק שלה. משם החל להתרוצץ בין הרכבים כמו ה-MUSKRATS, ואף הצטרף ללהקת ה-LOONERS של פיטר בארדנס (כן, ההוא שבהמשך יקים את להקת קאמל) ולהרכב ה-SHOTGUN EXPRESS לצד רוד סטיוארט וזמרת בשם בריל מרסדן, שהייתה אהבתו הרצינית הראשונה. בין לבין, הוא חווה שיא של חוסר הערכה ב-1966, כשהוא הגיע לאודישן עבור להקה בשם THE PETER B'S LOONERS (של בארדנס). המתופף של הלהקה באותו זמן היה בחור צעיר ורזה במיוחד בשם מיק פליטווד. פליטווד ממש לא התרשם מהגיטריסט הביישן עם פאות הלחיים העבות. "פשוט הרגשתי שהוא מוגבל מדי כנגן גיטרה", הודה פליטווד מאוחר יותר על האודישן של פיטר. "לקחתי את הדרך הקלה ואמרתי לחבר'ה 'טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב'". זאת הייתה, לדברי פליטווד עצמו, "הטעות הכי גדולה של החיים שלי". למזלם, הקלידן פיטר בארדנס התעקש לתת לו הזדמנות, וגרין התקבל. פליטווד, אגב, הודה אחר כך שמאותו רגע גרין הפך לגיטריסט האהוב עליו בעולם.

הפריצה הגדולה של גרין הגיעה בקיץ 1966, כשהתבקש להיכנס לנעליו העצומות של אריק קלפטון (שכונה אז "אלוהים" אך ביקש לברוח מאנגליה ליוון) בלהקתו של ג'ון מאייאל, הבלוזברייקרס. המשימה לא הייתה פשוטה. בהתחלה, הקהל צעק לו "איפה אריק?" וגרין נטה לקחת את ההשוואות האלה קשה לליבו, אך כישרונו הטהור השתיק את המבקרים מהר מאוד.

גרין, שפוטר בעבר מהלהקה של מאייאל רק כי קלפטון חזר לאנגליה, קיבל שוב אור ירוק להיכנס ללהקה כשקלפטון בחר להקים את להקת CREAM. מאייאל הפך לסוג של דמות אב עבור גרין ולימד אותו איך לכתוב שירים מתוך חוויות אישיות. יחד הם הקליטו את התקליט החשוב A HARD ROAD, שבו גרין הפגין את כישוריו הייחודיים, תוך שימוש מבריק בצליל פידבק מבוקר שהשאיר את עולם המוזיקה פעור פה. ההערכה כלפיו הגיעה לשיאה כשפסנתרן הבלוז, אדי בויד, הכריז שגרין הוא פשוט "אדם שחור שהתהפך מבפנים החוצה".

בכל הנוגע למוזיקה, גרין יכול היה להיות פדנט קשוח. כשהוא גילה שמיק פליטווד נוהג לשתות יותר מדי בהופעות (עוד בימים שניגנו אצל ג'ון מאייאל), הוא היה נועץ בו מבט קפוא ואומר בקור: "מיק, אתה שיכור לגמרי! אתה פשוט לא עושה את זה כשאני על הבמה".

גרין החליט לעזוב את מאייאל באביב של 1967 כי הרגיש שהכיוון המוזיקלי הופך להיות "ג'אזי מדי" עבורו. הוא לקח איתו את המתופף מיק פליטווד (שפוטר על ידי מאייאל בגלל שכרות והתנהגות פרועה) ובהמשך הצליח לפתות גם את הבסיסט ג'ון מקווי להצטרף. כך הוקמה "פליטווד מאק", שנקראה על שם יחידת הקצב שלה, מתוך מחשבה של גרין שהשם נשמע כמו שם של רכבת אקספרס מהירה.

ההרכב כלל גם את ג'רמי ספנסר, גיטריסט סלייד שהעריץ את אלמור ג'יימס וניחן בחוש הומור ביזארי לחלוטין. בהופעות חיות, הלהקה הפגינה נונסנס מוחלט ולעיתים גסות רוח. מיק פליטווד אף נהג לעלות לבמה כשדילדו באורך 15 אינץ' העונה לשם "הרולד" מבצבץ ממכנסיו, מה שגרם בסופו של דבר להרחקתם ממועדון מארקי בלונדון. גרין פשוט משך בכתפיו לנוכח התקרית ואמר: "יש עוד הרבה מקומות טובים לנגן בהם".

למרות ההומור והטירוף, הלהקה סיפקה מוזיקה אדירה. התקליט הראשון שלה נשמע כמו הצד האפל של שיקגו, למרות שעל העטיפה הופיע פח זבל בריטי לחלוטין (רעיון שגרין ממש לא אהב). כדי לקדם את הסאונד שלהם, גרין צירף את הגיטריסט הצעיר דני קירוואן, צעד שהתברר כגאוני. התקליט השני הוקלט בצורה חיה באולפן עם מגברים פתוחים. למרות זאת, הוא נחשב לפחות טוב.

לגרין לא היה אכפת מהפוזות של כוכבי הרוק סביבו. באחד הפסטיבלים ב-1967, הוא פגש את אריק קלפטון מאחורי הקלעים. בעוד קלפטון היה לבוש בסגנון ססגוני, עטוי טבעות על כל אצבע ועם שיער נפוח, גרין עמד שם בטי-שירט לבנה וג'ינס. קלפטון נזף בו: "פיט, בחיים לא תהיה כוכב אם תתלבש ככה". גרין, בדרכו האופיינית, פשוט חייך אליו.

הקטע האינסטרומנטלי ALBATROSS הפך את הלהקה בן לילה מתופעת בלוז לכוכבי פופ מן המניין, וטיפס עד למקום הראשון במצעדים בסוף 1968. "לא הייתי עושה את הקטע הזה בלי דני (קירוואן)", הודה גרין. הקטע היה כל כך שונה ויפהפה. אלבטרוס הוא ציפור שהמלחים האמינו שמביאה מזל רע, ומכאן הביטוי "אלבטרוס כרוך סביב צווארך". האלבטרוס מופיע בשיר "חרוזו של המלח הקדמון" מאת סמואל קולרידג'. פיטר גרין קרא את השיר כילד, מה שנתן לו את הרעיון ללחן. לדבריו, היו עוד השפעות: "שמעתי את הגרסה של ג'ון מאייאל לשיר THE LAST MEAL של זמר הבלוז, ג'ימי רוג'רס. חשבתי שאקח את זה ואפתח את זה".

לאחר מכן הגיע הלהיט BLACK MAGIC WOMAN, שגרין כתב בהשראת ה"תסכול" מחברתו דאז שהחליטה להתנזר ממין מסיבות רוחניות. אבל ההצלחה המסחרית המטאורית, יחד עם הלחץ מצד המנהל של הלהקה, קליפורד דייוויס, לייצר עוד ועוד להיטים, החלו לגבות מחיר נפשי כבד מגרין. הוא הרגיש אשמה עמוקה על העושר העצום שצבר, התחיל לתעב את הכסף (אותו כינה "כסף מלוכלך"), והשתעשע ברעיון לתרום את כל הונם לארגוני צדקה, רעיון ששאר חברי הלהקה לא ממש התחברו אליו.

אחת התכונות המדהימות של פיטר גרין הייתה הנדיבות חסרת המעצורים שלו. יום אחד הוא התקשר לאחיו, לן, שמצבו הכלכלי היה אז קשה מאוד ורצה עזרה עם חובות. פיטר התקשר בשיא הטבעיות ממשרדו של רואה החשבון ואמר בפשטות: "לן, הרגע הגיע לכאן צ'ק על שמי של 7,500 ליש"ט. כמה אתה צריך מזה?" לן המופתע ביקש 5,000 ליש"ט כדי לכסות משכנתא, ופיטר מיד שלח לו את הכסף ללא שאלות.

המצוקה הפנימית הזו הולידה את השיר הקודר THE GREEN MANALISHI. השיר נולד מתוך סיוט מצמרר שגרין חווה: "היה לי חלום שבו התעוררתי ולא יכולתי לזוז, פשוטו כמשמעו - חסר תנועה על המיטה. הייתי צריך להילחם כדי לחזור לגוף שלי. היה לי מסר שהגיע אליי בזמן שהייתי ככה, שאמר שאני נפרד מאנשים כמו מוכרים בחנויות, וראיתי תמונה של מוכרת בחנות וחבילת שטרות של פאונדים, והייתה שם הודעה נוספת שאמרה, 'אתה לא מה שהיית פעם. אתה חושב שאתה יותר טוב מהם. היית פעם אדם רגיל כמו מוכר בחנות, סתם אדם עובד רגיל'. הייתי שונה מזה כי היה לי יותר מדי כסף. אז חשבתי, איך אני יכול לשנות את זה?"", הוא שיחזר. השיר הפך להצהרת המאבק שלו בשדים של תעשיית המוזיקה והקפיטליזם. "כשהתעוררתי, גיליתי שאני כותב את השיר הזה. למחרת יצאתי לפארק והמילים התחילו להגיע. "המנאלישי הירוק" הוא השטן הירוק שרדף אחריי. פחד, השראה, זה מה שזה היה, אבל זה היה הדבר השבטי העתיק שחיפשתי. מוזיקה עתיקה. לקח לי שנתיים להתאושש מהשיר הזה. כשהקשבתי לו אחר כך, היה שם כל כך הרבה כוח... זה התיש אותי".

מיתוסים עצומים סובבים סביב התקרית במינכן במרץ 1970. במשך שנים סופר שגרין "נחטף" על ידי כת של עשירים גרמנים בוילה מבודדת, שם הם סיממו אותו קשות ב-LSD ובכך החריבו את מוחו ויצירתיותו. אך המציאות כנראה הייתה אחרת. הקומונה, העונה לשם HIGHFISH, לא הייתה כת אלא חבורה שעסקה באמנות ומדיה, ושהשתמשה ב-LSD כמעשה של "קדושה" וחיפוש רוחני. גרין אכן לקח שם אסיד וניגן איתם מוזיקה משוחררת מכל חוקים, אך התקרית במינכן בעיקר האירה עבורו את הדרך לכיוון מוזיקלי חופשי ורוחני יותר, מה שהוביל אותו לעזוב את פליטווד מאק זמן קצר לאחר מכן ולצאת לדרך עצמאית וחסרת פשרות. עבור שאר חברי הלהקה זו הייתה טרגדיה.

זה היה פיטר גרין במלוא הדרו: איש ללא מסננים, מלא ברצון טוב וצמאון פנימי עמוק לחופש. הוא זה שבאמצע שנת 1970 נצפה בחדר האוכל של בית אבות יהודי בצפון לונדון, כשכל מה שהוא עושה זה להגיש בסבלנות ארוחות צהריים חמות לקשישים במקום. מנהל המקום היה בהלם כשהצוות גילה לו שהמתנדב הצעיר, שבדרך כלל אמור להיות איזו גברת יהודייה ממעמד הביניים או תופר בפנסיה, הוא למעשה אחד הגיטריסטים המהוללים והמפורסמים ביותר בבריטניה שרק עכשיו עזב את פליטווד מאק בשיא תהילתם. "הוא בא לשם כמה פעמים ברציפות," נזכר המנהל. "כנראה כדי להתחבר מחדש באופן כלשהו לאמונה היהודית שלו, או שאולי פשוט רצה להרגיש רגיל".

השנים שלאחר העזיבה היו שנות כאב וחיפוש. הוא הוציא תקליט אינסטרומנטלי אקספרימנטלי בשם THE END OF THE GAME, טס אלינו לישראל לעבוד בקיבוץ משמרות, וניסה לחזור לחיים פשוטים ורגילים, הרחק מאור הזרקורים.

בשנת 1977 הגיע המשבר לנקודת רתיחה קיצונית. גרין, שרצה לנתק לחלוטין כל קשר לתמלוגים של פליטווד מאק שהמשיכו לזרום אליו, הגיע למשרד של רואה החשבון שלו כשהוא נושא רובה רובה אוויר קטן ודרש שיפסיקו להעביר לו צ'קים. העיתונות חגגה על הכוכב שרוצה להיפטר מ-30,000 ליש"ט, וגרין נעצר ונשלח להסתכלות רפואית ונפשית בבית הסוהר בריקסטון. הייתם מצפים שכוכב עבר יסבול בתא מעצר, נכון? ממש לא. המנהל שלו דאז, פיטר ורנון-קל, נזכר בחיוך: "הוא סיפר לי בהתלהבות שהוא דווקא נהנה מהזמן שלו בכלא. הוא היה שמח ומרותק לדבר עם אנסים, רוצחים או נוכלים מיליונרים באותה המידה. היה לו ראש פתוח לגמרי לאנשים". אבל במוסד הוא נאלץ לעבור טיפול בזרמי חשמל (ECT), שלדבריו החמירו את מצבו משמעותית, ופגעו בזיכרונו וביכולת הריכוז שלו.

למרות התהום שאליה נפל, סוף שנות השבעים ושנות השמונים הביאו איתן גם עדנה יצירתית. הוא חזר לאולפן והקליט את התקליט IN THE SKIES, שזכה לשבחים. באותן שנים, הוא הופיע מעת לעת, גם אם מלווה בקשיים. באחת ההופעות שלו בקלן, המארגן ג'ף ויטאקר הודיע ברדיו המקומי שגרין נמצא בעיר, ותוך חמש דקות כיכר העיר התמלאה באלף מעריצים נרגשים – כן, הגיטריסט משך מעריצים גם בשנות השפל שלו. בשנת 1981 הוא הגיע לישראל ואף אורגן עמו ג'אם (בו ניגנו גם המתופף יוסי בוזין, הקלידן פימה שוסטר, הבסיסט קובי הס והגיטריסט שמעון הולי. גם עופר אקרלינג ("לא רוצה לזמביה") היה שם.

לקראת סוף שנות התשעים, גרין חזר להופיע שוב, הפעם עם הרכב הPLINTER, שאיתם הוציא מספר אלבומים ואף ביצע קאברים. כשהגעתי באמצע הניינטיז לבדי ללונדון, טיילתי להנאתי בקמדן. אז רגליי לקחו אותי למועדון ההופעות JAZZ CAFE. ניגשתי לקופה ושאלתי מי מופיע היום. אמרו לי שפיטר גרין. ידעתי מי הוא וקניתי כרטיס. נכנסתי פנימה ועמדתי ממש צמוד לבמה. לקלידן שלהם היה גם אורגן האמונד B3 יפהפה. כשהם הופיעו מולי - להפתעתי פיטר גרין לא שר כלל וכלל. הוא רק ניגן. האחרים שרו. אבל בוצעו שם קלאסיקות כמו THE GREEN MANALISHI וגם MAN OF THE WORLD. וכשהוא ניגן - זה היה רק בשבילי (לא שמתי כלל לב שעמדו אנשים לצדי). צילמתי את ההופעה בסטילס. בלתי נשכח.

בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא הקים את PETER GREEN AND FRIENDS. ההרכב הזה העניק לו חופש מוזיקלי לנגן פופ, ג'אז, סול, ואפילו היו שם כלי נשיפה – משהו שפעם סירב לקבל בהרכבי הבלוז הנוקשים של שנות השישים. הנגינה שלו הפכה להרבה יותר "נקייה" והוא נמנע מלכופף מיתרים בפראות, כשהוא חוקר סגנונות חדשים ואפילו מאזין למוזיקה סינית מסורתית, מוזיקה ערבית ובוזוקי יווני.

פיטר גרין, האיש שהחליף את קלפטון וסירב להיות אליל, הלך לעולמו ביולי 2020 בגיל 73. הוא לעולם לא נכנע לחוקים של כוכבי הרוק. במקום זאת, הוא בחר לנגן בדיוק את מה שהרגיש, להקשיב לדולר הירוק ולהתרחק ממנו, למצוא את הקול האמיתי האחד שלו – ולמזלנו, להשאיר מאחוריושרשרת יצירות משמעותית ביותר. כמו שאמרתי - הוא השפריץ עלינו אור ירוק בכמויות.