האמת המעוותת, המתוקה והכבדה של להקת ונילה פאדג'

הם הגיעו מניו יורק, הם שנאו את זיוף דור הפרחים של החוף המערבי, והם לקחו שירים של שלוש דקות והפכו אותם לסימפוניות של רעש וכאב. כל מה שרציתם לדעת – וגם דברים שממש לא רציתם – על הלהקה שהמיסה אלפי אוזניים משני צדי האוקיינוס.

זו לא סתם עוד להקה שניסתה את מזלה במצעדים. מדובר בתופעה שהיה קשה להגדיר, ואולי עדיף שלא לנסות. האם זה רוק? האם זו פסיכדליה סימפונית? או שמא, כפי שטען הבסיסט שלהם, טים בוגרט, זה בכלל "בארוק סימפוני – צליל ג'אז של החוף המערבי שהומר לרוק'נ'רול"? דבר אחד בטוח: זה היה חזק, זה היה מוזר, וזה היה כאן כדי להישאר.

כדי להבין את הצליל המפלצתי של ונילה פאדג', צריך לחזור אחורה, לימים שבהם חברי הלהקה לא יכלו להרשות לעצמם אפילו כריך, שלא לדבר על פאדג'. התדמית הזוהרת שניסתה למכור חברות התקליטים הסתירה מציאות הרבה יותר מחוספסת. טים בוגרט, הבסיסט, לא התבייש להודות בזה. בראיון גילוי לב בלונדון, אחרי טיסה שהוא תיאר כ"סיוט רדוף סערות" מניו יורק, הוא חשף את האמת הערומה.

"כשמארק סטיין (האורגניסט) ואני ניגנו בפלורידה לפני שנה, היינו גוועים ברעב. אחר כך הגענו לניו יורק והקמנו להקה משלנו עם הגיטריסט ויני מרטל, אבל גם זה לא עבד". זה לא היה סיפור סינדרלה טיפוסי. במשך חודשים ארוכים, הלהקה נזרקה ממועדונים בזה אחר זה. הסיבה? הקהל פשוט לא הבין מה הם רוצים ממנו. "אנשים לא יכלו להבין מה קורה ולא באו לשמוע אותנו", נזכר אז טים בחיוך מריר. הם ניגנו חזק מדי, מוזר מדי, אחרת מדי. הבעלים של המועדונים רצו מוזיקה לריקודים, וקיבלו במקום זה חומה של צליל שגרמה לבליינים לברוח החוצה באמצע הערב.

אבל החבורה הזו – טים בוגרט בבס, מארק סטיין באורגן האמונד ושירה, ויני מרטל בגיטרה וכרמיין אפּיס בתופים – החליטה לא לוותר. הגישה שלהם הייתה פשוטה: "לעזאזל איתם". הם המשיכו לנגן את מה שהם רצו לנגן, בהתמדה עקשנית ששמורה רק לניו-יורקרים אמיתיים, עד שמישהו שם לב.

הסיפור על הפריצה שלהם הוא אחד המוזרים בתעשיית המוזיקה של אז. בדרך כלל, להקה מוציאה תקליטון, הוא מצליח, ואז היא מקליטה תקליט שלם. אצל ונילה פאדג', ההיגיון עבד הפוך, ממש כמו המוזיקה שלהם.

הכל התחיל כשהם הקליטו את הגרסה שלהם ללהיט של הסופרימס, השיר YOU KEEP ME HANGING ON. אבל זו לא הייתה סתם גרסה. הם לקחו את השיר הקצבי והשמח הזה, האטו אותו לקצב של צב על כדורי שינה, והוסיפו לו טונות של רגש ודרמה. תחנת רדיו ניו יורקית קיבלה לידיה תקליט דמו של השיר והשמיעה אותו בחג המולד של 1967.

התגובה הייתה היסטרית. חברת התקליטים ATLANTIC קיבלה הזמנות מוקדמות ל-15,000 עותקים – וזה עוד לפני שהתקליט הודפס בכלל! "אז הם פשוט הוציאו לאור את הדמו!" צחק טים. הביקוש היה כל כך גדול לגרסה הקצרה (שהדי.ג'ייז ערכו בעצמם כי הגרסה המקורית הייתה ארוכה מדי לרדיו), שחברת התקליטים נאלצה לשחרר את השיר כסינגל מקוצר.

באופן אירוני, התקליטון עצמו רק "בעבע" מתחת למצעדים במשך חודשים ולא ממש התפוצץ כמו שציפו, אבל כשיצא התקליט המלא, הראשון שלהם, הוא טס ישר לראש המצעדים. חברי הלהקה לא האמינו שהם הפכו לכוכבים בין לילה.

אחד הדברים שבלטו אז בלהקה היה הבוז המוחלט שהם רחשו לסצנת ה"היפים" של החוף המערבי בארה"ב. בזמן שכולם הסתובבו עם פרחים בשיער, חרוזים ופעמונים, החבר'ה האלה נשארו נאמנים לשורשים שלהם מהחוף המזרחי. "אנחנו לא באים מהחוף המערבי. אנחנו בנים של ניו יורק", הבהיר טים בוגרט בראיון תקיף במיוחד. כשהוא נשאל על הסצנה בסן פרנסיסקו, הוא לא חסך במילים: "אין הרבה בני אדם בניו יורק", הוא אמר בציניות, "אבל יש דברים שאני לא אוהב בסצנה של החוף המערבי. אתה לא צריך ללבוש פעמונים וחרוזים כדי לנגן טוב, ויש כל כך הרבה זיוף שם בחוץ".

הגישה הזו השתקפה גם במוזיקה שלהם. הם לא ניסו להיות "ילדי פרחים". הם היו גאים בכך שהם אינדיבידואלים נפרדים. "כלהקה, אנחנו ארבעה אנשים נפרדים לחלוטין. תקבלו ארבעה סיפורים שונים מכולנו והדברים היחיד שמחבר בינינו הוא המוזיקה שלנו", הם אמרו. וזה ניכר. אין כאן ניסיון לייצר חזית אחידה ומזויפת של אהבה ושלום, אלא התנגשות של ארבעה כישרונות ענקיים שיוצרים יחד פיצוץ אטומי.

אז מה בעצם הם עשו שם באולפן? הגישה של ונילה פאדג' למוזיקה הייתה ייחודית, ואולי אפילו מהפכנית. המומחיות שלהם הייתה לקחת שירים של אנשים אחרים וללוש אותם מחדש עד שהם הופכים למשהו שונה לגמרי. "כל הרעיון שלנו בטיפול בשירים, הוא לעשות אותם כמו שאנחנו מרגישים שהם צריכים להיעשות", הסבירו חברי הלהקה. "אנחנו שומעים שיר של האמן המקורי, וזה אולי לא איך שאנחנו היינו עושים אותו. אז אנחנו עושים את השיר בדרך שלנו. זה פשוט עד כדי כך".

התוצאה? בתקליט הראשון שלהם, כל עקבות המלודיה המקורית של שירים כמו TICKET TO RIDE או BANG BANG כמעט חוסלו לחלוטין. במקומם, הוזרקו צלילים בסגנון MOTHERS OF INVENTION, אפקטים מיוחדים של חדר הבקרה, והמון, אבל המון רגש. "אנחנו רוצים לתת לשיר הרבה יותר רגש ולהראות שיש באמת הרבה יותר מה לעשות. זו באמת אנלוגיה לחיים", אמר מארק סטיין, האורגניסט והסולן, ברגע של פילוסופיה עמוקה.

המתופף כרמיין אפּיס, בחור בגובה כמעט שני מטרים, רצה לבדוק כמה רעש אפשר להוציא מקבוצה של ארבעה נגנים בלי להשתמש בהקלטות כפולות. וטים? הבחור למד במכון RCA לאלקטרוניקה, והוא השתמש בידע הזה כדי לעזור בעבודת ההקלטה של הלהקה. "המוזיקה מדברת בשביל מה שאנחנו מרגישים", הוא אמר, "אני יכול להביע את עצמי הרבה יותר טוב דרך המוזיקה... אחרי הכל, זה אופן הביטוי שלנו".

אי אפשר לדבר על הצליל של הפאדג' בלי להזכיר את האיש שעומד מאחורי הקונסולה, המפיק ג'ורג' "שאדואו" מורטון. חברי הלהקה כינו אותו בפשטות - גאון. "הוא אומר לנו לנגן בדיוק איך שאנחנו רוצים", הם סיפרו בהתלהבות. "אנחנו עושים בדיוק את זה, ואחר כך הוא אומר לנו אם היינו טובים, רעים או אדישים. אחר כך הוא ניגש לעבודת המיקס, והמוצר המוגמר מתקבל".

ההופעות החיות שלהם תוארו כחוויה כמעט דתית. בהופעת הבכורה שלהם בניו יורק, לצד להקות כמו הבירדס ו-THE SEEDS, הם פשוט גנבו את ההצגה. לפי הדיווחים, השילוב של הנוכחות הבימתית שלהם עם אפקטים מיוחדים של תאורה הביא קהל של 2,000 איש לעמוד על הרגליים וכמעט שיבש את שאר ההופעה.

אז מי הם אותם מוזיקאים מוכשרים שמרכיבים את התופעה הזו? בואו נצלול לפרופילים האישיים שלהם, כפי שהם עולים מעיתוני העבר:

מארק סטיין: האורגניסט והסולן המוביל בלהיט YOU KEEP ME HANGING ON. תאמינו או לא, הוא התחיל את הקריירה שלו בגיל ארבע בהופעה בטלוויזיה! בגיל 12 כבר הייתה לו את הלהקה הראשונה שלו והוא אפילו הקליט תקליט באותה שנה. "ניגנתי באקורדיון באופן מקצועי מאז שהייתי בן תשע. ניגנתי שנתיים באירועי צדקה פה ושם, מסיבות ודברים כאלה". אחר כך הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה, שר בלהקות ווקאליות, ובסוף בחר לנגן באורגן. "ברגע שהתחלתי לנגן בזה, התאהבתי בזה והתאמנתי כמה שיכולתי", הוא סיפר. אבל אל תתנו לכישרון להטעות אתכם – מארק היה מתוח ביותר לפני כל הופעה. חבריו ללהקה העידו שהוא הגרוע מכולם בלחץ שלפני העלייה לבמה, אבל איכשהו תמיד מצליח לעבור את זה.

טים בוגרט הבסיסט מנגן גם סקסופון, קלרינט, חליל, פסנתר ותופים. "מוזיקה היא כל החיים שלי," הוא אמר. טים הוא זה שלמד אלקטרוניקה והוא זה שהביא את הגישה ה"אנטי-מזויפת" ללהקה. הוא ומארק ניגנו יחד בלהקות דיסקוטקים בעבר, עד שנמאס להם והם החליטו לעשות משהו אמיתי.

כרמיין אפּיס - המנהיג הלא רשמי של הפאדג' (לפחות לפי חלק מהדיווחים).

וינס "ויני" מרטל הוא הגיטריסט המוביל. "אני רוצה להגיע לאנשהו במוזיקה, לא משנה כמה זמן זה ייקח".

ההגעה של ונילה פאדג' לבריטניה הייתה אמורה להיות ניצחון סוחף. הם היו אמורים לצאת לסיבוב הופעות ענק עם להקת טראפיק. אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, הדברים השתבשו. כבר בנחיתה, אחרי הטיסה הנוראית ההיא, היה ברור שמשהו לא כשורה. טים נראה חולה ורזה מתמיד, אבל הדרמה האמיתית הגיעה מכיוונו של מארק סטיין. הלהקה נאלצה לבטל את הופעותיה בסיבוב המתוכנן בגלל מחלתו של מארק.

למרות האכזבה, הם הבטיחו לפצות את הקהל הבריטי בהופעות נבחרות במועדונים בלונדון, ובהופעות ברדיו ובטלוויזיה. מארק, בראיון כן במיוחד שנערך עם הגעתו, הודה שהוא מרגיש שהבריטים הרבה יותר מודעים מוזיקלית מהאמריקאים. הוא אפילו הרחיק לכת ואמר: "בסופו של דבר, אני מקווה לנגן בחינם – למרות שאני לא יודע אם שאר החבר'ה מרגישים ככה. אבל אני לא דואג משום דבר אחר חוץ מהמוזיקה שלי, כל עוד יש לי סכום צנוע להסתדר איתו. ביטחון בשבילי הוא הביטחון בלהיות מאושר, הביטחון של הסיפוק".

ומה לגבי חומר מקורי? כאן הגיעה ההפתעה הגדולה. למרות שהם כתבו חומר משלהם, הם החליטו לא להשתמש בו בינתיים. הסיבה? קצת מתנשאת אבל אופיינית להם: "אנחנו לא משתמשים בחומר מקורי בגלל הגישה שלנו למוזיקה... אנשים לא יבינו את זה," טען מארק. "אנחנו רוצים במיוחד לפנות לאנשים צרי האופקים שעובדים מתשע עד חמש, למרות שאנחנו לא יכולים להאשים אותם על מה שהם. הם לא נחשפו לשום דבר מלבד הסביבה המיידית שלהם וכל עוד יש להם עבודה קבועה הם מאושרים". כן, שמעתם נכון. הם רוצים לקחת את הפקיד האפור במשרד ולפוצץ לו את המוח עם גרסה פסיכדלית של שיר שהוא מכיר מהרדיו.

אז שימו את המחט על התקליט הראשון של VANILLA FUDGE. רק אל תצפו לממתק וניל מתוק ורגיל. הפאדג' הזה הוא, כפי שהבטיחו, "ממיס אוזניים". תחזיקו חזק, זה הולך להיות מסע מוזר.