הביטלס נותרו אחת הלהקות המשפיעות והאהובות ביותר בתולדות המוזיקה. הם חוללו מהפכה במוזיקת רוק ופופ בשנות ה-60 עם כתיבת השירים החדשנית, ההרמוניות והשימוש בטכניקות אולפן. במאמר זה בבלוג המוסיקה שלי, תקבלו טריוויה חדשה על הביטלס, ששופכת אור על כמה עובדות פחות מוכרות על הלהקה. זאת כי אני תמיד אוהב למצוא פרטי מידע חדשים ומחדשים על הלהקה האהובה הזו. כמובן, אם אתם אוהבים את הביטלס - אתם חייבים את הספר שכתבתי עליהם.
אז מה העתיד שצפוי לבן של ג'ון לנון?
בתחילת דצמבר 1964 פורסמה, בעיתון הפופ FABULOUS, התחזית לעתידו של ג'וליאן לנון, בנו של ג'ון המפורסם ואשתו סינת'יה:
"אפילו מבלי לדעת את השעה המדויקת בה נולד בנו של ג'ון לנון, אני יכול לקבוע שחייו יהיו מלאי תוכן. הסיבה היא שבמסלולו יש שלושה כוכבי לכת, או למעשה שניים וכדור השמש. לכן הוא יהיה מלא בבטחון עצמי, עתיר אמביציה ויהפוך לכוח עולה בזכות עצמו. גם כתינוק הוא יפגין רצון רב משלו. הוא ודאי יימשך לתחום האמנות (במיוחד מוסיקה ודרמה), כשביכולותיו גם לעשות דברים מכאניים. הוא יהיה ספורטיבי ונראה כי איגרוף, כדורגל וגולף הכי ידברו אליו. אבל כנראה גם יימשך לספורט המים. הוא יהיה טיפוס רומנטי ובעל ערכי משפחה. ככזה, הוא ודאי ישמור על קשר נהדר עם הוריו גם כשיתבגר. הוא ודאי יתחתן בגיל העשרים ועם אשה שמחה ואנרגטית ולא עם אחת שרק תרצה לגדל ילדים. הוא תמיד ימצא כסף בקלות ויאהב להמר. חיי הלוקסוס יתאימו לו".
את התחזית הזו חרטטה אז האסטרולוגית הנודעת (לפי עיתון זה), מאדאם ת'יאודוסיו.
פברואר 1967. הביטלס משחררים לחנויות את התקליטון 'שדות תות לנצח / פני ליין'. והנה פול מקרטני, מלא בגאווה על יצירתו, ניגש באותו חודש לבקר תקליטונים של אחרים לעיתון 'מלודי מייקר'.
הנה מה שהוא אמר על התקליטון SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס: "אני לא יודע. אני חושב שהלהקה הזו צריכה כבר להפסיק עם הצליל הזה של גיטרות ה-12 מיתרים וההרמונית הווקאליות שלה. הלהקה באמת צריכה להיפרד מהסגנון הזה אחרת היא תמצא את עצמה לכודה בו. דייויד קרוסבי יודע היטב את הכיוון שהלהקה אמורה לשאוף אליו. גם ג'ים מגווין יודע. הם הרי יודעים מה קורה מסביב. הם אלה שבאו לראות אותנו בזמנו כשהיינו בארה"ב והם עשו דברים נהדרים באלבומיהם הקודמים. אין לי מושג כיצד יצא להם עכשיו דבר שכזה. הם אמורים להשקיע יותר כדי לשים את עצמם בתוך המוסיקה".
מקרטני ביקר באותה כתבה גם תקליטונים של דונובן, אלן פרייס, LOVIN SPOONFUL, להקת THE ACTION, דאסטי ספרינגפילד ולי דורסי. הבעיה הייתה שמקרטני אז גם יצא נגד מבקרים שכותבים דעות שליליות על מה שהוא עשה בביטלס. נאה דורש - נאה מקיים, לא?
ב-15 בינואר 1971, פורסם מכתב של אחד הקוראים בעיתון מלודי מייקר, ששמו אנדי בידסלי. להלן דבריו:
"אם מישהו עדיין מפקפק בכאב והקושי בהם נתקל פול מקרטני כשניסה להחזיק את הביטלס, כדאי שיקרא את הציטוטים המופיעים בספר הנלווה לתקליט 'לט איט בי'. המילים בהן הוא מצוטט בספר הן לרוב פאתטיות בנסיונותיו להמשיך ולעבוד ולנגן. אני משער שאף אחד מאיתנו לא הבין בדיוק מה קרה שם מאז שבריאן אפשטיין מת. אבל אני יודע שאיבדנו את הלהקה הטובה ביותר והביטלס איבדו את אביהם. עולם המוסיקה איבד כיוון ואני חושש שהגרוע לפנינו. נותר לנו רק לקוות ולהתפלל".
בתמונה: כרטיס מזויף (עם פרטי מידע שגויים) שהופץ בארצנו, שנים לאחר תקרית אי הגעת הביטלס לארצנו. כל הפרטים המדוייקים על ההגעה שתוכננה לביטלס - בספר "ביטלמאניה!".
ההוצאה של התקליט הבא של הביטלס נחשבת לאלבום האספנות מהיקרים יותר של הלהקה.
ההוצאה הזו הודפסה, במאה עותקים בלבד, כמתנה עבור האנשים שעבדו אז בחברת התקליטים האמריקנית, קפיטול, ששיווקה בארה"ב את האלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" ועזרה להפכו שם ללהיט היסטרי. המהדורה הזו, שהחליפה על העטיפה פרצופים מוכרים באלו של עובדי החברה, ניתנה להם במתנה כשבפנים חיכה להם התקליט הידוע.
היום זה כמעט בלתי אפשרי למצוא עותק של האלבום הזה ועוד במצב מצוין. אז הנה לכם אחד האלבומים הנדירים ביותר של הביטלס שאפילו רוב אספני הלהקה לא מכירים אותו, ואם כן - אז מעטים ביותר ראו עותק ממשי שלו.
ביוני 1966 פורסם בעיתון הנוער TIGER BEAT, מכתבה של לינדה וולס מקליפורניה:
"נמלאתי גועל כשקראתי מכתב המבקש לתמוך משפטית בתביעה של פיט בסט נגד הביטלס. הוא ממש מעצבן אותי כי הוא מפסידן אומלל. כשהוא היה בלהקה, היא לא הייתה פופולרית. הביטלס הפכו פופולריים כשרינגו סטאר החליף אותו. אם פיט בסט כה טוב, אז מדוע הוא נכשל לחלוטין בלהקה שיש לו? תהיו בטוחים שלא אהיה מעריצה שלו ובמיוחד כשהוא תוקף כך את הלהקה הכי טובה בעולם!".
דיווח לקראת אלבום כפול או משולש של הביטלס? 20 ביולי 1968. רולינג סטון.
אז מי הם הביטלס לפי חתימותיהם?
בנובמבר 1965 נתבקש הגרפולוג הבריטי המפורסם אז, פרנק היליגר, לנתח את ארבע חתימות המפורסמים ולנתח לפיהן את אופיו של כל אחד מהם. להלן קביעתו. ק
"ג'ון לנון - כתב ידו מראה שהוא בעל דמיון עשיר ומקורי מאד בראייתו המוסיקלית. מבחינה חברתית, הוא אוהב להיפגש עם סוגים שונים של אנשים. הוא אוהב לטייל. יש בו סבלנות רבה כשהוא עובד. הוא אוהב ילדים ומצליח לראות דברים גם מזווית ראייתם של אחרים.
פול מקרטני - הוא מאד שאפתן. נראה לפי חתימתו שהוא תשוש פיזית. אבל כנראה שאר הביטלס מעודדים אותו והוא מצליח לשמור על אותה רמת אנרגיה שלהם. יש לו חוש נהדר למלודיות.
ג'ורג' האריסון - בעוד שהוא רוצה להראות לעולם שהוא רגוע ונהנה מכל רגע בחייו הציבוריים, מדובר באיש מאד פרטי. הצלחתו באה מעבודה קשה מאד. יש בו הגיון רב. חוש ההומור שלו ודאי לוקה בחסר כשהבדיחות מופנות כלפיו.
רינגו סטאר - הוא חכם מאד מוסיקלית. יש בו סבלנות רבה וכוח פיזי רב ביותר".
דרך אגב, בימים ההם נהגו גם מקורבים לביטלס לחתום בשמם, כך שיכול להיות שאותו גרפולוג ניתח אנשים אחרים.
"נו, אז מה זה קשור לביטלס?" - והפעם זה הוא דונלד זק.
בתקופת עליית הביטלס לתהילה, אי שם בשנת 1963, זק היה אחד העיתונאים הנחשבים יותר בתחום עסקי המוסיקה בבריטניה. הוא גם היה מהכותבים הראשיים בעיתון דיילי מירור, שהיה באותה חברת הוצאה של עיתון מוסיקלי אחר, מלודי מייקר.
ובגלל שנודע כי הביטלס נבחרו כלהקה מס' 1 של אותה שנה במלודי מייקר, נערכו הכנות להגביר את חשיפת שם הלהקה עם ראיון בדיילי מירור. זק החל את הראיון כשהוא מגיע לצפות בהופעה של הביטלס באודיאון שבלוטון, ב-6 בספטמבר 1963. לאחר מכן הוא הזמין את ארבעת חברי הלהקה להשלים את הראיון בביתו. שם הוא סיפר להם שגם מרילין מונרו התארחה בביתו והתראיינה. הם היו מוקסמים.
הכתבה התפרסמה בשני עמודים בדיילי מירור, ב-10 בספטמבר 1963, תחת הכותרת "ארבעה שובבים קטנים ומשתוללים שמרוויחים 5,000 ליש"ט בשבוע". הסכום היה מוגזם. זק גם הפליג בעניין אורך שיערם וכינה אותו "שיער מימי הביניים". זה בהחלט עשה את העבודה.
בספטמבר בשנת 1970 פורסמה בעיתון המוזיקה "דיסק" ידיעה מוזרה ומעניינת על פול מקרטני:
"האם מדובר בסנונית המשחק הראשונה של פול מקרטני כאמן סולו? אם הוא יאשר את התסריט שקיבל לאחרונה, ניווכח כי אכן כך, בסרט שאת המוזיקה לו יכתבו לד זפלין, ג'ולי פליקס וג'ף בק. מפיק המוזיקה, מיקי מוסט, הוא מי שעומד מאחורי סרט זה, שאמור להיקרא THE SECOND COMING OF SUZANNE ויהיה גירסה עדכנית של הסרט "2001: אודיסיאה בחלל" מאת סטנלי קובריק. מוסט לעיתון דיסק: 'לא חשבתי על פול גם ככותב מוזיקה בסרט. הדמות ששמה לי סיימון תתאים לו בדיוק. לכן אני מתכוון לשכנע אותו לשחק ולא לכתוב את המוזיקה'. בסרט מדובר על דמות ושמה סוזאן שתהיה למעשה מין ישו נקבית. מוסט לוטש עיניו לכיוונה של השחקנית אלכסנדרה באסטדו לליהוקה בתפקיד זה".
ומה יצא בסוף? שום סרט עם פול ובו מוזיקה של זפלין, בק ופליקס. הסרט, בשם זה, יצא לאקרנים בשנת 1974. את סוזאן גילמה בו סונדרה לוק. את המוזיקה לסרט חיברה להקה שפעלה בעבר בשם TOUCH ובשנת 1969 הוציאה אלבום נהדר! בגירסת הרימסטר של אותו אלבום מופיע הקטע שהלחינה לסרט זה.
דצמבר 1966 ובארה"ב מתחוללת "מאנקיז-מאניה". מעריצת ביטלס נזעמת כתבה אז לעיתון הפופ האמריקני KRLA:
"אני ממש לא מבינה מה כה מיוחד במאנקיז. הם חקיינים והסגנון הטלוויזיוני שלהם הוא סגנון הביטלס, אבל בגירסה לא מוצלחת. הם נראים נדושים. אין לאף אחד מהם את ההומור המיוחד, המקוריות והגישה המיוחדת לחיים שיש לביטלס. הם לא כותבים שירים ולא מנגנים בכלי נגינה. כל מה שהם אומרים בטלוויזיה זה משפטים שתסריטאים כתבו להם. הם רק שרים. הרבה אנשים יודעים לשיר כמותם אך אין להם את הכסף שיתן להם רוח גבית. המאנקיז גם לא שרים כל כך טוב. ההרמוניה הווקאלית שלהם היא שילוב של הביטלס והבירדס, באופן שהוא חיקוי לחלוטין.
אני לא מבינה מדוע תחנות הרדיו משמיעות אותם כל כך הרבה. אני ממש מקווה שהם לא יהפכו ללהקת פופ צמרת כמו הביטלס, הסטונס, הכפות המאוהבות, הביץ' בויז או המי. אין סיבה טובה שזה יקרה. זה רק מראה מה קורה לארבעה בחורים שהם קצת חמודים, נטולי כשרון אך בעלי גב כלכלי. נו טוב, גם ננסי סינטרה הצליחה בדיוק כך".
ספטמבר 1986 והביטלס הנותרים קוצפים על בירה עם קצף.
בחודש ההוא קבע שופט בית המשפט העליון שהביטלס רשאים לקבל את 30 מיליון הדולרים שמגיעים להם כתמלוגים, כמו גם 50 מיליון דולר על הנזקים שנגרמו להם מחברות התקליטים EMI וקפיטול. השופט הסכים גם שהביטלס יכולים למנוע מעתה והלאה שיווק אלבומי ביטלס על ידי אותן חברות.
התביעה הזו הוגשה במקור בשנת 1979 וקיבלה התלהטות יתר כשעורכי הדין של הלהקה גילו שאותן חברות מוכרות המוני אלבומי ביטלס, שטענו כי נגנזו. אחד מעורכי הדין, לאונרד מרקס, נראה מרוצה מהפסיקה בבית המשפט.
בתביעה נוספת אז שקשורה לביטלס והוגשה באנגליה, חברי הלהקה הנותרים תבעו להפסיק את השיווק של חברת הבירות הייניקן שהשתמשה בשם הלהקה ובמוסיקה שלה ללא רשות. הדבר קרה לפי הסכם שנערך בין חברת EMI ליצרנית הבירה, WHITEBREAD BREWERY, ולפיו יכלו צרכני הבירה לקבל עם רכישתם פחיות ואיסוף כמות מסויימת של לשונות פחית קסטה ובה תריסר שירי ביטלס תמורת מחיר נמוך שעמד על 2.49 ליש"ט. בשיווק נטען שיש בקסטה שני שירים עם מיקס מיוחד - דבר שלא היה במציאות וגרם לכעס רב בקרב המעריצים. שם הקסטה היה ONLY THE BEATLES ועל פחיות הבירה התנוסס הכיתוב "הביטלס - קסטה ייחודית".
במה עבדו ההורים של הביטלס?
ג'וליה לנון - מלצרית
אלפרד לנון - בסחר ימי
מרי מקרטני - אחות
ג'יימס מקרטני - סוחר כותנה
הרולד האריסון - נהג אוטובוס
לואיס האריסון - עוזרת במכולת
ריצ'רד סטארקי - קונדיטור
אלסי סטארקי - עובדת בחנות
"נו, אז מה זה קשור לביטלס?". והפעם - לארי פארנס.
פארנס היה אחד האמרגנים התוססים יותר בליברפול של תחילת הסיקסטיז. הוא היה ידוע בכינוי "פארנס שילינג ופני" בגלל קמצנותו הרבה כשזה הגיע לתשלום לאמנים שהוא קבע להם הופעות. בשנת 1956 הוא גילה את טומי סטיל ומשם החל לבנות לעצמו "מחסן" של אמנים. הוא גם רקח להם שמות משפחה בעלי אופי - בילי פיורי, וינס איגר, מרטי וויילד, דאפי פאוואר, ג'וני ג'נטל, דיקי פרייד ולאנס פורצ'ון.
בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס בעתיד, נפגש לראשונה עם פארנס מאחורי הקלעים בליברפול אמפייר. ביום זה הופיעו שם בילי פיורי ומרטי וויילד. אפשטיין היה אז מנהל בכיר של חנות התקליטים NEMS וכך הוצג לפארנס. בפגישה זו הסביר אפשטיין לידידו החדש שהוא מעוניין להיכנס לתחום הפופ.
זמן קצר לאחר מכן, ולפני שאפשטיין הפך למנהלה של הלהקה החשובה בעולם, קבע פארנס שה"סילבר ביטלס" ילוו את ג'וני ג'נטל בסיבוב הופעות בסקוטלנד. (הסיפור השלם על כך נמצא בספר "ביטלמאניה!").
כשאפשטיין החתים את הביטלס על חוזה ניהול איתו, הוא ניגש לפארנס וביקש ממנו לקבוע הופעות של ימי ראשון ללהקתו. פארנס הסכים תמורת 25 ליש"ט אך אפשטיין דרש סכום כפול. פארנס לא הסכים ונאלץ לקבל במשרדו את אפשטיין שהבהיר לו שאם יקבע 13 הופעות, יזכה לקבל את הביטלס תמורת 45 ליש"ט להופעה. כמו כן הבטיח אפשטיין שזה יאפשר לפארנס לקדם את כל אמניו ברחבי העולם. פארנס התמקח ועמד על 35 ליש"ט ואפשטיין דרש 40. פארנס לא ויתר והתקשר למשרד של אפשטיין להודיע שמצדו הסכום יעמוד על 37.5 ליש"ט להופעה. אפשטיין ניתק לו את הטלפון בפרצוף.
בנובמבר 1962 יצר פארנס קשר עם אפשטיין והציע לו שיארגן סיבוב הופעות לביטלס. אפשטיין דרש 230 ליש"ט לשבוע. פארנס השיב ב-140 ליש"ט. אפשטיין שיגר מברק ובו עמד על 200 ליש"ט, אז פארנס השיב שאם השיר הבא של הביטלס, אחרי LOVE ME DO, יכנס לעשרת הראשונים של המצעד, הוא ישלם 230 ליש"ט בשבוע. הוא הוסיף שאם השיר יגיע לשלושת המקומות הראשונים, הוא אף ישלם 300 ליש"ט. אבל עסקה לא נחתמה שם. עם זאת, הידידות בין השניים נשמרה, כשאפשטיין לא פעם פנה לפארנס בבקשה לעצה.
בשנת 1967 היה אפשטיין חולה מאד בגלל שימוש מאסיבי בסמים. הוא התאשפז בקליניקה פרטית בנסיון להיגמל. פארנס הגיע לבקרו ושם שטח בפניו אפשטיין את צרותיו ואת חששו שהביטלס ינטשו אותו כי חוזה הניהול שלו אותם מתקרב לסיום. פארנס השיב לו שאין סיכוי שבחוריו יעזבו אותו. באותה שנה מת אפשטיין.
בשנת 1982 התארח פול מקרטני בתוכנית הרדיו DESERT ISLAND DISCS והתבדח שהביטלס מעולם לא קיבלו תשלום כשהופיעו בהופעות שקבע להם פארנס. האחרון לא נותר חייב וניגש לתבוע. פול נאלץ להתנצל בשידור ישיר.
פארנס מת ב-30 ביולי 1989, בגיל 59.
ב-15 באוגוסט 1965, הופיעו הביטלס באיצטדיון SHEA שבניו יורק. כשנה לאחר מכן פורסם ברקורד מירור הבריטי הטור השבועי של ניל אספינל, העוזר הנאמן של הלהקה. הנה מה שהיה לו לספר על זה:
"שלום לכם. חיי בהחלט השתנו לחלוטין מאז שהתחלתי עם הביטלס, לפני חמש שנים. כל שבוע הוא מטורף. אחד הזכרונות האהובים עליי לוקח אותי לאוגוסט של השנה שעברה. זה היה תחילת סיבוב ההופעות האמריקני של הביטלס. וההופעה הראשונה בו הייתה הגדולה ביותר של הבחורים עד אז. היינו בניו יורק והתאריך היה 15 באוגוסט. המופע תוכנן להתחיל בשמונה בערב באיצטדיון SHEA העצום.
האיצטדיון הזה נבנה לפני מספר שנים כדי לאכלס בו 55,000 אוהדי בייסבול. ביום ההופעה איכלס המקום כ-60,000 אוהדי ביטלס. ואנו חשבנו שבארץ שלנו מספיק לנו להופיע מול 10,000 איש. העוזר שלי, מאל אוונס, בילה את כל היום בהקמת ציוד הלהקה על הבמה. הוא גם דאג שאנשי האבטחה יעשו עבודתם נאמנה לקראת האירוע. מאות מחסומים הוצבו שם כדי למנוע בלגאן. כרטיס במקום טוב עלה כ-6 פאונד.
אנחנו עזבנו את בית המלון רק בשבע בערב ויצאנו להופעה. השוטרים דאגו לפנות לנו את הדרכים, בשעת תנועה צפופה זו. האמנים האמריקנים שחיממו את הביטלס נדהמו לגלות את היחס שקיבלנו. עד אז ודאי היה יחס שכזה ניתן רק לנשיאים. את המשך הדרך עשינו לאיצטדיון במסוק. הרשויות אסרו על המסוק לנחות במתחם האיצטדיון עצמו ונחתנו בקרבת מקום.
ההופעה עצמה הייתה דבר שמעבר למילים. עבורי זו הייתה ההופעה המלהיבה ביותר של הביטלס שראיתי. לא ראיתי אותם נלהבים על הבמה יותר מאשר שם. לאחר עשר דקות כבר נראתה זיעה ניגרת מהם. איזה לילה פנטסטי זה היה!"
בשנת 1964 נעשו תחבולות שונות כדי להרחיק מטרידים מהביטלס בסיבובי הופעות.
אחת מהן אירעה ב-11 בפברואר 1964, כשהביטלס שהו בוושינגטון. זה היה במלון שורהאם, כשהביטלס דרשו שכל הקומה השביעית תהיה רק עבורם, כדי למנוע ממעריצים להיכנס לחדריהם.
משפחה אחת סירבה להתפנות מחדרה בקומה ההיא, אז הנהלת המלון הורתה לנתק לחדר זה את אספקת המים, החימום והחשמל - תוך כדי תירוץ על הפסקת חשמל.
בשנת 1964 יצא הסרט A HARD DAYS NIGHT לאקרנים. בגרמניה הוא יצא בשם "יה! יה! יה!" ובמועדון הסטאר קלאב, בו הופיעה הלהקה בעברה לפני הפריצה הגדולה, הוחלט לערוך תחרות.
בתחרות ההיא הוחלט למצוא את הביטלס החדשים, מהלהקות שהגיעו מרחבי גרמניה והופיעו במשך ששת ימי התחרות שם.
בין המתחרים היו גם הלהקות הבאות: THE RIVETS (שהגיעו מהמבורג), THE KRAUTS (שהגיעו מפרנקפורט), THE GERMANS (שהגיעו מברמן), THE TORNADOES (שהגיעו מהמבורג) ו- THE MINSTRELS (שהגיעו משטאדה).
הלהקה המנצחת הייתה THE LORDS (שהגיעה מברלין).
פינת "מה לעזאזל זה קשור לביטלס?" - והפעם תקליט בשם JOLLY WHAT.
בעטיפה הקדמית של התקליט כתוב שמדובר ב"כוכבי ההקלטה הטובים ביותר של אנגליה". מאז הפך התקליט לסוג של פריט לאספנים. אז במה מדובר פה?
התקליט יצא לאור על ידי חברת התקליטים האמריקנית הקטנה VEE JAY, ב-26 בפברואר 1964. היה זה זמן קצר מאד לאחר שהביטלס כבשו בסערה את היבשת האמריקנית. עם זאת, התקליט הזה לא הגיע למקום גבוה. במצעד הבילבורד הוא טיפס עד המקום ה-104 בלבד. במצעד הקאשבוקס האמריקני גם כן, הוא הגיע למקום ה-73.
הסיבה למכירות הזעומות יחסית הייתה כי למעריצי הביטלס האמריקנים החדשים כבר היו, במוצרים אחרים, את שירי הביטלס שבתקליט זה. העטיפה פה מטעה את הציבור כי מדובר בהקלטות חיות, כשזה היה רחוק מהאמת. גם העטיפה הייתה רחוקה מלמשוך את הדור הצעיר והשוקק, עם דמות מצוירת שנראתה דווקא כמייצגת את הדור הבוגר שציקצק בחוסר אמון מול התופעה הליברפולית החדשה הזו.
בנוגע לפרנק אייפילד, הנה מה שכתבתי בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!":
ב־ 2 בדצמבר 1962, הופיעו הביטלס בפיטרבורו לצד הזמר פרנק אייפילד בן ה־ 25. העיתונאי לינדון וויטאקר דיווח לעיתון מקומי: ״קל להבין מדוע פרנק אייפילד כה פופולרי. רבים חייכו בשמחה בהופעה שלו אבל ניכרת ירידה משמעותית בסטנדרט להקות החימום. להקת 'הביטלס המלהיבים' בכלל לא הצליחה להלהיב אותי. המתופף חשב כנראה שתפקידו להוביל ולא לספק קצב. הוא הרעיש יותר מדי ובשירם האחרון, 'טוויסט וצעקה', נשמע כאילו כל אחד מהארבעה מנסה להרעיש יותר מחבריו. השיר 'טעם דבש' אותו ביצעו היה טוב יותר ו'לאב מי דו' היה נסבל. פרנק אייפילד הוא היחיד שאזכור ממופע זה״.
כאמור, בשנת 1964 כבר היה המצב שונה לגמרי....
רגע, אז מה באמת שומעים ביצירה REVOLUTION 9 שבאלבום הלבן? (מבלי לסובב את התקליט לאחור...)
- איש צוות של EMI שבמקור אמר למיקרופון "זוהי סדרת נסיון של EMI מספר תשע". מתוכה הגיעו ליצירה רק המילים "מספר תשע"...
- פסנתר מנגן בסולם B מינור
- רייף וון ויליאמס, מלחין ומנצח בריטי, שאומר O CLAP YOUR HANDS
- חתיכה מסימפוניה מס' 7 של סיבליוס
- יצירה סימפונית של שומן (מנוגנת לאחור)
- סימפול כינור מהשיר A DAY IN THE LIFE
- סיום גנוז מהשיר REVOLUTION I של הביטלס
- טעימה מהשיר TOMORROW NEVER KNOWS
- ג'ורג' מרטין המפיק, שאומר לטכנאי ההקלטה, ג'ף אמריק, GEOFF, PUT THE RED LIGHT ON.
- פריד אל אטרש שר "אוואל חמסה".
- צלילי מלוטרון מנוגנים לאחור
- רביעיית כלי מיתר מנוגנת לאחור
- צלילי גיטרה חשמלית מנוגנים לאחור
ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר מדברים
- זכוכית נשברת
- קול תינוק
- צחוק מוטרף
- רעש קהל
- קבוצת פוטבול אמריקנית ששרה BLOCK THAT LINE ו- BLOCK THAT KICK
- צופר מכונית
- יריית אקדח
- פצפוצי מדורה
- מצילתיים
- פעמונים
- דואט של קרן צרפתית ואבוב
- יוקו אונו מדברת על חשיפה
ומה באמת עולל המפיק פיל ספקטור לשירים של הביטלס בתקליט "לט איט בי"?
צד א':
בשיר TWO OF US הוא ערך מיקס סטריאו והוסיף את הפתיח של I DIG A PGYMY.
בשיר DIG A PONY הוא ערך מיקס סטריאו, חתך החוצה את המשפט ALL I WANT IS בתחילת השיר ובסופו.
בשיר ACROSS THE UNIVERSE הוא ערך מיקס סטריאו, הוסיף מקהלה וכלי קשת והאט את מהירות ההקלטה בחצי טון.
בשיר I ME MINE הוא ערך מיקס סטריאו והוסיף כלי נשיפה וכלי קשת.
בשיר DIG IT הוא רק ערך את הקטע הקצר מהג'אם הארוך והוסיף בסופו קטע היתולי קצר של לנון.
בשיר LET IT BE הוא ערך מיקס סטריאו, הוסיף אפקט מהדהד בהיי האט של רינגו בבית השני והדביק עוד פזמון לקראת סוף השיר.
בשיר MAGGIE MAE הוא ערך מיקס סטריאו.
צד ב':
בשיר I'VE GOT A FEEELING הוא ערך מיקס סטריאו.
בשיר ONE AFTER 909 הוא ערך מיקס סטריאו.
בשיר THE LONG AND WINDING ROAD הוא ערך מיקס סטריאו, הוסיף כלי נשיפה, כלי קשת ומקהלה.
בשיר FOR YOU BLUE הוא ערך מיקס סטריאו.
בשיר GET BACK הוא ערך מיקס סטריאו והוסיף את דברי הפתיחה והסיום של לנון.
"נו, אז מה זה קשור לביטלס?" - והפעם זה אנתוני ניולי.
הוא היה זמר ושחקן ידוע באנגליה, עד כדי כך שבשנת 1959 השתמש בריאן אפשטיין בקשריו עם חברת התקליטים DECCA, כדי לקבל את ניולי כאורח בפתיחת חנות התקליטים NEMS, אותה ניהל והייתה שייכת למשפחתו, ברחוב ווייטצ'אפל שבליברפול.
אפשטיין התרשם מאד לטובה מאופיו החברותי והנעים של ניולי ושנים לאחר מכן הוא אמר עליו: "כך צריך להתנהג כוכב אמיתי. למעשה, כך בדיוק מתנהגים גם הכוכבים שאני מנהל, כלפי הקהל והתקשורת".
ניולי היה הכוכב שפתח את עשרו הסיקסטיז עם צעידה במקום הראשון, עם שירו WHY, שהחליף את השיר שסיים את השנה הקודמת (1959) בפסגה, "הו קארול" בביצוע ניל סדאקה. ניולי המשיך להצעיד שירים בהצלחה עד שזה נפסק בשנת 1962.
ניולי היה מהבודדים שהקליטו שיר מאת לנון ומקרטני לשוק האמריקני, לפני הפריצה הגדולה של הביטלס בתוכנית של אד סאליבן (בפברואר 1964). הגירסה שלו לשיר I SAW HER STANDING THERE יצאה שם בסוף אוקטובר 1963.
באותה שנה ביקר ג'ורג' האריסון בארה"ב, אצל אחותו לואיס, ואמר עם שובו משם: "אני חושב שזה מקום נהדר. פגשתי שם את טוני ניולי. הוא מעולם לא שמע על הביטלס אז השמעתי לו כמה משירינו. כשעזבתי בחזרה לאנגליה, הוא אמר לי שברצונו להקליט את I SAW HER STANDING THERE".
האם השיר THE BALLAD OF JOHN AD YOKO אכן אוחז במציאות?
ג'ון לנון שר: "עומדים ברציף של סאות'המפטון / מנסים להגיע להולנד או צרפת" - ובכן, ג'ון ויוקו אכן הגיעו לסאות'המפטון במטרה להתחתן על מעבורת בדרך לצרפת. אך ללא דרכונים וללא קפטיין על המעבורת שיוכל להשיא את השניים, התוכנית נכשלה.
ג'ון לנון שר: "לבסוף הצלחנו לטוס לפריס" - זה נכון. הם טסו לצרפת אך גם שם לא הצליחו להתחתן.
ג'ון לנון שר: "פיטר בראון התקשר כדי לבשר שזה יצליח, אתם יכולים להתחתן בגיברלטר ליד ספרד" - אכן, פיטור בראון היה עוזר של הביטלס והוא אירגן את החתונה בגיברלטר, שהייתה אחד המקומות בטריטוריה בריטית בהם לנון ואונו יכלו להתחתן במהירות. הטקס ארך עשר דקות בלבד והזוג הנשוי הטרי דרך על אדמת גיברלטר למשך שעה בלבד.
הנה כמה משפטים שנאמרו בסשן הקלטה, באולפני טריידנט בלונדון, לשיר I WANT YOU, בשנת 1969:
ג'ון: "השיר הזה אמור להיות ערוך מטייקים שונים. מה העניין עם זה, ג'ורג' (מרטין)?"
ג'ורג' מרטין: "טייק 4 היה טוב מאד עד שנפסק והטייק האחרון לא היה טוב כל כך בגלל האורגן שפול ניגן".
טכנאי הקלטה: "ג'ון..."
ג'ון: "כן?"
טכנאי ההקלטה: "יש לך אפשרות להנמיך קצת את מגבר הגיטרה שלך? כנראה שיש תלונה מבחוץ על הרעש".
ג'ון: "תלונה ממי?"
טכנאי: "מישהו מחוץ לבניין".
ג'ון: "מה הוא עושה שם בחוץ בשעה כזו של הלילה?"
פול: "זו האשמה שלו שיש לו בית באזור הזה".
ג'ון: "אנחנו ננסה להקליט אתץ זה עכשיו שוב ועם הרבה רעש".
שיר סולו שכתב פול מקרטני לפיט בסט?!
כן, כן! כשהביטלס הופיעו במועדון קאברן שבליברפול (רחוב מאת'יו 10, למי שרוצה לדעת בדיוק), היה זה ב-22 במרץ 1962 ומתופף הלהקה, פיט בסט, זכה לשיר בקדמת הבמה.
באותו יום הופיעו הביטלס אחרי להקת הניו יורק טוויסטרס, שידעו לשלהב את הקהל הצעיר בקרייז החדש ששמו ריקוד הטוויסט. בהפסקה בין המופעים ניגש פול מקרטני לחדר האחורי הקטנטן, שהיה ליד הבמה, ושם הוא רקח שיר חדש שקרא לו PINWHEEL TWIST (טוויסט שבשבת הצעצוע).
את השיר ביצעה הלהקה באותו יום, כשבסט שר כל הזמן את המשפט "בואו, תעשו את טוויסט השבשבת". השיר הפך לככב בהופעות נוספות ושם כבר קיבל משפט שהלך כך: "השבשבת מסתובבת שוב ושוב / השבשבת מסתובבת שוב ושוב / השבשבת מסתובבת שוב ושוב / היי! טוויסט השבשבת".
מעריצותיו של בסט התענגו לראות את אלילן בקדמת הבמה כשהוא שר להן את הדבר, בעוד מחבר השיר הלם לפי הקצב מאחור בתופים. השיר היה כה מוצלח בהופעה שמנהל הלהקה החדש, בריאן אפשטיין, שקל לכלול אותו בהמשך ברשימת השירים להקלטה ראשונה עבור חברת EMI. בינתיים השיר הורד וגורלו נחרץ להישאר בחשכה.
מאל אוונס - יותר מעוזר הביטלס, אלא גם פעיל בהקלטותיה. אז במה הוא השתתף?
1. ספירה - אוונס ספר 24 תיבות בשיר A DAY IN THE LIFE וקולו נשמע גם בהקלטה הסופית, בעת שהתזמורת הסימפונית מתחילה להגביר את צליליה לקראת קקפוניה מושלמת.
2. סקסופון - אוונס נשף בכלי זה בעת הקלטת השיר HELTER SKELTER. לא בדיוק מקצועי כמו נשיפה של ג'ון קולטריין או סטן גץ, אך מספיק אפקטיבי לקטע רועש שכזה.
3. אורגן האמונד - אוונס ניגן תו בודד בשיר YOU WON'T SEE ME.
4. מפוחית וקאזו - אוונס ניגן בשני אלו בעת הקלטת השיר BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE.
5. תוף מרים - אוונס השתמש בזה בעת הקלטת השיר DEAR PRUDENCE.
6. סדן - אוונס הקיש בכלי זה במהלך העבודה על השיר MAXWELL'S SILVER HAMMER. בהקלטה הסופית היה זה רינגו שעשה את התפקיד.
כשג'ון ויוקו חיים בסרט. בשנים 1971-1968 עסקו השניים גם בהפקת סרטים. מה עם תסריט? אין בו ממש צורך כשג'ון ויוקו משקפים את מה שקורה במציאות. הנה הם...
1. בשנת 1968 יצא הסרט הראשון שנקרא SMILE AKA FILM NO. 5.
בסרט הז נראה ג'ון בגינת ביתו כשהוא עושה פרצופים למצלמה. הסרט הואט בכוונה באופן קיצוני כך שכל תנועה קטנה שעל פניו נמתחת לכשתי דקות. הסרט הוקרן בפסטיבל סרטים בשיקגו, באותה שנה, ואחרי חצי שעה מתחילת ההקרנה נשאר באולם רק קומץ אנשים, שכנראה נרדמו.
2. הסרט השני שיצא באותה שנה נקרא TWO VIRGINS וגם כאן מדובר בסרט סלו-מושן מוגזם. פה נראים פרצופיהם של לנון ואונו כשהם מתמזגים זה עם זה ועוד קצת נשיקות וחיבוקים. ברקע אפשר לשמוע צלילים מתקליטם השערורייתי בשם זה.
3. בשנת 1969 יצא סרט שלישי בשם RAPE.
בסרט הזה ערכו השניים ניסוי בו הם עקבו אחרי מישהי. הקורבן הייתה בחורה בת 21 בשם אווה מאילטה, שבהתחלה חייכה אך בהמשך כבר התעצבנה כשגילתה שלא נוח לה כשעוקבים אחריה. לנון הסביר מאוחר יותר שהוא עשה את זה כדי להראות לעולם כמה כולנו חשופים ותחת לחץ תמידי.
4. הסרט השני שיצא להם באותה שנה נקרא SELF PORTRAIT.
בסרט הזה מתמקדת המצלמה באיבר מינו של לנון, שלפעמים מגיע למצב של זקפה חלקית.
5. שנת 1970 נפתחה עם סרט בשם APOTHEOSIS.
הסרט צולם בסוף שנת 1969 עם ג'ון ויוקו כשהם לבושים בחלוקים כנזירים. בסרט מסיעים אותם למקום בו עולה לאוויר בלון פורח, עליו מסתכל הזוג.
מכאן הצופה מקבל את הנופים האנגליים המושלגים מזווית הראייה מהבלון. הכל יפה עד שלפתע הבלון נכנס לערפל ומביא את הצופים לכמה דקות של מסך לבן ומעורפל.
6. הסרט הבא נקרא UP YOUR LEGS FOREVER.
בסרט הזה צולמו המון זוגות רגליים מלמטה עד למעלה וכל זאת כמובן למען השלום.
בסוף הסרט לא התאפקו ג'ון ויוקו וחשפו את ישבניהם למצלמה.
7. סרט נוסף בשנת 1970 נקרא FREEDOM והוא נמשך כשתי דקות בלבד. בסרט מנסה יוקו לפתוח את החזייה שלה אך הסרט מסתיים לפני שהיא מצליחה במשימתה - ואולי טוב שכך.
8. שנת 1970 הייתה פורייה לזוג הקולנועי הזה שהפיק סרט נוסף בשם FLY.
הסרט הזה, שנמשך 19 דקות, עוקב אחרי זבוב שמטייל על גוף נשי בעירום מלא. ג'ון ויוקו לא מצאו בנקל זבובים לצילום ואחד העוזרים ירד לתחנת הרכבת התחתית הסמוכה והביא משם זבובים ברי מזל. לדוגמנית העירומה בסרט הזה קראו VIRGINIA LUST.
9. הסרט האחרון האוואנגארדי שג'ון ויוקו יצרו היה בשנת 1971 והוא נקרא ERECTION.
אך אל תתבלבלו. הפעם לא מדובר בעוד סרט של זיקפה גברית אלא בצילום של הקמת בניין מלון בשם INTERNATIONAL HOTEL שבלונדון. תשעה חודשים לקח להם לצלם את הדבר הזה. מי שיחפש פסקול עם מלודיה - לא כאן.
דיבורים באולפן ההקלטה, בעת הקלטת תקליט הבכורה, PLEASE PLEASE ME:
ג'ורג' מרטין: רינגו, אתה יכול לתת לי יותר?"
רינגו: "כן, כמה חזק שאתה רוצה"
פול: "אל תהיה מתוח, ג'ון"
ג'ון: "אני לא"
פול: "אל תהיה מתוח"
פול: "זה מהיר מדי"
ג'ורג' מרטין: "ואתה טעית במילה אחת כששרת"
פול: "כן, אבל זה בכל אופן היה מהיר"
(שיר נפסק)
פול: "מה קרה?"
ג'ורג' מרטין: "אני לא יודע. אתה תגיד לי"
פול: "חשבתי ששמעתי אותך מדבר. אולי שרקת שנעצור?"
בשנת 1967 בנה ג'ון לנון חדר מוסיקה מיוחד בביתו. זה היה חדר שהוא עמל רבות על עיצובו ואיבזורו (הרבה בעזרתו של עוזרו הנאמן, מאל אוונס). יש שטענו כי חדר זה היה מאובזר ומיוחד יותר מאלה של פול מקרטני וג'ורג' האריסון, באותם ימים.
היו בו חמישה מכשירי הקלטה שניצבים על מדף אחד. המכשירים האחרים מפוזרו בחדר ומחכים למגע ידו של המאסטר המוסיקלי. ביניהם אורגן פארפיסה, פסנתר קטן ואפילו מלוטרון. בין אלה פוזרו גיטרות חשמליות ואקוסטיות בשלל הצבעים הפסיכדליים שנצבעו עליהן. כמו כן היו שם כל מיני כלי נגינה מוזרים, למשל סקסופון שחסרה לו פיה לנשוף בה או כינור שיש בו רק מיתר אחד רופף.
מכולם אהב לנון במיוחד את המלוטרון הגדול והמרשים, שהורכב מסלילי טייפים. יש בתוכו כמות רבה של סלילי טייפים, ועם לחיצה על כפתור מסויים - סט הסלילים משתנה והצלילים בהתאם. קרנבל אמיתי של צלילים. דרך ארוכה עשתה אותה החיפושית (משופצת ובמצב מצוין) מאז השיר LOVE ME DO.
בינתיים התנוסס, בחדר העבודה, תג אחד שהיה כתוב בו: I STILL LOVE THE BEATLES.
עדיין מקובל להאמין שלינדה מקרטני, ששם נעוריה היה לינדה איסטמן, הייתה קשורה למשפחת איסטמן של תהילת תעשיית הצילום, איסטמן-קודאק. אולי הי היא עבדה כצלמת. ובכן, זה לא כך. להיפך, שם המשפחה של לינדה היה במקור אפשטיין (אין קשר לבריאן אפשטיין), ושם משפחתה שונה לאיסטמן כשמשפחתה היגרה לאמריקה.
התרגשות רבה לצד הביטלס באולפני EMI. בשנת 1969 עבדה להקת רוק אמריקאית צעירה בשם THE AEROVONS באולפני EMI בלונדון. זה היה בזמן שהביטלס עבדו באולפן המקביל.
שנה לפני כן הביאה הלהקה הצעירה הקלטת דמו למשרדי חברת התקליטים 'קפיטול', שטיפלה בקטלוג של הביטלס בארה"ב. משם הדברים התגלגלו לטובת הלהקה.
המנהיג של הלהקה והגיטריסט בה היה בחור בשם טום הארטמן, שסיפר: "הייתי בן 17 באותו זמן ואהבתי מאד את הביטלס. פסגת השאיפות שלי הייתה להקליט במקום בו הביטלס מקליטים". המשאלה של הארטמן התגשמה ובגדול.
במהלך סשן ההקלטה של הלהקה הצעירה, באפריל 1969, שמרו חבריה את הציוד שלהם באותו חדר בו אופסן הציוד של הביטלס. היה זה חדר ששימש בעבר כחדר בקרה, שהיה בו חלון שהציץ אל אולפן מס' 3 בבניין ההקלטות. באפריל 1969 נועד החדר הזה למחסן לגיטרות ותופים.
הארטמן: "לילה אחד, בזמן שחברי להקתנו איפסנו את הציוד שלהם, אמר לפתע המתופף שלנו, מייק, שכדאי לנו להגיע אליו מהר. הגענו ומצאנו את עצמנו עומדים ליד כיסוי של תופים שהיה כתוב עליו 'רינגו סטאר'. פתחנו אותו וגילינו בפנים כמויות של מיתרי גיטרה שייצרה חברת FENDER. כמו כן, שכן לו שם כיסוי תוף הבס של רינגו. הוצאנו את הכיסוי במתח ועצבנות ומיהרנו לצלם אותו איתנו. עם ידיים רועדות התחלנו לחפש עוד ראיות של הביטלס. מצאנו את גיטרת 12 המיתרים של ג'ון לנון ואת גיטרת הלס פול של ג'ורג' האריסון...
...צילמנו עוד כמה תמונות עם הגיטרות ומיד לאחר מכן לא חזרנו יותר לחדר הזה, מיראת כבוד. אם מישהו היה מגלה אותנו עושים את מה שעשינו, היו מעיפים אותנו לעזאזל מהאולפן ללא אפשרות לחזור אליו".
הארטמן זכר כי ראה בחדר ההוא 15 תיקים של גיטרות וגיטרת בס 'אפיפון' ששכנה מעל תיק של בס הופנר. באחת משעות אחה"צ שמעו חברי THE AEVORONS, מעבר לקיר, את צלילי הסשן של הביטלס בעת עבודתם על השיר OLD BROWN SHOE. הם לא התאפקו והיו חייבים להציץ, שם גילו את חברי הביטלס עומדים מסביב למיקרופון ושרים באופן חוזר את השורה WHO KNOWS BABY, YOU MAY COMFORT ME, כדי למצוא את הטייק הנכון.
הנה כמה סלוגנים שפורסמו על שלטים בשנת 1966, כשציבור רחב יצא בארה"ב נגד הביטלס ודבריו של ג'ון לנון נגד ישו והנצרות:
- אלוהים לנצח, ביטלס לעולם לא
- הביטלס הם משעממים ושגרתיים
- ישו מת למענך, ג'ון לנון
- הביטלס היום, מה מחר?
- תחזרו לאנגליה!
מה היה באמת בתוך הבניין של משרדי חברת APPLE, המקום בו הביטלס פעלו - ברחוב SAVILE ROW 3 בלונדון.
נתחיל מקומת המרתף: שם שכנו אולפני APPLE. כאן גם ערכו חברי הרולינג סטונס חזרות לקראת הופעתם הידועה בהייד פארק, ביולי 1969.
בקומת הכניסה פעל משרדו של רון קאס, הבוס שלל חברת תקליטי אפל. היה שם שולחן משרדי לבן גדול מאד, כסאות עור לבנים ובר משקאות עשיר. כשהוא פוטר מהחברה (על ידי אלן קליין) - משרדו נכבש על ידי ג'ון ויוקו לפעולותיהם. דרך דלת הכניסה של הבניין עברו המון אנשים ובידיהם רכוש אותו גנבו מהבניין בנקל. המדרגות מחוץ לדלת היו מקום קבע בו נפגשו המעריצות שביקשו רק לראות את הביטלס. קראו להן APPLE SCRUFFS.
בקומה הראשונה שכן המשרד של הביטלס. בחדר אחר פעל המשרד של העוזר הבכיר שלהם, פיטר בראון. גם משרדו של ניל אספינל פעל שם.
בקומה השניה פעל משרדו של היחצ"ן דרק טיילור שבחדרו היה כסא קש ענק ומעוצב, תאורה פסיכדלית מרשימה ובר משקאות עשיר. בקומה זו היה גם החדר החשוך אליו נזרקו כל הקלטות הדוגמה של הביטלס ושאר מסמכים.
בקומות השלישית והרביעית פעלה מחלקת הסרטים של חברת אפל. שם גם פעל המטבח של הבניין.
בקומת הגג הופיעו הביטלס, ב-30 בינואר 1969. זהו...
גלגולו של הקרדיט "לנון - מקרטני" בשיר על יום האתמול.
בשנת 1965 הקליט פול מקרטני את השיר YESTERDAY ובגלל ששאר הביטלס לא השתתפו בו, פול התעקש שהקרדיט בו יהיה "מקרטני - לנון". דבריו נפלו על אזניים ערלות.
בשנת 1976 שינה מקרטני את הקרדיט בשיר, כשהוציא אותו באלבום המשולש בהופעה של להקת כנפיים, WINGS OVER AMERICA. לנון לא הגיב על זה.
בשנת 1997 השמיטה יוקו אונו את שמו של פול מקרדיט השיר GIVE PEACE A CHANCE, כשהוציאה את האוסף של בעלה המנוח, LENNON LEGEND.
בשנת 2002 יוקו איימה לפעול משפטית נגד פול אם יהפוך את קרדיט השמות של שירי ביטלס, לאלבום ההופעה שלו BACK IN THE U.S.
בשנת 2003 נכנע פול: "אני שמח עם מה שיש ותמיד הייתי. לנון ומקרטני זה עדיין החותם של הרוק'נ'רול שאני מאד גאה להיות חלק ממנו - בסדר שהוא תמיד היה".
"נו, אז מה זה קשור לביטלס?" - והפעם זו ג'ואן ניופילד.
היא הייתה מזכירתו האישית של בריאן אפשטיין ולראשונה הובאה לעבודה במשרדי NEMS כשהייתה בת 21. NEMS הייתה החברה שפעלה כעסק לרהיטים ותקליטים של משפחת אפשטיין ומשם זה הפך גם למשרד של בריאן לטיפול באמניו.
ניופילד החלה שם כעוזרת למזכירה הקבועה, וונדי הנסון, שטבעה בלחץ דרישות העבודה עם אפשטיין והביטלס. אבל הנסון הייתה רחוקה מלשמוח כשבריאן מינה את ניופילד כמזכירתו האישית. היא קיבלה 15 ליש"ט בשבוע כששעות העבודה שלה החלו מעשר בבוקר ועד שש בערב.
ניופילד הראתה נאמנות רבה למעסיקה, גם כשלא פעם נהג בה בגסות (הוא היה מתפרץ לרוב) והשתמש בסמים שגרמו לו להיעדר מהעבודה.
כשהנסון פרשה מהעבודה, בשנת 1966, ניופילד ירשה את תפקידה. בריאן החל לעבוד יותר בביתו ולכן הועבר משרדה לשם, בחדר קטן בקומה העליונה בבניין שברחוב צ'אפל מס' 24.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
