המסע המופלא של בו הנסון

כמה פעמים יוצא לכם לשמוע על מוזיקאי שוודי שמתחיל את הקריירה עם פתק על הצוואר ברכבת, הופך לגיבור רוק מתקדם ומסיים אותה כשהוא נדגם על ידי כוכבי היפ הופ במאה ה-21? בו הנסון, האיש שהפך את ההוביטים למוזיקה פסיכדלית הרבה לפני שפיטר ג'קסון חשב על סרטים, הוא בדיוק המקרה הזה. הנה הסיפור המלא, המורחב והמרתק על הגאון השוודי שחיבר בין אורגן האמונד, יערות מושלגים וג'ימי הנדריקס.

בו הנסון נולד ב-10 באפריל 1943 בגוטנבורג. ההורים שלו עבדו בתחום המסעדנות ונדדו לאן שהיתה עבודה. המסע שלהם לקח אותם למלון העירוני באוסטרסונד, אבל בתחילת שנות החמישים ההורים עברו לשטוקהולם ובו נשאר מאחור מסיבות שונות. הוא שוכן אצל משפחה בצריף מבודד בכפר הקטנטן ואפלאן. בסופו של דבר, כשהיה צריך להתאחד עם הוריו, הילד הקטן הועלה על רכבת למסע של 500 קילומטרים לבדו, כשעל צווארו תלוי פתק עם שמו וכתובת היעד. ממש כמו חבילה עוברת.

ההורים ניהלו קנטינה בטירת קרלברג, ובחדר האוכל היו כלי נגינה שהחיילים יכלו להשתעשע בהם. בו ניסה את מזלו. עם חצוצרה זה לא עבד, אבל הפסנתר היה סיפור אחר. הבעיה היתה כשניסו למסד את הכישרון שלו עם מורה לפסנתר. המורה, שהוגדרה על ידו כפסנתרנית מרשעת, הפחידה אותו כל כך שהוא ברח אחרי שני שיעורים בלבד. כמו רוב בני דורו, מה שהציל אותו היה הגיטרה החשמלית. באותם ימים זה היה פשוט: מחברים את הגיטרה לרדיו ישן שמשמש כמגבר, ויאללה להוצאת צלילים!

הקריירה של בו התחילה בקפיצות בין להקות. הוא גם יצא לסיבוב הופעות בפארקים עם להקה בשם רוק אולגה. על ההרפתקה הזו הוא סיפר בהומור יבש: "כשהסיבוב התחיל ידעתי לנגן שלושה אקורדים, וכשהקיץ נגמר ידעתי ארבעה".

התזמורת הרצינית הראשונה שלו היתה SLIM'S BLUESGANG. הפסנתרן סלים נוטיני נחשב לג'ון מאייאל של שטוקהולם, והלהקה שלו שימשה חממה למוזיקאים צעירים. התחנה הבאה היתה להקת THE MERRYMEN, הרכב בלוז-רוק קשוח שפעל פחות משנה אבל הספיק הרבה: הם זכו בתחרות להקות ברדיו, חיממו את הרולינג סטונס, והשיגו חוזה הקלטות בחברת פולידור. אבל רגע לפני הפריצה הגדולה, בו הנסון עשה פרסה וברח. הפחד מההצלחה, או אולי אינטואיציה שהובילה אותו לנתיב אחר שאיש לא ראה, גרמו לו לעזוב הכל.

הנתיב המסתורי הזה הוביל אותו בערב אחד בשנת 1966 למועדון גילן סירקלן בשטוקהולם. על הבמה ניגן אורגניסט הג'אז האמריקאי, ג'ק מקדאף, ובו חווה הארה רוחנית. הצליל של אורגן ההאמונד כישף אותו. הוא הבין שאפשר לנגן סולו עם הידיים ובס עם הרגליים בו זמנית. למחרת בבוקר הגיטרה נזרקה הצידה, ובו החליט שהוא אורגניסט.

הבעיה הקטנה היתה שאורגן האמונד הוא עסק יקר להחריד. כאן נכנס לתמונה חברו ביל אורסטרום. השניים פיתחו שיטה ערמומית להתאמן בחינם: הם היו נכנסים לחנות מוזיקה כאילו הם קונים פוטנציאליים. בו היה מתיישב ליד האורגן, וביל היה מתחיל לקשקש עם המוכרים. פתאום ביל היה נזכר שהוא שכח משהו וחייב לרוץ, משאיר את בו לחכות (ולנגן) במשך שעה-שעתיים. הטריק הזה עבד בכל חנויות המוזיקה בשטוקהולם, עד שבו נאלץ בלית ברירה לקנות כלי בתשלומים. ביל, חברה טובה ועוד כמה חברים תמימים חתמו ערבות. כולם התחרטו על כך אחר כך, כי בו, כמובן, לא שילם את התשלומים והם נאלצו לשאת בנטל. האורגן האומלל הזה, אגב, עוקל בסופו של דבר על ידי ההוצאה לפועל מיד אחרי הופעה בגוטנבורג, כשהוא חבול ומוכה אחרי שנפל במדרגות לא מעט פעמים.

ביל אורסטרום, שכבר עבד כצייד כישרונות ומפיק בפולידור, שידך לבו מתופפים שונים עד שהגיע יאן קרלסון, מתופף ג'אז פרוע. כך נולד הצמד HANSSON & KARLSSON. בין 1967 ל-1969 הם הוציאו שלושה תקליטים שאני אוהב את כולם מ-א-ד! השילוב בין הנגינה הלא צפויה של הנסון לתיפוף המתפרץ של קרלסון יצר משהו חדש לגמרי: תערובת של רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית.

הצמד חרש את שוודיה לאורך ולרוחב, ושיא הקריירה שלהם היה כשניגנו כמופע פתיחה ללהקת קרים בשטוקהולם וג'מג'מו לילה שלם עם ג'ימי הנדריקס במועדון בשם פיליפס. הנדריקס לא רק אהב אותם, הוא העריץ אותם. הוא נהג להקליט את הג'אמים האלה והקליט גרסה משלו ליצירה שלהם TAX FREE. הוא אפילו תכנן לבצע את היצירה TRIPLETS, אבל המוות השיג אותו קודם. הנדריקס צוטט אומר: "החבר'ה האלה הם הדבר הכי טוב ששמעתי בשוודיה".

אך עד 1969, אחרי שלושה תקליטים משותפים כשהאחרון שבהם היה MAN AT MOON, הנסון הרגיש שמיצה את העסק. הגיע הזמן לפרק הבא. סצנת הרוק השוודית עברה שינוי רדיקלי בתפר שבין שנות השישים לשבעים. הלהקות שהעתיקו את הפופ האנגלו-אמריקאי פינו את מקומן לגל חדש של מוזיקה מקורית ושירה בשוודית. מלחמת וייטנאם הסלימה, תנועות הנוער הפכו לפוליטיות, וחברות התקליטים הגדולות לא הבינו מה קורה. כך קמו חברות עצמאיות חדשות, ואחת מהן היתה SILENCE.

אנדרס לינד, טכנאי סאונד שעבד עם הנסון וקרלסון ואחד ממייסדי חברת סיילנס, היה האיש שבו דפק על דלתו יום אחד עם רעיון משוגע: לעשות מוזיקה שמבוססת על ספר. בו קיבל המלצה מחברה לקרוא את טרילוגיית שר הטבעות של טולקין. הספרים שאבו אותו פנימה. הוא התגורר אז בדירה של חבר בשטוקהולם, וכשהחבר חזר מחו"ל הוא מצא את בו, אורגן האמונד, מגבר לזלי וערימות של דפי טולקין, כשהחלונות רועדים מהעוצמה. שם נוצרה הסקיצה הראשונה למה שיהפוך ליצירה SAGAN OM RINGEN. הנסון ניגן בווליום כה גבוה, עד שזה גרם לפינויו מהדירה. יחד עם אנדרס לינד, הוא שכר בית קיץ על אי מבודד מחוץ לשטוקהולם בקיץ 1969. מצוידים במכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים ובכמות מזומנים דלה במיוחד, הם החלו לעבוד.

בסתיו ובחורף של 1969 הבית הקטן המה מפעילות. בו ישב בחדר אחד עם הכלים שלו (כולל סינטיסייזר מוג הראשון שהגיע לשוודיה!), המתופף קרלסון בחדר שני, ואנדרס לינד עם מכשירי ההקלטה בחדר שלישי. הבית היה מלא כבלים וחוטים שעברו מצד לצד, והלילות הארוכים והקרים לוו בכמויות אדירות של תה מהביל. ההקלטות הושלמו באביב, עם תוספות שהוקלטו באולפן דציבל בשטוקהולם (שם עמד מכשיר הקלטה עם שמונה ערוצים חדשני שנוסה בתירוץ של בדיקות לקראת רכישה). המיקס נעשה באולפני הרדיו השוודי.

התקליט SAGAN OM RINGEN יצא בסוף 1970 והפך להצלחה מיידית ומסחררת. הוא נוגן ללא הפסקה ברדיו P3 החדש לצעירים, ואפילו שימש כאות פתיחה לתוכניות רדיו. בו היה בפרץ יצירתי מטורף, והגרסה הבינלאומית של התקליט (שיצאה תחת השם MUSIC INSPIRED BY LORD OF THE RINGS בחברת התקליטים הנחשבת CHARISMA, הבית של ג'נסיס, ואן דר גראף ולהקת ציפור נדירה) כללה שלושה קטעים נוספים שלא היו בהדפסה השוודית המקורית.

מעניין לציין שבו הנסון פעל בתוך תנועת ה-PROGG השוודית (תנועת המוזיקה הפרוגרסיבית והפוליטית), אך היה עוף מוזר בה. בעוד חבריו שרו טקסטים פוליטיים זועמים נגד הממסד, בו יצר מוזיקה אינסטרומנטלית שהיתה רחוקה מכל ויכוח. הוא היה חסין מביקורת. היצירה שלו נחשבה לכל כך יפה ונדירה, שאף אחד לא העז לומר מילה רעה.

בסוף שנת 1972 יצא התקליט הבא, UR TROLLKARLENS HATT (מתוך כובע הקוסם), שהיה המשך ישיר לקו המוזיקלי של שר הטבעות. הוא שאב השראה מספרים נוספים. הצליל הפך עשיר יותר, עם יותר נגנים, אבל שמר על הקסם המינימליסטי. התקליט זכה לשבחים. הוא יצא בבריטניה דרך CHARISMA בספטמבר 1973. הביקורות בעיתונות הבריטית, כולל במגזינים נחשבים כמו מלודי מייקר, היו אוהדות וזה נתפס כמלוטש יותר מקודמו, אך המכירות לא הצליחו לשחזר את ההצלחה המסחררת של תקליט הבכורה והוא לא נכנס למצעד הבריטי. ההצלחה בשוודיה הובילה ללחץ על הנסון לצאת לסיבוב הופעות, דבר שהמוזיקאי המופנם התנגד לו בתוקף. בו לא הופיע כמעט עם החומרים האלה. הוא היה איש של אולפן, לא של במות. הגיחות הקצרות שלו להופעות עם הרכבים כמו FLÄSKET BRINNER (הבשר בוער) היו יותר חברתיות ממוזיקליות. הוא העדיף לשתות בירה עם החבר'ה מאשר לכבוש אצטדיונים.

השם שלו צבר מעמד של קאלט בעולם. ניסיון אחד לאחד הרכב-על להופעה בפסטיבל גרמני גדול נגמר בחזרות במוסך בסולנטונה. ההרכב נתקע במוסך כי להנסון לא היה את הדרייב לצאת החוצה. זו היתה כנראה הפעם האחרונה (כמעט) שבו הנסון ניגן עם להקה.

ב-1975 יצא התקליט ATTIC THOUGHTS (או בשמו השוודי המקורי MELLANVASEN - כלומר, יצורי ביניים). ההקלטות של זה החלו, איך לא, עם מכשיר הקלטה מושאל בעליית הגג של ביתו מחוץ לשטוקהולם, ומאוחר יותר עברו לאולפני דציבל. הסשנים התפרסו על פני סוף 1974 ואביב 1975, כשהנסון נעזר שוב בחבורת נגנים מוכשרת. מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה היה קפיצת מדרגה. הנסון שילב יותר סינטיסייזרים ומלוטרון, והשאיר מרחב גדול יותר לאלתור. רצועת הנושא של התקליט, ATTIC THOUGHTS, חולקה לשלושה חלקים ועדיין נשאה דמיון מסוים לעבודתו החלוצית על שר הטבעות. אך הפנינה האמיתית הייתה אולי הרצועה RABBIT MUSIC, ששאבה השראה מספר פנטזיה אחר לגמרי – "גבעת ווטרשיפ" של ריצ'רד אדמס. נראה שלהנסון הייתה חולשה לספרים בריטיים על מסעות אפיים. בכל אופן, הוא החליט לטפס עוד יותר גבוה על גבעת ווטרשיפ הזו...

אז ב-1977 הוא הוציא את EL-AHRAIAH, בהשראת הספר "גבעת ווטרשיפ" (כן, זה עם הארנבים). אחר כך השתררה שתיקה ארוכה. בצורת מוזיקלית שנשברה רק ב-1985 עם התקליט המפתיע MITT I LIVET (באמצע החיים), שכלל שירים עם מילים וזמרים אורחים. המבקרים היו קרים כלפי זה, ומאז - דממה. תוכניות ליצור מוזיקה על בסיס הספר שבט דוב המערות נשארו במגירה. בו הנסון מת ב-2010 בגיל 67, לבד בדירתו בסטוקהולם, שם נמצא לאחר מספר ימים. סוף עצוב למוסיקאי פשוט נפלא.