הסודות המלוכלכים מאחורי האימפריה של אלביס נחשפים

קבלו את הסיפור המדהים על איך קולונל טום פארקר, המנהל האגדי, ניהל את ההצגה – ואת חשבון הבנק – של אלביס פרסלי לטובתו האישית, כפי שנחשף בדרמה המשפטית שהרעידה את עולם המוזיקה.

כשאבק הכוכבים שקע לאחר מותו הטרגי של אלביס פרסלי באוגוסט 1977, העולם בכה על אובדן המלך. המעריצים התאבלו על האייקון, אבל מאחורי הקלעים של אחוזת גרייסלנד, התחילה להתבשל דרמה מסוג אחר לגמרי. דרמה שלא כללה נעלי זמש כחולות, אלא עורכי דין בחליפות אפורות, חשבונות בנק מדממים, ודמות אחת גדולה מהחיים שעמדה במרכז הסערה: קולונל טום פארקר.

במשך עשורים, פארקר היה הצל של אלביס. האיש שבנה את המיתוס, האיש שחתם על החוזים, האיש שתמיד היה שם, עם סיגר בפה וחיוך מסתורי. הם היו הצמד הבלתי נפרד של עולם הבידור. אבל מה באמת קרה שם כשהאורות כבו?

התמונה שהצטיירה מיד לאחר מותו של אלביס הייתה, בלשון המעטה, מטרידה. הייתם מצפים שהמלך של הרוק'נ'רול ישאיר אחריו הררי זהב, נכון? אז זהו, שלא בדיוק. העיזבון של פרסלי עמד על שווי מוערך של בין 4 ל-7 מיליון דולר בלבד. זה אולי נשמע הרבה כסף לאדם מן השורה, אבל עבור אייקון גלובלי בסדר הגודל של אלביס, זה היה סכום זעום, כמעט מעליב. גרוע מכך, העיזבון סבל מבעיית תזרים מזומנים קשה. היו נכסים, אבל לא היה כסף נזיל לשלם את המסים וההוצאות השוטפות.

אז מי היה אחראי על הבלגן הזה? האצבעות הופנו מיד לעבר האיש שניהל את העניינים במשך יותר מעשרים שנה.

הסיפור האמיתי של מה שקרה לכסף של אלביס לא התגלה על ידי עיתונאי חוקר או ביוגרף סקרן. הוא התגלה, למרבה האירוניה, על ידי מערכת המשפט של ממפיס. מכיוון שליסה מארי פרסלי, היורשת העיקרית, הייתה רק ילדה בת תשע באותו זמן, בית המשפט לצוואות בממפיס היה צריך למנות מישהו שישמור על האינטרסים שלה. השופט ג'וזף אוונס בחר בעורך דין מקומי בשם בלאנשארד אי. טואל לשמש כאפוטרופוס לדין.

טואל לא נכנס לתפקיד במטרה לחשוף קונספירציה. המנדט שלו היה פשוט למדי: לבחון את הניהול של העיזבון על ידי המוציאים לפועל – ורנון פרסלי (אביו של אלביס), פריסילה פרסלי (גרושתו), ורואה החשבון ג'וזף הנקס. הוא היה אמור לבדוק את הניירת, לוודא שהכל תקין, ולהגיש דו"ח. משימה בירוקרטית שגרתית, לכאורה.

אבל כשבלאנשארד טואל התחיל לחפור בניירת, הוא מצא משהו שהיה רחוק מאוד מלהיות תקין. הוא גילה בור פיננסי עמוק ומערכת יחסים עסקית שהייתה, לדעתו המקצועית, עקומה לחלוטין. הדו"ח שהוא הגיש בסופו של דבר לבית המשפט לא היה סקירה יבשה, אלא כתב אישום חריף נגד קולונל טום פארקר.

טואל הגיע למסקנה נחרצת: הקולונל לא סתם ניהל את אלביס; הוא ניצל אותו באופן שיטתי. הדו"ח טען כי פארקר הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי אלביס. בעברית פשוטה: כשאתה מנהל של מישהו, אתה אמור לדאוג לאינטרסים שלו לפני האינטרסים שלך. לפי טואל, פארקר עשה בדיוק את ההפך. הממצאים של טואל היו כל כך חמורים, שהם הובילו את העיזבון של פרסלי לתבוע את פארקר ב-1982, בתיק שזכה לשם הקליט "פרסלי נגד פארקר". זה היה הקרב על המורשת הפיננסית של המלך.

אחד הגילויים המרעישים ביותר בחקירה של טואל לא היה קשור ישירות לכסף, אלא לזהות של האיש ששלט בו. קולונל טום פארקר, האיש עם המבטא הדרומי-אמריקאי המאומץ והתואר הצבאי המכובד (שהיה למעשה תואר כבוד שקיבל ממושל לואיזיאנה, ולא דרגה צבאית אמיתית), היה מתחזה. טואל גילה שפארקר לא נולד באמריקה. שמו האמיתי היה אנדראס קורנליס ואן קויק, והוא היה מהגר בלתי חוקי מהולנד. הוא הגיע לארצות הברית כשהיה צעיר ומעולם לא הסדיר את מעמדו. הוא היה, במונחים משפטיים, "זר בלתי חוקי".

למה הפרט הביוגרפי הזה כל כך קריטי לסיפור של אלביס? כי זה מסביר את אחת התעלומות הגדולות ביותר בקריירה שלו: למה האמן המפורסם ביותר בעולם כמעט ולא הופיע מחוץ לארצות הברית? המעריצים באירופה, אסיה ודרום אמריקה התחננו לראות את המלך. הצעות לסיבובי הופעות בינלאומיים זרמו כל הזמן, עם פוטנציאל רווח של מיליונים רבים. אבל הקולונל תמיד אמר לא. התירוצים היו מגוונים – בעיות אבטחה, אולמות לא מתאימים, לוח זמנים צפוף.

האמת, כפי שנחשפה בחקירה, הייתה הרבה יותר פשוטה ואנוכית: פארקר פחד פחד מוות שאם הוא ייצא מגבולות ארצות הברית, רשויות ההגירה לא יתנו לו לחזור פנימה. הוא לא החזיק בדרכון אמריקאי. הפחד שלו מגירוש היה כל כך גדול, שהוא העדיף לכלוא את אלביס בתוך גבולות ארה"ב (עם גיחה קצרה אחת לקנדה בתחילת הדרך ושירות בגרמניה, דבר שפארקר נאלץ להסכים לו בלית ברירה) ולמנוע ממנו הכנסות עתק ומעמד בינלאומי אמיתי, רק כדי לשמור על הסוד שלו.

טואל טען בדו"ח שלו שההתנהלות הזו הייתה הפרה בוטה של חובת הנאמנות. מנהל סביר היה מוצא דרך לפתור את בעיית הדרכון שלו, או לפחות שולח את האמן שלו לסיבוב הופעות עם מנהל זמני אחר. אבל פארקר לא היה מוכן לשחרר את האחיזה, גם אם זה אמר לפגוע בקריירה של הלקוח שלו. זה היה המקרה הקלאסי של הקרבת האינטרס של האמן לטובת הפחדים של המנהל.

בעולם המוזיקה של אותם ימים, המנהלים הגדולים ביותר נהגו לקחת עמלה של 15% עד 25% מההכנסות של האמנים שלהם. זה היה הסטנדרט. אבל טום פארקר מעולם לא התעניין בסטנדרטים. החקירה של טואל חשפה את החוזים המדהימים בין פארקר לאלביס. עם השנים, הנתח של הקולונל הלך וגדל, עד שבשנות ה-70 הוא הגיע למספר בלתי נתפס: 50%.

כן, קראתם נכון. על כל דולר שאלביס הרוויח – מהופעות, מתקליטים, מסרטים – הקולונל לקח חצי. חצי! זה לא היה הסכם ניהול; זו הייתה שותפות כפויה שבה צד אחד עשה את כל העבודה האמנותית והפיזית (תחשבו על לוח ההופעות המטורף של אלביס בשנים האחרונות), והצד השני אסף חצי מהקופה.

אבל זה לא נגמר ב-50%. טואל גילה שהקולונל היה יצירתי מאוד בדרכים שבהן הוא חישב את העמלה שלו. הוא נהג לקחת את האחוזים שלו מההכנסה ברוטו, לפני ניכוי ההוצאות. דמיינו את זה: אלביס יוצא לסיבוב הופעות. ההכנסות ממכירת כרטיסים הן מיליון דולר. אבל העלויות של הסיבוב – נגנים, ציוד, נסיעות, מלונות, אבטחה (ה"ממפיס מאפיה") – הן 400 אלף דולר. הרווח הנקי הוא 600 אלף.

מנהל הוגן היה לוקח את העמלה שלו מה-600 אלף. אבל פארקר? הוא לקח 50% מהמיליון, כלומר 500 אלף דולר, ישר לכיס. אלביס נשאר עם המיליון, פחות ה-500 של פארקר, פחות ה-400 של ההוצאות. התוצאה: אלביס הרוויח 100 אלף דולר בלבד, בעוד המנהל שלו הרוויח פי חמישה ממנו על אותה עבודה בדיוק. השיטה הזו הבטיחה שפארקר תמיד ירוויח בגדול, גם אם המיזם עצמו בקושי היה רווחי עבור אלביס. טואל הגדיר את ההסכמים האלה כמוגזמים, בלתי סבירים, ולמעשה בלתי מצפוניים. הוא טען שלא היה שום צידוק כלכלי או מוסרי לכך שמנהל, מוכשר ככל שיהיה, יקח נתח כזה עצום מהאמן שלו.

אם ה-50% עמלה הייתה גזל מתמשך, הרי שהעסקה שפארקר רקח עם חברת התקליטים RCA במרץ 1973 הייתה השוד הגדול של המאה. זוהי אולי הדוגמה הבוטה ביותר לניגוד העניינים שבו פעל הקולונל, והסיפור הזה לבדו מספיק כדי להרתיח את דמו של כל מעריץ מוזיקה.

ב-1973, לאלביס היה קטלוג עצום של הקלטות מופת. כל הלהיטים הגדולים משנות ה-50, ה-60, ותחילת ה-70 ועוד מאות שירים – היו נכס ששווה הון תועפות. אלו היו ה"מאסטרים" (ההקלטות המקוריות), התרנגולת שמטילה ביצי זהב של תמלוגים לנצח נצחים. ואז, ביום בהיר אחד, פארקר מכר את כולם.

הוא חתם על עסקה עם RCA לפיה אלביס מוכר את כל הזכויות שלו על כל ההקלטות שנעשו עד אותו תאריך, תמורת סכום חד פעמי של 5.4 מיליון דולר. המשמעות: מעתה ואילך, אלביס לא יקבל יותר אפילו סנט אחד של תמלוגים על מכירת התקליטים הישנים שלו. כל הרווחים העתידיים מהשירים האיקוניים ביותר שלו יעברו ישירות ל-RCA. מדהים, נכון? אז למה לעשות עסקה כל כך גרועה? התשובה, כרגיל, קשורה לקולונל.

טואל גילה שמאחורי העסקה הזו הסתתרו מניעים אפלים. ראשית, פארקר היה זקוק נואשות למזומנים. למה? כי הוא היה מהמר כפייתי. היו לו חובות הימורים עצומים, במיוחד למלון הילטון בלאס וגאס (שם אלביס הופיע בקביעות), שהוערכו ביותר ממיליון דולר. הוא היה צריך כסף מהיר כדי לכסות את החובות הללו.

שנית, ואולי חמור מכך, כחלק מאותה עסקה בדיוק, פארקר דאג לעצמו. במקביל למכירת המאסטרים של אלביס, RCA חתמה עם פארקר על חוזה אישי נפרד. הם הסכימו לשלם לו סכום עתק (במונחים של אז) רק כדי שישמש כ"יועץ" לקידום המוצרים של אלביס. למעשה, פארקר קיבל שוחד חוקי כדי לשכנע את אלביס לחתום על העסקה הגרועה.

התוצאה עבור אלביס הייתה הרסנית. מה-5.4 מיליון דולר "ברוטו", פארקר כמובן לקח את ה-50% שלו. מס הכנסה לקח נתח עצום נוסף (מכיוון שזה נחשב להכנסה רגילה באותה שנה). בסופו של דבר, אלביס נשאר עם סכום מגוחך של פחות ממיליון דולר נטו, בתמורה לוויתור על מפעל חייו המוזיקלי.

בלאנשארד טואל, בדו"ח שלו, לא חסך במילים לתאר את העסקה הזו. הוא כינה אותה "כניעה מוחלטת, טוטאלית ומשפילה" של האינטרסים של אלביס. הוא טען שכל מנהל סביר, עורך דין או רואה חשבון היה מייעץ לאלביס לא לחתום על עסקה כזו בשום אופן. פארקר, כך נטען, מכר את העתיד של אלביס כדי לממן את ההתמכרויות שלו בהווה.

תחום נוסף שבו פארקר הפגין את הגאונות הפיננסית שלו לטובת עצמו היה תחום המרצ'נדייז – מכירת המוצרים הנלווים. בשנות ה-50, פארקר היה חלוץ בתחום. הוא הבין שאפשר למכור הכל עם השם של אלביס עליו. הוא אפילו הגה ליין חולצות עם הכיתוב "אני שונא/ת את אלביס", כשהרוכשים שסלדו מהמלך - לא ידעו שהם מוסיפים מצלצלים למי שאחראי עליו. אבל בשנות ה-70, המנגנון הזה הפך למסחטת כספים מתוחכמת שקיפחה את אלביס.

פארקר הקים חברה בשם BOXCAR כדי לנהל את כל נושא המזכרות. המבנה של החברה הזו היה מופת של ניגוד עניינים. פארקר החזיק ב-40% מהמניות, אלביס ב-40%, ושאר ה-20% חולקו בין מקורבים אחרים. על פניו, זה נשמע הוגן: חצי-חצי בין אלביס לפארקר (בערך). אבל כאן מגיע הקאץ'. זוכרים את חוזה הניהול הראשי שבו פארקר מקבל 50% מההכנסות של אלביס?

אז ככה זה עבד: "בוקסקאר" הרוויחה כסף ממכירת חולצות ופוסטרים. פארקר לקח 40% מהרווחים האלה ישירות לכיסו כדיבידנד. אלביס קיבל את ה-40% שלו. אבל אז, מהחלק שאלביס קיבל, פארקר לקח עוד 50% מתוקף חוזה הניהול ביניהם! במילים אחרות, פארקר הרוויח פעמיים על אותה הכנסה. אלביס נשאר עם פירורים מהאימפריה שהוא עצמו בנה.

יתרה מכך, טואל גילה שפארקר ניהל את עסקי המרצ'נדייז בצורה רשלנית. הוא חתם על הסכמי רישוי משנה גרועים, שנתנו לחברות אחרות זכות להשתמש בשם של אלביס תמורת תמלוגים נמוכים במיוחד. למה? כי החברות האלה הסכימו לשלם מקדמות גדולות במזומן – כסף שפארקר היה צריך כאן ועכשיו, שוב, כנראה כדי לממן את אורח חייו ואת ההימורים שלו. הוא העדיף כסף מהיר ביד על פני זרם הכנסות יציב וגבוה יותר בטווח הארוך. טואל העריך שהניהול הכושל של "בוקסקאר" והעמלות המוגזמות עלו לעיזבון של פרסלי מיליוני דולרים.

הדו"ח של טואל היה כמו פצצת אטום שהוטלה במרכז ממפיס. לא ניתן היה להתעלם ממנו. למרות שורנון פרסלי, אביו של אלביס שהיה המוציא לפועל של הצוואה, היה אדם חולה ולא מתוחכם בענייני כספים, הוא הבין שחייבים לפעול. ב-1982, העיזבון הגיש תביעה רשמית נגד קולונל פארקר.

כתב התביעה התבסס כולו על הממצאים של טואל. הוא האשים את פארקר בעושק, הונאה, מצגי שווא, ניהול כושל והפרת חובת נאמנות. התביעה דרשה לבטל את כל הסכמי הניהול והמרצ'נדייז עם פארקר, להחזיר לעיזבון את כל העמלות המוגזמות שנגבו לאורך השנים, ולמנוע מפארקר להשתמש בשמו או בדמותו של אלביס בעתיד. זו הייתה הכרזת מלחמה. הקשר בין משפחת פרסלי לבין האיש שתמיד היה שם, התנפץ לרסיסים.

במהלך ההליכים המשפטיים, המצב של פארקר הלך והחמיר. הוא ניסה לטעון שההסכמים היו הוגנים, שאלביס הסכים להם מרצונו החופשי, ושהוא עשה רבות למען הקריירה של המלך. אבל הראיות הפיננסיות היו חזקות מדי. בשלב מסוים, שופט בית המשפט לצוואות הוציא צווים שפגעו קשות בפארקר. הוא הורה ל-RCA להפסיק לשלם לפארקר את הכספים שהגיעו לו על פי הסכמי הניהול והייעוץ, ולהפקיד אותם בחשבון נאמנות עד לסיום המשפט. הברז של הקולונל נסגר. הוא גם נדרש להפסיק כל פעילות הקשורה ל"בוקסקאר" ולא להעביר כספים משם.

פארקר, האיש שתמיד ידע לתמרן כל סיטואציה, מצא את עצמו בפינה. החקירה חשפה אותו לא רק כאיש עסקים ממולח, אלא כאדם שניצל את האמון העיוור שנתן בו האמן הגדול בעולם.

הקרב המשפטי יכול היה להימשך שנים, אבל לשני הצדדים היה אינטרס לסיים אותו. העיזבון היה זקוק לכסף, ופארקר היה זקוק לשקט (ולכסף). אז בסופו של דבר, הושגה פשרה. ההסכם סיים את כל הקשרים העסקיים בין פארקר לבין עיזבון פרסלי. זה היה גירושים כואבים ויקרים.

במסגרת הפשרה, פארקר קיבל סכום של 2 מיליון דולר מתוך הכספים שהוקפאו ב-RCA. זה נשמע כמו הרבה כסף, אבל זה היה שבריר ממה שהוא היה רגיל להרוויח, ובוודאי פחות ממה שהוא קיווה לקבל. בתמורה, הוא ויתר על כל תביעה עתידית כלפי העיזבון, על כל זכות ב"בוקסקאר", ועל כל הסכמי הניהול הקודמים.

אבל הקולונל, כמו חתול עם תשע נשמות, הצליח לחלץ עוד משהו קטן. הוסכם כי הוא ימשיך לקבל תשלומים מסוימים מ-RCA על בסיס הסכמים קודמים (אם כי בשיעורים מופחתים), וחשוב מכך לאגו שלו – הוא הורשה להמשיך להשתמש בתואר "המנהל של אלביס פרסלי" ולשמור על קשרים סנטימנטליים עם המורשת. הפשרה אפשרה לו לשמור על פניו בציבור, גם אם מאחורי הקלעים הוא ספג מכה ניצחת.

בסופו של דבר, הפרשה הזו שינתה את הדרך שבה ההיסטוריה שופטת את טום פארקר. הוא כבר לא רק הגאון שגילה את אלביס; הוא גם האיש הנוכל שכמעט ורושש את המורשת שלו. זהו סיפור אזהרה לכל אמן צעיר: גם אם יש לכם קול של מלאך וכריזמה של אל, כדאי מאוד שתבדקו מי מחזיק במפתחות של הכספת, ומה בדיוק כתוב באותיות הקטנות של החוזה, במיוחד אם המנהל שלכם הוא "קולונל" מסתורי עם חיבה יתרה לעמלות גבוהות ושולחנות רולטה.