הסודות מאחורי הקלעים של להקת ריינבאו

אי שם בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, להקת ריינבאו, יציר כפיו של גיטריסט-העל ריצ'י בלקמור, עמדה בצומת דרכים. אחרי שנים של רוק כבד, כמעט מיסטי, שהפך אותה לחביבת קהל המטאל המושבע, משהו השתנה. הלהקה הפכה ממפלצת אנדרגראונד למכונת להיטים ידידותית לרדיו, עם קליפים ששודרו בטלוויזיה ואזכורים במגזינים שחברי הלהקה לא היו נוגעים בהם פעם במקל, כמו SMASH HITS. השינוי הזה, כמובן, לא עבר בשקט, והאשמות ב"התמסחרות" נזרקו מכל עבר. אך אם חשבתם שלריצ'י בלקמור היה אכפת, טעיתם בגדול.

בראיונות של התקופה, בלקמור לא התנצל לרגע. "פשוט חשבתי שאנחנו צריכים קצת התחדשות, דחיפה קטנה בצד המסחרי," הסביר בלקמור. "נהיינו קצת יותר מדי כבדים ומחתרתיים". הוא אף גייס לעזרתו ציטוט של ג'ימי הנדריקס, שאמר פעם ש"כל אחד אוהב לשמוע את המוזיקה שלו מתנגנת בג'וקבוקס כשהוא נכנס למקום". הלהיט הענק SINCE YOU BEEN GONE, קאבר לשיר של ראס באלארד, היה הדחיפה הזו. אבל כדי להוכיח שהם לא שכחו איך לכתוב להיטים בעצמם, הם שחררו מיד אחריו את ALL NIGHT LONG, כאילו כדי לומר, "הנה, אנחנו יכולים לעשות את זה גם עם השירים שלנו". בלקמור סיכם את הפילוסופיה שלו: "כל עוד אתה לא מגזים ומופיע בתוכנית של טוני בלקברן ברדיו כל שבוע, אין שום דבר רע בזה. זו לא פשרה, אתה פשוט צריך להבין שלא כולם בעלי מודעות מוזיקלית כמו אחרים, ואי אפשר לחנך את כולם כל הזמן".

אך "החינוך" הזה בא עם מחיר. מבקרים רבים, במיוחד בבריטניה, זעמו על המילים השוביניסטיות הבוטות של הבסיסט-מפיק רוג'ר גלובר בשיר ALL NIGHT LONG. חודש לאחר הופעת הענק של הלהקה בפסטיבל דונינגטון, בלקמור הופיע על שער המגזין SOUNDS. גיטריסט העל מצא דרך מקורית להגיב – הוא הצטלם בעצמו בגרביונים וביריות. זו הייתה דרכו לומר למבקרים שהוא "יכול בקלות להיות אחת מהבנות בשיר השערורייתי". בעוד שהכותרת "שערוריית סקסיזם חדשה: בלקמור בגרביונים שחורים" והתמונות היו כנראה תעלול יחצ"ני מתוזמר היטב, הכתבה עצמה התמקדה במה שבאמת עניין את הלהקה: התקליט החדש שהם הקליטו בקופנהגן, דנמרק. הבחירה באולפן לא הייתה מקרית; בלקמור התאהב בסאונד הגיטרה שהשיגו שם.

"התקליט הזה הולך להיות הרבה יותר כבד, הוא יותר תקליט מסיבות," הכריז בלקמור. "שמרנו על כל הקצבים מהירים ועד עכשיו אין לנו אפילו שיר איטי אחד, כי אני מאמין שאנשים רוצים להיות במצב רוח מרומם. יש יותר מדי דברים שקורים בפוליטיקה, הסביבה כל כך מדכאת, אני לא חושב שאנשים צריכים תזכורת לדברים כאלה". הוא גם חשף שינוי אישי שעבר עליו: "אני מתחיל לאבד את ההשפעות הקלאסיות שלי. למרות שתמיד תהיה לי ההשפעה הזו בתוכי, אני כבר לא אובססיבי לגבי זה כמו שהייתי לפני כמה שנים. במשך כארבע שנים לא הקשבתי לשום דבר חוץ ממוזיקה קלאסית, אבל היום אני מוצא את עצמי מכבה אותה ומאזין לרוק כבד, וזה מרענן. נראה שאני עובר תהליך של 'חוסר התבגרות'. אני שמח כי התחלתי לתהות אם אני מאבד עניין ברוק. כרגע אני נדלק מלנגן רוק כבד, ולכן התקליט הזה הולך להיות הרבה יותר קצבי".

האנרגיות החדשות של בלקמור לא ממש הסתדרו עם הסולן דאז, גרהאם בונט. חוסר שביעות הרצון הגובר של בלקמור מבונט השתקף בחוסר העניין המוחלט של הזמר בחומרים החדשים. "החזרות לתקליט הבא היו מאוד לא פרודוקטיביות," סיפר בונט. "שום דבר לא קרה. כולם היו משועממים אחד מהשני, קוזי פאוואל כבר עזב את הלהקה, בובי רונדינלי נכנס כמתופף חדש, והאווירה בחזרות הייתה 'טוב, אני לא חושב שאני רוצה להיות כאן, אולי נלך לפאב?'" השיר היחיד שהיה להם היה I SURRENDER, עוד יצירה של ראס באלארד. "ריצ'י היה מגיע לחזרות, מנגן על פדאלי הבס שלו, עומד שם, מסתכל סביב ושואל, 'יש לכם רעיונות?' יום אחד הקלידן דון איירי ואני ניגנו לו משהו. הוא אמר, 'לא, אני לא אוהב את זה'. אז אמרנו, 'טוב, בסדר. אז מה נעשה, הפאב פתוח?' זה היה זמן אומלל".

בונט חש שהמשפחה התפרקה עם עזיבתו של המתופף קוזי פאוואל. הוא התחיל להקליט את השירה ל-I SURRENDER, כולל קולות רקע, ואז הגיע למסקנה. "חשבתי לעצמי, 'אני כבר לא נהנה מזה, זה לא כיף'". הוא פשוט קם וטס חזרה ללוס אנג'לס. מהלהקה התקשרו אליו ושאלו, "למה חזרת הביתה?" והוא ענה, "אני לא רוצה לעשות את זה יותר".

בניסיון נואש להציל את המצב, הציעו לו פתרון יצירתי להחריד: "מה דעתך שתשיר רק את השירים שאתה אוהב בתקליט, ונגייס זמר אחר שישיר את השאר?" בונט היה המום. "אמרתי, 'טוב, זה לא באמת יעבוד, אין דבר כזה שני סולנים בלהקה. זה כמו שני גיטריסטים. אתם יכולים לדמיין איך זה יהיה?' היה לי בראש שאולי אני יכול לעשות משהו לבד בשלב הזה. אז זהו. עזבתי. לא פוטרתי, עזבתי".

לבלקמור, כצפוי, הייתה פרספקטיבה שונה לחלוטין על עזיבות תכופות של חברי להקה. "אני לא אוהב שהכל נחמד ונעים, רוק לא אמור להיות נחמד," אמר. "אני לא חושב שלהקה היא להקה אם אין בה חיכוכים. אני מקבל סיפוק מריינבאו כי אני שומר אותה בתנועה, אנשים באים והולכים. דם חדש נותן לי אנרגיה. אני מחליף חברים רק כדי שאנשים יוכלו להגיד, 'אה, זהו, בלקמור דפק את עצמו הפעם', ואני צריך שאנשים יגידו את זה, כי זה נותן לי את היתרון שאני צריך. אני לא אדם קשוח, אבל אני מרגיש שאם מישהו צריך ללכת, אז זה צריך להיעשות. לא אשמור על להקה שתהפוך להיות כמו דיפ פרפל. עזבתי את פרפל כי הרגשתי שאנחנו נהיים מעופשים. אני אוהב להתחדש; זה כמעט כמו ערפד. אני ניזון מהדם של מוזיקאים שעוברים דרכי, וכשהדם מתייבש אני נפטר מהם! אני לא מחפש את הלהקה המושלמת; אני מחפש להקה שאני ממש נהנה לנגן איתה... וזה קשה".

חבר דיפ פרפל לשעבר, ג'ון לורד, שהיה עד לסגנון הניהול הזה מקרוב, הציע ניתוח מעמיק יותר. לורד, שעבד באותה תקופה על תקליט הסולו של בונט יחד עם קוזי פאוואל, לא הבין את המהלכים של בלקמור. "לעולם לא אבין למה הוא היה צריך לשנות את זה. קוזי פאוואל היה מתופף אדיר וגרהאם בונט הוא זמר מדהים. חשבתי שהלהקה הזו הייתה טובה מאוד. הוא היה צריך לשמור עליה. גרהאם סיפר לי שהבעיה עם ריצ'י הייתה שהוא כל הזמן אמר לו איך לשיר. הוא מחליף את הלהקה, אבל לא את המוזיקה. אני מוצא אותו קשה מאוד לעבודה, אבל אני אוהב אותו. יש לי גם כבוד עצום לכישרון שלו, אבל הוא לא התקדם בחמש השנים האחרונות. הוא מנגן פחות או יותר את מה שניגן ב-1975, אבל לדעתי לא באותה רמה. ואני חושב שאני יודע למה. הוא לא צריך להילחם יותר. ברגע שהוא נתקל בדעה אחרת, הוא מחליף את הלהקה. אז האנרגיה עלולה ללכת לאיבוד במצב כזה".

בזמן שבונט ארז את חפציו, ארבעת חברי ריינבאו הנותרים – בלקמור, גלובר, איירי ורונדינלי – המשיכו לעבוד. "סיימנו את כל המוזיקה תוך חמישה שבועות בערך," סיפר רונדינלי. "אני חושב שהתקליט DIFFICULT TO CURE הוא תקליט די טוב, ועשינו אותו בלי זמר". תהליך הקלטת סולואי הגיטרה של בלקמור היה מהיר ויעיל: "הוא היה מהיר מאוד, בדרך כלל היה מנגן כמה סולואים לשיר, ואז רוג'ר היה בוחר את הקטעים הטובים, משמיע אותם לריצ'י מאוחר יותר, והוא היה אומר כן או לא".

אבל להקה צריכה סולן. החיפוש אחר מחליף הוביל אותם בחזרה לג'ו לין טרנר, זמר חסר מזל באותה תקופה שחי בניו יורק ועבר מאודישן לאודישן. יום אחד הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה. בהתחלה, טרנר היה בטוח שזו מתיחה. "בארי אמברוסיו הציג את עצמו אבל לא אמר שהוא העוזר האישי של בלקמור. הוא פשוט אמר 'היי, אני בארי, אני מעריץ גדול שלך', ושאל אותי כל מיני שאלות. בסוף הוא שאל, 'אתה אוהב את ריינבאו?' אמרתי 'כן, אני מכיר אותם', אבל למען האמת הייתי לגמרי בז'אנרים אחרים של מוזיקה. למדתי גיטרת ג'אז והייתי יותר בקטע של האיגלס ודברים כאלה. ואז הוא אמר, 'טוב, אני יושב ליד ריצ'י בלקמור והוא רוצה לדבר איתך'. אמרתי 'כן, בטח'. הוא התעקש ואמר, 'אני רציני'. אמרתי 'זו בטח בדיחה, תפסיק עם השטויות'. הוא אמר, 'בסדר, אתה לא מאמין לי, הנה הוא'".

לפתע, טרנר שמע קול עם מבטא בריטי אומר לו, "אני מעריץ גדול שלך". טרנר היה מבולבל לגמרי. אחרי שכנועים רבים, הוא הבין שאולי זה הדבר האמיתי. "בסוף הוא אמר, 'שורה תחתונה, אנחנו מחפשים סולן חדש והשם שלך עלה. יש לך קול נהדר, אני אוהב את הסגנון שלך, תהיה מעוניין לבוא לאודישן?'" טרנר, שחיפש נואשות עבודה, הסכים מיד.

הוא נסע ברכבת לאולפן בלונג איילנד. "נכנסתי וראיתי שם את רוג'ר גלובר וריצ'י... ישר הכניסו אותי לאולפן והתחילו לזרוק עליי קטעים, ואמרו 'בוא נראה מה אתה יכול לעשות עם זה'. לחלק מהקטעים לא היו מילים או מלודיות". טרנר שלף מחברת עם מילים ששמר בתיק הגיטרה שלו והתחיל לאלתר. "היו הרבה הנהוני ראש מאחורי הזכוכית, ואז הם השמיעו לי את I SURRENDER עם קולות רקע ענקיים – שהיו למעשה של גרהאם בונט. שרתי את השיר יותר בסגנון שלי והם ממש אהבו את זה. הדבר הבא שאני זוכר זה שריצ'י נכנס עם בקבוק היינקן בכל יד, נותן לי אחד ושואל, 'רוצה להצטרף ללהקה?' הייתי בשוק. אמרתי 'פאק כן, אני בפנים'. הוא אמר, 'ברוך הבא ללהקה, יאללה לעבודה'". טרנר נשאר באולפן והקליט מחדש את כל השירה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

בלקמור התחבר מיד לזמר החדש, בעיקר בגלל יכולות כתיבת השירים שלו. טרנר היה מודע למוניטין של בלקמור, אבל בהתחלה חווה משהו אחר לגמרי. "בהתחלה הוא היה מנומס מאוד, סוג של בדחן עוקצני. ידעתי שהוא יכול להיות ממזר, אבל לא היה לי אכפת כי הוא רצה את מה שאני רציתי: שלמות. המוזיקה הייתה במקום הראשון, ואם זייפת או ניסית להתפשר, הוא היה יורד עליך".

אבל להיות חבר בלהקה של ריצ'י בלקמור זה לא רק לנגן. זה גם לעבור טקס חניכה. והטקס של טרנר היה בלתי נשכח. זה קרה כשהלהקה חזרה לדנמרק כדי לסיים את התקליט. "חזרתי לחדר במלון עם בחורה אחרי לילה של שתייה בפאב. פתאום אני שומע דפיקה בדלת. זה היה איאן ברוד, העוזר של ריצ'י. הוא צעק, 'ג'ו, אתה חייב לתת לי את הדרכון שלי, הוא במעיל שלך!' ואני עונה לו דרך הדלת, 'איאן, בחיים לא הייתי משאיל לך מעיל'. הוא התעקש שאפתח. בינתיים הבחורה יושבת במיטה עירומה, מוכנה לפעולה".

"הוא איים לשבור את הדלת, אז פתחתי. הדבר הבא שאני יודע זה שהוא פורץ פנימה, ואחריו נכנסות שתי בחורות יפהפיות, בובי רונדינלי בחלוק רחצה, בקבוקי יין, וריצ'י עם גיטרה אקוסטית, מנגן איזה שיר ילדים אנגלי. הסתכלתי על גן החיות הזה והבחורה במיטה פשוט אמרה, 'ג'ו, מה זה?' איאן התחיל לזרוק כל מה שהיה בחדר דרך החלון. לא חפצים אישיים, אלא כל דבר אחר. הוא תלש וילונות וזרק אותם, נכנס לאמבטיה, תלש את וילון המקלחת וזרק גם אותו. ואני רק חושב לעצמי, 'אני לא משלם על החרא הזה'".

טרנר ההיסטרי רץ במסדרון, דפק על דלתו של מנהל הלהקה, קולין הארט, שצעק עליו "עוף מפה, אני לא עובד בשבילך עכשיו!". הוא חזר לחדר ההרוס והתחיל לצלם תמונות כדי להוכיח שלא הוא עשה את הנזק. "ואז הם לקחו לי את המזרן! גררו אותו למסדרון, זרקו אותו למעלית, לחצו על הכפתור וזהו, לא ראינו אותו יותר. הם גררו אותי קצת במסדרון וקיבלתי שפשופים מהשטיח כי הייתי רק בתחתונים. זה היה קורע מצחוק". לבסוף הוא נעל את עצמו בחדר עם הבחורה, והם ניסו לישון על קפיצי המיטה עם שאריות וילון.

למחרת בבוקר, טרנר, עם הנגאובר נוראי, ירד לקבלה וביקש לראות את המנהל. "הגיע בחור גבוה וחייכן, ממש טיפוס של ג'ון קליז. אמרתי לו, 'אני חושב שאתה צריך לבוא לראות את החדר שלי'. עלינו במעלית בשתיקה, הגענו לחדר, הוא הסתכל סביב ואמר באדישות, 'אה, כן'. הסתכלתי עליו בעיניים פעורות והוא אמר, 'היית צריך לראות את החדר של בוב מארלי – היה חרא על כל הקירות. את זה אנחנו יכולים לסדר תוך שבוע, זה לא נורא'. ואז הוא הושיט לי מעטפה ואמר, 'אגב, הנה, מר טרנר, הכל שולם על ידי מר בלקמור'. פתחתי אותה והיה שם פתק מריצ'י: 'ברוך הבא ללהקה, חבר'. זה היה טקס החניכה שלי!"

דון איירי, הקלידן, הוסיף נופך קומי משלו לסיפור כשטרנר פגש אותו בארוחת הבוקר. "דון, אדם מאוד מאופק, ישב וקרא עיתון. הוא שאל, 'ישנת טוב?' עניתי, 'לא, בכלל לא'. והוא אמר, 'גם אני לא. כל הלילה היו דברים שעפו ליד החלון שלי'. אמרתי לו, 'זה היה החדר שלי!'".

התקליט DIFFICULT TO CURE יצא בפברואר 1981, והסינגל I SURRENDER הפך ללהיט הגדול ביותר של ריינבאו בבריטניה, כשהגיע למקום השלישי במצעדים. באופן אירוני, בלקמור עצמו לא ממש אהב את השיר. "כל מה שאני זוכר זה שהוא לא אהב את זה," סיפר דון איירי, "אבל אני חשבתי שזה נהדר. מנהל הלהקה אמר 'תקליטו את זה, זה הולך להיות להיט'. אז נכנסתי לאולפן עם בובי ורוג'ר, עשינו עיבוד, וריצ'י אמר, 'אין לי כוח ללמוד את זה'". רק אחרי שאיירי יצר עיבוד מרשים והטכנאים הוסיפו פזמון, בלקמור שמע את התוצאה ואמר, "אולי בכל זאת אלמד את זה".

הסיפור מאחורי השיר הסתבך עוד יותר. להקת PRAYING MANTIS, מהגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, הייתה אמורה להקליט את השיר במקור. כשריינבוו, השם הגדול יותר, "חטפה" להם אותו, נוצרה מרירות. מתופף הלהקה היה דיפלומטי: "ריצ'י מבין שהוא עדיין צריך להיטים. הכל עובד ברמה עסקית". כתגובה ישירה לאירוע, הם כתבו שיר בשם CHEATED, שכלל את השורה: "הצבעים בקשת הפכו כולם לכחולים".

ב-16 באפריל 1981, במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית, הלהקה הקליטה שיר חדש שהפך לאחד האהובים על המעריצים, JEALOUS LOVER. הסיפור מאחורי כתיבתו מדגים את הלחץ והספונטניות בעולמו של בלקמור. "היינו במיניאפוליס," סיפר טרנר. "ריצ'י נתן לי ריף שבוע קודם לכן ועבדתי על מילים לשיר. ביום ההקלטה הוא פתאום שלף ריף אחר לגמרי ואמר, 'זה מה שנעשה'. הייתי בהלם. אמרתי, 'זה לא הריף שכתבתי לו מילים!' הוא ענה, 'טוב, ריף אחד טוב כמו השני! זה מה שאנחנו מקליטים, אז כדאי שתתארגן'". טרנר נכנס לפאניקה, אבל אז נזכר בריב ענק שהיה לו עם חברתו יומיים קודם. תוך חמש דקות הוא כתב את המילים ל-JEALOUS LOVER, הקליט את השירה בטייק אחד, והשיר הפך ללהיט ענק, גדול יותר מהשיר שהיה אמור להיות בצד א' של הסינגל.

אותו יום היה בלתי נשכח גם כי זה היה יום הולדתו ה-36 של ריצ'י בלקמור. הלהקה, יחד עם אריק קלפטון ואשתו פטי בויד, ארגנו לו מסיבת הפתעה. "עלינו לחדר שלו עם עוגה, שרים 'יום הולדת שמח'. הוא פתח את הדלת, הסתכל עלינו, אמר 'עופו מפה' וטרק את הדלת בפנים". הסיבה למצב הרוח הרע של בלקמור הייתה שהוא איבד באותו יום את אחת הגיטרות האהובות עליו, לאחר שהשאיר אותה בטעות בתא המטען של מונית. המתנה שקלפטון קנה לו הייתה ברווזון עץ קטן על מקל, צעצוע של ילדים. "ריצ'י הסתובב כמה ימים עם הברווז הזה ומשך אותו בחוט, כי חבר שלו אריק נתן לו אותו," נזכר רונדינלי בצחוק. "מה אריק קלפטון קונה לריצ'י בלקמור ליום הולדת? כנראה שברווז!"

בזמן שהפופולריות של ריינבאו הייתה בשיאה, השמועות על איחוד של דיפ פרפל החלו לצוץ שוב ושוב. המצב הסתבך כשהתברר שהסולן המקורי של פרפל, רוד אוונס, הקים להקה עם מוזיקאים אנונימיים והתחיל להופיע תחת השם "דיפ פרפל החדשה" במקסיקו ובקליפורניה. בלקמור לא התרגש במיוחד מהתרמית. "זה עצבן אותי ליום אחד בערך," אמר, והוסיף שהעניין טופל על ידי עורכי דין. אבל הפרשה הזו הדגישה עד כמה השם "דיפ פרפל" עדיין היה חזק ומבוקש.

כשנשאל על איחוד אמיתי, בלקמור רמז שאולי יש דברים בגו. "כשדיברנו על זה במקור, זה נשמע כמו רעיון כיפי. עכשיו נראה שהרבה פוליטיקה תהיה מעורבת". ג'ון לורד, לעומתו, היה הרבה פחות נלהב והטיל את האחריות לשמועות על "גיטריסט מסוים שנוהג לחבוש כובעים שחורים וחי בקונטיקט...". הוא הבהיר: "אני לא רוצה איחוד מהסיבות הלא נכונות. כל מה ששמעתי עד כה זה 'הי, אנחנו הולכים לעשות הרבה כסף'. עשיתי מספיק. אני לא רוצה להרוג את להקת ווייטסנייק בה אני נמצא... זה יהיה כמו לקחת צעד אחורה וזה לא מעניין אותי".

החיים המשיכו אבל המתיחות לא נפסקו. באחת ההופעות הגרועות ביותר שלהם, תחת גשם שוטף בצרפת, בלקמור והלהקה החליטו למתוח את טרנר. בזמן שטרנר ניסה להלהיב את הקהל האדיש, שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה, התחבאו, והתחילו לזרוק עליו עגבניות. טרנר, שלא הבין מי זורק עליו, התחיל לקלל את הקהל הצרפתי וזרק עליהם עגבניות בחזרה. המהומה הייתה גדולה עד שהוא קלט שזו הלהקה. "לראות את הפרצוף שלו... בום! אהבתי את זה! זה היה היסטרי," סיפר בלקמור.

השיגעון הגיע לשיאו עם הוספת שתי זמרות רקע, די ולין, שהיו רקדניות מהתוכנית של בני היל. טרנר חשב שהן נהדרות, אבל דון איירי ראה בזה את הקש ששבר את גב הגמל. "זה היה אסון. פשוט לא יכולתי להאמין. זה לא נשמע נכון, כל העסק התפרק". ההופעה האחרונה של איירי עם הלהקה הייתה בהוואי. במהלך ההופעה, המגבר של בלקמור התקלקל. "ריצ'י ירד מהבמה ולקח איתו את שאר הלהקה, והצביע עליי שאחזיק את העניין," סיפר איירי. "אז עשיתי סולו. ניגנתי 25 דקות. כל טריק שיש בספר. לא ראיתי אף אחד מהלהקה או מהצוות. בסוף הבנתי שההופעה נגמרה, ירדתי מהבמה, חזרתי למלון וכולם ישבו בבר, נראים די מרוצים מעצמם. אמרתי לקולין, 'תוציא אותי מפה', ותפסתי את הטיסה הראשונה בבוקר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".