הסיפור האמיתי (והמלוכלך) של הבאנד

הם היו חמישה גברים ששינו את פני המוזיקה האמריקאית, אבל הדרך לשם הייתה רצופה במועדוני חשפנות, התקפי זעם של בוב דילן והרבה מאוד וויסקי. זהו הסיפור הדי-טרגי של הבאנד.

הסיפור הזה לא מתחיל באור הזרקורים של "הוואלס האחרון", אלא בחושך של חדר מוטל בפלורידה. השנה היא 1986. ריצ'רד מנואל, האיש עם הקול הכי שבור ומרגש, סיים עוד הופעה בינונית במועדון בשם CHEEK TO CHEEK LOUNGE. זה היה רחוק שנות אור מהימים שבהם הם מילאו אצטדיונים. בשעה שלוש לפנות בוקר, ב-4 במרץ, ריצ'רד, שהיה כבר עמוק בתוך מאבק אינסופי עם האלכוהול והקוקאין, החליט שזה מספיק. הוא קשר חגורה סביב צווארו בחדר האמבטיה של המוטל ותלה את עצמו. המרחק בין TEARS OF RAGE – השיר הפותח את אלבום הבכורה המופתי שלהם – לבין הסוף הבודד הזה ב-WINTER PARK QUALITY INN, הוא המסע כולו. מסע של חמישה אנשים בלתי נשכחים.

לפני שהם היו "הלהקה", ולפני שהם היו הלהקה של דילן, הם היו THE HAWKS של רוני הוקינס, שהיה מעין מנטור עבור החבורה הצעירה הזו. רוני היה טיפוס קולני שאהב לספר ש"אני לא יכול לשלם הרבה, אבל אני מבטיח לכם יותר בחורות ממה שפרנק סינטרה ראה אי פעם". החיים תחת הוקינס היו מחנה אימונים צבאי לרוק. הוא קנס אותם אם הם הביאו חברות למועדון ("50 דולר קנס!" צעק הוקינס על הבסיסט ריק דאנקו המסכן שהעז להתאהב), והוא הריץ אותם בדרכים של הדרום העמוק, דרך מה שהם כינו "מעגל הסרסורים והזונות".

רובי רוברטסון, הגיטריסט (שכונה "הדוכס" כי הוא אהב להתלבש יפה), היה אז רק נער קנדי שרצה נואשות להיות חלק מהעולם הדרומי הזה. הוא היה כל כך אובססיבי למוזיקה שהוא התאמן יום ולילה, עד כדי כך שאנשים התחילו לשאול אם הוא מכר את נשמתו לשטן, כמו בסיפורים על רוברט ג'ונסון. רוני הוקינס, מצדו, לא ממש התרשם מהנטייה של רובי לקרוא ספרים. "יום אחד אני באמת חשבתי שהוא יפטר אותי," נזכר רובי, "קראתי ספר והוקינס פשוט רצה להקיא מזה".

בסופו של דבר, האפרוחים עזבו את הקן. נמאס להם מהמשמעת של הוקינס והם רצו לנגן מוזיקה "רצינית" יותר. אבל הגורל, בדמותו של בוב דילן, חיכה להם מעבר לפינה. כשדילן חיפש להקה שתחשמל את שירי הפולק שלו, הוא מצא את החבורה הקשוחה הזו. המעבר לא היה חלק. בהופעות של 1966, הקהל שאג "בוז!" וכינה את דילן "יהודה איש קריות". הלהקה, שהייתה רגילה לנגן בברים אלימים בדרום, עמדה שם המומה מול השנאה של האינטלקטואלים חובבי הפולק.

אחרי התאונה המוטורית המפורסמת של דילן, כולם נסוגו לעיירה הקטנה וודסטוק. שם, בבית ורוד בתוך היער (שכונה, כמה מקורי, ביג פינק), הקסם האמיתי קרה. הם ניגנו במרתף, כשלבון הלם, שחזר מהגלות, מצטרף אליהם. אחד הפרטים המקסימים מהתקופה הזו נוגע לעטיפת האלבום הראשון, MUSIC FROM BIG PINK. התמונה הפנימית נראתה כמו תמונה משפחתית ישנה מתקופת מלחמת האזרחים. למעשה, היא צולמה בחווה של משפחת דאנקו בקנדה. כל האנשים המבוגרים והילדים בתמונה? אלו הדודים והבני דודים של ריק דאנקו, שעמדו שם קפואים במשך זמן רב כדי שצלם יוכל ליצור את האשליה המושלמת של "שבט" עתיק.

כשהאלבום הראשון יצא, העולם לא ידע איך לאכול אותו. זה לא היה רוק פסיכדלי, זה לא היה פולק. זה היה משהו אחר. והיו כאלו שהמשהו האחר הזה היה בדיוק מה שהם מחפשים. קחו למשל את השיר THE WEIGHT. רובי רוברטסון קיבל את ההשראה לשיר ולדמויות המוזרות שבו (כמו "לוק המטורף") מהסרטים של הבמאי הסוריאליסטי לואיס בונואל, "וירידיאנה" ו"נזרין". הרעיון היה על קדושה בתוך החטא, ועל אנשים שמנסים להיות טובים בעולם בלתי אפשרי.

ואז הגיע האלבום השני, THE BAND (הידוע כ"אלבום החום"). השיר THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN נשמע כאילו נכתב על ידי חייל קונפדרציה זקן. אבל האמת? רובי רוברטסון, הקנדי, כתב אותו אחרי שבילה שעות בספרייה המקומית בוודסטוק, קורא ספרי היסטוריה על מלחמת האזרחים כדי לוודא שכל פרט היסטורי מדויק. לבון הלם, הדרומי האמיתי היחיד בלהקה, עזר לו עם הניואנסים והאווירה, והתוצאה הייתה כל כך משכנעת שאנשים בדרום בכו כשהם שמעו אותה. בשיר UP ON CRIPPLE CREEK, הלהקה הציגה צד פ'אנקי יותר. ה"יודל" המפורסם של לבון הלם בסוף השיר לא היה מתוכנן לגמרי, אלא אלתור שהפך לסימן ההיכר של השיר.

אבל ההצלחה גבתה מחיר כבד. עד האלבום השלישי, STAGE FRIGHT, הסדקים כבר היו עמוקים. השם של האלבום לא היה מקרי. בהופעה הראשונה הגדולה שלהם בסן פרנסיסקו, באולם ווינטרלנד, רובי רוברטסון היה חולה כל כך שהוא שכב במיטה עם חום גבוה עד רגע לפני העלייה לבמה. בצעד נואש, המנהל שלהם הביא מהפנט כדי שינסה לשכנע את רובי שהוא לא חולה. המהפנט צעק "אתה לא חולה! אתה תעלה ותנגן!", ורובי, הלום ומבולבל, איכשהו הצליח לעמוד על הרגליים ולנגן, למרות שההופעה עצמה הייתה לא טובה.

הסמים והאלכוהול הפכו מבעיה צדדית למפלצת. ריצ'רד מנואל, שהיה פעם הלב הפועם של הלהקה, הלך ודעך. הוא היה מתחיל לשתות בבוקר ומסיים... טוב, הוא לא ממש סיים. השיר THE SHAPE I'M IN, שנכתב על ידי רובי, היה למעשה זעקה לעזרה עבור ריצ'רד, ששר אותו. זהו אחד השירים הכנים והכואבים ביותר על ההתמודדות עם התמכרות בתוך הלהקה.

ב-1976, רובי החליט שדי. הוא רצה לסיים את זה בסטייל, עם מופע פרידה גרנדיוזי: "הוואלס האחרון". הם הזמינו את כולם: דילן, קלפטון, ניל יאנג, ג'וני מיטשל, ואן מוריסון, רוני הוקינס. אחד בלט מאד בהיעדרו משם - בוב דילן. ביל גרהאם, המפיק, הזמין 220 תרנגולי הודו, 2,000 קילו בטטות ו-400 קילו דג סלמון (תרומה של בוב דילן - שבכל זאת השאיר מתנה) כדי להאכיל את הקהל.

אבל מאחורי הקלעים, זה היה כאוס. מרטין סקורסזה, הבמאי שהובא לתעד את האירוע, היה צריך להתמודד עם כוכבים מפוצצים מקוקאין. הסיפור המפורסם ביותר הוא על ניל יאנג, שעלה לבמה עם גוש קוקאין כל כך גדול בולט מהאף שלו, שסקורסזה נאלץ להשתמש באפקטים מיוחדים בעריכה כדי למחוק אותו מהסרט. "הוואלס האחרון" היה אמור להיות חגיגה, אבל עבור חלק מחברי הלהקה, זה היה גזר דין מוות. בלי המסגרת של הלהקה וההופעות, השדים השתלטו. לבון הלם כעס על רובי רוברטסון במשך שנים, בטענה שרובי השתלט על הקרדיטים והכסף (טענה שרודפת את המורשת שלהם עד היום). ריצ'רד מנואל לא מצא את עצמו, ובסופו של דבר, באותו מוטל בפלורידה, הסיפור נגמר.

אבל המוזיקה? המוזיקה נשארה נקייה, על-זמנית, ומלאה באותה תחושה מסתורית של אמריקה ישנה, שרק חבורה של קנדים (ואמריקאי אחד מארקנסו) יכלו ליצור.