הסיפור הלא ייאמן של קרידנס קלירווטר רווייבל

אם הייתם שואלים את הילד הממוצע באמריקה של 1969 מאיפה מגיעה הלהקה הכי "שורשית" ברדיו, התשובה הייתה חד משמעית: "מהדרום, ברור. מלואיזיאנה, מהמיסיסיפי, מהביצות". הם נשמעו כמו בוץ, כמו לחות דביקה, כמו היסטוריה שחורה עמוקה. אבל האמת? האמת היא שהחבר'ה האלה הגיעו מפרבר מנומנם, לבן ומשעמם להחריד במפרץ סן פרנסיסקו. ג'ון פוגרטי, המוח מאחורי הלהקה, ש"אין בזה שום דבר דרומי".

אם הייתם פותחים רדיו בסוף שנות השישים, הייתם בטוחים שקרידנס קלירווטר רווייבל הם חבורה של מגדלי תנינים מחוספסים שגדלו על גדות המיסיסיפי, לועסים טבק ויורקים לתוך הביצה. אבל האמת, כמו תמיד ברוק, הייתה הרבה יותר פרוזאית – ובו בזמן הרבה יותר מוזרה. ג'ון פוגרטי, טום פוגרטי, סטו קוק ודאג "קוסמו" קליפורד היו בסך הכל ילדים טובים מאל סריטו, פרבר מנומנם במפרץ סן פרנסיסקו. איך הם הפכו למפלצת רוק שיצרה את אחד הסיפורים העצובים יותר בעולם הרוק?. תחזיקו חזק, אנחנו יורדים לביצה.

הסיפור שלנו מתחיל הרבה לפני שמישהו שמע על "מרי הגאה". הוא מתחיל במוחו הקודח של ילד בן שמונה בשם ג'ון פוגרטי. השנה היא 1953, והילד ג'ון כבר תכנן את הקריירה שלו. הוא החליט שהוא יקרא ללהקה שלו "ג'וני קורבט והקורבטים". למה? כי מכונית הקורבט הייתה הדבר הכי חדש ומגניב בשטח. בחלומותיו, הוא ראה את עצמו כבחור שחור בן 23, לבוש בחליפה כחולה מנצנצת. כן, קראתם נכון.

המוזיקה תמיד הייתה שם. בגיל שנתיים הוא כבר שר לעצמו, ובגיל ארבע הוא קיבל תוף ופירק לו את הצורה תוך שלושה ימים. אבל הרגע המכונן קרה יום אחד כשאמא שלו תפסה אותו מנגן בפסנתר ביד אחת, מכה על מצילת "היי-האט" ביד השנייה ושר בו זמנית. היא שאלה "מה לעזאזל אתה עושה?", אבל לג'ון זה היה הגיוני – הוא רצה לשמוע את הכל בבת אחת, להיות תזמורת של איש אחד. רמז מטרים לעתיד? בהחלט.

"הייתי המנהיג כבר אז", הוא הודה שנים לאחר מכן. ג'ון הצעיר היה אובססיבי. הוא היה מסתובב בחדר השינה שלו במרתף (רצפת בטון, קירות בטון), ומנגן בדמיון להקת בלוז שלמה בראשו. הצעדים הראשונים היו צנועים, שלא לומר פרימיטיביים. ג'ון ואחיו הגדול טום שכרו גיטרה חשמלית ב-5 דולר לחודש. אבל הם הצליחו לגרום לשני מיתרים לעשות "בינג, בינג". מאוחר יותר, ג'ון קנה גיטרת "סילברטון" מקטלוג של סירס ב-80 דולר, ששולמו מכספי עבודתו בחלוקת עיתונים, ושכנע את אמא שלו לחתום ערבות.

בינתיים, החבר'ה האחרים, דאג "קוסמו" קליפורד (תופים) וסטו קוק (בס), היו עסוקים בלהיות ליצני הכיתה. דאג אלתר מקלות תיפוף ממשחק לוח בשם CAROMS (עד שאחיו הגדול הביא את החברים שלו והרביץ לו על שהרס את המשחק). מערכת התופים הראשונה שלו הייתה מורכבת מתוף בס שהוא שאל משכן, ותוף סנר שהונח על מעמד לעציצים. כן, הלהקה שמכרה מיליוני אלבומים התחילה עם עציץ.

לפני שהם היו CCR, הם עברו מסע ייסורים של שמות מביכים. הם היו "הבלו ולווטס". הם הסתובבו עם ג'ל בשיער ומעילים לבנים תואמים וניגנו בירידים מקומיים ונשפי סיום. באחת ההופעות בבית הספר, ג'ון העמיד פנים שהוא מכור להרואין והשתמש במשאבת אופניים כדי "להזריק" לעצמו לפני הסולו, מה שגרם לבהלה לא קטנה בקרב המורים. ואז הם היו "הוויז'נס", ובשלב מסוים, בגלל טעות דפוס באחד התקליטים, הם נקראו בטעות "טומי פוגרטי והבלו ויולטס". אבל השפל הגיע כשהם חתמו בחברת התקליטים הקטנה "פנטזי". הבעלים, מקס וייס, החליט לרכוב על הגל הבריטי וקבע להם שם חדש: "הגוליווגס". בתקופה ההיא, ום פוגרטי, אחיו הגדול של ג'ון, היה המנהיג. בהמשך זה ישתנה. ועוד איך זה ישתנה.

לא רק השם היה נורא. הם נאלצו להופיע עם פאות צמר לבנות ומגוחכות. "במשך ארבע שנים זה היה כמו סיוט", נזכר ג'ון פוגרטי. כשאנשים שאלו אותם איך קוראים ללהקה, הם היו מסתובבים הצידה ולוחשים "הגוליווגס" מרוב בושה. מה זה גוליווגס? זה על שם בובה שחורה שהייתה פופולרית באנגליה.

באותה תקופה, הלהקה הייתה חורשת את המועדונים הכי נידחים בקליפורניה. הם ניגנו במקומות כמו MONKEY INN בברקלי, בר בירה מפוקפק שבו הבעלים הקרין סרטי אימה בימי שני. הבמה הייתה כל כך קטנה ומוזרה שהמתופף דאג ישב כמעט בתוך דלת הכניסה. ג'ון פיתח שם הרגל מוזר: לשיר כשהוא מסתכל על הקיר במקום על הקהל, פשוט כי הקהל היה לפעמים מגעיל מדי לצפייה, והקיר היה מלא בכתובות גרפיטי מעניינות. אבל העבודה הקשה השתלמה. ג'ון, שהיה ביישן מכדי לשיר בהתחלה, גילה את הקול שלו – הצרחה המחוספסת שתהפוך לסימן ההיכר שלו. "הייתי שר עד שהייתי נהיה לבן", הוא סיפר, "כאילו רצתי מייל ישר במעלה הגבעה". טום, האח הגדול שהיה הזמר המוביל המקורי ובעל הכריזמה, הבין בנדיבות שג'ון הוא הדבר האמיתי וזז הצידה לגיטרת הקצב.

הלהקה נסעה להופעות בוואן פולקסווגן ישן. כמה ישן? הם קנו אותו מחברה לצביעה ולא היה להם כסף לצבוע אותו מחדש, אז הם נסעו ברחבי המדינה עם רכב שכתוב עליו בגדול DU-ALL PAINT COMPANY. "היינו להקת הגראז' האמריקאית הבסיסית", סיכם ג'ון.

המצב הכלכלי היה בקרשים. כולם עבדו בעבודות דחק – דאג היה שרת וגנן, ג'ון עבד כפקיד משלוחים במחסן של חברת התקליטים עצמה. טום עבד בחברת החשמל במשך שנים. אבל ב-1967, הם החליטו ללכת על כל הקופה. סטו מכר את המכונית שאבא שלו קנה לו לסיום הלימודים, טום עזב את העבודה הבטוחה, והם חיו על תקציב של 20 דולר לשבוע. הם קראו לחדר החזרות ששכרו בברקלי בשם "המפעל", כי הם הלכו לשם כל יום לעבוד, כמו פועלים. בכל יום, בשעה תשע או עשר בבוקר, ארבעת חברי הלהקה היו מתייצבים, כאילו הם באים למשרד רואי חשבון. הם היו מנגנים ועושים חזרות במשך שש שעות רצופות, חמישה ימים בשבוע. בלי ג'אמים מיותרים, בלי אלתורים פסיכדליים לתוך הלילה. עבודה נטו.

הכל השתנה עוד יותר לטובה ב-1967. ג'ון ודאג השתחררו מהמילואים (שניהם הצליחו להתחמק מווייטנאם על ידי "קומבינות" של השתמטות משירות), וסול זאנץ – דמות שתחזור לרדוף את ג'ון בסיוטים עתידיים – קנה את חברת התקליטים פנטזי.

זאנץ שנא את השם "גוליווגס". "זה שם מטופש", הוא אמר להם. הוא ביקש מהם להביא רשימה של עשרה שמות. הם חזרו עם השם הראשון ברשימה: CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. זאנץ קרע את הרשימה שלו ואמר "זהו זה". המשמעות? "קרידנס" היה שם של חבר - קרידנס ניובול, "קלירווטר" הגיע מפרסומת לבירה שנראתה כמים צלולים, ו"רווייבל" סימל את התחייה האישית שלהם.

עם שם חדש, הגיעה המוזיקה. ג'ון פוגרטי, שבילה את ילדותו בהאזנה כפייתית לתחנות רדיו של רית'ם אנד בלוז, החל לכתוב שירים שנשמעו כאילו נולדו בלב הביצות של הדרום. עדיין, היה צורך גם בקאברים. אז הגיע הלהיט הראשון, SUZIE Q, שהוקלט בטייק אחד בלבד (עם פה ושם תוספות)!. ג'ון תכנן את השיר מראש כך שיהיה ארוך ומלא בפידבק, כדי להתאים לתחנות הרדיו המחתרתיות של סן פרנסיסקו. האלבום הראשון שלהם הוקלט בשבוע ועלה פחות מ-5,000 דולר. ג'ון לקח את המושכות לידיים בצורה טוטאלית ולא נתן לאף אחד מחברי הלהקה להיכנס לחדר המיקס כי ההערות שלהם ("זה חזק מדי!") שיגעו אותו. "לא נתתי להם להיות שם יותר בחיים", הוא אמר. שיר נוסף בתקליט הראשון, עוד קאבר, סחרר את העניינים אף יותר - I PUT A SPELL ON YOU.

אבל רגע השיא האמיתי הגיע עם PROUD MARY. ג'ון נשא את הרעיון לשיר הזה במשך זמן רב, אבל המילים הגיעו ברגע אחד של אופוריה. זה קרה ביום שבו הוא מצא את תעודת השחרור שלו מהצבא מונחת על המדרגות בדירה שלו. "וואו, כל צרות העולם ירדו מהכתפיים שלי!" הוא חשב, ואפילו עשה כמה גלגלונים על הדשא. השורה LEFT A GOOD JOB IN THE CITY נולדה באותו רגע ממש. בניגוד לרוב להקות התקופה מסן פרנסיסקו, חברי קרידנס היו די "סטרייטים". ג'ון טען שהוא לא אהב סמים כי הוא לא אהב לא להיות בשליטה. "אם הייתי מתמסטל, הייתי נהיה פרנואיד ובוהה בקיר", הוא אמר.

ב-1969, CCR כבר הייתה הדבר הכי חם באמריקה. הם הוזמנו לפסטיבל וודסטוק. ג'ון פוגרטי היה בטוח שזהו, הם כובשים את העולם. "הרגשתי שאנחנו הלהקה מספר אחת", הוא סיפר. "אם הביטלס הם אלוהים, אז אנחנו הדבר הבא מתחתיהם". אבל המציאות בוודסטוק הייתה קצת פחות זוהרת. הם היו אמורים לעלות לבמה בפריים-טיים, אבל אז הגיעו הגרייטפול דד, שלפי עדותו של סטו קוק ניגנו גרסה של 45 דקות לשיר TURN ON YOUR LOVE LIGHT ופשוט הרדימו את הקהל. עד ש-CCR עלו לבמה, השעה הייתה שתיים בלילה, וכולם ישנו.

"הסתכלתי החוצה", נזכר ג'ון, "וכל מה שראיתי זה גופים חצי עירומים מכוסים בבוץ, שלובים זה בזו, כמו תמונה מהגיהנום של דאנטה. כולם ישנו עם פה פתוח". הוא ניסה לדבר לקהל, אבל קיבל דממה. ואז, רחוק בחושך, מישהו הדליק מצית וצעק: "אל תדאג ג'ון, אנחנו איתך!". פוגרטי ניגן את כל ההופעה בשביל הבחור ההוא עם המצית.

האכזבה הייתה כל כך גדולה שג'ון אסר על השימוש בצילומים של הלהקה בסרט התיעודי המפורסם של וודסטוק ובאלבום הפסקול, בטענה שההופעה שלהם לא הייתה מספיק טובה. סטו קוק ודאג קליפורד רתחו מזעם על ההחלטה הזו, שלדעתם פגעה במורשת הלהקה.

ככל שההצלחה גדלה, כך גם המתחים. ג'ון, בטראומה מהשנים שבהן הם היו כישלון, פחד לחזור לעבוד בשטיפת מכוניות. הוא הפך לדיקטטור מוזיקלי. כשחברי הלהקה רצו לשיר קולות רקע ב-PROUD MARY, ג'ון סירב בתוקף. "אמרתי להם בבירור שאני, לפחות, לא רוצה לחזור לשטיפת המכוניות", הוא נזכר. הם הלכו לאכול במסעדה איטלקית בזמן שהוא הקליט את כל הקולות לבד. כן, מתחת לפני השטח של ההצלחה המסחררת ומכונות הלהיטים המשומנת, הלחץ החל להצטבר. ג'ון פוגרטי אולי היה גאון מוזיקלי, אבל כישורי ניהול כוח האדם שלו לקו בחסר. הוא היה פרפקציוניסט שלא ידע לשחרר, והשליטה המוחלטת שלו בכל אספקט של הלהקה החלה לחנוק את חבריו.

ג'ון פוגרטי היה המנהיג הבלתי מעורער. הוא כתב, שר, הפיק ועיבד הכל. חברי הלהקה האחרים החלו להרגיש כמו שכירים. סטו קוק תיאר את המצב כ"סנדוויץ' פוגרטי" – הוא ודאג היו הנקניק הלכוד בין שני האחים פוגרטי (ג'ון וטום).

המתח הגיע לשיא מכוער אי שם בנברסקה או קנזס, בשנת 1970. הלהקה ירדה מהבמה אחרי הופעה מעולה, הקהל שאג להדרן. דאג קליפורד, מלא אדרנלין, צעק "בואו נחזור!". ג'ון אמר בקרירות: "אנחנו לא עושים הדרן. הדרנים הם דבר מזויף. מהיום, קרידנס לא עושה יותר הדרנים".

דאג לא האמין למשמע אוזניו. הוא לקח בקבוק פפסי וניפץ אותו בעוצמה על לוקר סמוך. אחר כך הוא הרים את השולחן הכבד שג'ון ישב עליו, הפיל אותו לרצפה, והחזיק את השולחן מעל ראשו כאילו הוא עומד למחוץ אותו. למחרת הוכרז "שלום קר", אבל הדרנים? מרגע זה, הס מלהזכיר.

טום פוגרטי, האח הגדול, עזב את הלהקה ב-1971 בעקבות הריבים. "אף אחד לא שמע ממנו מוזיקלית", אמר טום על ג'ון במרירות שנים לאחר מכן, "הוא נכנס לארון בניסיון ליצור תקליטים מושלמים, וזה הורס אותו". "אף אחד לא הקשיב לי", צוטט טום מאוחר יותר. עזיבתו הייתה תחילת הסוף. היא הותירה את קרידנס כשלישייה, וחשפה את העובדה שהלהקה עומדת על כרעי תרנגולת של אגו פגוע.

אז ג'ון, בניסיון נואש או נקמני (תלוי את מי שואלים), החליט להפוך את הלהקה ל"דמוקרטית". באלבום האחרון והמושמץ, MARDI GRAS, הוא עשה מהלך; הוא כינס את השניים והודיע להם: "אתם רוצים דמוקרטיה? קיבלתם". הוא הציב אולטימטום: באלבום הבא, כל אחד משלושת חברי הלהקה יכתוב, ישיר ויפיק שליש מהשירים. ג'ון יתרום רק שלושה שירים משלו, וינגן גיטרת ליווי בלבד בשירים של האחרים. אם הם לא יסכימו לתנאי הזה, הוא איים, הלהקה מתפרקת כאן ועכשיו. קוק וקליפורד, שחלמו על הרגע הזה שנים, קפצו על ההזדמנות. הם לא הבינו שג'ון בעצם טומן להם מלכודת. הוא ידע, כנראה, את מה שהם סירבו להודות בו: הם לא היו כותבי שירים או זמרים ברמה שלו.

המעריצים היו מבולבלים. הם קנו תקליט של קרידנס וקיבלו משהו שנשמע כמו להקת קאברים בינונית. האלבום אמנם הגיע למעמד של זהב בזכות המומנטום של הלהקה, אבל הוא סימן את סופה של תקופה. המבקרים קטלו את האלבום ("האלבום הגרוע ביותר של להקה גדולה אי פעם", כתב הרולינג סטון). ג'ון פוגרטי טען מאוחר יותר שהוא ידע שזה יהיה גרוע, אבל עשה את זה כדי להוכיח להם נקודה. "למה לעשות תקליט עם שיר מסריח בבירור – רק כדי לפייס את האגו של מישהו?" הוא שאל. סטו קוק טען שנים לאחר מכן: "אנחנו עדיין מחכים מג'ון להתנצלות על התקליט הזה".

התרגיל של פוגרטי הצליח, אבל המחיר היה כבד. הוא הוכיח לעולם (ולחבריו ללהקה) שקרידנס קלירווטר היא אכן ג'ון פוגרטי, ובלעדיו אין לה זכות קיום אמיתית. אבל בכך, הוא גם הרס את הלהקה במו ידיו. "מרדי גרא" לא היה חגיגה; זו הייתה לוויה.

ב-1972 הלהקה התפרקה, וג'ון פוגרטי נכנס לתקופה שחורה משחור. הכסף של הלהקה? נעלם. רוב החסכונות שלהם הושקעו בבנק באיי הבהאמה כחלק מתכנון מס מפוקפק. הבנק קרס, הכסף התאייד, ומה שנשאר הלך למיסים. "באורח פלא", סיפר ג'ון בציניות, "פנטזי משכו את כל הכסף שלהם כמה חודשים לפני כן". חברי הלהקה, שמכרו מיליוני תקליטים, מצאו את עצמם כמעט מרוששים. טום פוגרטי נאלץ להתמודד עם זה בדיוק כשבריאותו החלה להידרדר. בנו, ג'ף, סיפר: "פתאום לא היה לנו כסף. זה יצר לחץ אדיר על המשפחה". התסכול והמרירות של ג'ון פוגרטי היו עצומים. הוא הרגיש נבגד מכל הכיוונים – על ידי אחיו וחבריו ללהקה שדרשו דמוקרטיה והרסו את מפעל חייו, ועל ידי אנשי העסקים שניצלו את תמימותם.

התגובה של פוגרטי לכל הכאוס הזה הייתה אופיינית: הוא הסתגר. הוא החליט שאם הוא לא יכול לסמוך על אף אחד, הוא יעשה הכל לבד. ממש הכל. בשנת 1973, הוא שחרר אלבום סולו תחת השם המוזר THE BLUE RIDGE RANGERS. זה לא היה סתם שם במה; זו הייתה קונספציה שלמה. פוגרטי, בצעד של בריחה מהמציאות, המציא להקת קאנטרי/גוספל פיקטיבית. על עטיפת האלבום הופיעו צלליות של חמישה נגנים, אבל בפועל, ג'ון פוגרטי ניגן על כל כלי וכלי באלבום: גיטרות, בס, תופים, כינור, בנג'ו, מנדולינה, ואפילו קלידים. הוא גם שר את כל קולות הרקע. "רציתי להתרחק מהתדמית של קרידנס", הוא הסביר בראיונות נדירים מאותה תקופה. "רציתי לעשות משהו שונה לגמרי, לחזור לשורשים שלי במוזיקת קאנטרי". הוא תיאר את ה"בלו רידג' ריינג'רס" כחבורה של נגנים זקנים ומנוסים מההרים, אנטי-תזה לרוקסטארים הצעירים והמסוכסכים.

האלבום היה מורכב כולו מגרסאות כיסוי לשירי קאנטרי וגוספל ישנים. זו הייתה הצהרת עצמאות מוזרה: האיש שכתב כמה מלהיטי הרוק הגדולים בכל הזמנים, בוחר להקליט אלבום קאברים שבו הוא מתחבא מאחורי זהות בדויה ומנגן על כל כלי אפשרי כדי לא לחלוק את הקרדיט (או את המרחב) עם אף אדם אחר. האלבום התקבל בתגובות מעורבות. חלק מהמבקרים העריכו את הוירטואוזיות ואת היכולת של פוגרטי לשחזר את הצליל האותנטי של הקאנטרי הישן, בעוד אחרים ראו בזה תרגיל נרקיסיסטי של אמן פגוע. כך או כך, זה היה רחוק שנות אור מהאצטדיונים המלאים של ימי CCR. פוגרטי הפך מדמות ציבורית בולטת לנזיר מוזיקלי, מסתגר באולפן שלו, מנסה לרפא את הפצעים דרך שליטה אבסולוטית בצליל.

אבל זה היה רק קדימון למאבק האמיתי. ג'ון היה כבול בחוזה דרקוני לחברת פנטזי ולסול זאנץ. כדי להשתחרר, הוא נאלץ לוותר על כל התמלוגים העתידיים שלו כאמן מבצע על שירי CCR. "זה היה כמו לכרות את הרגל כדי להציל את שאר הגוף", הוא תיאר זאת.

ב-1985, ג'ון חזר עם אלבום סולו מצליח, CENTERFIELD. באלבום היו שני שירים שהרתיחו את סול זאנץ: MR. GREED ו-ZANZ KANT DANZ. בקליפ לשיר נראה חזיר רוקד וגונב כסף. זאנץ תבע את פוגרטי, אבל לא על דיבה אלא על משהו ביזארי הרבה יותר: "גניבה עצמית". זאנץ טען שהשיר החדש של פוגרטי, THE OLD MAN DOWN THE ROAD, נשמע דומה מדי לשיר הישן של פוגרטי, RUN THROUGH THE JUNGLE (שהזכויות עליו היו שייכות לזאנץ).

המשפט היה סוריאליסטי. עורכי הדין חקרו את פוגרטי שעות על גבי שעות על קלטות סקיצה ישנות. השיא הגיע כשפוגרטי עלה לדוכן העדים עם הגיטרה שלו וניגן בפני המושבעים כדי להוכיח שסגנון ה-SWAMP ROCK שלו הוא פשוט הסגנון שלו, ושאמן לא יכול לגנוב מעצמו. פוגרטי זכה במשפט, אבל המרירות נשארה. הוא כעס על חבריו ללהקה לשעבר שלא באו להעיד לטובתו ואף האשים אותם ששיתפו פעולה עם זאנץ.

הסכסוך בין ג'ון לאחיו טום מעולם לא נפתר. טום, שעזב את הלהקה בתחושה שלא קיבל קרדיט, מת ב-1990 מאיידס (שקיבל מעירוי דם במהלך ניתוח גב). לפני מותו, טום ניסה לפייס בין הצדדים, אבל ג'ון היה מלא מרירות. "היחסים בינינו הם כמו גירושים שלעולם לא מחלימים", אמר.

אפילו על ערש דווי, הדברים לא הסתדרו. ג'ון ביקר את טום בבית החולים, אבל יצא משם בתחושה שטום חי ב"עולם דמיוני" ולא מודה באמת על העבר. טום השאיר לג'ון קלטת עם השירים האהובים עליו בתקווה שזה יחזיר את ג'ון לשורשים, אבל ג'ון מעולם לא הודה שקיבל אותה בפני המשפחה (למרות שאחיהם בוב סיפר שהוא מקשיב לה כל הזמן). בהלוויה של טום, ג'ון אמר: "הוא מת והשאיר אותי עם המהומה".

ואם חשבתם שהזמן מרפא את כל הפצעים, תחשבו שוב. ב-1993, קרידנס נכנסה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. ברוס ספרינגסטין נתן נאום מרגש. דאג וסטו הגיעו עם המשפחות, מצפים לנגן ג'אם סיום חגיגי עם ג'ון. אבל כשהם הגיעו לאולם, מנהל הבמה שאל את דאג: "אתה לא יודע? אתם לא מנגנים הלילה. ג'ון פוגרטי עושה חזרות כבר חודש עם להקת הבית". ההלם היה מוחלט. דאג וסטו התעמתו עם ג'ון, שפשוט אמר להם: "אני לא אוהב אתכם. לא עזרתם לי לצאת מהחוזה לפני 25 שנה".

כשג'ון עלה לבמה לנגן את הלהיטים הגדולים עם ברוס ספרינגסטין ורובי רוברטסון, דאג וסטו קמו ויצאו מהאולם במחאה. "הלכנו והשתכרנו כמה שיכולנו", סיפר דאג. "סטו ואני התחבקנו ובכינו". ג'ון, מצדו, טען שהם ידעו מראש שהוא לא ינגן איתם. ברוס ספרינגסטין, שאמר מאוחר יותר שלא ידע שג'ון לא סגר את העניינים עם חבריו, אמר: "הייתי מעדיף לראות את קרידנס מנגנים".

אחרי שנים של שתיקה וניכור, ג'ון פוגרטי יצא למסעות "עלייה לרגל" למיסיסיפי. הוא ביקר בקבר של אגדת הבלוז רוברט ג'ונסון וחווה הארה. "יש בחור שקבור שם", הוא חשב, "ואולי איזה בחור בחליפה במנהטן מחזיק בזכויות על השירים שלו. אבל רוברט ג'ונסון הוא הבעלים הרוחני". באותו רגע הוא החליט: "PROUD MARY שייך לי רוחנית. אני אנגן אותו". הוא חזר להופיע, חזר לנגן את השירים הישנים.

"אני לעולם לא אנגן שוב עם ג'ון פוגרטי", הצהיר דאג קליפורד ב-1997. וג'ון? הוא אומר שצריך "לדבר עמוקות וארוכות" לפני שזה יקרה. בינתיים, נשארנו עם המוזיקה – אותה מוזיקה פשוטה, עוצמתית ונצחית, שנשמעת כאילו יצאה מהביצות של לואיזיאנה, גם אם היא בעצם נולדה במוסך בקליפורניה.