הסיפור העצוב של מייק בראנט

הכל מתחיל בקפריסין, שם בחורף 1947 הגיח לאוויר העולם משה ברנד. ההורים שלו, ניצולי שואה שרק רצו להגיע לארץ ישראל, קיבלו במקום זה תינוק שבמשך שנים ארוכות החליט ששתיקה היא כנראה זהב.

תחזיקו חזק: עד גיל שלוש, משה הקטן לא הוציא מילה מהפה. השכנים בחיפה, לשם עברה המשפחה (אחרי סיבוב קצר ולא מוצלח בקיבוץ גבת – מסתבר שחיי הקיבוץ לא נועדו לכוכבים עתידיים), היו בטוחים שמדובר בילד אילם. "ברכה, למה את לא לוקחת אותו לרופא?" הם הציקו לאמא שלו. אבל ברכה, עם אינטואיציה של אמא יהודייה, הלכה לפרופסור שהרגיע: "הילד שומע מצוין. חכי, הוא עוד יחריש לך את האוזניים בצווחות שלו". והו, כמה שהוא צדק.

אבל רגע לפני שהצווחות הפכו ללהיטים, היה שם גן ילדים בחיפה וסיפור שיכול היה להיגמר באסון הרבה יותר מוקדם. משה היה ילד רגיש, "ילד כאפות" קלאסי שלא הרביץ אלא רק חטף. יום אחד, ילד מהגן הביא "צעצוע" קטן מהבית – רימון יד שנשאר ממלחמת השחרור. כן, קראתם נכון. הילד שיחק עם הרימון, הנצרה השתחררה, והפיצוץ היה קטלני. הילד שהחזיק ברימון נהרג במקום, שניים אחרים נפצעו. ואיפה היה משה שלנו? בין המגלשה לארגז החול, המום ומזועזע. אמא שלו, ששמעה את הפיצוץ, רצה כל הדרך במעלה הכרמל עד שנשימתה נעתקה, רק כדי למצוא את משה שלה רועד וממרר בבכי. טראומה? כנראה שזו הייתה רק ההתחלה.

לפני שמשה הפך למייק ולפני החליפות הנוצצות, התחביב הגדול שלו היה... דייג. תדמיינו את אליל הבנות העתידי יושב שעות על סלע בחוף חיפה, חוזר הביתה עם ריח של אצות ודלי מלא דגים קטנים שאמא ברכה הייתה מטגנת לארוחת ערב. פעם אחרת הוא ישב עשר שעות וחזר עם דג אחד בודד. סבלנות, כך מסתבר, הייתה הצד החזק שלו – תכונה שתשתלם מאוד כשייאלץ לחכות לפריצה הגדולה.

בבית הספר "כרמלי" גילו את הפוטנציאל. בגיל 11 הוא נכנס למקהלת בית הספר. הפרט המפתיע? הוא היה הבן היחיד במקהלה של בנות. המורה לזמרה קלטה שיש לה עסק עם קול נדיר, ומשה ניצל כל הזדמנות לשיר: במקלחת, בשירותים, במרפסת, במיטה. אבא שלו, פישל, לא ממש התלהב מהרעש. "זמר לא תהיה אף פעם, אולי חקיין", היו צוחקים עליו החברים כשהוא היה מחקה את הסולן של להקת הפלטרס. אבל משה, בעקשנות של דייג, הבטיח לאבא: "אני עוד ארוויח פי שניים ממך". ספוילר: הוא הרוויח קצת יותר.

הדרך לתהילה עברה, איך לא, דרך מועדונים בחיפה. משה הקים להקה עם השמות הכי ישראליים שיש – יואל קוקל בסקסופון ויעקב ארליךבפסנתר. הם הופיעו במלון "ציון" ואחר כך במועדון הלילה של מלון "דן כרמל". ההצלחה הייתה היסטרית, אבל למשה היו עקרונות: הוא סירב לשיר כשהקהל רקד. "זה מופע, לא מוזיקה לריקודים!" הוא היה מכריז ומפסיק לשיר בצורה הפגנתית. קובי אשרת סיפר לי: "כשהייתי בצבא, היינו מתאכסנים בחיפה. שם היינו הולכים למועדון קבוע בו היינו שרים להנאה שלנו. לא פעם ניגש אלינו בחור רזה שביקש לשיר איתנו. ניפנפנו אותו. לו הייתי יודע שבעתיד יקראו לו מייק בראנט".

ואז הגיעה התפנית המוזרה. אחרי שלא התקבל לאודישן במועדון "כליף" ביפו (כן, הם פספסו את מייק בראנט), הוא נסע ל... טהראן. במועדון לילה קטן בבירה האיראנית, במאי 1969, נכנסה במקרה הזמרת הצרפתייה המפורסמת סילבי וארטן. היא שמעה את הקול, ראתה את הלוק, נדלקה אש ואמרה לו: "בוא לפריס". השאר, כמו שאומרים, היסטוריה – אבל היסטוריה מלאה בפרטים עסיסיים.

בפריס, המנהל האישי שלו החליט שמייק צריך להיות "מסתורי". הוא מנע ממנו להתראיין והמעיט בצילומים. מייק שנא את זה, אבל זה עבד. הלהיט הראשון, "תני לי לאהוב אותך" (אותו הוא שר באופן פונטי כי לא ידע צרפתית), שרף את הרדיו.

מייק בראנט הופיע בפסטיבל MIDEM שבקאן. מנחת הערב אומרת לקהל, "זה בחור שהוא כשרון צעיר ויפה. הוא מקסים". המנחה שלצדה שואל, "האם הוא באמת כך?" והיא משיבה בנחישות, "כן, הוא יפה והוא מייצג את צרפת". כששני המנחים מציגים את שמו של מייק בראנט, מגיב הקהל במחיאות כפיים מנומסות. מייק ניגש לבצע את השיר "תני לי לאהוב אותך" ובסופו הקהל מגיב במחיאות כפיים נלהבות וממושכות. מייק יורד מהבמה אך שני המנחים קוראים לו בחזרה, כי הקהל רוצה לראות ממנו עוד קצת. מנחת הערב מעניקה לו פרח ומנשקת את פניו בהתלהבות. כוכב נולד.

ההצלחה הייתה מטורפת. בנות התעלפו, התקליטים נמכרו כמו לחמניות. מייק ייצג את צרפת, באוקטובר 1970, בתחרות רדיו יוקרתית בלוקסמבורג (שם השופטים יושבים בחדר סגור ומקשיבים רק לתקליטים, בלי לראות את הזמרים). הוא ניצח את כולם עם שירו "אבל בתוך האור", כולל נציגים מאנגליה. כשהוא ירד מהבמה, מרוגש כולו, המשפט הראשון שלו היה: "הלוואי שבארץ היו רואים את זה. אתם חושבים שזה יתפוס גם בישראל?". כי לא משנה כמה הפריזאיות יצרחו, בסוף מה שחשוב זה מה יגידו בשכונה בחיפה. באותה תחרות היו אמורים להופיע אילן ואילנית כנציגים של גרמניה, אך הופעתם בוטלה בגלל סכסוכים בענייני תמלוגים על השיר.

בזמנו הוא הודה שהדבר שהוא הכי שונא זה להיות בצרפת, שהוא מעדיף למות על הבמה, שהתגלמות האושר עבורו זה לקבל מקום ראשון במצעד, תכונה נשית אהובה עליו היא רגשנות, הוא היה רוצה להיות בעל חווה לולא היה זמר, רואה בכנותו המופרזת מגרעה, הצבע האהוב עליו היה אפור ומוסד הנישואין היה בעיניו דבר שאין לדבר עליו. הוא מאד אהב זמרים כמו טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק. והזמרת האהובה עליו בחו"ל? שירלי בייסי. ובישראל - עדנה גורן.

ב-20 בדצמבר נחת מייק בשדה התעופה הישראלי. יפה ירקוני, חברתו הטובה, טסה לפריס כדי להביאו. מייק פחד להגיע להופעות בארץ כי עיתונאים פה שחטו אותו על תנועותיו והצלחתו. ירקוני שכנעה אותו ולמרות הפחד הגדול שלו, הוא הסכים להגיע והופיע כשלצדו יפה ושלישיה חדשה בשם "שובבי ציון" (עם חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט). מה ששובבי ציון סיפרו לי על הסיבוב הזה, נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967". גם השחקנית דליה לביא התלוותה לסיבוב זה, שהרווחים מהופעתו הראשונה נתרמו לחיילי צה"ל. לקראת הופעותיו הוא ערך בארץ גם חזרות מוסיקליות עם להקת הברנשים של פיאמנטה. במסגרת סיבוב הופעות זה השמיע מייק גם שיר שכתב לו נחום היימן בשם "ערב טוב" ואותו הגיש לו כשנפגשו בפריס. מייק, שלא הספיק ללמוד את המילים העבריות, שר אותן כשהוא קורא מדף שהוצמד לרצפת הבמה. שיר נוסף שבוצע בהופעות היה SUMMERTIME בגרסה קצבית. הוא מאד אהב את זה.

והיו גם מעריצות שכועסות. יפה אבקסיס, מירושלים, עצבנית על מייק. מדוע, אתם שואלים? כך היא כתבה ללהיטון בסוף 1970: "ברצוני לשבח את הופעתו של מייק בראנט בבנייני האומה בירושלים. אך יחד עם זאת להעיר לו, כי אין מתנהגים כך אל מעריצים. מייק לא רצה לחתום לנו ואפילו סובב את ראשו מאיתנו. דבר כזה לא עשו לנו זמרים ישראליים כמו שלמה ארצי ויגאל בשן".

כמו כן, מייק נאלץ לשלם 2,000 לירות לחברה ממנה שכר את מכונית הפונטיאק, בעת שהותו בארץ. זאת על הנזק שגרמו מעריצות לרכב כשחרטו בו את שמותיהן ואת מספרי הטלפונים שלהן.

החיים של מייק היו רכבת הרים. בפברואר 1971 הוא עבר תאונת דרכים קשה בדרך להופעה. העיתונים זעקו: "מייק בראנט איבד את הזיכרון!". בפועל? הוא לא זכר את התאונה עצמה, אבל יצא מזה עם כמה שריטות וזעזוע מוח. השמועות בארץ היו פרועות עוד יותר: אמרו שריסקו לו את הרגליים ועשו לו קרחת. שטויות במיץ, השיער נשאר מושלם. הוא נהג ברכב, בשעת חשיכה, כשלפתע הגיח מולו רכב שהתנגש בו חזיתית. בסופו של דבר היה מדובר בזעזוע מח ופציעה בברך.

חודש לאחר מכן מייק גם נהנה בארץ מקרני השמש החיפאית, בחוף הים, זמן קצר לאחר הגעתו. זמנו עבר שם בשלווה עד שלפתע זוהה והפך מוקד למשיכה. הוא הגיע בערב למועדון התיאטרון, אותו אהב לפקוד לפני היותו כוכב. שם חיכה ובסוף הערב נטל לידיו את המיקרופון ושר כחצי שעה עם הנגנים שליווהו בעבר - קובי ארליך (פסנתר), יואל קוקל (סקסופון) ויגאל סלע (תופים). עכשיו קבלו סקופ שמצאתי בעיתון מזמן אמת - השיר "בלדה לשוטר" (השוטר אזולאי) הוצעה במקור למייק בראנט. הוא התלהב מהשיר אך נאלץ לדחות את ההצעה בגלל התחייבויות אחרות. אושיק לוי הנפלא קיבל את השיר והפך אותו לקלאסיקה

אני צועד קדימה... מלחמת יום כיפור. אוקטובר 1973. מייק, שחי כמו מלך בפריס עם רולס רויס ונהג פרטי, עזב הכל וטס לישראל. הוא הסתובב בין בתי החולים, שר לחיילים פצועים. הוא קנה מכספו אלף תקליטים וחילק אותם לחיילים. המראות שהוא ראה שם שברו אותו. המלחמה שינתה אותו. הוא חזר לפריס אדם אחר – עצוב יותר, מדוכא יותר, עם חיוך שקצת דהה.

נובמבר 1974. מלון "דה לה פה" בז'נבה. מייק נמצא בדיכאון עמוק. בחדר המלון, מול העיניים של המזכיר שלו שיצא לרגע, מייק קפץ מהחלון בקומה החמישית. אבל חכו, זה לא נגמר כאן. הוא נחת על המרפסת של הקומה השלישית! הנפילה נבלמה בנס. הרגל השמאלית התרסקה, אבל הוא נשאר בחיים. בבית החולים, בעודו מגובס מכף רגל ועד ראש, הוא סבל מדיכאון כי לא קיבל מכתבים מישראל. מערכת עיתון להיטון בארץ התגייסה, פרסמה את הכתובת שלו, ותוך ימים החדר שלו הוצף באלפי מכתבים בעברית. זה היה הבוסט שהוא היה צריך. הוא התחיל ללכת על קביים, צייר על הגבס, ואפילו הקליט שירים בתוך בית החולים. נראה היה שהוא חוזר לעצמו.

אחרי ההחלמה, מייק נכנס לאולפן להקליט את השיר DIS-LUI. המפיק שלו, אלן קרייף, סיפר שמייק חיבק אותו ואמר: "הפעם זה מושלם. אני שלם עם השיר". אבל היה לו חשוב דבר אחד: "תשלחו את התקליטון דחוף לישראל".

ואז הגיע יום שישי הארור, ה-25 באפריל 1975. מייק היה בדירה של חברה ברובע ה-16 בפריס. היא נכנסה למקלחת. הוא יצא למרפסת. השכנה ממול, שחקנית תיאטרון, שמעה את קני הבמבוק במרפסת נשברים. רגע אחד של שקט, ואחריו הנפילה. הוא צנח מגובה של שש קומות.

והנה הפרט הכי מדהים בסיפור הזה, משהו שאף תסריטאי לא היה מעז לכתוב: מי מצא את הגופה? השוערת הצרפתייה צרחה בהיסטריה, אבל מי ששמעה אותה וירדה לרחוב הייתה... שכנה ישראלית. כן, אראלה אלפנדרי, שגרה באותו בניין, ירדה למטה וגילתה את הזמר מוטל על המדרכה. היא זו שהזעיקה את המשטרה. "פניו היו חיוורות באופן נורא", היא סיפרה אחר כך. ילד בן 10 שחזר מבית הספר עמד שם המום, מטרים ספורים מהגופה.

ההלוויה בפריס הייתה משהו שאירופה לא ראתה כמותו. אלפי אנשים ברחובות, שוטרים שלא מצליחים להשתלט על ההמון. נערות השליכו את עצמן מתחת לגלגלי הרכב שהוביל את הארון וצרחו: "מייק, קח אותנו איתך!". בבית הכנסת בפריס, הרב אמר שהוא לא זוכר כזו כמות של אנשים מעולם. מיטב אמני צרפת – דלידה, אנריקו מסיאס – הגיעו לחלוק כבוד אחרון. הארון, מכוסה בפרחים, הוטס לישראל במטוס ג'מבו של אל-על.

בסופו של דבר, הילד ששתק עד גיל שלוש, שדג דגים בחיפה ושר באמבטיה, סיים את חייו כשהוא משאיר עולם שלם המום. בטלוויזיה הצרפתית בכו בשידור לשמע הבשורה. הסיפורים הקטנים האלה – הרימון בגן, המקהלה של הבנות, השכנה הישראלית בפריס – הם אלו שהופכים את מייק בראנט מלא סתם זמר עם קול יפה, לדמות טראגית, אנושית ובלתי נשכחת. הוא היה בחור צעיר, רגיש בטירוף, שרק רצה שיאהבו אותו – בפריס, אבל בעיקר בחיפה.