בראייה נוסטלגית - והפעם: שעון סולארי

הלו הלו! זה לא היה סתם שעון! לא לזלזל, בבקשה! זה היה חתיכת מכונה שניבאה את העתיד שנחתה על פרק היד שלי בזמן שבו הטלוויזיה עוד הייתה בשלבי מעבר משחור-לבן לשידור בצבע והטלפון בבית היה מחובר לקיר – תקופה שבה ה"מחיקון" וה"אנטי-מחיקון" היו שיחת היום בסלון, וטלפון חוגה כבד נחשב לשיא הטכנולוגיה הביתית.

תחשבו על זה - שעון סולארי! עם פסים שמראים בבירור כמה השמש נחוצה פה. היר קאמס דה סאן! מדובר היה בשיאה של "מהפכת הקוורץ" שטלטלה את עולם השענות השוויצרי המסורתי והעבירה את הבכורה ליפן, כשיצרניות כמו סייקו, סיטיזן וקסיו הציגו לעולם פלאים טכנולוגיים במחירים נגישים יחסית. ואיזה כיף שלא צריך ללכת כל שני וחמישי לשען הזקן - ההוא עם החד משקף ההוא שתקוע לו בעין - שבפינצטה היה מוציא את הבטריה העגולה מהשעון ועם זה כמה מטבעות עגולים מהכיס שלנו.

כן, זה בתחילת שנות השמונים ושעוני המחוגים נראו לי ולחבריי פתאום כמו משהו ששייך לדור של ההורים. אנחנו לא רצינו יותר מחוגים ולא תיק תק ולא שאר תיקתוקים! רצינו מספרים. רצינו דיגיטלי. רצינו משהו שמהבהב, שמצפצף, ושנראה כאילו נלקח מסט הצילומים של מלחמת הכוכבים. משהו שיהיה מהחלל... ורצוי עם שמש!

והמחשבה שהשמש מטעינה את השעון גרמה לי אשכרה להרגיש כאילו אני מחזיק תחנת כוח קטנה על היד. השמש הייתה הסוללה שלי. זה הרגיש כמו קסם טהור וכמה הייתי מאושר כשקיבלתי את השעון הזה במתנה.

ובואו... זה בא עם חתיכת משקל. זה לא היה הפלסטיק הזול של השעונים הסיניים שהגיעו מאוחר יותר. זו הייתה פלדה קרה ויוקרתית. והרצועה עם החוליות הייתה תופסת לפעמים את השערות הקטנות על היד שלי. אאוץ'! אבל זה היה מחיר קטן ושווה לשלם עבור הדלוקס הזה.

וכשסגרתי את האבזם המתכתי של הרצועה הזו? עם הקליק המוכר - זה היה כמעט כמו לשמוע קליק של חגורת בטיחות לפני שדוהרים עם מכונית חלל בנתיב המהיר של החיים. הייתי מסתכל כל הזמן על השעון שלי, לא רק כדי לדעת מה השעה, אלא כדי להעריץ את מה שהתחולל על המסך. השעון ידע גם להגיד לי איזה יום היום - עם קיצורי הימים באנגלית! SU, MO, TU, WE, TH, FR, SA – שזה לבד היה שיעור האנגלית הכי פרקטי בבית הספר היסודי. ואווו! והיה גם את הסטופר! איפה יש את כל הלוקסוס הזה בשעון מחוגים? איפה?! שלא לדבר על הצפצוף השעתי הכפול – "ביפ-ביפ" – שהיה בוקע מידיים בכיתה בכל שעה עגולה בדיוק כשהמורה דיברה. אין, פשוט אין!

והכפתורים? הו, הכפתורים! הם היו בצד של השעון ולא תמיד היה קל ללחוץ עליהם. אבל כשהצלחתי - זה נתן לי אפשרות להיות מדויק יותר. אבל רגע - אם השעון היה מתחרפן והיה צריך לאפס אותו? הו, אז הייתי זקוק לעט או מחוגה כדי לנעוץ בכפתור הסודי כדי לעשות ריסט. אה, רגע - והייתה לזה גם תאורה! דייי! כמה שיכלולים עוד אפשר??? לחיצה על כפתור האור הייתה מדליקה נורה זעירה בצד המסך. האמת? היא בקושי האירה חצי מהספרות, אבל בתוך בית קולנוע או מתחת לשמיכה? זה היה נראה לי כמו פנס רב עוצמה.

וכל התענוג הזה עלה לא מעט לירות! לא זול. אבל מי שרוצה זול - שיקנה חול ולא שמש. זה היה שעון שמקבלים לאירוע מיוחד. זה היה נכס. לעולם בעקבות השמש!