הסיפור על הקול הגדול של סאונדגארדן - כריס קורנל

זה התחיל כמו עוד בוקר אפור ורגיל, מהסוג שכל כך אופייני לסיאטל, אבל הסתיים באחת הטרגדיות הגדולות של עולם הרוק. ב-18 במאי 2017, העולם התעורר לידיעה שאי אפשר היה לעכל: כריס קורנל, האיש עם הקול הברור והשאגה שסדקה את השמיים, איננו. אבל לפני הסוף העצוב, היו חיים שלמים. והחיים האלה, תאמינו או לא, היו מלאים בסיפורים הזויים, צירופי מקרים מוזרים, דגים מסריחים, ולהקות רוק ששינו את העולם.

הכל התחיל בסיאטל הגשומה של שנות ה-60. כריסטופר ג'ון בויל (שלימים יהפוך לקורנל) לא היה ילד רגיל. בעוד שחבריו שיחקו בחוץ, כריס הקטן מצא את הייעוד שלו בנסיבות די משעשעות. השכן שלו, ילד בשם ג'ון צימר, סיפר לו שלאחיו הגדול – שסולק מהבית על ידי ההורים – יש אוסף תקליטים עצום שנזרק למרתף הלח והטחוב. גורלם של התקליטים היה נחרץ: להירקב או להיזרק לפח. אבל כריס בן השמונה לא היה מוכן לתת לזה לקרות. בפעולה נועזת של "הצלה" (או גניבה, תלוי את מי שואלים), הוא סחב את ערימת הוויניל הביתה. הוא ניקה את התקליטים הרטובים, ייבש אותם עם מגבות נייר, והניח את המחט.

מה שבקע מהרמקולים שינה את חייו לנצח. זה היה אוסף כמעט מלא של הביטלס. "במשך שנה שלמה הקשבתי רק לביטלס", הוא סיפר לימים. "זה היה בית הספר שלי למוזיקה". הוא ישב בחדר שעות, מהופנט מההרמוניות של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. השיר שתפס אותו במיוחד היה היי ג'וד. יום אחד, בהתלהבות של ילד שגילה את האש, הוא הביא את התקליטון לבית הספר כדי לספר עליו מול הכיתה. המורה, אולי מחוסר טעם או סתם רוע לב, סירבה לנגן אותו. כריס נעלב עד עמקי נשמתו, אבל השיעור נלמד: המוזיקה היא המפלט, והעולם בחוץ לא תמיד יבין.

אבל החיים בבית משפחת בויל לא היו גן של שושנים. אביו, אדוארד, היה רוקח במקצועו ושתיין באופיו. האווירה בבית הייתה מתוחה, וכריס מצא נחמה במוזיקה ובטבע. הוא היה ילד בודד, כזה שמעדיף לשוטט ביערות מאשר לשחק כדורגל. כשהיה בן תשע, הוא גילה את עולם התופים. אמו קנתה לו תוף סנר בודד כדי להשתיק את הנדנודים, וכריס התחיל לדפוק עליו כאילו אין מחר. "מצאתי את המקום שלי", הוא אמר.

בגיל ההתבגרות, כריס גילה צדדים פחות תמימים של החיים. סיאטל של שנות ה-70 הייתה עיר במשבר כלכלי, והסמים היו בכל מקום. כריס, עם פני התינוק שלו והעיניים הכחולות, הצליח לחמוק מתחת לרדאר של המורים וההורים. "יכולתי להגיע לבית הספר מסטול מהתחת ואף אחד לא היה שם לב", הוא הודה בחיוך ממזרי. הוא התנסה בהכל, עד שחוויה מפחידה במיוחד עם סם בשם PCP גרמה לו להתקף פאניקה שנמשך שנתיים והפך אותו לאדם מסתגר בביתו.

בזמן שחבריו למדו משוואות במתמטיקה, כריס עבד בעבודות שחורות. הוא היה מנקה דגים אצל סיטונאי ומקרצף רפש מהרצפה. אחר כך הוא השתדרג למסעדת היוקרה "בית הסירה של ריי", שם התחיל כשוטף כלים והתקדם לטבח. החבר'ה בעבודה קראו לו "פריסבי" (שיבוש של כריס בי), והוא היה ידוע במעשי הקונדס שלו. אבל גם כשהיה מכוסה בקשקשי דגים, הראש שלו היה במוזיקה. יום אחד, בנסיעה הביתה בפורד גלקסי החבוטה שלו, הוא הבטיח לעצמו: לא משנה מה יקרה, הוא יהיה מוזיקאי עד יום מותו...

הדרך להקמת סאונדגארדן הייתה רצופה בלהקות גרועות. כריס עבר מהרכב להרכב, מחפש את הצליל הנכון. באחת המודעות בעיתון המקומי THE ROCKET, הוא מצא להקה שחיפשה סולן לסגנון רוקבילי. בפועל, זו הייתה להקת קאברים בינונית בשם THE SHEMPS שהקים גיטריסט בשם מאט דנטינו. כריס הגיע לאודישן, שר את WHITE WEDDING של בילי איידול, והתקבל במקום. הלהקה הזו חשובה רק מסיבה אחת: דרכה הוא הכיר שני טיפוסים שהפכו לחברים לחיים – הבסיסט הירו ימאמוטו והגיטריסט קים ת'איל.

קים, גיטריסט עם זקן ושורשים מאילינוי, והירו, בסיסט מבריק עם מראה יפני שלמד פיזיקה, היו ההפך הגמור מכריס. הם היו סטודנטים אינטלקטואלים, הוא היה נושר תיכון שעבד במטבח. אבל הכימיה המוזיקלית הייתה מחשמלת. הם התחילו לנגן יחד במרתפים, יוצרים רעש שאף אחד בסיאטל לא שמע קודם. הם קראו לעצמם "סאונדגארדן" על שם פסל סביבתי בסיאטל שמשמיע קולות כשהרוח נושבת דרכו. השם, אגב, הטעה לא מעט אנשים שחשבו שמדובר בלהקה היפית רגועה, רק כדי לקבל בומבה של דיסטורשן לפרצוף בהופעה.

בתחילת הדרך, כריס היה גם הסולן וגם המתופף. זה היה מרשים, אבל מתיש. יום אחד הוא ראה מתופף בשם מאט קמרון מנגן עם להקה אחרת והבין: "אוקיי, ככה מתופף אמיתי אמור להישמע". הלהקה החליטה לצרף את סקוט סאנדקוויסט על התופים כדי לשחרר את כריס לקדמת הבמה. וברגע שכריס עזב את התופים ועמד עם המיקרופון, משהו קרה. הביישן המופנם הפך לחיית במה. הוא היה מוריד חולצה, מטפס על התקרה, צורח כמו משוגע וקופץ לקהל. הבנות בקהל, מיותר לציין, איבדו את העשתונות.

סאונדגארדן הפכה לשם דבר בסצנה המקומית. הם הופיעו במועדונים אפלים ומסריחים מאלכוהול, כשהם מנגנים מוזיקה כבדה, איטית ומלוכלכת ששילבה בין בלאק סאבאת' לפאנק-רוק. ג'ונתן פונמן, די-ג'יי ברדיו המקומי, ראה אותם מופיעים והיה בהלם. "זה היה אחד המופעים הכי טובים שראיתי בחיים שלי", הוא אמר לכריס אחרי ההופעה. פונמן, יחד עם ברוס פאביט, הקים את הלייבל הקטן והמשפיע "סאב פופ", וסאונדגארדן הייתה אחת הלהקות הראשונות שהם החתימו. בימים ההם הצטרף מאט קמרון כמתופף ללהקה. עבור קורנל זו הייתה הגשמת חלום.

התקליטון הראשון שלהם, האי.פי SCREAMING LIFE שיצא ב-1987, היה הצהרת כוונות. העטיפה הציגה את כריס בלי חולצה, בפוזה דרמטית שצילם הצלם צ'רלס פיטרסון. כריס לא השתגע על התמונה ("הם חשבו שזה סקסי ושימכור תקליטים"), אבל היא הפכה לאייקונית. הסינגל הראשון, HUNTED DOWN, אפילו שימש כמוזיקת ההמתנה בטלפון של משרדי סאב פופ.

ב-1988, הלהקה הייתה מוכנה לדבר האמיתי. חברות התקליטים הגדולות התחילו לרחרח סביב סיאטל, אבל סאונדגארדן עשו מהלך מפתיע: הם סירבו להצעות שמנות ובחרו לחתום בלייבל האינדי SST, שהיה הבית של להקות כמו בלאק פלאג וסוניק יות'. "כולם חשבו שאנחנו יהירים", אמר כריס, "אבל רצינו לעשות את התקליט שאנחנו רוצים".

התוצאה הייתה התקליט ULTRAMEGA OK. השם היה סוג של בדיחה פנימית ("טוב באופן אולטרה-מגה"), והסאונד היה... ובכן, כריס שנא אותו. המפיק דרו קאנולט לקח את הלהקה לאולפן באורגון, אבל המיקס הסופי נשמע לכריס דק וחלש לעומת העוצמה של הלהקה בהופעות. למרות האכזבה מהסאונד, התקליט כלל פנינים כמו FLOWER (שנפתח בנשיפה של קים על מיתרי הגיטרה) ו-BEYOND THE WHEEL העוצמתי. להפתעת כולם, התקליט היה מועמד לגראמי ב-1990 בקטגוריית המטאל. הם הפסידו למטאליקה (שבעצמם הפסידו שנה קודם לג'ת'רו טול בתקרית מביכה), אבל המסר היה ברור: סאונדגארדן על המפה.

ואז הגיע המעבר הגדול. הלהקה חתמה בחברת A&M והוציאה את LOUDER THAN LOVE. זה היה תקליט כבד, רועש וסקסי. כריס כבר לא היה הילד המבויש; הוא היה כוכב רוק בהתהוות. אבל ההצלחה לוותה בשינויים. הבסיסט הירו ימאמוטו עזב את הלהקה לטובת לימודים, ובמקומו הגיע בן שפרד, דמות מוכשרת שהוסיפה ללהקה מימד חדש של עומק וכאוס.

במרץ 1990, הטרגדיה הכתה. אנדרו ווד, הסולן הכריזמטי של להקת MOTHER LOVE BONE והשותף לדירה של כריס, מת ממנת יתר של הרואין. כריס היה שבור. אנדרו היה החבר הכי טוב שלו, הנפש התאומה המוזיקלית שלו. כדי להתמודד עם האבל, כריס כתב שירים שלא התכוון להוציא אותם עם סאונדגארדן, אז הוא פנה לחבריו של אנדרו – סטון גוסארד וג'ף אמנט (שבדיוק הקימו להקה חדשה שעדיין לא היה לה שם, ולימים תהיה פרל ג'אם).

הפרויקט הזה הפך ל-TEMPLE OF THE DOG. במהלך ההקלטות, הגיע לסיאטל בחור ביישן מסן דייגו בשם אדי ודר, כדי להיבחן ללהקה של סטון וג'ף. אדי היה בקהל בפסטיבל בקליפורניה וראה את סאונדגארדן מופיעים, ויום למחרת כבר היה באולפן בסיאטל. כריס נתקע עם השיר HUNGER STRIKE – הוא לא הצליח לשיר את החלק הנמוך. אדי, שרק הגיע, ניגש למיקרופון ושר את החלק הזה בקול הבריטון העמוק שלו. כריס הצטרף בפזמון עם הצרחה הגבוהה שלו, והיסטוריה נוצרה. האלבום הזה, שנולד מתוך אבל, הפך לאחד המסמכים המרגשים והחשובים של התקופה.

ב-1991, סאונדגארדן שיחררה את המפלצת שנקראת BADMOTORFINGER. האלבום הזה היה התקפה חזיתית של ריפים כבדים ומשקלים קצביים לא הגיוניים. השיר RUSTY CAGE (שלימים זכה לקאבר מפתיע ומצמרר של ג'וני קאש) פתח את האלבום בדהרה. JESUS CHRIST POSE (השיר האהוב עליי מהאלבום הזה) עורר שערורייה בגלל הקליפ שכלל דימויים של צליבה, ו-MTV סירבו לשדר אותו. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות עם גאנס אנד רוזס, שם הם נאלצו להתמודד עם קהל עוין שלפעמים זרק עליהם בקבוקים עם שתן. אבל סאונדגארדן לא מצמצה. מבחינת החברים, הם היו הדבר האמיתי.

ואז הגיעה שנת 1994. השנה שבה סאונדגארדן הפכה מלהקה מוערכת למפלצת אצטדיונים. האלבום SUPERUNKNOWN היה יצירת מופת אפלה ומלוטשת. השיר BLACK HOLE SUN נכתב על ידי כריס בנסיעה הביתה, אחרי ששמע שדרן חדשות אומר משהו שנשמע כמו שלוש המילים הללו. הוא כתב את השיר בראשו תוך דקות. הקליפ ההזוי, עם הפרצופים המעוותים והשמש שבולעת את העולם, הפך ללהיט ענק ב-MTV וב-VH1. זה נטחן ללא הכרה.

עוד להיט מהאלבום הזה הוא SPOONMAN. השיר נכתב בהשראת אמן רחוב מסיאטל בשם ארטיס, שניגן על כפיות. ארטיס אפילו השתתף בהקלטה ובקליפ. השיר זיכה את הלהקה בפרס גראמי לביצוע המטאל הטוב ביותר, בעוד BLACK HOLE SUN קטף את פרס ביצוע ההארד רוק הטוב ביותר. כריס, שתמיד היה סקפטי לגבי פרסים, קיבל את ההכרה הזו ברגשות מעורבים, אבל אי אפשר היה להתכחש לעובדה: הם כבשו את הפסגה.

אבל ההצלחה גבתה מחיר. כריס התמודד עם דיכאון ובעיות שתייה. הקול שלו, הכלי המופלא הזה שמשתרע על פני ארבע אוקטבות, סבל מהעומס של סיבובי הופעות אינסופיים. המתחים בלהקה גברו. האלבום הבא, DOWN ON THE UPSIDE מ-1996, היה אף יותר ניסיוני, והופק על ידי הלהקה עצמה. למרות שירים יפהפיים כמו BURDEN IN MY HAND ו-PRETTY NOOSE הענקי, הסדקים היו גלויים. ב-1997, אחרי הופעה גרועה בהוואי שבה בן שפרד זרק את הבס בעצבים ועזב את הבמה, הלהקה הודיעה על פירוק.

כריס מצא את עצמו לבד. הוא גילח את השיער הארוך, הוציא תקליט סולו בשם EUPHORIA MORNING (שזכה לשבחים אך נכשל מסחרית), והרגיש אבוד. ואז, טלפון מהמפיק ריק רובין שינה הכל. חברי להקת רייג' אגיינסט דה מאשין חיפשו סולן אחרי שהסולן שלהם עזב. הם נפגשו עם כריס, והניצוצות עפו. כך נולדה "אודיוסלייב".

השילוב בין הקול של כריס לבין הגרוב של רייג' היה פיצוץ. הקליפ לשיר הראשון שלהם, COCHISE, צולם באתר בנייה בלוס אנג'לס עם מופע זיקוקים כל כך מסיבי שהתושבים המקומיים התקשרו למשטרה בבהלה שמתרחשת מתקפת טרור. הבלדה LIKE A STONE הפכה ללהיט גדול של כריס. הוא היה שוב על הסוס, נקי מסמים ואלכוהול, ונשוי לאישה חדשה, ויקי.

ב-2006, כריס קיבל את הגושפנקה האולטימטיבית למעמדו: הוא נבחר לכתוב ולבצע את שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד החדש, "קזינו רויאל". השיר YOU KNOW MY NAME היה שונה מכל מה שנעשה בסרטי בונד לפניו – רוקי, אגרסיבי ומתוחכם. כריס קורנל היה בשיאו.

אחרי קריירת סולו שכללה ניסויים מוזרים (כמו אלבום הפופ האלקטרוני עם טימבלנד שגרם למעריצים להרים גבה), השמועות על איחוד סאונדגארדן התחילו לרוץ. ב-2010 זה קרה. הלהקה חזרה להופיע, וב-2012 הוציאה את האלבום KING ANIMAL. זה היה כאילו הם מעולם לא נפרדו.

ב-17 במאי 2017, סאונדגארדן הגיעה לדטרויט. ההופעה בתיאטרון פוקס הייתה עוצמתית. כריס היה נראה במיטבו, שר את השירים באנרגיה אדירה. השיר האחרון היה SLAVES & BULLDOZERS, שלתוכו הוא שילב שורות משיר שביצעה בעבר לד זפלין, IN MY TIME OF DYING. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא שר לקהל. שעות ספורות לאחר מכן, הוא נמצא ללא רוח חיים בחדר המלון שלו.

ההלוויה של כריס בבית הקברות HOLLYWOOD FOREVER הייתה מפגן של אהבה ועצב. בראד פיט, ג'וש ברולין, חברי מטאליקה ופרל ג'אם – כולם באו להיפרד. צ'סטר בנינגטון מלינקין פארק שר את HALLELUJAH בביצוע שקרע את הלב (חודשיים לאחר מכן, גם הוא שם קץ לחייו, ביום ההולדת של כריס קורנל).

על המצבה השחורה נחרט: "קול של דור ואמן לנצח". וזה בדיוק מה שהוא היה. מהילד שגנב תקליטי ביטלס ממרתף מוצף, דרך הטבח המשוגע שזרק דגים, ועד לכוכב הרוק ששר את ההמנונים והכאב של מיליונים – כריס קורנל היה ונשאר חד פעמי. המוזיקה שלו, כמו פסל ה"סאונדגארדן" בסיאטל, תמשיך להדהד - כל עוד הרוח נושבת.