הקוסם מארץ עוץ של ההבי-מטאל: המסע של רוני ג'יימס דיו

אם הייתם פוגשים את רוני ג'יימס דיו כילד קטן בעיירה קורטלנד שבניו יורק, הדבר האחרון שהייתם מדמיינים הוא דמות אפלה, ששרה על דרקונים, שדים ומכשפים מול עשרות אלפי מעריצים משולהבים. למעשה, אם הייתם שואלים את רוני הקטן מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, התשובה הייתה חד משמעית: שחקן בייסבול מקצועי. אבל לגורל, או ליתר דיוק לאבא שלו, היו תוכניות אחרות לגמרי. וטוב שכך, כי העולם אולי הפסיד שחקן בסיס שני בינוני, אבל הרוויח את אחד הקולות הגדולים בהיסטוריה של הרוק הכבד.

הכל התחיל בבוקר שבת אחד, היום הראשון של החופש הגדול. רוני בן השש ישב לאכול ארוחת בוקר, מוכן לרוץ למגרש הבייסבול, כשאביו הנחית עליו את השאלה הגורלית: "באיזה כלי נגינה היית בוחר לנגן כדי להפוך לאדם משכיל יותר?". התשובה של רוני הייתה פשוטה: "באף כלי. למה שאני ארצה לעשות את זה?". אבל אצל משפחת פדבונה (שם המשפחה המקורי), המילה של אבא פט הייתה חוק. כדי למשוך זמן, רוני הצביע על הרדיו שניגן באותו רגע את החצוצרן הארי ג'יימס ואמר "זה". הוא חשב שבזה נגמר הסיפור והוא יוכל לרוץ לשחק. טעות. אבא שלו גרר אותו מיד לחנות המוזיקה, ובמקום כפפת בייסבול, רוני חזר הביתה עם חצוצרה נוצצת.

וכך החל משטר האימונים. ארבע שעות ביום. כל יום. בלי הנחות, גם לא בימי ראשון. רוני שנא את זה. הוא ראה את הילדים האחרים משחקים בחוץ בזמן שהוא היה תקוע בבית ותקע בחצוצרה. אבל בדיעבד, השנים האלו של אימון ריאות אינטנסיבי וטכניקות נשימה של נשפן, הן אלו שבנו את הקול האדיר שיבקיע חומות של מגברים עשרות שנים מאוחר יותר. רוני למד לנשום מהסרעפת ולשלוט באוויר בצורה שזמרים אחרים יכלו רק לחלום עליה.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר מתקופת נעוריו של רוני נוגע לשם הבמה שלו. כשהחל את צעדיו הראשונים בעולם הרוק'נ'רול, חבר הציע לו לשנות את שמו האיטלקי הארוך, פדבונה, למשהו קליט יותר. ההשראה הגיעה ממקום מפתיע: המאפיה. באותה תקופה, גנגסטרים נתפסו כדמויות זוהרות ומרדות בעיני צעירים איטלקים-אמריקאים. רוני בחר בשם DIO, בהשראת המאפיונר הידוע לשמצה ג'וני דיו.

הבחירה הזו כמעט עלתה לו ביוקר כמה שנים מאוחר יותר. כשהלהקה של רוני ניגנה במועדון באזור הנופש לייק ג'ורג', רוני התרברב בפני הברמן שג'וני דיו הוא "דוד שלו". הוא לא ידע שהברמן מקושר למאפיה במיאמי. השמועה פרשה כנפיים, ויום אחד הגיע למועדון אורח מיוחד מפלורידה שרצה לפגוש את "האחיין של ג'וני". רוני נכנס לפאניקה טוטאלית. הוא התחבא בחדר שלו, פחד לישון בלילה, ושקל לברוח מהעיר. בסוף, בנס משמיים (או מהגיהנום), התברר שהמאפיונר האמיתי שלח ד"ש לאחיין המזויף והציע עזרה אם יצטרך. רוני נשם לרווחה ונשבע לא להשתמש בשם הזה לשווא יותר לעולם.

הדרך לתהילה לא הייתה סלולה בשושנים, אלא בעיקר באספלט שבור ובתאונות דרכים מחרידות. הלהקות המוקדמות של רוני, כמו THE PROPHETS ו-THE ELECTRIC ELVES, חרשו את הדרכים ברכבים מקרטעים. באחת הנסיעות, הם פגעו בסוס באמצע הלילה בדרום קרוליינה. הרכב נהרס טוטאלית, חבר אחד נפצע בראשו והדם זרם לעיניו וגרם לו לחשוב שהתעוור, והשוטרים המקומיים היו יותר מעוניינים ללעוג להם ("נראה שהחבר'ה יאכלו סוס על האש הלילה") מאשר לעזור.

אבל התאונה הקשה באמת, זו ששינתה את רוני לנצח, התרחשה כשהלהקה חזרה מהופעה בקונטיקט. נהג שיכור סטה למסלול שלהם והתנגש חזיתית בוואן של הלהקה. ניקי פנטאס, הגיטריסט וחברו הטוב ביותר של רוני, נהרג במקום. רוני נחבט בשמשה הקדמית ונחת חזרה בתוך הרכב, כשקרקפתו קרועה. בבית החולים, רוני שכב ליד חבר להקה נוסף, כשהוא תפור בראשו ונראה כמו המפלצת של פרנקנשטיין, והתבשר על מות חברו. זה היה הרגע שבו רוני החליט שזהו, הוא פורש. הכאב היה גדול מדי. אבל המוזיקה, כמו תמיד, משכה אותו חזרה. הלהקה התגבשה מחדש תחת השם ELF, לזכרו של ניקי ולמען החלום המשותף.

הפריצה הגדולה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. חברי להקת דיפ פרפל, רוג'ר גלובר ואיאן פייס, הגיעו לאודישן של ELF והתאהבו. הם החתימו את הלהקה כחימום קבוע לדיפ פרפל, מה שפתח לרוני את הדלת לבמות הגדולות באמת. אבל המפנה האמיתי קרה כשריצ'י בלאקמור, הגיטריסט המצוברח של הסגולים, החליט שהוא רוצה להקליט שיר סולו בשם BLACK SHEEP OF THE FAMILY, שחבריו ללהקה סירבו להקליט.

ריצ'י הזמין את רוני לחדר המלון שלו. רוני הגיע ומצא את הגיטריסט יושב בחדר חשוך לאור נרות, פורט על גיטרה אקוסטית. הכימיה הייתה מיידית. מה שהתחיל כשיר אחד הפך ללהקה חדשה: ריינבאו. השניים יצרו עם רוב חברי להקת ELF את האלבום הראשון של הלהקה.

ישנו גם הסיפור על המתופף של הלהקה אז, גארי דריסקול, שהיה מגנט לצרות. באחת הפעמים, הוא ניסה לכבות שריפה קטנה בחדר המלון שלו באמצעות מטף, אבל המטף החליק מידיו, נפל לתוך הכיור ושבר אותו לשניים. התוצאה: גייזר של מים וקצף שהציף את החדר. הלהקה גורשה מהמלון ומהעיר כולה בליווי משטרתי. כשמנהל הלהקה הגיע זועם לחדר ההרוס ומצא את ריצ'י בלקמור עומד בין ההריסות, ריצ'י פשוט צחקק ואמר: "אתה לא יכול לקנות פרסום כזה".

אבל לעבוד עם ריצ'י בלאקמור זה לא פיקניק. האיש היה ידוע במצבי הרוח הקיצוניים שלו ובמתיחות אכזריות. באחת הפעמים, כשהלהקה הקליטה בטירה בצרפת (שבה שופן שהה והייתה רדופה על ידי רוחות, כמובן), ריצ'י החליט לערוך סיאנסים ליליים. באחד הלילות הם זימנו את "ת'ור, אל הרעם". שניות לאחר מכן, סופה מטורפת החלה להשתולל בחוץ. בפעם אחרת, המיטה של המתופף קוזי פאוואל הוצאה מהחדר ונתלתה מחוץ לחלון המגדל הגבוה. קוזי, בתגובה, ארב לריצ'י וירה עליו חץ מקשת (רוני נשבע שזה קרה) שנתקע במשקוף הדלת, סנטימטרים מראשו של הגיטריסט. ריצ'י, אגב, פשוט העריך את התעוזה. אחרי שלושה תקליטי אולפן ואלבום בהופעה, דיו עזב את ריינבאו. בלאקמור רצה להנגיש את המוסיקה עם פחות מפלצות ושדונים במילות השירים.

כשרוני הצטרף לבלאק סאבאת' ב-1979 כמחליפו של אוזי אוסבורן, הוא עמד בפני אתגר עצום. אוזי היה סמל, והמעריצים היו חשדניים. אוזי היה ידוע בסימן ה-"V" לשלום שהיה מניף בהופעות. רוני ידע שהוא צריך משהו משלו, משהו שיתחבר לאווירה האפלה של סאבאת' אבל יהיה ייחודי לו.

הוא נזכר בסבתא שלו, ארמיניה. כשהייתה הולכת ברחוב ומישהו היה נותן לה "עין הרע", היא הייתה עושה תנועה מוזרה עם היד: אגרוף קמוץ עם הזרת והאצבע המורה מורמות למעלה. באיטלקית זה נקרא "מאלויק". זה סימן שנועד להגן מפני עין הרע, ולא, כפי שרבים חושבים בטעות, להלל את השטן. רוני החליט לאמץ את המחווה הזו על הבמה. בהופעה הראשונה שלו עם הלהקה, הוא הניף את היד עם ה"קרניים". הקהל הגיב בהתלהבות והניף את הידיים בחזרה. באותו רגע, נולדה אחת המחווה המפורסמות ביותר בעולם הרוק והמטאל. סבתא ארמיניה בטח הייתה גאה, או נחרדת, תלוי איך מסתכלים על זה. דרך אגב, ג'ין סימונס מלהקת קיס טען שהוא בכלל זה שהמציא את הסימן הזה.

תקופת בלאק סאבאת' הייתה תור הזהב של רוני מבחינה ווקאלית, עם תקליטים כמו HEAVEN AND HELL ו-MOB RULES. אבל האגו, הסמים והפרנויה החלו לכרסם בלהקה. השיא הגיע בזמן עריכת המיקסים לאלבום ההופעה החיה LIVE EVIL. הטכנאי רמז לטוני איומי ולגיזר באטלר שרוני והמתופף ויני אפיס מתגנבים לאולפן בלילה, אחרי שכולם הולכים, ומנמיכים את הגיטרות כדי להגביר את השירה והתופים.

רוני טען שזה קשקוש מוחלט. הוא הסביר שהם פשוט הגיעו מוקדם יותר כי הם לא היו "שרופים" מסמים כמו שאר החברים, ורצו לעבוד. אבל הנזק נעשה. האווירה הפכה לרעילה, רוני הרגיש שלא סומכים עליו, והפיצוץ היה בלתי נמנע. הוא עזב את הלהקה, כשהוא לוקח איתו את ויני אפיס, והחליט שהגיע הזמן להפסיק להיות שכיר בלהקות של אחרים .

כשרוני הקים את להקת DIO ב-1983, הוא ואשתו/מנהלתו וונדי שמו את כל הקלפים על השולחן. פשוטו כמשמעו – הם משכנו את הבית שלהם כדי לממן את הלהקה. הם היו צריכים להוכיח לעולם, ולחברות התקליטים הספקניות, שרוני יכול להוביל להקה משלו לפסגה.

התוצאה הייתה התקליט HOLY DIVER, יצירה שהגדירה מחדש את הז'אנר. אבל רוני, שתמיד היה חובב פנטזיה מושבע (הוא קרא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה בטירוף), רצה שההופעות יהיו חוויה ויזואלית בלתי נשכחת, כמו דיסנילנד למטאליסטים. השיא היה בסיבוב ההופעות של SACRED HEART, שם הלהקה בנתה דרקון מכני ענק בשם "דין" (העיתונות קראה לו בטעות דנזיל). רוני התעקש שהאוזניים של הדרקון יזוזו, כי בלי זה הוא נראה סתם כמו תנין. בכל ערב, רוני היה "נלחם" בדרקון על הבמה עם חרב לייזר, בקרב שהפך לקלאסיקה של הקיטש המטאלי המפואר של שנות ה-80.

רוני ג'יימס דיו לא היה סתם זמר. הוא היה איש של עקרונות. הוא עזב להקות מצליחות כשהרגיש שהמוזיקה נפגעת, הוא סירב להתפשר על החזון האמנותי שלו תמורת להיטים קלילים לרדיו , והוא תמיד, אבל תמיד, נשאר לחלק חתימות לכל מעריץ ומעריץ, גם אם זה לקח שעות וגם אם חברי הלהקה האחרים כבר רצו להרוג אותו באוטובוס.

הוא התחיל עם חצוצרה וכפפת בייסבול בעיירה קטנה, ועבר דרך תאונות דרכים, מאפיונרים מדומים, טירות רדופות ודרקונים מכניים, כדי להפוך לאחד הקולות החשובים והאהובים ביותר בעולם המוזיקה. ואם תשאלו אותו (או את רוחו, בסיאנס עם כוס ולוח), הוא בטח יגיד לכם שזה היה שווה כל רגע.