הרוק של פעם - תמונת מצב החודש, אוגוסט 1969

ברוכים הבאים לשבוע הראשון של אוגוסט 1969. תאמינו או לא, העולם עוד לא החליט אם הוא רוצה מהפכה תרבותית בחינם או שהוא מוכן לשלם עליה, ובגדול. בעוד הרולינג סטונס כובשים את המצעדים עם HONKY TONK WOMAN, עיתוני המוזיקה של השבוע לוכדים רגע בזמן שבו כל חוקי המשחק נכתבים מחדש. זהו סיפור על פסטיבלי ענק, חלומות אוטופיים, מלחמות אגו טרנס-אטלנטיות, וסערה אחת גדולה סביב עטיפת תקליט עם ילדה ערומה. קחו נשימה עמוקה, אנחנו צוללים פנימה.

התופעה החדשה והעוצמתית ביותר בעולם היא פסטיבל הרוק. מה שהתחיל כמפגש חברים הפך לענק תרבותי ומסחרי, מוקד עלייה לרגל בינלאומי, ובמקביל, כלי פוטנציאלי לשינוי חברתי. השבוע הזה חושף את המתח בלב תרבות הנגד: התנגשות חזיתית בין המופע המסחרי הגרנדיוזי לבין האידיאליזם העממי. מצד אחד, אמן אחד יכול למגנט תשומת לב עולמית ולגלגל הון; מצד שני, החלום לרתום את כוחה של המוזיקה לריפוי חברתי, בחינם, עדיין בוער בעוצמה.

ההפיכה של דילן: האי וייט הופך למרכז היקום

הסיפור הגדול של השבוע הוא עדות חיה להיסטריה החדשה. ההכרזה על הופעתו האירופית הבלעדית של בוב דילן בפסטיבל האי וייט היא לא סתם ידיעה על הופעה, אלא רעידת אדמה תרבותית. חברת FIERY CREATIONS LTD הבטיחה את הופעתו הבלעדית של דילן, שמאז תאונת האופנוע המסתורית שלו ב-1966 הפך לדמות מתבודדת ונחשקת. האמרגן ריימונד פולק, ששב זה עתה מארצות הברית עם החוזה החתום, הצהיר בניצחון: "האמריקאים קצת כועסים על הופעת דילן בבריטניה ולא בארצות הברית". במחי הצהרה אחת, הפסטיבל הפך לניצחון תרבותי בריטי, הוכחה שאפשר, ולו לרגע, לשנות את מרכז הכובד של עולם המוזיקה באמצעות מהלך אסטרטגי אחד.

התגובה הציבורית הייתה מיידית והיסטרית. "היו לנו 5,000 בקשות לכרטיסים מיד לאחר הפרסום בשבוע שעבר", דיווח פולק, כשהצפי הוא לקהל של לפחות 100,000 איש. המגנטיות של דילן הייתה כה חזקה, שלדברי פולק, "יש אנשים ששוכרים מטוסים כדי לטוס מעל האי במיוחד עבור הקונצרט". פתאום, האי וייט לא היה עוד אירוע מקומי, אלא אתר עלייה לרגל בינלאומי. הליינאפ עצמו היה תצוגת תכלית של התקופה: יום שבת כלל את להקת המי, המודי בלוז, ג'ו קוקר, FAMILY, קינג קרימזון ולהקת FREE. את הופעתו של דילן ביום ראשון חיממו ריצ'י הייבנס, טום פקסטון ו-PENTANGLE.

החלום הרטוב של ילדי הפרחים: הקונצרט החינמי של דונובן

בניגוד מוחלט למכונת הכסף המשומנת של האי וייט, ניצב סיפור המגלם את הצד האידיאליסטי של תנועת הפסטיבלים: תוכניתו של דונובן לקיים קונצרט חינמי בעיר הולדתו, גלזגו. בעוד האירוע של דילן נסוב סביב בלעדיות ומכירת כרטיסים, המיזם של דונובן שאף להשתמש במוזיקה ככלי לטיפול חברתי ישיר. "אני מנהל משא ומתן לעשות זאת בסוף אוגוסט", הוא אישר, ושרטט חזון להופעה אקוסטית בעיקרה עם אמנים כמו ה-INCREDIBLE STRING BAND וברט יאנש.

המניע של דונובן היה פוליטי ורגשי. הוא תיאר את גלזגו כ"כמו שיקגו – מתוחה וחזקה, כולה סכינים ורובים", והביע אמונה תמימה שמוזיקה יכולה לשמש כמשחה לפצעים החברתיים. טיעונו היה תמצית האמונה של תרבות הנגד בכוחה של האמנות: "כאשר בשיקגו היו מהומות, הם היו צריכים לבקש מקבוצה של מוזיקאים חופשיים לעשות קונצרט חינמי לעצור את הצרות". החזון הזה הציב שאלה מהותית: האם המהפכה היא אירוע בתשלום או מתנה לעם?

אנטומיה של סופרגרופ: משקלה של אמונה עיוורת

הקמתה של להקת BLIND FAITH – האיחוד המסקרן בין אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר מ-CREAM לסטיב ווינווד מלהקת טראפיק וריק גרץ' מלהקת פאמילי – הייתה אירוע ה"סופרגרופ" המובהק של התקופה. התופעה הבטיחה קהל שבוי מראש, אך גם יצרה הר של ציפיות שכמעט אי אפשר לטפס עליו. ראיון גלוי לב עם הבסיסט ריק גרץ' מספק הצצה נדירה ללחצים, למשברי הזהות ולמחלוקות שהגדירו את לידתה הסוערת של הלהקה.

גרץ' עצמו הופתע מבחירתו. "בטוח שבהתחלה הייתי מתוח", הודה, "לא ידעתי שאריק הכריז בעיתונות שהוא מחפש נגן בס". הלחץ הגיע לשיאו בהופעת הבכורה החינמית הענקית שלהם בהייד פארק בלונדון. "הייתי עצבני בהייד פארק, אני חושב שכולנו היינו", הוא נזכר.

המאבק המרכזי של הלהקה היה לבסס זהות מוזיקלית נפרדת תחת הצל הענק של CREAM. "אני בטוח שרוב הקהל ציפה שהלהקה תישמע כמו CREAM, וזה לא המצב", הוא הצהיר. "קרים הייתה שלושה וירטואוזים", הסביר. "אנחנו לא אוהבים להתחרות אחד עם השני על הבמה".

מאבק פנימי בקרב המעריצים במלודי מייקר היה מלא בוויכוחים על איזו להקה תוכל למלא את החלל שהותירהCREAM, כאשר הקוראים תמכו בבלודווין פיג של מיק אברהמס או בשלישייה האירית TASTE, תוך שהם מתעלמים לעתים קרובות מטענתם של לד זפלין לכס המלכות.

העטיפה שזעזעה את אמריקה

האתגרים לא היו רק מוזיקליים. האיסור על עטיפת תקליט הבכורה שלהם בארצות הברית, שהציגה תצלום של ילדה בת 11 חשופת חזה, הצית סערה וחשף התנגשות תרבותית חריפה. גרץ' הגן בלהט על הכוונה האמנותית. "מבחינה נפשית, האמריקאים כל כך מושחתים", טען. "אם הבחורה הייתה בת 24 וחושפת את עצמה, זה היה בסדר. אין בזה שום דבר מגונה".

הוא הסביר את הסמליות שאבדה בתוך המהומה: "היא מחזיקה דגם של חללית, וזה אמור לייצג את הניגוד בין טוהר ותמימות לבין ההתקדמות המדעית הגדולה של התקופה". ואז שלח חץ חד לעבר מה שראה כצביעות אמריקאית: "אני מניח שבאמריקה הם לוקחים את זה כסמל פאלי. לדעתי, כל ניו יורק היא סמל פאלי, זה פשוט מראה לך איפה נמצאות המחשבות של האנשים". התקרית הזו, לצד צנזורה דומה על עטיפת התקליט השלישי של דיפ פרפל, חשפה את הפער בין אמני רוק בריטים, שראו בעצמם חוד חנית אמנותי, לבין השוק האמריקאי, שהיה בו זמנית יעד מסחרי הכרחי ומעוז של שמרנות.

קולות מהפסגה: מבט על תהילה, בריחה והישרדות

מתוך המערבולת של הרולינג סטונס, הלהקה הגדולה בעולם באותו רגע, המתופף צ'רלי ווטס סיפק פרספקטיבה רגועה ויציבה. הוא נראה כמעט חסין מפני "האירועים הקטסטרופליים" שסביבו.ה וא הביע הפתעה אמיתית, כמעט צנועה, על הדומיננטיות המתמשכת של הלהקה: "להיות מספר אחת עדיין מפתיע אותי. איך אנחנו עדיין יכולים להיות בראש הערימה אחרי כל כך הרבה זמן?"... אפילו הרהוריו על המופע בהייד פארק היו תערובת של הסתייגות מקצועית: "היו לי הסתייגויות מלנגן באוויר הפתוח, אתה מקבל את כל החול והרוח".

רחוק מפסטיבלי הענק, ביל היילי, מאבות הרוק'נ'רול, הופיע במועדוני קברט בריטיים והופיע בפני מעריציו המקוריים, שהפכו מרוקרים של שנות ה-50 ל"אנשי עסקים של שנות השישים", אך עדיין צעקו ודרשו את ROCK AROUND THE CLOCK. בגיל 42, היילי היה נחוש. הציטוט שלו הוא הצהרת אהבה נצחית למקצוע: "כשאני אהיה בן 75 ואם אני עדיין אוכל להחזיק גיטרה, ואם אנשים עדיין יוכלו למחוא כפיים, אני עדיין אנגן". ובכן, הוא ימות בגיל 55.

במקביל למערכת הממוסדת, צמחה רוח של עצמאות.

בבריטניה, האתגר הגדול ביותר לתעשייה הגיע עם השקת DANDELION RECORDS. חברת התקליטים, שהוקמה על ידי שדרן הרדיו המשפיע של הבי.בי.סי, ג'ון פיל, תוכננה כ"ארגון שיתופי" שכמעט ולא נועד לרווח, ובו ההכנסות יושקעו מחדש באמנים. פיל עצמו היה ריאלי לגבי הסיכויים: "אני לא מניח שהשדרנים האחרים ינגנו את התקליטים שבאים ממני, כי יש הרבה דקירות בגב בתעשייה הזו".

העלייה לרגל של הבלוז

חיזוק נוסף של נושא האירועים המוזיקליים הגדולים והמאורגנים היה ההכרזה על פסטיבל הפולק, הבלוז והגוספל האמריקאי של עיתון מלודי מייקר. הפסטיבל, שעתיד היה לצאת לסיבוב הופעות בסתיו, יביא לחופי בריטניה אמנים אמריקאים נערצים כמו אלברט קינג, ג'ון לי הוקר והפסנתרן אוטיס ספאן.

הפלישה הבריטית בהיפוך

הציווי "להצליח באמריקה" הוא נושא חוזר. החדשות שהזמרת לולו עומדת לחתום על חוזה חדש עם חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס מוצגות כאבן דרך משמעותית בקריירה שלה. המהלך ימקם אותה לצד מלכי הסול של הלייבל האמריקאי, כולל ארית'ה פרנקלין, אוטיס רדינג ווילסון פיקט, מה שמסמל אסטרטגיה מכוונת לפרוץ לדרג העליון של השוק האמריקאי. באופן דומה, לוחות הזמנים של להקות בריטיות רבות נבנו סביב סיבובי הופעות אמריקאים. להקת פנטאנגל תכננה סיבוב הופעות מורחב בארה"ב לסוף השנה, להקת איירון בטרפליי הגיעה לסיבוב הופעות אירופאי שכלל הופעות מרכזיות במועדונים ולהקת CLOUDS הבריטית הייתה אמורה לערוך את ביקורה הראשון בארצות הברית באוקטובר. מיזמים אלה לא היו נסיעות מזדמנות, אלא קמפיינים מכריעים להכרה בינלאומית ולהצלחה מסחרית.

בהיפוך מרתק של הדינמיקה הזו, נגן האורגן האמריקאי בילי פרסטון מצא את הצלחתו הגדולה ביותר כסולן בבריטניה. למרות היותו מוזיקאי מבוסס בלהקה של ריי צ'ארלס, הוא דחה בתוקף שמועות על בעיות חוזיות עם מנהיג הלהקה האמריקאי שלו, וקבע, "ריי שמח מאוד שהאלבום שלי זכה להצלחה בבריטניה. אין בעיות בכיוון הזה. הפעם אני רוצה לעשות סיבוב הופעות, ולהופיע באמת בפני קהל בריטי כאמן סולו, משהו שמעולם לא עשיתי", הוא הסביר.

הצליל האמריקאי שולט בבריטניה

בעוד אמנים בריטים הביטו מערבה בשאפתנות, השוק הבריטי נשב בו זמנית בצלילים אמריקאיים, כאשר המנון הפולק-רוק המחריד מילולית של זאגר ואוואנס, "בשנת 2525", עמד במקום הראשון. מעבר למצעדי הפופ, הייתה שם משיכה עמוקה לאמריקה גולמית ואותנטית יותר. כתבה מרכזית הוקדשה להופעה של ג'וני קאש בכלא סן קוונטין הידוע לשמצה. הדיווח של ג'ו דורדן סמית' מטלוויזיה גרנדה, שצילמה את האירוע, הדגיש את "החוויה המוזרה" ואת המתח המוחשי של סביבת האבטחה הגבוהה, עם שומרים חמושים באקדחים. המסתורין התגבר כאשר קאש ביצע שיר שנכתב על ידי אחד האסירים, לצד שיר של בוב דילן, WANTED MAN.

סצנת ההופעות החיות: עולם גמיש בז'אנרים

סצנת המוזיקה החיה בבריטניה, כפי שפורסמה במועדונים ובפסטיבלים, הייתה מרחב מכריע לניסויים בז'אנרים ולחינוך הקהל, ושימשה כחממה פורייה לתנועות הפרוגרסיביות והפיוז'ן שהגדירו את תחילת שנות ה-70. ההופעות היו אקלקטיות בהרבה ממה שאפילו מצעדי ההופעות המגוונים מרמזים. פסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי בפלאמפטון הוא הדוגמה המובהקת: ערב אחד הציג את חלוצי ההארד רוק, להקת המי, ואת קינג קרימזון על אותה במה יחד עם סקסופוניסט הג'אז, ג'ון סורמן. ערב אחר שידך את להקת הרוק המתקדם THE NICE עם צוות השחקנים של המחזמר בברודווי "שיער" ולהקת הג'אז המסורתית של כריס ברבר.

והנה מהביקורות של כריס וולש על תקליטונים חדשים שהיו אז בשוק

קרוסבי, סטילס ונאש: "מרקש אקספרס":

גרהאם נאש כתב להיט יפהפה ללהקה החדשה שלו עם האקס-בירד דייב קרוסבי והגיטריסט הנודד סטיב סטילס. נושאי רכבת תמיד פופולריים ונותנים הזדמנות לשיר את המשפט ALL ABOARD. סטילס תורם כמה משפטי גיטרה נחמדים וקרוסבי ונאש קופצים לאורך הכביש המהיר.

הדלתות: TELL ALL THE PEOPLE:

בלדת נשמה קצת שגרתית עם ג'ים מוריסון שנשמעת יותר שטוחה מאשר נוגעת ללב. יש פה תזמורת ביג בנד רוקדת, ונראה שאין לכל התרגיל קשר רב לדלתות.

ג'יימס בראון: "אמא פופקורן (יש לך אמא בשבילי) חלק 1":

תזמון הוא המהות בנוסחת הקסם ששוכללה על ידי ג'יימס בראון, ספק קצב איכותי לעם. אין מנגינה פה והשירה של בראון מפחידה בארסיות המינית שלה, המילים חסרות חשיבות לחלוטין והגרוב של הבס, התופים, החצוצרה והגיטרה כמו אוטומטים מופעלים או סייבורגים. מדע בדיוני השתלט על הרוק'נ'רול.

ג'וני מיטשל: "בוקר צ'לסי":

שיר וביצוע יפהפיים במיוחד של כישרון ברור. ג'וני היא מאלברטה, קנדה, ולמדה במקור להיות אמנית. אבל משירה בבתי קפה היא החליטה להפוך למלחינה במשרה מלאה. שיר זה ו-BOTH SIDES NOW הם שירים מתוך אלבומה השני הקרוב, אשר מבטיח להיות פינוק נדיר. גברת מיטשל נשמעת מושלמת.

ניל יאנג: THE LONER:

חבר לשעבר בלהקת באפלו ספרינגפילד שהתפרקה, עבורה ניגן בגיטרה ראשית ושר מדי פעם מוזיקה ראשית. הוא הקליט שני אלבומי סולו וזה משמש כהרמת מסך נחמדה עם שימוש מושך בכלי מיתר ובגיטרה פאז, אבל הקול שלו זקוק ליותר אינדיבידואליות.

דיפ פרפל: "הללויה":

נראה שדיפ פרפל נכנסים לתחום התזמורת הסימפונית, ובעקבותיהם של הנייס, פינק פלויד והבי ג'יס, הם מתכננים קונצרט עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית בקרוב. יש כאן גיטרה מובילה מרגשת וכמה שינויי קצב שמפתיעים, אבל אין לי מושג לאיזה כיוון הם הולכים.

בפינת "מכתבים למערכת" של מלודי מייקר נכתב הפעם -

ייריי דייויס: גאון יצירתי? - "ריי דייויס הוא כותב השירים הכי טוב שיש לנו. רק הוא ודילן מסוגלים להגיע לגבהים מוזיקליים של גאונות יצירתית, אשר משמשים להנצחת יצירותיהם. זו טרגדיה שקהל קוני התקליטים הפנה עורף לריי ולקינקס.האמריקאים הכירו את הקינקס והם כיום להקת המחתרת הבריטית המובילה בחוף המערבי. התעוררי, בריטניה - תזכרי את קרים והנדריקס, איבדנו גם אותם" - ר. בייטס, דלתון, לנקשייר.

אחת תוהה - "חלק מאזהרות התמלוגים העצומות של השיר IN THE GHETTO של אלביס פרסלי נתרמות לעבודות רווחה בשכונות עוני. זהו מסחור מזעזע של סבל אנושי" - איריס אורטון, שטוקהולם, שבדיה.

להקה חדשה של קאנטרי ג'ו - "כמעריץ גדול של קאנטרי ג'ו והפיש, הרגשתי מאוד עצוב שהלהקה, אולי הכי רב-תכליתית בסביבה, התפרקה. אין לה כמעט שום הצלחה במדינה הזאת. צריך רק להאזין לאלבומים שלהם כדי להבין שג'ו מקדונלד הוא אחד מכותבי השירים המגוונים ביותר בעולם מוזיקת הפופ, בעוד שהפיש מרגישים בבית באותה מידה בניגון בלוז, בלדות או כל דבר אחר. מה הם עושים עכשיו כשהם מפורקים?" - טוני קוקסון, נורת'ווד, מידלסקס.