הרוק של פעם - תמונת מצב החודש, אוגוסט 1969

אז הפעם שלפתי את עיתוני הפופ שיצאו ב-12 באוגוסט בשנת 1969 והרכבתי איתם את תמונת השבוע בעולם הרוק והפופ של אז. בואו נגלה...

השבוע השני של אוגוסט 1967 בעיתוני הפופ מביא עולם מוזיקת פופ במצב של סתירה תוססת. זה היה רגע שהוגדר על ידי התנגשות כוחות: דיכוי מוסדי של תחנות הרדיו הפיראטיות החופשיות שטיפחו את פריחת הביט הבריטית, שיא היצירה והמסחר בו-זמנית של הפסיכדליה, ומודעות עצמית גוברת, לעתים קרובות ביקורתית, בקרב האמנים שעיצבו את הצליל של התקופה. גלי האתר ומצעדי התקליטים הציגו נוף מרתק שבו האידיאליזם של ה"פלאוואר פאוואר" התחרה על מרחב עם המקצועיות המלוטשת של בלדות המיינסטרים והאנרגיה הגולמית של הרית'ם אנד בלוז.

תקופה זו מגלה ש"פופ" כבר לא יכול להיחשב כז'אנר אחד ומאוחד. מצעד התקליטונים הבריטי באותו שבוע שימש כדוגמה מושלמת לפיצול הזה. בראש המצעד היה זה התקליטון "סו פרנסיסקו" של סקוט מקנזי - ההמנון המובהק של קיץ האהבה, ואחריו הגיע מסר השלום של הביטלס עצמם, ALL YOU NEED IS LOVE. במקום השלישי היה זה DEATH OF A CLOWN של דייב דייויס מהקינקס (כשלמעשה, כל הקינקס ניגנו בשיר הזה). זה שיר עם התבוננות פנימית מלנכולית בסגנון הפולק, וטום ג'ונס, במקום הרביעי, עם הבלדה העוצמתית שלו I'LL NEVER FALL IN LOVE AGAIN שייצגה את פסגת אמנות הפופ המיינסטרימית.

בהמשך המצעד, הגיוון היה בולט אף יותר. הרית'ם אנד בלוז החזק של GIN HOUSE בביצוע להקת AMEN CORNER התמזג עם הפסיכדליה המופלאה של SEE EMILY PLAY של יקירת המחתרת, פינק פלויד. בינתיים, עמודי החדשות התמלאו בהכרזות על סיבובי הופעות גדולים עם אנגלברט הומפרדינק, אמן שקסמו היה רחוק מאוד מתרבות הנגדית הבוקעת מסן פרנסיסקו וממועדון UFO המחתרתי של לונדון. שילוב זה של סגנונות, שכולם משיגים הצלחה מסחרית משמעותית בו זמנית, מראה ששוק הפופ לא נשלט על ידי צליל יחיד. במקום זאת, הוא הפך לזירה דינמית של רגישויות מתחרות, שבה המונח "סצנת פופ" הפך יותר ויותר לכינוי כולל למספר תנועות נפרדות ומקבילות.

ביי ביי לפיראטים

מעל כל תעשיית המוזיקה הבריטית ריחף התאריך הקרב ובא, 15 באוגוסט, שכונה על ידי מלודי מייקר "יום ההדחה של הפיראטים של הפופ של בריטניה". ביום זה, היו אמורים להיכנס לתוקף צעדים ממשלתיים חדשים, אשר הופכים את העבודה, הפרסום, אספקת סחורות או פרסום תוכניות של תחנות רדיו פיראטיות בבריטניה לבלתי חוקיות עבור כל אזרח בריטי. חקיקה זו סימנה שינוי שסימן את סוף עידן השידור החופשי והבלתי מוסדר, שהיה גורם מרכזי בהצלחתה העולמית של מוזיקת הפופ הבריטית. בעיתון NME פורסם הדבר תחת הכותרת PIRATES RIP.

התוצאה הייתה כיבוי מדורג של גלי האתר. תחנות כמו רדיו 390 כבר הפסיקו לשדר, ורדיו לונדון, בעל ההשפעה העצומה, היה אמור לסיים את שידוריו בשעה 15:00 ב-14 באוגוסט. קהל אדיר של חובבי פופ אמיתי היו באבל. עבור מיליוני מאזינים צעירים, הדממה מהים הצפוני ייצגה את סגירתו של פרק מעצב בחייהם.

תחנה אחת, לעומת זאת, נשבעה להתנגד לאיסור. דובר מטעם רדיו קרוליין הכריז על תוכנית נועזת להישרדות, ואמר למלודי מייקר: "אנחנו אורזים את חפצינו ושולחים אותם לבסיס החדש שלנו בהולנד. יהיו לנו גם משרדים בפריס, ניו יורק וקנדה". האסטרטגיה כללה את החלפת השדרנים-תקליטנים הבריטים, שכעת יהיו נתונים להעמדה לדין, ב"אנשים שאין להם דרכונים בריטיים או שלא אכפת להם אם לא יחזרו לבריטניה".

אל תוך הוואקום שנוצר עם עזיבת הפיראטים נכנס הממסד. ה-BBC התכונן להשיק "תוכנית בסגנון פיראטים" משלו, ששמה "רדיו 1", ב-30 בספטמבר. פעולה ממשלתית זו, שנועדה אמנם להשיב את הסדר הרגולטורי על כנו, נועדה להיות בעלת השלכות עמוקות ומתמשכות על תעשיית המוזיקה. הנוף המגוון והתחרותי של תחנות הפיראטיות, שלכל אחת מהן תקליטנים ופלייליסטים משלה המייצגים צלילים שונים, הוחלף על ידי שדרן ארצי יחיד. צעד זה מיקם את המפיקים והעורכים של ה-BBC בעמדה של השפעה חסרת תקדים על מצעדי השידור הארציים וישנה באופן מהותי את הדרך להצלחה מסחרית עבור אמנים חדשים ולא קונבנציונליים.

הפנים הקטנות והאפקט הגדול

בזמן שגלי האתר היו בסערה, החדשנות היצירתית באולפן ההקלטות הגיעה לשיא חום. להקת THE SMALL FACES עמדה להוציא את "איצ'יקו פארק", סינגל שיהפוך לציון דרך בעידן הפסיכדלי, לא רק בזכות התוכן הלירי שלו אלא גם בזכות הצליל המהפכני שלו. השיר, שבסיסט הלהקה, רוני ליין, תיאר כעל מקום אמיתי באילפורד, שאליו נהגה הלהקה להגיע, עבר שינוי בזכות שימוש חלוצי באפקט PHASING בפזמונים.

פריצת הדרך הקולית הזו לא הייתה תוצאה של תוכנית מכוונת אלא תאונה משמחת של ניסויים באולפן. כפי שהסביר רוני ליין, האפקט התגלה תוך כדי "התעסקות עם שני מכשירי טייפ". זה מדגיש התפתחות מכרעת בתהליך היצירה: אולפן ההקלטות כבר לא היה רק חלל להקלטה מוגבלת אלא הפך לכלי בפני עצמו. את הצליל של השיר הזה היה בלתי אפשרי לשחזר בהופעה חיה; הוא היה דבר שנולד מהטכנולוגיה של האולפן עצמו.

סכסוכים ושינויים בהרכב:

פרוקול הארום הודיעה על הסדר ידידותי מחוץ לכותלי בית המשפט עם חברי הלהקה לשעבר, הגיטריסט ריי רוייר והמתופף בובי הריסון, ובכך סיימה סכסוך על עזיבתם את הלהקה. בהתפתחות חמורה יותר, הבי ג'יס עמדו בפני האפשרות של עזיבת בריטניה. משרד הפנים הורה לשני חברי הלהקה האוסטרלים, הגיטריסט וינס מלוני והמתופף קולין פיטרסן, לעזוב את המדינה עד ה-17 בספטמבר, מה שיצר משבר עבור הלהקה העולה במהירות.

יצירת המופת הרב-שכבתית של הביץ' בויז

העלאת האולפן לדרגת כלי קומפוזיציה עיקרי התרחשה משני צידי האוקיינוס האטלנטי. להקת הביץ' בויז הוציאה את HEROES AND VILLAINS, תקליטון מורכב ורב-שכבתי שעבר תהליך יצירה ארוך תחת ניצוחו של בריאן וילסון. ברוס ג'ונסטון, שהגיע לבריטניה כדי לקדם את הסינגל, סיפק תיאור מפורט של הפרפקציוניזם של וילסון. "הפער בין GOOD VIBRATIONS ל-HEROES AND VILLAINS נוצר בגלל ש... בריאן החליט להקליט שוב את השיר הזה. הוא גנז גרסה גמורה של השיר וכתב אותה שוב. גרסה זו שונה לחלוטין מהשיר שכתב קודם".

מה היה במצעדי התקליטים באנגליה?

ובכן, במקום הראשון היה זה סרג'נט פפר של הביטלס. אחריו התמקם פסקול הסרט "צלילי המוסיקה". במקום השלישי הייתה להקת המאנקיז, שהייתה אז מ-א-ד פופולרית באנגליה (והיו אף שראו בה היורשת של הביטלס) - עם התקליט HEADQUARTERS (הפעם הראשונה בה הורשה לחברי הלהקה גם לנגן בכלי נגינה בהקלטות). במקום הרביעי התמקם התקליט ARE YOU EXPERIENCED של ג'ימי הנדריקס אקספריינס. ובמקום החמישי היה זה תקליט אוסף של הביץ' בויז.

קולות הדור: מוזיקאים במילותיהם

האמנים אז היו מוכנים לעסוק בנושאים המורכבים סביב המוזיקה שלהם והשפעתה התרבותית. הראיונות עמם מהשבוע מספקים תמונה יוצאת דופן של דאגותיהם, פילוסופיותיהם וביקורותיהם.

הזמר-קלידן אלן פרייס (לשעבר מלהקת האנימלס ובזמן ההוא אמן סולו מצליח) בא עם ביקורת נגד הפלאוואר-פאוואר: "אני בהחלט מנסה לא להתעניין בדבר הזה. ליצור דת מתכונה אנושית טבעית זה להרוס את מטרת החיים. אהבה היא רק היבט אחד של האופי האנושי. זרם הפרחים הזה עדיין לא כבש את הפוליטיקאים. זה ייקח שנים. לעולם לא תמצא אנשים לא מצליחים שתומכים בכוח הפרחים הזה. הם רוצים לגלות למה הם מצליחים, והאם זה שווה להיות כוכב פופ. זה עניין של מטרת החיים. אני לא רוצה לדעת על LSD. אני אפילו לא רוצה להזכיר את זה (והנה הוא הזכיר את זה - נ.ר). אני פשוט לא מאמין בזה בעצמי".

פיט טאונסנד מלהקת המי כתב מכתב מסיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה עם להקת הפופ "מתבודדי הרמן", המספק מבט ישיר מקו החזית של "הפלישה הבריטית". כך הוא כתב: "זה עתה עזבנו את ניו יורק ואנו טסים לאורגון לשבוע הראשון שלנו בניו יורק, וכיסינו הרבה דברים. קל מאוד להתיידד במהירות במעגל של אנשים כמוך בניו יורק, כי ברור שהאנשים שם הם מסוג כזה או אחר. אל קופר, שניגן עם להקת הבלוז פרוג'קט כאן, שם את מבטו על השירים שיצרנו כאן, וכנגן שגם עובד כצייד כשרונות פה, הוא בהחלט יכול להזיז קצת דברים. יש לו מראה מדהים - הוא הגרסה היהודית של ג'ימי הנדריקס. אני חושב שבשבוע האחרון כל מה שהקלטנו נוגן בכמה תחנות. אז התגובות מתחממות. פעם הם ניגנו את כל האלבום שלנו מקצה לקצה בלי הפסקה - ובזכות היחסים הפנטסטיים בין התחנות כאן, כל האחרים פונים אלינו גם כן! עד כדי כך שבתחרות 'הלהקה הטובה בעולם' שנערכה על ידי תחנת KFWB הגענו למקום הראשון. חה חה חה! בנוסף, ישנה גם העובדה שבסיבובי הופעות גדולים עם מתבודדי הרמן, כל תאריך מקודם תמיד על ידי תחנת הרדיו המקומית. משמעות הדבר היא שלפני שאתה מגיע לנגן הם ניגנו את התקליטים שלך ודיברו על האירוע וזה בהחלט מושך קהל. כפי שקורה, סיבוב ההופעות של מתבודדי הרמן צפוי להיות סיבוב ההופעות הגדול ביותר מאז הסטונס. ג'ימי הנדריקס הוא די לוהט כאן - האלבום שלו הוא הישג מדהים, כל מיני קטעים מהירים וכמה צלילים חדשים, שלא נשמעים כמו גיטרה. יש כאן הרבה כישרונות כרגע, וגם הם נכנסים לתור. כמה להקות יפהפיות מבצעות קטעים טובים - מובי גרייפ, הדלתות וכו'..."

דו"ח מסן פרנסיסקו מאת אריק ברדן

אריק ברדן, זמר האנימלס ששקע בסצנת החוף המערבי, הציע ניתוח נלהב של משמעותה התרבותית. הוא ראה את סן פרנסיסקו כמרכז האמיתי של תודעה חדשה, כזו שהחליפה את ליברפול. "כל הסצנה בסן פרנסיסקו - הכל תלוי בדבר אחד - LSD", הוא קבע בבוטות. "ליברפול הייתה שגיאה - הייתה רק להקה אחת, מרכז אנרגיה אחד. מה שפריסקו עושה במקום שבו ליברפול נכשלה הוא לגרום לסצנה להגיע אליהם. הם לא ילכו לניו יורק או ללוס אנג'לס. הם אומרים שאתה צריך לבוא לכאן". הוא שיבח את רוח השיתוף הפעולה והחרוצה של המוזיקאים שם ואת האווירה התומכת מצד הקהילה המקומית והרשויות, תוך ניגוד לחווייתו בלונדון: "הם נתנו ללהקות לנגן בפארקים, אבל כשביקשתי לנגן בפארקים של לונדון בחינם, סירבו לי לקבל אישור".

ספנסר דייוויס על התחלה חדשה

ספנסר דייוויס סיפק עדכון על סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של ההרכב החדש שלו, אחרי שסטיב וינווד פרש ממנו. הוא תיאר קהל פתוח אך לעיתים מבולבל: "נפלתי מהבמה בשיקגו והיו צריכים לעשות לי שלושה תפרים ברגל... הרבה אנשים כאן חשבו שאנחנו להקה שחורה מהתקליטים שלנו". הוא גם נגע בחילוקי הדעות האמנותיים שהובילו לפירוק הלהקה, והסביר שהסינגל החדש שלו, TIME SELLER, מייצג את הכיוון שרצה לשאוף אליו. "זה היה בגלל שסטיב ואני לא הסכמנו על מה שאנחנו צריכים לעשות הלאה. לכן נפרדנו", הוא אמר.

דייב דייויס: הקינק ללא כלוב

הלחץ של הצלחה מתמשכת היה נושא חוזר, כפי שניסח בבירור הגיטריסט דייב דייויס מהקינקס. להיט הסולו שלו, DEATH OF A CLOWN, נהנה ממקום גבוה במצעדים, אך הוא מיהר להפריך כל שמועה על פרידה קבועה מלהקתו. "אני לא מספיק טוב כדי לצאת לבד גם אם הייתי רוצה", הוא אמר. "אני לא רוצה לעזוב את הקינקס". הוא הסביר את תקליטון הסולו כשסתום שחרור אסטרטגי עבור הלהקה: "הלהקה דאגה לגבי הסינגלים שלה. כולם היו צריכים להיות טובים. כולם היו צריכים להיות בטופ 5. הרגשנו שמשהו בין הסינגלים של הקינקס, שעדיין קשור לקינקס, יפחית חלק מהמתח עבור הלהקה".

חדש מחנויות התקליטים: אוסף ביקורות

תקליטונים תחת אור הזרקורים בעיתון ניו מיוזיקל אקספרס - מאת המבקר דרק ג'ונסון

התקליטון של הביץ' בויז עם HEROES AND VILLAINS כשבצדו השני הקטע YOU'RE WELCOME. הביקורת: "צריך לשמוע את התקליטון הזה תריסר פעמים לפני שאפשר להעריך את כל התבניות המורכבות שלו - וגם אז, עדיין לא מצליחים לקלוט הכל. קטע הפתיחה מזכיר את הביץ' בויז של פעם - היישר מספר הגלישה. אבל אז פתאום הוא מאט, ועובר להרמוניות המורכבות ביותר, כשכל ביץ' בוי לכאורה שוזר עיצובים עדינים סביב האחרים. רוב התקליטון ללא מילים - זהו שילוב של סקאט, לה-לה וזמזום. והליווי היחיד הוא אורגן וצ'מבלו, כאשר הבנים מספקים בעל פה את מקטע הקצב שלהם. זה נשמע כמו שישה תקליטים שונים מחוברים יחד - וזה, כמובן, בדיוק מה שזה! זה מוזר, אבל מרתק. בצד השני הלהקה שרה 'על לא דבר' שוב ושוב, עם ליווי של צלסטה מצלצלת ותוף בס גדול. הצד הזה הוא לא יותר מגימיק".

ארית'ה פרנקלין בתקליטון Baby I Love You / Going Down Slow: " קצת הופתעתי שהשיר RESPECT הצליח כל כך במדינה הזאת, אבל אני שמח שזה קרה! ועכשיו ארית'ה פרנקלין השאירה את חותמה, גם השיר החדש הזה חייב להיקלט במצעד - כי הוא נהדר. עם קצב מתמשך ואיטי, כלי נשיפה לוהטים, סקסופונים צורמים ולהקת בנות בסגנון גוספל, יש לו את התחושה הצבעונית הזו שאי אפשר לטעות בה. וארית'ה שרה את הבלוז כמו משוגעת. אין בו הרבה מנגינה, אבל ההשפעה הכוללת מחשמלת. בצד השני, הקצב מאט כאן ממש לבלדת נשמה נלהבת. ארית'ה מקוננת את השיר בכנות עמוקה ובסמכות אדירה".

להקת מובי גרייפ עם התקליטון Omaha / Hey Grandma. להלן הביקורת: "זוהי להקת סן פרנסיסקו החדשה והסנסציונית שמבצעת ומקליטה גם רוק וגם חומרים פסיכדליים באותה מידה של מיומנות. בעלון המצורף נאמר שהמוזיקה של הלהקה פשוט לא ניתנת לקיטלוג. האמת? אולי היה עדיף היה להפוך את מה שבצד השני להיות השיר המרכזי פה? למרות שזה לא כל כך יפה, זה כמעט שובה לב. זה פרוע, קדחתני, טווינגי, משכנע וחי. זה מלא קצב לכל אורכו, ואי אפשר שלא לשים לב לזה מההתחלה".

התקליטון של חיים טופול: "ירושלים, ירושלים" / "סלאח". כן כן - גם זה היה שם בבריטניה. הנה הביקורת: "שיר לאומי ישראלי זה, עם מילים באנגלית שסופקו על ידי נורמן ניואל. אפשר לשמוע את התשוקה והמסירות הבוערות בקולו של טופול כשהוא שר על מולדתו האהובה, בעוד מקהלת גברים מנהלת את הפזמון הפטריוטי בהתלהבות לוהטת. בטח היה לו קשה מאוד לעקוב עם זה אחרי 'לו הייתי רוטשילד', ואני חושד שהבחירה שלו נבעה מסנטימנט ולא מסחריות. צד ב' של התקליטון הוא שיר הנושא של סרט ישראלי נוצץ ושמח, עם מילים משעשעות ודי שובבות. ביצוע טוב".

התקליטון של להקת THE HERD עם השירים From The Underworld / Sweet William. הנה הביקורת: "זה דיסק יוצא דופן עם ליריקה מודרנית המבוססת על אגדת אורפיאוס, שבה הנערה בורחת מאהובה ונהרגת. זה נפתח בצלצולי פעמונים, ואז פורץ לקצב נהיגה ראלי, עם פזמון נדוש, עם צליל מיושן במכוון בסקסופונים, וסולן (פיטר פרמפטון - נ.ר) שנשמע לי כמו התשובה של הביטלס לאל מרטינו. הם עושים את זה טוב. זה יכול להצליח אם זה יקבל מספיק חשיפה. אל תחמיצו את זה".

וברקורד מירור נכתב בביקורות התקליטונים:

תקליטון של המאנקיז עם השירים Pleasant Valley Sunday / Words. הביקורת: "זה נשמע כמו מיקי דולנץ ששר בצד הראשי. קצב הסאונד גבוה יותר מהתקליטון הקודם שלהם. שיר עליז, קצב ומילים עליזים, וההרמוניות של הלהקה הרבה יותר ברורות מהרגיל. נגיעות הגיטרה עוברות היטב. זה תלוי במתחרים, אבל זה אמור להיות מספר אחת במצעד".

קליף ריצ'רד עם השירים "היום שפגשתי את מארי" / "ספר הסיפורים שלנו". הביקורת הלכה כך: "זה שיר של האנק מרווין, טבעי. קליף רך כמובן, עם גיטרה עדינה. זה לא חומר למצעד, אבל... בסדר. זה סימפטי וחם, הפעם. רומן עלילתי, בצורה הכי נחמדה. לפזמון יש הרמה מועילה ביותר. צד ב' הוא שיר שמח, עם נהמות וגם כלי נשיפה של אום-פה-פה. תמורה טובה למחיר, הפעם".

פינת בליינד דייט של ג'ון ווקר - מלהקת האחים ווקר

ג'ון ווקר, מהאחים ווקר, סקר את הסינגלים הבאים עבור עיתון DISC AND MUSIC ECHO מבלי להכיר את האמנים או את השמות. הנה תגובותיו.

ביץ' בויז -"גיבורים ונבלים": "זה הביץ' בויז. האם זה "גיבורים ונבלים"? אני אוהב את זה. דברים כאלה ממש מושכים אותי - הצלילים והדברים המוזרים. אני אפילו שמח שהביץ' בויז עשו את זה. זה בטח להיט. המשפט היחיד שמושך אותי הוא כל השיר".

הסמול פייסס - "פארק איצ'יקו": "אני אוהב את הלהקה, אבל אני לא אוהב את השיר הזה. רגע - אוי, אהבתי את זה! הקטע הזה של האמצע שם היה טוב. אבל אני לא חושב שזה מספיק חזק. זה בהחלט יכול להיות להיט. ההפקה טובה".

חיים טופול: "ירושלים, ירושלים": "זה טופול. אני מעריך אותו, אבל לא הייתי קונה את התקליטון הזה. אני מעדיף לא לשמוע יותר מזה, אם לא אכפת לכם".

שק הדואר: מכתבים למערכת מהקוראים

"מהומות בעיר הנשמה: ההלם עדיין במוחנו. העובדה שעיר שעולם הפופ מקשר עם אהבה, צליל ואישיות משלו התפרצה לשואה כזו של שנאה, מוות אלים והרס היא בלתי נתפסת. עצוב לדעת שזמן רב לאחר שהעשן יתפזר, רוב העולם יחשוב על דטרויט כלא יותר מאשר העיר שבה היו מהומות הגזע הגרועות ביותר באמריקה במשך עשורים רבים. מעט ניתן לעשות בנידון, מלבד אנשי רחוב גרנד מערב 2648, דטרויט 8, שימשיכו באמצעות המוזיקה שלהם להביא שמחה, אושר ואהבה לאינספור מעריצים של צליל מוטאון. אנחנו אוהבים את כולכם" - אדם ווייט, קליפטון, בריסטול.

"אני רוצה לברך את אנגלברט המפרדינק על מה שוודאי הוא הישג נדיר. עשרים ושישה שבועות בטופ 50 עם אותו תקליטון. שישה חודשים שלמים. חצי שנה. אני יודע שזה כבר קרה בעבר, אבל אחרי שקראתי ושמעתי כל כך הרבה אנשים מבקרים אותו, אני חושב שזה רק הוגן לשים לב לעובדה שהיה לו משהו נוסף, המכונה כישרון, כדי לעמוד מול הפייבוריטים הנוכחיים ולמכור מספיק כדי להצדיק מקום בטופ 50. אנשים עדיין קונים כי זה תקליטון איכותי ולמרות שאני טיפוס ארוך שיער שמקשיב לסטונס, התקליטון גורם לי לכתוב על העיקרון שזה מיותר וילדותי לזלזל בהצלחה של מישהו אם היא הושגה. כל הכבוד אנגלברט ואני אחד מהטיפוסים ארוכי השיער" —מ. אלמדל, ווסט פארק, אפסום, סארי.

"איך זה מרגיש להיות נרדף? תקליטנים בריטים של תחנות רדיו פיראטיות יגלו זאת ב-15 באוגוסט, כי אם הם יגיעו לחוף הם יסתכנו בשישה חודשי מאסר - לפחות. זה הגמול שלהם על כך שסיפקו בידור תמים למיליונים - ללא תשלום. אבל אנחנו נהיה אלה שנעבור על החוק בשבילם, כי סצנת הפופ המדוכאת שלנו לא יכולה לקוות להתאושש בלעדיהם. על כך, בוודאי שמגיע להם משהו טוב יותר מאשר להיזרק לכלא" - סטיבן רובינסון, דרך צ'רמינסטר, פארק ווסטר, סארי.

"אני חושבת שההערות של מר בניסטר בגיליון קודם מראות שהוא מעולם לא באמת אהב את הלהקה מלכתחילה. הערצתי ולמדתי את המוזיקה של הביץ' בויז מאז שהם התחילו. צפיתי בהם עוברים שלבים רבים ומגיעים שנה בערך לפני זמנם למקום בו הם נמצאים היום. באופן טבעי בריאן וילסון ושאר הלהקה רוצים לשמור על הסטנדרט הגבוה שלהם וכדי להישאר צעד אחד קדימה בימים אלה של דיסקים פופ איכותיים יותר וניסויים קיצוניים, הם חייבים להקדיש זמן לעיבוד התקליטים שלהם. היינו צריכים לחכות זמן רב ל-HEROES AND VILLAINS אבל לפחות הם לא הוציאו חומרים נחותים בין לבין כדי לשמור על שמם בחיים" - קרול גדרנר, לונדון.

"ברכות למיק ג'אגר על הסובלנות המופלאה שלו במהלך הראיונות שלו לאחר משפט הסמים שלו. זה מה שהציב אותו, לדעתי, במקום גבוה בהרבה. אחרי שצפיתי בו בטלוויזיה אני משוכנע שיש לו יותר כבוד לדור המבוגר ואינטליגנציה ממה שרוב האנשים נותנים לו קרדיט" - מאת ס.ב. בקינגהאם (כנסיית סנט מרי, דבון).

"איזו חוויה טרגית הוכיח אירוע ה-LOVE IN בארמון אלכסנדרה. הרגשתי מלוכלך לאחר מכן, ורציתי רק לברוח על ידי נסיעה רחוקה ככל האפשר מלונדון. כשהבחורות הנוראיות ביותר שראיתי מזה שנים הסתפקו באורגיה של גיחוך, לעג, מכות וקללות, וכשהאהבה, כוח הפרחים והמוזיקה נטחנו לתוך הרצפה עמוסת האשפה של הארמון, הרגשתי שכאן הגיע מותו של אידיאל. זה בטח החזיר את מוזיקת הפופ כשנתיים אחורה" - ג'יימס וינסנט, לונדון.

ברצוני להודיע לגברת ק. הול שכתבה פה בעבר שלא כל הבנות באנגליה 'סוגדות' לאיש המאנקיז דייוי ג'ונס. רבות מאיתנו יכולות לראות שהוא חלול. עבור ילד קטן הוא מגיע רחוק מדי. ככל שיגייסו אותו מוקדם יותר לווייטנאם, כך ייטב" - גברת פמלה בלאק, היסטון.

"איפה היו הלהקות המובילות בלי נגני אולפן? ביל איידן אינו המוזיקאי היחיד שלא מוערך מספיק. מה לגבי כל אלו שניגנו ב-You've Got Your Troubles, Release Me, Tears ו-Puppet On A String? להקות מובילות רבות אחרות מלבד פרוקול הארום משתמשות בנגני אולפן אבל כשהן מגיעות למקום הראשון, לא נשמעות מילות שבח למוזיקאים שניגנו בשבילן באולפן. איפה היו הלהקות בלעדיהם?" - ז'קלין רוטשטיין, אילפורד, אסקס.