וינטג' רוק - קלף חזק ושמו קליף ריצ'רד

הפיצוץ הגדול: כך הפך הארי ווב לקליף ריצ'רד ושיגר את בריטניה לעידן הרוקנ'רול...

הילד מהודו שהקשיב לאלביס פרסלי ברדיו והפך לפצצת כריזמה, כבש את המצעדים והניח את היסודות למהפכה המוזיקלית הגדולה בהיסטוריה, רגע לפני שהביטלס בכלל ידעו לכוון גיטרות. הנה סיפור עלייתו המסחררת של מורד הרוק'נ'רול הראשון של בריטניה, קליף ריצ'רד, ולהקת הצלליות האגדית שלו.

בנוף האפרורי של בריטניה שלאחר המלחמה, אי שם בשנות ה-50, החל להתפשט צליל חדש, גולמי ומחשמל שהגיע מעבר לאוקיינוס האטלנטי. קראו לזה רוק'נ'רול, שבהנהגתו הבלתי מעורערת של אלביס פרסלי היה רעידת אדמה תרבותית שחיכתה להצית את לבבות הצעירים הבריטים. הוא מצא את הגיבור המקומי הראשון שלו בנער צעיר בשם הארי ווב שיהפוך בקרוב לקליף ריצ'רד וישנה לנצח את פני המוזיקה הבריטית.

מהארי ווב לקליף ריצ'רד: הניצוץ שהדליק את הכל

הוא נולד כהארי רוג'ר ווב ב-14 באוקטובר 1940, בעיר לאקנאו שבהודו, וחייו המוקדמים היו רחוקים שנות אור מהמעריצות הצורחות והלהיטים שהמתינו לו בעתיד. משפחת ווב עברה לאנגליה בשנת 1948 והתיישבה שם בתוך מציאות הצנע של אחרי המלחמה. הארי הצעיר היה ספורטאי נלהב, אך היה זה הצליל המחשמל של HEARTBREAK HOTEL של אלביס פרסלי, שבקע מרדיו במכונית חונה בשנת 1956, שחרץ את גורלו. "כששמעתי את אלביס, הדבר הבא מבחינתי היה לנסות להיות הוא", העיד קליף מאוחר יותר.

צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה היו עם להקת סקיפל, ז'אנר אקוסטי ועממי שהיווה את המבשר של הרוק'נ'רול הבריטי. בסקיפל, כל אדם - גם אם לא ידע לנגן היטב בכלי נגינה - יכל להיות חבר בלהקה ולתת מעצמו. אבל הארי, או קליף כפי שנודע במהרה, השתוקק למשהו מחשמל יותר. הוא והמתופף טרי סמארט החליטו להקים להקת רוק'נ'רול משלהם, שנקראה בתחילה THE DRIFTERS.

בר הקפה 2I's בשכונת סוהו בלונדון, שהיה כור היתוך למוזיקאים בתחילת דרכם, הפך למעבדה המוזיקלית שלהם. שם, בין מכונות הקפה הרועשות, העשן הסמיך והאווירה הבוהמיינית, הלהקה ליטשה את הסאונד שלה ופגשה דמויות מפתח. רגע מכונן הגיע כאשר מנהל אולם הריקודים, הארי גריאטורקס, הציע להם עבודה אך התעקש על שינוי השם של הזמר. הארי, שהרגיש ששם הולדתו חסר את החיספוס הרוק'נ'רולי, אימץ את השם "קליף". איאן סאמוול, הגיטריסט, הציע את "ריצ'רד" כמחווה לאליל הרוק הפרוע, ליטל ריצ'רד. כך נולדו "קליף ריצ'רד והדריפטרס". "אהבתי את השם. הרגשתי שהוא מתאים לי", אמר קליף.

הנה MOVE IT: ההמנון שצעק "אנחנו פה!"

השיר שבאמת שיגר את קליף ריצ'רד לסטרטוספרה היה MOVE IT. הוא נכתב על ידי איאן סאמוול בקומה העליונה של אוטובוס בדרכו לחזרה בבית של קליף. זה היה גולמי, מרדני ובריטי באופן שאין לטעות בו. סאמוול, שקיבל השראה ממאמר במגזין המוזיקה מלודי מייקר שקונן על מותו הקרב של הרוק'נ'רול, כתב מילים שהיוו קריאת תיגר ישירה: "הם אומרים שזה ימות, הו בייבי, בואי נודה בזה, הם פשוט לא יודעים מה יחליף את זה".

השיר, שהוקלט ב-24 ביולי 1958 באולפני EMI המיתולוגיים (שייקראו בהמשך אבי רואד), היה נקודת מפנה. המפיק נורי פאראמור, שהיסס בתחילה מהצליל הגס של הלהקה, הביא לאולפן נגנים מנוסים כדי "לרכך" את הסאונד. אך דווקא האנרגיה המתפרצת של הלהקה, בשילוב עם טכניקות הקלטה חדשניות של הטכנאי הצעיר מלקולם אדי, הן שיצרו את הצליל הייחודי. ג'ק גוד, מפיק הטלוויזיה בעל החזון של תוכנית המוזיקה OH BOY, היה זה שהתעקש להפוך את MOVE IT לצד הראשי של התקליטון, תוך כדי העדפתו על פני שיר הפופ הקונבנציונלי יותר SCHOOLBOY CRUSH. גוד תיאר את השיר כ"הלם חשמלי בעמוד השדרה" ושיבח את קולו של קליף כ"אותנטי באופן מדהים ולא חיקוי". השיר זינק למקום השני במצעד הבריטי ונחשב עד היום לשיר הרוק'נ'רול הבריטי האמיתי הראשון. אגדת הרוקבילי האמריקאית, קרל פרקינס, אמר עליו: "הסאונד הזה יכול היה להיווצר בקלות באולפני SUN בשנת 1954".

לידתו של אליל נוער פראי והצלליות

ג'ק גוד היה גם זה שעיצב את פרסונת הבמה של קליף. הוא אימן את הנער הביישן בן ה-17 להיות "זועף וסוער יותר, פחות חיקוי של אלביס", והדריך אותו בתנועות מדויקות כמו הטיית הראש ותפיסת הזרוע ברגעים של רגש מתפרץ. התוצאה הייתה חשמלית. "הקהל היה שם כדי לראות את קליף", סיפר אחד מחברי הלהקה על ההופעות הראשונות, "הצרחות כשהזכירו את שמו היו מטורפות, הילדים מחוץ לדלת הבמה השתגעו, צעקו 'קליף, קליף, אנחנו רוצים את קליף!' – וחשבנו, וואו, יש בו משהו".

הרכב הדריפטרס המקורי השתנה במהרה. ג'ון פוסטר, מנהלו של קליף, חיפש גיטריסט מוביל לסיבוב הופעות עם הצמד האמריקאי הפופולרי KALIN TWINS. הוא פגש את האנק מרווין בן ה-16, שהרשים אותו עם ריפים בגיטרה בסגנון באדי הולי. האנק הסכים להצטרף בתנאי שגם חברו, ברוס וולש, יצטרף כגיטריסט קצב. ברוס וולש נזכר: "האנק ניגן עבור פוסטר כמה שירים, כולל הפתיחה הקשה לביצוע של THAT'LL BE THE DAY. הוצעה לו העבודה, והאנק אמר, 'אני אבוא אם גם חבר שלי יוכל לבוא'". ההרכב החדש כלל כעת את האנק וברוס, יחד עם איאן סאמוול שעבר לבס וטרי סמארט בתופים.

סיבוב ההופעות עם ה-KALIN TWINS היה תופעה. "זו היסטריית קליף", נכתב בדיווחים. הצרחות לקליף היו כה מחרישות אוזניים, עד שהן האפילו לחלוטין על הצמד האמריקאי, שהיה אמור להיות המופע המרכזי. עד מהרה, הבסיסט הסופר-מגניב ג'ט האריס והמתופף הלוהט טוני מיהאן, שניהם גם כן יוצאי בר ה-2I's, השלימו את ההרכב הקלאסי. עד קיץ 1959, כדי למנוע בלבול עם להקה אמריקאית בעלת אותו שם, THE DRIFTERS הפכו ל-THE SHADOWS (הצלליות). ג'ט האריס הגה את השם בנסיעה על קטנוע עם האנק: "הזרקור תמיד על הכוכב, קליף. אנחנו תמיד הצלליות מאחוריו".

תקליט הבכורה והשליטה המוחלטת של תחילת שנות ה-60

תקליט הבכורה של קליף, שנקרא בפשטות CLIFF ויצא באפריל 1959, היה הקלטה חיה וגולמית באולפני EMI מול 200 מעריצים צורחים. התקליט היה מחווה לרו'קנ'רול אמריקאי קצבי, וכלל קאברים לאלביס, באדי הולי, ליטל ריצ'רד וג'רי לי לואיס, לצד גרסה חיה ורועמת של MOVE IT. התקליט הציג את האנרגיה והסאונד החדשני של מי שעתידים להיות הצלליות. ג'ון לנון עצמו הכריז לימים: "לפני קליף והצלליות, לא היה שום דבר ששווה להקשיב לו במוזיקה הבריטית".

תחילת שנות ה-60 ראתה את קליף ריצ'רד והצלליות שולטים ללא עוררין בפופ הבריטי. בעוד שהבלדה LIVING DOLL, שיר של ליונל בארט מסרטו הראשון של קליף SERIOUS CHARGE, העניקה לו את המקום הראשון הראשון שלו במצעד ורמזה על תדמית רכה יותר, רוח הרוק'נ'רול עדיין בערה בעוצמה. קליף עצמו סירב בתחילה להקליט את השיר, בטענה שהוא רך מדי, אך הצלחתו הייתה פנומנלית, עם מכירות של שני מיליון עותקים.

להיטים כמו TRAVELLIN' LIGHT (הראשון שלו עם הצלליות), PLEASE DON'T TEASE ו-I LOVE YOU (להיט חג המולד הראשון שלו שהגיע למקום הראשון) ביססו את הדומיננטיות שלהם. במקביל, הצלליות הפכו לכוכבים בזכות עצמם עם הלהיט האינסטרומנטלי APACHE בשנת 1960, שהפך אותם ללהקת הגיטרות המובילה בבריטניה, עוד לפני הביטלס.

"המצאנו את הרוק'נ'רול האנגלי שלנו. זה לא היה אמריקאי", הצהיר קליף. תקליטים כמו ME AND MY SHADOWS ו-21 TODAY (שיצא לכבוד יום הולדתו ה-21 והיה הראשון שלו שהגיע לפסגת מצעד התקליטים) הציגו את הצליל הבריטי הייחודי הזה, ששילב רוק'נ'רול נועז עם הפקה תזמורתית עשירה יותר. סרטי הקולנוע המצליחים THE YOUNG ONES, שיצא בשנת 1961, ו-SUMMER HOLIDAY שיצא שנה אחריו, הפכו אותו לכוכב המיינסטרים הגדול ביותר בבריטניה.

ההערצה הייתה חסרת תקדים. "מגיל 18, הוא לא היה יכול ללכת ברחוב בלי שיתקפו אותו", ציין ברוס וולש. היו גם תקריות אלימות, כמו באולם הליסאום בלונדון, שם נזרקו כיסאות על הבמה וקליף נפגע מהשלכת מטבעות לעברו, מה שאילץ את הפסקת המופע. למרות הכל, מסעו של קליף ריצ'רד בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היה פיצוץ מנצח של כישרון וכריזמה.

גם בארצנו הייתה היסטריית קליף - כשהוא הגיע אלינו עם הצלליות!

ישראל של תחילת שנות ה-60 הייתה מדינה שונה בתכלית ממה שמוכר לנו כיום. הנוף התרבותי נשלט על ידי הלהקות הצבאיות, שירי ארץ ישראל, והאתוס החלוצי-ציוני. מוזיקת ​​פופ ורוק'נ'רול מהעולם החיצון נתפסה על ידי רבים בממסד המבוגר כ"רעש", כביטוי לתרבות זרה, שטחית ואף משחיתה, המאיימת על ערכיה של החברה הישראלית הצעירה.

עם זאת, מתחת לפני השטח, הרוחות כבר החלו לנשוב. בני הנוער, ה"צברים" של הדור הראשון שלאחר קום המדינה, היו צמאים למשהו אחר. הם הקשיבו לשידורי רדיו מחו"ל, צפו בסרטים, וחלמו על העולם הגדול והנוצץ שמעבר למסך הברזל התרבותי. קליף ריצ'רד היה מה שהם ייחלו לו. ההחלטה של ​​האמרגן גיורא גודיק להביא את קליף ריצ'רד והצלליות לישראל הייתה נועזת, אבל זה היה זה הימור מדויק לפי רוח הזמן.

ב-24 באוקטובר 1963, נחת מטוסו של קליף ריצ'רד בנמל התעופה לוד. מה שהתרחש על מסלול הנחיתה היה אירוע חסר תקדים בישראל. אלפי בני נוער, בעיקר נערות, צבאו על הגדרות כשהם מצוידים בשלטים, צורחים את שמו בהתלהבות אקסטטית, ומנסים לפרוץ את שרשרת השוטרים המבוהלת. התקשורת של אותם ימים, שלא הייתה רגילה למראות כאלה, כינתה את התופעה "קליפומניה". וזה עוד לפני שהכירו פה את המושג ביטלמאניה.

ההיסטריה לא נעצרה בשדה התעופה. היא ליוותה את קליף ריצ'רד לכל מקום. מעריצים ומעריצות התגודדו סביב מלון שרתון בתל אביב, שם שהה, בתקווה לחטוף מבט חטוף באליל. איך לא? והאולמות היו מלאים עד אפס מקום. עדויות של מי שנכחו בהופעות מתארות חוויה כמעט חוץ-גופית. עוצמת הצרחות של הקהל הייתה כל כך אדירה, שלעיתים היה קשה לשמוע את המוזיקה עצמה. נערות התעלפו בהמוניהן, אחרות פרצו בבכי, והאולמות כולם רטטו מהתרגשות.

על הבמה, קליף ריצ'רד והצלליות סיפקו את הסחורה. הם היו מקצוענים, מהודקים וסוחפים. קליף, בכריזמה המתפרצת שלו, שר את להיטיו הגדולים, כשלצדו להקת הצלליות שגם ניגנה כמה מלהיטיה האינסטרומנטליים. לראשונה, צעירים ישראלים ראו במו עיניהם איך נראית ומתנהגת להקת רוק'נ'רול אמיתית, עם גיטרות חשמליות נוצצות, תלבושות תואמות ותנועה מתואמת ומלהיבה על הבמה. אפילו אחותו של קליף, דונה, שהצטרפה למסע, עלתה לבמה לדואט מרגש והוסיפה נופך משפחתי לטירוף. עם זאת, בחיפה היה זה ברוס וולש שקיבל קבלת פנים ישראלית עם בונוס, כשארנקו נגנב מאחורי הקלעים. הוגשה תלונה למשטרה.

בעוד הנוער היה באופוריה, המבוגרים והממסד התרבותי התבוננו במציאות בדאגה. עיתונאים ומבקרי תרבות רבים גינו את זה "היסטריה זולה". הם ראו בביקור סכנה תרבותית שכזו ביטוי לריקנות ולחיקוי עיוור של תרבות המערב. נשמעו קולות שדיברו על "רעש מחריש אוזניים", "תנועות פראיות" ו"אובדן דרך" של הדור הצעיר והפער בין הדורות נחשף במערומיו. עבור ההורים והמורים, קליף ריצ'רד היה זר ומאיים. עבור ילדיהם, הוא היה שחרור, חופש וקול אותנטי שדיבר אמר בשפתם – שפת הרוק'נ'רול.

ההופעות היוו מקור השראה עצום לדור שלם של מוזיקאים ישראלים צעירים שראו לראשונה מקרוב ציוד מקצועי, סאונד של להקה מהודקת והופעה בימתית כריזמטית. בעקבות הביקור, קמו להקות קצב שונות בערים השונות, שביקשו לחקות את הסאונד והסגנון של הצלליות. להקות כמו "האריות", "הצ'רצ'ילים" ורבות אחרות, חייבות חלק מה-DNA המוזיקלי שלהן לחוויה המכוננת הזו. כיפאק, קליף!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459