זה הזמן בעונה לסיפור על להקת הזומביס

הנה הסיפור הלא-ייאמן (אך האמיתי לחלוטין) על הלהקה שרבים מכירים, אבל אף אחד לא באמת יודע מה עבר עליה. בעולם הרוק של שנות ה-60, שבו להקות נמדדו לעיתים קרובות לפי כמות הסקנדלים, הסמים והאגו המנופח, הזומביס היו עוף מוזר. הם היו החבר'ה הטובים. אינטלקטואלים, מנומסים, בלי שערוריות בצהובונים. ובכל זאת, הסיפור שלהם מלא בתפניות עלילה שהיו גורמות אפילו לתסריטאי הוליוודי להרים גבה. כולל חטיפות בפיליפינים, מתחזים בארה"ב, פקידי ביטוח שהם בעצם כוכבי רוק, ושגיאת כתיב אחת מביכה שנכנסה להיסטוריה.

אז הכל התחיל ב-1961 בעיר המנומנמת סנט אלבנס. רוד ארג'נט, נער שגדל על ברכי אביו הפסנתרן בלהקת ריקודים, חלם להקים הרכב. הרגע המכונן באמת היה המפגש הראשון עם הזמר קולין בלנסטון. כשהוא הגיע לפגישה הראשונה מחוץ לפאב "הבלאקסמית' ארמס", הוא נראה פחות כמו כוכב פופ ויותר כמו מתאגרף כושל: שתי עיניים נפוחות ופנסים כחולים, זכר למשחק רוגבי אכזרי במיוחד. זה לא הפריע להם להתחיל לנגן עם ציוד מושאל, כשרוד מנגן בפסנתר ישן ומתפרק במועדון הנוער המקומי.

אגב, השם "הזומביס"? קודם לכן הם כמעט קראו לעצמם THE MUSTANGS או THE SUNDOWNERS. היו גם הצעות הזויות כמו FRED GGEASE AND THE AXLES או CHATTERLEY AND THE GATEKEEPERS. למזלנו הרב, הבסיסט המקורי פול ארנולד זרק את השם איק זםצנןקד, וכולם הסכימו שאף אחד אחר לא יעז להשתמש בשם כל כך מוזר. אבל ההתחלה הייתה רחוקה מלהיות זוהרת. פול ארנולד אמנם בנה את הגיטרה שלו בעצמו בנגרייה של אבא של חבר אחר, אבל לנגן עליה? זה כבר היה סיפור אחר. "הוא נהג לנגן עם יד אחת בכיס", נזכרו החברים בחיוך מריר.

הפריצה הגדולה הגיעה כשהם זכו בתחרות HERTS BEAT CONTEST המקומית (שם ניגנו את SUMMERTIME). הפרס הוביל אותם לאולפני DECCA שם הקליטו את הלהיט הנצחי SHE'S NOT THERE. אבל ההקלטה הזו לא עברה חלק. כריס ווייט, הבסיסט שהצטרף והפך לכותב שירים מרכזי, סיפר שהמהנדס באולפן היה שיכור לגמרי כי בדיוק חזר מחתונה, ונאלצו לפנות אותו מהאולפן. מי שתפס את הפיקוד היה בחור צעיר בשם גאס דאדג'ן (שלימים יהפוך למפיק האגדי של אלטון ג'ון) – וזה היה הסשן הראשון שלו אי פעם.

בזמן שרוב הלהקות חיקו את הביטלס, הזומביס היו עסוקים בלהקשיב לחצוצרן מיילס דייוויס. רוד ארג'נט היה אובססיבי לאלבומי ג'אז, ואפילו מכר את תקליטי האלביס שלו כדי לקנות אלבומים של מיילס. ההשפעה הזו הולידה את הלהיט הגדול הראשון שלהם, SHE'S NOT THERE. השיר, שהתחיל בכלל כשורה משיר של ג'ון לי הוקר, הפך ללהיט היסטרי בארה"ב. אבל בבריטניה? שם הם היו צריכים קצת עזרה מחברים. כשהשיר יצא, ג'ורג' האריסון מהביטלס התארח בתוכנית JUKE BOX JURY, השתפך עליו במחמאות, ובעצם נתן להם את החותמת הרשמית.

ההצלחה באמריקה הביאה אותם למנהטן, ישר לתוך הכאוס של "המופע של מאריי דה קיי" בברוקלין פוקס. חמישה מופעים ביום, החל מ-8 בבוקר ועד 11 בלילה. הם חלקו חדר הלבשה עם אגדות כמו בן אי. קינג והשירלס, אבל הזוהר היה מטעה. המלון שלהם בברוקלין, מלון סנט ג'ורג', היה, איך נאמר בעדינות? חורבה. התקמצנו עליהם ברמות קשות. "התעוררתי בלילה לקול יריות", נזכר רוד ארג'נט, "לא היה לי מושג מה קורה בחוץ". כריס ווייט הבסיסט הוסיף סיפור מצמרר משלו: כשיצאו לבלות בטיימס סקוור בערב השנה החדשה, מישהו נורה ממש מול העיניים שלהם. "זה היה מפחיד, אם להיות כנים". ההלם הגדול יותר היה המפגש עם הגזענות בדרום ארה"ב. בסיבובי ההופעות, הם נתקלו במסעדות שסירבו לשרת אותם כי הם היו בחברת מוזיקאים שחורים. "לא הבנו את הדעות הקדומות האלה", סיפר ווייט, "זה היה כמו משהו מתוך סרט אימה".

ב-1965 הם קיבלו את ההזדמנות הגדולה שלהם בקולנוע בסרט BUNNY LAKE IS MISSING של הבמאי אוטו פרמינגר. הם הצטלמו במשך שלושה ימים שלמים, כתבו שירים במיוחד לפסקול, וקיבלו קרדיט פתיחה לצד לורנס אוליבייה. התוצאה? בסרט הסופי הם מופיעים למשך כשתי דקות. על מסך טלוויזיה ברקע של סצנה בבר. "הרווחנו בערך 30 פאונד כל אחד", צחק ווייט בדיעבד.

אבל שום דבר לא הכין אותם למה שקרה במנילה ב-1967. הלהקה הוזמנה להופיע בפיליפינים תמורת מה שנראה כמו עסקה חלומית. הזומביס כנראה לא לקחו אז ברצינות את הסיפור מסמר השיער שהביטלס עברו שם בשנת 1966. אז החבורה הגיעה לסיבוב הופעות של עשרה ימים, שם התקבלה על ידי עשרות אלפי מעריצים צורחים. הם הופיעו באצטדיון עצום מול 30,000 איש כל ערב. נשמע חלומי? תחשבו שוב. הם קיבלו פרוטות עבור הופעה מול קהל עצום שכזה.

ובכן, מתברר שהאמרגן המקומי קנה את הזכויות על הופעות הזומביס דרך צד שלישי מפוקפק. הלהקה, שהרוויחה גרושים מההופעות הענקיות הללו, גילתה שהיא בעצם כלואה. "היינו אסירים", מספר ווייט. "היה להם צבא פרטי משלהם והם לא נתנו לנו לצאת". כשהלהקה ביקשה תשלום נוסף על הארכת הסיבוב, האמרגן פשוט החרים להם את הדרכונים. הסאגה נגמרה בבריחה דרמטית לשדה התעופה, כשהם סוחבים את המזוודות שלהם דרך המון זועם, מול שני בריונים שנופפו בדרכונים שלהם ודרשו כסף כדי לשחרר אותם. זה היה כמו סצנה מתוך סרט רע ומר.

ב-1967 הלהקה נכנסה לאולפני EMI באבי רואד להקליט את מה שיהיה שירת הברבור שלהם: האלבום ODESSEY AND ORACLE. התקציב היה דל, וארג'נט עם ווייט נאלצו לממן את המיקס לסטריאו מתמלוגיהם הקודמים. ואם השם של האלבום נראה לכם מוזר, אתם לא טועים. המעצב הגרפי, חבר של הלהקה, פשוט טעה באיות של המילה ODYSSEY. הלהקה שמה לב לזה רק אחרי שהאלבום כבר הודפס. "פשוט לא קלטנו את זה עד שהיה מאוחר מדי", הודה ווייט.

אבל הדרמה האמיתית התרחשה סביב השיר TIME OF THE SEASON. קולין בלנסטון, הסולן, תיעב את השיר. "אני לא יכול לשיר את השיר המזוין הזה, תשיר אותו אתה!", הוא צעק על רוד ארג'נט באולפן. רוד התעקש, הדריך אותו תו אחר תו, ובסוף קיבלנו את אחד הקולות האיקוניים של הסיקסטיז. בלנסטון שר אותו מאז ובאהבה רבה.

אבל האירוניה? האלבום נכשל מסחרית בבריטניה. הלהקה, שבורה וחסרת כסף, התפרקה. בלנסטון הלך לעבוד כפקיד בחברת ביטוח, המתופף יו גרנדי הפך למוכר מכוניות והגיטריסט פול אטקינסון הפך למתכנת מחשבים מתלמד. בהמשך הוא יהיה מהאנשים החשובים שידחפו את להקת אבבא באנגליה. ודווקא אז, כשהלהקה כבר לא הייתה קיימת, TIME OF THE SEASON הפך ללהיט ענק בארה"ב ומכר מיליונים. ההצלחה המאוחרת בארה"ב יצרה ואקום מוזר. הקהל רצה את הזומביס, אבל הזומביס לא היו שם. הפתרון של האמרגנים המפוקפקים בארה"ב? להפעיל להקות מתחזים. כך גילו חברי הזומביס המקוריים, לחרדתם, שמישהו משתמש בשמם ובשיריהם באופן מחפיר שכזה.

בסוף שנות ה-60 להקות שונות ומשונות חרשו את ארה"ב תחת השם "הזומביס" ועם חבורת נגנים רנדומלית. השיא היה כשלהקה אחת הפיצה שמועה שקולין בלנסטון נהרג בתאונת דרכים כדי להסביר למה הסולן שלה לא נשמע כמוהו. להקה אחרת כללה מתחזה בשם "רונלד יו גרנדי" שטען שהוא המתופף המקורי שעבר לנגן בס, כי "החבר'ה רצו אותו בקדמת הבמה". חברי הלהקה האמיתיים, שישבו בבית באנגליה, נאלצו לשכור עורכי דין כדי לעצור את הטירוף.

התופעה הזומביסית הזו הייתה גם באייטיז. ב-1988, מעריץ במיאמי ששילם 10 דולר לכרטיס הבין שמרמים אותו, התקשר לעיתונות ופוצץ את הסיפור. התברר שלהקת המתחזים ניגנה רק שלושה שירים של הזומביס ואת שאר ההופעה מילאה בקאברים לביטלס וללד זפלין.

למרות כל התהפוכות, הכישלונות והמתחזים, המוזיקה ניצחה. קולין בלנסטון חזר לעסקי המוזיקה (אחרי ששחרר בסוף הסיקסטיז סינגלים תחת השם הבדוי "ניל מקארתור" כי פחד מבעיות חוזיות), רוד ארג'נט הקים עם כריס ווייט את להקת "ארג'נט" המצליחה, ובסופו של דבר החברים המקוריים התאחדו להופעות מרגשות, כולל ביצוע מלא של אותו אלבום עם שגיאת הכתיב, שזכה סוף סוף לכבוד המגיע לו כיצירת מופת. כריס ווייט סיכם את הקריירה המוזרה שלהם בצורה הטובה ביותר: "זה סנדוויץ' של כישלון והצלחה. הלחם בשני הצדדים היה הצלחה, אבל האמצע היה 'דיפ' קטן... אבל אם אתה באמת מאמין במוזיקה ונהנה, הכסף יגיע בסוף".