זה היה אתמול - התלאות של להקת פורינר (נוכרי) באייטיז

להקה זו, שהוקמה על ידי מיק ג'ונס ופרצה בסערה גדולה בשנת 1977, ידעה הצלחה אדירה עם להיטים כמו COLD AS ICE, DOUBLE VISION, BLUE MORNING BLUE DAY ועוד. שני תקליטיה הראשונים נמכרו בכמויות אדירות ותקליטי הפלטינה נערמו כשנראה כי העתיד יהיה אף טוב יותר. אבל כאשר האלבום השלישי HEAD GAMES, שיצא בשנת 1979, נמכר פחות טוב מקודמיו, הייתה תחושה שמשהו השתבש. במאמר זה אקח אתכם אל ההצלחות הגדולות והבעיות הפנימיות בתוך להקה מצליחה זו.

ג'ונס: "הבנו שאנחנו צריכים להיות חיוביים לגבי זהותנו באלבום הרביעי. האלבום HEAD GAMES היה מוגזם והסמים נכנסו לתמונה שם קצת יותר מדי. אז היה לנו קצת הנגאובר מסיבי אחרי האלבום ההוא וכשאני מסתכל אחורה על זה, אני חושב שזה לא היה אלבום ממוקד לגמרי. ניסינו להקשיח את הדימוי של הלהקה עם שירים כמו DIRTY WHITE BOY, אבל שם נוצרה השאלה לאן אנחנו הולכים באמת".

לבסיסט האנגלי, ריק ווילס, שהצטרף לפני הקלטת אותו אלבום שלישי, היו כמה חששות. "במובנים מסוימים, אחרי שני אלבומי הלהקה הראשונים, האלבום השלישי היה סטייה בסגנון ובצורה. זה היה קצת יותר רוקי וזה לא עבר כל כך טוב עם כולם וכמובן שהייתה לנו עטיפת אלבום מאוד שנויה במחלוקת".

אותה עטיפה הציגה נערה שנתפסה מנגבת מספר הטלפון מקיר שירותים של גברים. היו שזה נתפס בראשם כמשהו פרובוקטיבי יותר והרבה חנויות תקליטים אמריקאיות סירבו למכור אותו.

הדרישות של נגן הקלידים, אל גרינווד, ושל הגיטריסט-נגן כלי הנשיפה, איאן מקדונלד, להיכלל בתהליך כתיבת השירים גרם לג'ונס לחשוש שזה יחליש את הלהקה ואת חזונו.

לו גראם: "במהלך קיץ 1980, התחלנו לכתוב ולהקליט כמה שירים לאלבום הרביעי שלנו, אבל אף אחד מהם לא היה מספק. לאחר זמן מה הגענו למסקנה שהדברים לא נשמעו שונים מהאלבום האחרון שלנו, וזה אילץ אותנו להעיף מבט חזק וכנה על הלהקה. ההערכה שלנו - זו הייתה להקה הגונה עם מוסיקאים טובים ובחורים טובים, אבל משהו פשוט לא היה בסדר. עייפות ושאננות התיישבו עלינו, והיינו בנקודה בחיי הלהקה שבה לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו. ידענו שאם נקליט אלבום דומה ל-HEAD GAMES, סיימנו את הקריירה. אז שאלנו אחד את השני, 'אם זה היה תלוי בך, מה היית עושה?' ובאי רצון הגענו לאותה מסקנה. היינו צריכים לארגן מחדש את הלהקה, לחתוך בה משישה לארבעה".

ווילס: "לא ציפיתי לזה. מיק אמר לי שהוא רוצה יותר חופש להכניס מוסיקאים אחרים ולהתנסות, במיוחד במקלדות, כי זה היה העידן שבו אנשים התחילו לעשות דברים מדהימים מבחינה אלקטרונית. מיק, שמעולם לא היה אחד שיעמוד במקום, רצה לנסות את הדברים האלו מכיוון שהוא חשב שזו הדרך לצעוד קדימה. האלבום השלישי נמכר היטב אבל בסטנדרטים של פורינר זה נחשב ככישלון. בדיוק אחרי שנכנסתי ללהקה חשבתי, 'לעזאזל, זה לא מבשר טובות לעתיד שלי!'...".

ג'ונס: "זו הייתה תקופה קשה, מבחינה רגשית. איאן היה חבר קרוב, אבל לו גראם ואני הרגשנו שיש לנו את זה מבחינת כתיבת שירים ורצינו באמת להתחיל למקסם את זה. דיברנו ארוכות על זה והיה לנו חזון די ברור לאן אנחנו רוצים להגיע. הרגשנו שאנחנו רוצים להתמקד וגם אם זה על חשבון חברים אחרים בלהקה".

(מימין: מיק ג'ונס, לו גראם, ריק ווילס, דניס אליוט)

לו גראם: "בדיעבד, אני חושב שהעובדה שהיו לנו שישה בחורים בלהקה הוסיפה הרבה לסערה הפנימית. הכימיה שיצרה את הלהקה ממש בהתחלה לא בהכרח התכוונה תמיד להיות נכונה. אני חושב שתקלה די גדולה בתקשורת בינינו הופיעה, ואני לא חושב שמישהו באמת ידע מה לעשות. הגענו לנקודה בה היה הרבה חוסר שביעות רצון.

לעולם לא אשכח את היום ההוא, בספטמבר ב-1980, שבו בישרנו לחבר'ה. רצינו לעשות את זה בעדינות כמה שאפשר, אבל אין דרך קלה לפטר מישהו. זה לא היה כמו איזו תוכנית ריאליטי מטופשת עם דונלד טראמפ. זה היה החיים האמיתיים. ואלו היו אנשים אמיתיים - חברים שעזרו לנו להגשים חלום. כולם הופיעו באולפן שלנו בניו יורק באותו היום המסוים עם הרעיון שזה הולך להיות כמו כל יום אחר - שאנחנו נקליט דברים לאלבום הרביעי שלנו. הייתה לי הרגשה רעה בבטן כשמיק ואני התחלנו לדבר. בקול רועד אמרתי לחבר'ה שאנחנו מכבדים אותם כמוסיקאים וכחברים ומעריכים את כל תרומותיהם עד כה. ואז מיק סיפר לאיאן מקדונלד ואל גרינווד שהחלטנו לשחרר אותם. ברור שהם היו המומים והתקוממו. לאחר שספגו את ההלם הראשוני, הם לקחו הדברים שלהם וקיללו אותנו כשהם יצאו בסערה מהחדר. זה היה אחד הימים הכי לא נעימים שחוויתי בעסק הזה.

איאן ואל כעסו ונפגעו באופן מובן, והם שיפדו אותנו כהלכה בכתבה בלוס אנג'לס טיימס. הוצגנו בתור להקה בבעיה, שנקרעה מבפנים. בראיונות נפרדים, איאן ואל תיארו את הפיטורים שלהם כמיותרים ולא הוגנים. הם אמרו ששניהם סבלו מתסכול יצירתי ואמרו שפורינר הפכה ללהקה של שני אנשים עם מיק ואני בתור כותבי שירים ראשיים. זה לא היה נעים לחוות שהכביסה המלוכלכת שלנו הובאה בסיפור הזה, וזה רק הגביר את הלחץ שהרגשנו להשיג את המוג'ו המוסיקלי שלנו בתור ארבעה. חברת התקליטים שלנו הודיעה שאם בחרנו לשנות כך את הלהקה, חסר לנו שלא נביא עם זה הצלחה. הלחץ היה אדיר".

בתחילת יולי 1981, יצא תקליטה הרביעי של פורינר, שנקרא 4.

עיתון להיטון מדווח, אך טועה במספר אלבומי הלהקה. נו, טוב...

אחד השירים הבולטים שנוצרו אז היה WAITING FOR A GIRL LIKE YOU.

כן, חברים, אני מאד אוהב בלדות שכתובות ומבוצעות להפליא. גם אם הן נשמעות טחונות או נדושות להפליא. כשהן פוגעות בי, אין מנוס מלהתאהב בהן. ויש משהו בשיר הזה שבכל פעם כשהוא צץ לי - אני מוצא את עצמי מקשיב לו קשב רב ומתרגש ממנו שוב עד שהוא מגיע לסופו. אז נכון, זה רחוק מאד מהסאונד והגישה של הגילגול הראשון של להקה זו (שזה הגילגול הכי אהוב עליי של פורינר). אבל יש משהו כובש בשיר הזה. האם זה הלחן שמולבש פיקס על המילים? האם זה הביצוע הווקאלי המרשים ביותר של הזמר לו גראם?

האם זו ההפקה? ובכן, בואו נבין עוד קצת מה קרה מאחורי השיר...

מיק ג'ונס: "להקת פורינר תמיד התרחקה מעשיית שירים שאפשר לקבל מהם פרשנות פוליטית או חברתית, אבל תקבלו מאיתנו שירים העוסקים במערכות יחסים ורגשות. לא הייתה לי שליטה על השיר הזה כשנכתב. הוא פשוט יצא ממני. זה הותיר בי רושם כה עמוק. בסופו של דבר זה היה שיר שקירב הרבה אנשים יחד. כתיבת השיר הייתה כמו סוג של טיסה באוויר, ואתה פשוט צריך להיות מספיק פתוח כדי לתת לזה לטוס דרכך. לפעמים זה מיסטי, מאיפה הרעיונות האלה מגיעים. לפעמים יש לך רעיון לשיר, או שיש לך כותרת שאתה מבסס עליה את שאר השיר, אבל לפעמים זה בא פשוטו כמשמעו מאזור לא ידוע. אתה חושב על משהו אחר לגמרי, ופתאום אתה מקבל את ההשראה לזה. זה מה שקרה לי עם השיר הזה".

תומס דולבי הוא זה שניגן את הפתיח של השיר עם הסינטיסייזר. הוא היה אז לפני פריצתו כאמן סולו ותרומתו עזרה להפוך את השיר ללהיט ענק. מפיק האלבום הרביעי של פורינר, מאט לאנג, הוא שהזעיק את דולבי בן ה -19 לאחר ששמע קלטת דמו שלו והתלהב.

דולבי: "הייתי מאוד לא מנוסה באולפן. קישרתי את פורינר עם רוק קשיח אבל הם אמרו שיש להם כמה בלדות נהדרות ושהם רוצים לנקוט בהן בגישה אחרת. אז יצרתי להם אווירה שלא נשמעה כמותה לפני כן בשיר של הלהקה".

זה אחד הלהיטים הגדולים בארה"ב שלא הגיע למקום הראשון במצעדים שם. הוא בילה עשרה שבועות במקום השני אך לא הצליח לטפס גבוה מזה.

באוטוביוגרפיה שלו מספר לו גראם על אישה יפה ומסתורית שהופיעה בחדר הבקרה של האולפן כשהקליט את שירתו. היא העניקה לו את ההשראה לשיר את הטייק הטוב ביותר שיכל. היא יצאה מהאולפן והוא לא ידע מאז מי היא. ובכן, בהמשך הוא הודה שהגזים בתיאור, כדי לצבוע את העניין, ושלמעשה לא הייתה אישה שכזו שם ושהוא כבר מצא אז את אהבתו, אשתו הראשונה רוזאן.

ולא, אין בשיר הזה סולו גיטרה או סולו סקסופון (כלי שהיה מאד שכיח בהפקות אז). יש צליל סינטיסייזר מוביל מנגן אורח, זמר אדיר ונדיר וחטיבת קצב מיומנת שהפעם שומרת על איפוק מקסים שנותן אוויר בשיר.

ג'ונס: "המפיק של התקליט, מאט לאנג, רצה להשתמש במטרונום לתזמון הקצב, ודניס אליוט, המתופף שלנו, ממש נעלב מכך. כשהוא ואני עבדנו על השיר, BREAK IT UP, נמאס לנו עד כדי כך, שבשלב מסוים פשוט אמרנו 'לעזאזל עם זה!' ונכנסו יחד לאולפן. ישבתי ליד הפסנתר, דניס ישב בתופים, וניגנו את ההקלטה הבסיסית, רק הוא ואני. ואז הסתובבנו אל מאט ואמרנו 'בסדר? אתה שמח עכשיו?!' רצינו להוכיח את הנקודה שהלהקה הזו יכולה לנגן ולשמור על הקצב ללא מטרונום. אני מניח שרציתי להישאר יותר אולד-סקול מאשר מאט. הוא התכוון להמשיך ולהשתמש בטכנולוגיה שהייתה באותה תקופה, כפי שאפשר לשמוע באלבומים שהפיק לדף לפארד. התופים שם הם אלקטרוניים, הם מסונתזים, אבל לא רציתי ללכת בדרך הזו. זה לא היה עובד בשבילנו".

אליוט היה אז מלח נלהב, ובמהלך הסשנים לאלבום הרביעי הוא עגן את סירתו באפר ווסט סייד, שם התגורר עם אשתו. חברי הלהקה ומאט לאנג היו עולים לרוב על הסיפון אחרי יום באולפן, כדי להירגע וליהנות מהנופים.

השירים הוקלטו ונאספו לאלבום. ביניהם להיטים נוספים כמו URGENT ו- JUKE BOX HERO ("שיר שהוא בהחלט אוטוביוגרפי שלי", אמר גראם). עם זאת, שעות האולפן המורחבות גבו את מחירן כלכלית.

לו גראם: "החלטנו לשחרר את הסינגל URGENT כדי לעורר עניין באלבום. לשיר הייתה משמעות מיוחדת עבורנו כי שם הייתה תחושת דחיפות לגבי עתידה של הלהקה. והיה לו סאונד מעולה. ברור שהוא בנוי סביב ריף גיטרה נהדר של מיק, אבל הוא גם הפך לבלתי נשכח בגלל סולו הסקסופון של ג'וניור ווקר. זה סיפור מעניין איך שזה הגיע; עוד לא סיימנו את המוסיקה לשיר. זה היה כמעט שם, אבל היה צריך עוד משהו ואנחנו לא ממש יכולנו לשים את האצבעות על מה זה. קראנו בעיתון VILLAGE VOICE יום אחד כשהגענו לפרסומת שאומרת שווקר עומד לנגן באחד המועדונים בסביבה שלנו. אז נפל לנו האסימון - אותו אנחנו צריכים! זה מה שהשיר הזה צריך כדי לסיים אותו. הייתי עסוק באותו לילה, אבל מיק החליט ללכת לראות את ווקר מופיע עם הרעיון לשאול אם הוא מוכן להופיע בהופעת אורח באלבום שלנו. כאשר ווקר סיים עם ההופעה שלו, מיק פנה לבנו שהיה המתופף בלהקה של ווקר. באותו לילה ווקר ניגן באולפן לשיר שלנו. הסולו הודבק מכמה טייקים שלו. בהמשך הוא הופיע באחת מהופעותינו בלוס אנג'לס והעניק סולו אדיר לקהל. זו הפעם היחידה שהוא היה איתנו".

עדיין, העלויות של ההקלטה חרגו מהתקציב...

"באותה תקופה זה נחשב לא מציאותי", אמר ווילס. "הוצאנו מעל מיליון דולר בעלויות הקלטה והיה לחץ רב מחברת התקליטים עלינו. זה היה די קשה. המנהל שלנו השתגע, ונאלץ לשלם עבור זמן האולפן. אז אתה מתחיל להבין שאתה תצטרך למכור הרבה מאוד תקליטים כדי להחזיר את המקדמה הזו".

התוצאה באה עם רב מכר אדיר שבהחלט החזיר את המקדמה וגם החזיר את פופולריות הלהקה לשיא חדש. למרות זאת, הרולינג סטון לא התרשם והעניק לו רק שני כוכבים (מתוך חמישה): "אם מישהו היה אומר לי שבאוגוסט 1981 יהיה שיר, עם סקסופון של ג'וניור ווקר, שיפגיז ללא הרף את הרדיו - הייתי מייעץ לו לחדול עם הסמים. אבל השיר URGENT הוא נפלא. האמת שתמיד חשבתי שפורינר היא להקה שעדיף להתעלם ממנה מאשר לבקר אותה. לו גראם הוא לא רוברט פלאנט או פול רודג'רס. אבל הוא שר נהדר בשיר הזה. אז איך, לעזאזל, הצליחה פורינר לדחוף בשאר האלבום שירים כה גרועים? ללא קולו של גראם, אין ללהקה הזו שום ייחודיות בצליל שלה. ועדיין, גראם נמצא בליגה השנייה אבל יש לו את הסיכוי לעלות עוד למעלה".

ב- 29 בנובמבר בשנת 1982, יצא תקליט האוסף RECORDS.

להקת פורינר, שעדיין נקראה אז בארצנו גם בשם "נוכרי", הייתה באותה שנה אחרי הוצאת ארבעה אלבומים, כשהרביעי מהם עדיין היה מוצר חם במכירות. העולם טרם ידע אז שמלהקה זו ייצא להיט ענק נוסף בשם I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS והספיקו ארבעה אלבומים כדי לספק מנת להיטים גדושה להרכבת אלבום אוסף מצליח ומוצלח זה.

זה האלבום הראשון שקניתי כנער של פורינר. הוא יצא בהדפסה ישראלית ואני זוכר כמה בהיתי בעטיפתו הנפתחת (עם התמונה הפנימית ובה ארבעת חברי הלהקה יושבים במסעדה. זה היה הרבה לפני עידן האינטרנט והשגת תמונות רבות בקלות שכזו. פעם, כל תמונה בעטיפה של אלבום הייתה עולם ומלואו. וכנער שרצה להבין עוד ועוד על עולם הרוק החדש שנגלה לו, בחנתי היטב את פרצופי ארבעת המוסיקאים וניסיתי להבין כל פרט קטן בשבריר השנייה ההיא, כשהמצלמה תקתקה מולם. עדיין, אני לא מבין כיצד הלהיט BLUE MORNING BLUE DAY לא נכנס גם הוא לאוסף הזה.

ב-7 בדצמבר בשנת 1984, יצא אלבום חדש ללהקת פורינר. שמו הוא AGENT PROVOCATEUR, הוא הניב להיטים אך הייתה זו גם שירת הברבור המצליח. העסק נשבר.

לאחר הצלחת אלבומה הרביעי של הלהקה נעשו נסיונות לחבור, להקלטות האלבום הבא, עם המפיק טרבור הורן. הנסיון לא הצליח בסופו של דבר והלהקה המשיכה הלאה.

אחד מטכנאי ההקלטה אז סיפר: "אלו היו סשנים מתישים ומרגיזים. מיק ג'ונס, שהוא המנהיג, לא הופיע שעות על גבי שעות, וכך ברור שזה באמת היה במטרה להאט את התהליך כי השירים לא היו מוכנים באמת. בזמן שהאלבום הגיע לשלב המיקס, המילים של השירים עדיין נכתבו! דברים השתנו עד הרגע האחרון, וזה מה שלקח הרבה זמן. זו הסיבה שאני לא רוצה להיכנס לאולפן כשמישהו רוצה לכתוב שם את הדברים, זה פשוט לוקח יותר מדי זמן וזה לא שווה את זה, זה לא יוצא כמו שצריך. אי אפשר לכתוב כמו שצריך באולפן כי אתה בלחץ. איך אתה באמת יכול להיות יצירתי כשאתה צופה בשעון שמסתובב ושורף את הכסף?".

הזמר, לו גראם, בספרו: "כשסוף סוף חזרנו הביתה מסיורים בינלאומיים לקידום התקליט הרביעי, לקראת סוף 1982, היינו סחוטים רגשית, פיזית ונפשית. הדבר האחרון שמישהו מאיתנו רצה היה להיות מכורבל באולפן ולנסות לכתוב ולהקליט חומר חדש בכל זמן בקרוב. מנהלי חברת התקליטים שלנו התלהבו מההצלחה חסרת התקדים שלנו, הבין את חוסר הרצון שלנו לחזור לאולפן לזמן מה ותכננו אסטרטגיה אחרת עבורנו. במקום לדאוג להקלטה, הם רצו שנצא למגה סיבוב נוסף מאוחר יותר באותה שנה. החשיבה הייתה שהרכבנו מאגר עמוק של להיטים וכדאי לנו לרכוב על הגל הזה כל עוד יכולנו, ואז לחזור להקלטה.

כתוצאה מכך, עברנו כמעט שלוש שנים לפני ששחררנו את התקליט שלנו, בדצמבר 1984. לאחר התאוששות מהתשישות של סיבוב ההופעות העולמי חזרנו לאנגליה לעבודה קצרה עם המפיק טרבור הורן, שדרש שנקליט איתו באנגליה, אבל זה לא הסתדר. מהר מאוד גילינו שהוא היה מעוניין יותר לפקוח עין על הלהקות האנגליות שלו, כמו פרנקי הולך להוליווד, מאשר לעבוד איתנו. זה פצע אותנו בגלל בזבוז הזמן והכסף שלנו וחזרנו לארצות הברית.

אחד החסרונות העצומים בלהיות אמן הקלטות מצליח הוא שאתה תמיד מתמודד עם השאלה, 'מה הדבר הבא? מה הלאה? מה הלאה?" אין הרבה זמן להתענג על דברים, לנשום, לנוח על זרי הדפנה. אתה צריך להמשיך להאכיל את המפלצת שיצרת, להמשיך להוציא את הלהיטים. לקח לנו הרבה זמן לטעון את המצברים שלנו, וכשחזרנו ליצור מוסיקה חדשה, זה הפך להיות ברור שהדינמיקה השתנתה. כשמיק ואני סוף סוף חזרנו לכתוב, התחלתי לדאוג לגבי הכיוון אליו פנתה הלהקה. היינו להקת הארד-רוק, ועכשיו נראה שמיק התכוון לרכך אותנו עם יותר בלדות ופחות קצוות משוננים. סיימנו את התקליט הרביעי עם שיר רך אמיתי, 'מחכה לנערה כמוך', שזכה להצלחה מסחרית. ועכשיו מיק דיבר על השקת האלבום החמישי שלנו עם בלדה נוספת, I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS.

בשלב מסוים, אמרתי לו שאני לא מרגיש בנוח עם זה מבחינה פילוסופית, שאנחנו מוכרים את נשמתנו. זה היה סנטימנט שלי שנתמך על ידי הבסיסט שלנו, ריק ווילס. נראה שלמיק לא היה אכפת. הוא פשוט דחה את החששות שלנו. 'אתה חייב ללכת עם הזרימה', הוא אמר לי. 'זה עולם חדש בחוץ, ועלינו להסתגל אליו. עדיין יש לנו את שיר הרוק הזה ואת שיר הרוק ההוא'. אמרתי לו, 'מיק, הטיפול והזמן בלהיטי הרוק שלנו מושקע כעת בבלדות. אל תבין אותי לא נכון. 'מחכה לבחורה כמוך' זה יופי של שיר - שיר ממש מעולה - אבל הוא הוקם הצליח בגלל להיטי הרוק שהיו לנו. האם זה הכיוון שאליו הולכים? אני רוצה לדעת כי אנחנו עושים נזק בלתי הפיך לתדמית הרוקית שלנו'.

הוא התחיל להיות מאוד הגנתי. הוא אמר שכל הלהקות עוברות שלבים, וזה היה שלב שעברנו. אמרתי לו שאנו בסיכון לאבד את קהל המעריצים שלנו אם נעשה מהלך כה דרמטי. ככל שניסיתי לטעון את הטענה שלי, הבנתי שאני דופק את ראשי בקיר. הוא קיבל החלטה חשובה לגבי העתיד של הלהקה מבלי להתחשב בי. בדיעבד, זו הייתה נקודת מפנה במערכת היחסים שלנו. שיתוף הפעולה הפורה שלנו קרס בגלל התכתיבים שלו. בהדרגה, זה הפך לדרך שלו או לעוף משם.

האלבום זכה להצלחה מסחרית, ומכר יותר משלושה מיליון עותקים. שמחתי שאחד משירי הרוק שלנו מהאלבום, THAT WAS YESTERDAY, זכה להצלחה.

מיק ג'ונס על THAT WAS YESTERDAY: "זה הוא שיר על מערכת יחסים שנכשלה, שאתה עדיין נאחז בה. אתה עדיין מרגיש שיש סיכוי להחיות אותה. חלק מהשירים האלו דורשים ממש לחפור עמוק, ולפעמים הם מביאים לידי ביטוי רגעים מאוד כואבים שהיו לך. הרבה מהשירים שכתבתי מתוך סוג כזה של רגש מביאים אותי עד דמעות. הם כואבים להיזכר".

מיק ג'ונס על I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS: "זה התחיל ברמה אישית יותר. עברתי הרבה מערכות יחסים שבסופו של דבר נכשלו, ועדיין חיפשתי משהו שבאמת יכול להחזיק מעמד. וזה גם לקח חיים משלו. זה הפך יותר לתחושה אוניברסלית. התאמתי את זה במהלך ההקלטה שלו, ובסופו של דבר שמתי בו מקהלת גוספל. פתאום הבנתי שכתבתי כמעט שיר רוחני, כמעט שיר גוספל. לפעמים, אתה מרגיש כאילו לא היה לך שום קשר לזה, באמת. אתה פשוט מעלה את זה על הנייר, או מעלה מנגינה שתוציא את המשמעות של השיר החוצה, תוציא את הרגש בשיר".

מקהלת המיסה של ניו ג'רזי הובאה לשיר את קולות הליווי, והפכה למקהלת הגוספל הראשונה שהופיעה בלהיט פופ משהגיע למקום הראשון. מיק ג'ונס ידע שהוא רוצה מקהלה בשיר ומצא את מקהלת המיסה של ניו ג'רזי כי היה להם עורך דין משותף. לדברי ג'ונס, בניסיונותיה הראשונים של המקהלה לשיר את תפקידה באולפן לא היה הקסם, אבל אז הם התאספו במעגל, אמרו תפילה והביאו ביצוע מושלם בטייק הבא.

מערכת היחסים של ג'ונס שהציתה את השיר הזה הייתה עם אשתו לעתיד אז, אן דקסטר-ג'ונס. היא הייתה נשואה בעבר ללורנס רונסון, מו"ל מוסיקלי שגילה את הלהקה הבריטית זוכת האירוויזיון, באקס פיז.

לו גראם: "בכל פעם שהשלמנו אלבום, מיק ואני היינו יושבים ומסכמים את יחס התמלוגים עבור כל שיר. היינו עולים עם אחוז המבוסס על מה שכל אחד תרם לו מבחינת המילים, הלחן והעריכה של השיר. היינו קובעים קרדיטים לכתיבה, שלמעשה כל שיר הסתיימו בקרדיט של מיק ולרוב גם שלי. בשלושת האלבומים הראשונים שלנו, כל סשן כזה כנראה נמשך כ-10 דקות מקסימום. אולם דברים החלו להשתנות במהלך המשא ומתן לתקליט הרביעי. למרות שתרמתי כמעט באותה מידה לשיר URGENT, מיק לא רצה לתת לי קרדיט. התמקחנו על זה זמן מה לפני שהוא יצא לדרכו. לא הייתי נרגש מההסכם. ומנקודה זו ואילך, לא בטחתי במיק. המשא ומתן שלי איתו לעולם לא הלך שוב בצורה חלקה.

המשא ומתן שלנו הגיע לשפל כשהגיע הזמן לחלק את הקרדיט עבור השירים באלבום הבא. פיתחנו מערכת שבה הוא ואני ישבנו, רק שנינו, ורשמנו איזה אחוז הרגשנו שכל אחד מאיתנו תרם לכל שיר. אז היינו מחליפים את פיסות הנייר המקופלות ומדברים. 'אני מקווה שזה לא הולך להיות קשה', אמר מיק כשהתיישבנו בחדר המנוחה של הסטודיו של האולפן בסוף 1984 כדי להחליט מי יקבל מה מהאלבום החמישי שלנו. כפי שהתברר, זה היה מאוד קשה, עם אי הסכמה גדולה.

כשהגיע הזמן לקבוע את האחוזים עבור I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, כתבתי 'מיק 60; אני 40'. הוא רשם מה לדעתו הוגן מצדו והחלפנו את פיסות הנייר. כשהוא קרא את הפתק שלי, הוא מיד התמרמר. לאחר מכן הסתכלתי על הפתק שלו וקראתי בחוסר אמון, 'אני 95, לו גראם - 5'. רתחתי מזעם. 'ואני עוד נדיב עם זה', הוא אמר לי. רציתי לזנק מעבר לשולחן ולחנוק אותו. הוא לא זז מעמדתו. הוא היה תקיף. 'מיק, בילינו שבועות בעבודה על השיר הזה, ואני תרמתי הרבה מעבר לחמישה אחוז', אמרתי. 'אז אם כבר - תיקח את הכל, בן זונה'..."

עמדתו הקשוחה עלתה לי מיליוני דולרים, אבל מעבר לכך זה שלח לי מסר חזק שאני כבר לא שותף רציני בלהקה הזו. זו הייתה הלהקה של מיק ואני הייתי לא יותר מסולן שהוא דרש".

התקליט שיצא לא הפך לאהוב בעיני כל מבקרי המוסיקה.

בביקורת ב-עיתון CREEM נכתב: "הנה הטיול האחרון שלהם אל תוך הלסתות הפעורות של הבינוניות המרסקת, הבנים שלנו ממשיכים להיאבק במשבר זהות עיקש מדי - האם להיות סטטוס קוו? או לד זפלין? או להסתפק בלהיות גרסה כבדה יותר של להקת שיקגו? איזו בחירה מתנדנדת, הא? כך או כך הם מפסידים והתקליט הזה פשוט נתקע כתבוסה משעממת".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בדרך כלל פורינר מגיעה ומנחיתה עלינו כמה להיטים. הפעם יש רק אחד, אבל זה השיר הכי מעורר השראה עד כה שיצא מהלהקה- עם שירה מהפנטת של לו גראם וקולות רקע נהדרים של מקהלה מניו ג'רסי. בנוגע לשאר השירים; נראה שפורינר בלבלה את הקהל שלה עם הכנסת כלי הקשה אלקטרוניים. נראה שמיק ג'ונס, מקצוען אמיתי, יצליח לתקן את זה בפעם הבאה".

ב-25 ביוני 1985 הגיעה להקת פורינר להופעה אחת, בפארק הירקון בתל אביב. הייתי בהופעה הזו ואני זוכר הופעה מהוקצעת אך קצת עייפה ועם סאונד לא מהמשובחים כשבמהלכה העלתה הלהקה מקהלת ילדים מתל אביב ששרה עמה על הבמה את I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS.

ב-4 בדצמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש. אחרי ההצלחה הענקית לה זכתה הלהקה בתקליטה הקודם, עם הלהיט I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS – מעריציה השתוקקו לדעת מה יהיה בתקליט INSIDE INFORMATION. ובכן...

השיר שסומן בו כלהיט המוביל היה SAY YOU WILL כשגם הפעם הגיטרה כבר הושמה בצד לטובת צלילי סינטיסייזר תקופתיים וחלקלקים. וכמו במקרים דומים מהעבר עם הלהקה, שיר שני שסומן מהתקליט בא בצורת בלדה, עם I DON’T WANT TO LIVE WITHOUT YOU.

זה היה האלבום האחרון שהציג את הרכב הליבה הקלאסי של הלהקה בשנות ה-80 עם הזמר לו גראם, הגיטריסט-זמר-קלידן מיק ג'ונס, הבסיסט ריק ווילס והמתופף דניס אליוט. שנה לאחר מכן פנו החברים לענייניהם. גראם הוציא אלבום סולו וג'ונס הפיק את בילי ג'ואל.

גראם בספרו: " מיק ואני היינו צמד כותבים פורה למדי, אבל זה השתנה כשהוא נעלם לפרקי זמן ארוכים לאחר סיום סיבוב ההופעות שלנו לקידום התקליט, אג'נט פרובוקטור. זה לקח שלוש שנים עד שהוצאנו את האלבום הבא שלנו, שזכה למעמד פלטינה, אבל גם שיקף שאנחנו היינו בירידה מבחינת הפופולריות. בפעם הראשונה, אחד האלבומים שלנו לא הצליח להגיע לטופ פייב.

מלבד שירה, תרמתי מעט מאוד לתקליט הזה. מיק כבר בחר את רעיונות השירים והלהקה הפכה עבורי פשוט למקום עבודה. הייתי מופיע, שר את השירים, ולובש את הכובע והמעיל ויוצא משם כמו לצאת ממשרד. עבדתי לפי השעון, בדיוק כמו שעשיתי לפני כל כך הרבה שנים כשהייתי עובד בחנות רהיטים ברוצ'סטר. לעשות מוסיקה עם מיק ופורינר כבר לא היו התשוקה שלי; זה היה העבודה שלי. הייתי אומלל כי כבר לא הרגשתי שאני תורם דבר משמעותי מלבד הקול שלי. מבחינה יצירתית, הייתי נעול בכלוב. השירה שלי הייתה פה אבל נשמה לא הייתה. בהחלט הרגשתי כאילו ימיי עם פורינר באו אל קיצם. ואם להיות כנה איתכם, לא יכולתי לחכות. ציפיתי לזה כמו גבר שעומד להתנתק מכבליו.

כשנערכה השקת התקליט, אמרתי למיק שאני לא רוצה לצאת לסיבובי הופעות לקדמו. זאת כי חשתי שלא היה לי מה לתרום לו. מיק כעס, אבל לא היה אכפת לי. עורך הדין שלי חיפש את החוזה שלי ולא ראה בו סעיף שדרש ממני להופיע. המנהל שלנו, התקשר אליי וביקש ממני לשקול מחדש. אמרתי, 'באד, ​​דיברתי איתך בהרבה הזדמנויות בזמן שהאלבום הזה הוקלט וסיפרתי ​​לך על החששות שלי. האלבום הזה הוא לא של פורינר. זה אלבום של מיק ג'ונס. זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. זה לא מאמץ קבוצתי. מבחינה אמנותית, קיבלתי פירורים. בעצם הוזזתי הצידה מלהיות חבר יצירתי של הלהקה הזו, אז אני לא רואה סיבה לקדם את התקליט. אני אפילו לא אוהב את המוצר המוגמר. אני לא מרגיש שום קשר לזה בכלל'. בסופו של דבר נרגעתי ועשינו כמה הופעות, אבל הסיבוב הזה לא היה כמו סיבובי העבר של פורינר. ההתרגשות שיצרנו עם האלבומים המוקדמים שלנו המשיכה לדעוך. פשוט לא עשיתי זאת כמו להקת הרוק החדשה הזו שפעם היינו.

יש סיפור מצחיק לגבי גישת הרוק הרך שלקחנו. אחד השירים בתקליט היה הבלדה 'אני לא רוצה לחיות בלעדייך'. מיק היה כולו נרגש מזה, אבל חשבתי שזה שיר מסריח עד כדי כך שאפילו לא רציתי לשיר את זה. אז כשהגיע הזמן להקליט אותו, שרתי את זה בלי תשוקה, בלי אווירת לו גראם. והנה - למרות המאמצים שלי לחבל בשיר, הוא עלה כל הדרך במעלה המצעדים למקום ה-5. מוזר".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשתומס אדיסון אמר, 'גאונות היא אחוז השראה אחד ותשעים ותשעה אחוזי זיעה', הנקודה שלו הייתה שרוב האנשים שמו לב רק להשראה. לפורינר הייתה, פחות או יותר, בעיה הפוכה - האלבומים שלה תמיד היו מעוצבים כל כך להפליא עד שמאזינים רבים שמעו רק את המשטחים המנצנצים ואת הפזמונים המעוצבים היטב. הנשמה שאולי ארבה מתחת לזה, לעתים קרובות נעלמה מעיניהם ולא הוערכה דיה.

זאת עד שהתקליט הקודם, אייג'נט פרובוקטור, השתלט לחלוטין על העוצמות הנוקשות והפורמליות של הרוקרים בלהקה. הלהיט הגדול ביותר של פורינר, I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, היה מבריק, שהוציא את הכימיה הפנימית של הלהקה מאיזון אפילו כשהיא ניצלה את האנרגיות הכי חיוניות שלה. זה עשוי להסביר מדוע הלהקה לא מנסה לעקוב אחר הלהיט הזה עם עוד מאותו דבר בתקליט החדש. אבל ההפתעה האמיתית היא לא שפורינר נמנעת מהמהלך המסחרי הברור אלא שהיא שומרת על התקדמות מבלי להתפשר על הסאונד שלה.

השירה של לו גראם היא שבסופו של דבר גורמת לשירים האלו לזרוח. הסוד האמיתי של השירה שלו הוא שהוא יודע בדיוק איך לעשות זאת לצד שאר חברי הלהקה. CAN`T WAIT היא בלדה מרתקת ששורפת לאט, שמוצאת את גראם קודם כל מהרהר בעצבנות, ואז מסתנכרן עם התופים של דניס אליוט כשהוא בונה אינטנסיביות עד שלבסוף מתפרץ ביללה נלהבת שמגדירה את סולו הגיטרה המבריק של ג'ונס. בהתחשב בכך שפורינר הייתה על סף פירוק כשנה לפני יציאת האלבום הזה, הרי שהוא הפתעה מבורכת ובסך הכל נעימה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.