זרקור על - איאן אנדרסון מג'ת'רו טול

הזיכרון המאושר ביותר של איאן אנדרסון מהעבודה עם להקת הפולק-רוק פיירפורט קונבנשן הוא דווקא לא מהפעם הראשונה שהם חלקו במה. הוא נזכר בהופעה בבירמינגהם טאון הול בשנת 1969, תקופה שבה ג'ת'רו טול הייתה עדיין, במילותיו, חבורה קצת פרועה ולא מהודקת. הוא הודה בכנות שהרגיש מאוים קלות מהמקצועיות, הביטחון וההגשה המלוטשת של חברי פיירפורט. הדרכים שלהם הצטלבו פעמים רבות, במיוחד מאז שהבסיסט דייב פג ניגן בשתי הלהקות. פעם אחת, שתי הלהקות הופיעו באותו ערב בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. אנדרסון תיאר סצנה סוריאליסטית שבה הקהל, שהתרווח על הרצפה בהיעדר כיסאות, שכב באדישות מוחלטת, תחת השפעת חומרים כאלו או אחרים, ולא סיפק שום סימן שהוא חי או מתעניין במוזיקה. "עשינו את כל הדרך הזאת כדי לנגן בפני אנשים שהיו לגמרי בעולם אחר. אבל זה מה שהיית צריך לעשות אז. כל הופעה הייתה הזדמנות להיראות ולהישמע, בתקווה שלפחות כמה אנשים בקהל באמת היו ערים".

אבל אם חשבתם שקהל אדיש זה השיא, חכו שתשמעו על החוויה שלו עם להקת הפרוטו-פאנק מדטרויט, ה-MC5. זה קרה באותו סיבוב הופעות ראשון באמריקה, אי שם ב-1969. כלל הברזל ללהקת חימום בריטית וצעירה היה פשוט: אתה לא שואל שאלות, אתה פשוט לוקח כל הופעה שאתה יכול להשיג. וכך מצאה את עצמה ג'ת'רו טולL חולקת במה עם חבורת האנרכיסטים הרדיקלית. אנדרסון זכר היטב את הרגע שבו בסיסט הלהקה החליט, כחלק קבוע מההופעה, לעשות את צרכיו בדלי על הבמה. לאחר המופע התפתח דיון קטן בקרב חברי הלהקה בשאלה האם הבסיסט אכן ניחן בכישרון הייחודי לזמן מגופו הפרשה מוצקה בדיוק באותו הרגע בכל לילה, או שמא מדובר בהונאה מתוחכמת. "יכול להיות שהם פשוט החביאו שם משהו שהוא גרד מהמדרכה אחרי שאיזה פודל עבר שם. אין לי מושג. אבל זה היה חלק מהקטע שלהם, ועם דבר כזה אי אפשר באמת להתחרות".

אחד הסיפורים המרתקים ביותר נוגע לחיבור הקצרצר בין ג'ת'רו טול לטוני איומי, האיש שעתיד היה להקים את בלאק סאבאת'. לפני ימי הזוהר של סאבאת', ניגן איומי בלהקה בשם EARTH, שחיממה את ג'ת'רו טול. בעקבות תאונת עבודה טראגית במפעל מתכת, שבה איבד את קצות אצבעותיו, איומי התקשה לנגן אקורדים מורכבים. אחרי שהגיטריסט המקורי של ג'ת'רו טול, מיק אברהמס, עזב, אנדרסון פנה לאיומי והציע לו לנסות לנגן יחד. איומי הגיע לאולפן, ואנדרסון ניסה להעביר לו כמה שירים שעתידים היו להופיע בתקליט STAND UP. עם זאת, מהר מאוד התברר שהסגנון של איומי, שהתבסס על ריפים כבדים ועוצמתיים, פשוט לא התאים למבנים ההרמוניים והמורכבים של אנדרסון. איומי, שטען שדווקא היחסים האישיים בין האנשים בלהקה לאהיה לרוחו אז, חזר ללהקתו ושינה את שמה - והשאר היסטוריה. "החלטת הקריירה הכי נבונה שטוני עשה אי פעם הייתה להפסיק לענות לשיחות טלפון ממני", קבע אנדרסון.

אז איך בעצם הגיע החליל לתמונה? ובכן, צריך להודות לאריק קלפטון. אנדרסון סיפר שהחליט לפרוש מנגינה בגיטרה אחרי ששמע את קלפטון בסוף 1966 או תחילת 1967 והבין שלעולם לא יגיע לרמתו. באותה תקופה הייתה לו גיטרת פנדר סטראטוקסטר לבנה שהוא קנה ב-30 פאונד מלמי, כן, אותו למי קילמיסטר ממוטורהד, שניגן אז בלהקה בשם REVEREND BLACK AND THE ROCKING VICARS. אנדרסון ביצע עסקת חליפין: הוא נתן את הגיטרה וקיבל בתמורה חליל צד ומיקרופון SHURE UNIDYNE III, עסקה ששוויה הכולל היה פחות מ-100 פאונד. "הגיטרה הזאת שווה היום בקלות עשרים או שלושים אלף פאונד", הוא ציין באירוניה. הבחירה בחליל הייתה גחמה של רגע, רצון למצוא כלי נגינה שלא היה מזוהה עם סצנת הרוק של התקופה. הכלי ישב ואסף אבק במשך חצי שנה, עד שבדצמבר 1967 הוא סוף סוף הצליח להפיק ממנו צליל. חודשיים לאחר מכן, בפברואר 1968, ג'ת'רו טול נולדה. "למזלי ולמיטב ידיעתי, אריק קלפטון הוא עדיין טירון בנגינת חליל ואין לו שום כוונה להתחרות בי".

אנדרסון גם היה עד לכמה מהרגעים הגדולים והעצובים בהיסטוריה. הוא נזכר בהופעה בקרקס הרוק של הרולינג סטונס. הסטונס לא ניגנו יחד הרבה זמן, ובריאן ג'ונס המסכן כבר היה "במקום אחר", כפי שאנדרסון הגדיר זאת בעדינות. הוא תיאר את ג'ונס כאדם חביב, אך מבודד לחלוטין משאר חברי הלהקה שאף אחד מהם לא דיבר איתו. ברגע קורע לב, ג'ונס ניגש לאנדרסון ושאל אם יש לו מפרט להשאיל לו. הוא בקושי הכיר את המוזיקה של להקתו שלו. "אני חושב שהסטונס חשו מבוכה ואשמה על כך שאיבדו חבר ללהקה", הוא אמר. המופע כולו היה יוזמה של מיק ג'אגר, שדחף את עצמו עד קצה גבול היכולת בחזרות, וייתכן שהגיע מותש להקלטה עצמה. להקת המי, לעומתם, הגיעה מלאת אנרגיה וביטחון וגנבה את ההצגה. עבור אנדרסון, רגעי השיא היו לראות את ג'ון לנון ואריק קלפטון מנגנים יחד עם קית' ריצ'רדס. באותה הופעה, טוני איומי ביצע ליפסינק לגיטרה בשיר A SONG FOR JEFFREY, מכיוון שלג'ת'רו טול עדיין לא היה גיטריסט קבוע.

ומה לגבי וודסטוק? מדוע ג'ת'רו טול לא היו שם? התשובה מפתיעה. בזמן שהלהקה שהתה במלון מפוקפק במנהטן ("לא היית רוצה לקחת קרח ממכונת הקרח שם. לאנשים מסוימים היה הרגל להשתין לתוכה"), התקבלה השיחה מהמארגנים. התיאור היה מפתה: "יהיו המון היפים, התחזית היא לגשם, יהיו המון בחורות עירומות שיתפלשו בבוץ וייקחו סמים. זה הולך להיות פראי". תגובתו של אנדרסון הייתה נחרצת: "אני לא חושב שזה הדבר הנכון עבורנו". הוא הרגיש שהלהקה לא הייתה מוכנה לרמת החשיפה הזאת, וחשש שהם יתויגו לנצח בתור "הלהקה מוודסטוק", תווית שהוא ראה כאיומה ונוראה.

זיכרון נוגע ללב אחר הוא מפגש קצר עם ג'ימי הנדריקס. זה קרה בסטוקהולם ב-1969, כשג'ת'רו טול חיממו אותו. שניהם שהו באותו מלון, ולפני מסיבת עיתונאים רועשת, אנדרסון יצא למסדרון חשוך לעשן סיגריה. לפתע, הוא הבחין בניצוץ של סיגריה נוספת. זה היה ג'ימי, מעשן בעצבנות. אנדרסון שאל אותו אם הוא לא אמור להיות בפנים, והנדריקס ענה: "אני לא רוצה להיכנס לשם, בנאדם. רועש מדי". הם שוחחו מעט, ואנדרסון ראה אדם שהיה שם כדי לעשות עבודה, אבל לא אהב את כל החלקים שלה. בסוף השיחה, הם אזרו אומץ ונכנסו יחד אל "גוב האריות".

גבי תהליך היצירה של יצירות מורכבות כמו התקליט THICK AS A BRICK, אנדרסון הבהיר: הוא הלחין את היצירה כולה לבדו. עם זאת, בשלב העיבודים, שאר חברי הלהקה תרמו את החלקים שלהם והתקיים דיאלוג פורה. הוא דימה זאת לניסיון למצוא דרך ברחבי לונדון בשעת העומס: "אתה צריך לדעת לאן אתה נוסע, אבל תמיד יש דרכים חלופיות, וזה מה שהופך את זה למרגש". בנוגע למילים, הוא הודה שבעבר היה נבוך מכדי להציג אותן ללהקה לפני שהמוזיקה הייתה מוכנה.

הוא גם שחזר את התקופה שבה חיפשו גיטריסטים אחרי עזיבתו של מיק אברהמס, ונבחנו בין היתר מיק טיילור (שעתיד להצטרף לסטונס) ודייווי או'ליסט מלהקת THE NICE. או'ליסט נתפס בעיניו כאדם תמהוני שלא ממש מסוגל היה להתמודד פסיכולוגית עם עבודה בתוך להקה. "למצוא גיטריסט זה כמו שכלבים מרחרחים זה את הישבן של זה", הוא תיאר בצורה ציורית, "אתה לא נכנס עמוק מדי לקשר כי זה עלול להסתיים בקרב".