זרקור על - חמישיית דייב קלארק

ואווו... הנה על הלהקה שהתחילה בגלל כדורגל והדיחה את הביטלס מהפסגה.

אי שם בראשית שנות השישים, הרבה לפני שכל נער שני עם גיטרה חלם לכבוש את העולם, קבוצת כדורגל של מועדון נוער בריטי עמדה בפני דילמה. הם הוזמנו למשחק ידידות נגד קבוצה הולנדית, הזדמנות של פעם בחיים לצאת מגבולות השכונה, אבל הייתה בעיה קטנה: לא היה להם כסף לממן את הנסיעה. באותם ימים, סצנת הסקיפל התוססת שלטה ברחובות, וכל אחד יכול היה להקים להקה עם קרש כביסה, גיטרה ומשהו לעשות עליו רעש. וכך, מתוך צורך פרקטי לחלוטין ולמען המטרה הנעלה של הבקעת שערים בהולנד, נולדה להקה. דייב קלארק, מתופף צעיר ושחקן בקבוצה: "התחלנו את זה נטו בשביל הכיף וכדי לגייס כסף". ממיזם צדדי ומשעשע לגיוס הון, החמישייה של דייב קלארק עתידה הייתה להפוך, ולו לתקופה קצרה ומהממת, ללהקה הגדולה ביותר בעולם.

מהתחלה כל כך צנועה, החמישייה של דייב קלארק, או כפי שנודעו בכינויים DC5, חישלה את עצמה במשך שנים על במות קטנות וגדולות. אם לביטלס היה את מועדון הקאוורן בליברפול, ל-DC5 היה את אולם הנשפים טוטנהאם רויאל MECCA, שהפך לביתם ולמגרש האימונים שלהם. ההרכב התגבש סביב המתופף הכריזמטי דייב קלארק, שבאופן לא שגרתי מיקם את מערכת התופים שלו בקדמת הבמה. לצידו עמדו מייק סמית', הקלידן והסולן בעל הקול העוצמתי, דניס פייטון בסקסופון שהעניק ללהקה את הסאונד הייחודי שלה, ריק האקסלי על הבס ולני דוידסון בגיטרה.

ואז הגיע הלהיט. שיר קליט, ממכר ואנרגטי בשם GLAD ALL OVER. השיר הזה היה פצצת אנרגיה שהתפוצצה ברדיו הבריטי, ובתוך זמן קצר הוא עשה את הבלתי ייאמן: הוא הדיח את הביטלס מהמקום הראשון במצעדים. זה היה רגע מכונן. לפתע, ארבעת המופלאים מליברפול לא היו הכוח היחיד בבריטניה. ה-DC5 היו בראש הפלישה הבריטית לאמריקה, וכבשו את ארצות הברית בסערה. כל זה קרה בזמן שחברי הלהקה עדיין החזיקו בעבודות היום שלהם במשרדים שונים, ובמקרה של קלארק, כפעלולן בסרטים. "זו הייתה ליגה אחרת לגמרי כשהפלישה הבריטית הגיעה", נזכרת אן מוזס, שהייתה אז עיתונאית צעירה בלוס אנג'לס והפכה לחברה קרובה של הלהקה. "ה-DC5 היו הלהקה הבריטית הראשונה שראיתי, עוד לפני הביטלס. זה היה משהו שונה מכל מה שהכרתי, הייתה להם כל כך הרבה אנרגיה, הם פשוט היו חיים על הבמה".

האנרגיה הזו הייתה הסוד שלהם. ברוס פלמינג, הצלם הקבוע של הלהקה, מאשר: "ה-DC5 היו להקת ריקודים. פשוט לא יכולת לשבת בהופעה שלהם. כולם היו על הרגליים, קופצים ורוקדים. זו הייתה התרגשות מסוג אחר". קלארק עצמו זוכר את ההופעות בטוטנהאם רויאל, המקום שתמיד חלם להופיע בו. "פתאום היו שם 6,000 איש כשהופענו. תחנת המשטרה ממול נאלצה לבטל את כל החופשות של השוטרים. זה היה די מצחיק". המקום עצמו, שהיה בנוי כמו האנגר של מטוסים עם במה מסתובבת, יצר אפקט מדהים. "כשעלית על הבמה המסתובבת, שמעת רעש אדיר, כאילו היית באצטדיון כדורגל", הוא מספר.

ההיסטריה סביבם הייתה אמיתית. פלמינג מתאר את הקהל כהיסטרי, לעיתים עד כדי פחד. אבל מה שהפך אותם למכונת להיטים היה לא רק הכריזמה, אלא גם החלטה עסקית נבונה. לאחר שהקליטו גרסת כיסוי לשיר DO YOU LOVE ME, להקה אחרת, בריאן פול והטרמלוס, הקליטה גרסה משלה שלושה שבועות אחר כך וזכתה בכל התהילה. קלארק למד את הלקח: "זה גרם לי להגיד, 'טוב, בעתיד אנחנו נכתוב את השירים של עצמנו'".

הסאונד שלהם היה עוצמתי. מייק סמית' היה סולן רוק אדיר שלא זכה להערכה מספקת, הסקסופון של פייטון הוסיף דחיפה אדירה, ודייב קלארק היה מתופף חזק ודומיננטי, ממש "בפנים שלך", כפי שתיאר פלמינג. קלארק שאב השראה מהופעות ראווה שראה, כמו מתופף שהיה מנגן על תופי טימפני בקדמת הבמה. "זה לא היה מתוחכם במיוחד, אבל זה היה פצצת דינמיט, הקהל אהב את זה". הוא שילב את הרעיונות הללו בהופעות, עם קטעי תיפוף ארוכים שבהם כל הלהקה והקהל היו רוקעים ברגליים. האפקט של 6,000 איש רוקעים יחד היה מחריש אוזניים. מהאווירה הזו נולדו הלהיטים GLAD ALL OVER ו-BITS AND PIECES. "לא לקח לנו הרבה זמן לכתוב את GLAD ALL OVER", אמר קלארק. "השירים הכי טובים שלך הם אלו שאתה כותב מהר".

ההקלטות עצמן היו פרימיטיביות בסטנדרטים של היום. הן נעשו באולפני לנסדאון בלונדון עם מכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים בלבד. טכנאי הסאונד, אדריאן קרידג', הסביר שהיו להם סשנים של שלוש שעות, שבהם הקליטו בדרך כלל ארבעה שירים. השימוש בארבעה ערוצים אילץ אותם להקליט את כל הכלים עם שלושה ערוצים, ואת הערוץ הרביעי השאירו למיקס הסופי. לא היה מקום לטעויות או לתיקונים רבים. האולפן עצמו היה בניין ויקטוריאני ענק, וחדר המדרגות מאבן שימש כחדר ההדהוד הטבעי שלהם. "היה לזה סאונד נהדר", נזכר קלארק, "אבל אם מישהו היה מחליט לרדת במדרגות במקום להשתמש במעלית, היינו צריכים להקליט הכל מחדש".

עם יציאת התקליטון, המכירות היו אסטרונומיות. הם מכרו בין 120,000 ל-180,000 עותקים ביום בבריטניה בלבד, ובסך הכל למעלה מ-2.5 מיליון עותקים, מספיק כדי להדיח את הביטלס מהפסגה. הלהקה עדיין הייתה חצי-מקצוענית באותו שלב, והם עלו להופיע בתוכנית הטלוויזיה היוקרתית SUNDAY NIGHT AT THE LONDON PALLADIUM כשכן, כולם עדיין עובדים בעבודות רגילות.

ההצלחה באמריקה הייתה מיידית ומטורפת. קלארק סיפר שבמקור הוא דחה את ההצעה להופיע בתוכנית של אד סאליבן, כי פשוט הוא לא ידע מי זה. אחרי הופעה מוצלחת, סאליבן הודיע לו שהם נשארים לשבוע נוסף. קלארק הסביר שיש להם הופעות בבריטניה. סאליבן, שלא היה רגיל לשמוע "לא", לחץ: "אבל כבר אמרתי ל-70 מיליון אמריקאים שאתם נשארים". המספר הזה הימם את קלארק. סאליבן הציע לקנות את ההופעות שלהם בבריטניה, אבל קלארק, במהלך של תעוזה או תמימות, אמר שהוא לא יכול להישאר בניו יורק שבוע. "אז לאן אתה רוצה לנסוע?", שאל סאליבן. קלארק, שראה שלט חוצות בדרך משדה התעופה, זרק שם אקראי: "מונטיגו ביי". למחרת, כל הלהקה הוטסה לחופשה בג'מייקה על חשבון התוכנית. כשחזרו לניו יורק, המתינו להם 30,000 מעריצים בשדה התעופה, והם פונו במסוק שנחת על גג בניין PAN AM. הטירוף רק התחיל.

אן מוזס, העיתונאית, חוותה את המאניה ממקור ראשון. היא ראיינה אותם למגזין של התיכון שלה, ובביקורם הבא כבר נסעה איתם בלימוזינה להופעה. "בסוף ההופעה, בנות הקיפו את הלימוזינה, טיפסו על הגג. זו הייתה חוויה מפחידה, הרגשנו שהגג הולך לקרוס עלינו". גם הצלם פלמינג זכר רגעים מבעיתים, כמו בריחה מהופעה בטנדר שהותקף על ידי מעריצים. "שמעת את השאגות מבחוץ, ודייב צעק 'תתרחקו מהקירות!'. האגרופים שלהם יצרו שקעים בפח של הטנדר".

באחד המקרים המשעשעים יותר, הלהקה רצתה לבקר בדיסנילנד. מוזס, שעבדה שם, נתקלה בבעיה: בדיסנילנד של שנות השישים הייתה מדיניות נוקשה נגד שיער ארוך. אחרי שיחות שכנוע עם המנהלים שלה, שהסבירו שמדובר ב"בחורים בריטים נחמדים מאוד שהשיער הארוך הוא חלק מההופעה שלהם", הם קיבלו אישור מיוחד ונכנסו לבלות בפארק. הטירוף לא נשאר רק באמריקה. פלמינג סיפר על מקרה שבו מעריצים גילו שהם מקליטים באולפני לנסדאון, ניפצו את דלת הזכוכית הקדמית ופרצו פנימה. בהזדמנות אחרת, הקהל הסתער על הבמה בסוף הופעה. פלמינג, שהיה האחרון לרדת, נתפס על ידי הקהל שמשך בשיערו, חנק אותו עם העניבה שלו וקרע את שרוול הז'קט שלו. מייק סמית' היה זה שחזר והציל אותו מההמון.

למרות כל הכאוס וההערצה, מה שהיה ייחודי ב-DC5 הוא שהם נשארו עם הרגליים על הקרקע. הם היו מבוגרים בשנה או שנתיים מרוב הלהקות האחרות, חלקם כבר היו נשואים. ודייב קלארק, מעבר להיותו אדם נחמד, היה איש עסקים ממולח. בניגוד לרוקרים אחרים, הוא לקח את עבודתם ברצינות. התובנה הגדולה ביותר שלו הייתה לדרוש בעלות על כל הקלטות המאסטר שלהם, מהלך חסר תקדים באותה תקופה שהבטיח להם שליטה יצירתית ועצמאות כלכלית. את הכסף לסשן ההקלטה הראשון, 300 פאונד, הוא השיג מעבודה כפעלולן. "עשינו את זה כדי להיות עצמאיים", הוא הסביר. "אם נכשלת, יכולת להאשים רק את עצמך. אם הצלחת, שלטת בגורל שלך".

המחמאה הגדולה ביותר, לדברי קלארק, הגיעה מברי גורדי, מייסד חברת התקליטים מוטאון. גורדי אמר לו שהוא השתמש ברעיונות תיפוף רבים של קלארק בתקליטים של מוטאון, כמו בשיר BABY LOVE של הסופרימס. בסופו של יום, קלארק התעקש שההצלחה לא הייתה שלו בלבד. "השילוב הוא זה שעבד. זה לא היה 'החמישייה של דייב קלארק', זה היה מייק, דניס, לני, ריק ודייב. התרומה של כולם, הסאונד של כולם, הוא זה שגרם לזה לעבוד. עבדנו כיחידה אחת". והיחידה הזו מטוטנהאם, שהתחילה את דרכה כדי לממן משחק כדורגל, הייתה על גג העולם.