חדשות רוק ופופ מהיום

נכתב ב-2 באוגוסט 2025

הגיטרה כמעט ונדמה: דייב אדמונדס והמאבק על החיים

"הוא מת בזרועותיי" - החדשות הגיעו כמו צליל צורם של גיטרה נופלת על הבמה: דייב אדמונדס, הגיבור הוולשי בן ה-81, לקה בדום לב חמור בביתו. את הדרמה חשפה אשתו, סיסי, בפוסט קורע לב בפייסבוק ב-29 ביולי. היא תיארה כיצד המוזיקאי "מת בזרועותיי", לפני שהצליחה להחיות אותו באמצעות החייאה. התמונה שהיא ציירה הייתה קודרת: "יש לו בבירור נזק מוחי ואובדן זיכרון חמור", כתבה, והוסיפה שהסיכון לדום לב נוסף הוא גבוה, ואם יגיע, "אין לדייב סיכוי". המשבר הפתאומי הזה לא רק העמיד את חייו של אחד מגיבורי הרוק הבריטי בסכנה, אלא גם שלח גלי הלם בקרב מעריציו והפך לרגע של חשבון נפש על קריירה מפוארת.

אדמונדס, שנולד בקרדיף, היה הרבה יותר מסתם גיטריסט; הוא היה ארכיטקט של צליל, אשף אולפן ומשמר נלהב של שורשי הרוק. פריצתו הגדולה הגיעה בסוף שנות ה-60 עם להקתו LOVE SCULPTURE, שהוקמה בקארדיף בשנת 1966. בשנת 1968, הלהקה שחררה עיבוד במהירות מסחררת ליצירה הקלאסית של אראם חצ'טוריאן, ריקוד החרבות. הקטע, שהושפע מעיבודיו הקלאסיים של קית' אמרסון, הפך לסנסציה לאחר שהשדרן המשפיע ג'ון פיל ניגן אותו פעמיים באותה תוכנית רדיו מרוב התלהבות.

לאחר פירוק הלהקה, אדמונדס הסתגר באולפני רוקפילד בוויילס והפך למעין מדען מטורף של סאונד. הוא היה עובד לבדו כל הלילה, מנגן על כל הכלים – תופים, קלידים, בס וגיטרה – ומשתמש בטכניקת הקלטה רב-ערוצית כדי לבנות "חומת סאונד" בסגנון פיל ספקטור. שיטת עבודה אובססיבית זו הניבה כמה מלהיטיו הגדולים ביותר, כולל גרסת כיסוי שהגיעה למקום הראשון בבריטניה, I HEAR YOU KNOCKING. באמצע שנות ה-70, עולמו של אדמונדס, המסורתי והמחושב, עמד להתנגש עם הכאוס היצירתי של איש הגל החדש, ניק לואו. המפגש הזה הוליד את ROCKPILE, אחת הלהקות שמעולם לא ממש היו להקה באופן רשמי.

אדמונדס היה הפרפקציוניסט, שקוע בעבר המוזיקלי. לואו, לעומתו, היה "הבולדוזר", איש חזון של פופ ופאנק שנודע בזכות יכולתו להקליט שירים במהירות שיא. לואו תיאר את מערכת היחסים שלהם כך: "הוא חושב שהרעיונות שלי מופרכים ואני תמיד אומר לו שהוא חי בעבר. אנחנו מתווכחים, אבל אני מתווכח רק עם חברים". החיכוך הזה, בין המשמר לשובר המוסכמות, הוא שיצר את הקסם.

רק ב-1980, לאחר שאדמונדס השתחרר מהחוזה שלו, הלהקה הצליחה סוף סוף להוציא את תקליטה הרשמי היחיד (כי הוא ולואו היו חתומים עד אז, כל אחד, בחוזה לחברת תקליטים אחרת). אך האירוניה הייתה מרה; זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1981, הלהקה התפרקה. הסיבות היו שילוב של מתחים יצירתיים בין אדמונדס ללואו, וסכסוך מר של אדמונדס עם המנהל ג'ייק ריביירה. ניק לואו סיכם זאת: "התכנסנו בשביל הכיף, וכשהכיף נגמר, ארזנו והלכנו". אדמונדס גם זכה ללהיטים גדוליםכמו GIRLS TALK, שהיווה השפעה ברורה על ההפקה בשיר של תיסלם, "חושב רחוק כרגע" - כפי שסיפר לי יזהר אשדות. אז הבה נאחל לדייב אדמונדס החלמה מהירה!

דמעות אחרונות בווילה פארק: בילי קורגן נפרד מבלאק סאבאת'

לפעמים, הרגעים החזקים ביותר מתרחשים דווקא בשקט שלפני הסערה. כך קרה לבילי קורגן, סולן הסמאשינג פאמפקינס, יומיים לפני מופע הפרידה העצום של בלאק סאבאת'. ב-3 ביולי, באצטדיון וילה פארק הריק כמעט לחלוטין בברמינגהם, עמדו קורגן ומוזיקאי נוסף – שהתברר כמתופף של פיית' נו מור, מייק בורדין, בעצמו חבר לשעבר בהרכב של אוזי – וצפו בבדיקת הסאונד האחרונה בהחלט של ההרכב המקורי. "אוזי ראה אותנו למטה ועשה את סימן ה'פיס' המפורסם שלו... וחייך", סיפר קורגן. "זה הרגע שאשמור איתי תמיד, כי זה היה ברגע הפרטי הזה. שנינו התחלנו לבכות כי לא האמנו שהחלום הקסום הזה של הלהקה הזו בחיינו מגיע לסיומו".

בילי קורגן עצמו עלה לבמה כחלק מ"סופרגרופ B", לצד טום מורלו וגיטריסט ג'ודס פריסט לשעבר, קיי קיי דאונינג, וביצע את הקלאסיקה של סאבאת', SNOWBLIND. עבור קורגן, שגילה את התקליט MASTER OF REALITY בגיל שמונה, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. מצבו הבריאותי של אוזי היה נושא מרכזי. קורגן ציין כי "הוא ללא ספק לא היה במאה אחוז", אך רוחו הייתה חזקה. בסיסט הלהקה, גיזר באטלר, סיפר מאוחר יותר כמה אוזי היה שברירי בחזרות, נזקק לעזרה כדי לנוע ושר מכיסא. ההופעה עצמה, שבה אוזי ישב על כס מלכות גותי, לא הייתה רק פרידה מוזיקלית, אלא הפגנת כוח רצון אדירה, ניצחון הרוח על הגוף. האירוע כולו לא היה רק הופעה, אלא הצהרה חד משמעית שבלי בלאק סאבאת', שום דבר מעולם המטאל לא היה קיים.

המלך והלטאה: קינג קרימזון פותחים את הארכיון של 1970

בעוד כמה מהאייקונים של שנות ה-70 נפרדים מהבמה, אחרים פותחים מחדש את הכספות. קינג קרימזון הכריזו על הוצאות מחודשות לשני התקליטים שיצאו בשנת 1970 הסוערת, IN THE WAKE OF POSEIDON ו-LIZARD. גולת הכותרת הטכנולוגית היא מיקסים חדשים לחלוטין בדולבי אטמוס. זה יגיע ב-24 באוקטובר. יהיו גם "מיקסים אלמנטליים" חדשים של המפיק דייוויד סינגלטון.

כדי להבין את חשיבותם של שני התקליטים הללו, יש לחזור לכאוס המוחלט שליווה את יצירתם. סוף 1969 ותחילת 1970 היו תקופה של התפרקות עבור קינג קרימזון. לאחר ההצלחה המסחררת של תקליט הבכורה, ההרכב המקורי התפרק: איאן מקדונלד ומייקל ג'יילס עזבו, וגרג לייק היה בדרכו להקים את אמרסון, לייק ופאלמר. אז "בהתעוררות של פוסידון" שהוקלט בתחילת 1970, היה תקליט שנוצר תחת לחץ, כמעט כהד לתקליט הראשון. רוברט פריפ והפזמונאי פיטר סינפילד, שנשארו לבדם, גייסו את האחים פיטר ומייקל ג'יילס כנגני אולפן ונעזרו בגרג לייק שהסכים לשיר, כדי לעמוד בהתחייבויות חוזיות. התוצאה הייתה תקליט שהזכיר במבנהו ובסגנונו את קודמו, מעין רוח רפאים של ההרכב שהיה ואיננו. "ליזארד", לעומת זאת, היה מפלצת הג'אז-רוק הקרקסית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פריפ שימש כמלחין יחיד, והוא ניצל את ההזדמנות כדי לפרק ולהרכיב מחדש את הצליל של הלהקה. עם הרכב חדש וזמני שכלל את גורדון האסקל בבס ובשירה ואנדי מקולוק בתופים, פריפ יצר יצירה מורכבת, ניסיונית וחסרת פשרות.

והמרכיב המרכזי שהפך את תקליטי 1970 לייחודיים כל כך היה הפסנתרן קית' טיפט. טיפט, דמות מפתח בסצנת הג'אז החופשי הבריטית, הוזמן כמוזיקאי אורח והזריק למוזיקה של קרימזון מנה גדושה של דיסוננס, אלתור ואוונגרד. נגינתו הפרועה דחפה את הלהקה אל מחוזות חדשים ומאתגרים. פריפ העריץ את טיפט עד כדי כך שהציע לו שותפות מלאה בניהול המוזיקלי של הלהקה, הצעה שטיפט דחה בנימוס כדי לשמור על עצמאותו.

אז ההוצאות המחודשות אינן רק שדרוג טכני; הן ניסיון לממש חזון אמנותי ישן. רוברט פריפ עצמו אמר על LIZARD: "תמיד הרגשתי שזהו תקליט שהיה גדול מדי מכדי שסטריאו יוכל להכיל אותו. אם יוצג בדרך הנכונה, אוכל לטעון שזהו תקליט הרוק הניסיוני ביותר שנוצר אי פעם".

חמישה עלים אחרונים, אינסוף מסתורין: הצצה לעולמו של ניק דרייק

ואווו... איזה מארז מדהים יצא בימים אלו על תקליט הבכורה של ניק דרייק וסופסוף אפשר גם לשמוע אותו לא רק שר אלא גם מדבר בבירור באולפן. ואוווו!

בשנת 2016, ניל סטורי, בכיר לשעבר בחברת התקליטים ISLAND, קיבל משימה חשאית ביותר: לחפור בארכיונים ולמצוא כל פיסת מידע או סרט הקלטה שקשורים לתקליט הבכורה של ניק דרייק, FIVE LEAVES LEFT. "הכל היה מאוד דיסקרטי", הוא נזכר. "לא יכולת לספר לאף אחד". הציפייה הייתה נמוכה; באותם ימים, סרטי הקלטה ישנים לרוב הוקלטו מחדש או נזרקו. להפתעתו, הוא מצא אוצר. כמעט עשור לאחר מכן, האוצר הזה רואה אור במארז חדש ומפואר, THE MAKING OF FIVE LEAVES LEFT, שכולל 30 קטעים שטרם נשמעו, ביניהם הקלטות דמו וטייקים חלופיים.

במשך עשורים, ניק דרייק הפך לדמות כמעט מיתולוגית. סיפורו הטרגי – שלושה תקליטים כושלים מסחרית, התמודדות עם דיכאון קשה ומותו ממנת יתר בגיל 26 – הפך אותו לדמות אפופת מסתורין, יותר רוח רפאים מאשר אדם בשר ודם. המארז החדש מציע הזדמנות נדירה לקלף את שכבות המיתוס ולפגוש את המוזיקאי עצמו. הקטעים הגולמיים מהאולפן חושפים לא רוח רפאים, אלא אמן צעיר, מבריק ומקסים, שעובד בקדחתנות על יצירתו.

אחותו, השחקנית גבריאל דרייק, זוכרת את הרגע שבו אחיה נכנס לחדרה ופשוט זרק את התקליט המוגמר על מיטתה. "הייתי המומה", היא מספרת. "אהבתי את התקליט הזה מהיום הראשון ששמעתי אותו". המארז מאפשר לנו לחוות מחדש, במידה מסוימת, את אותה תחושת גילוי. ההקלטות החדשות מדגישות את מה שמעריצים ותיקים ידעו תמיד: מאחורי העצב העדין עמד ארכיטקט מוזיקלי מתוחכם. הגאונות של דרייק לא נבעה רק ממלודיות יפות, אלא מבסיס טכני מורכב וייחודי. סוד הצליל שלו טמון בשימוש נרחב בכיווני גיטרה לא סטנדרטיים, שיצרו הרמוניות עשירות ומהדהדות שהיו בלתי אפשריות להשגה בגיטרה בכיוון רגיל. טכניקת הפריטה שלו הייתה מדויקת ומורכבת, ושילבה מלודיה, הרמוניה וקצב באופן סימולטני מפיל לסתות. בניגוד לתדמית של זמר הפולק הבודד, דרייק היה מעורב עמוקות בעיבודי המיתרים המפוארים של רוברט קירבי בתקליט הבכורה, והיה לו חזון ברור כיצד שיריו צריכים להישמע.

ההחלטה של עזבונו של דרייק להימנע מהוצאות מחודשות שקשורות לתאריכי יום השנה היא משמעותית. "המוזיקה של ניק היא על-זמנית", אמר סטורי. "אז למה לקשור אותה למשהו כל כך בנאלי וברור?". ואכן, דרכו של דרייק לתהילה הייתה הכל חוץ מברורה. במשך שנים תקליטיו נותרו נחלתם של יודעי חן מעטים. הפריצה הגדולה הגיעה רק בשנת 1999, 25 שנים לאחר מותו, כאשר שירו PINK MOON שימש בפרסומת למכונית פולקסווגן בארצות הברית. לפתע, המוזיקה שלו, שנוצרה בחדר שינה בלונדון, הגיעה למיליוני אנשים. המארז החדש הוא לא רק הצצה לעבר, אלא המשך של אותו תהליך גילוי איטי ומתמשך, שמוכיח שוב שהמוזיקה של ניק דרייק תמיד חיכתה בסבלנות שהעולם יתבגר מספיק כדי להבין אותה.

מבולבלים ומיוסרים: הסיפור האמיתי מאחורי הקלאסיקה של לד זפלין

אחרי עשורים של מחלוקת, נראה שהסאגה סביב אחד השירים המכוננים של לד זפלין, DAZED AND CONFUSED, הגיעה לסיומה. על פי מסמכים שהוגשו לבית המשפט ב-1 באוגוסט, גיטריסט הלהקה ג'ימי פייג' הגיע להסדר עם האמן ג'ייק הולמס, שיסיים את התביעה האחרונה בסכסוך זכויות היוצרים הממושך. התביעה החדשה הוגשה באביב האחרון, לאחר שהולמס טען כי השימוש בשיר בסרט התיעודי BECOMING LED ZEPPELIN ובהוצאות מחודשות של הקלטות חיות של להקת היארדבירדס הפר את ההסכם הקודם ביניהם. תנאי ההסדר החדש לא נחשפו, אך הוא מסיים פרשה שהפכה למקרה מבחן מפורסם בתולדות הרוק.

סיפורו של השיר הוא מסמך היסטורי מרתק, המתעד את האבולוציה המהירה של הרוק בין 1967 ל-1969. כל שלב במסעו של השיר מייצג צומת דרכים מוזיקלי חשוב. הכל התחיל בשנת 1967 עם גרסתו המקורית של ג'ייק הולמס, שהופיעה בתקליט הבכורה שלו. הגרסה הזו הייתה קטע פולק-פסיכדלי אפל ורדוף, שהתבסס על שלישיית גיטרות ללא תופים, וכלל שירה כאובה ומהלך בס יורד ומאיים שהפך לסימן ההיכר של השיר.

נקודת המפנה הגיעה באוגוסט 1967, כשהולמס חימם את להקת היארדבירדס במועדון הווילאג' ת'יאטר בניו יורק. מתופף הלהקה, ג'ים מק'ארתי, התרשם עמוקות, קנה את התקליט למחרת והשמיע אותו לחבריו. הלהקה, עם ג'ימי פייג' הצעיר בגיטרה, אימצה את השיר ושינתה אותו באופן דרמטי: הם הוסיפו תופים, חשמלו את הסאונד, ופייג' החל להשתמש בקשת של כינור בגיטרה שלו, מה שהוסיף לשיר מימד תיאטרלי ומצמרר. החברים אף שינו את שם השיר ל-I'M CONFUSED. מבולבלים?

כשהיארדבירדס התפרקו בשנת 1968, פייג' לקח איתו את העיבוד ללהקה החדשה שהקים, לד זפלין. הלהקה הקליטה את השיר לתקליט הבכורה שלה, והפכה אותו לאפוס כבד ודרמטי. רוברט פלאנט כתב מילים חדשות עם גוון בלוזי יותר, אבל כאלו שלא היו רחוקות ממש מהמקור של הולמס, והשיר התארך והפך למפלצת הופעות. כך, תוך שנתיים בלבד, שיר פולק אינטימי ממועדון בגריניץ' וילג' הפך להמנון הבי מטאל באצטדיונים ברחבי העולם. למזלו של פלאנט, בתקופת התקליט הראשון הוא לא היה יכול לקבל קרדיט כתיבה בשירים, כי היה חתום בחברת תקליטים אחרת אז. כך שהשיר נכתב רק לקרדיט של פייג'.

רק בשנת 2010, לאחר שהולמס הגיש תביעה, הושג הסדר שהוביל לשינוי הקרדיט לנוסח המפורסם: "נכתב על ידי ג'ימי פייג', בהשראת ג'ייק הולמס". הקרדיט "בהשראת" הוא פתרון משפטי, אך הוא גם חושף את יחסי הכוחות שהיו נהוגים בתעשיית המוזיקה של אותה תקופה. אמן לא מוכר יוצר רעיון מוזיקלי ייחודי, ואמן מפורסם יותר לוקח את הרעיון הזה ומפתח אותו להצלחה עולמית.

מלחמות התופים: הסכסוך הרועש שמזעזע את להקת המי

באפריל האחרון, במהלך הופעה ברויאל אלברט הול, משהו נסדק על הבמה של להקת המי. הלהקה ניגנה את השיר THE SONG IS OVER, ופתאום, הכל נעצר. מכאן, הסיפור מתפצל לשתי גרסאות סותרות, כמו שני צדדים של תקליט שרוט.

הנה גרסת הזמר, רוג'ר דלטרי: הוא טען שלא הצליח לשמוע את הסולם המוסיקלי שלו בגלל רעש התופים. הוא הסביר מאוחר יותר שהבעיה נבעה מהשימוש בתופים אלקטרוניים והגברת יתר של תדרי הבס הנמוכים באוזניות המוניטור שלו. "זה כמו להטיס מטוס בלי לראות את האופק", אמר. הוא טען שצעק על עניין תוף הבס, לא על המתופף זאק סטארקי באופן אישי.

גרסת זאק סטארקי: המתופף, בנו של רינגו סטאר, טען שהבעיה הייתה של דלטרי, שנכנס לשיר מוקדם מדי בגלל חוסר תכנון וחזרות. "מה שקרה זה שאני צדקתי ורוג'ר טעה", הוא פסק בנחרצות.

אז מה שהתחיל כתקלה על הבמה הפך במהירות לפארסה ניהולית. סטארקי פוטר. לאחר מכן, הלהקה הוציאה הודעה שהוא עזב מרצונו, אך סטארקי טען שהתבקש להסכים להודעה השקרית. כמה ימים לאחר מכן, הלהקה החזירה אותו לשורותיה, תוך שפיט טאונסנד מסביר שהיו "בעיות תקשורת". אך השקט לא נמשך זמן רב, וזמן קצר לאחר מכן, סטארקי פוטר שוב, הפעם סופית, והוחלף על ידי סקוט דבורס. טאונסנד עצמו סיכם את המצב בכנות אופיינית: "זה היה בלגן... אני, לעזאזל, לא יודע מה הסיפור".

כדי להבין את הדרמה, חייבים להבין את התפקיד הטעון של המתופף בלהקת המי. המורשת של קית' מון, המתופף המקורי, היא צל ענק שמוטל על כל מי שאוחז במקלות מאז מותו. מון לא היה רק מתופף; הוא ניגן ככלי מוביל, והכימיה האנרכית שלו עם שאר חברי הלהקה היא משהו שאי אפשר לשחזר. הקשר האישי של רינגו למון – הוא היה הסנדק שלו והעניק לו את מערכת התופים הראשונה שלו – רק מוסיף מימד טרגי לסכסוך. רינגו סטאר יצא אז לתקשורת ונחלץ לטובת בנו.

האמת המרה נאמרה על ידי דלטרי עצמו: "אתה לא יכול להחליף את קית' מון. פיט ואני שומרים על הזכות להיות להקת המי. כל השאר הם נגני סשן". הצהרה זו חשפה את ההיררכיה הפנימית של הלהקה: לא משנה כמה זמן תהיה חבר (סטארקי היה עם הלהקה קרוב ל-30 שנה!), תמיד תהיה חיצוני. אל תוך הכאוס הזה נכנס המתופף החדש, סקוט דבורס, שהיה מודע היטב לגודל המשימה. בהצהרה רגשית, הוא תיאר "צונאמי של רגשות", הודה באהבת המעריצים לסטארקי, והכיר בלחץ העצום. "בעולם שלי, אין נעליים גדולות יותר למלא", הוא כתב. "המשקל של האחריות הזו הוא עצום ואני מרגיש כל גרם ממנו".