חתול תעלול! הלא הוא קט סטיבנס

בלב המהומה של לונדון, בין הניאונים המרצדים של הווסט-אנד לבין הריח הכבד של טיגון פיז אנד צ'יפס, נולד כוכב. אבל לא סתם כוכב. הסיפור של סטיבן דמטרי ג'ורג'יו, האיש שהעולם למד להכיר כקט סטיבנס ומאוחר יותר כיוסוף אסלאם, הוא לא עוד ביוגרפיה מוזיקלית שגרתית. זהו סיפור על סתירות בלתי אפשריות: על נער שגדל מעל מסעדה רועשת והפך למשורר השקט של דור שלם; על בחור שהיה מעורב בקטטות רחוב וגניבות קטנות בבית הספר, אבל כתב את שירי האהבה העדינים ביותר; ועל אמן שחיפש שליטה אבסולוטית בכאוס של עסקי השעשועים, עד שמצא את השלווה דווקא בכניעה מוחלטת לאל.

המסע הזה, כפי שהוא משתקף מבעד לעיניהם של אלו שהיו שם באמת – המפיקים, המאהבות, המנהלים וחברי הילדות – הוא פרוע, מצחיק ולעיתים קורע לב. תשכחו מהתדמית המלוטשת. הנה הסיפור האמיתי, המלוכלך והקסום של הילד שהביט בירח.

לפני שהיה "קאט", הוא היה סטיב. הבית שלו לא היה אחוזה כפרית אלא הקומות העליונות של מסעדת "מולן רוז'" בשאפטסברי אווניו. אביו, סטברוס, היה טיפוס יווני-קפריסאי קשוח עם מצ'ואיזם ים-תיכוני מתפרץ, שנהג לצעוק על מלצריות כשהגישו יותר מדי אפונה ללקוחות. אמו, אינגריד השוודית, הייתה ההפך הגמור – רוך בתוך הכאוס.

סטיב של שנות ה-50 וה-60 לא היה הילד הרגיש שדמיינתם. חברו לספסל הלימודים, איאן וורנר, זכר אותו ואת בן דודו פול כ"אימת בית הספר". הם היו מלכי הרחוב של סוהו. בעוד שאר הילדים הסתפקו בדמי כיס עלובים, לסטיב תמיד היו מזומנים בכיס (הודות לקופה הרושמת של אבא) וגישה לעולם המבוגרים. אבא של פול ניהל מועדוני חשפנות בסוהו, ומיד אחרי הלימודים, במקום ללכת להכין שיעורי בית, החבורה הייתה יורדת למחתרת של לונדון. סטיב היה מספק לחבריו גלויות עירום שהשיג מהחנות ליד תחנת פדינגטון, וההתנהגות שלו בכיתה הייתה, בלשון המעטה, יצירתית.

וורנר נזכר במורה למתמטיקה, פליט ממזרח אירופה, שסטיב היה נוהג ללחוש מאחורי גבו "קומוניסט ארור", רק כדי לראות את המורה מאבד את עשתונותיו וצורח במבטא כבד: "למה אתה מתכוון קומוניסט?! עברתי גיהנום כדי לברוח מהם!". סטיב, בתגובה, היה עוטה על פניו הבעה של מלאך תמים. הוא היה חכם, מניפולטיבי ובעל קסם אישי שיכל להמיס קרחונים – תכונות שישרתו אותו היטב בג'ונגל של תעשיית המוזיקה.

אבל מתחת לחזות הקשוחה של נער הרחוב, משהו אחר בעבע. סטיב היה סוג של ספוג. הוא ספג הכל – את הרעש של הרחוב, את הדמויות הססגוניות, את המוזיקה. וכשהחליט שהוא רוצה להיות כוכב, שום דבר לא עמד בדרכו. הוא אפילו שינה את שמו כי בחורה אמרה לו שיש לו עיניים כמו של חתול. "אני הולך לשנות את זה," הוא אמר למפיק מייק הרסט בפגישתם הראשונה. "אל תעשה את זה!" התחנן הרסט. סטיב לא הקשיב.

הדרך לתהילה לא הייתה סלולה בכוונות טובות, אלא יותר בחוצפה ישראלית (או במקרה הזה, יוונית-קפריסאית). מייק הרסט, שהפיק את הלהיטים הראשונים של סטיב, סיפר סיפור מדהים על איך הוקלט I LOVE MY DOG. להרסט לא היה גרוש, ולסטיב בטח שלא. הרסט פנה לדיק רואו, הבכיר של חברת התקליטים "דקא" (והאיש שדחה את הביטלס), וסיפר לו סיפור כיסוי: הוא רוצה להקליט שיר פרידה לפני שהוא מהגר לאמריקה.

רואו, ג'נטלמן מהדור הישן, נתן לו שלוש שעות אולפן בחינם. בזמן הזה, הרסט וסטיב לא רק הקליטו את שיר הכיסוי המתוכנן, אלא הגניבו הקלטה של I LOVE MY DOG עם עיבוד מוזר שכלל כלי הקשה וצ'לו. כשהרסט חזר לרואו עם התוצאה והתוודה על התרמית, רואו כמעט זרק אותו מהחלון. אבל אז הוא השמיע את ההקלטה ליו"ר החברה, סר אדוארד לואיס. התגובה של סר אדוארד הייתה קצרה: "אדוני, אתה גאון". במקום בעיטה החוצה, הם קיבלו צ'ק של 5,000 פאונד וחוזה הקלטות.

אבל לא הכל היה ורוד. ההצלחה המטאורית של MATTHEW AND SON הביאה איתה גם צרות. יום אחד הטלפון במשרד צלצל. עורך דין היה על הקו. הסתבר שהלחן של אחד השירים המוקדמים היה, איך נאמר בעדינות, "מושאל" משיר הודי בשם ROSE PETAL TIME. כשסטיב עומת עם השיר המקורי, פניו החווירו. "אוי," הוא מלמל, "לא חשבתי שמישהו יגלה". המוסר של סטיב הצעיר היה פשוט: תעשה מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא נתפס. וזה עוד לפני שחברי TEARS FOR FEARS הואשמו שלקחו משיר זה שלו ל-MAD WORLD שלהם.

ב-1968, כשהוא בשיא ההצלחה של אליל נוער, העולם של קאט סטיבנס קרס. הוא חלה בשחפת. המחלה, שכמעט הרגה אותו, שלחה אותו לגלות כפויה בבית חולים לשלושה חודשים ולתקופת החלמה ארוכה לאחר מכן. זה היה הרגע שבו סטיבן ג'ורג'יו מת, והמשורר קאט סטיבנס נולד מחדש.

בבידוד של בית החולים, הרחק מהמסיבות, האלכוהול והמעריצות, סטיב נאלץ להביט פנימה. שם, מול המוות, נולדו השירים שיהפכו אותו לאגדה. כשהוא יצא משם, הוא היה אדם שונה. רזה יותר, רציני יותר, ועם זקן עבות שהפך לסימן ההיכר שלו. חברו מייק גיל, שנהג לצאת איתו למסעות הוללות פרועים במועדונים של לונדון (כולל ערב בלתי נשכח שנגמר בצרחות על תוכי מפלסטיק במועדון ה"ספיקאיזי" עד שהתוכי נשבר), גילה פתאום מולו אדם זר. הניצוץ הפראי כבה, ובמקומו הגיעה אינטנסיביות רוחנית מפחידה כמעט.

השינוי הזה הוביל אותו לחברת התקליטים "איילנד" ולמפגש גורלי עם המפיק פול סמואל-סמית'. פול זכר את הרגע שבו סטיב הגיע לדירה הקטנה של חברתו, התיישב ברגליים משוכלות על הרצפה וניגן את השירים שלימים ירכיבו את האלבום MONA BONE JAKON. "הייתי בהלם," נזכרה רוזי, אשתו לשעבר של פול. "רציתי לגעת בעור שלו, הוא היה כל כך יפה". הכימיה בין פול לסטיב הייתה מיידית. הם יצרו צליל חדש – שקט, אינטימי, כזה שגורם למאזין להרגיש כאילו סטיב יושב איתו בחדר.

אבל כדי להצליח, צריך יותר מכישרון. צריך כסף. פול ורוזי לקחו את כל חסכונותיהם וטסו לניו יורק כדי לנסות למכור את האלבום החדש. התגובות היו קרות. מנהל בכיר ב-CBS קיבל אותם תוך כדי שהוא מדבר בטלפון, הניח את התקליט, הקשיב לחצי דקה, הוריד את המחט ואמר "לא" – כל זאת מבלי להפסיק את שיחת הטלפון שלו. רק כשהגיעו ללוס אנג'לס, לחברת A&M, הקסם עבד. ג'רי מוס, הבעלים, השתגע על האלבום. החוזה נחתם, וסטיב היה בדרך לכבוש את אמריקה.

כדי לנהל קריירה בסדר גודל כזה, סטיב היה צריך מישהו מיוחד. הוא מצא את בארי קרוסט. קרוסט היה דמות צבעונית להפליא – ספר לשעבר, שחקן-ילד כושל, והומוסקסואל מוחצן בתקופה שבה זה לא היה מובן מאליו. הוא היה ההפך הגמור מהמנהלים המעונבים של הסיטי. זה כנראה היה בדיוק מה שסטיב חיפש.

המשרד של קרוסט ברחוב קרזון היה קרקס. סטיב ובארי, שניהם מזוקנים ובעלי רעמות שיער מרשימות, נראו כמו אחים. בארי הביא לקריירה של סטיב את התיאטרליות. הוא הפך את ההופעות מאירוע מוזיקלי פשוט למופע ראווה מורכב עם תאורה דרמטית, וילונות קטיפה ותזמורות נסתרות.

הסיפורים מהדרכים הם המקום שבו המיתוס של קאט סטיבנס מקבל טוויסטים מפתיעים. אלון דייויס, הגיטריסט הנאמן שהיה הצל של סטיב לאורך השנים, נזכר בסיבוב ההופעות הראשון בארה"ב. הם היו רק שניהם, עם שתי גיטרות, מנהל הופעות וטרנזיט פורד. בניו אורלינס, אחרי בדיקת סאונד, הם החליטו לשבת על פסי הרכבת ולהביט בירח. האידיליה נקטעה כשפנסים מסנוורים נדלקו ושוטרים עם מגפונים צרחו עליהם לא לזוז. הם הוצמדו למכסי המנוע של הניידות בחשד שהם "היפים מסוכנים". האמרגן המקומי נאלץ להסביר לשריף (שהיה במקרה גיסו) שאלו הם האמנים שלו. באותו ערב, כשהגיע הזמן לאסוף את הכסף (במזומן), האמרגן דחף לידיו של מנהל ההופעות שקית. השקית הייתה כבדה באופן חשוד. בפנים, לצד הדולרים, היה אקדח 38. "אתה כל כך מטומטם," אמר האמרגן, "שעדיף שתיקח את זה, אחרת לא תגיע למלון בחיים".

ככל שההצלחה גדלה, כך גדלו המוזרויות. סטיב, שתמיד היה פרפקציוניסט, הפך לאובססיבי. בסיבוב ההופעות MAJICAT ב-1976, הוא החליט לשלב במופע קוסמים וחיות. זה היה כאב ראש לוגיסטי אדיר, אבל הקהל השתגע מזה.

באחד המקרים במינכן, מנהל ההופעות גילה שהאמרגן המקומי רימה אותם בספירת הכיסאות באולם והעלים הכנסות של 5,000 דולר. כשעומת עם העובדות, האמרגן המבוהל מסר מזוודה מלאה במזומן כפיצוי. מנהל ההופעות הביא את המזוודה לסטיב במלון בפריס. סטיב, כמו ילד בחנות ממתקים, שפך את הכסף על הספה, שיחק איתו, ואז חילק אותו לשתי ערימות מאחורי גבו. "באיזה יד אתה בוחר?" הוא שאל את המנהל ההלום. המנהל בחר יד וקיבל 1,000 דולר. סטיב שמר את ה-4,000 הנותרים.

אבל מתחת לכסף ולתהילה, סטיב הלך והסתגר. הוא היה איש של שחור ולבן, בלי גוונים של אפור. הוא חיפש משמעות בכל מקום – בבודהיזם, בנומרולוגיה, בספר "אי צ'ינג". הייתה תקופה שבה האמין שלעגבניות יש נשמה ושהן צורחות כשחותכים אותן. הוא התחיל להסתובב עם מקל הליכה שמצא ביער בגרמניה, כמו נביא תנ"כי.

מערכות היחסים שלו היו מורכבות. לינדה לואיס, זמרת הליווי (ולזמן קצר גם בת זוג), סיפרה על דייטים מוזרים שהסתיימו בשיחות פילוסופיות אל תוך הלילה בחדרו, כששום דבר פיזי לא קורה. אבל כשהאשליה נסדקה, הוא יכל להיות אכזר. כשלינדה התחתנה בחשאי ולא הזמינה אותו, הוא רתח מזעם וניתק מגע.

הזעם היה מוטיב חוזר. במסיבת סיום סיבוב הופעות בניו יורק, סטיב נתן הוראה מפורשת: אף אחד לא נכנס אם הוא לא ברשימה. כשלפתע הופיע ג'ון לנון (שלא היה ברשימה), השומר בכניסה התבלבל וסירב להכניסו. כשסטיב גילה שלנון עזב בגלל זה, הוא התפרץ, שבר בקבוק שמפניה ואיים איתו על הצוות המבוהל. המתח היה בלתי נסבל.

היחסים עם בארי קרוסט, שהיו פעם כמו אחים, החלו להתפורר. כשבארי עבר ללוס אנג'לס, סטיב הרגיש נטוש. במסיבת יום הולדת משותפת לשניהם בלוס אנג'לס, אחיו של בארי העניק לסטיב מתנה "מצחיקה" – כותונת משוגעים אמיתית. סטיב לא צחק. כשהביאו את העוגה עם הנרות שלא נכבים, הוא נכווה בניסיון לכבות אותם. הוא עזב את המסיבה בזעם, יושב בלימוזינה וטוען שהמסיבה בכלל לא הייתה בשבילו. זה היה הסוף.

הסימנים לנסיגה מהעולם היו שם כל הזמן. המעריצים הרגישו את הכאב בשיריו ושלחו לו מכתבים מוזרים. מעריצה אחת מאמריקה שלחה לו בדואר כתר קוצים אמיתי, שזור מענפי צמח קוצני, כאות להזדהות עם סבלו. במשרד בלונדון הצטמררו מזה, אבל סטיב ראה בזה כנראה אישור לתחושת הקורבן שלו. לדבריו, היה זה רגע אחד בו הוא כמעט טבע בים והבטיח לאלוהים שישרת אותו כל חייו אם יצליח לצאת מזה. אז הוא הצליח להגיע אל החוף והחליט לקיים את הבטחתו.

הוא התחיל להתפלל. עובדים היו נכנסים לחדרו ומוצאים אותו כורע על שטיח תפילה. הוא התחיל לחלק עותקים של הקוראן - אחרי שקיבל עותק ראשון כשהגיע לביקור בישראל אצל אחיו, דייויד. פרינס רופרט לוונשטיין, היועץ הפיננסי המכובד של הרולינג סטונס שטיפל גם בסטיב, ניסה להציע לו פשרה: "למה שלא תלך למנזר בהר ביוון ותחשוב על זה?" הוא שאל. אבל סטיב לא חיפש פשרות. הוא שאל את רופרט מדוע המוזיקה שלו, שהביאה כל כך הרבה שמחה, נחשבת כעת לבלתי רצויה בעיני האל. התשובה, כנראה, הייתה בתוכו.

בסופו של דבר, קאט סטיבנס פשוט נעלם. ב-1979, בהופעה של דאסטי ספרינגפילד בלונדון, העובדות לשעבר שלו פגשו אותו בתא פרטי. הוא כבר היה יוסוף. "אני לא יוצא הרבה לדברים כאלה יותר," הוא מלמל במבוכה. הקסם, הטירוף, הנמרים והכסף הגדול נשארו מאחור.

הילד שהביט בירח החליט בסוף להפסיק להביט, וללכת בעקבותיו אל הצד השני, אל החושך המנחם של האנונימיות (היחסית), האמונה וגם השערוריות בדבר ארגוני טרור. מה שנשאר לנו הם השירים, והסיפורים שלו על חיים שהיו סוערים מדי מכדי להימשך לנצח.