סיפורה של להקה - קית' אמרסון ולהקת הנייס

להקת הנייס (THE NICE) הייתה להקת רוק בריטית שהוקמה בסוף שנות ה-60 ומילאה תפקיד מכריע בפיתוח הרוק המתקדם. יש כאלו שאף רואים בה את להקת הרוק המתקדם הראשונה האמיתית. הלהקה כללה הקלידן קית' אמרסון, הבסיסט/זמר לי ג'קסון, הגיטריסט דייבי או'ליסט והמתופף בריאן דייוויסון. עם זאת, כישורי נגינת הקלידים הוירטואוזיים והגישה החדשנית של קית' אמרסון הם שהפכו אותו לדמות בולטת בלהקה ולכוח המניע מאחורי המוזיקה שלה.

הנייס מילאה תפקיד מרכזי בגישור הפער בין מוסיקה קלאסית לרוק על ידי שילוב אלמנטים של הלחנה קלאסית, אלתור ועיבודים מורכבים בשיריה. השימוש של אמרסון בטכניקות פסנתר קלאסי, כמו העיבודים הנודעים שלו ליצירות קלאסיות מאת מלחינים כמו באך וצ'ייקובסקי, הבדיל את הנייס מלהקות בנות דורה ועזר להגדיר את הסאונד הייחודי שלה.

תרומתו של אמרסון ללהקה חרגה מיכולותיו הטכניות. הוא נודע גם בזכות הראוותנות והתיאטרליות שלו על הבמה, לעתים קרובות שילב אביזרים אקסטרווגנטיים ואפילו התעלל פיזית באורגן שלו במהלך ההופעות החיות. תעלולים אלה, בשילוב עם כשרונו המוזיקלי, סייעו לבסס את הנייס כמופע חי שחובה לראות.

יתר על כן, ההשפעה של הנייס התרחבה מעבר לדיסקוגרפיה שלהם. היא סללה את הדרך לתנועת הרוק המתקדם של שנות ה-70 כשהיא ממלאת תפקיד מרכזי באבולוציה של זרם זה. במאמר זה תקבלו סקירה על קריירת הלהקה, דרך תקליטיה המעניינים, הופעותיה המיוחדות וגם פרטי מידע רבים ונדירים בין לבין - כולל אפילו איזכור על ישראל של אז.

אבל רגע... איך הכרתי לראשונה את הלהקה? ובכן, זה היה בשנות השמונים. אז כבר הייתי דלוק על אמרסון, לייק ופאלמר כשנכנסתי לחנות תקליטים בתל אביב וראיתי בה את עטיפת התקליט הכפול ששמתי כתמונה המרכזית בפוסט זה. האלבום איגד שני תקליטים של הלהקה (FIVE BRIDGES) ו- ELEGY. קניתי את זה מיד, באתי הביתה ולא האמנתי לצלילים המופלאים שבקעו ממערכת הסטריאו שלי. אז הבנתי שלקית' אמרסון יש שורשים מעניינים עוד לפני ELP וניגשתי לחפור פנימה יותר.

קדימה, יוצאים לדרך עם להקת הנייס

ב-1 במרץ בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת הנייס, ששמו THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK.

אלבום זה, עם צלילי האורגן הנפלאים של קית' אמרסון, הוא אחד השורשים הראשונים הברורים ליצירת זרם הרוק המתקדם הבריטי, כשהוא טובל גם בפסיכדליה שעדיין שלטה אז באנגליה. אמרסון היה מעריץ נלהב של יצירות מאת יוהן סבסטיאן באך והיה חבר בכמה להקות, כשהזמרת האמריקנית (שפעלה אז באנגליה), פי.פי ארנולד, חיפשה להקת ליווי. היא ביקשה מאמרסון להקים לה הרכב שכזה. היה זה בשנת 1967.

אמרסון ניגש למלאכה וגייס את הבסיסט לי ג'קסון, שהיה עימו לפני כן בלהקת THE T-BONES. להרכב הצטרף הגיטריסט דייבי אוליסט והמתופף היה איאן הייג, שהוחלף לאחר מכן בבריאן דייויסון.

ארנולד כינתה את הלהקה בשם THE NAZ, אבל חברי הלהקה פחדו ששם זה, שהיה כינוי הומוריסטי לשמו של ישו הנוצרי, יעורר סערה. אז הם שינו זאת ל- THE NICE. אמרסון אף ביקש מארנולד שתאפשר לו ולחבריו ללהקה לקבל פינה בהופעתה בה יוכלו לבצע את מה שבראשם ובלעדיה. היא הסכימה והם ביצעו על הבמה קטעי רוק בשילוב מוזיקה קלאסית ואילתורים בסגנון ג'אז. השמועה על ההרכב פשטה במהירות.

אמרסון פיתח סגנון נגינה בימתי שכלל גם התעללות פיזית באורגן ההאמונד בו ניגן, כולל תקיעת סכינים בין קלידיו.

במהרה הם קיבלו החתמה בחברת התקליטים החדשה IMMEDIATE ופנו להקליט את אלבום הבכורה, באולפני אולימפיק שבלונדון. אנדרו לוג אולדהאם, נשיא חברת התקליטים והמנהל של הרולינג סטונס, ביקש להציב את מיק ג'אגר בעמדת מפיק האלבום, אך הוא ויתר על התענוג והסביר כי אינו מבין את המוזיקה הזו. בסוף אולדהאם חטף לעצמו את הקרדיט. המתופף דייויסון: "כולנו בלהקה חשבנו שאנחנו מפיקים את האלבום. אולדהאם הציע פה ושם כמה הצעות וזהו. לכן הופתענו מאד לגלות שהוא קיבל את הקרדיט בעטיפה.

אז מה יש לנו פה? האלבום נפתח במתקפה פסיכדלית עם FLOWER KING OF FLIES, שבוצע רבות אז בהופעות הלהקה. זה שיר פתיחה מרשים שמוביל בבטחה לשיר השני, שנושא את שם האלבום (שאם לא הבנתם, אמרליסט דבז'אק הוא חיבור ארבע שמות המשפחה של חברי הלהקה). זה הוא שיר שכתב אוליסט וקיבל תוספות מאמרסון. אוליסט הוא גם הזמר פה (בעוד שבשאר האלבום זה לי ג'קסון ששר). קולות הרקע הושרו על ידי ג'קסון, אמרסון ובילי ניקולס.

השיר BONNIE K מציג את הצד הרוקי יותר של החבורה, עם גיטרה אגרסיבית של אוליסט. צד א' של התקליט מסתיים באחד הקטעים שהפכו מאז מזוהים ביותר עם אמרסון. הקטע נקרא RONDO והוא עיבוד של הנייס לקטע הג'אז BLUE RONDO A LA TURK, שהלחין וביצע הפסנתרן דייב ברובק, במסגרת רביעיית הג'אז שלו. אמרסון העריץ מאד את ברובק, כשבאמצע הקטע הזה הוא גם דאג להשחיל ציטוט מהיצירה "טוקאטה ופוגה" מאת באך.

הקטע WAR AND PEACE פותח את הצד השני, שבכלל נקרא בזמן העבודה עליו בשם SILVER METER. שינוי השם בא מהצעה של אולדהאם ואמרסון ואליסט משלימים זה את זה היטב, עם כלי הנגינה שלהם, בקטע זה.

הקטע DAWN נכתב על ידי ג'קסון והיה זה אמרסון שהציע לו ללחוש את המילים במקום לשיר אותן. ג'קסון ניסה, אך לא הצליח. אמרסון לא ויתר וביקש לנסות זאת בעצמו. האלבום מסתיים בקטע המכשף והעגמומי THE CRY OF EUGENE. איזה סיום מוחץ לתקליט הוא זה!

בעיתון IT נכתב אז בביקורת על התקליט: "התקליט הזה עונה על הציפיות של כל מי שראה את הלהקה בהופעה. יש פה צליל קלאסי מובהק באורגן וגם צלילי גיטרת פאז נהדרים. המילים מעניינות ובעיקר בשיר DAWN. כמה חבל שהם לא שמו בתקליט את הביצוע שלהם לשיר SHE BELONGS TO ME, אותו הם מפליאים לעשות על הבמה".

בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו פורסם בביקורת: "כשהם דחוסים בשמונה קטעים, יש פה מהחומרים המקוריים המלהיבים ביותר ששמעתי מזה זמן רב. הקטע הבולט הוא, ללא ספק, RONDO שמצליח לעשות באופן חשמלי את מה שדייב ברובק ניסה כבר שנים לעשות - גשר בין פופ וקלאסי. שווה להאזין למוזיקה המתקדמת הזו".

במלודי מייקר נכתב אז: "התקליט מלהיב, מקורי ויצירתי. זו אחת הלהקות הטובות ביותר באנגליה והתקליט מקיים את ההבטחה שעל הבמה. החולשה שלהם נמצאת במחלקה הווקאלית. החוזקות נמצאות במילים, העיבודים, האילתורים והכישרון המוזיקלי הברור. לעיתים המוזיקה מחוספסת אך תמיד ראויה".

ב-26 ביוני בשנת 1968 חולל הקלידן הבריטי, קית' אמרסון, שערורייה כשהצית את הדגל האמריקני במהלך ביצוע הקטע AMERICA, ביחד עם להקת הנייס, ברויאל אלברט הול שבלונדון.

היה זה אירוע צדקה בו הופיעו אמנים כסמי דייויס ג'וניור וקליאו ליין. גם בריאן אוגר האורגניסט הופיע שם אך להקת הנייס נחשבה כלהקת הרוק היחידה בערב זה. ואפילו שהיא נתנה רק כמה דקות - היו אלה הדקות הזכורות ביותר שם.

לפני ביצוע הקטע AMERICA ירה הבסיסט, לי ג'קסון, שלוש יריות מאקדח להזנקת אתלטים. בשלוש היריות הוא ביקש להזכיר את הירצחם של ג'ון קנדי, בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג. הקהל הגיב מיד במחיאות כפיים. אמרסון התיישב מול העוגב המרשים והחל לנגן את צלילי הפתיחה ובזמן סולו הגיטרה של דייבי אוליסט הוא ניגש לצייר בספריי ושבלונה את דגל ארה"ב על בד גדול. לאחר מכן הוא הציב את הדגל על הבמה. ג'קסון ניתק את הכבל מגיטרת הבס שלו ושילח את צווארה בדגל שנקרע. הקהל היה בהלם.

הקלידן המשולהב רצה לשרוף את הדגל אך לא שם לב שהפיל בטעות את קופסת הגפרורים שלו על רצפת האולם. בעודו מחפש את הגפרורים הגיע לעזרתו סוציאליסט בשם וורן מיצ'ל עם מצית בידו. הדגל בער ולא היו מחיאות כפיים עם סיום הקטע. הקהל לקח את זה קשה והלהקה הוחרמה מלהופיע שוב באולם היוקרתי הזה.

לאחר הופעה שערורייתית, בה להקת הנייס שרפה את הדגל האמריקני והוחרמה לצמיתות מהרויאל אלברט הול, הגיע שלב ההסברים וההצטדקויות מצד הלהקה, כפי שפורסם, ביולי 1968, במלודי מייקר.

הגיטריסט, דייבי אוליסט: "זה לא היה דגל אמיתי. זה היה משהו שציירנו בעצמנו כדי להביע בו את דעתנו על אמריקה הפלסטית. שריפת הדבר הזה באה לסמל את התקווה לצאת אמריקה האמיתית מהבועה הזו. ביקרנו השנה באמריקה והתרשמנו מאד. לא התכוונו לשרוף את זה כמחאה אלא כתגובה. אנחנו מצטערים שהחליטו להחרים אותנו באולם ההוא, אבל אנחנו לא מודאגים מזה".

האורגניסט קית' אמרסון: "זה לא היה טריק שיווקי זול מצידנו. אם אנשים חושבים שעשינו את זה למען הגימיק, אז מרגע זה אנחנו מורידים את העניין מההופעות שלנו".

קית' אמרסון למלודי מייקר, 1968:

"להקת הנייס לא תכננה כלום כשהתחלנו. ידענו שברצוננו להתקדם מוזיקלית ותמיד שנאתי חקיינים ורציתי לפתח סגנון משלי. משהו שונה מאחרים. עם האורגן זה קשה מאד, כי כולם נמשכו בעיקר לאורגניסט הג'אז, ג'ימי סמית'. לא היה קל.

המנהל שלנו, אנדרו לוג אולדהאם, הציע שאנחנו, להקת הנייס, נכתוב חומר מקורי. לא היה הרבה ביטחון לי וללי ג'קסון (הבסיסט) לעשות זאת בהתחלה. עכשיו אנחנו מסתדרים עם זה וגם הגיטריסט שלנו, דייבי אוליסט, כותב. כרגע הרכבנו יצירה בשם ARS LONGA VITA BREVIS. אנחנו רוצים להימנע ממהלכי אקורדים שגרתיים. אני מניח שאפשר לקרוא למה שאנו עושים בכיני פופ סוריאליסטי".

אמרסון נהג אז לתקוע סכינים באורגן ההאמונד שלו ועל כך סיפר: "יכול להיות שזה היה בתת מודע, אבל זה היה למי קילמיסטר (בהמשך חבר בלהקות HAWKWIND ו- MOTORHEAD). הוא עבד כסבל הציוד של הנייס וכשהתחלתי לתקוע סכינים באורגן, הוא ניגש אליי עם שני סכיני HITLER YOUTH ואמר בקול מרוגז, 'אם אתה מתכוון להשתמש בסכין, תשתמש בסכין אמיתית'..."

בנובמבר 1968 יצא תקליטה השני של הלהקה - ARS LONGA VITA BREVIS.

בשנת 1968 החלה סצנת מוזיקת הרוק לשבור את מחסום השירים הקצרים עם מעבר ממוזיקת פופ למוזיקת רוק מתקדם עם קונספטים מורחבים. היו כמה להקות שעשו זאת קודם לכן, כמו הביטלס והמודי בלוז, אך בשנת 1968 הלהקות המתקדמות החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם. קהל המוזיקה החל לגלות סבלנות בהקשבה ולפיכך החלו להיווצר אלבומים רחבי יריעה. אחת הלהקות המובילות בפריצת העניין הזה בבריטניה הייתה להקת THE NICE, עם האורגניסט קית' אמרסון.

ב-1968 הייתה להקת הנייס להוטה להקליט אלבום המשך לאלבום הבכורה שלה, THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK והציפייה מצד הקהל והתקשורת הייתה עצומה.

הלחץ על הלהקה החל להראות את אותותיו. זה קרה ב-29 בספטמבר 1968 באולם FAIRFIELD שבקרוידון. הלהקה הופיעה שם ביחד עם הרולינג סטונס בתוכנית מיוחדת של הבי. בי. סי. הכל הלך כשורה כשלפתע צצו בעיות עם תוף הבס של בריאן דוויסון המתופף. איש הצוות הטכני רץ לבמה לתקן את הבעיה אך כשבא לרדת משם חטף אגרוף בפיו מגיטריסט הלהקה, דייוי אוליסט. הגיטריסט הסביר לאחר מכן שחשב כי האיש הטכני רקח מזימה עם המתופף נגדו. התנהגותו הפכה להיות מטרידה מאד עד כדי כך שהוא התרחק לגמרי משאר הלהקה.

הסיבה להתנהגותו התגלתה לאחר מכן. מסתבר שאוליסט נפל קורבן למזימה קונדסית אך הרסנית של דייויד קרוסבי, כשהלהקה הגיעה להופעה במועדון וויסקי א גו גו שבקליפורניה. קרוסבי טיפטף אל.אס.די לתוך כוס השתייה של אוליסט ובכך הפך אותו לאדם אחר.

אוליסט החל לאחר להופעות ולעיתים הוא אף לא הגיע כלל. חברי הלהקה החלו לכנות אותו בשם DAVY O'LATE והחלו להתרגל לנגן בלעדיו על הבמה. כמה ימים לאחר ההופעה ההיא בקרוידון החליטו קית' אמרסון, הבסיסט לי ג'קסון ודוויסון המתופף לפטרו. הם לא חיכו ופיטרו אותו בחדר ההלבשה. אוליסט לא אמר מילה והפך לעוד קורבן טראגי של שנות השישים.

אמרסון היה להוט להכניס צליל של גיטרה ללהקה והוא אף ניסה בייאושו לנגן קצת גיטרה בהופעה של הלהקה ב- WALES. אך כמה שהוא גדול כאורגניסט, יכולותיו בפריטה בגיטרה היו פחות מרשימים.

להקלטת האלבום השני, ARS LONGA VITA BREVIS, הביאה הלהקה לאולפן את הגיטריסט מלקולם לאנגסטאף וכשיצא לאור פרסם עיתון DISC AND MUSIC ECHO את ביקורתו עליו: "הלהקה הזו נמצאת בטריפ עמוק יותר באלבומה השני. טריפ של הפיכת יצירות קלאסיות לקטעי רוק. השלישיה הזו מנגנת כאן טוב יותר מאלבומה הקודם והצליל שלה מהודק יותר מאי פעם."

עם הזמן הובן לרבים כי תקליט זה הוא משורשי הרוק המתקדם הבריטי. יש כאן שירים קצרים לצד יצירה ארוכה שנושאת את שם האלבום ויש כאן להקה צעירה ורעבה ליצירתיות, עם אורגניסט מופלא, שראשו היה נתון רק ביצירה צליל יחודי וגישה מוזיקלית חפה מצורך לככב במצעדי הפזמונים.

להקת הנייס חיפשה גיטריסט אחר ועושה אודישנים. אחד הגיטריסטים הנבחנים היה סטיב האו וכך הוא סיפר בספרו: "אחרי שדיבי או'ליסט עזב, הם חיפשו גיטריסט. אחר הצהריים שביליתי לנגן איתם נשאר רענן בזכרוני. ניסינו כמה מהמנגינות שלהם בזמן שקית' ואני דיברנו על מה שאנחנו יכולים לעשות יחד, מכיוון ששנינו אהבנו את המוזיקה של אנטוניו ויואלדי. זה נראה כאילו נגזר עלינו לנגן יחד, הסכמתי להצטרף ובהמשך הלכנו לפאב ופגשנו את המנהל שלהם. הוא הוציא כסף מכיסו האחורי וחילק להם אותו בזמן שהיינו בבר. זה נראה קצת לא מקצועי. הלכתי הביתה, חשבתי על צורת ניהול זו והחלטתי שזה לא בשבילי".

להקת הנייס נותרה כשלישייה...

במרץ בשנת 1969 יצאה כתבה על להקת הנייס בעיתון המוזיקה, ביט אינסטרומנטל.

אז חברי הלהקה היו מאושרים מההזדמנות שניתנה להם לנגן במוסד האמנויות של לונדון. הבסיסט, לי ג'קסון: "ממש נהניתי מזה. הרגשתי את הקהל מתחבר אלינו לחלוטין. על הבמה התארח איתנו ג'ון האריוט, מנהיג הפרויקט INDO JAZZ FUSIONS והיה גם כנר קלאסי מצויין שניגן איתנו שם. ביצירה שלנו, ARS LONGA VITA BREVIS, הגענו למחוזות מאולתרים מעניינים ביותר".

הקלידן קית' אמרסון הוסיף: "זה יכלל היה להיות ארוע קשה. כשאתה מנגן חומר קלאסי, אתה חייב שיהיה לך קצב לעקוב אחריו, ואם אתה מפקשש פעם אחת - אתה מועד. למזלנו, זה לא קרה"

לי ג'קסון: "רצינו לתת לכל אחד בקהל כלי הקשה להצטרף אלינו. היה שם נער אחד שהאנו לידיו מרקאס. היה לו חוש קצב מדהים איתנו".

אחרי ההופעה נשאר לי ג'קסון על הבמה וענה לשאלות. ג'קסון: "בתחילה חששתי שסשן שאלות שכזה מהקהל לא יצליח להתרומם, אז ביקשתי ממייק ד'אבו, שהיה שם (והיה לשעבר הזמר בלהקת מנפרד מאן - נ.ר) שיתחיל את סבב השאלות. אז מה הוא שאלל בשאלה הראשונה? - 'מדוע הגיטריסט שלכם, דייבי אוליסט, עזב אתכם?'. פשוט נפלא".

ג'קסון הסביר לעיתון המוזיקה, מדוע לא צורף גיטריסט אחר במקום אוליסט: "חשבנו בתחילה לצרף גיטריסט, אבל לא היה לנו זמן לארגן אודישנים רציניים. היינו בתוך לוח זמנים מטורף של הופעות ולא רצינו לבטל מהן כדי לערוך אודישנים. היינו זקוקים לכסף ולא רצינו לאכזב את הקהל. ברור שחששנו לצאת כשלישייה, ללא גיטריסט, אבל הקהל קיבל אותנו כך בהתלהבות רבה. כך שעכשיו אנחנו כבר לא מחפשים גיטריסט. להקת הנייס מאלתרת כלהקת בלוז - אבל לא בלוז במובן הברור. קית' (אמרסון) פעם תיאר זאת היטב; אנחנו להקה אירופאית אז אנו מאלתרים במבנה אירופאי. אנחנו לא כושים אמריקנים כך שאנו לא יכולים לאלתר באופן שהם מרגישים. ההשפעות שלנו אירופאיות".

גם על המשכורת של הלהקה היה לו מה להגיד: "אתם ודאי חושבים שבגלל לוח ההופעות הצפוף שלנו אנחנו עשירים. זה ממש לא המקרה ויש מיליון סיבות לכך שהכסף לא מגיע אלינו. אני לא יודע לאן זה הולך. אנחנו מנסים, לפחות, לארגן לעצמנו משכורת קבועה ולהכניס את השאר לחשבון הלהקה".

לי ג'קסון, הבסיסט של להקת הנייס, לעיתון INTERNATIONAL TIMES בשנת 1969:

לי ג'קסון:"יש לנו חומרים חדשים. למעשה, מדובר בשלושה שירים חדשים שלאחד מהם עדיין אין מילים. כתבנו את המוזיקה עם חטיבת כלי נשיפה. אני חייב לגשת במהרה ולכתוב מילים לזה. הקלטנו בינתיים גרסה לשיר HANG ON TO A DREAM של טים הרדין ויש בה מקהלה שהכפלנו כמה פעמים באולפן ונשמעת ממש גדולה. גם הקלטנו מחדש שיר שיצא פעם כצד ב' של תקליטון שלנו. לא אהבנו את הגרסה המקורית, אז הקלטנו שוב כדי שזה ייכנס לאלבום".

השיר האחרון עליו דיבר ג'קסון היה AZRAEL.

ב-21 באוגוסט בשנת 1969, יצא התקליט השלישי של להקת הנייס (או 'הנחמדים' או 'היפים', אם הולכים לפי הצורה בה הלהקה תורגמה באותה שנה בעיתונות של ארצנו), שנקרא בפשטות NICE.

האלבום הזה היווה נקודת מבחן בשני אופנים: 1. האם הלהקה תצליח להפוך לכזאת שגם מוכרת אלבומים במקביל לפופולאריות הרבה בהופעות? 2. האם המנהל החדש שלה, טוני סטראטון סמית', יצליח במשימתו להעלותה שלב נוסף למעלה?

בארה"ב יצא האלבום בשם שונה מהשם הפשוט, בן המילה האחת. שם הוא נקרא EVERYTHING AS NICE AS MOTHER MAKES IT, והשם הזה שיקף את סטראטון סמית', שהיה ידוע בהשגחה האמהית והאוהבת שלו כלפי הלהקה. הוא פרץ בבכי כששמע, בשלב מאוחר יותר, כי היא מתפרקת. האלבום הזה הורכב מצד אחד אולפני וצד שני שהוקלט בהופעה חיה. כך ניסתה הלהקה להרוויח מכל העולמות.

הצד האולפני הוקלט באולפני TRIDENT שבלונדון. הקטע הפותח נקרא AZRAEL REVISITED והוא ביצוע מחודש לקטע שהלהקה הקליטה עוד כשהייתה רביעייה (עם הגיטריסט דייויד אוליסט, שפוטר לאחר מכן בגלל בעיות התנהגות שנבעו מסם שטופטף לכוס המשקה שלו, ללא ידיעתו). הקטע עם אוליסט יצא במקור בצד ב' של תקליטון.

האורגניסט, קית' אמרסון, מביא בקטע הזה שבאלבום ציטוט מיצירה של רחמנינוף שנקראת 'פרלוד בדו דיאז מינור'. במקור כתב רחמנינוף את יצירתו הזו לאחר שקרא יצירה כתובה מאת אדגר אלפן פו, בה היה מתואר כיצד אדם נקבר בחיים וחזר לחיים עם נשמתו בגלגול אחר. אמרסון החליט לכוון את הפסנתר באופן טיפה שונה (כולל הנחת נעצים על מיתרי הפסנתר) כדי ליצור סאונד לא נינוח, כיאה למקור, אבל הוא לא הצליח, אחרי הסשן הזה, לכוון את הפסנתר בחזרה למצבו הקודם. לכן התנצל על עטיפת האלבום מול להקת 'אמן קורנר', שנאלצה להשתמש בפסנתר הלא מכוון הזה בסשן שנקבע לה מיד לאחר מכן.

השיר השני באלבום הוא גרסה נהדרת של הלהקה לשירו של טים הארדין, שנקרא HANG ON TO A DREAM. הבסיסט לי ג'קסון פגש את הארדין, שנה לפני כן, כשלהקת THE NICE עסקה בסיבוב הופעות ראשון בארה"ב. ג'קסון אהב מאד את יצירותיו של הארדין ובמיוחד את השיר הזה, שראה בו את שיא היופי והפשטות. אמרסון וחברותו החליטו שהשיר ראוי ביותר לביצוע עם פסנתר ולא עם אורגן האמונד ככלי המרכזי. אך למתופף בריאן דוויסון הייתה בעיה עם הרכבת השיר. בתחילה הוא ניסה ליצור קצב עם מערכת התופים שלו אך לאחר שלא הצליח הוא נסוג לכיוון נגינה על טמבורין ומשולש בלבד. הוא עושה את זה באופן מושלם. בכלל, דוויסון הוא מבחינתי אחד ממתופפי הרוק המתקדם הטובים יותר והמוערכים פחות. עיבוד המקהלה בשיר הזה נעשה על ידי דנקן בראון, שהיה אז גם זמר וכותב שירים.

השיר השלישי נקרא DIARY OF AN EMPTY DAY והלהקה נהגה לנגן אותו, קודם להקלטתו, בהופעות בלונדון. ג'קסון כתב את מילות השיר בתקופה בה לקה ביובש יצירתי. לכן אפשר לשמוע בשיר משפטים כמו I CAN'T THINK WHAT TO SAY - MY MIND'S A BLANK TODAY. בתקופה של הקלטת האלבום הזה היה אמרסון שקוע עמוק באהבתו לג'אז. והקטע שמסיים את הצד הראשון (שנקרא FOR EXAMPLE) בהחלט משקף את זה.

חלק מהשיר הוקלט בלונדון וחלק בארה"ב ואז שני החלקים חוברו יחדיו, כשהחלק הראשון של השיר מנוגן עם סקציית כלי נשיפה בכיכובם של אלן סקידמור, ג'ו האריוט, כריס פיין וקני ווילר. יש כאן הרגשה של אווירה חיה עם נגינה נהדרת של אמרסון ושימוש יפהפה בויבראפון שעינג בצליליו תחת ידיו של דוויסון. החלק שהוקלט בניו יורק הכיל את סקציית כלי הנשיפה הזו: ג'ו ניומן, פפר אדאמס וג'ון סורמאן. יש כאן אפילו ציטוט קטן מהשיר NORWEGIAN WOOD של הביטלס ואף מהקטע AMERICA, שהיה להיט גדול (וגם שערורייתי) של THE NICE בשנת קיומה הראשונה.

הצד השני של האלבום הורכב מהקלטת הופעה של הלהקה בפילמור איסט באפריל 1969. הרעיון המקורי של הלהקה היה להוציא אלבום שלם בהופעה חיה, אך בסופו של דבר חברי הלהקה לא היו מרוצים מכל ההקלטה של ההופעה ולכן נוצר צורך להשלים עניינים עם הקלטות באולפן. הקטע שפותח את צד ב' נקרא RONDO 69 והוא ביצוע מהיר יותר לקטע הרונדו שהלהקה הקליטה קודם לכן. לטעמי הגרסה באלבום הזה טובה יותר מהגרסה המקורית של הלהקה.

ההתעללות של אמרסון באורגן ההאמונד שלו במהלך הקטע הזה גרמה לא פעם למכנסיו להיקרע. זה בגלל שהוא נהג לקפוץ כל הזמן מעל האורגן. לכן צורף לעטיפת האלבום צילום של מכתב מארה"ב לאנגליה שבו הלהקה ביקשה שישלחו לה עוד מכנסיים לאורגניסט הקופצני שלה. השיר האחרון מהצד השני היה עיבוד מתקדם לשיר SHE BELONGS TO ME של בוב דילן.

כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס, סיפר שלהקת יס רצתה סאונד גדול כמו זה שיצרה הנייס בקטע הזה.

כשהלהקה ירדה מהבמה של הפילמור לאחר ההופעה הזאת, התחושה לא הייתה טובה בקרב חבריה. אמרסון חשב שההופעה הייתה גרועה, עד שהקשיב להקלטה והבין כי טעה מאד בשיפוטו. האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי. אך ההצלחה הזו הביאה לריב גדול בין הלהקה לחברת התקליטים בה הייתה חתומה, IMMEDIATE. הריב נגרם עקב אי תשלום תמלוגים מצד החברה, כשבמקביל היה טוני סטראטון סמית' בשלבי הקמת חברת תקליטים משלו בשם CHARISMA, כשלהקת הנייס הייתה מהראשונות שהוחתמו בה.

קית' אמרסון למלודי מייקר, בשנת 1969:

"יש כרגע חייץ גדול בין להקות שמקדמות את עצמן עם סינגלים לבין להקות כמונו (הנייס - נ.ר) שעושות את זה בהופעות חיות וכך בונות לעצמן קהל. אנחנו רוצים להקליט תקליט בהופעה חיה כי זה תהליך כה מכני באולפן, ללא אווירה וללא התלהבות. אנחנו רוצים להקליט בהופעה קטעים כמו RONDO ו- SHE BELONGS TO ME, כי הם עברו שינוי מהותי מאז שהקלטנו אותם. אנו מנגנים את הטוב ביותר מול קהל. באולפן, הקהל היחיד שיש לך זה טכנאי ההקלטה".

ב-10 באוקטובר בשנת 1969 הוקלט מופע חשוב של להקת הנייס שיצא בהמשך באלבום הנהדר, FIVE BRIDGES.

בימינו זה כבר דבר שיגרתי שלהקות רוק מופיעות עם תזמורות סימפוניות אך בשנות השישים המאוחרות הצעד הזה היה בהחלט חלוצי. להקה בולטת בחלוציותה בסיפור הזה של הופעת להקה עם תזמורת הייתה DEEP PURPLE, שעלתה ב-24 בספטמבר 1969 על בימת רויאל אלברט הול הלונדוני ויצרה היסטוריה.

העבודה על המוזיקה לאלבום FIVE BRIDGES הוכנה בזמן שהלהקה שהתה בארה"ב. שם היא עבדה על הלחנים ביחד עם המנצח הקלאסי, ג'וזף אגר. היצירה FIVE BRIDGES הוזמנה מאמרסון ולהקתו לפסטיבל אמנויות בניוקאסל. הבסיסט לי ג'קסון היה יליד העיר ולכן היה ברור שהוא זה שיכתוב את המילים על העיר בעלת חמשת הגשרים מעל נהר הטיין.

אמרסון כתב את הרעיון הבסיסי ליצירה בזמן שישב במטוס. הוא הצמיד את ראשו לחלון והרגיש כי למנוע הרועד של המטוס יש קצב מיוחד שמרעיד בו את החלון אליו נצמד הקלידן. אמרסון שלף מיד שקית הקאה והחל לשרבט עליה את התווים הבסיסיים ליצירה. למחרת רץ הקלידן השאפתן לחנות תווים ורכש ספר לימוד לכתיבה תזמורתית. בכל רגע נתון ישב אמרסון בדירתו הקטנטנה עם הפסנתר וכתב את המוזיקה ליצירה.

התהליך של הכתיבה היה ארוך כי הוא לא למד לכתוב תיזמור בעבר, עד כדי כך שלא ידע אפילו מה תחום המנעד של הכלים להם הוא כותב את המוזיקה.

התוכנית הייתה לתזמר את כל היצירה להקלטה בפסטיבל הזה, אך הלהקה לא הספיקה לארגן תזמורת שלמה לבכורה בפסטיבל הזה בניוקאסל. לכן חברי הלהקה עלו לבמה בניוקאסל, בשעת חצות, כשלישייה בלבד. המילים שג'קסון הבסיסט כתב הלמו היטב את אווירת העיר והפסטיבל שבה. האקוסטיקה במקום הייתה מושלמת והקהל לא נתן ללהקה לרדת מהבמה. אמרסון זכר היטב את האקוסטיקה הטובה ובחר להקליט באותו המקום את 'תמונות בתערוכה' עם להקתו העתידית, אמרסון לייק ופאלמר.

לאחר כמה הופעות נוספות הגיעה הלהקה להופעה המיוחלת עם תזמורת באולם FAIRFIELD HALL שבקרוידון. למרות שהלהקה הייתה באותו זמן ללא חוזה הקלטה מחודש, הוחלט להקליט את ההופעה הזו. אך ההכנות להופעה הזו לא היו קלות: פסנתר הכנף שאמרסון התעקש להשתמש בו היה גדול מדי מכדי להיות על הבמה ביחד עם התזמורת. לבסוף נאלצה הלהקה לבקש אישור מיוחד להשאיר את דלתות המעלית של הציוד שלצד הבמה פתוחות, בכדי להשחיל לשם חלק מהפסנתר לאורך כל ההופעה.

להקת החימום בערב הזה הייתה קינג קרימזון. משך הופעת החימום תוכננה ל-45 דקות. בינתיים מאחורי הקלעים נראה אמרסון כשהוא מתהלך באופן עצבני למדי. הוא נראה מודאג והייתה לו סיבה טובה מאד לכך כי זמן החזרה ללהקתו עם התזמורת היה קצר מדי. הסיכון היה גדול מאד. תעריף התזמורת גם היה פי שלוש מזה של הלהקה. בנוסף, הייתה גם הוצאה נוספת של הבאת המנצח ג'וזף אגר מארה"ב לאנגליה.

רשימת השירים המקורית של המופע הראתה שהיה כאן ניסיון ליצור אווירה קלאסית יותר מאווירת מופע רוק. התזמורת פתחה לבדה את המופע בביצוע ל- SYMPHONIE FANTASTIQUE של ברליוז. לאחר מכן עלו חברי הנייס לביצוע משותף של KARELIA SUITE. לאחר מכן הגיע הביצוע המלא לחמשת הגשרים. אמרסון רץ כל הזמן בין אורגן ההאמונד לפסנתר הכנף שהוצב בצד אחר של הבמה. המופע הסתיים עם ביצוע התזמורת את TROIKA של פרוקופייב ואחרי כן הנייס ניגנו את RONDO.

המופע הסתיים. הקהל נעמד במשך חמש דקות ולא הפסיק למחוא כפיים. הנייס עלו להדרן ללא התזמורת וביצעו שוב את RONDO ואת העיבוד שלהם ל- SHE BELONGS TO ME של בוב דילן. הקהל, שהגיע למופע שהיה אמור להיות באווירה קלאסית, רקד בכל המעברים באולם והפך את המופע לאווירת רוק. כשהמופע הסתיים סופית ובהצלחה, נראה אמרסון זורח מאושר מאחורי הקלעים. עד כאן מה שקרה במופע עצמו. ועכשיו לאלבום מהמופע הזה שיצא אחרי שהלהקה למעשה התפרקה.

הצד הראשון של האלבום מורכב כולו מהיצירה FIVE BRIDGES.

החלק הראשון של היצירה הוא תזמורתי לגמרי, ללא ליווי של הלהקה. ומיד לאחר מכן אמרסון מנגן סולו פסנתר איכותי ויפהפה. לאחריו נכנסת כל להקת הנייס והשילוב הרוקי והג'אזי שלה עם התזמורת הולכים מכאן ועד סוף הצד יד ביד עם חיוך גדול ויצירתיות מופלאה. את האלבום הזה של הנייס קניתי בוויניל בסוף שנות השמונים ומאותו הרגע הבנתי שאני אוהב את הנייס יותר מאשר את אמרסון, לייק ופאלמר. היצירה הזו פשוט הממה אותי כשהקשבתי לה אז. וגם היום אני מרגיש צמרמורות של עונג עם הקשבה לצליליה.

צד ב' נפתח עם ביצוע של להקה ותזמורת לאינטרמצו מתוך KARELIA SUITE של סיבליוס. הנייס ניגנו הרבה פעמים לפני כן את היצירה בהופעות. אך כאן המימד התזמורתי מוסיף ובגדול. באמצע הקטע אפשר לשמוע את ההתעללות הקבועה של אמרסון באורגן ההאמונד L100 שלו. לא סתם קראו לו בזמנו ההנדריקס של האורגן. אולי אקט ההתעללות מיותר אך הצלילים שאמרסון מפיק מההאמונד בזמן ההתעללות נשמעים כמו גניחות של חיה פצועה שנכנעת לקלידן שמטפל בה.

אחרי כן מגיע ביצוע יפהפה של הלהקה והתזמורת ל- PATHETIQUE של צ'ייקובסקי. יש כאן סולו האמונד יפהפה של אמרסון, שמחזר את התפקידים הקלאסיים עם סאונד בשרני ומענג. הקטע הבא נקרא COUNTRY PIE והוא במקור של בוב דילן מאלבומו NASHVILLE SKYLINE. גיטרת הבס (עם המפרט) הנהדרת של ג'קסון פותחת את הקטע. אמרסון הצליח להכניס לתוך הקאבר הזה תפקידי קלידים מתוך יצירת BRANDENBURGER NO. 6 של באך. האלבום נחתם עם הקלטה אולפנית של שיר בשם ONE OF THOSE PEOPLE.

במלודי מייקר פורסמה ביקורת על הופעתן של להקות קינג קרימזון והנייס שם: "באירוע זה התוודענו לעוד נסיון של להקת הנייס לצרף אליה תזמורת סימפונית. זה היה מבדר ומהנה, אך מבחינה מוזיקלית זוהי הצלחה חלקית בלבד. קינג קרימזון ביצעה הופעה כמעט מושלמת והוכיחה כי השמועות עליה נכונות, בדבר היותה להקה חשובה ביותר. חבריה פוצצו את המקום עם 'איש המאה ה-21 הסכיצואיד', המטירו אווירה קסומה עם EPITAPH וניגנו גם יצירה ושמה TREES. לאחר עוד כמה שירים הם סיימו עם היצירה MARS, מסוויטת הכוכבים של הולסט. איאן מקדונלד המטיר מהמלוטרון שלו צלילים יחודיים, שקיבלו עוצמה גם עם מפגן האורות שהפעיל תמלילן הלהקה, פיט סינפילד.

לאחר מכן עלו חברי התזמורת הסימפונית וביצעו קטע של ברליוז, לפני ששלושת חברי להקת הנייס הצטרפו אליהם. אבל כששני העולמות ניגנו יחדיו את KARELIA, של סיבליוס, זה נשמע כאילו הם נלחמים זה בזה במקום לשתף פעולה. העניינים התחממו כשלבמה עלו כמה אנשי ג'אז לנגינת הקטע FOR EXAMPLE. אלו הם אלן סקידמור, ג'ו האריוט, כריס פיין וקני ווילר. הנייס ואנשי הג'אז הצליחו לעשות את מה שהתזמורת לא הצליחה - לעבוד ביחד."

זה לא היה אמור להיות המפגש האחרון של הנייס עם ג'וזף אגר. בפברואר 1970 פורסם בעיתון רקורד מירור: "המנצח האמריקאי, ג'וזף אגר, הזמין את הנייס להתארח במופע החגיגי שלו בלונדון, ברויאל פסטיבל הול. למופע, שיתקיים ב-6 במרץ 1970, הכינו אמרסון ואגר עיבוד משלהם לפסקול הסרט 'אודיסיאה בחלל'. הנייס גם יבצעו את יצירתם מהשנה שעברה על חמשת הגשרים".

הנה החלק הראשון מביקורת על תקליט זה בעיתון הארץ:

פינת ׳תמונות בתערוכה׳ - והפעם מפגש מיוחד.

ב-3 בנובמבר 1969 הגיע דייויד בואי לציריך על מנת להשתתף בתוכנית טלוויזיה בשם HITS A GO GO. התוכנית שודרה בשידור חי כשבואי מבצע בה ׳ליפ סינקינג׳ לשירו SPACE ODDITY.

מכיוון שקונספט התוכנית היה לדמות בית אפוף רוחות רפאים, כיאה לתוכנית שהוקדשה לליל כל הקדושים, הוחלט לעטר את ביצועו של בואי עם אדים של קרח יבש.

בתוכנית השתתפה גם להקת הנייס (עם האורגניסט קית׳ אמרסון). בואי והנייס הכירו היטב זה את זה. אמרסון והמתופף בריאן דוויסון ניגנו בשנת 1966 יחד עם בואי בהרכב בשם ׳חמישיית מארק לימאן׳.

בתמונה המצורפת אפשר לראות את בואי מג׳מג׳ם עם בסיסט להקת הנייס, לי ג׳קסון, במהלך צילומי התוכנית.

להקת הנייס מודל נובמבר 1969.

אחת מנקודות השיא בקריירה של האורגניסט קית' אמרסון התרחשה אז כשהנייס ניגנו עם התזמורת הסימפונית של לונדון באולם פיירפילד בקרוידון. קבלת הפנים הייתה, בלשון המעטה, סוערת וחלק גדול מהקרדיט להצלחה יוצאת דופן זו הגיע לאמרסון, שכתב יצירה חדשה לאירוע - FIVE BRIDGES.

אמרסון לכתב NME: "בימים אלה שבהם יש לך את כל הגישות חסרות ההיגיון האלה כמו בלפסט, שבה הפרוטסטנטים לא אוהבים את הקתולים, ואמריקה שבה הלבנים שונאים שחורים והעולם, שבו אנשים זקנים שונאים את הצעירים, מוזיקה היא התחום היחיד שבו אתה יכול להיות חופשי, או צריך להיות חופשי, לאחד את כל הכוחות יחד...

...הקהלים הקלאסיים הולכים ומתמעטים, וזה די חבל. זה בעיקר בגלל שהמלחינים מתו. אם הם היו בחיים הם היו עושים דברים שונים. סטרווינסקי שינה הרבה בעבודתו... כך גם צ'ייקובסקי. היום, יש לך את כל המוזיקאים האלו שעובדים עם תזמורות שפועלות לפי חוקי האיגוד. אין להם סיכוי לפתח יצירה וחייב להיות אלמנט חדש כדי שיצירות קלאסיות יישארו בחיים...

...אני הולך להרבה קונצרטים קלאסיים ואני מופתע איך אנשים מאזינים למוזיקה. צריך לשנות את כל זה. המוזיקה של באך כל כך קצבית, שהייתי עושה אותה ברורה יותר, עמוקה יותר. אני לא חושב שזה מעיב על היצירה בשום צורה, זה יכול ליצור עניין חדש. הרבה אנשים קנו את הביצועים שעשינו ל'קרליה' ו'ברנדנבורג' ואז קנו את ההקלטות הקלאסיות כדי להבין את המקור".

אמרסון בילה אז הרבה מזמנו בהלחנה ועיבוד, ובניגוד לשני חבריו ללהקה (הבסיסט לי ג'קסון והמתופף בריאן דביסון, הוא לא מרבה לבלות במועדונים.

על הנייס הוא אמר: "אנחנו יכולים ללכת לכל כיוון, בהיותנו להקה כל כך קטנה. הייתי רוצה לכתוב כמה יצירות גדולות יותר. אני מאוד מרוצה מסוויטת חמשת הגשרים שכתבתי".

אמרסון למד פסנתר באופן פרטי וניגש לבחינות שונות. אבל הוא הגיע לשלב שבו "אני חושב שגדלתי מעל המורה". שנתיים של עבודה בבנק לא הועילו לו, וכשהמנהל גילה שהוא מנגן עד שעות הלילה המאוחרות ומגיע לעבודה עם עיניים טרוטות, הוא העמיד לו אולטימטום - לפרוש מנגינה בלילות או מהבנק. למרבה הפלא, אמרסון המשיך לזמן מה בבנק. "זה היה די ברור שאני לא מתכוון להישאר שם. פשוט ישבתי שם וקראתי את עיתוני המוזיקה עד שהראו לי את הדלת החוצה".

הוא הקים להקה בברייטון, שאת שמה הוא סירב בעקשנות לחשוף, ורמז רק שראשי התיבות היו JBB. הזמר גארי פאר שמע אותו בפעולה והכניס אותו ללהקת הטי-בונס. "זה הרחיב את דעתי בצורה ניכרת - לנסוע, לחיות בגסות וללא אוכל במשך כמה ימים. צריך לגור בלונדון כדי להתקדם מוזיקלית, אבל אחרי הופעות שישי שלנו במועדון מארקי נהגנו לפעמים לחזור לברייטון. היינו חוזרים לביתי בארבע לפנות בוקר ומנסים בשקט מאוד להגניב את האמונד פנימה כדי לא להעיר את ההורים. חצי מהזמן היינו שיכורים וכולנו הכנסנו אצבעות לפה והלכנו עם 'ששש...'. הייתי אז בקטע של ג'אז, אז הבלוז התחיל להיות מאוד מעניין. גארי פאר כלל הרבה מוזיקת ​​ג'אז ברית'ם-אנד-בלוז שלו. פשוט אהבתי את הרעיון לנגן בטכניקת ג'אז".

לרוע המזל, ענייני כספים שחקו את העסק, ואמרסון הצטרף ללהקת VIP's. "בילינו ארבעה חודשים בהסתובבות בדרכים בגרמניה ובדרום צרפת. היה לנו מנהל הופעות גרוע וכמעט בכל הופעה נגנבו מיקרופונים, היו פורצים את הטנדר וכדומה. זו הייתה להקה מאוד אומללה".

הנייס התגבשו דרך הזמרת פאט (פי.פי) ארנולד, שהייתה צריכה להקת ליווי. אמרסון תפס את הבסיסט לי ג'קסון, שגם ניגן עם גארי פאר, והם הביאו את הגיטריסט דייב או'ליסט והמתופף איאן הייג, שהיה המתופף של כריס פארלו. שישה חודשים לאחר מכן, הם עזבו את ארנולד והלכו בכוחות עצמם. כשאיאן הייג עזב, בריאן דביסון הצטרף. אמרסון: "לא היה לנו מושג איזה סוג של סגנון הלהקה תלבש. אחד הקטעים הראשונים שעשינו היה BILLY'S BAG, של בילי פרסטון. המנגינות הקלאסיות התגנבו בהדרגה למוזיקה שלנו".

בסוף שנת 1969 החליט אמרסון שדי לו עם הנייס וברצונו לעשות עם הבסיסט-זמר, גרג לייק, מלהקת קינג קרימזון שגם התפרקה אז, להקה חדשה.

ב-27 בפברואר בשנת 1970 פורסם בעמוד הראשון של המלודי מייקר גם הדבר הבא, על ישראל:

"הפגזות בישראל לא יפחידו את להקת הנייס ולא ימנעו ממנה להגיע לישראל, במידה ותקבל הזמנה מהמנצח זובין מהטה להופיע שם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. למרות הפגזות שיש לאחרונה בישראל, הודיע מנהל הלהקה, טוני סטראטון סמית' שאם תהיה אבטחה ראויה, הם יגיעו".

באפריל של אותה שנה פורסם בלהיטון שלהקת הנייס צפויה להגיע אלינו להופעות בחודש יוני. זובין מהטה פגש את הלהקה בעת הופעתה בלוס אנג'לס ונוצר חיבור עם דיבורים למימוש פרויקט זה.

ומה בסוף? הנייס (שנקרא בזמנו בארצנו בשם "הנחמדים") לא הגיעו לישראל ואמרסון כבר היה עסוק בהקמת שלישיה חדשה (אמרסון, לייק ופאלמר).

אמרסון המשיך לקיים עם להקת הנייס הופעות שנקבעו מראש ובעיתון רקורד מירור פורסמה ביקורת על הופעה שלה, ב-7 בפברואר 1970, ושל להקת חימום (שהפכה מאד ידועה מאד) שהייתה לצידה.

"המופע האחרון של הנייס ברויאל פסטיבל הול הראה כי השלישייה הזו יצירתית ביותר. רבים טענו כי קית' אמרסון לוקח יותר מדי מהמוסיקה הקלאסית, אך הוא הראה לנו כי פס היצירה שלו רחב בהרבה מזה. הוא היה הכוכב של המופע, כשהוא לבוש בחליפת חלל נוצצת עם מגפיים תואמים וכבר מהרגע הראשון, עם לחן של ברליוז, עשה אהבה עם האורגן שלו. משם המשיכו הנייס לביצוע שיר של בוב דילן ושמו SHE BELONGS TO ME.

אז קית' גם עבר לפסנתר והבסיסט לי ג'קסון גם פצח בקול שירה. לפתע פנה קית' לסינטיסייזר המוג הענקי שהביא (ותוכנת בקפידה על ידי מייק ויקרס) והצליח להוציא ממנו צלילים שנשמעו כאילו הכלי הזה ממש מדבר. ההופעה הביאה עמה גם חוש הומור מצד חביר הלהקה. אמרסון פתח את השיר HANG ON TO A DREAM עם סולו פסנתר מ- SHINE ON HARVEST MOON כשממנו עבר לפתיחה הקלאסית הידועה שלו.

בהמשך הקטע הם אף ציטטו את SUMMERTIME של גרשווין. זה היה ביצוע נהדר ואמרסון אף השתמש בעמוד מיקרופון כדי לשפשפו על מיתרי הפסנתר וליצור כך צליל מעניין. ואז הגיע יצירתם שנקראת 'חמישה גשרים' ששילבה היטב בין הקלאסי לג'אז. וזו הפעם הראשונה בה ראיתי מתופף רוק, ובמקרה הזה בריאן דייביסון, שמשתמש במקלות מברשות. למרות קריאות מהקהל לבצע את 'רונדו' (אמרסון צעק: 'אולי ננגן לכם את SUGAR SUGAR של הארצ'יז?'), בחרו השלושה לסיים את המופע עם סוויטת קרליה. בקטע הזה השתמש ג'קסון בקשת עמה ניגן בבס שלו.

המוג חזר לפעול ואמרסון גם התעלל הפעם היטב באורגן שלו, שהפיק צלילים כמו של חיה פצועה. הקהל לא שבע ולא נרגע עד שקיבל את 'אמריקה', כשאמרסון מנגן צלילי פתיחה בעוגב של האולם ואז רץ מיד בחזרה לבמה כדי להמשיך עם האורגן שלו, בו גם תקע הפעם סכינים. למען ההשוואה, להקת יס שפתחה את המופע הזה ניסתה יותר מדי להשתמש באווירות של חושך ואור במוסיקה שלה. הלהקה הזו השתפרה מאד מאז ראיתיה בפעם האחרונה ויש לה גיטריסט נהדר ושמו פיטר באנקס, שלצערי השתמש יותר מדי בתנועות בימתיות לא הכרחיות. והשיר הפותח שלהם, I SEE YOU, התחיל טוב והמשיך להיות משעמם עם האילתורים שבו. הלהקה הזו הולכת לאיבוד מרוב שהיא מנסה".

ב-30 במרץ בשנת 1970 ניגנה להקת THE NICE, עם האורגניסט קית' אמרסון, את הופעתה האחרונה לפני פירוקה הסופי. ההופעה הייתה בפסטיבל למען השלום בברלין, גרמניה, באולם שנקרא SPORTPALAST.

להקות אחרות שהופיעו בפסטיבל היו HARDIN AND YORK, THE GREATEST SHOW ON EARTH, FREE וגם דיפ פרפל.

בשלב הזה היו היחסים בין קית' אמרסון לעוזר הטכני שלו, באז, עכורים. האחרון היה מרוסק מהידיעה על פירוק הלהקה. באותו פסטיבל נקלע באז לתקרית כשברנש מקומי סחב ממנו טמבורין. באז לא היסס וניגש לאיש כדי להלום בו. המשטרה מיהרה להגיע ומתופף הנייס, בריאן דוויסון, מיהר להכריז, "אם תרביצו לבאז, אני לא עולה לבמה". המשטרה הבינה שלא כדאי לה לעמוד מול קהל כועס בגלל ביטול הופעה ונסוגה.

כשחזרה הלהקה מגרמניה, הגיע הרגע הכואב לחלק את הציוד המשותף בין חבריה. לאחר שלא הצליחו השלושה להחליט בעניין מערכת ההגברה, לקח באז את המערכת הזו במכונית ההסעות, נסע לביתו של מנהל הלהקה, טוני סטראטון סמית', הניח את הציוד על המדרכה ועזב את המקום מבלי להסתכל לאחור.

באפריל 1971 יצא תקליטה האחרון של להקת THE NICE ושמו ELEGY. הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז ומדובר בתקליט שמביא ארבעה קטעים שלה בהופעה בפילמור איסט, בניו יורק, מדצמבר 1969.

למרות הדוקומנט הנהדר הזה של להקה בתנופה, היה ברור כי נעשה פה ניסיון לחלוב עוד כסף ממעריצי הלהקה החדשה יחסית (אמרסון, לייק ופאלמר) או מאלו שנותרו מתגעגעים ללהקת הנייס שהתפרקה בשנת 1970.

בעיתון המוזיקה SOUNDS נכתב בזמנו בביקורת: "להקות יגיעו ולהקות ילכו, אבל להקת הנייס כנראה תישאר לנצח. יום אחד כנראה ישכחו את ההקלטות האלה אבל כרגע הן מהוות תזכורת על להקה שהגיעה אז להביא משהו חדש, מוחצן ומלהיב לעולם הרוק שכרגע מחליק לשעמום. עם זאת, למרות הניצוצות שיש פה ושם בתקליט הזה - הנייס תמיד היו מלהיבים יותר מבחינה ויזואלית מאשר בתקליט".

באוגוסט 1971 קורא עיתון מלודי מייקר משפילד שאל: "כיצד קית' אמרסון עשה את צליל האורגן בלהקת הנייס, בעת הסולו באלבום ELEGY, ואיזה אורגן הוא משתמש בו כעת בלהקת ELP"? קית' אמרסון ענה לו במגזין:

"הצליל המיוחד של האורגן נוצר עם חיבור ההאמונד שלי, מדגם L100, לאפקט FUZZ. כיום אני משתמש גם באורגן האמונד מדגם C3. התחלתי לנגן בפסנתר בגיל 10 ועברתי לנגן באורגן בגיל 19. זה היה מעבר קל עבורי. למרות זאת, סגנון הנגינה בין שני הכלים שונה מאד. אני משתמש לרוב ביד שמאל כדי לנגן צלילים בודדים שיהוו קונטרה לצלילים שאני עושה ביד ימין".

הנה מה שכתב המעצב סטורם ת'ורגרסון, באחד מספריו הנדירים, על יצירת העטיפה: "ההשראה לכך הגיעה מהמוזיקה בשעת לילה מאוחרת. תקליט ששמעתי יצר במוחי אווירה מדברית. אבל המדבר היה ריק מדי והייתי חייב למלאו במשהו. והמשהו הזה הגיע במהרה בראשי עם כדורים אדומים. כמו שרשרת של כדורים מתחילת מדבר ועד סופו.

חברת התקליטים חשבה שהרעיון שלי מוזר מדי. קית' אמרסון היה עסוק מדי עם המוזיקה ופשוט אמר לנו להמשיך במעשינו. אז נסענו למדבר של מרקש. יחד עמנו שישים כדורים אדומים ולא מנופחים. כשנחתנו במרקש, היה איש שדה התעופה חשדן מאד כלפי הכדורים האלו. הוא לא האמין לנו כשניסינו להסביר לו כי הגענו לצלם אותם במדבר. הוא סבר שבאנו להבריח סחורה.

הוא ביקש מסמכים ולמזלנו עבר באותו רגע גם בפס המזוודות ציוד הצילום שלנו. הוא התרצה ושיחרר אותנו. כשהגענו למלון לא הסכימו שנאכל שם במסעדה בגלל לבושנו הזרוק, שיערנו הארוך והמחסור בחליפות ועניבות. אז הלכנו לחפש אוכל בשוק המקומי. העסקנו בחור מקומי שהביא לנו אוכל וגם הציע לנו שני קילו של 'כיף'.

בגלל שהיינו מקצוענים בתחילת דרכנו, סירבנו בנימוס. למחרת נסענו במכונית הרנו ששכרנו לקצה הסהרה. רצינו את ה-מדבר. שם היו דיונות מרהיבות. באותו יום היו עננים בשמיים וזה הלחיץ אותנו כי לוח הזמנים היה לרעתנו. למזלנו, היום שלמחרת היה נקי מעננים והשמיים היו כחולים. קמנו עם שעת השחר ונסענו שוב למדבר. הגענו לנקודה הרצויה בשעת צהריים עם כדורים מנופחים היטב בחסות חנות אופניים מקומית.

כך הגענו לנקודה עם האביזרים הנחוצים. חלק מהכדורים היו אדומים וחלקם עם פסים, למקרה ונרצה לגוון. חנינו את הרכב ופרקנו את הכדורים ממנו. עכשיו היה עלינו למצוא דיונות יפהפיות לצילום. השאלה שניקרה במוחנו היא כיצד להניח את הכדורים מבלי להשאיר עקבות מרגלינו בחול? אפילו חשבנו להביא מברשת לטשטוש. בעודנו מציבים את הכדורים החלה השמש לשקוע. שותפי, אוברי פאוואל, נשכב על החול וגילגל בזהירות כל כדור למקומו.

בסוף, אחרי שהצלחנו ליצור קו אחיד של כדורים, צילמנו במהירות לפני שהשמש נעלמה לחלוטין. אבל אז האוטו שלנו נתקע בחול, כשבאנו לעזוב. הפאניקה הייתה רבה ודמיינו כיצד עיתון מקומי יפרסם בכתבה קטנטנה על שני שלדי אדם שנתגלו. המזל בא לשחק לצידנו כשלפתע הצלחנו לצאת משם. למחרת כבר עמדנו לטוס כשלפתע גילה אוברי כי שכח בדיונה את המעיל היקר שלו ובו המפתח שלו לחדר בו שהינו בבית המלון.

המלון דרש ארבעים ליש"ט על איבוד המפתח הזה. לא היה עלינו כסף עודף. נלקחנו לתחנת המשטרה שם השוטרים דווקא היו נחמדים אלינו והביאו לנו תה. הם שיחררו אותנו במהרה אבל עכשיו היה עלינו לנסוע דרך הררית ומפחידה כדי להגיע בזמן לשדה התעופה. הבעיה שזה הותיר לנו את הברירה היחידה לנסוע את כל הדרך בשעת לילה וללא תאורה כלל. ככה זה כשאתה צעיר ולא חושב כראוי".

למעלה פה זו מודעה מהרולינג סטון 13.5.1971: המופע האחרון המוקלט של קית' אמרסון נקרא באופן נבואי בשם 'קינה'. כמו הרבה להקות סופרגרופ - גם להקת הנייס איננה עוד. למרות שהיא משכה אחריה קהל נלהב, אותו קהל היה בכמות קטנה. ההצלחה המסחרית לא רדפה אחריה. קית' אמרסון המשיך הלאה. עכשיו קהל רב מתחיל למצוא אותו. הגאונות שלו ראויה להכרה הזו.

אך הגאונות שלו אינה מופגנת טוב יותר מאשר בהקלטה האחרונה הזו עם הנייס. הלהקה מילאה את הפילמור איסט בלילה ההוא. הקינה כבר נכתבה. עם זאת, מות הצליל של הלהקה - לא נראה באופק.

פינת "מה חדש ומחודש?" ובה המלצות שלי על הוצאות מחודשות של הקלטות העבר. והפעם - הקלטת הופעה של להקת THE NICE בשבדיה, שנעשתה אי שם באוקטובר 1967 אך יצאה רק בשנת 2002.

ובכן, למי שלא מכיר את הלהקה הזו (שבארצנו קראו לה בזמנו בשם "היפים" או "הנחמדים"), היא הלהקה המצליחה הראשונה של האורגניסט קית' אמרסון, שהפליא לשלב בה ניחוחות קלאסיים וג'אז עם נגינתו המופלאה בהאמונד ובפסנתר. יש האומרים כי להקה זו אף הייתה טובה יותר מלהקת ההמשך שלו, בצורת שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו הקלטה מהופעה, שהתאריך המדויק שלה לא ידוע, שנעשתה בסשן רדיופוני בשבדיה. והתוצאה היא נהדרת, עבור מי שאוהב את הלהקה בפרט ורוק מתקדם ופסיכדלי בכלל. הנייס לא נקבעו במקור להופיע בסשן זה, כפי שנמסר לקהל הצופים באולפן והמאזינים בבית ישר מתחילת ההקלטה:

"ערב טוב. אנו מצטערים על העיכוב בזמן ההופעה", מסביר לי ג'קסון הבסיסט. "רק הגענו לכאן (לשבדיה) ולא ידענו שאנו אמורים לעשות את ההופעה הזו. זה לא הציוד שלנו פה. אנחנו נפתח בקטע של בוב דילן שנקרא SHE BELONGS TO ME". אז פוצחת הלהקה בביצוע וצלילי הגיטרה של דייוי אוליסט, שהיה אז מנהיג הלהקה, פשוט נהדרים. הוא ממש בקידמת העניין, בעוד האורגן של אמרסון נמצא יחסית מאחור. איזו פתיחה נהדרת היא זו להופעה! יחד עם אוליסט ואמרסון אלו הם הבסיסט / זמר לי ג'קסון והמתופף בריאן דייויסון.

הקלטת ההופעה הזו הינה באיכות טובה מאד, מצד אחד, אך עדיין שומרת על חיספוס מופלא שמשקף את התמונה היטב. השיר השני בהופעה הוא FLOWER KING OF FLIES המקורי שמבוצע פה עם עוצמה מבורכת. לאחר מכן מגיע הקטע SOMRERO SAM הג'אזי של רביעיית צ'ארלס לויד ואמרסון מרביץ פה סולו האמונד פשוט אדיר ובשרני. אוליסט לא נותר חייב ומשיב לו לאחר מכן בסולו חשמלי מהפנט משלו.

לאחר ביצוע נהדר זה מגיעה הנקודה החלשה בהופעה זו עם הבחירה התמוהה של הנייס לבצע את YOU KEEP ME HANGIN' ON, שהיה במקור של הסופרימס אך קיבל תנופה אדירה בזכות הביצוע הכבד של להקת ואנילה פאדג'. להקת הנייס, שאהבה לקחת קטעים של אחרים ולעשות בהם כרצונה, בחרה הפעם לנגן את הגירסה של ואנילה פאדג' כמעט ללא שינוי. זה בא דווקא לרעתה וזה הקטע שלא צץ יותר מאז באף הקלטה. כנראה ארבעת החברים החליטו שהוא לא מתאים להם והניחו אותו בצד הדרך. בהקלטה זה נשמע כאילו להקת הנייס החליטה לבצע את הקטע מבלי לערוך עליו חזרות מבעוד מועד. מה גם שג'קסון, שהוא גם הזמר המוביל בלהקה, מתבלבל פה ושם במילים והג'אם שהלהקה יצאה אליו בהמשך השיר גילה אותה ברגע של מחסור ברעיונות.

לאחר מכן מבצעת הנייס עוד שיר מקורי שלה בשם THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK. אני ממש אוהב את השיר היצירתי הזה, שהסולן בו הוא אוליסט. הביצוע מהודק ושומעים שחברי הלהקה ממש גאים בו ובצדק.

אחריו מגיעות 12 דקות עם ביצוע הקטע RONDO, שהוא הרגע של קית' אמרסון ללהטט ולהתעלל בהאמונד שלו כראוי. אמרסון לקח את הרעיון לביצוע מהקטע BLUE RONDO A LA TURK, שהפליאה לבצע רביעיית הג'אז של הפסנתרן דייב ברובק, החל מסוף שנות החמישים. אמרסון העריץ את ברובק. יש משהו נפלא בסאונד ההאמונד של אמרסון שנעלם כשהגיע לאמרסון, לייק ופאלמר. כאילו מדובר בשני אורגניסטים שונים.

מה שחשוב במיוחד בהקלטה הזו הוא התיעוד הנדיר שלה בהופעה שלמה, בימיה הראשונים (לפני צאת אלבום הבכורה) כשעוד הייתה רביעייה, לפני שאוליסט התחפף מאל.אס.די והועף ממנה. כשתהפוך הלהקה הזו לשלישיה, היא תהיה בבעלותו של אמרסון שיקח אוותה למחוזותיו, המבורכים גם כן, לטעמי, אך זה כבר מסע מוזיקלי בטעם שונה.

ההופעה הזו נמצאת על גבי דיסק רשמי וגם בשירותי סטרימינג למיניהם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.