כשהדלתות עולות באש

לפני שג'ים מוריסון הפך ל"מלך הלטאה" ולסמל מין בינלאומי, ולפני שריי מנזרק הפך לאדריכל הצליל הפסיכדלי, הם היו בסך הכל שני בוגרים של בית הספר לקולנוע ב-UCLA. אבל רגע, זה נהיה מוזר יותר. הלהקה שלימים תגדיר את שנות ה-60 התחילה למעשה כגלגול של להקת ברים סוג ב' בשם RICK AND THE RAVENS. באותם ימים, ריי מנזרק לא היה האינטלקטואל הממושקף (או הקשקשן המילולי) שאנחנו מכירים, אלא הופיע תחת השם הבימתי "ריי דניאלס הצורח". הם ניגנו במועדון מפוקפק בשם TURKEY JOINT WEST בסנטה מוניקה, מקום שהיה ידוע בריח של בירה זולה וקהל של סטודנטים שיכורים.

מוריסון, שבאותה תקופה בכלל לא חשב על קריירה מוזיקלית (הוא רצה להיות קולנוען, וסרט הגמר שלו ב-UCLA קיבל ציון נכשל מהדהד), היה עולה לפעמים לבמה כדי לעזור להם לצרוח את השיר "לואי לואי". החיבור הקוסמי קרה בחוף וניס, כשמוריסון, שחי באותה תקופה על גג של בניין נטוש ואיבד משקל רב כתוצאה מדיאטה של LSD וחוסר באוכל, שר למנזרק את המילים הראשונות של MOONLIGHT DRIVE. מנזרק, שהתרשם מהשורה "בואי נשחה אל הירח", החליט בו במקום להקים איתו להקה ולעשות מיליון דולר.

השנה היא 1965. הווייב בלוס אנג'לס מתחיל להשתנות. ג'ון דנסמור, מתופף ג'אז צעיר וממושקף, פוגש את ריי מנזרק במפגש מדיטציה טרנסנדנטלית (כן, הם חיפשו הארה ב-35 דולר). ריי, טיפוס אופטימי להחריד עם משקפיים, סיפר לו על זמר חדש שהוא פגש, בחור בשם ג'ים שלמד איתו קולנוע ב-UCLA. "הזמן עדיין לא בשל," אמר ריי, כאילו הוא חוזה בכוכבים, "אבל אני אתקשר אליך".

כשדנסמור הגיע לבסוף לחזרה הראשונה במוסך של ההורים של ריי, הוא מצא שם את מוריסון. ג'ים לא נראה כמו כוכב רוק. הוא לבש מכנסי קורדרוי חומים, חולצת טריקו חומה והיה יחף. הוא היה ביישן בצורה קיצונית. כשניסו לנגן, מוריסון שר בקושי, ממלמל אל תוך המיקרופון, לא מסתכל לאף אחד בעיניים. אבל המילים... המילים היו משהו אחר. דנסמור הוקסם.

אחד הפרטים המפתיעים ביותר בהיסטוריה של הלהקה נוגע לרובי קריגר, הגיטריסט השקט. קריגר בכלל התחיל כנגן פלמנקו. הוא הצטרף ללהקה אחרון, אחרי שמתופף הג'אז ג'ון דנסמור (שזייף תעודת זהות כדי להיכנס למועדוני ג'אז בגיל צעיר) המליץ עליו.

אבל לפני שהם יכלו לכבוש את העולם, היה מכשול קטן אחד: מלחמת וייטנאם. כל חברי הלהקה היו בגיל הגיוס, והדוד סם רצה אותם בג'ונגלים. הסיפורים על איך הם התחמקו מהגיוס הם קומדיה בפני עצמה. ריי כבר שירת בצבא בעבר ושוחרר לאחר שבלע כדור נייר כסף כדי לזייף אולקוס וטען לנטיות הומוסקסואליות. רובי קריגר, הגיטריסט שהצטרף מאוחר יותר, נעזר בפסיכיאטר ששכרה משפחתו האמידה.

דנסמור, לעומת זאת, נאלץ לאלתר. הוא הגיע ללשכת הגיוס כשהוא מסריח (לא התקלח שבוע), לבוש בסחבות, ומשחק אותה מעורער בנפשו. כשנכנס לפסיכיאטר הצבאי, הוא גרר את הכיסא לפינה, התיישב עם הפנים לקיר וסירב להסתכל על הקצין. כשהפסיכיאטר צרח עליו, דנסמור נשען קדימה, נושף עליו את הבל הפה הנוראי שלו, ולחש בדמעות תנין: "אני לא חושב שאני יכול לעמוד בזה". זה עבד. הוא קיבל פטור. ומה עם ג'ים? הוא הלך ללשכת הגיוס, חזר אחרי שעתיים, נשען בנונשלנטיות על הקיר ואמר: "קיבלתי סיווג Z". אף אחד לא ידע מה זה אומר, וג'ים מעולם לא גילה איך עשה את זה.

הם היו זקוקים לשם. מוריסון הציע "הדלתות", בהשראת ספרו של אלדוס האקסלי, "דלתות התודעה". דנסמור חשב שזה נשמע מוזר ובוטה, אבל אהב את זה. אבא שלו, לעומת זאת, חשב שזה השם הגרוע ביותר ששמע בחייו.

ההתחלה לא הייתה זוהרת. הם ניגנו במועדון עלוב בשם "לונדון פוג", מקום של ימאים ושיכורים, תמורת עשרה דולר ללילה. הקהל היה מורכב בעיקר מחשפנית בשם רונדה ליין שרקדה בכלוב תלוי מהתקרה. אבל שם, מול אולם ריק, הם פיתחו את הסגנון שלהם. שם נולדו האלתורים הארוכים.

הם פוטרו משם בסוף (אחרי שהמאבטח זרק כמה שיכורים החוצה והאשימו את הלהקה), ועברו למועדון ה"וויסקי א-גו-גו" היוקרתי יותר. שם הם חיממו להקות כמו THEM. בלילה האחרון של זמר הלהקה, ואן מוריסון, במועדון, שני המוריסונים (ג'ים וואן) עלו לבמה וביצעו יחד את GLORIA במשך עשרים דקות של שכרון חושים. ג'ים העריץ את ואן מוריסון, והם אפילו שמרו על קשר רופף אחר כך.

יום אחד, מוריסון, שכנראה היה עסוק מדי בלהיות משורר מיוסר או בחיפוש אחר הבר הקרוב, התלונן שאין להם מספיק חומרים מקוריים ואתגר את שאר החברים לכתוב שירים. קריגר הלך הביתה, וכתב את השיר הראשון בחייו. לא סתם שיר, אלא את LIGHT MY FIRE. כן, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, השיר שהפך אותם לאגדה, נכתב על ידי הגיטריסט בניסיון הכתיבה הראשון שלו אי פעם. הוא רצה לכתוב על אחד מארבעת היסודות ובחר באש. מוריסון אמנם הוסיף את הבית על "מדורה של הלוויה", אבל הקרדיט על הלהיט שהעיף את הביטלס מראש המצעד שייך לאיש הפלמנקו. באותה תקופה, הלהקה התחילה למשוך תשומת לב, וגם מעריצות. ג'ים, שהחל ללבוש מכנסי עור צמודים ללא תחתונים, הפך למגנט. דנסמור, שקינא בתשומת הלב שג'ים קיבל, החליט לגדל פאות לחיים ענקיות בניסיון נואש למשוך קצת מבטים.

אבל לא הכל היה ורוד. חברות התקליטים דחו אותם אחת אחרי השנייה. המפיק של "האמהות והאבות" שמע כמה שניות מהדמו שלהם ואמר "אין כאן כלום". חברת קולומביה החתימה אותם ואז, במעשה שפל, דנסמור גילה במקרה רשימה על שולחנו של המפיק שבה הם הופיעו תחת הכותרת "רשימת הניפוי". הם עמדו להיזרק. בסופו של דבר, חברת ELEKTRA הקטנה והאמיצה הרימה את הכפפה. בניו יורק, אחרי חתימת החוזה עם חברת התקליטים הזו, הלהקה התארחה במלון. מוריסון, שיכור כלוט, התפשט לגמרי ויצא לעמוד על אדן החלון בקומה העשירית, צורח כמו משוגע. מנזרק ודנסמור הצליחו לשדל אותו להיכנס פנימה, רק כדי לגלות שהוא השתין על השטיח. ממש אליל...

באולפן ההקלטות, המצב לא היה רגוע יותר. במהלך ההקלטות של האלבום הראשון, מוריסון לקח כמות אדירה של אסיד וריסס את כל האולפן – כולל כלי הנגינה היקרים – במטף כיבוי אש. למחרת בבוקר, הוא טען שאינו זוכר דבר. האלכוהול הפך לחלק בלתי נפרד מההופעה. מוריסון היה מגיע לחזרות והקלטות עם "חברים" חדשים – טיפוסים מפוקפקים מהרחוב, שיכורים ונרקומנים. בהקלטה אחת, הוא הביא אישה שנראתה כמו גרסה נשית של צ'ארלס מנסון, וחבריו הרימו לה את החצאית והציעו לכל דורש "להשתמש בה". דנסמור, מזועזע, רצה לעזוב את הלהקה באותו רגע.

אם כבר מדברים על LIGHT MY FIRE, השיר הזה כמעט פירק את הלהקה עוד לפני שהגיעו לשיא. בזמן שמוריסון היה בלונדון עם חברתו פמלה קורסון, שאר חברי הלהקה עשו עסקה עם חברת המכוניות "ביואיק". הם הסכימו לשנות את מילות השיר ל-COME ON BUICK LIGHT MY FIRE תמורת 75,000 דולר. כשמוריסון גילה את זה, הוא לא סתם כעס – הוא איים לפרק את הכל אם הפרסומת תשודר. העסקה בוטלה, אבל הצלקת הכלכלית נשארה.

למרות הכאוס, ההצלחה הייתה מסחררת. האלבום הראשון ומכירות הסינגל LIGHT MY FIRE הרקיעו שחקים. חברי הלהקה קיבלו אלבומי זהב. אבל יום אחד, דנסמור בחן את אלבום הזהב שלו מקרוב וגילה משהו מוזר. זה לא היה האלבום שלהם! חברת התקליטים פשוט לקחה תקליט ישן ולא קשור (כנראה של תזמורת כלשהי), ריססה אותו בספריי זהב, הדביקה את התווית של הדלתות ומסגרה אותו. עוד מיתוס התנפץ.

וזה לא היה המפגש היחיד שלהם עם עולם הפרסום. בשיר TOUCH ME, בסוף השיר, אפשר לשמוע את החבר'ה שרים את המילים STRONGER THAN DIRT. זו לא הייתה שורה פואטית עמוקה, אלא הסלוגן של חומר הניקוי "אייאקס". זאת כי מוריסון לעג ללהקה על כך שהאקורדים האחרונים של השיר נשמעו בדיוק כמו הג'ינגל של הפרסומת.

ההופעה המפורסמת בתוכנית של אד סאליבן ב-1967 זכורה בעיקר בגלל הסירוב של מוריסון לצנזר את המילה HIGHER (רמז לסמים). המפיקים ביקשו לשנות את המילים והלהקה הסכימה בנימוס בחדר ההלבשה. אבל ברגע האמת, בשידור חי מול מיליונים, מוריסון שר את המילה המקורית מבלי להניד עפעף.

מה שפחות ידוע הוא שהנקמה של סאליבן הייתה קטנונית ומיידית. לא רק שהוא סירב ללחוץ את ידם בסוף ההופעה, אלא שהמפיק הזועם צרח עליהם: "לעולם לא תופיעו במופע של אד סאליבן שוב!". התשובה של מוריסון הייתה קלאסית: "אנחנו הרגע עשינו את המופע של אד סאליבן". אגב, הלהקה שנאה את התפאורה בתוכנית, שכללה דלתות בגדלים וצבעים שונים תלויות ברקע, מה שגרם להם להרגיש שההפקה עושה צחוק מהשם שלהם (שבכלל נלקח מספרו של אלדוס האקסלי, "דלתות התודעה").

עם ההצלחה הגיע הטירוף, וג'ים מוריסון היה המנצח הראשי על התזמורת הזו. הסימנים הראשונים היו שם תמיד. עוד לפני הפרסום, כשג'ים ביקר בדירה של חברה, דנסמור מצא אותו מאיים עליה עם סכין מטבח גדולה צמודה לבטנה, רק כדי "להשתעשע". דנסמור ברח משם מבועת, מבין שהוא בלהקה עם פסיכופת, אבל שתק כי זו הייתה ההזדמנות היחידה שלו להצליח במוזיקה.

הקריירה של הדלתות הייתה רצופה בהיתקלויות עם החוק, אבל שום דבר לא השתווה לכאוס של ההופעה במיאמי במרץ 1969. האולם, שהיה למעשה האנגר מטוסים ישן ומסריח ללא מיזוג אוויר, נדחס בכמות כפולה של אנשים מהמותר. מוריסון הגיע שיכור לחלוטין אחרי שפספס טיסות ושתה כל הדרך למיאמי.

במהלך ההופעה, מוריסון עצר את המוזיקה והתחיל לצעוק על הקהל: "כולכם חבורה של אידיוטים מסריחים!". אבל הרגע הסוריאליסטי ביותר באותו ערב לא היה החשיפה-לכאורה של איבריו המוצנעים (דבר שחברי הלהקה והצוות הכחישו בתוקף שקרה), אלא הרגע שבו מישהו העלה לבמה כבש. כן, כבש חי. מוריסון החזיק את הכבש בידיו ודיבר אליו, לפני שהשליך אותו חזרה לקהל (אל דאגה, הכבש שרד).

התוצאה של הערב הזה הייתה הרסנית: צווי מעצר, ביטול סיבובי הופעות, ומשפט שנמשך 40 יום. התובע ניסה להציג את מוריסון כאיום על המוסר האמריקאי, בעוד הסנגור ניסה להסביר שזהו "תיאטרון משוגע". בסופו של דבר, מוריסון הורשע בעבירות קלות ונידון למאסר, אך מת בפריס לפני שהערעור הסתיים. רק בשנת 2010, כמעט 40 שנה לאחר מותו, העניקה לו ועדת החנינות של פלורידה חנינה רשמית – מעט מדי ומאוחר מדי.

למרות תדמית המורד הפרוע, הרקע של מוריסון היה צבאי ונוקשה להחריד. אביו, ג'ורג' סטיבן מוריסון, היה אדמירל בצי האמריקאי ואף פיקד על כוחות במהלך תקרית מפרץ טונקין המפורסמת שפתחה את מלחמת וייטנאם. כשהלהקה רק התחילה להתפרסם, מוריסון כתב בביוגרפיה הרשמית שלו תחת סעיף "משפחה": "מתים".

אביו, שלא הבין את השאיפות המוזיקליות של בנו, כתב לו מכתב שבו הפציר בו לוותר על השירה בטענה שאין לו שום כישרון. עם זאת, שנים לאחר מותו של ג'ים, האב הודה שהם טעו והתגאה בכך שבנו קבור בבית הקברות "פר לשז" בפריס, לצד ענקי תרבות כמו אוסקר ויילד ושופן. עם זאת, אין הוכחה שמוריסון אכן קבור שם. יש הטוענים שהקבר לא מכיל את גופתו.

פריס, 1975. ארבע שנים אחרי שג'ים מוריסון עזב את העולם (או כך לפחות טוענת תעודת הפטירה), עמד ג'ון דנסמור, המתופף של הלהקה, מעל הקבר בפר לשז. זה לא היה רגע של הוד והדר. המקום הריח כמו גשם, וכתובות גרפיטי גסות עיטרו את המצבות העתיקות מסביב: "ג'ים היה נרקומן", "האסיד שולט". הקבר עצמו היה מלבן בטון קטן, כמעט מעליב בפשטותו. "זה הכל?" זעק דנסמור בתוכו. "זה הסוף של השאמאן החשמלי? איך הוא בכלל נכנס לשם? הוא היה בגובה מטר שמונים!".

המיתוס של מוריסון כ"מלך הלטאה" הסקסי בבגדי עור צמודים התנפץ לרסיסים בשנים האחרונות לחייו. חברי הלהקה כינו את האלטר-אגו השיכור וההרסני שלו "ג'ימבו". ג'ימבו היה שותה כמויות בלתי נתפסות של אלכוהול. באחד הימים באולפן ההקלטות של האלבום LA WOMAN, המנהל שלהם ספר שמוריסון שתה 36 בירות במהלך חזרה אחת. הגוף של ג'ים כבר לא עמד בקצב. הוא השמין, גידל זקן עבות ונראה מבוגר בהרבה מגילו.

המפיק המיתולוגי של הלהקה, פול רוטשילד (שכונה "הדלת החמישית"), נטש את העבודה על האלבום האחרון כי לא יכל לסבול יותר את ההתנהגות של מוריסון ואת מה שכינה "מוזיקת קוקטיילים". הוא הוחלף על ידי טכנאי הסאונד ברוס בוטניק, והלהקה הקליטה את יצירת המופת שלהם בחדר החזרות המוזנח שלהם, כשהם משתמשים בשירותים בתור תא הקלטה לשירה של מוריסון (הוא אפילו הוריד את הדלת של השירותים כדי לתקשר עם הלהקה).

בהופעה בניו-אורלינס, שהתבררה כאחרונה שלהם, הוא איבד את זה לגמרי. הוא שכח את המילים, נשען על הסטנד של המיקרופון כמו איש זקן ותשוש, ובסוף ההופעה פשוט סירב לזוז. בשיחה שקטה במכונית אחרי ההופעה, חברי הלהקה הסכימו: "זה נגמר".

ג'ים מוריסון מת בגיל 27 בפריס, הצטרף ל"מועדון 27" הידוע לשמצה יחד עם ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין (שמתה כמה חודשים לפניו). כשמוריסון שמע על מותה של ג'ופלין, הוא הרים כוסית ואמר לחבריו: "אתם שותים עם מספר שלוש".

סיבת המוות הרשמית הייתה אי ספיקת לב, אך מעולם לא בוצעה נתיחה לאחר המוות, מה שהוביל לאינספור תאוריות קונספירציה. האם זו הייתה מנת יתר של הרואין (שמוריסון חשב בטעות לקוקאין)? האם הוא זייף את מותו וברח למקום רחוק? תלוי את מי שואלים. שנים לאחר מכן, כשדנסמור ביקר בקבר בפריס, הוא הרגיש את הכובד של המיתוס. הוא נזכר באחיו שלו, ג'ים דנסמור, שגם הוא התאבד כמה שנים מאוחר יותר, ב-1978. האח דקר את עצמו בסכין מטבח, מעשה אלים ומזעזע שהותיר את המתופף שבור. המוות של מוריסון והמוות של אחיו התערבבו בראשו לטרגדיה אחת גדולה על כישרון מבוזבז וכאב שלא מצא מנוח.

מה שבטוח הוא שגם לאחר מותו של מוריסון, הלהקה המשיכה לייצר דרמה. ריי מנזרק ורובי קריגר ניסו להמשיך לנגן תחת השם "הדלתות של המאה ה-21", מה שהוביל לתביעה משפטית מצד המתופף ג'ון דנסמור ומשפחתו של מוריסון. דנסמור טען שהשם והמורשת של הלהקה לא עומדים למכירה, ואף סירב להצעה של 15 מיליון דולר להשתמש בשירים של הלהקה בפרסומת לקדילאק, בטענה ש"אנשים לא צריכים לחשוב על מכוניות כשהם שומעים את BREAK ON THROUGH, אלא על שבירת מחסומים בתודעה".

ומה לגבי השמועות שמוריסון עדיין חי? ביל סידונס, המנהל שלהם שטס לפריס אחרי המוות, סיפר לחברי הלהקה סיפור שביקש לשמור בסוד: כשהגיע לדירה של פמלה בפריס, הארון היה סגור. הוא מעולם לא ראה את הגופה. פמלה הייתה היחידה (יחד עם רופא אלמוני שחתם על התעודה) שראתה אותו מת. זה הספיק כדי להצית את הדמיון של המעריצים לעשרות שנים קדימה. אבל דנסמור טען שהוא יודע את האמת. מוריסון היה שם, בקבר הקטן והמלוכלך בפריס. השאמאן הפסיק לרקוד, אבל הדלתות נשארו פתוחות לנצח.

כמו שמוריסון כתב בשיר שהפך לנבואה: "המוזיקה היא החבר היחיד שלך, עד הסוף".