כשהענק העדין מאבד גובה

ובכן... בשנת 1976 הייתה עדיין להקת ג'נטל ג'יאנט רכובה על גל הרוק המתקדם והמורכב. אבל רוח חדשה החלה לנשוב ולערער את רגליו של הענק. באותה שנה שחררה הלהקה את תקליט האולפן הפרוגרסיבי האחרון שלה, INTERVIEW. הביקורות החלו לירות חיצים ארסיים. בשנת 1977 יצא תקליט ההופעה, PLAYING THE FOOL, שהביקורת עליו בעיתון SOUNDS, בינואר 1977, נפתחה במילים: 'כן! בפעם הראשונה אפשר לשמוע את הלהקה הזו מנגנת צליל מזויף. למעשה, לא אחד אלא כמה וכמה כאלה'. מכאן קיבלה המוזיקה של הלהקה תפנית, שרבים ממעריציה לא סלחו לה עליה. המוזיקה הפכה להיות פשוטה יותר. אבל האם הייתה לענק העדין הזה ברירה אחרת כדי לשרוד?

בתקליט הבא שלה, THE MISSING PIECE, נשמעה הלהקה חסרת ביטחון. חבריה ידעו כי הקהל הרחב מעדיף שירים קצרים וישירים. שירים פשוטים. שירים בשני אקורדים. היו רבים מקהל המחנה הפרוגרסיבי שנטשו את הספינה וקפצו לספינה בעלת מפרשים מחודדים וסיכת ביטחון בחרטום. חברת התקליטים, שלא רצתה כלל רוק מתקדם אלא להיטים, דחפה את זמר הלהקה, דרק שולמן, לכתוב משהו שיתאים למשבצת הזו. הוא ניגש לפינה באולפן ההקלטות ושירבט שיר בשם הסמלי, I'M TURNING AROUND. הייאוש החל לחלחל פנימה והשירים נשמעו מבוימים בהתאם.

חברי ג'נטל ג'יאנט הבינו אז כי הם בצרות. אי אפשר היה להתעלם מלהקות כמו ג'נסיס ויס שחוו הצלחה גדולה באותה שנה. גם להקת קנזס הצליחה לעשות את המעבר למוזיקת פופ והחלה לייצר להיטים. אותה להקה אף חיממה את ג'נטל ג'יאנט אז, והאחים שולמן נאלצו לבלוע את הרוק מאחורי הקלעים כשראו כיצד הלהקה האמריקאית הזו גונבת להם את התלהבות הקהל. עיתון SOUNDS המשיך לצלוף בלהקה כשכתב בביקורתו על תקליט זה כי 'ג'נטל ג'יאנט מנסה נואשות להשיג הכרה אך כל מה שיוצא לה כרגע הוא על גבול הפתטי'. זה היה רגע איום ונורא עבור הלהקה. חברת התקליטים נשפה בעורפה, עם להבות אש ששרפו כל אפשרות ליצירה אמיתית מהלב.

'תביאו לנו להיט!' - נשמעו הקולות מעבר לקו הטלפון או בפגישות במשרדים. ג'נטל ג'יאנט הרכינו את ראשם וצעדו ליצירת תקליטם הבא כשבראשם רק דבר אחד: לספק את הסחורה בהתאם לחוזה שעליו חתמו. הסדקים המוזיקליים בתוך הלהקה החלו להיפער כשבסיסט הלהקה, ריי שולמן, החל לגלות עניין רב במוזיקת הפאנק ורצה לעשות דברים דומים.

והתוצאה הגיעה, בספטמבר 1978, בצורת תקליט ושמו GIANT FOR A DAY ('ענק ליום אחד'), אך נראה שיומו של הענק הסתיים. עיתון רולינג סטון חידד את סכיניו וחתך בברוטליות בבשר החי: "פעם ניגנה הלהקה הזו את הרוק המתקדם הטוב ביותר שיש. זו להקה שיצרה שיאים חדשים בתחום. אבל לאחרונה היא התמסחרה לחלוטין. היא מחפשת את הקהל הרחב והכסף הרב. זה ממש כואב לראות את זה. שיטת שיווק מסחרית זו היא פגיעה קשה במעריצי הלהקה. התקליט הזה הוא עוגה בפרצוף. ג'נטל ג'יאנט לא יכולה לכתוב שירים בסגנון של להקות כמו פורינר או בוסטון. השירים החדשים מציגים את הלהקה בחולשתה. לחברי הלהקה אין את היכולת להלחין מלודיות פשוטות וכובשות. תפקידי השירה נשמעים כחורים גדולים שלא מולאו. יש פה פיצוי קטן בצורת שיר לבבי בשם TAKE ME, שכתב דווקא מתופף הלהקה, ג'ון וית'רס.

אבל בסך הכול זה בזבוז מוחלט של ויניל שלא ישביע רצון כלשהו". הלהקה אף יצרה קליפים לשיר הפותח, WORDS FROM THE WISE ולשיר THANK YOU. האחרון מהשניים נשמע כבלדה חסרת חיים. בקליפ נראה קלידן הלהקה, קרי מינייר, מכווץ לגמרי. אולי בגלל שלא היה לו מה לעשות עם ידיו, שחיפשו עוד תפקיד מורכב לנגן. עטיפת התקליט שווקה כמשהו שאפשר לגזור ולהרכיב ממנו מסכה של ענק עדין ולחבוש אותה במהלך הופעה. זה נראה כגימיק זול שלא משך את הקהל, אלא משך יותר אש לכיוונה של הלהקה.

מינייר, הקלידן האשף שהיה אחראי לצלילים מרהיבים רבים ביצירותיה הגדולות של הלהקה, הפך לשחקן ספסל. בשנת 1980 הוא אף הודיע כי אין ברצונו להופיע יותר. דרק שולמן הצטרף לדעתו. בעת יציאת התקליט CIVILIAN, בשנת 1980, חיכתה לו בבית בתו בת השנה, סאלי. הוא הבין שחיי משפחה חשובים יותר מחייו כחבר בלהקה מתרסקת. שנות השמונים הותירו את הלהקה המיוחדת הזו לא רלוונטית. עם השנים, שמה של הלהקה שב ועלה כמייצג של משהו איכותי ביותר, אך בשנת 1980 לא נותרה ללהקה ברירה והיא התפרקה.