לא ברור מה קורה אצל מרווין גאי

הכל התחיל בטרגדיה. ב-20 במרץ 1970, התאספו חברים ובני משפחה בכנסיית ג'יינס יונייטד מתודיסט בפילדלפיה. הם באו להיפרד מטמי טרל, כוכבת עולה בשמי חברת MOTOWN, שמתה בגיל כה צעיר - 24. טרל לא הייתה סתם עוד זמרת; היא הייתה ה-דבר. בסתיו 1967, היא ומרווין גאי היו הצמד הלוהט ביותר בתעשייה, עם שרשרת להיטי ענק. אבל אז, בשיא ההצלחה, במהלך הופעה בקולג' בווירג'יניה היא פשוט התמוטטה על הבמה, היישר לתוך זרועותיו של גאי ההמום.

היא סבלה מכאבי ראש משתקים, והאבחנה הייתה אכזרית: גידול במוח. הרופאים גילו שמדובר בגליובלסטומה מולטיפורמה, סוג אלים במיוחד של סרטן. טרל עוד ניסתה, באומץ יוצא דופן, לחזור לאולפן אחרי הניתוח הראשון (מתוך שמונה ניתוחים קשים שעברה!), והצליחה להקליט עוד כמה להיטים עם גאי. אבל ניתוחים נוספים כבר לא יכלו להציל אותה.

בהלוויה, לפי דיווח במגזין האפרו-אמריקאי JET, רבים בקהל "בכו בגלוי". כולל גאי עצמו, שעמד לחגוג יום הולדת 31 באפריל. הקשר בינו לבין טרל היה מקצועי, ולפי רוב הדיווחים, גם אפלטוני לחלוטין. אבל עבור גאי, זו הייתה מכה אנושה. מערכת היחסים איתה הייתה אי של שפיות בתוך החיים הסוערים שלו. הוא היה לכוד בנישואים סוערים לאנה גורדי, שהייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנה, וגרוע מכך – הייתה אחותו הגדולה של הבוס שלו, המייסד השתלטן של MOTOWN, ברי גורדי. כשטרל מתה, משהו בגאי נשבר. "הרגשתי שחלק ממני מת יחד איתה", הוא הודה שנים מאוחר יותר.

כאילו הטרגדיה האישית לא הספיקה, גאי היה מזועזע גם מסיפורים שהגיעו מחזית אחרת. אחיו הצעיר, פרנקי, גויס למלחמת וייטנאם. כשפרנקי חזר הביתה אחרי שלוש שנות שירות, הוא הביא איתו סיפורי זוועה: הטבח חסר ההבחנה בשטח, הגזענות הממוסדת שחוו החיילים השחורים בתוך צבא ארצות הברית, והחזרה המוחצת לחיים האזרחיים, שם גילו החיילים השחורים שזכויות האזרח עדיין נשללות מהם בבית - ולא משנה מה הם חוו בג'ונגלים במקום זר וכה מאיים.

זה היה יותר מדי עבור מרווין. "התחלתי להעריך מחדש את כל התפיסה שלי לגבי מה שהמוזיקה שלי צריכה לומר", הוא שחזר מאוחר יותר. גאי, שבעצמו שירת שנה בחיל האוויר, הבין את גודל השעה. "הבנתי שאני חייב לשים את הפנטזיות האישיות שלי מאחוריי אם אני רוצה לכתוב שירים שיגיעו לנשמות של אנשים".

חבל ההצלה הגיע מכיוון לא צפוי. קראו לו רנאלדו 'אובי' בנסון, חבר בלהקת ה-FOUR TOPS.

במאי 1969, ה-TOPS הגיעו להופעה בסן פרנסיסקו. באותו זמן, מעבר למפרץ, בעיר ברקלי, המשטרה התעמתה באלימות עם מפגינים נגד המלחמה. בנסון, מזועזע מהמראות, שפך את הזעם והשאלות שלו למילים ולחן יחד עם אל קליבלנד, כותב שירים שכיר ב-MOTOWN. כפי שבנסון ניסח זאת שנים מאוחר יותר בראיון: "מה לעזאזל קורה פה? למה הם תוקפים את הילדים שלהם ברחובות?"

אבל שאר ה-FOUR TOPS? הם ממש לא התלהבו. הנושא היה נפיץ מדי, פוליטי מדי. הם פחדו לגעת בזה. בנסון, שלא ויתר, הציע את השיר לגאי. באופן מפתיע, מרווין, שהיה שרוי בדיכאון עמוק, היסס. הוא הסכים להקליט אותו רק אחרי שבנסון הציע לו נתח מהזכויות ואשתו, אנה, אשת עסקים ממולחת וכותבת שירים בעצמה, שמעה את הסקיצה והתעקשה שזה שיר שפשוט מושלם עבורו. גאי לקח את השיר, הרוויח ביושר את הקרדיט ככותב נוסף כשהוסיף לו מילים משלו, וחשוב מכל, העניק לו את הכותרת שחיברה את הסערה הפנימית שלו עם הייאוש של בנסון מאותו יום ב-1969: WHAT'S GOING ON.

ב-1 ביוני 1970, עשרה שבועות בלבד אחרי ההלוויה של טרל, מרווין גאי נכנס אל ה-SNAKEPIT – האולפן במרתף של משרדי MOTOWN בדטרויט, המקום שנקרא HITSVILLE USA. הוא היה נחוש. הוא התחיל להריץ את הסלילים עבור התחייה המחודשת שלו, יחד עם צוות נבחר של נגני צד מלהקת הבית המהוללת, ה-FUNK BROTHERS, שכלל בין היתר את ג'יימס ג'מרסון בבס ואלי פונטיין בסקסופון.

בפעם הראשונה בקריירה שלו, גאי הפיק את התקליט בעצמו. ההקלטות נמשכו לתוך ספטמבר. הוא גם ניגן בפסנתר וכשהיה לו חומר מוכן, הוא הציג אותו לבוס. ואז הוא יצא למלחמה. היריב? כן... הגיס שלו, ברי גורדי.

גורדי שמע את הסאונד החדש – הג'אזי, המלנכולי, הפוליטי – וחשב שהוא נופל מהכיסא אבל לא מהתרגשות. הוא פטר את התוצאה כ"דבר הגרוע ביותר ששמעתי מימיי". גורדי היה בטוח שגאי השתגע ושהתקליט הזה יהרוס את תדמית 'מכונת הלהיטים' הרומנטית שבנה לו בעמל רב. הוא סירב בתוקף להוציא את השיר. גאי, בתגובה, עשה מעשה חסר תקדים ב-MOTOWN: הוא הכריז שהוא מסרב להקליט ולו תו אחד נוסף עבור הגיס שלו עד שהשיר ייצא. נוצר קרב עיקש.

בסופו של דבר, גורדי נשבר, בעיקר בגלל לחץ ממנהלים אחרים בחברה שזיהו את הפוטנציאל. הסינגל יצא בינואר 1971, והייתה זו נקמה מתוקה ומהירה: הוא מכר 100,000 עותקים ביומו הראשון, זינק היישר למקום השני במצעד הבילבורד, וביסס את גאי בן לילה כאמן-יוצר עצמאי בתוך המערכת ההיררכית הנוקשה של MOTOWN – שווה ערך לבוב דילן או פול מקרטני בביטחון היצירתי ובעצמאות הפואטית שלו.

הרבה מהקסם של התקליט הזה נולד בטעות. פתיחת האלטו-סקסופון המלנכולית והבלתי נשכחת של אלי פונטיין? אלו היו בסך הכל ליקים שהוא ניגן כדי לחמם את האצבעות, שנקלטו במקרה בסליל ההקלטה. גאי שמע את זה וזיהה מיד שזו הזעקה המושלמת לפתוח איתה את השיר. הפתיחה הזו הפכה מאז לאיקונית. ואם ההקלטה הייתה נערכת ביום שלמחרת? מן הסתם, כל הפתיחה הייתה נשמעת אחרת לגמרי.

גם הקולות הכפולים של גאי, בסגנון 'קריאה ותגובה', היו תאונה: שני טייקים ווקאליים שונים שנוגנו בטעות יחד בפלייבק. גאי, בנו של כומר, שמע את השילוב השמימי הזה והפך אותו מיד לקונספט דרמטי, כזה שהיה נטוע עמוק בילדותו כששר בכנסייה של אביו בוושינגטון.

התקליט המלא הגיע במאי 1971. הוא היה מדהים לא פחות. הוא כלל שמונה שירים נוספים שהוקלטו בסערה, בעשרה ימים קדחתניים בלבד במרץ. מאסטרפיס! התקליט כולו היה שרוי במלנכוליית-בלוז-עירונית מתמשכת, כזו שהזכירה את את יצירת המופת המודאלית של מיילס דייויס מ-1959 ששמה KIND OF BLUE, ואת הפסגה האמנותית של הביץ' בויז מ-1966, Petעם PET SOUNDS.

אז גאי מצא דרך לתעל את יגונו על טמי טרל, את האמפתיה שלו למצוקת אחיו ואת התסכול המקצועי שלו לכדי הצהרה אמנותית, שפנתה לייאוש החברתי והרוחני שהוא ראה סוחף את העולם האמיתי, זה שהתקיים מחוץ לחומות מצופות הסוכר של MOTOWN. גאי עצמו, בכתבת שער לרולינג סטון ב-1972, היה אניגמטי כהרגלו: "מה אתם מנסים לגלות, אם אני גאון אמיתי או זיוף? אני חושב שאני זיוף. אני לא יודע, זה פשוט קרה. זה באמת קרה. זה קרה דרך אלוהות; זה היה אלוהי".

שנים עברו מאז מותו הטרגי של גאי באפריל 1984 (הוא נורה למוות על ידי אביו במהלך ויכוח משפחתי, יום אחד בלבד לפני יום הולדתו ה-45). והתקליט הזה? שיר הנושא שלו? הם רק הגבירו את כוחם.

גאי לא היה לבד במרד הזה שלו. באותה שנה, 1970, כשהוא רב עם גורדי, ילד הפלא לשעבר של MOTOWN, סטיבי וונדר, חגג יום הולדת 21. הוא ניצל את התאריך כדי להכריז שהחוזה המקורי שלו ב-MOTOWN בטל (זה היה בעיקר תרגיל למשא ומתן מחדש), ולקח שליטה אמנותית מלאה על התקליט הבא שלו. גם וונדר וגם גאי היו הילדים של גורדי והם פתאום ענו לו וירדו מפס הייצור.

האמת היא שגאי מעולם לא היה מרדן טבעי. הוא נולד כמרווין פנץ גאי ג'וניור ב-2 באפריל 1939, וגדל בבית סוער, נתון לגחמות האלימות של אביו הכומר. המפלט היחיד שלו היה שירה בכנסייה. הוא התחיל כמתופף סשנים בדטרויט לפני שגורדי החתים אותו ב-1961. (הוא הוסיף את האות E לשם משפחתו, בין השאר בהשראת סם קוק, גם כדי להתרחק מאביו וגם כדי למנוע בדיחות הומופוביות על המילה GAY). הלהיטים התחילו לזרום מ-1962, אבל הוא נשאר פרפורמר חסר ביטחון וביישן להחריד. הבסיסט מייקל הנדרסון, שראה אותו בהופעה בשנות ה-60, אמר: "הוא היה כל כך ביישן על הבמה, הוא נראה כאילו הוא מפחד לעלות לשם".

ג'ק אשפורד, נגן כלי ההקשה, זכר את גאי באולפן כ"רגוע אך החלטי". "מרווין היה אחד מהחבר'ה", אמר אשפורד, "הוא היה שמח, מדליק ג'וינט פה, מעביר אותו לשם". גאי שמר על הווייב הזה במיקס של שיר הנושא, כשהביא לאולפן שני חברים מקבוצת הפוטבול דטרויט ליונס, לם בארני ומל פאר, כדי שידברו ויעשו קולות רקע של מסיבת רחוב.

הוא גם השתמש בנגנים שהם לא היו רגילים אליהם, כמו המתופף צ'ט פורסט, "בחור לבן שניגן בהרבה מועדונים". הוא שכר את סקסופוניסט ה-R&B הוותיק וויילד ביל מור כדי לנגן ב-MERCY MERCY ME. גאי ניגן את רוב הפסנתר בעצמו. ואחרי שהמיקס נחשב גמור בדטרויט, הוא לא ספר אף אחד, לקח את הסלילים ללוס אנג'לס והמשיך למקסס בעצמו. הוא ראה בעיניו חזון.

התקליט הצליח היטב אבל לא היה סיבוב הופעות. גאי חזר להתבודדות שלו. ההופעה היחידה באורך מלא שבה ביצע את החומר הייתה אירוע צדקה בוושינגטון D.C במאי 1972. הוא כמעט ביטל אותה. "לא באמת רציתי לעשות את ההופעה הזו", הוא אמר לוושינגטון פוסט. "אמא שלי המשיכה להתקשר ולשאול אם אעשה את זה בשבילה. אמהות הן כאלה".

הסצנה האחרונה בסיפור הזה היא סוריאליסטית. מאי 1983. גאי מתראיין בחדר המלון שלו. הוא לבש חלוק קטיפה כחול והיה מוקף בצבא קטן של שומרי ראש ועוזרים. כשנשאל אם לתקליט המצליח שלו מהעבר עדיין יש משמעות עבורו, הוא ענה בנהמה מנומנמת: "לא ממש. אני מרגיש קצת אדיש לגבי העולם. אני לא חושב שהשיר הזה עשה כל כך הרבה טוב".

הוא הודה במאבק הפנימי התמידי בין הקדוש לחילוני: "אני לא קדוש של אף אחד, אבל בכנות, הייתי רוצה להיות". הוא גם דיבר במרירות על גזענות בתעשייה: "מוזיקת SOUL? אנחנו עושים את המוזיקה, ונראה שאחרים קוצרים את הפירות". באותו זמן גאי חי בבלגיה כגולה מס, התאושש משימוש כבד בסמים ועזב סופית את MOTOWN אחרי 20 שנה סוערות. "אם לומר את האמת", אמר גאי, "אין לי בית. אני לא מרגיש שאני שייך לכאן – או לכל מקום אחר. זה לא מפריע לי. זו התגלות שהיא מאוד חיובית וטובה עבורי לדעת. אני פשוט כאן כדי לעשות עבודה, ובתקווה אקבל את הגמול שלי בגלגול הבא שלי. אהפוך לכל כך טהור עד שאוכל לשרוף את עצמי מבלי למצמץ. בגלגול הבא שלי, אני לא חושב שאהיה בעסקי המוסיקה". שנה לאחר מכן, הוא כבר היה מת.