לאן נעלם רוד אוונס? הזמר הראשון של דיפ פרפל

כדי להבין את הסיפור, בואו אקח אתכם קצת לאחור...

שנות השישים והשבעים, תקופה מהפכנית במוזיקה, הולידו אינספור להקות רוק מקוריות שכבשו את העולם בצלילים חדשניים וריגשו מיליוני מעריצים. אך לצד היצירה המופלאה, צמחה תופעה אפלה ומכוערת: להקות מזויפות שניסו לנצל את תמימותם של חובבי הרוק, והציעו להם הופעות מתחזות תחת מסווה של הדבר האמיתי. התרמית הזו, בסופו של דבר, עלתה להן ביוקר. אנו נחשוף כאן כמה מהסיפורים הללו.

הגיבור הראשון בסיפורנו הוא הזמר רוד אוונס. הוא נולד כרודריק אוונס ב-19 בינואר 1947 באדינבורו, סקוטלנד, ובילה את ילדותו בסלאו, בקינגהאמשייר, אנגליה. מצעירותו, המוזיקה הייתה כל עולמו. עוד לפני שהגיע לגיל עשרים, אוונס כבר עמד בראשן של להקות מקומיות שונות, מלטש את יכולותיו הווקאליות בסצנת הרוק הבריטית התוססת של אמצע שנות ה-60. בין ניסיונותיו המוזיקליים המוקדמים ניתן למנות תקופה עם להקה בשם THE HORIZONS.

שיתוף פעולה משמעותי יותר התקיים עם המתופף איאן פייס בלהקה שנקראה THE MAZE, אשר נודעה קודם לכן בשם MI5. קשר זה הוכח כקריטי, שכן אוונס ופייס מצאו עצמם עד מהרה בחוד החנית של להקה שעתידה להטביע חותם נצחי על דפי ההיסטוריה של הרוק, החל משנת 1968.

הקמתה של DEEP PURPLE הייתה תוצר של כישרון ושאיפה. הרעיון הראשוני ללהקה חדשה, שנקראה במקור ROUNDABOUT, הגיע מהמתופף לשעבר של להקת THE SEARCHERS, כריס קרטיס, אשר גייס את הקלידן ג'ון לורד והגיטריסט ריצ'י בלקמור. אולם, קרטיס נטש את הפרויקט זמן קצר לאחר מכן. ההרכב שעתיד היה להפוך לגרסה הראשונה של DEEP PURPLE, המכונה MK I, התגבש במרץ 1968 עם הצטרפותם של רוד אוונס כסולן, איאן פייס על התופים וניק סימפר על הבס.

לדברי סימפר, אוונס הבטיח את מקומו לאחר תהליך אודישנים קפדני, בו "עשרות" זמרים התמודדו על התפקיד. רגע מכונן שביסס את מעמדו היה הרעיון המבריק של אוונס לעבד מחדש את הלהיט HELP של הביטלס כבלדה איטית. הצעה יצירתית זו לא רק הרשימה את חבריו לעתיד ללהקה, אלא גם מצאה את דרכה לתקליט הבכורה שלהם. תקליט הבכורה של הלהקה, SHADES OF DEEP PURPLE, הוקלט תוך שלושה ימים בלבד במאי 1968. דרק לורנס, חבר ותיק של בלקמור, הפיק את האלבום. תפקידו היה בחלקו לנהל את זמן האולפן, במיוחד לרסן את נטיות הסולו של בלקמור ולורד. לורנס גם הורה לסימפר להשתמש במפרט, מה שהשפיע על צליל הבס שלו. ההקלטה המהירה התאפשרה מכיוון שהלהקה ערכה חזרות מקיפות על החומר במהלך שלושת החודשים שלהם בדיבס הול ובסיבוב ההופעות האחרון שלה בדנמרק. האלבום כולו עלה 1,500 ליש"ט בלבד לממן זמן אולפן. הלהקה צולמה בתאורה אפלולית, לבושה בבגדים בסגנון אדוארדיאני מבוטיק האופנה הלונדוני "מיסטר פיש". ג'ון לורד הודה שהם חשבו שהם נראים "מגניבים להפליא", אם כי אחרים חשבו שהם "נראים כמו אידיוטים". העטיפות האמריקאיות והבריטיות השתמשו באותה תמונה אך באופן ויזואלי שונה.

התקליט כלל שילוב של יצירות מקוריות וגרסאות כיסוי שעברו עיבוד יצירתי, הספוגים בסגנון רוק פסיכדלי ופרוגרסיב רוק מוקדם. בעוד שהתקליט התקשה להתרומם במצעדי המכירות בבריטניה, שם ספג ביקורות על היותו אמריקאי מדי או "VANILLA FUDGE לעניים", הוא זכה להצלחה ניכרת בארצות הברית. הצלחה זו נבעה בעיקר מהסינגל HUSH, שהיה גרסת כיסוי לשיר של ג'ו סאות'.

תקליטם השני, THE BOOK OF TALIESYN, שיצא גם הוא ב-1968 (וב-1969 בבריטניה), המשיך בקו דומה, תוך שהוא משלב חומרים מקוריים עם גרסאות כיסוי שאפתניות. התקליט השלישי והאחרון של ההרכב הראשון יצא ביוני 1969 בארצות הברית ומאוחר יותר בבריטניה. לרוד אוונס היה סגנון שירה ייחודי באותם ימים, עם גוון קלאסי שהתאים היטב למוזיקת הרוק והפופ של סוף שנות ה-60. קולו השתלב ביעילות עם האלמנטים הפסיכדליים, ריפי הגיטרה הכבדים וסולואי האורגן הדומיננטיים שאפיינו את הצליל המוקדם של DEEP PURPLE. הוא לא היה צרחן גבוה בסגנון רוברט פלאנט, או כפי שהיה מאוחר יותר מחליפו, איאן גילן. כוחו טמון היה בהגשה מלודית יותר. מעבר לשירתו, אוונס תרם גם לכתיבת השירים במהלך כהונתו. ניק סימפר שיבח מאוחר יותר את מילותיו של אוונס כעולות על טקסטים רבים שהגיעו בהרכבים מאוחרים יותר של DEEP PURPLE. בשנת 1969 יצא תקליטון נוסף ואחרון עם אוונס כסולן – "אמרטה". היה זה שיר על בחורה ששיחקה אז במחזמר HAIR באנגליה. השיר לא זכה להצלחה מסחרית.

עד קיץ 1969, התקבלה החלטה על ידי ריצ'י בלקמור, ג'ון לורד ואיאן פייס לשנות את הכיוון המוזיקלי של הלהקה. הם חשו שסגנון הפופ הווקאלי של אוונס לא יתאים לצליל הרוק הכבד יותר אליו שאפו, צליל שצבר תאוצה בקרב להקות כמו לד זפלין. בלקמור הצהיר במפורש, "רק כאשר לד זפלין הגיעו, היה לנו כיוון". הגשתו החלקה והמלודית יותר של אוונס נתפסה כמגבלה בדרך לנתיב מוזיקלי חדש ואגרסיבי יותר זה. גורם נוסף שתרם לכך היה רצונו של אוונס עצמו לעבור לארצות הברית לצמיתות בעקבות אישה בה התאהב.

הפיטורים נוהלו בצורה לא אלגנטית. עד מאי 1969, לורד ובלקמור הסכימו על הצורך בשינוי בהרכב והבטיחו את הסכמתו של פייס. הם זיהו את איאן גילן מלהקת EPISODE SIX כסולן החדש. גילן, בתורו, הביא את שותפו לכתיבת השירים והבסיסט של להקתו, רוג'ר גלובר, כדי להחליף את ניק סימפר. אוונס וסימפר לא היו מודעים לפיטוריהם הממשמשים ובאים למשך תקופה. בזמן שהתכוננו להקליט את הסינגל HALLELUJAH, סימפר ואוונס קיבלו לכאורה זמני אולפן שגויים, כדי שניתן יהיה להקליט את השיר עם גילן וגלובר. כאשר אוונס וסימפר הגיעו, נאמר להם שהשיר כבר הושלם. ההופעה האחרונה של להקת DEEP PURPLE בהשתתפות אוונס וסימפר התקיימה במועדון טופ רנק בקארדיף, ויילס, ב-4 ביולי 1969. השניים קיבלו משכורת של שלושה חודשים ובחירה בין תמלוגים עתידיים משלושת התקליטים הראשונים או תשלום חד פעמי; אוונס בחר בתמלוגים, החלטה שהיו לה השלכות עתידיות עמוקות.

אוונס בלע את הרוק וטס לארה"ב, תקליטון סולו ראשון שהוציא (HARD TO BE WITHOUT YOU) נכשל כשלון חרוץ ובשנת 1971 הקים להקת רוק בשם CAPTAIN BEYOND. להקה זו התפרקה במהרה, אחרי שני תקליטים.

ההרכב קפטן ביונד היה אדיר. בראשו עמד רוד אוונס, ולצידו יוצאי להקת איירון באטרפליי – לארי "ריינו" ריינהרדט בגיטרה ולי דורמן בבס, יחד עם המתופף העוצמתי בובי קאלדוול, שבעברו ניגן מאחורי ג'וני ווינטר. הקלידן לואי גולד היה חלק מההתארגנות הראשונית, אך פרש עוד בטרם הונצח קולו בתקליט הבכורה של הלהקה. השאיפה המוזיקלית של החבורה המוכשרת הזו הייתה הרקיעה שחקים: ליצור צליל רוק כבד מתוחכם ועוצמתי, כזה שישלב מבנים פרוגרסיביים נועזים, מורכבויות ג'אז-פיוז'ן מהפנטות ואווירת רוק חלל מסתורית.

ההרכב המבטיח חתם חוזה עם חברת התקליטים קפריקורן רקורדס, המזוהה בעיקר עם ענקיות רוק דרומי כמו להקת האחים אולמן. על פי הדיווחים, הקשר הגורלי הזה התאפשר בזכות המלצה חמה לא אחר מאשר דוואן אולמן האגדי. אולם, כאן החלה הדרמה להתפתח: הציפייה של קפריקורן לסאונד שיתיישר עם קו הרוק הדרומי המוכר שלהם התנגשה חזיתית עם השאיפות הפרוגרסיביות והניסיוניות של קפטן ביונד. חוסר ההתאמה המהותי הזה יצר קרע, שהוביל לאדישות מצד חברת התקליטים, היעדר תמיכה קריטית בסיבובי הופעות חיוניים, וכתוצאה מכך, מיעוט הופעות חיות שגדע את הפוטנציאל העצום.

למרות הקשיים, תקליט הבכורה של קפטן ביונד הפך עם השנים לקלאסיקה בלתי מעורערת, יהלום נצחי בפנתאון הרוק. אחריו הגיע התקליט השני, SUFFICIENTLY BREATHLESS, אך הדרך להקלטתו הייתה רצופה מהמורות וזעזועים. התקופה שקדמה להקלטות ובמהלכן התאפיינה בחוסר יציבות מטלטל. המתופף בובי קאלדוול עזב את הלהקה, מה שהוביל לשרשרת מתופפים מחליפים, ביניהם בריאן גלסקוק, לשעבר מלהקת כרמן, ולאחריו מרטי רודריגז. להרכב הצטרפו גם גיל גרסיה בקונגס וריס ווינאנס בקלידים, שינוי ששיקף מעבר לצליל עשיר יותר בכלי הקשה עם נגיעות לטיניות בחלק מהקטעים.

אך המתח באולפן ההקלטות הלך וגאה. צצו בעיות קשות עם המפיק שנבחר מטעם חברת התקליטים, ג'ורג'יו גומלסקי, אשר הביע חוסר שביעות רצון מתפקודו של גלסקוק, מה שהוביל לעזיבתו של המתופף. נוסף על כך, ריחפו באוויר חששות כבדים לגבי איכות אולפן ההקלטות עצמו, ותחושה כללית שהמתופף החדש, מרטי רודריגז, אינו משתווה לרמתו של קאלדוול הפנומנלי. הלחץ המצטבר הפך לבלתי נסבל עבור הסולן רוד אוונס, שבנקודה קריטית בתחילת או אמצע 1973, נשבר, עזב במפתיע וללא הודעה מוקדמת, וטס חזרה לביתו בלוס אנג'לס. בסופו של דבר, לאחר מאמצי שכנוע, הוא חזר להשלים את הקלטות השירה לתקליט.

הופעתו האחרונה של אוונס עם קפטן ביונד התקיימה בערב השנה החדשה, ה-31 בדצמבר 1973. מיד לאחר מכן, הוא פרש פעם נוספת מתעשיית המוזיקה הסוערת, ונעלם מהעין הציבורית. הפסקה זו נמשכה עד לחזרתו הכושלת והטראגית למוזיקה בשנת 1980. ובזמן שקפטן ביונד התמודדה עם כל הדרמות והזעזועים הפנימיים, להקתו לשעבר של אוונס, דיפ פרפל, נסקה לגבהים פנומנליים והפכה לאחת הלהקות הגדולות בעולם.

לאחר פרישתו, פנה אוונס לדרך חדשה לחלוטין. הוא רכש הכשרה רפואית פורמלית והשיג בהצלחה תואר ברפואה, ולאחר מכן עבד במחלקת טיפול נשימתי בבית חולים בקליפורניה, אם כי היו שמועות עקשניות שטענו כי עבד בכלל כנהג אמבולנס. הוא נותר הרחק מאור הזרקורים עד שנת 1980, אז פותה לחזור, לזמן קצר ובאופן קטסטרופלי, אל תעשיית המוזיקה שכה אהב ונטש. באותה שנה גורלית, 1980, דיפ פרפל כבר לא הייתה פעילה, אך אוסף משיריה, שנקרא DEEPEST PURPLE, כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי – וזאת, באופן אירוני, מבלי לכלול ולו שיר אחד בביצועו של אוונס. הסיפור של קפטן ביונד נותר תזכורת כואבת לפוטנציאל שלא מומש, ולגאונות מוזיקלית שאבדה בנבכי התעשייה.

בעוד ענקי הרוק של פעם היו טרודים בענייניהם, פרצה לתודעה תופעה מכוערת של להקות מתחזות שניסו לגנוב את תהילתם.

דמיינו את התקופה: הגיטריסט ריצ'י בלקמור והבסיסט רוג'ר גלובר היו שקועים עד צוואר בפרויקט המשותף שלהם, להקת ריינבאו. במקביל, הסולן הכריזמטי איאן גילאן פרץ קדימה עם להקה הנושאת בגאון את שם משפחתו. ומי עוד היו עסוקים עד מעל הראש? הזמר דייויד קוברדייל, הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס, כולם חלק אינטגרלי מלהקת WHITESNAKE. אפילו ניק סימפר, הבסיסט המקורי של דיפ פרפל, לא נח והוציא תקליט שני עם הרכבו FANDANGO. אך לא הכול היה זוהר: הבסיסט גלן יוז נאבק באותה עת בהתמכרות קשה לקוקאין, ובטרגדיה רודפת טרגדיה. הגיטריסט וחברו הקרוב, טומי בולין, שהחליף את בלקמור בשנת 1975, כבר מצא את מותו הטראגי כתוצאה משימוש בסמים. ושנת 1980 סימנה עבור רוד אוונס, הסולן המקורי, כניסה להרפתקה מפוקפקת, כזו שתשאיר צלקות עמוקות.

בקליפורניה הגדולה, פגש אוונס את הגיטריסט טוני פלין והאורגניסט ג'ף אמרי. השניים, שהתגלו כנחשים מוזיקליים ממולחים, שלחצו עליו להקים מחדש את דיפ פרפל. אך אל תטעו, לא הייתה זו תחיית המתים לה קיוו המעריצים! פלין ואמרי היו מקצוענים בהקמת להקות מזויפות, כשהם כבר מחזיקים ברזומה מפוקפק ניסיון להקים להקה מתחזה תחת השם STEPPENWOLF, מהלך שנקטע באיבו רק בזכות התערבותו המהירה של סולן הלהקה המקורי, ג'ון קיי.

פרשת דיפ פרפל המזויפת אינה מקרה בודד בשמי הרוק! תופעת הלהקות המתחזות כבר עלתה לכותרות פעמים רבות. קחו לדוגמה את סאגת להקת הזומביס – האמיתיים מול המזויפים. באפריל 1969, במדור המכתבים FROM YOU TO US בעיתון NME (מדור שהיווה השראה לשירם של הביטלס FROM ME TO YOU), נכתב בזעם על ידי קורא נזעם: "כל הכבוד לרוד ארג'נט על כתישת הלהקה שמעזה לקרוא לעצמה הזומביס. ללהקה ההיא מגיעה כל חשיפה רעה שהיא בגלל גניבת השם הפתטית שלה. ובנוגע לזומביס המקורית, הלא הגיע הזמן שאחת הלהקות הבריטיות הטובות יותר תתאחד?".

חקירה בארכיון העיתונות חושפת את דבריו הנחרצים של רוד ארג'נט עצמו, שהציתו את מכתבו של הקורא: "כחבר להקת הזומביס לשעבר שלא הופיע מזה שנה, חשוב לי להגיד לכם שהלהקה שמופיעה עכשיו באנגליה תחת השם הזה, אין לה שום קשר אלינו. ברצוני גם להזכיר לחברים שבה, שהחברה העסקית 'זומביס בע"מ' עדיין מקבלת כסף מתמלוגים ושעדיין יש לנו להיט בארה"ב בשם TIME OF THE SEASON. כך שזה אומר שהלהקה שלנו עדיין קיימת. במטרה להגן על הציבור ועל אמרגנים מפני התרמית הזו, אנו מתכוונים לטפל בזה באופן משפטי".

אז מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה? הסיפור רק מסתבך! אריק ברדן, סולנה הבלתי נשכח של להקת THE ANIMALS, רתח כולו מזעם כשנודע לו על קיומה של להקת האנימלס הפועלת בלעדיו. זעמו היה כה גדול, עד כי הצטייד במחבט בייסבול ונסע לאחת מהופעות הלהקה המזויפת, נחוש להלום בו על ראשו של מישהו ממנה. במקביל, כריס ווייט, הבסיסט המקורי של הזומביס, כבר ישב עם עורכי דינו לדון באפשרות הגשת תביעה נגד מתחזיהם. ואם לא די בכך, גם המפיק האגדי דון קירשנר, האיש מאחורי הפרויקט המוזיקלי המצויר בשם הארצ'יז, מצא עצמו נאלץ לתבוע את להקת הארצ'יז המתחזה!

חשוב להדגיש: שלושת המוזיקאים שהוזכרו אכן התכוננו לתבוע, אך לא את חבריהם המקוריים ללהקות, אלא הרכבים עם אנשים אלמוניים לחלוטין שעלו על גל החיקוי והחלו להופיע תוך שימוש במותגים של הלהקות הידועות וללא קבלת אישור.

הפרטים על הזומביס המזויפים רק מוסיפים שמן למדורה: המתחזים כלל לא היו בריטים וניסו לדבר ולשיר במבטא בריטי כושל, אותו שכחו לעיתים. כריס ווייט חשף בזמנו את ממדי ההונאה: "לוקחים כסף מהמעריצים שלנו וגוררים את המוניטין שלנו למטה. הם גם מנסים לקחת כסף מקולומביה רקורדס, החברה בה הקלטנו. היה להם את החוצפה להתקשר למשרדי חברת התקליטים בדאלאס ולבקש 1,000 דולר עבור פרסום. הם נדחו, אבל הם לא נרתעו מלהמשיך באותו שם". ב-21 באוקטובר 1969 הופיעו ה"זומבים" בוויסקי או גו גו בלוס אנג'לס. "אנשים התקשרו אליי מכל עבר", אמר ווייט, "סיפרו לי כמה הם היו גרועים. זה היה נבזי".

אז מאחורי שלוש להקות רוק מזויפות אלה עמדה, כך מתברר, חברת הפקות אחת בשם DELTA PRODUCTIONS שמשרדיה פעלו במישיגן. אותה חברה ערכה סבב טלפונים לעיירות קטנות, שהיו פחות מעודכנות בסצנת הרוק, וסיפרה להן על האפשרות של הבאת הלהקות האלה, שלטענתה המפוברקת חזרו לעבוד שוב לאחר שהתפרקו. תעשיית הזיופים נחשפת במלוא כיעורה!

המפיק סקוט ג'ונסון היה אחד מני רבים שנפלו קורבן לתרמית מתוחכמת, כשניסה להביא את להקת האנימלס האגדית להופעה במינסוטה. ג'ונסון, שהיה רגיל לשלם סכומים שנעו בין 300 ל-400 דולר עבור הופעות, מצא את עצמו מוציא מכיסו סכום אסטרונומי של 2,000 דולר, רק בגלל השם הנוצץ – האנימלס. כתוצאה מכך, נאלץ להעלות את מחירי הכרטיסים כמעט פי שניים מהמחיר המקובל, והקהל, ששילם במיטב כספו, הגיע לאולם בציפייה דרוכה למופע בלתי נשכח. גם שדרן הרדיו המקומי, דון בלו, נכח באירוע ותיאר פיאסקו של ממש: "המתופף שאמור היה להופיע פשוט הבריז", סיפר בלו, "וההרכב שעלה לבמה השתמש במתופף מחליף שהיה, בלשון המעטה, מחורבן. הם ניגנו את SKY PILOT, וכשהשיר הסתיים, המתופף פשוט המשיך לתופף כאילו כלום! שאר חברי הלהקה ההמומים לא ידעו מה לעשות, אז הם חזרו לנגן איתו את השיר מחדש עד לסיומו המביך. להקת החימום, PEPPER FOG, הייתה טובה מהם לאין שיעור".

אך זה לא הכול: חברי האנימלס המזויפים לא הסתפקו בהופעות כושלות. הם נהגו להגיע לאולפני רדיו, להשמיע תקליטים של הלהקה המקורית באוויר, ולנסות לחקות במבטא מגוחך את המבטא הבריטי האופייני. כאילו לא די בכך, תמונות הפרסום לסיבוב ההופעות כללו צילומים של חברי הלהקה המקורית, וחלקן אף היו תמונות ישנות שצולמו חמש שנים קודם לכן – הונאה צורבת לכל דבר ועניין.

הסיפור הזה היה יותר מדי עבור אריק ברדן, סולן האנימלס המקורי. באותה תקופה הוא הופיע עם להקתו WAR, אך נחרד לגלות שהקהל החל להדיר רגליו מהופעותיו. רבים חשבו, בטעות טראגית, שהוא זה שעמד על הבמה בהופעות המביכות של החקיינים, והאכזבה הייתה צורבת. אפילו המפיק גארי יורגנסן, שתכנן להביא את להקת הזומביס להופעה במיניאפוליס, מיהר לבטל את האירוע ימים ספורים לפני קיומו. השמועה על התרמית פשטה כאש בשדה קוצים, ויורגנסן הבין שגם הוא נפל בפח.

אבל רגע, זה עוד לא הכול! קחו נשימה עמוקה ובואו תראו מה עלה בגורלה של להקת פליטווד מאק האגדית. זה היה סיפור 'מאק' כפול ומכופל, עם טוויסט חמוץ במיוחד.

בתחילת שנת 1974, עמדה להקת פליטווד מאק בפני משבר שאיים לפרק אותה. חברי הלהקה גילו לתדהמתם כי במקביל אליהם, פועלת להקה הנושאת שם זהה לחלוטין, מבצעת את שיריהם, ואף יוצאת לסיבוב הופעות מקיף ברחבי ארצות הברית. היחיד שלא הופתע מהגילוי המרעיש היה לא אחר מאשר מנהלה הוותיק של הלהקה המקורית, קליפורד דייויס. דייויס הוא זה שעמד מאחורי המהלך הנועז: הוא הציג בפני אמרגנים ומשווקים להקה חדשה בשם פליטווד מאק, שאף אחד מחבריה לא הקליט ולו תו בודד בקטלוג העשיר של הלהקה. המניע לצעד התמוה והמקומם הזה? דייויס ביקש להוכיח למתופף הלהקה המקורי, מיק פליטווד, שהוא, קליפורד דייויס, הבעלים הבלעדי של המותג פליטווד מאק. בראיונות שונים טען בלהט כי תמיד היה הבעלים של הלהקה, עוד מימיה הראשונים.

חבורת הנגנים שקיבץ דייויס ללהקת הפארסה כללה את אלמר גאנטרי כסולן, בחור בשם קירבי בגיטרה, פול מרטינז בבס, דייויד ווילקינסון בפסנתר וקרייג קולינג' בתופים. קליפורד דייויס החליט על דעת עצמו שהגיע הזמן 'לרענן' את שורות הלהקה הנקראת פליטווד מאק. התירוץ הרשמי שהפיץ בתקשורת היה שהוא החליט להשאיר את מיק פליטווד כמתופף, אך האחרון, כך טען, נאלץ לטוס במפתיע בחזרה לאנגליה עקב צרות משפחתיות, ולכן 'הוזנק' במקומו המתופף קולינג'. כמובן, כל מילה של קליפורד הייתה שקר מוחלט. דייויס אף הוסיף וטען כי לפני כל הופעה של הלהקה המזויפת, הוא מקפיד לעלות לבמה ולהסביר לקהל הנבוך על היעדרותו הכפויה של מיק פליטווד. אלא שחברי הלהקה המקורית, ששהו באותה עת באנגליה, מיהרו להפריך את גרסתו השקרית של דייויס הנוכל. במקביל, הם נפגשו בדחיפות עם עורכי דין כדי לבחון את צעדיהם המשפטיים.

יש לציין כי להקת פליטווד מאק המקורית הפסיקה להופיע באוקטובר 1973. הסיבה לכך הייתה תהליך גירושים מכוער שעבר מיק פליטווד מג'ני בויד (אחותה של פאטי), שבגדה בו עם גיטריסט מהלהקה. בזמן שחברי הלהקה המקורית שהו בחופשה כפויה, הם החלו לקבל מכתבים מדאיגים מקליפורד דייויס. במכתבים אלו הודיע להם המנהל על כוונתו להרכיב להקה חדשה תחת השם פליטווד מאק, במידה והם לא ישובו במהירות להופיע. לטענתו, בקשות להזמנת הלהקה להופעות החלו להיערם על שולחנו, והוא היה נחוש בדעתו לקיים אותן, עם הלהקה המקורית או בלעדיה.

עורכי הדין של חברי פליטווד מאק המקוריים החלו לפעול במרץ על מנת לקבוע אחת ולתמיד מי מחזיק בזכויות החוקיות על השם 'פליטווד מאק'. דייויס, שכאמור ניהל את הלהקה מאז 1967, טען מנגד שהוא תמיד היה מנהיג ההרכב ובעל השליטה בו. הוא אף ניסה לחזק את טענתו באומרו שהאותיות MAC בשם הלהקה כלל לא נגזרו משמו של בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי. כהוכחה לדבריו, ציין שהבסיסט המקורי של הלהקה היה בכלל בוב בראנינג. לפיכך, מבחינתו של דייויס, החבר המקורי היחיד בלהקה 'החדשה' שהרכיב היה מיק פליטווד, שאותו, כזכור, טען דייויס באופן שקרי שנאלץ להחליף עקב נסיבות אישיות.

אך מזימתו של דייויס לא התנהלה חלק כמצופה. כבר בהופעה הראשונה של הלהקה המזויפת, שנערכה בפיטסבורג בתחילת 1974, מצא עצמו מפיק המופע המקומי המום. הוא הבין במהירות שהלהקה שהגיעה מולו אינה קשורה כלל ללהקה המקורית והמצליחה שהזמין. המפיק החל להתעמת עם דייויס בנושא, אך ללא הועיל. התברר שבחוזה ההופעה לא צוין במפורש מי הם הנגנים שאמורים להופיע תחת המותג 'פליטווד מאק', פרצה שדייויס ניצל היטב.

עם תחילת המופע החלו כמה אנשים בקהל לדהור לקופות ולדרוש את כספם בחזרה. המפיקים המקומיים נאלצו לשלם מכיסם כי דייויס סירב לשלם את ההחזרים. בעיתון המקומי נכתב מיד לאחר מכן: "הקונצרט של פליטווד מאק, בשבוע שעבר, היה סולד-אאוט למרות שאף אחד מחברי הלהקה המקורית היה שם. מה שהמעריצים קיבלו זו קבוצה חדשה לגמרי בשם זה כי המנהל שלהם הוא במקרה הבעלים של השם. קיבלתי הרבה שיחות טלפון, ממעריצים זועמים שכינו את המופע בושה גדולה ורצו לדעת מה קרה. התקשרתי למפיק ההופעה, והוא אמר שהוא לא הבין שהפליטווד מק הישנים לא יופיעו עד שראה את הלהקה החדשה נכנסת לאולם. הוא שאל את המנהל שלה מה קורה ונענה שהשם פליטווד מאק הוא רכושו והמוסיקאים שהוא הביא איתו לעיר נקראים כך וזהו. לא עזר שהתמונות שנשלחו למפיק מראש היו של הלהקה המקורית ולא של החדשה. המנהל אמר למפיק שהוא יחזיר את כספי הכרטיסים לכל אוהד שיתלונן, אבל כשכמה מהצופים התלוננו הוא פתאום שינה את דעתו ואמר, 'אני הולך לשבור את הלסת של כל מי שמטריד אותי', לאחר שהוא התחיל לקבל תלונות".

באולם ACADEMY OF MUSIC שבניו יורק כבר ידעו מראש שהלהקה שהולכת להגיע אליהם לא קשורה ללהקה המקורית. השמועה על כך פשטה במהירות, אך לבעלי האולם לא היה מספיק זמן כדי להצהיר במודעות הפרסום שמדובר בנגנים אחרים ולפיכך דרשו מדייויס לתת הסבר לקהל על הבמה לפני המופע.

אנשי ההפקה המקומית היו מוכנים מראש לשלם החזרי תשלום לכל מי שידרוש, אך הצרה הפכה גדולה יותר כשחצי שעה לפני ההופעה איבד לפתע אלמר גאנטרי את קולו. זה לא קרה לו לפני כן. גאנטרי היה מקורר עוד לפני כן ואף קיבל מרשם לתרופות אנטיביוטיקה מהרופא שלו. דבר מחלתו הוסתר מפני הבעלים של אולם ACADEMY OF MUSIC.

בזמן שהוחלפו צעקות הדדיות בין דייויס למנהלי המקום, התגודדו באולם 3,400 אנשים שהקשיבו למוסיקה שבקעה מתקליטים במערכת ההגברה. לתדהמתם הם ראו כיצד אנשי הצוות של הלהקה מפרקים מול עיניהם את ציוד הנגינה של הלהקה. זה נראה שההופעה התבטלה מול עיניהם המשתאות.

לבסוף הוחלט שההופעה כן תתקיים אך ללא זמר. הרעיון היה שהלהקה פשוט תבצע ג'אמים של בלוז על הבמה בתקווה שהמופע יעבור ללא תקלות נוספות. ההופעה נפתחה עם הודעה על הבמה ובה סיפור הכיסוי השקרי על מיק פליטווד ושהזמר הנוכחי איבד את קולו. קריאות בוז רמות נשמעו באותו רגע מהקהל, אך רובו נשאר להקשיב לחצי שעה של אילתורי נגינה. 800 אנשים חזרו בהתחלת המופע לקופות בדרישה לקבל החזר על הכרטיס.

בסוף המופע חטף דייויס את המיקרופון והצהיר לקהל שרוב הסיכויים שיחזרו להופיע באולם הזה בחודש מרץ של 1974. ההצהרה הזו נעשתה ללא שום סיכום עם בעלי האולם. במרץ של 1974 המשיכה הלהקה המזויפת להופיע בארה"ב בעוד שהחברים המקוריים המשיכו להופיע בעיקר במשרדים של עורכי דינם.

הפרשה גרמה לנזק אדיר לשמה של הלהקה. החברים המקוריים חששו שההונאה הזו תגרום להם נזק בלתי הפיך. השמועות על העויינות של הקהל בהופעות בארה"ב החלו לחלחל לאוזני הלהקה המקורית שהתחלחלה מזה.

ב-31 בינואר חטפה הלהקה המזויפת שאגות של שנאה מהקהל בעת הופעתה בסאן חוזה.

מישהו בקהל צעק ללהקה,?WHO THE FUCK ARE YOU, והתשובה שקיבל מזמר הלהקה במיקרופון הייתה WE ARE FLEETWOOD MAC BUT WHO THE FUCK ARE YOU? IF YOU DON'T LIKE US, GO GET YOUR MONEY BACK AND PISS OFF

אחרי המילים האלה נהרו אנשים בקהל לעבר הקופות לדרוש את כספם בחזרה. הופעה שהייתה אמורה להתקיים ביום המחרת ב- CALIFORNIA STATE UNIVERSITY שב- ARCATA בוטלה לאחר שמארגני המופע שם שמעו על מה שקרה בסאן חוזה. טלפון מהיר מהם לסאן חוזה אישר את השמועה. ההופעה בוטלה.

השמועות החלו להגיע גם אל ביל גרהאם, המפיק הידוע, שהיה אמור לארח את הלהקה אצלו בסן פרנסיסקו ב-15 וה-16 בפברואר. במקביל, התקשר מיק פליטווד מאנגליה לבשר למשרד של גרהאם שאין לו שום קשר ללהקה שהולכת להגיע אליהם. המופע המזויף בוטל שם ובמקומו שובצה להקת SAVOY BROWN. ההופעות שנקבעו המשיכו להתבטל וליפול כקוביות דומינו. קליפורד דייויס הפסיד בסוף בתביעה שהגישה נגדו הלהקה המקורית.

הסיפורים של הלהקות המזויפות היו צריכים להדליק אצל רוד אוונס נורה אדומה בסיפור הקמת דיפ פרפל מחדש. אך הגיטריסט טוני פלין והאורגניסט ג'ף אמרי עשו צעד אחד קדימה - הם רשמו רשמית את השם DEEP PURPLE INC ב-27 במרץ 1980.

אוונס, השתכנע שכדאי לו לצאת להרפתקה, התראיין לעיתון מקסיקני ואמר: "רכשנו את הזכויות לשם DEEP PURPLE באופן חוקי לגמרי. אני הייתי הזמר בהרכב המקורי וזו זכותי להשתמש בשם הזה. לפני כן דיברתי עם ריצ'י בלקמור, ג'ון לורד ואיאן פייס וכולם הסכימו שאעשה את זה".

אוונס התקשר בשלב הזה לניק סימפר הבסיסט שלא נכח בבית אך אישתו השאירה לו הודעה להתקשר בחזרה. סימפר לא טרח לעשות זאת. השניים לא ראו זה את זה מזה שבע שנים. ההחלטה של סימפר לא להתקשר לאוונס הצילה אותו.

בינתיים הושלם ההרכב המזויף של דיפ פרפל עם דיק יורגנס בתופים וטוטו דה ריביירה בבס. העניין הועבר לניהול חברה בשם WILLIAM MORRIS AGENCY שראתה בכך הזדמנות טובה להרוויח כסף והחלה לקבוע הופעות. כמו כן הוצע להרכב הזה חוזה הקלטות בחברת תקליטים.

כך נכנסו אוונס וחבריו החדשים לאולפן הקלטות בשם VILLAGE RECORDERS בלוס אנג'לס כדי להתחיל להקליט שירים חדשים לתקליט חדש של דיפ פרפל, שתוכנן לצאת בנובמבר 1980. שני שירים מהתקליט נקראו בשמות BLOOD BLISTER ו- BRUM DOOGIE.

ההופעה הראשונה של ההרכב הזה אירעה באודיטוריום CIVIC CENTRE שבטקסס, ב-17 במאי 1980. כרטיס עלה 6.5 דולר ובקהל היו 1,400 איש.

למחרת הופיע ההרכב באל פאסו. איש הסאונד באותו ערב, רוי זארדוז: "הרוב שאני זוכר מההופעה ההיא היו הפצצות הבלונדיניות הענקיות האלה בשורה הראשונה. לאחר מכן נסענו לאולם אל פאסו סיוויק, שם נרדמתי בעמידה ועשיתי את המופע הזה באותו ערב". "אף אחד לא חושב על סקס חוץ מאיש הסאונד", אמר פלין בזמנו לעיתון המקומי.

חודש שלאחר מכן הופיעה הלהקה שוב בטקסס במקום בשם LAREDO. זה היה ב-7 ביוני. דרום טקסס לא קיבלה אז הרבה הופעות, אז היו רבים שם שהתרגשו לקבל משהו. כמה ימים לאחר מכן הופיעה הלהקה בסאן ברנדינו מול כ-2,500 איש.

אוונס וחבורתו לא ניגנו רק את השירים שהוא שר במקור עם דיפ פרפל. הלהקה פנתה גם לבצע שירים שנכתבו בתקופת הסולן שהחליף אותו, איאן גילאן. "הקהל בא לשמוע גם שירים כמו SMOKE ON THE WATER ו- HIGHWAY STAR. ואנחנו נותנים לו את מה שהוא רוצה". כך הסביר אוונס בראיון לעיתון המקסיקני.

הלהקה המשיכה להופיע היכן שרק יכלה ולא עצרה רק בגניבת המוסיקה אלא גם בגניבת הלוגו של דיפ פרפל, שנעשה בו שימוש בשנת 1974 בתקליט STORMBRINGER. אותו לוגו הודפס על חולצות שנמכרו בהופעות של אוונס ולהקתו החדשה, כשמתחת ללוגו הודפסו המילים 1980 TOUR.

ביוני 1980 נערך ראיון עם הלהקה המזויפת. טוני פלין: הקבוצה התפרקה ללא הרף ולא התאחדה שוב, עד סוף 1979. אז אנחנו מופיעים עכשיו. החלטנו לעזוב את STEPPENWOLF לטובת איחוד חדש. פגשתי חבר ותיק בעמק סן פרננדו, בלוס אנג'לס, רוד אוונס, זמר גדול והתחלנו לחשוב איזה שם נבחר ללהקה החדשה. עלה בדעתנו שיש לרוד שם גדול בדיפ פרפל. דיברנו עם אנשי להקות WHITESNAKE ו- RAINBOW והם אמרו שאין שום בעיה שנשתמש בשם. אז החלטנו לבחור בדיפ פרפל".

רוד אוונס: "היו סכסוכים אישיים בין ריצ'י בלקמור לביני. רואים את כל השינויים שהם סבלו במהלך השנים. לא רציתי יותר להיות איתם אחרי שנתיים. בשניהם היה אגו, בריצ'י, שאהב רוק כבד, וג'ון לורד, שנטה יותר לקלאסיקה. ריצ'י היה אובססיבי להיות גיטריסט כמו אריק קלפטון או ג'ף בק ולהצטיין ככוכב. לפני הכניסה שלי לעבוד בבית החולים, השיער שלי היה עד המותניים, אבל נמאס לי מהכל והסתפרתי. אני לא חושב שמישהו עכשיו משייך שיער ארוך למוסיקאי רוק. אני אשאר עם שיער קצר".

בתחילה היו פרסומים להופעת הלהקה שבעקבותיהן החלו גם לעוף שמועות על כך שריצ'י בלקמור הגיטריסט הקים את ההרכב מחדש או שמא אולי זה ההרכב הקלאסי של DEEP PURPLE MARK II שהולך להגיע. המודעה עצמה הייתה מעורפלת וערמומית. אנשים הגיעו לכל אולם ונדחסו בו כסרדינים על מנת לצפות מחדש באליליהם.

אך לאחר כמה הופעות גרסו השמועות שמדובר בסולן נשכח שמביא עמו לבמה חבורה של אנשים לא ידועים. כך החלה הלהקה לספוג בכל מקום בקבוקי בירה שנזרקו לבמה בזעם. אנשים צרחו שהם רוצים בחזרה את הכסף שלהם.

למרות שאוונס וחבורתו התרכזו בצפון אמריקה וחשבו שהעניין לא ידלוף משם החוצה, העניין אכן דלף והגיע לחברי הלהקה המקורית וגם להנהלה שמטפלת בענייני המותג שנקרא DEEP PURPLE. ריצ'י בלקמור היה הראשון שהגיב כשאמר לרולינג סטון, "אני חושב שזה די מגעיל שמישהו יורד כל כך נמוך עד כדי לקיחת שם להקה של מישהו אחר. זה כמו שכמה בחורים לא ידועים יתקבצו יחד ויקראו לעצמם לד זפלין".

אוונס המשיך להסתבך כשהתראיין לעיתון SOUNDS ואמר: "אנחנו לא באמת ניסינו להשיג את בלקמור לקבלת אישור. מבחינתי, הוא יכול לתת לי אישור להקמת דיפ פרפל כמו שאני נותן לו אישור להקים את להקת ריינבאו. אם זה לא מוצא חן בעיניו - בעיה שלו". ההנהלה של דיפ פרפל הבינה שיש לה פה עסק עם גנב ויצאה לתבוע.

בינתיים המשיך אוונס להופיע תחת השם דיפ פרפל. באוגוסט הוא הופיע בלוס אנג'לס. ההנהלה של דיפ פרפל ניסתה לעצור את המופע על ידי השמת מודעה בעיתון L.A TIMES בצמוד למודעת פרסום ההופעה. המודעה הנגדית ציינה שהשמות הבאים לא יופיעו בהופעה המפורסמת. ואז הודפסו שמותיהם של ריצ'י בלקמור, דייויד קוברדייל, איאן גילאן, רוג'ר גלובר, גלן יוז, ג'ון לורד ואיאן פייס.

אך עם כל זאת, המופע נערך כמתוכנן. כ-6,000 איש הגיעו באותו יום. ביקורת שפורסמה למחרת ציינה שהקהל דווקא היה נלהב. אך במציאות היו כאלו שהזדעזעו ממה שראו ושמעו. נגינת הלהקה הייתה מרושלת עד כדי פאתטית. קולו של אוונס נשמע רחוק ממה שהיה לו עשר שנים קודם לכן.

בית המשפט מצא לנכון שאמרי ופלין רשמו באופן לא חוקי את השם DEEP PURPLE INC. למרות זאת המשיך אוונס להופיע עם ההרכב המזויף גם בספטמבר 1980. למרות שפלין ואמרי רשמו את המותג, היה זה אוונס שהסכים לחתום כבעל המניות היחיד במותג זה שנרשם באופן לא חוקי. כך שהוא נהג לקבל את כל הכסף מההופעות ולחלק לשאר משכורות.

ההופעה האחרונה של הזיוף הסגול הזה נערכה בקוויבק, קנדה, ב-20 בספטמבר 1980. פיט דוסון, נגן בלהקת החימום כתב, שנים לאחר מכן: "זו הייתה אחת ההופעות המוזרות ביותר שניגנתי בה אי פעם. הייתי בלהקה בשם BUNZ שעשתה מיקס של רוק קלאסי וגל חדש במעגל קטן סביב עיר הולדתנו נורת' ביי, אונטריו. ניהלנו את ההזמנות שלנו בעצמנו, אז הדבר המוזר הראשון היה לקבל טלפון מסוכנות שסיפרה שלהקת חימום עזבה פתאום והאם ברצוננו לפחמם את ההופעה של דיפ פרפל הערב. ריצ'י בלקמור הוא עדיין אחד הגיבורים שלי, איך יכולתי להגיד לא?

הצלחתי לרכז את החבר'ה, שכולם היו זמינים באופן מוזר בהתראה קצרה בשבת, ונסענו ארבע שעות לקוויבק. הגענו מאוחר מדי לבדיקת סאונד. מיד אחרי ההופעה שלנו, פנה אליי בריטי רזה שהציג את עצמו כמנהל הבמה של דיפ פרפל. הוא ביקש לשאול את אורגן ההאמונד B3 שלנו ואת מגבר הגיטרה שלי. הייתי צריך לדעת שריצ'י לעולם לא ינגן דרך מגבר של 120W. אבל, באופן מוזר, הסכמנו. הציוד שלנו נגרר לבמה השנייה וללהקה שלי הייתה נקודת תצפית נהדרת שכן הבמות היו ממש אחת ליד השנייה, אז נשארנו שם למעלה כדי לצפות בהופעה.

עכשיו זה הפסקה, ואנשי הצוות הטכני הכינו את הבמה בזמן שחיכינו בכיליון עיניים לבואם של הגיבורים שלנו. הבחנתי בכמה בחורים שעמדו מסביב למגבר הקטן שלי ונראו מבולבלים. ניגשתי ושאלתי אם אני יכול לעזור. אמרו לי שזה לא עובד אבל האור דלק. הושטתי יד סביב הגב והכנסתי את כבל הרמקול. כן, זו הייתה הבעיה שבלבלה את אנשי המקצוע המנוסים האלו בסאונד.

עכשיו הגיע הרגע, דיפ פרפל עולה לבמה, ואנחנו תוהים מי האנשים האלו שמרימים את הכלים שלהם? לא זיהיתי אף אחד בכלל, וזו אותה תחושה כמו כשאתה מגלה שאין סנטה קלאוס. הם היו כל כך גרועים ששיר הסתיים בחצי הדרך לפני שהבנתי מה שמו. כל שיר נעשה מהר מדי והתנגן בכל הקלידים הלא נכונים. זה היה פשוט נורא מכל הזוויות.

ואז התחיל הכיף. רוב הציוד על הבמה ההיא היה שייך לאמני החימום. זה היה כאילו דיפ פרפל טסה לקנדה עם לא יותר מאשר מקלות תופים ומפרטי גיטרה. אז הבנתי מדוע נעלמה להקת החימום המקורית כל כך בפתאומיות. בשלב מסוים הקלידן נפל על המקלדת של ה-B3. למרבה המזל אורגן האמונד הוא דבר חזק והוא לא נפגע. עמודי המצילות של המתופף כל הזמן נפלו והיה צריך להחזיר אותן. הרגשתי טפיחה על הכתף וזה היה ז'אק, נגן הקלידים שלי, שסימן לי לבוא לחלק האחורי של הבמה. זה הרגע הכי מוזר והכי מצחיק של הלילה. כשהגעתי לחלק האחורי של הבמה, אני רואה את המתופף מלהקת החימום השנייה מנסה לטפס על הפיגומים כי הוא רוצה להכות את הבחור שעל הבמה והורס את התופים שלו, אבל מנהל הבמה ושני בחורים אחרים מחזיקים אותו ברגליים כך שהוא מעולם לא הגיע לשם. הסצנה הייתה פשוט סוריאליסטית.

רוד אוונס, תתבייש לך".

ואז נחתה על אוונס המהלומה הקשה מכל. בעיתון בילבורד פורסם: "התובעים טוענים כי הנתבעים, כולם ממוקמים בדרום קליפורניה, השתלטו על שם הלהקה ובית המשפט מתבקש לסכל את ניסיון רישום השם, יחד עם ביטול רישום המותג שניתן על ידי מדינת קליפורניה. אוונס, נטען, היה חבר ב-דיפ פרפל e במשך כ-18 חודשים עד 1969, אז עזב בהסכמה הדדית. אוונס עדיין מקבל תמלוגים מזה. הוא קיבל יותר מ-10,000 דולר באפריל השנה, נכתב בתלונה. התביעה מבקשת לחייב את הנתבעים לחדול מפעילותם הבלתי חוקית לכאורה וכי הנזק ייקבע על ידי חשבונאות של הכנסות הנתבעים".

בהמשך פורסם: "השופט רוברט קלהר, שנועד מלכתחילה לדון בסכסוך, דחה צו מניעה זמני נגד הנאשמים בסוף יוני 1980. פרקליטם של הנאשמים טען כי דיפ פרפל אינה עוד להקה עובדת, כך שניתן היה להניח שהלהקה לא תתאחד מחדש".

בית המשפט פסק שישלם פיצויים בסך 672,000 דולר להנהלת דיפ פרפל. גם התמלוגים של מה שהקליט עם הלהקה בשנים 1969-1968 נלקחו ממנו באותו רגע. זה היה ברור לכולם שאוונס לא יוכל לשלם את הסכום שנגזר עליו והוחלט שכל מוסיקה שהוא יקליט מעתה - התמלוגים שלה יועברו לטובת הנהלת דיפ פרפל.

אוונס הגיב אז: "זה לא ייאמן שברגע שהם רואים אחד מרוויח כמה דולרים בכבוד עם מוצר שיצרתי, ולא רק שסירבתי לקבל תמלוגים ממכירות תקליטים אלא להיות נוכח כל מעורבות, עכשיו חותכים אותי לחתיכות. יש להם כסף ולנו אין, ואני תוהה, עכשיו כשהם זכו בתביעה, מה לעזאזל הם יעשו עם השם?"

התקליט, שלהקת דיפ פרפל המזויפת תכננה להוציא, נגנז. ג'ון לורד האורגניסט כינה את אוונס בתואר 'טיפש' והוסיף שזה לא היה לו נעים לעמוד מולו בבית המשפט, אך זה היה הכרחי כי הסולן לשעבר גנב ממנו כסף ביודעין. לורד: "זה היה דבר מאוד טיפשי לעשות, דוגמה לשיפוט לקוי הייתי אומר. הוא היה אידיוט. הוא הוטעה על ידי אנשים שרצו להרוויח כסף מהשם, בלי קשר לאיכות. לא היה אכפת להם שזה עלול לפגוע בשם, במוניטין שהשקענו שנים בבנייתו. הרגשנו מאוד עצובים על זה. אילו לא נלחמנו בהם על פי החוק האמריקאי במשך שישה חודשים הם היו יכולים להקליט בתור דיפ פרפל, וזה היה השקר הגרוע ביותר. כמובן שהוא לא היה כל כך תמים - הוא חשב שינסה את זה כדי לראות מה קורה. אני רק מאשים את רוד על היותו טיפש. הוא היה צריך לדעת שזה הולך להיות קשה בלהתחמק מעונש עם דיפ פרפל מזויפת. אחרי הכל - הוא עשה את זה בפומבי".

אוונס חויב לשלם פיצויים בסך כולל של 672,000 דולר. בית המשפט גם הוציא צו מניעה קבוע המונע מאוונס וחבריו להשתמש שוב בשם דיפ פרפל. רוד אוונס לא היה מסוגל לשלם את הסכום המשמעותי הזה. כתוצאה מכך, הוא נאלץ לוותר על כל התמלוגים העתידיים משלושת התקליטים שבהם הופיע עם דיפ פרפל. פעולה זו ניתקה למעשה את מקור ההכנסה העיקרי שלו מתקופתו המוזיקלית המפורסמת והמצליחה ביותר. איאן פייס הצהיר בבוטות, "הסיכוי היחיד לעצור את הלהקה הזו היה לתבוע את רוד, מכיוון שהוא היה היחיד שקיבל כסף, כל האחרים קיבלו משכורות. בוודאי שרוד הסתבך עם כמה אנשים רעים מאוד!".  

הפסיקה המשפטית נגד אוונס הוסיפה חוק חדש ובו נקבע שלפחות שלושה חברי להקה מקוריים חייבים להיות בדיפ פרפל כדי שתהיה אפשרות לקיים הופעה תחת המותג הזה, אבל החוק הזה הופר באופן ברור כשהלהקה הגיעה להופיע בישראל בשנת 2011. בעיתונים היה כתוב שרוג'ר גלובר הבסיסט סבל אז מכאבי גב ולכן לא יכל להתייצב ובמקומו הוצב העוזר הטכני שלו. מסתבר שזה היה שקר כי באותו זמן נולד לרוג'ר ילד והוא רצה להישאר בבית עם המשפחה ולא להופיע. כך הופיעה להקת דיפ פרפל באופן לא חוקי בישראל כשרק שני חברי להקה מקוריים נמצאים בה - איאן גילאן ואיאן פייס.

העיקר שבהופעה לאחר מכן הוא הגיע ושוחחתי והצטלמתי איתו, מול המצלמה של ירון אמיתי:

ובנוגע לרוד אוונס? התוצאות של תביעת "דיפ פרפל המזויפת" בשנת 1980 היו מהירות וסופיות עבורו. לנוכח פסק דין כלכלי כבד ואובדן תמלוגי דיפ פרפל, כל סיכוי להמשך קריירה מוזיקלית הפך כמעט בלתי אפשרי. כל הכנסות מהופעות היו ככל הנראה נשאבות אל כיסוי החוב. כתוצאה מכך, אוונס פרש ממוזיקה והפך מתבודד ונעלם מהחיים הציבוריים. הוא לא הופיע בפומבי, לא נתן ראיונות, ושמר על שתיקה איתנה מאז.  

מתופף להקת קפטן ביונד, בובי קאלדוול, אישר בראיונות ב-2015 ושוב ב-2017 שהוא היה בקשר עם אוונס. קאלדוול הצהיר שאוונס עבד במחלקת טיפול נשימתי במשך זמן רב, "הוא בסדר", אמר המתופף. לדבריו אוונס מתגורר בצפון קליפורניה עם אשתו, שהיא גם מטפלת נשימתית, ולא היו לו כוונות להופיע שוב אי פעם. ג'ון לורד גם ציין בתקשורת משנת 1998 שהוא מאמין שאוונס הפך לפרמדיק.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.